דיני השקה
ד
בְּכָל מִקְוֵה טָהֳרָה בִּזְמַנֵּנוּ יֵשׁ אוֹצַר מֵי גְּשָׁמִים שֶׁאֵלָיו מַגִּיעִים מֵי הַגְּשָׁמִים לְלֹא מַגַּע יַד אָדָם, וְהוּא גָּנוּז שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִטְבֹּל בּוֹ, וּבוֹנִים סְבִיבוֹ מִקְוָאוֹת וּמְמַלְּאִים אוֹתָם מִבִּרְזֵי הַמַּיִם אֲשֶׁר שָׁם, וּמִכָּל מִקְוֶה פָּסוּל יֵשׁ חִבּוּר הַשָּׁקָה לְאוֹצַר מֵי הַגְּשָׁמִים הַכָּשֵׁר, וְאַחַר שֶׁהֻשְּׁקוּ הַמַּיִם הֻכְשְׁרוּ הַמִּקְוָאוֹת לִטְבִילָה, בְּאֹפֶן זֶה תָּמִיד אֶפְשָׁר לְהַחְלִיף בְּאוֹתָם מִקְוָאוֹת אֶת הַמַּיִם לְמַיִם נְקִיִּים וּצְלוּלִים לְרַוְחַת הַטּוֹבְלִים.
{משנה מקוואות פרק ו´ משנה ז´ "עירוב מקוואות כשפופרת הנוד, כעביה וכחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן, ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנאד פסולה מפני שהיא (הטבילה) מן התורה". וכן במשנה ח´ ובמשנה ט´. וכן פסק מרן השו"ע בסימן ר"א סעיף נ"ג.}