דין הנחבית מפני סכנת נפשות
י
אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה נֶחְבֵּית מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וְשָׁהֲתָה שָׁם פֶּרֶק זְמַן, גָּרַם לָהּ פַּחַד זֶה שֶׁתֵּחָשֵׁב כִּמְסֻלֶּקֶת דָּמִים, וְאִם הָיָה זֶה בִּזְמַן אֶחָד מֵהַחֲשָׁשׁוֹת שֶׁהִזְכַּרְנוּ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ לְאַחַר אוֹתָהּ עוֹנָה לְלֹא שֶׁתִּבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ.
{כך כתב בשו"ע סימן קפ"ד סעיף ח´, עפ"י המשנה בנידה לט. ובגמ´ בנידה עא. אמרו "פחדא מצמת צמית, בעתותא מרפיא" כלומר פחד וחרדה הנמשכים לזמן מסוים גורמים לסילוק דמים, אבל בהלה הבאה בפתע פתאום מרפה את הגוף וגורמת לראות דם, כמ"ש ותתחלחל המלכה מאוד, שפרסה נידה.
והביא הבית יוסף את הרשב"א שפסק שאינה צריכה בדיקה אפילו לכתחילה ודעת טור ורמ"א שלכתחילה תבדוק ובדעבד אם לא בדקה מותרת.}