נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן א
ע"ד עגונה מסמארגאן.
נדרשתי לאשר נטל עלי מכבוד הב"צ דק"ק סמארגאן. לבקשת האשה גרונא בת מו"ה שמואל כ"ץ מק"ק הנ"ל, לעיין בשריותא דידה אם יש להתירה מכבלי העיגון ע"פ העדות שנתקבל בב"ד הנ"ל. וע"פ העדיות שנגבו ונעשו בפנינו בסביבותינו מאותו שנמצא ביום ה' ב' שבט תר"וא"ו מוטל על הקרח בנהר שעשאווא פרסא א' סמוך לעיר באטק. ואחר העיון ראיתי שיש להתירה להנשא לכל הדיעות אפי' להפוסקים המחמירים ביותר. כי נראה פשוט שיש לסמוך על מה שהסימן שהעיד הרופא בטאווראג. והשמשים דח"ק דבאטקי שראו בפניו של הנטבע. נמצא מכוון עם הסימן שהועד לפני הב"ד דסמארגאן שהי' בבעלה של אשה זו. והסימן הוא מובהק ביותר. כי מה שלא נראה בחייו בעליל כמ"ש הבד"צ דסמארגאן. שלא נתברר להם בראי' גמורה סמנים בגופו עד שמצאו עדים שהיו רגילים עמו ביותר. וכן האנשים שראו אותו בחייו בערזווליק לא ידעו לאמר סימן בגופו אע"פ שהי' בפניו. ואלו הרופא והשמשים מצאו אותו בגלוי. לדעתי דבר זה עושה את הסימן למובהק ביותר ומצמצם המקום היטב דז"ל עדות השמשים כשהסתכלו לראות אחר סמנים. מצאנו בלחי השמאלית וואו עש טיילין זיך דיא ביינער לעבין דיא האר אונ אבישיל אין דיא האר אריין אנקב אזו גרויש לערך וויא איין פעניג אזו טיף לערך וויא מאן צוא קוועטשען מיט איין פינגער. וע"כ לא נראה בחייו בעליל לפי שהי' קצת השערות מכסים עליו והאנשים שהיו רגילין עמו בחייו העידו לפני הבד"צ שבשעה שהי' מדבר הי' ניכר כעין גומא ושפאלט. וזה מכוין עם מה שהעידו השמשים שהי' הגומא בין הפרקים. כידוע שבשעה שאדם מדבר נשקע מקום הלחי שבין הפרקים יותר ומתרחב. רק שאלו מעידין על מראית עיניהם ואלו מעידים על משמוש ידיהם. ודבר זה אין צריך לפנים. דשינוי ואפי' רושם בצמצום המקום הוי סימן מובהק אליבא דכ"ע. ב"ש ס"ק ע"ד:
ומלבד זה הסימן. יש להתיר ע"פ מה ששלחתי לערזווליק שישלחו אנשים לבאטק קודם קבורתו להכירו וכן עשו והכירו תיכף ומיד בראותם אותו בטביעת עין בגופו ובכליו גם אמרו שהראה להם הכתב שנמצא באמתחת בגדיו. והנה אם האנשים האלה ראו במיתתו בודאי שהי' מתירים את אשתו ע"פ מה שהחזיק שמו ושם אביו ושם עירו ע"פ הכתב שהי' לו באמתחתו מבד"צ דסמארגאן. וכ"כ בנ"ב סי' מ"א ד"ה והנה אני רואה דבאדם שהוא חי לפנינו ואומר שהוא מאותה עיר וגם יש לו כתבים שהוא מאותה עיר אין חוששין למשקר ולזיופא אפי' להפוסקים דחיישי לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי אינשי ע"ש. ובודאי דכן הוא דהאי חזקה שאדם מחזיק את עצמו בה חזקה אלימתא הוא וסוקלין ושורפין עליו ולא חיישינן למידי. והכא לא בעינן שלשים יום כיון דאיכא מעשה הכתבים וכדאמרינן בעלמא מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח. דאם באנו לחוש הדבר ברור דנגד כל החזקות אפי' באותה שבאה לירושלים ובנה מורכב על כתפה יש לחוש לאיזה זיוף ואמתלא. אלא ודאי ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. ומה שיש לחלק בזה נדבר להלן בס"ד. וא"כ השתא נמי שראו אותו האנשים מערזווליק ודברו אתו בחייו והי' להם בו ובגדיו ט"ע בשעה שראו אותו במיתתו אע"פ שהי' שלשה ימים אחר מיתתו והי' נקרש ונגלד מחמת הקור. והביא הב"ש בשם המ"ב והראב"ן דקור עדיף טפי מצנת המים ומעידין עליו אפי' אחר כמה ימים. ואע"ג דנראה מהח"מ סקנ"ה בהתשובה דפנחס מארלא שלא סמך על סברה זו. שהרי הביא דברי המ"ב בסוף דבריו. ואעפ"כ נסתפק בדבר. כמו שסיים דיש להסתפק הרבה למעשה. רק שחסר בדפוס סוף דברי התשובה ולא ביאר הטעם למה נסתפק ולא נסמוך על סברה זו דנקרש ונגלד צמתי' ליה מאחר שבראב"ן מבואר להדי' כן. ויש ללמוד במכ"ש מהא דאמרינן שאני מיא דמצמתי:
והי' נראה לי דטעמא דהח"מ לחלק דדוקא בעובדא דמ"ב שלא הי' כלל במים אז אמרינן דמחמת הקור לא נשתנה. משא"כ בעובדא דידן שמת במים והעלוהו ושהה חוץ למים אפשר דזה גורם לו להשתנות. ולכאורה יש ללמוד כן מדברי הרמב"ן והרשב"א בהגה"ה ראשונה סעיף כ"ט דס"ל דאפי' תוך שלשה למיתתו אם שהה אחר שהעלוהו מן המים חיישינן שמא נשתנה אע"ג דאם הי' ביבשה לא היו חיישינן לנתפח בזמן קצר אם שהה אחר שעלה גרע טפי וכשם שאין קוצר הזמן מעכבו מלתפוח מחמת השינוי שעבר עליו ממיתתו במים והעלאתו ושהיותו אח"ז באויר העולם. כן אין הקור מעכבו מלתפוח מחמת כל אלו. וכן הי' נראה לכאורה מסדר לשון הראב"ן שהביא המ"ב סי' ק"ד דמתחילה כתב לחלק דהא דאין מעידין לאחר שלשה היינו במוטל במקום חמימות. אבל בימות הגשמים ומוטל במקום צינה מעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים ואח"ז כתב דאם הי' מוטל בתוך המים אם ראוהו בשעה כו' מעידין עליו אפי' לאחר ג' אבל אם שהה לאחר שעלה מן המים אין מעידין עליו דמתפח תפח ואינו ניכר עכ"ל:
משמע דבשהה לאחר שעלה מן המים אין חילוק בין מוטל במקום צינה למוטל במקום חמימות. דאל"כ הו"ל לאשמועינן הא דמוטל במקום צינה לבסוף אחר מה שכתב דינא דהעלוהו מן המים ושהה. כן הי' נראה לכאורה ליתן טעם למה נסתפק הח"מ:
אבל האמת יורה דרכו דגם הראב"ן לא אמר מסברת עצמו להאי חלוקא דמוטל במקום צנה ללמדו במכ"ש מהא דמיא צמתי לי' דהא שפיר י"ל דקים לחז"ל איזה טעם שיש בעלה ושהה מה שלא שייך בצנה אלא שלמד כן מהירושלמי שהביא המ"מ מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר י"ז יום והכירו שצרפתו (גי' הגאון שצפדתו) צנה והתירו את אשתו ומזה למד הראב"ן דטעמא דמים גופא משום צנה הוא דאין הצנה מניחו לתפוח. וכיון דכן אם לאחר שהעלוהו מן המים לא הביאוהו למקום חום לא חשבינן לי' עדיין להועלה כלל ומעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים אפי' להרמב"ן והרשב"א:
ועוד בנ"ד אפי' אם נניח ספיקא של הח"מ ונאמר שאם שהה אחר שהועלה מן המים גרע טפי מאם הי' מונח בצנה משמת יש ג"כ היתר לאשה זו כיון ששום יהודי לא ראהו מת במים רק למחר ביום ו' ראו אותו מוטל על הקרח. ולפי עדותו של ר' אברהם שמש דח"ק דבאטק שמע מהערלים דבשעה מועטת אחר שראו הטביעה הוציאו אותו מן המים והניחוהו על הקרח ולא דקדקו השומעים מן הערלים אם הוציאוהו חי או מת. ובאמת אין לסמוך עליהם בזה. וע"כ יש להעמידו בחזקת חי כל כמה שנוכל ולומר דלא יצאה נשמתו במים רק אחר שהניחוהו על הקרח מת מחמת הקרירות שהי' באותו זמן. ואומדנות מוכיחות על זה שהרי הפונדקית נכרית הושיטה לו עץ ארוך לאחוז בו מסתמא ראתה שיש בו עדיין קצת חיות גם מקום טביעתו הי' סמוך להחוף במקום שאין הנהר עמוק כל כך רק שהי' סביבו קרח נשבר ולא הי' יכול להגביה עצמו מן המים. גם הכתבים שהיו באמתחתו בבגדו אצל לבו לא היו מטושטשים כ"כ ואפי' בלא אומדנא וחזקה ואפי' למאן דאוסר בספק אם הוא אחר שלשה ימים יודה בספק זה דשכיח טפי שימות מחמת הקור וצינה ממה שימות מחמת הטביעה במים במקום שאינו עמוק כל כך בשעה מועטת ואפי' בשתים ושלש שעות אין עדיין שעור שתצא נפשו כמ"ש רש"י ביבמות קכ"א ע"ב. ולפ"ז יש לסמוך על הכרת האנשים מערזוויליק אע"פ שהי' אחר כמה ימים ובפרט שהעידו השמשים דבאטאק דער בר מינן איז גאר ניט גיוועזין אויף גישוואלין רק ער איז גיוועזין דער פנים אונ דער גוף אזו וויא אלטבעדיגער. ואע"פ שהי' יום ששי אחר מיתתו והיינו משום שהי' נקרש ונגלד כההיא דאמר בירושלמי והכירו שצפדתו צינה. ובלא"ה יש כאן עוד צדדים להתיר לדעת כמה פוסקים הובאו בב"ש ס"ק פ"ט ובתשובה שבח"מ שם מאחר שיש כאן שני עדים שלא ראו הטביעה והוא שלם אע"ג דהמ"ב סי' מ"ו כתב דידע הוי כראה הנה הצ"צ סי' מ"ה הביאו הקרבן נתנאל סתם ס"ל דידע לא הוי כראה וכן משמע פשט לשון הרא"ש דדוקא ראה הטביעה אומר בדדמי:
הן אמת דיש לחלק דדוקא אם הי' מת בפנינו לא חיישינן לזיופא דכיון שבשעה שראה עצמו נוטה למות לא הגיד לנו שלא נסמוך על הכתב אין חוששין לומר שמא הכתבים הם של איש אחר אבל במת פתאום וכ"ש בנ"ד רק מצאוהו מת והכירוהו שפיר יש לחוש שמא הי' אומר בשעת מיתתו האמת. והיינו נמי טעמא דסוקלין ושורפין על החזקות דכיון שיוצא ליסקל ואין אומר אמתלא דהא הנהרג עצמו יכול ללמד עליו זכות אין חוששין לאמתלא. ולפ"ז אזדא ג"כ הראי' שהביא הנ"ב שם סי' מ"א נגד הרב מק' מהא דכותבין אע"פ שאין מכירין מ"מ הדעת נוטה דהא דסוקלין על החזקות מיירי אפי' באלם ואלמת וכה"ג במקום שאי אפשר להתברר אם יש שם איזה אמתלא על החזקה. וכמו דאין חוששין שמא במקום סייף נקב הוה ורובא לא עדיף אלא מחזקה דמעיקרא לא מחזקה אלימתא כי האי דהוי כאנן סהדי. וכיון דהאי חזקה מוציאה מהא דוהצילו העדה כ"ש שיש לה להוציא מחזקת אשת איש בכה"ג דהרבה פוסקים ס"ל ע"פ התוס' פ"ב דכתובות וש"ד דחזקה דאיתתא דייקא ומנסבא מרעא לה לחזקת אשת איש:
ולבד כ"ז הנה מאחר שהכתב והפאספארט וגם סימני הכלים מובהקים כמו שהעידו בפני הב"ד דסמארגאן. הכל נמצא כן בפנינו בהבגדים שהי' לבוש בהן האיש הנמצא מת סמוך לבאטאק והעידו הב"ד דסמארגאן על בעלה של אשה זו שהוא מן הצנועין. ומעולם נטה שכמו לסבול עול פרנסת ב"ב והרבה טרח ויגע להשיג פאספארט וכתב מליצה להמציא טרף לאשתו ובניו. חששא רחוקה למאוד היא זו שאיש כזה ישאיל כל כליו ופאספארט והכתב שלו לאחר וכן מטעם זה עצמו אין לחוש לגניבה. דודאי אם הי' כן שנגנב ממנו הפאספארט והכתב הי' מודיע צערו לרבים וגם סברא דקלא אית לי' למילתא מוציא מחזקה אפי' מחזקת ממון. ובפרט לאיש שיש לו סימן בגופו כמוהו. דלא גרע מצרוף סימנים שהסכימו הפוסקים להתיר. ומכ"ש מאחר שנודע בערזוויליק שאחז דרכו לילך משם לבאטאק שאינו רק ג' פרסאות ובאותו יום נאבד זכרו והדרך היא לא סלולה ולא הוחזקו בה עוברים ושבים יהודים. ואין לך לאלתר יותר מזה גם לא נשמע מן אז עד היום זה זמן רב שנאבד איש אחר באותה הדרך חוץ מזה האיש שהי' באותו יום בערזויליק. מכל הלין טעמי יש להתיר להאשה גרונא בת ר' שמואל כ"ץ מסמארגאן להנשא לאיש בלי פקפוק. והנני מצטרף להתירה עם עוד שני רבנים סמוכים היושבים על כס ההוראה: