נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
מנכד המחבר · שייך לסימן ס"ג ד"ה ומענין לענין
הרמב"ם כתב בה' מעילה המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין כו' ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל לא הגזבר שהרי לא צוה להשתמש ולא השולחני שהרי ברשות השתמש ותמהו עליו מב"מ ד' מ"ג דשם פריך רב נחמן לרב הונא דאמר שם אמה דתני' במתניתין המפקיד מעות אצל שולחני מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ופי' ר"ה אפי נאנסו וע"ז מקשה ליה ר"נ מהא מתניתין דתני' מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר ואי אפשר לגרום בסוגי' דב"מ כדאיתא לפנינו במס' מעילה לפיכך אם הוציא לא מעל ולפרש שלא מעל לא הגזבר ולא השולחני כמ"ש הרמב"ם דא"כ אין כאן קושי' על ר"ה והנראה לענ"ד בזה לישב דברי הרמב"ם על זה האופן שהרי לקמן ד' צ"ט המשאיל קרדום בקע בו קנה לא בקע בו לא קנה וקאמר שם דפליגא אר"א דאמר כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים והרמב"ם בפ"ב מה' שכירות כתב דבלא משיכה לא נתחייב הש"ש באונסין ואולם לדעת רב הונא משמ' מהגמ' דאף דנתחייב באונסין משעת משיכה אבל עכ"ז לענין חזרה עד שישתמש בו והנה גם במלוה איכא פלוגתא אי קאי ברשות בעלים לחזרה כמבואר בקדושין ד' מ"ז ע"ב ושם אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי במלוה ברשות בעלים קיימא לחזרה והוא הדין לאונסין קמפלגי והוא דלר"מ מלוה ברשות בעלים קאי לחזרה ולרבנן דבי רב ה"ה לאונסין וצ"ע לרבנן דבי רב דאמרו דבמלוה ברשות בעלים לחזרה פליגי והוא הדין לאונסין וא"כ לפי משמעות הגמ' בקדושין שם ע"כ לא פליגא אלא במלוה אבל בשאלה כולהו מודו דקאי ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין ישאר קושית הגמ' בד' צ"ט מ"ש מפרה דמבואר שם בב"מ דף צ"ח במשנה דמשעת שאילה קם לי' ברשותי'. והי' נ"ל לומר דהא דאמר שם בב"מ ד' צ"ט נהדרי' ולא נמעול הוא ע"ז האופן דבאמת זאת הקושי' שהקשינו היא בעצמה קושית רבה שם בקדושין דאמר להו דלענין אונסין לא גרע משאלה הכוונה דבשאלה מבואר במשנה דחייב מיד והיינו מצד הטוה"נ שיש לו רשות להשתמש להכי חייב באונסין ואולם כשיחזור בו הרי אין כאן טוה"נ ונמצא שלא נהנה מן ההקדש לכן פריך ונהדרי' ולא לקני' ולא למעול שהרי אין כאן טוה"נ ולזה נאמר דלרב הונא לפי מאי דפריך הגמ' בב"מ אילימא לענין אונסין מ"ש מפרה אלא לענין חזרה היינו דלענין אונסין נתחייב מיד משעת משיכה משום ההנאה דיש לו רשות להשתמש אבל כשחוזר בו קודם התשמיש ונמצא דאין כאן טוה"נ באמת נפטר מאונסין ג"כ ולזה הוא בעצם שיטת ר"ה בד' מ"ג דמשום היתר תשמיש נתחייב באונסין ומעתה יצא לנו דלרב הונא אליבא דר"מ אין שום נ"מ בין מלוה לשאלה ובין מפקיד מעות מותרין שהרי אף במעות מותרין מחייב ר"ה באונסין מצד הנאת היתר תשמיש וגם מלוה קאי ברשות בעלים לחזרה ואם חוזר בו המלוה ואין כאן טוה"נ של כלום ממילא נפטר מאונסין ואולם כשנהנה כבר ממנו הדין הוא כמו שבקע בו ובודאי נתחייב גם באונסין כשואל ונראה דזהו הטעם של הפוסקים שפסקו כרב יוסף דשומר אבידה כשומר שכר דמי והתו' בב"מ דף כ"ט הביאו ראי' שהלכה כרבה דהיתר תשמיש לא משוי' כשואל וע"כ צ"ל דמה דאמר שם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן היינו בגניבה ואבידה וע"כ דבלא היתר תשמיש הוי כשומר חנם דאין לומר דבצירוף היתר תשמיש עם פרוטה דרב יוסף יהי' לו דין שואל ובהיתר תשמיש לבד או פרוטה דרב יוסף לבד יהי' ש"ש שזה אין סברה דמשום יתרון השכירות יחול עליו דין שואל. ואולם נראה דעת הפוסקים כרב יוסף דמה שהוא נהנה מפרוטה דרב יוסף הוא דומה לבקע בו ובודאי אף לר"א דאמר תקנו בשומרים ותני' כותי' הרי אין המשיכה מחייבתו באונסין רק מצד תקנה אבל בזה לא יחלוק שום אדם על ר"ה דאם בקע בו מתחייב באונסין מה"ת וה"נ אם נהנה מן המעות שמכר האבדה ובפרוטה דרב יוסף הרי זה דומה לבקע בו ונהי דהיכא דאין לו היתר תשמיש אינו אלא ש"ש משום פרוטה דרב יוסף אבל היכא שיש לו היתר תשמיש הוי כשואל קרדום ובקע בו ואין קושי' מד' מ"ג דשם כל שלא נשתמש במעות המותרין לא נהנה מהם כלל אבל בדמי אבידה הוי כשואל קרדום ונהנה בו ומעתה יש לנו לומר דלרב הונא בהפקיד מעות מותרין שנתחייב באונסין מצד היתר תשמיש והרי זה דומה בדומה למלוה דג"כ קאי ברשות בעלים לחזרה דודאי מעל הגזבר אבל לדידן דיש נ"מ בין מלוה למפקיד מעות מותרין דמלוה אינו יכול לחזור בו ובמפקיד מעות מותרין יכול לחזור בו לכן גם הגזבר גם השלחני שניהם לא מעלו והרי שם במשנה הם דברי ר"מ ור"י וכן בתוספתא ג"כ הם דברי ר"מ ומעתה נחזי אנן דבאמת קשה טובא סוגית הגמ' בב"מ ד' מ"ג דפריך ר"נ לר"ה לדידך דאמרת אפי' נאנסו מה איריא הוציא הרי גם לר"ה לא עדיף מעות מותרין משואל ממש דאף דלענין אונסין קאי ברשות הנפקד מ"מ כיון דיכול לחזור בו אמרינן שם בד' צ"ט נהדרי' ולא לקני' ולא למעול לר"ה דפליג על ר' אמי ואיך בעי כאן לומר לר' מאיר דמלוה ברשות בעלים קאי לחזרה וכ"ש שאלה וק"ו ב"ב של ק"ו מעות מותרין דיועיל קודם שיוציא ג"כ ובודאי קודם שיוציא י"ל נהדרי' ולא לקני' ולא נמעול וע"כ צ"ל כמו שכתבנו דעיקר הקושי' הוא ממה שחבירו מותר לבקע בו אבל מ"מ מיד שהשאיל הרי נהנה בטוה"נ ואפי' לא הוציא רק שנאבד כל עוד שלא חזר בו מעל המשאיל שהרי נהנה בהחזקת טובה ואולם זה אינו רק לר"מ דמלוה ברשות בעלים לחזרה קאי לכן כשנותן לו מעות מותרין מחזיק לו טובה כמו אם הי' מלוה לו שהרי גם אם הי' מלוה לו ג"כ הי' יכול לחזור בו אבל לדידן דמלוה לא קאי ברשות בעלים לחזרה א"כ כשמפקיד וקאי ברשותו לחזרה אינו מחזיק לו טובה כלל ולכן לא מעל ואף אחר שהוציא ג"כ לא מעל ור"נ דייק דהתוספתא אתי' כר"מ דמלוה ברשות בעלים קאי לחזרה דאי דרבנן לא הי' להגזבר למעול אף אחר שהוציא כסברת הרמב"ם ויש לתמוה על דברי התוס' שדייקי מד' צ"ט דכל שיש היתר תשמיש אינו יכול לבקש אותם המעות עצמם דמעל ואינו עומד ברשות בעלים לחזרה וקשה הרי שם נזכר ר"מ והוא סובר בהדי' בקדושין ד' ל"ו ברשות בעלים קאי לחזרה ע"ש ד' מ"ז ע"ב ומעתה מיושב שפיר לשון להוי שואל עלייהו המוזכר בדף כ"ט לדעת הרמב"ם דאף היכא דקאי ברשות בעלים לחזרה מעל לר"ה אם לא חזר המפקיד או המשאיל רק השואל החזיר מרצונו קודם השימוש ולכן בהיתר שימוש גם לדידן קאי ברשות בעלים לחזרה:
בעזהי"ת מועש"ק לס' למען שיתי אותותי אלה.
כבוד ידיד עליון וידיד נפשי ה"ה הרב הגאון המפורסם בתו"י חו"ב סוע"ה אור הברקי ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה ר' יעקב מאיר נ"י אחד"ש קכ"ת:
הנה ראיתי דברי כ"ת עוקר הרי הרים מישר הדורים בהויות ושקיל וטרי בקלים וחמורים ואולם גאון תורתו מרמז ברמיזה לתרץ לזרות ולהבר ומאשר לא הייתי בקו הבריאה לכן לא חשתי להשיב עד היום הגיענו תוספת מרובה על העיקר וראיתי דבריו אל ההלכה בענין אשר כבר השיב לו הגאון הגדול מופת הדור מוהרי"א נר"י בספרו באר יצחק ח' יו"ד ס' ד' אמרתי אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה מלכים מדיינין זה עם זה ואולי מאור של בת תורתם הקדושה יאיר לי נתיב באיזה דברים אשר חשכו אלי הרואות בארובות ומד' אשאלה עזר. והנה ראשית דברי גאון תורתו פלפל בחכמה על דברת אביו של הש"ך הגאון מהר"ם בסי' כ"ה לחלק בין קנה לושט ועיקר דבריו שם לישב הקוש' אשר הקשה המהרי"ק על שחיטת אשכנזים שאין לזרוק העוף מידו עד שיבדוק בסימנים מהא דחולין ל' ע"ב דרבא הוי בדיק גירא לר"י ב"ת ואני בעני' תם אני לא אדע למה נתקשו רבותינו מסוג' זו ומה זה שתמה המהרי"ק שר"פ והטור לא הביאו דין זה דלענ"ד נראה ברור דדין זה אינו אלא לפי מה שאנו נוהגין בורידין דלא כר"י משום דהמנהג להסיר הראש ולא לצלות כולה כאחת אבל מדינא דגמ' דצריך לשחוט הורידין וא"כ ר"י ב"ת הי' מכוין לשחוט הורידין שהוא יותר עמוק מן הסמנין ובורידין ודאי אין שייך לומר שמפני הפירכוס ינתקו הורידין שאין חשש רק בהסימנים שהתחיל בהן החתך וכיון שמצא הורידין חתוכין שהן עמוקים יותר מן הסימנין והן סמוכים לושט כמו שכתב הפר"ח בסי' כ"ב שהשוחט צריך להטות הסכין לצד כדי שישחוט הורידין א"כ בודאי נשחטו כל הסמנים ואין מקום לקושית מהרי"ק ואתי שפיר שלא הזכירו הטור והכ"פ דין זה שלא להשליך העוף מידו עד שיבדוק בסמנים שהרי לא הזכירו המנהג שלא לדקדק בשחיטת הורידין משום שמסירין הראש וכל שנשחטו הורידין בודאי נשחט הושט ג"כ והנה ראיתי בזה דבר מתמי' בתורת יקותיאל להגאון הקדוש מו"ה ר' רפאל המבורגר שכתב למצוא מקור לדין זה של שחיטת אשכנזים מדברי בה"ג שכתב ז"ל צריך למבדק ושט וקנה מקמי דתיתבר אפיקתא דחיותא הכונה שהבדיקה צריך להיות מיד קודם שיוציאנה מת"י עכ"ל ועפר אני תחת כפות רגליו ובדבר זה לא כיון יפה ואמת שיותר נכון להגיה דתגמר תחת תיבת דתיתבר והכונה שהבדיקה צריך להיות טרם שיוגמר הוצאת החיות של העוף והבהמה שאם יארע פסול עדיין יכול לתקן כגון אם לא שחט רוב עדיין יכול לגמור אבל אם ימתין עד גמר הוצאות החיות שוב אין תקנה וכן הוא אם נמצא שהגרים קצת ושט או בקנה כל שהוא קודם הוצאת החיות עדיין יש לה תקנה ולדברי הת"י שמפרש לשון חיותא אבהמה אין טעם לאסור וחשש פרכוס לא נזכר בבה"ג ואין שום טעם להחמיר אם תפס ראש הבהמה עד שמתה ושוב אחר איזה שעות בדק ומצא ששחט הרוב:
והנה מעלת כת"ר תפס בפשיטות שדרך לשחוט הקנה קודם הושט מדברי רש"י בד' ל"ב ע"ב ולענ"ד יש לדון שאינו כן רק בבהמה שאינו צריך לשחוט הורידין אבל בעוף שצריך שצריך להטות הסכין מעט לשחוט הורידין דרך הושט להיות נשחט תחילה וכן מבואר מלשון הברייתא בד' כ"ח ר"י אומר עד שישחוט הושט והורידין ורוצה הגמ' לדקדק מזה דאחד בעוף לא קאי רק אושט ומשני משום דושט סמוך לורידין ועדיין יש לדקדק דלא הי' לו להזכיר לא קנה ולא ושט רק לומר עד שישחוט הורידין ונ"ל דקמ"ל כמו שכתב הפר"ח שיטה הסכין לצד הושט כדי שישחוט הושט והורידין וסרה בזה מה שדקדק מעלתו למ"ד ושט דוקא הרי ע"כ שוחט שני סמנין ומתרץ לשנא דהשוחט וכ"ז ע"ד החדוד אם כי הקב"ה חדי בפלפולא אולם לפי הנ"ל עיקר הנחתו יש לדון עלי' כנ"ל וגם מה שהקשה בד' י"ב איך מוכיח הגמ' דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דמסיים שם דהולכין אחר הרוב ובעיקר קושית התוס' בד' ג' ע"ב ד"ה ואם שחט דלפשוט מברייתא דמצא תרנגולת דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן הנה לפי מה שכתבו התומים והקצוה"ח בח"מ ס' א' לחלק בין זמן המשנה והגמ' לזמנינו דבזמן הגמ' אין בא"י דיני גזלות דכיון דהוי בא"י סמוכין לא היה מן הצורך לתקן שיהיו דנין דיני גזלות באינם מומחין רק בבבל שלא היו שם סמוכין אבל בזה"ז דנין דיני גזלות כדי שתנעול דלת בפני עושי עולה ולפ"ז אף אנו נאמר דאם היה הדין דאם בא אחד ושחט אין אנו צריכין לבדוק אחריו אם הוא מומחה לא היה אפשר לומר רוב המצויים אצל שחיטה מומחין ורק אחר שתקנו לאסור הבשר כל שאין אנו יודעין אם השוחט הוא מומחה בודאי עכשיו אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומ"מ אי אפשר להתיר הבשר ששחט מי שאין יודעין בו שיודע ה"ש אבל במצא תרנגולת שחוטה עדיף דכיון שתקנו שלא ישחוט רק מי שיודעין בו שיודע ה"ש בודאי יש לנו לתלות שלא נשחט העוף רק ממי שיודעין בו שיודע ה"ש [ודברי התומים והקצוה"ח שם צ"ע מדברי רש"י סנהדרין ד' י"ג סוף ע"ב ד"ה למידן דיני קנסות ז"ל ובשאר ד"מ לא בעינן מומחין כדאוקימנא בריש פירקין ד' ב' משום נעילת דלת והיכא דליכא נעילת דלת כגון בד' שומרים וגזלות דיינינן בבבל אע"ג דליכא סמוכין דשליחותייהו קא עבדינן נראה מדברי רש"י דשליחותייהו קא עבדינן לא שייך רק במומחין אע"פ שאינם סמוכין אבל הדיוטות אין דנין רק הודאות והלואות וא"כ אין צורך לדברי התומים וקצה"ח ואין לחלק בין זמן הגמ' לזה"ז] ואולם נראה דהתוס' פליגא בזה על שיטת רש"י ואין להאריך בזה ועכ"פ סברת התומים והקצוה"ח בלתי אפשר להשען לא על רש"י ולא על תוס' ודו"ק:
והנה ראיתי גאון תורתו יצא לידון בדבר חדש דבטרפה גם ראב"א מודה דשחיטת סימן אחד מוציאה מידי נבלה ויסוד דבריו מדברי הגמ' כ"ח שאני הכא דאיכא שדרה ומפרקת ולענ"ד אי אפשר לחלק בהכשר שחיטה בין כשרה לטריפה ורק במליקה דמצותו בכך לחתוך השדרה ומפרקת בזה יש סברה נכונה דמהני מעשה השחיטה וחיתוך של השדרה ומפרקת לשחיטת וחתיכת הקנה משא"כ בטרפה כיון דלא נשחטה שיעור השחיטה שאמרה תורה האיך אפשר להכשיר בשחיטה זו ונראה ברור שזהו דעת הרמב"ם שפוסק דנקיבת הושט נבלה דכיון דניקב הושט א"כ שוב כשישחוט המחצה הלא בהצטרף משהו של הנקב עם מה ששחט יהיה רוב וכיון דפסיקת הגרגרת הוי נבלה כ"ש פסיקת הושט ואחרי שכן מה יועיל מה שישחוט עוד מ"מ כי נפיק חיותי' לא נעשה בה שיעור הכשר השחיטה ואע"ג דבקנה אם הי' חצי קנה פגום ושחט משהו זהו הכשר שחיטה וא"כ בושט נמי לפי המבואר בתוספתא פ"ב דחולין דשחט משהו של ושט ושהה ואח"כ שחט שני הסמנים שחיטתה מטהרתה מידי נבלה וכל האחרונים הקשו מתוספתא זו על הרמב"ם דע"כ צ"ל דטעם התוספתא דעיקר דין השחיטה שנמסר למשה רבינו אינו אלא על המשהו שמשלים להרוב וכיון דזה המשהו הי' בהכשר השחיטה של זאת המשהו מטהרתה מידי נבלה אלא שיש חילוק בין קנה לושט דבקנה דחצי קנה פגום אינה טרפה זה המשהו מכשירה לאכילה ובושט דבנקב משהו נטרף אין השחיטה פועל רק להוציאה מדין נבלה ועכ"פ יקשה מזה להרמב"ם ואולם דעת הרמב"ם נ"ל בפשיטות דהוא תלה דין זה במחלוקת אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולפ"ז תוספתא זו אינה שנוי בר"ח ור' אושעיא רק לוי סבא שסידר תוספתות וכדאיתא ביבמות פ"ק ד' י' ואיהו סבר בחולין ד' כ"ט ע"ב דאינה לשחיטה אלא לבסוף והרמב"ם פסק כר"י שם דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וע"כ ההלכה שנאמרה למשה נאמרה בין אתחילת שחיטה בין אסוף שחיטה ובין כך ובין כך נפסלה בשחיטה קרינן בי' דהוי נבלה ולשון הגמ' בחולין כ"ט ע"ב אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן אחד כו' ושם א"ל רבה בר שימי היכא דשחט סימן אחד כו' לא נחלקו אלא היכא דשחט מיעוט סימנים הנה דקדק דמתחילה תפס הלשון סימן אחד דלא היה אפשר לו למנקט לשון סמנים ואולם בסוף היה יכול לאשמועינן רבותא ולמנקט לשון היכא דשחט מיעוט סימן דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף פסול נראה דגם למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לא נאמרו הלכות במיעוט קמא של הקנה שעדיין לא התחיל מעשה הטורף וכל המחלוקת של הדין או ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הוא בושט במיעוט קמא וברוב הקנה וזה לשון רבן של ישראל רש"י ז"ל בספרו הפרדס ה' שחיטה ס' ר"ז ואמרו בגמ' שהה במיעוט סימנין מהו פי' אותו מלא שיעור שבין חציו לרובו נקרא מיעוט סימנין אם שהה בין שחיטת חצי הסימנין או חצי הסימן ואח"כ השלים השחיטה עד שיגיע לרובן הרי יש לך דין שהייה באותו מלא שיעור כמו דין שהיה גמורה וצריך אתה לידע כי אין דין שהי' אלא בושט [תחלת דברי רבינו הם קילורין לעין לישב מה שעמדו על הרמב"ם הובא בב"י ס' כ"ג דמפרש שהה במיעוט סמנין היינו שהה כשיעור הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט סימנין ובשו"ע אם שהה כדי לשחוט עד רוב הסימן וע' בש"ך שם] ושם בס' רי"ח מחלוקת גדולה בין רבינו שמואל הכהן ור' יצחק ב"ר משה ובין רבינו שמואל ב"ר דוד אם פוסל שהה במיעוט קמא של קנה והם רוצים לומר דדרסה הגרמה ועיקר במיעוט קמא של קנה כשר שאינם מהלל"מ מסיני אבל שהיה והחלדה פסול הנה נתברר מכל הנ"ל כי אין היתר השחיטה תלוי באפיסת חיות הבהמה כי לא נתבאר לנו מהלמ"מ טעם מצות השחיטה תדע דהרי אם נשחט הקנה הלב והריאה כמנחי בדיקולה ולמשנה ראשונה עדיין מהני שחיטה בקנה גופא ועוד להח"צ נטל הלב מטמא מחיים ואיך לא יועיל שחיטת הקנה ויהיה שחיטת הושט יותר מועיל משחיטת הקנה אבל אין מדמין בטרפות ולענ"ד אין לחדש שיהי' איזה שחיטה מועילה לטרפה יותר והנה מה שכתב הגאון מהרי"א ז"ל בספרו באר יצחק לדחות דברי התוספתא ההיא כמשנה ראשונה קודם חזרה המעיין בתוספתא שם בפ"ג דחולין יראה שאינו כן ואולם גאון תורתו דקדק כשיטת הרמב"ם מד' מ"ג הנני להציע הערה אחת ממה שהערותי בספרו של אא"ז הגאון מהר"ש ז"ל לפני גדולת תורתו והוא דבאמת סוגי' זו קשה מאוד ואולם מדברי הראב"ן ז"ל דקדקתי דהוא מפרש דברי הגמ' מ"ש מס' דרוסה לא כשאר המפרשים שמפרשים אהא דעל ארי בינייהו רק הוא מפרש על ספק קני וספק שונרא ובזה סרה קושית התוס' והרא"ש דאיך אפשר שיהי' הדין כעולא והרי קיי"ל דחוששין לס"ד וביאור דברי הגמ' כן ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ופריך מ"ש מס"ד פ' היכא דאתי וממסמס קועי' דמה ואין אנו יודעין אם הוא משונרא או מקני ואם הוא מקני מהני בדיקה מבחוץ ואם הוא משונרא לא מהני בדיקה לקנה דאסור וכיון דעולא אזיל לקולא ואינו חושש להחמיר בספק נקב בסימנין גם בספק דרוסה יש להקל לתלות בנקב ולא לחוש לספק דרוסה ומשני דבאמת לא חייש לס' דרוסה לחוש שנדרס והאדים החיצון אלא תלינן בקני ובנקב יש לושט בדיקה גם מבחוץ ולפ"ז אתי דברי הגמ' כמן חומר דמקשה מספק ניקב הושט לספק ניקב הושט ומסתם סתים לן המקשה שמדעתינו נבין סברת הרמב"ם שיש להחמיר בספק דרוסה אף דהתרצן מסיק שיש להקל בס' דרוסה יותר מבשאר ספק הנולד מחיים וא"ש הכל והנה לפי מה שבארנו דזה הדין דניקב הושט נבלה תלי בדין אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אתי שפיר נמי קושית הגאון מהרי"א ז"ל בספרו באר יצחק דרמי לשון רש"י אהדדי דשם בקדושין ד' נ"ז קאי לר"ל משא"כ בחולין קאי לרבא דאינו כר"ל רק בתלת ולפ"ז נצרך לומר דבפסחים רבה הוא דאמר אינה לשחיטה רק בסוף נחזור למנקט חומרי שמעתתא דמר דלענין נדון הבהמות שמקיזין להן דם מגיד הצואר אין להקל מטעם נשחט הותרה ומעתה נבוא לדין מה שצדדו להתיר מטעם אומן לא מרעי אומנתו והנה בזה אני נבוך הרבה שגדולי האחרונים מדור שלפנינו כתבו כעין זה להתיר אשה שיצא בעלה לעבודת המלך ונמצא כתוב בפנקס שמת ודימו זה לשטרות העולים בערכא' ולענ"ד הי' אפשר לחלק בין ארכי שקורין נעטאריוס שכל עסקו להעתיק שטרי קנין ושטרי חוב בפנקסו וזה כל החיזוק שלהם דבלא זה כל שטרותיהם הי' כתוב על דבר שיכול להזדייף ואולי היה אז המנהג כמו שהוא בזמנינו שלא למנות נעטארוס רק מדעת הקהל משא"כ בקומפרומיסין של עכו"ם שהם השופטים ודנין ע"פ החוקים שנתאשרו מהמלך ואין עליהם להיות נאמנים כלל רק אם יתברר שעברו חוק יענשו ואינם תלויים בדעת הקהל המה מרעי נפשייהו ומרעי וכן הרופאים בזה"ז שאינם רשאים לרפאות בלי רשיון מהרופאים והרופא הממונה לא ישים לב לזה שהישראל יפקפק עליו שהטריף בהמתו מפני חסרון זריזות והנה שם בגיטין דף י"א אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסרי ניהלי בסהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי ומקשו והא בעינא כתב שאינו יכול להזדייף כו' והא בעינא צריך שיחזור מעניני של שטר בשיטה אחרונה ולמה לא מקשי כן אמתניתין אלא שהוא הדבר שבמשנה קאי אערכאות ואין אנו סומכין על השטר רק על פנקס הארכי או שהכתב והאשרתא נכתב בכתב יד הערכי וכמ"ש הרמב"ם והוא שיהיו עשוין בערכאות שלהם אבל במקום קבוץ פליליהם בלא קיום השופט שלהן לא יועילו כלום ע' ברא"ש ס' י' והנה כת"ר נ"י העיר ממשנה דע"ז מתרפאין מהן רפוי ממון ומפרש בגמ' דריפוי ממון קאי על דבר שאין בו סכנה דקדק מעלת כת"ר דזהו מילתא דפשיטא ומאי קמ"ל ולכן פירש דקמ"ל שאין לחוש שיעשנה טריפה ולענ"ד הוא דוחק מבואר ואולם יעוין פי' המשניות שנראה שגורס ריפוי ממון עבדו או בהמתו וא"כ לפ"ז אין מקום לדקדוק כת"ר דעיקר הרבותא הוא על עבדו אחלה כבודו להשיבנו הנני דורש שלום תורתו ומחכה לתשובתו: ארי' ליב בהרב ר' שמואל מרדכי
תשובה ע"ז מהרב הנ"ל.
כבוד יקירי יד"נ הרב הגאון המפורסם מהו' ארי' ליב נ"י.
אחדרשה"ט הנה דפח"ח ואשר העיר כת"ר נ"י על דברי בחולין כ"ח ע"א בפירש רש"י ז"ל ד"ה מליקה שאני דאיכא חתיכת שדרה ומפרקת ואזיל לחיותא בכל דהו יעו"ש דמשמע דה"ה בטריפה כמו כן ומעלת כת"ר חילק דרק מליקה דמצותו בכך הנה לדברי כת"ר לא הוי ליה לרש"י ז"ל למימר דאזיל לחיותא בכל דהו רק שאני מליקה דמצותו בכך ותו לדברי כת"ר מאי פריך הגמ' שם לעיל למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ממלק בסכין כו' תהני לה סכין לטהרה מדין נבלה יעו"ש ומאי קשה אימא כראב"א סבירה ליה דושט דוקא ורק במליקה דמצותו בכך סגי בקנה לחוד משא"כ במלק בסכין הוי נבלה מאחר דלא נמלק בסכין רק הקנה ונחירה מיהא בעי בושט דוקא יעו"ש וא"ל והרבה יש לי להאריך בזה וקשה עתיקא ועל כן דברי מעטים ואתו הסליחה ואו"ש הלא כדברי יד"נ הדוש"ת מלו"נ:
יעקב מאיר בהרב הג' מהר"ם זצלה"ה.
הדרן על ש"ס
בסוף נדה כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תקרא הליכות אלא הלכות ע' בעמודי אור שביאר ע"פ סוגיא דערובין ד' כ"א דמתבאר שם ר"ח בשם רב מרי בר מר על פסוק לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד דבר זה אמר דוד ולא פרשו עד שבא יחזקאל ופרשו שנא' ויראני מגילה עשרים באמה כו' וכי פשטת לי' הוי עשרים על עשרים וכי קלפת לי' הוי לי' עשרים על ארבעים נמצא מחזקת שמנה מאות אמה והנה אמרו כי חמשים שערי בינה נבראו בעולם דכמה פנים לתורה פנים למקרא פנים למשנה פנים לאגדה פנים להלכה וכו' נמצא מגיע לכל שער ופנים ששה עשר אמות והוא מרובע של ד' על ד' ולכן אמרו שמיום שחרב בה"מ וכל מחמדינו טבועות וגנוזות ואין לנו שיור רק התורה וכיון שגלו אין לך ביטול תורה גדול רק הלכות למעשה על זה אנו נותנים נפשנו ומאדנו מימינו בכסף שתינו אין לו להקב"ה בעולמו רק ד' אמות של ההלכה הכונה דלפנים של הלכה הלא אינו מגיע רק ד' על ד' אמות כנ"ל וזהו כונת חז"ל כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב ואולם מאין לו ההבטחה על עוה"ב את זה נבאר ע"פ עומק ההלכה בסוגי' זו שהיא נעוצה בתחילת משנה ראשונה של הש"ס סופה בתחילתה והנה בכללות סוגי' זו יש לי להעיר הערה גדולה לא ראיתי לאחד מן הגדולים שהעירו על זה והוא דהנה התוס' לעיל ד' ע"ב ע"ב ד"ה ר' יוחנן אמר כתבו דמחלוקת ר' יוחנן ור"ל אי עשירי בעי שימור לא תלי כלל במחלוקת ראב"ע ור"ע אם אחד עשר יום שבין נדה לנדה הוא נדרש מקראי או מהלכה למשה מסיני וא"כ ר"י ור"ל בסברא בעלמא פליגי ומבואר דמחלוקת ראב"ע ור"ע אינו נוגע לענין הדין למעשה כלל רק מחלוקתם במדרש המקראות:
א) אולם מאוד יש להפליא לפ"ז על הרי"ף אשר ידוע דרכו בקודש שאינו מביא בספרו רק הנוגע להלכה למעשה בזה"ז ורק מלתא דשכיח קצת והנה בפ"ב דשבועות העתיק כל הברייתא דדריש ר"ע מקראי לי"א יום שבין נדה לנדה ומסיים בזה הלשון והאי דמרבינן להני י"א יום שבין נדה לנדה מקראי לאו דברי הכל הוא דקיי"ל י"א יום שבין דם נדה לדם נדה הלמ"מ הרי שהרי"ף הביא מחלוקת דר"ע וראב"ע ופסק ההלכה כראב"ע ואם כדעת התוס' שאין נ"מ כלל לענין הלכה למעשה בין ר"ע לראב"ע למה האריך בזה הרי"ף ופוסק בה הלכה בדבר שאין בו שום נ"מ ונלע"ד דמזה מבואר דשיטת הרי"ף מחולק משיטת התוס' לכן נדקדק בסוגי' זו לבאר שיטת כל אחד מן הראשונים בזה להלכה ע"פ עומק פירושם בסוגי' זו:
ב) התוס' דע"ב ע"ב בד"ה אלא הקשו מאי שייכא דהני ג' דברים חצי לוג שמן לתודה ורביעית יין לנזיר וי"א יום שבין נדה לנדה להדדי ונדחקו בזה דאולי בג' דברים אלו נחלקו כאחת אע"ג דלא אשכחן כן בשום מקום ואולם המעיין במנחות פ"ט שם הגירסא ורביעית שמן לנזיר תחת הגרסא שבכאן רביעית יין וזה בודאי שייך להא דחצי לוג שמן דתודה שהרי במנחות שם ד' ע"ח ע"א פי' רש"י דלהכי נקטינן להלכה דסגי' רביעית שמן לנזיר משום דקרבן נזיר ותודה איתקוש להדדי ובתודה יש ג' מינים חלות רקיקין ורבוכה ובנזיר ליכא רבוכה וכיון דבתודה מבואר דמחלקין החצי לוג חצי' לחלות ורקיקין וחצי לרבוכה א"כ בנזיר דליכא רבוכה סגי' ברביעית וא"כ אתי שפיר דשני הדינים דחצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר שייכא אהדרי דלר"ע דידע חצי לוג בתודה מקרא ידע נמי רביעית שמן מקרא וראב"ע דלא ידע חצי לוג בתודה רק מהלכה לא ידע רביעית בנזיר רק מהלכה אבל צריך ביאור השייכות דשני הדינים לי"א יום שבין נדה לנדה:
ג) קושית התוס' מה ענין מחלוקת ר"י ור"ל למחלוקת ראב"ע ור"ע:
ד) צ"ע לר"ע דלית ליה הלכתא מנ"ל די"א לא בעי שימור והתוס' כתבו בד"ה ר"י דמסברא י"ל דאין לעשות שימור מימי נדה לימי זיבה והיה אפשר לומר דר"ע ג"כ למד כן מסברא אבל על דברי התוס' יש להקשות ב' קושיות:
א) דאם נימא דהסברא כן א"כ לפ"ז הדין נותן בראתה יום מ' וי"א דג"כ אין לשמור רק יום אחד כמו בראתה יום אחד שהרי אין חילוק בין ראתה יום אחד לראתה ב' ימים וכיון דאין לעשות שימור מימי נדה לימי זיבה לפי זאת הסברא אינה צריכה שימור והרי לעיל ד' נ"ד גבי שני ימים טמאים ושני ימים טהורים משמשת שמיני וי"ב וט"ז וכ' ופריך בגמ' ותשמש נמי בי"ט (פי' שהרי ראתה בי"ז וי"ח ויום י"ט לא ראתה ואי משום דצריך להיות שימור ליום הי"ח זה אינו שהרי יום הי"ח הוא יום הי"א לזיבה דלא בעי שימור) ומשני ר"א נהי די"א לא בעי שימור י' בעי שימור ומבואר דיום הי"ט שהוא תחילת נדה נעשה שימור ליום הי"ז שהוא י' לזיבה ולסברת התוס' קשה שהוא נגד הסברא לעשות שימור מימי נדה לימי זיבה:
ב) ועוד קשה דאם נימא דמצד הסברא י"א לא בעי שימור אדרבה נימא לרבות י"א לשמור מקרא דעל נדתה סמוך לנדתה פי' קודם שיגיע זמן נדתה שהוא יום י"א לזיבתה ונרויח בזה דהקרא ימים רבים יהי' ימים דוקא ולא לילות דהגמ' מרבה לילות מעל נדתה סמוך לנדתה פי' אחר ימי נדתה שהוא לילה אבל אם נבאר קודם ימי נדתה הרי גמר ימי זיבה הוא יום:
ה) התוס' בד"ה ת"ל כל הקשו דכאן דריש ר"ע כל ובפ' אלו עוברים ד' מ"ג לא דריש כל וכתבו דאין לדמות הדרשות להדדי ולכאורה נראה כונתם למה שביארו שם בפסחים בתוס' ד"ה מאן האי שכתבו דלהכי לא דריש שם כל משום דלא מסתבר כדפרשנו לעיל והוא דלעיל בתוס' ד"ה ס"ד הקשו אהא דמצריך לרבות נשים לאיסור אכילת חמץ דס"ד דנילוף מאכילת מצה שהיא מ"ע שהזמן גרמא דנשים פטורות ולפטרו נמי מאכילת חמץ והקשו התוס' דאדרבה הא קיי"ל דכל היכא דאיכא למיקש לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וא"כ מסברא נימא דנשים חייבות גם באכילת מצה ותירצו דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא וא"כ כיון דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות הכונה דמאן דמחויב באכילת מצה רק הוא קאי באיסור דלא תאכל עליו חמץ וזה נמי כונתם דלהכי לא דריש כל לרבות נשים משום שהוא נגד פשט הכתוב דסיפא מפרש לרישא דקרא ולכאורה גם כאן כונתם כן אבל יש לתמוה על דברי התוס' בפסחים הנ"ל אשר מדבריהם מבואר דהכלל דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא עדיף מהכלל דלחומרא מקשינן ועוד אף דזה הכלל דלחומרא יש עמו ג"כ ריבוי דכל על כל זה הא דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא עדיף משניהם והרי בריש ב"ק איתא רגל מנ"ל דתני ושלח זה הרגל שנאמר משלחי רגל השור והחמור ובער זה השן וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל עד תומו ופריך שם טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור הא אי לאו הכי במאי מוקמת לה אי קרן כתיבא אי שן כתיבא ומשני סד"א אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא ופריך והשתא דאמרת ושילח זה הרגל שן דלא מכליא קרנא מנ"ל ותירץ הגמ' משום דאתקוש לרגל מה דגל ל"ש בין מכלי' ללא מכלי' אף שן לא שני בין מכלי' בין לא מכלי' והקשו בתוס' אדרבא נימא דרגל איתקוש לשן ולא מיחייב רק במכלי' ואין לומר משום דלחומרא מקשינן שהרי בממון יש לנו לילך להקל שלא נחייב רק בראי' ברורה ותירצו בשם ר"ת דהא דלחומרא מקשינן היא מדה בתורה בין באיסורא בין בממונא ומעתה יקשה לפי סברת התוס' בפסחים נהי דנניח כדעת ר"ת דאף בממון מקשינן לחומרא מ"מ הא י"ל דסיפא דקרא מפרש לרישא דלא מחייב אושלח עד דעביד כעין וביער:
לכן נראה דהדרש דכל יש לו איזה ביאורים ונדרש לפי הסברה ובבכורות ד' ג' פליגי בדרשה דכל בכור אם הוא לרבות דאפי' מקצת בכור חייב בבכורה ולרבות דגם בהמה חצי' של ישראל וחצי' של נכרי או דכל אתי למעט עד דאיכא כולה בכור וכה"ג בפסחים ד' ס"א ע"ב פליג' בכל ערל אם הוא לרבות דאפי' מקצת ערלה פוסל בפסח או למעט דעד דאיכא כולו ערלה אינו פוסל ולכו"ע דרשי כל לאיזה דרשה והנה לעיל ד' ס"ו ע"ב וביאורו יותר בקדושין ד' כ"ה בתוס' שם דאע"ג דמקרא דורחץ את בשרו ילפינן מה בשר בגלוי דבית הסתרים אינו צריך לביאת מים בטבילה מ"מ מקרא דכל ילפינן דצריך שיהי' ראוי לביאת מים הרי מבואר דמקרא דכל יש ללמוד דבעינן שיהי' ראוי לזה אף אם אינו מעכב:
ומעתה נבוא לביאור הגמ' וישוב הקושיות שכתבנו לעיל והוא זה הנה בסוג' דרשינן מימי דגם ב' מטמאה בזיבה עוד דרשינן מכל ימי דגם יום אחד מטמאה בזיבה עוד דרשינן מיהיה לה דגם יום אחד צריכה שימור יום אחד וכן דגם שני ימים אינה צריכה שימור רק יום אחד.
ונראה דלפי מה דמסיק דרשא דיהיה לה להצריך שימור יום אחד ולא יותר מיום אחד אייתר לן קרא דכל שהרי אין צורך לרבות יום אחד לשימור דזה נילף מקרא דימי וא"ל דקרא דימי צריך לרבות שני ימים דזה הוי ידעינן בלא קרא מקרא דיהיה דאין צריך לספור רק יום אחד ואי בראתה ג' ימים הרי צריכה ז' ימים וא"כ אייתר קרא דימי לרבות יום אחד ול"ל קרא דכל יש לנו לומר דקרא דכל אתי למעט דלא צריך שימור רק מה שראוי לספירת ז' דומי' דדרשא דכל גבי ורחץ כל בשרו ונמעט י' וי"א משימור ומיושב מה שנתקשינו לעיל באות ד' מנ"ל לר"ע מקרא די"א לא בעי שימור די"ל כנ"ל דיליף מקרא דכל ומעתה י"ל עוד דלר"ע דיליף מקרא דכל דצריך שיהי' ראוי לזיבת ג' לא נחלקו ר"י ור"ל ובודאי גם י' לא בעי שימור שהרי אינו ראוי לזיבת ג' ימים ורק אליבא דראב"ע שלמד מהלכה די"א לא בעי שימור אלבי' נחלקו ר"י ור"ל אי י' בעי שימור ואליבי' נאמר לעיל ד' נ"ד נהי די"א לא בעי שימור י' בעי שימור ומיושב ג"כ הקושי' ג' מה ענין מחלוקת ר"י ור"ל למחלוקת ראב"ע ור"ע:
עוד איתא בסוג' א"ל רב שמעי' לר' אבא אימא ביממא תהוי זבה בלילה תהוי נדה א"ל עליך אמר קרא על נדתה סמוך לנדתה וסמוך לנדתה אימת הוי בלילה וע"ז הקשינו לעיל דלמא הפי' סמוך לנדתה הוא קודם נדתה ובא לרבות יום י"א לשימור שהוא סוף ימי זיבתה והוא ביום ואולם לפי המבואר לנו כעת אינו קשה שהרי אי אפשר לומר דעל נדתה ירבה יום י"א לשימור שהרי הוא ממועט מדרשה דכל דבעי ראוי לספירת ג' ימים והנה בענין זה דמקשה רב שמעי' לר' אבא אימא ביממא תהוי זבה בלילא תהוי נדה מצינו מחלוקת בין רש"י לתוספת דרש"י פי' בס"ד למעט לילות מקרא דימים רבים ואולם התוס' לעיל ריש ד' ע"ב ע"א כתבו בשם ר"ת דהמשמעות הוא מקרא דכל ימי ולכאורה דברי ר"ת יותר נכונים דעל רש"י יש להקשות שתפס לזה המקרא דימים רבים ובגמ' הוריות ד' ד' ע"א מבואר דהצדוקים תופסים באמת כן דבלילה לא הוי זבה מקרא דכל ימי זוב טומאתה ונראה דדעת רש"י הוא דלפי המתבאר לכאורה יש להקשות דמשמעות הגמ' הוא דרב שמעי' לא הקשה רק דלמא ביממא הוי זבה ובלילא הוי נדה והרי ביותר יש להקשות דאם נימא דהקרא דימי צריך למעט לילות א"כ אין לנו קרא לרבות יום אחד ואנו נצרך לרבות יום אחד מקרא דכל וא"כ מנ"ל לר"ע די"א לא בעי שימור לכן התחכם רש"י ז"ל למצוא מקרא אחר למעט לילות מקרא דימים רבים ושפיר לא מקשה רב שמעי' רק אימא בלילה תהוי נדה ותו לא דשימור ליום אחד שפיר ידעינן מקרא דימי ור"ת צ"ל דלא חשש לזה וסובר דבאמת נכלל בקושית רב שמעי' גם זה דלפי סברתו יקשה ג"כ מנ"ל לר"ע למעט יום י"א משימור ובאמת לפי סברת התוס' לעיל ד' ע"ב ע"ב ד"ה ר"י דמצד הסברה י"א לא בעי שימור יקשה מאוד גם לפי המסקנא דשמא קרא דעל קאי לרבות יום י"א לשימור וקרא דכל אתי לרבות יום אחד לשימור שהוא ראוי למעט מק"ו דמה זב שסופר ז' ימים לב' אינו סופר ליום אחד כלום זבה שהיא סופרת יום אחד לב' אינו דין שלא תספור כלום ליום אחד וקרא דימי ימעט לילות והרי אחרי שמרבינן יום אחד שהוא צריך שימור אף שהוא נגד ק"ו כ"ש שיש לנו לרבות י"א לשימור אף שהוא נגד הסברא כמ"ש התוס' ואולם לפי אשר בארנו נכון בעהי"ת דאין צורך לרבות י"א לשימור ורק אדרבא אנו צריכין קרא למעט משימור והוא מקרא דכל וקרא דעל אייתר לן לרבות לילה לזיבה ואייתר לן ימי לרבות יום אחד:
ועכ"ז סברת ר"ת צריך עוד עיון ומתחילה יש לנו לבאר יסוד מחלוקת ר"ע וראב"ע דמר יליף י"א יום שבין נדה לנדה וחצי לוג שמן לתודה ורביעית לנזיר מקרא ומר יליף מהלכה וכבר כתבנו מדברי רש"י מנחות ע"ח דחצי לוג שמן בתודה ורביעית שמן בנזיר שייכו אהדדי שהרי בנזיר ליכא רק שני מינים מצה מהג' מינים שיש בתודה ואולם יסוד מחלקותם בתודה צריך ביאור במאי קמפליגי:
ונראה דנחלקו בהאי דרשה דעל כמו שמצינו מחלוקת זו במנחות ד' ע"ח ע"ב בין ר"י ור"ל אי בעינן על בסמוך וגם מחלוקת תנאים שם ס"ב אי משמעות על הוא בסמוך או על ממש ונראה דסברת ר"י הוא דלמ"ד על ממש כל דליכא למימר על ממש גם בסמוך לא בעינן דלדידי' לא משמע לי' על בסמוך אבל לרבי דסובר בכ"מ על בסמוך אליבי' דידי' לא יחלוק ר"י והנה ר"ע מבואר בירושלמי פ' כ"צ דסובר על בסמוך ומעתה נבאר יסוד מחלקותם של ראב"ע ור"ע דהנה שם במנחות ד' פ"ט איתא דדריש ר"ע אלו לא נאמר בשמן כלל הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג עכשיו שנאמר בשמן בשמן הוי ריבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט מעטו מלוג לחצי לוג ויש לדייק דלעיל ד' נ"א גבי מנחת חביתין קאמר בגמ' דאי לא הוי כתיב בשמן כלל ה"א תהוי כמנחת חוטא דאין צריך כלל שמן ואמרינן דלקבוע לה שמן הוי ידעינן מדכתיב על מחבת כמנחת מחבת וא"כ היכא קאמר הכא דאין צריך קרא לקבוע לה שמן והרי י"ל דחד בשמן צריך לקבוע לה שמן והב' הוי חד רבוי ונראה דלפי מה שכתב הלחם משנה פ"ה מ"ה תמידין ה' ז' החילוק בין שתי הלחם ולה"פ שמעשיהן בחוץ וכל המנחות מעשיהן מבפנים משום דזה הכלל דכל הטעונה שמן מעשהו מבפנים וכל שאינה טעונה שמן מעשהו מבחוץ וא"כ ידיעת ההיפך אחת דכל היכא שידעינן שמעשהו בפנים אנו יודעין שהיא טעונה שמן וכיון דבתודה כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות ממילא ידעינן שהיא טעונה שמן וא"כ הוי בשמן רבוי אחר רבוי אבל כ"ז לר"ע דסובר על בסמוך אבל ראב"ע לא סבר על בסמוך ואם כן אם לא הי' כתוב בשמן כלל לא הוי ידעינן שמעשה התודה בפנים ושהוא צריך שמן וא"כ צריך חד בשמן לקבוע לה שמן וחד בשמן הוי חד רבוי ומנ"ל מיעוט לחצי לוג שהוא הלכה לממ"ס וא"כ גם בהא די"א יום שבין נדה לנדה ג"כ מחלקותן בזה בדרשה דעל דר"ע דריש לרבות לילה דזבה מעל נדתה סמוך לנדתה שהוא לילה ויום אחד דבעי שימור דריש מקרא דימי ואייתר לו כל להצריך שיהי' ראוי לזיבה ג' ימים וממעט יום י"א משימור אבל לראב"ע דלא דריש על בסמוך צ"ל דמרבה לילה מקרא דכל וקשה הא קרא דכל צריכין אנו למדרש מיניה דצריך שיהי ראוי לשימור ולמעט יום י"א משימור לכן הוא מוכרח לומר דיום י"א לא יתמעט מקרא כלל רק הלמ"מ וא"כ נתישב דהני תלת מילי דחצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר וי"א יום שבין נדה לנדה הלמ"מ הם כולם בני חדא ביקתא נינהו ומיושב קושי' ב' ומעתה מצאנו לתרץ מה שהקשו התוס' בד"ה ר"י תימא במאי פליגא ר"י ור"ל הא ראב"ע לא איירי אלא בחשבון הימים דהכונה הוא כן דלפי מה שהקדמנו דר"ע דדרש על בסמוך דריש מקרא דעל נדתה סמוך לנדתה דלילה ג"כ בעי שימור ומקרא דכל דריש דצריך שיהי' היום ראוי לזיבה ולפי זה דבעינן שיהי' ראוי לזיבה ג' ימים הרי דיום י' וי"א לא בעי שימור שהרי שניהם אינם ראוין לזיבה א"כ לר"ע אין שום מחלוקת בין ר"י ור"ל דגם ר"י מודה דר"ע דדריש מקרא דכל גם עשירי לא בעי שימור ורק לראב"ע דאמר הלמ"מ אליבי' דידיה סובר ר"י די"א לא בעי שימור וי' בעי שימור ולפי זה מיושב קושי' זו הא דהביא הרי"ף פלוגתא דר"ע וראב"ע ופסק הלכה כראב"ע:
ואולם מזה ישתאר לנו קושי' על הא שכתבו התוס' דהס"ד למעט לילה הוא מקרא דימי א"כ אכתי יקשה נהי די"א לא בעי שימור לראב"ע ידעינן מהלכה עכ"ז מנ"ל לרבות לילה מכל ולרבות יום אחד מימי דלמא ימי אתו למעט לילה ומכל נרבה יום אחד וצ"ל ע"כ דלראב"ע אין במשמעות דימי למעט לילה וצ"ל דהס"ד למעט לילה היה מקרא דימים ומיושב שפיר מה שפי' רש"י ז"ל אהא דאמר ואימא ביממא תהוי זבה דהס"ד למעט לילה הוא מקרא דימים לא מקרא דימי:
ולפ"ז מיושב שפיר הא דאמר ראב"ע סוף פ"ק דברכות הרי אני כבן שבעים שנה כו' עד שדרשה בן זומא כו' וקשה מאוד מה זכות הוא לו הרי חכמים חולקים על בן זומא אולם להנ"ל חכמים דדרשי ימי חייך העה"ז כל ימי חייך אלו ימות המשיח לא פליגא אבן זומא בדין אי מזכירין י"מ בלילה אלא דאינהו סברי דאין צריך קרא כלל לרבות לילות להזכרת י"מ דקרא דימי חייך לשון ימי משמע נמי לילה כנ"ל אליבא דראב"ע וע' בצל"ח ופ"י ברכות ד' ט' דלמ"ד עיקר גאולה באורתא הוי צריך להזכיר י"מ בלילה וצריך להסמיך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית והתוס' כתבו בריש ברכות דלדין המשנה דזמן ק"ש הוא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן אי אפשר להתפלל ערבית מבעוד יום ולקרא ק"ש עם הברכות אם לא דנסבור כריב"ל דאמר תפלות באמצע תקנום אבל באמת קיי"ל כר' יוחנן דאמר כל הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית הרי זה בן עוה"ב ע"ש בתוס' וזהו שמסיים כאן כל השונה הלכות בכל יום פי' דסובר כראב"ע דדריש י"א יום מהלמ"מ וא"כ לשון ימי אינו ממעט לילה וא"כ צריך להזכיר י"מ בלילה ולסמוך גאולה של ערבית לתפלה והרי זה בן עוה"ב כר' יוחנן שהרי זה שדורש מאימתי קורין את שמע בודאי לא כמו שקורין בבהכ"נ מבעוד יום שאז כשהוא יום אינו זמן של הזכרת י"מ בלילה וע"כ קורא רק משעה שהכהנים כו' וא"כ סומך גאולה לתפלה:
הדרן על התורה.
והנה סיום הספר הזה לצאת לאור בחדש אדר הנני לחבר בזה גם אשר אמרתי לנעוץ סוף תורה שבכתב לתחילתה אשר יבואר בזה ג"כ המצוה של פ' זכור וכבר כתב הגר"א ז"ל בפ' משפטים על פסוק או אל המזוזה זה לשונו הטהור:
פשטא דקרא גם המזוזה כשרה אבל הלכה עוקרת את המקרא וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה והן מגדולת תורתינו שבע"פ שהיא הל"מ והיא מתהפכת כחומר חותם חוץ המצות שבאו במנצפ"ך שהם משרים וכבר עמלו ויגעו לבאר דברי קדוש ד' הגר"א ז"ל כמה מחכמי הזמן ונלאו למצוא הפתח ועיין בספר כנסת ישראל לכבוד אחי הרב שפ"ר נ"י ע' 154 שנת תרמ"ז אבל האמת הברור הוא כאשר אכתוב כי רבינו הגר"א ז"ל מכון בזה למה דאיתא בספר יצירה והובא בכוזרי שהתורה נדרשת במאתים ושלשים ואחד אלפא ביתין פנים ואחור וזה עולה לי"א פעמים כ"א לכל צד מפני שכ"ב אותיות הם ואולם אות אחד אנו צריכין לחסר בעת אנו רוצין לצרף האותיות ולהחליפן לזה אנו אומרין כ"ב פעמים כ"א עולה תס"ב והמחצה מזה הוא רל"א ואולם אם היינו מצרפין ג"כ אותיות מנצפך הרי נמצא כ"ז אותיות בא"ב והי' עולה לכל צד שנ"א אלפא ביתין לכן כתב הגר"א דכל התורה שבע"פ באמת היא כתובה אך באה הקבלה על קריאת האותיות איך להחליפן ולצרפן ע' בכוזרי מאמר ד' סימן כ"ה ע"ש ובזה מובן שפיר דהלל שנה לאותו זר שלא רצה לקבל תורה שבע"פ בהיפוך אתווין חוץ ממנצפ"ך ובריש ברכות פריך תנא היכא קאי דתני מאימתי תנא אקרא קאי כו' עד דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר:
והנה נבאר דברי הספרי התמוהים מאוד בפ' וזאת הברכה סוף סי' שנ"ז ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל בבבליים קם ומנו בלעם בן בעור אלא יש הפרש בין נבואתו של משה לנבואה של בלעם משה לא הי' יודע מי מדבר עמו ובלעם הי' יודע מי מדבר עמו שנאמר נאם שומע אמרי אל משה לא הי' יודע אימת מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם הי' יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון משה לא הי' מדבר עמו עד שהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי ובלעם הי' מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים והנה אין צורך להרבות קושיות על הספרי הזה דמגבי' מעלת הרשע והטמא בלעם למעלת בחיר ואבי הנביאים אבל באמת הדבר נכון מאוד אך הפירוש בדברי הספרי שונה הוא ממה שהבינו מפרשי דבריו וראשית דבר אומר כי חתימת ספר תורתנו הקדושה הוא אך להורות על העיקר הגדול שורש כל השרשים והוא תורה מן השמים אשר לא תשתנה לנצח כי תורת אמת וחי' עולם נטע בתוכנו ע"י אבי הנביאים והחכמים לקודמים לפניו ולבאים אחריו עד סוף כל הדורות:
ומתחילה אקדים מה שאמרתי בבאור מאמר רבה ב"ב ד' ע"ב אשתעי לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא ומחינן לו באלותא דחקוק עלה כו' אהי' אשר אהי' והכונה בזה על דרך הפשוט כי ידוע ומפורסם אשר יורדי הים יש להם מכונות גדולות להציל נפש האנשים אשר בספינה אם יארע סכנה והספינה תחשוב להשבר ויש להם ג"כ אמצעים אשר אף אם תשבר הספינה והאנשים יפלו לים יהיו בחיים יום או יומים עד אשר יעמוד להם רווח והצלה ממקום אחר ואולם נמצאים בים גלי מים גדולים מכונים בשם עמוד המים או אור המתעה כאשר מבואר בספרי הטבעים אשר לעתים יתראה במקומות בים עמוד מים גדול מאיר מאוד ומתעה את רב החובל המנהיג את הספינה כי כאשר יאבה להוליך את ספינתו למשל לצד מזרח ומתבונן לראות מקום זריחת השמש ואז יתראה במרחק מאות פרסאות עמוד המים והשמש יתראה בו כמו במראה והעמוד הנו הולך ממערב הלא תרוץ הספינה אל העמוד המים הזה ההולך לקראתה ושם תאבד היא וכל אשר בה מבלי מצוא הצלה כלל וזהו ביאור דברי רבה האי גלא דמטבע לספינתא בלי שום מקום שיוכלו להציל ממנה מאומה הוא הגל שנראהו אז כשיש בים אש לבן כמראה נוגה החמה עליו הוא האור המתעה ועמוד המים. ואולם הכונה המוסריית בזה המאמר הוא ללמדנו דעת ובינה כי המחבל והמשחית היותר גדול בעולם הוא הנחש הערום הוא האיש החכם להרע להתעות בני האדם מדרכי חיים לדרכי מות הוא המשחית והמחבל הגדול אשר יקשה מאוד להנצל מתחבולותיו וממצודת תרמיתיו הוא אור מתעה גם בני אדם גם בני איש להוליכם אל גי צלמות. ועל כיוצא בזה אמר החכם הרחק מעלי' דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה. ואולם רבה מוסיף לומר כי אנחנו בני ישראל השומרים תורת ד' ומצותו יש לנו עצה ותחבולה להנצל מן המות הזה והוא דמחינן לי' באלותא דכתב עלי' כו' אהי' אשר אהי' הכונה איש הישראלי מן הצורך וההכרח שיהי' כעץ שתול על פלגי מי התורה הקדושה וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו זיז כל שהו לסור ממצות התורה הכתובה והמסורה ודברים שנוספו מדברי סופרים או גם מנהג אבותינו והאיש הישראלי הלא נמשל כקנה ואמרו חז"ל מה הקנה הזה הולך ובא עם כל הרוחות שבעולם ואינם מזיזות אותו ממקומו כך ישראל כי אם אמנם כל רוח אשר יגע מעט בפינת בית ישראל ממזרח וממערב מצפון ומדרום עוז ותעצומות ביד הרוח אף אם הוא קטן מאוד כמו שהוא לכוף כאגמון ראש איש הישראלי אבל אין יכולת ביד שום נברא להזיז אותו ממקומו מקום חיותו תורתו הקדושה לא כן הרשעים כי המה כמוץ אשר תדפנו רוח היום והמה הולכים קדימה קדימה לרוח היום עד אפס מקום וזהו שאמר דעל האלותא מטה אלקים אשר בידו כתוב אהי' לעתיד אשר אני היום בלי שום שנוי וגרעון כלל. והנה דורשי רשומות כתבו כי בלעם ועמלק הנם משולבים איש אל אחיו תדע כי כאשר תכתוב שם בלעם ותרשום תחתיו עמלק הרי שתי אותיות הראשונות של שם בלעם ושני אותיות הראשונות של שם עמלק עולה לתיבת בלעם וכן שתי אותיות השניות של שם בלעם ושתי אותיות השניות של שם עמלק עולה עמלק כי שניהם הי' מסיתים ומדיחים לסור מאחרי ד' ולמאוס במצותיו וזהו ביאור הכתובים בפ' זכור זכור אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים אשר קרך בדרך וביארו חז"ל שהקר אותך ולפי עניננו הכונה שפעל בך קרירות גדול בעבודת ד' עד כי אלה אשר לא היו גם מתחילה שלמים ביראת ד' רק נגררים ונחשלים אחר הכלל. הם כאשר בא עמלק והסית אותם יצאו לגמרי מן הכלל וזהו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואולם גם אתה אשר נשארת באמונתך עכ"ז פעל עליך הרבה לרעה כי נשארת ע"י יעף ויגע ולא ירא אלקים ואחרי כי כן שעמלק הי' מסית ומדיח הרי יש לדונם כעיר הנדחת שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות עכו"ם שב"ד מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא ומכין כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים וזה הי' חטאו של שאול המלך שלמד זכות על מסיתים ומדיחים ואמר אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו בהמה מה חטאה והרי נעלם ממנו כי דין עמלק כדין עיר נדחת שהורגים בה אדם ובהמה גדולים וקטנים:
והנה כבר הקדמנו כי גם בלעם בן בעור תפס מעשי עמלק הוא הי' באמת גבור ציד לפני ד' להתעות כל בני אדם מדרכי חיים לדרכי מות ולהמריד העולם על בוראם ויוצרם ללמדם לעשות כל אשר שנא ד' לעונן לנחש ולקסום. והנה בארתי בזה דברי משה רבינו בסדר ואתחנן פ' ד' פ"ה ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ד' כו' ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כו' עד ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. והנה מתחילה הזכיר חוקים ומשפטים ואחר זה לא הזכיר רק חוקים ושוב זכר חוקים ומשפטים אולם הענין כך דהנה כל דרך איש ישר בעיניו וחכם כסיל בעיניו משבעה משיבי טעם ולכן קשה מאוד לפעול על הכסילים אשר יודו על עצמם כי המה הפתאים ונגד פניהם נבונים ואולם ברבות הימים אשר ידעו הכסילים כי הרבו הרע לעצמם גם לאחרים וטוב טוב הי' להם לו שמעו עצת החכמים והנבונים הלא אז על כרחם יודו כי הנבונים חכמים מהם כי הגידו האותיות לאחור כי דרכם לא יתכן וזה ביאור הכתובים הנה בעת מתן תורה החזיר הקב"ה התורה על בני אדום וישמעאל עמון ומואב ושאלו מה כתיב בתורה והשיב להם לא תרצח לא תגנוב לא תנאף ולא רצו לקבלה כי לא מצאו טעם הגון מדוע יקבלו עליהם עול מצות כאלה והדבר מובן כי טעם מצות פתוח תפתח אח ידיך לענייך או לא תחבול שלמת רעך וכן השב תשיב לו העבוט בודאי הי' להם יותר ויותר לזרה ואם לא תרצח הי' להם כחוק בלי טעם כ"ש כי לא מצאו טעם וריח בכל המצות אבל אחרי עבור אלפים בשנים וכבר השכילו אשר עשית משפט ואהבת חסד היא הדרך הישרה והנכונה הלא עליהם לכהפ"ח להודות כי עם בני ישראל שקבלו עליהם המצות אלו ויותר מהמה אלפים שנה טרם הכירו הם מה מתוק האור לעינים המה חכמים מחכמים יותר מהם וזהו ביאור הכתובים ראה למדתי אתכם חוקים (דברים שאינכם משיגים הטעם של מצוה זו) ומשפטים. דברים שטעמם גלוי לכם. ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (כי כולם יודו כי עם בני ישראל הם היותר מחוכמים בכל העולם) ואמר איך יהי כדבר הזה ומאיזה טעם יאמרו כן לזה אמר אשר ישמעון את כל החוקים האלה הכונה הלא הם אינם שומעים רק חוקים כי גם המשפטים הוא אצלם כחק בלי טעם כי גם לא תרצח להם לחק בלי טעם נכון יחשב לכן ברבות הימים אשר ישכילו כי התוה"ק יש בה משפטים צדיקים רק הם לא הביאו שכל בלבותם עד הדור האחרון הלא יודו כי עם בני ישראל שידעו זאת זה אלפים בשנים חכמים מהם. והנה אור המתעה את כל בני האדם בימים אלו הי' בלעם בן בעור והוא מצא עוז ותעצומות למנוע כל בני האדם מלשמוע אל תורת משה איש האלהים אף כי האיש משה הי' גדול מאוד בעיני עבדי פרעה ובעיני כל מצרים הלא זה הי' מפני אשר הרבה אותות ומופתים באדמת בני חם ובענין זה הי' גם כחו של בלעם הרשע גדול מאוד הלא הוא אשר עשה חומת אש ומים סביב כל מדינת כוש הלא הוא אשר בלק בן צפור אמר עליו כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר וזהו כונת הספרי הנ"ל ולא קם נביא בישראל כמשה בישראל לא קם הכונה בני ישראל ידעו מעלת משה כי כולם היו גדולי בעלי רוח הקודש אשר עין בעין ראו את ד' יעננו עומד עליהם וכבוא משה אל אהל מועד ירד ד' בענן ודיבר עמו וראו כל העם והשתחוו איש פתח אהלו והם ידעו מדרגת בלעם הרשע והטמא המעונן המנחש והמכשף אבל בבבליים קם כי הם חשבו מדרגת המשוקץ הזה כמעלת אדוננו משה איש אלהים ועוד יותר ממנו כמבואר בספרי הנ"ל לא כן בני ישראל הם לא דנו על מעלת משה רבינו על פי האותות והמופתים אשר עשה כי אם ע"פ רוח קדשם והשגתם בידיעתם את ד' וזה לשון הרמב"ם ז"ל פרק שמיני מה' יסודי התורה זה לשונו הטהור משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט ובכשוף אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראי' על הנבואה הוא צריך להשקיע את מצרים קרע את הים והצלילן בתוכו הוצרכו למזון הוריד לט את המן ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש הקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להם כך וכך וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ד' עמכם כו' ע"ש כל הפרק כי דבריו חוצבים להבת אש באמונה טהורה ויסוד הדת ומעתה נבאר הכתובים בסוף התורה אשר בהם מבואר כל דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל ועוד נוסף עליהם כי לפי פירוש המפרשים קשה מאי הלשון לכל האותות בשמוש הלמ"ד ויותר הי' נוח לפי פרושם אם הי' כתוב בכל האותות בשמוש הבי"ת גם הקשו הרי מבואר בכתוב ביהושע שהנס שנעשה ליהושע בהעמדת השמש הי' גדול מכל אשר הי' לפניו מן הנפלאות. ואולם לדעתי באור הכתובים כן הוא כי התורה תודיע לנו כי מעלת נבואת משה ואמיתתה גדולה יותר מנבואת כל הנביאים ובלתי אפשר כלל שיקום לעולם נביא כמשה והוא שהרי אמונה בנביא מימות עולם הלא הוא באחד משני אופנים או מצד כי העיד על הנביא הזה שהתחיל לנבאות רבו נביא מוחזק ומפורסם כמו שמואל שהעיד עליו עלי הכהן ואליהו קבל מאחיה השילוני ואלישע מפי אליהו או אם גם לא העיד עליו שום נביא אבל הוא ידוע מוחזק ומפורסם לצדיק וחכם ונביא ונתקיים את אשר הגיד בנבואתו הוחזק עפ"ז לנביא אמת אשר התורה ציוותה לשמוע לו אבל היתכן כי הקב"ה בכבודו בעצמו יעיד לפני כל עדת ישראל ויודיע להם על איש חסיד אחד כי יעדו להיות לנביא ולסרסור בינו ובין בית ישראל זה הדבר בלתי אפשר להיות כי בזה האופן יהי' הקב"ה מוכרח לעשות כל עם ד' נביאים שיהי' נגלה ולדבר אל כל העם אבל זה הענין הי' רק במעלת משה רבינו כאמור הנני בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם וזהו פירוש הכתוב ולא קם עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פי' הודיע ענינו וטבעי לכל עם בית ישראל פנים בפנים הכונה כי פנים בפנים דבר ד' עם כל ישראל להודיע להם כי משה הוא נאמן ביתו וכל אשר ידבר אליהם בשם ד' הוא אמונת אומן בל יפקפקו ח"ו ומעלה זו באמת לא הי' רק באדונינו משה וכבודו זה לאחר לא יתן ד' לעולם והוסיף הכתוב עוד להודיע כי ההתגלות כבוד ד' לכל עדת בני ישראל להודיע להם מעלת משה לא הי' רק פעם אחת במעמד הקדוש אבל באמת בדור דעה זה היתה ההתגלות הזאת כמה פעמים והוא לכל האותות הכונה לכל עת וזמן אשר עשה משה אות ומופת אז הי' גם התגלות כבוד ד' אל כל העדה כמו שמצינו בתורה אצל מן ושליו וכבוד ד' נראה אל כל העדה ובמצרים במכות בכורות כתיב ובמורא גדול זה גילוי שכינה ובקריעת ים סוף ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא וגם הענין הזה לא הי' בשום נביא וצדיק בעולם כי אם יהושע העמיד השמש והירח האם נגלה אז מצורף אל הפלא הזה גם כבוד ד' והי' לכל ישראל אז רוה"ק וכן בכל הנפלאות שעשו הנבאים הלא לא השיגו כל ישראל רק אשר ראו עיניהם את האות והמופת אבל לא נצטרף לזה גלוי שכינה לכל העדה כי זה לא הי' רק למשה. ויש לנעוץ סוף התורה בתחילתה והוא בהקדים כי יש לומר כי זה הענין השני במעלת משה רבינו מהתגלות כבוד ד' בעת נעשה הנס על ידו למעלה זו אנו מיחלים ומצפים שיגיע גם למלך המשיח אשר יתגלה במהרה בימינו וכמ"ש ישעי' ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר ואנו מתפללים בקדושת נעריצך הוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי להיות לכם לאלהים ואולם הרמב"ם כתב בהלכות מלכים כי מעלת מלך המשיח יהי רק קרוב למעלת משה רבינו והוא כי אם נשים השקפתינו על הזמן כי משה רבינו פעל ההתגלות הגדולה הזאת בעת שעברו מיום ברוא ד' אדה על הארץ שני אלפים של תוהו מזה נוכל להתבונן עד כמה כחו גדול ועצום אבל אדונינו מלך המשיח יפעול ג"כ התגלות השכינה וכבוד ד' בעת אשר יעברו כמעט שני אלפים תורה ושני אלפים ימות המשיח לזה יהי' מעלתו רק קרובה למעלת משה רבינו לזה אנו נועצים סוף דברי התורה לתחילתה ולא קם בישראל עוד נביא כמשה ואפי' מלך המשיח שעתיד הקב"ה לגלות במהרה יהי מעלתו אך קרובה למעלת משה וגודל מעלת משה הי' אשר ידעו ד' פנים אל פנים כנ"ל שהקב"ה נתגלה בכבודו ובעצמו לכל עדת בני ישראל ופנים בפנים דבר עמהם כדי להודיעם מעלת משה כי נאמן ביתו הוא ולא פעם אחת היה הענין הזה רק לכל עת שהי' מן הצורך לחדש אות או מופת וגם ע"פ ההשקפה על הזמן אם הי' מסוגל לזה הנה הי' בראשית ברא אלקים בעת אשר הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך עכ"ז גברה כח זכותו של משה להוריד שכינה למטה וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר הרחמן יזכנו לימות המשיח במהרה בימינו א"ס: