אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) מנכד המחבר › שייך לסוף תשובה ל"ג

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

מנכד המחבר · שייך לסוף תשובה ל"ג

שייך לסי' י"א

אנ"ה סיום תשובה זו לא נמצאה וכדי שלא להוציא דבר שאינו מתוקן כל צרכו אמרתי לסיים בזה במה שנלע"ד בענין גזל עכו"ם בימים קדמונים גם לעמוד על קדושת עצת חז"ל להודיע כמה היו מתעבים ענין גזל עכו"ם ומכ"ש עון של שבועת שקר רחמנא לצלן הלא כן מבואר במדרש שוחר טוב קפי' כ"ז על פסוק אחת שאלתי מאת ד' זה לשונו שם את מוצא דוד שאל אחת ושלמה שאל שתים שנאמ' משלי ל' שתים שאלתי מאתך שוא ודבר כזב הרחק ממנו ריש ועושר אל תתן לו פן אשבע ונחשתי ואמרתי מי ד' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי אי זו קשה הראשונה או שני' א"ל שניה כו' שנאמר איש גלוליו לכו עבדו ואת שם קדשו לא תחללו עוד הרי שהנשבע לשקר גרוע יותר ויותר אפי' מן הכופר ואומר מי ד' מפני שחלול ד' קשה מכולם וממוצא דבר אנו למדין דהא דאמר בב"ק ר"ע אומר אין באין על שום אדם בעקיפין מפני קידוש השם וע' בתשובת קדושת יו"ט ס' י' וי"א תשובת הגאון מו"ה ר' יו"ט אב"ד מקאפולי ותשובת הגאון ר' חיים אב"ד דק"ק וואלאזין דגזל עכו"ם מה"ת אסור ובהפקעות הלואתו הי' חילוק לכ"ע בימים קדמונים בין היכא דאיכא חלול השם ואולם לפי מה שכתבנו עיקר דברי ר"ע הוא להחמיר בגזל עכו"ם יותר מבגזל ישראל דכלפי שאמרו בב"מ פ"ק פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק גזל משום דזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון אמר ר"ע דבגזל עכו"ם אף בלא שבועה איכא חלול השם וא"כ לא ניתן להשבון וקשה יותר מעבודת גלולים ואולם עכ"ז מדקדק הגמ' דבין ר"ע ובין ר"י לא קאי רק על הפקעת הלואה דאילו בגזילה דאיכא לאו לא היה לו להביא מצות עשה דקידוש השם הרי שאף במקום דליכא רק מ"ע דקידוש השם ואין כאן שום לאו לא לאו דגזל ולא לאו דחלול השם מחמיר ר"ע והרי גם ר' ישמעאל דפליג על ר"ע לא אמר אלא אם אתה יכול לזכהו בדיניהם אמור לו כך דנכם ואם אתה יכול לזכהו בדין תורה אמור לו כך דיננו ובודאי ר' ישמעאל ור' עקיבא בחד גונא מיירי מזה מוכיח שפיר הגמ' דלא פליגא רק בהלואה דפריעת ב"ח מצות עשה ור"י סובר דיש להפך בזכות הישראל דבין אם הדין נותן לזכותו בדיני ישראל ולא בדיני או"ה ובין אם הדין נותן לזכותו בדיניהם בכל אופן יש לזכותו לישראל וע"ז פליג ר"ע דאע"פ שאין כאן חלול השם שהרי אנו נותנים טעם לדברינו אבל קדוש אין כאן אם אנו מחייבין את הא"י מפני שכן דיניהם ועכ"פ שמעינן מזה דאין לעשות עול גמור אפי' בימים הקדמונים לשום אדם לכו"ע ולר"ע שההלכה כמותו אין לבוא בעקיפין אפי' במקום שאין כאן ח"ה רק צריך קדוש שם שמים וכל זה הוא דין תורה גמור. ועתה אבאר יסוד הדברים במה שנאסר גזל לבני נח ואבאר דברי הגמ' ב"מ ד' מ"ח אע"פ שאמרו אין דינר זהב קונה טלית כך הלכה אבל אמרו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו וצריך לבאר מהו הלשון הזה ולא אמרו בקיצור שהקב"ה יפרע ממי שאינו עומד בדבורו גם צריך להבין דההלכה שהוא יכול לחזור בו כל זמן שלא משך וכן אנו אומרים שרשאי לחזור בו מה מקום לקללו קללה נמרצת ואולם מבואר דבאמת מדין התורה ומצות ד' שקבלנו מעות אינו קונה ויכול לחזור בו אבל הרגש האנושי ודעתו הפשוטה אומר כי האדם צריך להיות נאמן בדבורו ובמעשיו וזהו לשון תשובת הרשב"א חלק ג' תשובה פ"א הא דאמור רבנן בפ' המניח את הכד מאה פנדי בפנדי למחי' ואפי' למאן דלא עביד אינש דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא עביד אם יש בכלל זה לטעון שקר להוציא דין לאמתו כי היכי דשרי לממחי לחברי אע"ג דעבר על לא יוסיף פן יוסיף תשובה חס לי' לזרעי דאברהם דלימא שקרא אפי' במקום פסידא דכתיב שארית ישראל לא יעשה עולה ולא ידברו כזב כו' ומסיים שם אלא ודאי אהוב האמת ושנא השקר ואין תמורת האמת כלי פז וביאור דבריו דאף דעביד אינש דינא לנפשיה במקום שבא חבירו לגזול ממנו או להזיק לו אפי' ע"י הכאה היינו משום דאיסור לממחי לחברי' הוא משום שאין לצער לחבירו וכיון שחבירו רוצה להזיקו מותר לו לצערו שלא להניח לו לגזול ולהזיק משא"כ איסור לשקר אינו מפני שהוא מטעה חבירו רק כמו אכילת השקץ והעכבר ויותר חמור כע"ז וכי יעלה על הדעת להתיר לבן ישראל לאכול חזיר בכדי שלא יפסד ממון וזהו ענין הקללה שתיקנו חז"ל בימים הקדמונים שהיה להם רשות לדון דיני ממון למי שקנה חפץ במעות ורוצה לחזור שהוא יכול לחזור בו כל שלא משך אבל מצד דעת והרגש האדם באשר הוא אדם אין לו רק להיות נאמן בדבורו לזה אנו אומרים לו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה שכולם היו קודם מתן תורה הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו אף במקום שאין לבוא עליו מצד דין התורה שהרי מצד דין התורה מעות אינו קונה ובסברה זו יתישב קושית התוס' אשר עמדו עלי' בסנהדרין ד' ס"פ ע"א ורבא אמר לא באומר מותר והקשו התוס' מריש פ' הגולין מבשגגה פרט לאומר מותר ולכן כתבו דהתם גרסינן רבה שלא יסתרו דברי רבא את עצמן ובזה ניחא דלענין רציחה דבלא מצות התורה לא תרצח ג"כ יש לו לאדם לדעת חומר הרעה הוי אומר מותר קרוב למזיד משא"כ ענין ע"ז שאין עליו עונש רק מחמת מצות התורה אומר מותר שוגג גמור הוא והיוצא מזה דאיסור גזל גם אם לא נכתב היינו יודעים אותה דגם צער בעלי חיים אסור ומכ"ש צער האדם אף אם הוא עובד עבודת גלולים ומה שאסרה תורה גזל עכו"ם הוא אף באופן שמצוה לרודפו כגון שהוא עובר על אחת משבע מצות בני נח אין לנו רשות לכופו רק שלא יעבור על המצוה שהוא מוזהר עליה או לענשו בימים הקדמונים אם עבר עליהם אבל לא לענשו בדבר שהמעניש אותו יהנה מעונש של זה ורק על זה באה מצות התורה לא תגזול אבל מעולם לא עלה על דעת שום אדם להקל בהפקעת ממון מזה שאין מצוין עליו שלא לצערו כלל:

והנה יש לי לבאר קצת ע"פ דברינו מה שעמדו גדולי האחרונים על החקירה בהא דאמרינן בכמה דוכתא ספק ממון להקל והמוציא מחבירו עליו הראי' הרי יש בידו ספק גזל ובכ"מ ספיקא דאורייתא לחומרא והתומים בספר קצור תקפו כהן הביא קושי' זו בשם כנה"ג בשם הגאון מהר"י באסון ונדחק מאוד ולענ"ד שאילת הראשונים הוא ע' בראב"ן ד' קמ"ט בתשובת ריב"מ ורבינו אפרים ורבינו משה ב"ר משולם כתבו קבלנו מרבינו שהי' תמה על הא דתיקו דממון לקולא ואהא דבעי ר"ה ברי' דר"י בר מבואה דעלמא מאי כיון דלא הוי רק משום גורם להפסיד לחבירו אין בזה איסור וכתב על זה הראב"ן חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפ' לא יחפור זאת אומרת גרמא בנזקין אסור ואולם דעת רבותינו הקדושים שהשיבו לרבינו הראב"ן ז"ל יש לישב דכבר בארנו שכל מי שעושה עול אף שאין ב"ד נזקקין לו למונעו מן העול הזה וכמו מי שאינו עומד בדבורו וחוזר מן המקח שכבר נתן עליו מעות הרי הב"ד פוסקין שהלוקח מחויב לקבל קללת מי שפרע והמוכר מחוייב להחזיר לו הכסף ולפ"ז אני אומר דעיקר לאו דלא תגזול הוא איסור מוסיף על איסור קדום וחמור שלא לצער לשום אדם ולא להפסיד לשום אדם ואם הוא שונה בחטא שעושה קנין לעצמו במה שחיסר להנגזל עבר על לא תגזול ואולם במסתפק אם יש לחבירו בידו הרי אין בזה עול מה שאינו משלם לחבירו מספק אף אם קמי שמייא גלי' דיש לחבירו בידו לא עבר על לא תגזול משא"כ בספק חלב ספק שומן אם באמת אכל חלב הרי עבר על של תורה שמפני ספיקו לא חזר החלב להיות שומן משא"כ בממון מפני הספק הרי נסתלק העול ממה שמחזיק ממון חבירו בידו וזהו כונת הריב"מ ורבינו אפרים ורבינו משה דכתבו דבהא שאינו רק גורם להפסיד לחבירו אין בזה איסור הכונה הוא על הספק של רב הונא ברי' דרב יהושע שזה עושה חנות בח' שלו וגורם למעט פרנסת חבירו ורב הונא מסתפק אם חבירו יכול לעכב עליו ויש לנו להקל דאינו דומה לספק חלב דאם נתפוס להקל וקמי שמייא גלי' שהוא חלב הרי יש באכילתו איסור משא"כ הכא אם נתפוס שאינו קרוי היזק אינו עושה שום עול במה שעושה חנות אף אם באמת עיקר הדין קמי שמייא גלי' שחבירו יכול לעכב כיון דיושר האנושי אינו שופט דיש בזה עול אין כאן עולה ולא איסור כלל שלא מצינו בתורה האיסור לגרום היזק לחבירו אלא בדבר שהשכל מצד עצמו שופט על גרמא כזה שהוא עול לכן פסקו להקל בדין זה שנסתפקו בו:

והנה עיקר דין פריעת ב"ח אמרינן בכתובות דהוי מצוה וב"ד בימים קדמונים שהיו רשאים לדון היו כופים על זה ומכין אותו כמו באומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל ע"ש ד' פ"ו ופרש"י ז"ל דהמצוה של פריעת חוב הוא לאמת דבריו דכתיב הן צדק שיהי' הן שלך צדק וא"כ גם בזה בודאי אין חילוק בין ישראל לא"י כמ"ש לעיל בשה תשובת הרשב"א דאפי' להחזיק בממון שלעצמו ע"י שקר אסור משום דשנוי השקר ואהוב האמת ואין תמורתו כלי פז וביותר מזה מצינו בספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ תלמיד ר"ת מצוה רע"ח בחוב שעברה עליו שמיטה שהתורה אמרה שמוט כל בעל משה ידו כתב דלעולם מוטל על הלוה שלא יעכב חובו לעולם בתיבתו לאוצרו ואם עשה כן הוה לי' לוה רשע ולא ישלם והטעם ע"כ כמו שפי' רש"י ז"ל דעל הלוה לאמת דבריו משום דכתיב הן צדק הרי אף דהתורה הפקיעה כח המלוה וגם כח ב"ד שלא לנגוש את הלוה אבל הלוה אינו יוצא ידי שמים כי אם כשיאמת דברו אבל פשוט שאין ב"ד מכין וכופין ללוה לפרוע חוב שעבר עליו שביעית ומיושב בזה מה דקשה על זה הדין מסוגי' דמכות ד' ג' ע"ב ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי שלומי ליה והכל נכון בעזהי"ת:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה