נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל
שבעה סימן מד
סליק דיני מודעא. ואכתוב דינא הרשאה:
מד זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ וכו' א) וקנו ממני וכו' ואף חתמו ותנו ליד כמר פב"פ להיות לו לעדות וכו' איך שנתתי לפלוני הנ"ל ד' ב) אמות קרקע בחצירי ואגבן ואגב ק"ס הנ"ל הרשיתי ומניתי את כמר פב"פ להיות מורשא ואנטלר בחריקאי שיהי' לו כח ורשות לתבוע ולגבות החוב שחייב לי כמר פב"פ כמשמעות השט"ח שמסרתי לידו ומעתה קנה לך איהו וכל שיעבודה דאית ביה ותהא ירך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ד) (ומחילתך כמחילתי) וכל מה שתעשה בענין החוב הנ"ל יהא עשוי כאלו עשיתיו בעצמי וכך אמר פב"פ לפב"פ הנ"ל זיל דון וזכי ואפיק לנפשך וכל מה דמתעני לך מן דינא עלי דידי יהא הדר הן לזכות או לחובה ולא אוכל לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי גם יהא לו כח ורשות לירד עמו בין לדין בין לפשרה ולהרחיב זמן וליתן פטורים כל הנ"ל קבל עליו פב"פ הנ"ל בק"ס אג"ק כנ"ל ובת"כ בפ"מ בתורת שבועה חמורה עד"ר שמחוייב לאשר ולקיים כל אשר יעשה המורשה ושטר הרשאה זו לא יפסול ולא יגרע כחו בשום ריעותא וגריעותא בעולם רק תמיד והא בתקפו כתוקף כל שטרי הרשאות דנהגין בישראל העשויין כתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מר' פב"פ לר' פב"פ הנ"ל על כל מה דכתיב:
א וקנו ממני נ"ל דבכל קנין אשר יש לחוש לקנין דברים ואי אפשר בטוב לתקן כגון בהרשאה שאינו רוצה להקנות גוף החוב להמורשה וכגון מלוה ע"פ דכפריה צריך להקנות ד' אמו' בקרקע בחצירו וע"ז קאי הק"ס ולא הוי קנין דברים ואגבן ואגב ק"ס ממנה אותו מורשה ובזה מועיל אפילו אינו חייב לו רק שבועה דהא כתב הרא"ש דהאידנא כותבין על הכל ל"ש פקדון וגזל ל"ש מלוה בשטר ובע"פ ואף על גב דכפריה וכתב רמ"א דכן נוהגין ובמלוה ע"פ דכפריה ודאי לא ויתחייב רק שבועה ואף היא אינה אלא היסת ואפ"ה כתב רמ"א דנוהגין לכתוב הרשאה וא"כ איך יוכל להקנות בקנין אם לא ע"י קרקע. וכל זה אם כתב לו בהרשאה דהיינו בתורת שלוחות מצי למקני אג"ק אפילו מלוה ע"פ דכפריה אבל מלוה ע"פ בתורת מתנה לא מני להקנות אפילו אג"ק. ב"ח סימן קכ"ג שמפרש כך דברי ר"י במרדכי כתב עוד וז"ל ומדברי הרב בהגה ש"ע נראה דלא הבין כך אבל הפירוש' שכתבנו הוא פשוט עכ"ל ונראה לע"ד דהדין עמו דאלו לדעת רמ"א בפירוש המרדכי בסעיף ב' סימן קכ"ג שכתב הטעם משום דהתביעה אינה דבר שיוכל להקנות וכו' וקשיא לדבריו מ"ש ממלוה ע"פ דכפריה דבודאי אין עליו רק שבועה ואפי' הכי כתב רמ"א דנוהגין לכתוב עליו הרשאה וא"כ מ"ש הא דהמרדכי מי שיש לו תביעה על חבירו וכתב הרשאה על התביעה וכו' דנראה כ"ש שיוכל להקנות אגב קרקע דהא לא כפריה אלא ע"כ מוכת כפירוש הב"ח דהיינו בדרך מתנה לא יוכל להקנות אבל בהרשאה יוכל להקנו' כדאמרן ומ"ש הטור בשם הרמ"ה שאין צריך להקנו' בקנין אג"ק כיון דלא לאקנויי ליה גופה דממונא קא מכוין אלא יהיב ליה רשותא למיתבע דיליה עכ"ל. היינו ר"ל שאין צריך קנין אג"ק ר"ל שא"צ קנין כלל רק שיתן לו רשות לתבוע את שלו דלא יהא אלא שליח בעדים אבל אם ירצה להקנו' בק"ס צריך להקנות לו אג"ק שלא יהא קנין דברים:
כתב המרדכי פרק מרובה בתיקון הרשאת שטרו של הרשאה כתוב זמן וכתב רבינו שמחה דאין צריך לכתוב זמן דמה לי אם היא מוקדם ומה לי אם היא מאוחר. גם מה שכותבין ברעות נפשי בדלא אניסנא אין צריך דכל היכא דאין שייך מסירת מודעא אין צריך לכתוב בו. ועוד דשליח בעלמא הוא ומה שייך בנפש חפצה והלא יכול לבטל את השליחות עכ"ל ועיין בתשוב' רמ"א סימן מ"ב וסימן מ"ג:
ב ד' אמות קרקע כתב הטור וז"ל ועוד תקנו וכו' ואין לו קרקע שיקנה לו ארבע אמו' מקרקע שיש לו בא"י ומקנה לו המעו' אגבן ודברים אלו קלים מאד שנאמר שיקנה לו ד' אמות קרקע בא"י עכ"ל וקצת קשה על דברי הטור אף על פי שאביו הרא"ש דחה טעם זה בפרק הזהב וז"ל האידנא נהיגא עלמא למכתב ונתתי לו ד' אמות קרקע וכו' אע"ג דידעינן דלית ליה קרקע ויש נותנין טעם לדבר לפי שאין לך אדם שאין לו ד' אמות קרקע לקבורה או בא"י וליתא להך טעמא מדמשני הכא דלית ליה קרקע וכו' עכ"ל היינו מן הסתם לא אמרינן שסמך על ד' אמו' קרקע אלו דאל"כ למה אמר בגמ' אי אגב קרקע לית ליה קרקע אבל היכא דתקנו כך דליקנו אגב קרקע בא"י א"כ ליכא לאקשויי קושיית הרא"ש והטור הא כתב ועוד תקנו שאם הרשות וכו' שיקנה לו ד' אמות קרקע בא"י ומקנה לו אגבן מלשון ועוד תקנו משמע שהגאונים שאחר התלמוד תקנוה ועמ"ש לעיל סימן י"ב סמ"ח:
ומיהו בקנין שיש לו על מה לחול אין צריך לכתוב אג"ק ואפשר משום שמקצת סופרים אינם בקיאים לדעת איזה קנין דברים או לא לכך נהגו ברוב שטרות לכתוב שמקנה לו ד' אמות קרקע אם לא בשט"ח שמשעבד לו מטלטלין אגב קרקע ובכתובה ובכיוצא בזה וע"ל סי' ל"ח ס"א:
ג קנה לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה אבל אם אינו שטר חוב בעדים או מלוה ע"פ שאין בו שיעבוד קרקעות אין לכתוב האי לישנא:
ד ומחילתך כמחילתי נראה לי דאין לכתוב כך אם לא מדעת המרשה ם וכתב בש"ע סימן קכ"ו ובסימן קע"ו סעיף נ' היה לו חוב על גוים ואמר לחבירו שהיה לו ג"כ חוב עליהם כשם שתעשה בשלך עשה בשלי והלך ומחל להם חובו וחוב חבירו חייב לשלם לחבירו מה שהי' שוה חובו במעות מוכנים אך מ"ש רמ"א בסימן קע"ו סעיף י"א ראובן שהלך ופטר חובות של שמעון וכו' אבל אם אין לשמעון עדות ראובן נאמן במגו שהיה יכול לומר שהחובות אינם של שמעון או שהוא לא פטרן עכ"ל פירוש דוקא במיגו זה הוא נאמן אבל אם ידוע שהחוב של שמעון רק ראובן טוען שברשותו פטרו אינו נאמן במגו דלהד"ם משום דהוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דלא אמר ליה לפטור החוב והערבים כך מפורש בהדיא במרדכי פרק החובל וכך פסק מהר"מ מינץ סימן מ"ד וסימן ע"ד ועיין בתשובת מיימוני לספר נזיקין סימן י"ב: ה זיל דון וכו' דוקא אם בא להוצי' צריך להקנות לו ולכתוב זיל דון וזכי אבל בהרשוהו למכור מטלטלי או קרקע א"צ לכתוב לו זיל דון וזכי ב"י הביאו בסמ"ע:
ו בק"ס אג"ק דאז אפי' אם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה צריך הנפקד והלוה ליתנו ליד המורשה לכ"ע דהא אף אם המרשה בחיים אין יכול לחזור בו ועיין בטור ח"מ סימן קכ"ב ועיין בב"ח שהביא תשובת הרא"ש דדוקא אם לא עשהו שליח אג"ק אז אם מת המשלח זכו בו היורשין וינתן למורשה ואצ"ל דאם לא ידע שמת המרשה וניתן לשליח ונאנס דפטור אע"ג דבהגה ש"ע סימן קכ"ב סעיף א' כתב אם ידוע שמת לא יתנו לשליח חילוף נוסחאות יש בתשובת הרא"ש ועיין בב"ח כל הצורך:
כתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג דין י"א וז"ל תיפח רוחן של אותן הבאים לדון ע"פ ספרי וחבורי גדולים ואינם יודעים כלל לא במשנה ולא בגמרא שלפעמים טעה הסופר בין חיוב לפטור או בין אסור למותר או מחמת קוצר דעתם לא יבינו דברי המחברן לאישורן ובאים לידי טעות עכ"ל ובאמת כך דרכן של קצת מרשים מבלבלין מצפצפין ואינם יודעין מה מצפצפין כי מחפשין בספרים אחר סברות ודינים אשר ישרו בעיניהם ולרוב קולטין את הפסולת וזורקין את האוכל בראותם כי אין הדיין מסכים לדעתן יצאו לריב מהר ויש לדיין לגעור בהן ולזלזלן:
ולענין אם הנתבע יכול למנות מורשה עיין מ"ש הב"ח והסמ"ע בשם ד"מ דאפילו להתובע לא התירו אלא כשיושב בביתו ושולח מורשה לב"ד במקומו בכחו ורשותו משא"כ כשגם התובע בב"ד אסור לטעון ע"י מליץ שלו אלא יטעון בעצמו ונ"ל שכך דעת הש"ע שכך דקדק וכתב הנתבע אינו יכול למנות מורשה וכו' והוא ישב בבי"תו עכ"ל משמע שר"ל אפי' אם ישב בביתו ומינה דתובע מותר אם ישב בביתו ומשמע הא אם גם התובע בב"ד אין לו לטעון ע"י מליץ אבל אין לפרש דאין יוכל למנות מורשה והוא ישב בביתו אבל אם גם הנתבע בב"ד מותר מטעם דאם יתחייב שבועה שיהיה בב"ד או מטעם שלא יוכל להעיז זה אינו דבפירוש כתב בספר בדק הבית שלו וז"ל ולענין הלכה כיון דכמה רבוואתא סברי אין ממנין אנטליר לנתבע מיהו הכי נקטינין עכ"ל ומה שמשמע בתשובת מהרי"ו סי' קי"ט שהנתבע יכול למנות מורשה אפשר שהמנהג היה שם כך וראיתי בתשובת רמ"א סי' ק"ד שכתב ראובן ושמעון שבא לדין בז"בלא וכל אחד לקח לו מורשה כדרך המדינה ההיא שגם הנתבע לוקח לו מורשה ואם שאינו מדינא כל כך עכ"ל הרי שתלוי במנהג המדינה ולא מדינא: