נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל
שבעה סימן כב
בעזר זכות אבות זוכר. סדרתי דינו שטר חצי זכר. הוא יהיה לי לפה ולמליצה. לסדר נוסח ודיני שטר חליצה:
כב:
זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ בכך וכך בשבת וכו' איך שבאו לפנינו האחים פב"פ ואמרו לנו הוו עלינו עדים כשרים ונאמנים איך שאנו מקבלים עלינו בח"ח ובשד"א בפועל ממש ע"ד רבים שלא יהיה לנו התרה והפרה כלל כי אם ע"ד אשת אחינו מרת פלוני' בעלת השטר וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח בכל אופן המועיל ואף חתמו ותנו ליד האשה מרת פב"פ שהיא אשת אחי רבי פלוני להיות בידה לעדות לזכות ולראיה מהמת שרצינו ברצון נפשנו הטוב שלא באונס והכרח כלל כי אם בלבבות שלימות ובנפשות חפצות ובדעת שלימה ומיושבת וכו' עד מיומא דנן ולעלם שאם ח"ו יעדר וימות אחינו כמר פלוני בעלה של מרת פ' הנ"ל בלי ז"ק ותהיה אשתו מרת פ' זקוקה לחלוץ אזי איזה אח כאתו אחים שתתבע אותו לחלוץ לה מחוייב הוא לפוטרה בחליצה כשירה א) בחנם שלא יקח ממנה או מכל באי כחה אפילו שוה פרוטה בעולם (זולת מה שהוא תיקון מדינה דהיינו חמשה מכל מאה שיש לה בכתובה ולא שוה פרוטה יותר כך צריך לכתוב כאן במדינות באמבערג) תיכף:
ומיד אחר כלות ג' חדשים להעדרו של אחינו בעלה הנ"ל ח"ו כשתהיה ראויה לחלון ובלבד ב) שהיבמה תלך אחר היבם וכל ג) זמן שלא יפטרנה בחליצה כשירה כנ"ל תהא היבמה ניזונ' מנכסי מיתנא ומוחזקת בהן כל הא דלעיל קבלו עליהם האחים הנ"ל בח"ח ובשד"א ובביטול כל מודעו' ובפיסול כל עידי מודעו' בעולם בכל לישנא דאמרי רבנן דמבטלי בהון מודעו' ושטר חליצה זה לא יפסול ולא יגרע כחו בשום ריעותא וגריעותא בעולם מכל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב ולהרהר ויהא הכל נידון ונדרש לטובה לזכות וליפוי כח בעלת השטר וידה על העליונה ויד המערער על התחתונה ויהא כח לשטר זה כאלו נעשה בב"ד חשוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מן האחים וכו' והכל שריר וקיים:
א בחנם במקצ' ת"ש נכתב וז"ל ומחמ' עזבון נכסי מיתנ' תוך שתי שנים הראשונים אחר הסופה יעמוד כמבואר בתנאים שנתקנו בין הזוג הנ"ל ואח"כ יעמוד כתקנו' קהלו' שו"ם דהיינו הברירה ביד היבם לחלוק עמה הנכסי' או ליתן לה כתוב' עכ"ל וכתב רמ"א בש"ע סימן קס"ה שתקנו' הקהלו' שאם יתרצו היבם והיבמה בחליצה יחלוקו כל הנכסי' שהניח אפי' אינו מגיע החצי לכדי כתובת' עכ"ל וצ"ע כי בעניי לא ידעתי אם כך התקנ' כי לא נמצא כן בכל בו ובתשו' מהר"מ ובתשו' מהר"מ מינץ וכולם מלשון התקנו' דעכ"פ אין לפחו' לה ממה שהכניס' וז"ל התקנה וגם גזרנו שהיבם אינו רשאי לענן היבמה כי אם לפחו' לה מנכסי' שבאו לה מחמ' בעלה קרקעו' וספרים נחל' אבותיו יסדרו ביניהם שלא תסוב נחלה לבי' אב אחר ואם הם מכסף מקנתו ולא אחוזתו יחלקו ביניהם הישר בעיניו בוררם ומן המטלטלין יש לסדר ע"פ טובי העיר בין היבם והיבמה לפי טובי העיר ודאי אין לפחו' לה ממה שהכניסה עכ"ל הרי שכתבו שאין לפחו' לה ממה שהכניסה ואף שכתב תחלה שיש לפחו' לה מנ"מ שלה מ"מ אין כל הנשים יש להם נ"מ ואף על פי כן כתב בסתם שאין לפחו' לה ממה שהכניס' ועוד לשון יסדרו ביניהם משמע שלא תפסיד היא מכל וכל רק תטול דבר אחר כנגדו ובלאו הכי נראה שט"ס הוא וכנ"ל ונ"מ שלה אין לפחו' לה וכן הוא במהר"מ מינץ סי' י"א כתב ב' פעמי' בזה הלשון כי אם נ"מ שלה אין לפחות לה עכ"ל גם הת"ה נדחק בזה בסי' ר"ך אם לפחו' לה מכתובה וסיים וכתב וז"ל אמנם בני רייניס נוהגין עכשיו שהיבמה יש ברירה בידה וצריכין לחלוק עמה כל הנכסים או יתנו לה כל הכתובה משלם והיינו על דרך שכתבתי שלעולם חולקת היא עד כדי כתובה לא ידעתי אם מקובלי' הם שתקנו' הקהלו' הקדמונים כך היא אם מקרוב חדשו להם סדר זה עכ"ל גם בפסקיו סימן רס"ב כתב וז"ל תקנו' הקהלו' לא ברירא לן ולא בקיאין בהוא וסוברי' אנחנו דלא ברירא לשום אדם בדורינו וכו' הרי שגם הת"ה מסופק אם התקנו' כך היא וכתב שהברירה ביד היבמה ואין ספק שאם הברירה ביד היבמה שלא תקחי היא הברירה לחלוק בנכסים אם אין החצי מגיע לכדי כתובת' ופשיטא שתרצה שיתנו לה כתובת' משלם. גם רמ"א ז"ל עצמו כתב דיש דעו' אחרו' בענין תקנו' הקהילו' וא"ת א"כ אם אין רשאי לפחו' לה ממה שהכניסה א"כ מה הרויח היבם וכל עיקר נתקן תקנו' החלוק' כדי שירויח קצת אך שלא יבקש סך הרב' ותבא לידי עיגון ובזה לא הריוח כלום וי"ל דמ"מ הרויח כל התוספו' שליש שצריך הבעל להוסיף על מה שהכניסה והוא אינו נותן התוספ' רק שאין רשאי לפחות ממה שהכניסה ד"מ אם הכניס' מאתים והוא לא הניח רק ג' מאות אז אין לפחו' לה וצריך ליתן לה מאתים משא"כ אם היה חולק הנכסים היתה מפסד' חמשים ממה שהכניסה ואם היתה מכנס' מאתים והוא הניח ה' מאות אז אם היה צריך ליתן לה תוס' היתה נוטל' ג' מאו' ואם היה חולק עמה בשוה מ"מ יגיע לחלקה חצי תוספ' ולכן הברירה בידו ואז ודאי לא יתן לה רק מה שהכניסה ולא התו' ואם הניח יותר מכדי כתוב' הרבה מ"מ לא יתן לה יותר ממה שהכניסה א"כ למה אמרו שהברירה ביד היבם לחלוק או ליתן לה כתובה וכי מה ברירה היא זו דלעולם היא נוטלת כתובתה והוא נוטל כל המותר אין ז"ק דבאמ' בלשון התקנו' לא הוזכר שום ברירה כלל במאי דכתב בלשון התקנו' שאין לפחו' לה לא הוזכר שום בריר' ואפשר שלפי מה שהיה כתוב לשון התקנו' לפני רמ"א שיחלוקו כל הנכסים אעפ"י שאין מגיע החצי לכדי כתובת' אפש' ששם היה כתוב הבריר'. ועוד נ"ל דעיקר התקנה של הקהילו' לא נתקנה רק במקו' שאין כותבין שטר חליצה או לא היה לאשה זו שטר חליצה על זה תקנו הקהילו' לחלוק בנכסי' כדי שלא יתן היבם עיניו בממון הרבה ויעגננ' אבל במקומו' שכותבין שיתן לה חליצה בחנם אין לכתוב בשטר חליצ' שיחלוקו כתקנו' שו"ם דא"כ שסר חליצה מאי אהני הלא סתמא כפירושו דאף אם לא נכתב שטר חליצה אין לחוש שמא יעגנה ויתן עיניו בממון הרב' שהרי בשביל זה החרימו הקהילו' ותקנו מה שתקנו לכן נראה דאין לכתוב כך ואעפ"י שבנוסח מהר"מ מינץ כתב ג"כ מחמת הנכסים עזבון מיתנ' יעמוד כתקנו' קהלו' שו"ם מ"מ סיים הרב זהו הסדר כפשוטו אכן כמה תנאי יש בענין חזר' נכסי' וצריך להאריך כפי תנאם עכ"ל נראה דגם דעת הרב כמו שכתבתי שתקנו' שום שייך למי שאין לה שפר חליצה ויש תנאי' ביניה' כגון שיחלוץ לה בחנם או שתתן לו דבר קצוב מכל מאה כמנהג מדינ' זו הכל לפי תנא' ומ"ש הרב בנוסח שלו מחמ' נכסי עזבון מיתנ' וכו' יעמוד כתקנו' שו"ם מלתא דפסיקא נקט ולא נקטי רק לדוגמא:
ואעפ"י שכתב מהר"מ פדואה סוף סימן כ"ג דלכך כותבין שטר חליצה כדי שלא יבא בטענה לאמר קים לי כהני דפסקו מצו' יבום קודמ' וא"כ שטר חליצה מהני ומהני דאם לא נכתב שטר חליצה היה יכול לומר קים לי כהני וכו' ואעפ"י שבאמ' אין בדעתו לייבם וגם יודע שאין בדעתה להתייב' רק יבא בהערמה כדי להוציא ממנה ממון הרבה כעובדא דבתשובה שם סימן י"ח וע"כ אהני שפר חליצה ואם כן לפ"ז לעולם יש לכתוב בשטר חליצה תקנו' שו"ם והברירה ביד היבם וכו'. זה אינו דמ"מ זרוק חוטרא אאוירא ואעיקרא קאי דממ"נ אם אינו רוצה לא בחליצה ולא ביבום הא כופין אותו לחלוץ כמ"ש ב"י בשם מצא כתוב הביאו רמ"א בסי' קס"ה ופשיט' דכופין אותו אף אם אין בידה שטר חליצה ואם רוצה לייבם ולא לחלוץ אז יש חילוק אם יש לו אשה נמי כופין לחלוץ ופשיט' דכופין גם אם אין לה שטר חליצה כדאמרן ואח"כ פשיטא דאין נותנין לו יותר מתקנו' שו"ם ועוד אדרב' כתוב בטור ובדרישה בפירוש דבמקום שכופין לחלוץ צריך ליתן לה חליצה בחנם. ואם אין לו אשה ואומ' שרוצה לייבם אבל דעתו ליקח ממון הרבה נהי דאין כופין אותו לחלוץ כפסק מהר"מ פדוא' סי' י"א אבל מ"מ מטעינין ליה ואם לא נוכל להטעותו מ"מ נוכל למצא צד אחר שמלמדין לאשה שגם היא תתרצה ביבום ואז אין מניחין לייבם דהא אף אם באמ' כוונתו לייבם ויאמר קים לי כהני דאמרי מצו' יבום קודמ' מ"מ מלמדין אותה שגם היא תתרצה ביבום ואז אין מניחין לייבם כמו שפסק הטור בשם ר"ת הביאו רמ"א לפסק הלכ' וא"כ ממ"נ ע"כ צריך לקיים תקנו' ר"ג מ"ה שלא יעגן היבמה וצריך ליטול כמנהג קהילו' שו"ם. ועוד נהי דאין כופין אות' להדי' מ"מ נוכל להיבדל ממנו עד שיחלוץ והכא איתא בהדיא במהרי"ק שורש ק"ב הביאו הב"י בסי' קל"ד ומביא ראיה מהא דר"ת שכתב כל הכופ' בטענו' מאיס עלי מרבה ממזרים בישראל ואפ"ה כתב דעושין חרם ביניהם שלא לדבר עמו וכל שכן בחליצה וא"כ הדרי קשיא לדוכתא למה צריכה לשטר חליצה והא בלאו הכי סתמא כפירושו דאף אם אין בידה שטר חליצה צריך לקיים תקנו' הקהלו' וא"כ מה צורך להזכיר בשטר תקנו' הברירה גם אין חשש שמא יאמר קים לי כהני וכו' כדעת מהר"מ פדואה מטעם שכתבתי ועוד קשיא לי טובא על הגאון מהר"מ פדואה דאם לא בא השטר חליצה רק להורו' שלא יוכל לומר קים לי כהני דסברי מצות יבום קודמ' דא"כ לא תיקן כלום דאף אם יש לה שפר חליצה מה בכך מ"מ צריכין אנו לחוש לדבריו שמא מצו' יבום עדיף וא"כ אף אם נתן בכתב וחתום ואפי' נשבע ליתן חליצ' אין אנו יכולין לכופו לקיים שבועתו מאחר שיאמר קים לי וכו' דשמ' מצו' יבום קודמ' והוי נשבע לבטל את המצו' ועוד דאם כדעת מהר"מ פדואה מה הועילו חכמים בתקנתן שלא יעגנה ולכן תקנו שיחלוקו הנכסי' עדיין יאמר קים לי כהני וכו' ואז אין אנו יכולין לכופו דהחרם לא נתקן לכופו לחלוץ אם יאמר קים לי וכו' וא"כ ע"כ יהי' צריך לפש' עמו בריצוי כסף רב אפי' כל ממונה וא"כ מה הועילו חכמי הקהלו' בתקנתן דאע"פכ מוכרחים ליתן לו ממון הרבה דהא כתב מהר"מ פדואה עצמו סי' י"ח דאם תובע היבום אעפ"י שאנו יודעין שנתן עיניו בממון אפי' הכי אין כופין אותו לחלוץ רק צריך לפשר עמו וכ"כ הב"ח וז"ל ואע"פי שנתקשר בק"ס ובחרם קודם החופה לחלוץ לה בחנם ובשע' חליצה אינו רוצה לחלוץ אלא תבעה להתייבם אין כופין אותו לחלוץ משו' דאם מצות יבום קודמ' הוי ליה מתנה ע"מ שכתו' בתור' ויכול לחזור ולתבוע היבום ועיין בתשוב' מהר"מ פדואה סי' י"ח עכ"ל הרי שכתב הב"ח דאפי' אם כתב בפירוש שיחלוץ לה בחנם אפ"ה יכול לחזור בו וא"כ לא נוכל לומ' דלהכי כותב שפ"ח כדי שלא יאמר קים לי וכו' ומה שהבי' הב"ח וז"ל ועיין בתשוב' מהר"מ פדואה וכו' נראה משום דלעיל מיניה פסק הב"ח לפשר ביניה' אפי' מתכוין לשם ממון דאין כופין לחלוץ וע"ז מיית' ראיה ממהר"מ פדואה על זה שכ"כ בתשו' סי' י"ח דמש' יש להב"ח ראיה לדבריו משא"כ בתשוב' דבסי' כ"ג הוא סותר לדבריו וא"כ מוכח בפי' דגם הב"ח פליג בזה על הגאון מהר"ם פדוא' דאף אם כתוב וחתו' ונשבע ליתן לה חליצה בחנם אפי' הכי יכול לחזור בו וא"ת א"כ גם לדידי קשיא שט"ח מאי אהני אין זה קשיא דנראה פשוט דה"פ שהרי מתחל' נשואי אחיו לא ידע זה היב' מה יהא בדעתו ובמחשבתו אח"כ אם יעדר אחיו אם ירצה אח"כ ליבם או לחלוץ רק הבחירה יבא לשעתה וע"כ כותב בשטר חליצה שאם יבא לידי כך ואם יהא בדעתו לחלוץ ולא לייבם שיחלוץ לה בחנם וע"ז קאי ההתקשרו' בק"ס ובשבועה אבל אם ירצה לייבם הרשו' בידו וע"ז לא התקשר וא"כ אינו מתנה ע"מ שכתוב בתורה והשתא לפי דברי אלה אם יש לה שטר שכתוב בו שצריך לחלוץ לה ולא כתב בחנם אפילו הכי צריך לחלוץ לה בחנם דממ"נ צריך לחלוץ לה כתקנו' הקהלות וכמ"ש בשם הטור בשם ר"ת אף אם אין לה שטר חליצה כמו שכתבתי למעלה ואי משום שלא יאמר קים לי כהני וכו' לזה לא מועיל שסר חליצה כמו שכתבתי וא"כ ע"כ שט"ח למאי אהני אלא ע"כ דאף אם לא כתב בו שיחלוץ בחנם ע"ז קאי השט"ח שיחלוץ לה בחנם וזה נ"ל פשוט וברור כשמש בצהרים למי שיש לו מאור עינים. אבל מה אעשה שכבר פסק מהר"מ פדוא' סימן י"ז דשאל השואל אם כתוב בשטר חליצה בלא ערעור ופקפוק כלל אם רצה לומר בחנם ולבטל תקנו' הקהלו' ופסק דאין נ"ל לבטל תקנו' הקהלו' בעבור מלות אלו שהם לשונו' של תקוני שטרו' שרגילין הסופרים להתיפות בהן עכ"ל והרב רמ"א הביא דבריו לפסק הלכה שאם כתוב בשטר בחנם שצריכ' להתפשר עם היבם כל זמן שלא כתב בשטר שיחלוץ לה בחנם ואין ספק שהרב מהר"מ פדואה אזיל לטעמיה דבתשובה סי' כ"ג הנ"ל דהא בהא תליא דסובר שהשטר חליצ' לא קאי רק על זה כדי שלא יאמר קים לי וכו' ולכן הוכרח לחלוץ אבל אין ר"ל שחולץ בחנ' ולכן פסק בתשו' סי' י"ז דאין צריך לחלוץ בחנם כל זמן שלא כתב בפירו' וכבר נתבאר והוכחתי גם מדברי הב"ח כדברי שלזה אינו מועיל השטר דאע"פי כן יכול לומר קים לי וכו' רק השטר קאי שאם רוצה לחלוץ שיחלוץ לה בחנם וסתמא בפירושו דאל"כ שטר חליצה מאי אהני ועוד קשה למה לא נדרש לשון השטר מה שכת' בשטר חליצה בלא ערמה ופקפוק כלל שהוא לשון יתור בשטר וכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח שיש לדרוש כל לשונו' של הדיוט הרגילים לכתוב בשטר אעפ"י שלא נכתב וכ"כ מהר"א ששון סי' כ"ט. וכתב מהרי"ק שורש י' וי"ב דכל לשנ' דטפויי בשטר' דורשין לטובת בעל השטר הביאו בש"ע ח"מ סי' ס"א ועיין מ"ש לעיל בכללים סימן ג' ס' ת' והנראה לעניו' דעתי כתבתי. ודעתי גליתי. אף כי לא להורו' הלכה באתי. ומי שכחו יפה יקרב והאמ' יבחר:
שוב מצאתי בתשוב' מהר"י בי רב סימן י"ב דאין בזה משום נשבע לבטל את המצוה אפי' למ"ד מצו' יבום קודמ' דכל מקום שתוכל לקיים העשה ולא תעשה לא אמרינן אתי עשה וידחה ל"ת וה"נ כיון שיכול לקיים השבועה שיש בה לאו דלא תשא ויכול לקיים העשה במה שיחלוץ אותה ויקיים שבועתו עכ"ל וע"ע בתשובה למהר"ממ הלוי ומהר"ב נדפסת שם בתשו' להר"י ב"י רב סי' ס"ב ס"ג וכ"כ הרב מבי"ט חלק ב' סי' ד' משם הר"י בי ר"ב ובש"ת מהר"א ששון סי' כ"ח בסם הב"י סי' קס"ח בשם תשוב' הריטב"א ומהר"א ששון מחלק עוד דאם נשבע לאחר הנישואין הוי עבריין אבל אם נשבע בשע' הנישואין הוא ראוי לעונש גדול שהרי הטעה אות' וכמעט נראין קדושין על תנאי ולכן הסכי' לכפותו בכפיית ר"ת ז"ל להיבדל ממנו וכו' וא"כ מדברי הגדול י' הנ"ל מוכח דלא יוכל לומר קים לי וכו' היכא דנשבע ליתן חליצה וא"כ מוכח דאף אם אין כתוב בשטר שיתן חליצה בחנם צריך לחלוץ בחנם דאל"כ שטר חליצה מאי אהני וכמו שכתבתי וקים לי כמ"ד מצו' יבום קודמ' לא יוכל לומר מאחר שבשטר חליצה כתוב שנשבע וגדול מזו פסק מהרא"ש סי' נ"ט דאם כתב שנשבע מחוייב ליתן כתובה מיד כי מעתה אינה ראויה לייבם:
עוד יש לדקדק במה שכתב בנוסח' הנ"ל מחמ' נכסי עזבון מיתנא תוך שתי שנים הראשונים אחר החופה יעמוד כמבואר בתנאים וכו' לא ידעתי מאיזה טעם יש לכתוב כך דממ"נ אם הוא בשנה ראשונה אין נפקותא כלל דממ"נ יש לה כתובה דבשנה ראשונה יש לה מה שהכניסה בלא תוספו' ואם נלך אתר תקנו' שו"ם ג"כ אין רשאי לפחות מכתובתה. ואי משום שמא לא הניח רק כדי כתובת' וא"כ נפקותא יש דאם הולכין אחר התנאים צריך ליתן לה כתובה ואם הולכין אחר התקנה חולק עמה כתובתה א"כ קשיא דכל עיקר תקנת חלוק' הנכסים כדי שיתרצה בחליצה וא"כ אם בשתי שנים ראשונים יעמוד כמבואר בתנאים במה יתרצה הלא בחליצה ואם הוא בשנה שניי' אחר החתונ' אז אם יעדר החתן נוטל' היא כתובה וחצי תוס' וא"כ אם קאי על זה שהשתי שנים ראשונים יעמוד כמבואר בתנאים כדי שתרויח היא החצי תוס' משא"כ לפי תקנו' שו"ם שהברירה ביד היבם לא היה נותן לה רק כדי כתובה וקשיא א"כ למה באמ' לא יטול מן החליצה כלום וכ"ת דינא הכי דלא יטול כלום מן החליצה אמת כן הוא מדינא שאם היה חולץ לה בלי פשרה שאז אחר החליצה נוטל' כל כתובתה אך מתקנו' הקהלו' צריכא ליתן לו. וכ"כ להדיא בת"ה סימן ר"ך שאם היא זקנה ואינ' רוצה לחלוץ מפני הממון שצריכא ליתן להיבם כל נכסי המת וכן הביא במרדכי פרק החולץ כפי דודתו של ר' מנחם ליתן ממון ליבמה כדי לחלוץ ואף שהיתה זקנה ואף שהיו נשים ליבמין. וכ"ש לפי מנהג המקומו' שכותבין שיתן לה שטר חליצה בחנם מה צריך להזכיר שבשתי שנים ראשונים יעמוד כמבואר בתנאים מהיכא תיתא יעקרו התנאים ובמדינה זו מדינו' באמבערק נוהגין לכתוב בשטר חליצה שתתני לו ה' זהובים מכל מאה שתגבה בכתובת' גם לפי תיקון זה אין צריך להזכיר שבשתי שנים ראשונים יעמוד כמבואר בתנאי' דפשיטא לא באו לעקור התנאים רק שתתני מכל מאה וא"כ מה צורך להזכיר:
ונראה לי דבעל אותה נוסחא בלי ספק היה בזמן מהרי"ק דפסק שם שאם מת בתוך שנת החזרה והאב של חתן עדיין מוחזק במה שנתן לנדן בנו ופסק דהוא של אב ומה שכתב בשטר חליצה שעשו בניו בענין חלוקו' הנכסי' יעשו כתקנו' שו"ם וכו' דהיינו הברירה ביד היבם לחלוק וכו' מלבד בשנה ראשונ' ושניי' שלאחר נישואין יקיימו חזר' הנכסי' כפי התנאי' שנעשו בשע' החופה וכו' עכ"ל מפרש הוא ז"ל שהברירה ביד היבם וכו' מלבד שתי שנים הראשוני' דבאותן שתי שנים אין הברירה ביד היבם כי אין לו כח בנכסים באותן שתי שנים אלא יקיימו חזר' הנכסים כפי התנאים וכו' ור"ל שיחזרו המעו' לאבי המת ולא ליבם באותן ב' שני' ע"כ תוכן דבריו ואין ספק שעל זה סובב נמי לשון הנוסחא הנ"ל והלשון מוכח כך כדברי מהרי"ק שבנוסח הנ"ל כתוב תחלה ומחמ' נכסי עזבון מיתנ' תוך שתי שנים הראשוני' וכו' ע"ד יעמוד כתקנו' שו"ם דהיינו הברירה וכו' הרי לפי לשון זה אין להסתפק ומשמעותיה כדברי מהרי"ק שמשתי שנים ולהלאה יש הברירה ביד היבם ומהרי"ק לטעמיה אזיל בשורש צ"א הביאו רמ"א סי' ק"ס אבל אנן דקי"ל שאותו החצי נכסי' נוטל החולץ ואין לאב או לשאר אחין חלק בו כמו שפסק רמ"א בסי' קס"ה בשם הרבה מן האחרוני' ודלא כמהרי"ק וכן בסי' ק"ס לענין שומרת יבם שמתה וכ"כ בת"ה סי' ר"ך וגדולה מזו כתב מהרי"ו שאפי' אם תפס האב מפקינין מיניה אז פשיטא שאין מקום לנוסח זה דהרי מבואר בכל האחרונים שהביא רמ"א טעם למה נוטל החולץ ולא האב אע"פי שהוא עיקר היורש משום דעיקר התקנה היתה כדי שיתרצה בחליצה וכ"ש לפי מה דכת' רמ"א בסי' קס"ה דסוגיי' הגמ' פרק האשה והירושלמי משמע הכי וא"כ מאי שנא תוך שתי שנים הראשוני' או אח"כ ואם יקח האב בתוך ב' שני' הראשוני' במה יתרצה הלה בחליצה ועל כן פשוט דאין לכתו' נוסח הנ"ל כלל ואם תקשה למאי נפקא מיני' כותבין בנוסח תנאי' אחרונים שאם יעדור הוא בשנה ראשונה שתקח היא מה שהכניסה ובשניי' שתקח חצי תוספ' והלא לפי תקנו' שו"ם הברירה ביד היבם ופשיטא שאינו נותן לה תוס' רק מה שהכניסה כמו שכתבתי לעיל אין זה קשיא דלעיל בלשון התנאים איירי שאין שם אח רק אביו של חתן או שאר יורשי' וכך תירץ מהרי"ק שורש ע"ג לנדון דידיה אבל לפי האמ' נ"ל שהרי בנוסח שטר חליצה שלנו אין כותבין תקנו' שו"ם כמו שכתבתי למעלה שהקהלו' שו"ם לא תקנו רק במי שאין לה שטר חליצה וכדי שלא לעגנה אבל במקום שיש מנהג פשיטא שיעשו כמנהגם ולא באו חכמי שו"ם להרע כחה של יבמה שתתן בהכרח חצי ממונה להיבם אדרב' לטובת' תקנו משום תקנו' עגונו' כדמשמע בלשון כל מעתיקי התקנו' ובת"ה ובפסקיו ומה שכפו דודתו של ר' מנח' היינו מפני שלא היה לה שטר חליצה כלל וא"כ במקום שיש מנהג לכתוב שתתן סך מסויים מכל מאה מכ"ש במקומות שכותבין שיתן לה חליצה בחנם מכ"ש דכותבין שפיר הנהגת החזרה בתנאים אבל בשטר חליצה אין להזכיר כלל שבשתי שנים ראשונים יעמוד כמבואר בתנאים:
אבל קשיא לי על מה שכתב רמ"א בסי' קס"ה וז"ל ואעפ"י שהסברא נותנ' כסברא האחרונה (ר"ל דהאב יורש שומר' יבם שמתה) אבל סוגיית הגמ' פרק האשה שנפלה והירושלמי משמע שהכל לחולץ וקשי' דבגמר' אדרב' משמע אפכא וכן דייק הת"ה סי' ר"ך בהיפוך מן רמ"א ועוד תימא לי דבפירוש כתב הפור בסימן קס"ג החולץ הוא כאחד משאר האחין לנחלה ואם האב קיים הוא יורש הכל ואם מת יחלוקו האחין ביניהן וכתב עליו הב"י דהוא משנה פרק החולץ ומ"ש אם מת יחלוקו פשוט הוא עכ"ל הרי דלא כרמ"א ואדרבה נראה למידק אפכא מהא דהחולץ הוא כאחד מן האחים בנחלה ומקשה בגמר' פשיט' ס"ד אמינא הואיל ואפסדיה מיבום נקנסיה קמ"לן ולא קאמר דה"א דהחולץ יקח הכל ולהכי קמ"לן שאינו רק כשאר האחין וא"כ ש"מ דאפי' ה"א ליכא וע"ק דלקמן בסי' קס"ה פסק הרב עצמו דמדינא היא נוטלת כתובתה למ"ד מצו' חליצה קודמ' אע"פי שאין כופין אותו לחלוץ צריך ליתן לה כתובה מיד שהרי דינא כחלוצה זהו מדינא וא"כ גבי שומרת יבם שמתה נמי נימא הכי למ"ד מצו' חליצה קודמ' דהוי כאלו היא חלוצה ותטול כתובה מדינא. ואם תרצה לתרץ משום דכל זמן שלא חלצה היבם חייב באחריותן כמו הבעל ולכן יורש אותה היבם א"כ מ"ש אם מצו' יבום קודמ' או אם מצו' חליצה קודמ' גם דוחק לתרץ דהא דאמרו בגמר' שומר' יבם שמתה כתובה בחזק' יורשי הבעל וכו' היינו דוקא למ"ד מצו' יבום קודם זהו דוחק אלא מחוורתא דכל זמן שלא חלצה אין לה כלום עד אחר החליצה כמו שתירץ הב"י לדברי ר"ת דכתב הכא דהם בחזק' יורשי הבעל ולעיל בסימן צ' כתב יחלוקו ותירץ דאין ליבמה כלום רק אחר החליצה וא"כ ה"נ כן וא"כ למה פסק רמ"א כאן מאחר שמנו' חליצה קודם צריך ליתן לה מיד משום שדינא כחלוצה ונהי דדינא הוא לאחר חליצה שתטול הכל מדינ' (רק מן התקנה הן חולקין החלוץ וחלוצה) אבל מ"מ קודם החליצה אינו חייב מדינא ליתן הכתובה ועוד למה יתחייב מיד קודם שתחלוץ ולמה לא יוכל לטעון איני רוצה ליתן לה עד אחר החליצה כי שמא תמו' שומר' יבם. כאשר פסק ר"ת בהדי' בפרק החולץ דף ל"ח ובפרק האשה שנפלו דף פ' ועיין בש"ת מהר"ם פדואה סי' י"ז ועוד תימא על רמ"א דקאמר דסוגיית הגמרא פרק האשה והירושלמי משמע שהיבם יורש השומר' יבם ואין לאב חלק בירושה איברא דבירושלמי משמע כך אבל מגמרא דילן אין דמדומי ראיה כלל ואדרבה מוכח משם כמו שדייק הת"ה וא"ל דרמ"א דייק אם הוא רוצה לייבם והיא אינה רוצה שהיבם יורש שומרת יבם מאחר שרוצה לייבם זה אינו דגם רמ"א סובר בסימן קס"ג ס"ב דאף אם דיבם רוצה לייבם והיא אינו רוצה וחלץ לה אין לו בנכסי' רק כשאר יורש וא"כ דברי רמ"א עצמו סותרין ואין לומר דבסימן קס"ג איירי רמ"א בשכבר חלץ לה דכן הוא לשונו שהיא לא רצתה וחלץ לה זה אינו דהרי רמ"א עצמו סובר דמדינא אין לו כלום עד לאחר חליצה ועוד צ"ע במ"ש סימן קס"ג החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד משאר האחין לנחלה ואם האם קיים הוא יורש הכל ואם מת יחלוקו האחים ביניהם ונ"ל על כרחך כך פירושו דמן הדין אם חלצה היבמה נותנין לה כתובה ותוס' ונדוניא כמו לשאר אלמנה והמותיר בנכסים מרובים דאם האב הוא היורש ואם אין האב קיים יורשים האחים בשוה ואין לחלון יחר שאת על האחים ולזה כתב רמ"א רבותא דאפילו רצה לייבם אלא שהיא לא רצתה וחלץ אין לו בנכסים רק כמו שאר יורש וזה רבותא דאעפ"י שאם היה מייבם היה נוטל הכל ועל כן תימא מ"ש רמ"א בשם מהרי"ק ואפי' קודם שחלץ אם תפס האב ואמר קים לי כמ"ד מצו' חליצה קודם ועל כרחן של אחים יצטרכו לחלוץ אין מוציאין הנכסים מידו קשיא ממ"נ ממה איירי רמ"א אי איירי ממותר הנכסים לאחר שנטלה בדין את כתובת' מה צריך האב לתפיסה בלאו הכי הכל לאב אם הוא קיים ואם הוא מיירי מחלקה של היבמה כתובה ותוספ' קשיא ממ"נ אם הוא קודם החליצה הרי כתב בסי' קס"ה שאפילו תפס האב מוציאין מידו. אלא צ"ל דמיירי מדינא וכמו שכתב וכל זה מדינא וכו' קשיא הרי מדינא אינה צריכא ליתן כלום וצריך לפרש לפי זה כל דברי הסעיף בשומר' יבם שמתה ואין הלשון משמע כן ברישא שכתב החולץ וכו' וכן מ"ש אפי' רצה לייבם וכו' גם בסיפא שכתב וכל זה מדינא אבל כבר יש תקנה וכו' משמע דאיירי הכל אם היא קיימת ומיהו כל דבריו היו נכונים ואיירי ממותר הנכסים לאחר שחלצה רק מ"ש משם מהרי"ק שאם תפס האב ואמר קים לי וכו' היה לו לסדר לעיל בסימן ק"ס שהסכים שהיבם יורש השומר' יבם ולא האב ועל זה שייך ואם תפס האב קודם החליצה ור"ל קודם שמתה ואמר קים לי וכו' אין מוציאין מידו משום דכל עיקר טעם שהיבם יורש השומר' יבם משום דמצוה ביבום וא"כ מן הדין הכל שלו רק שאנו מרחיקים היבום וא"כ למה יגרע גם מן הנכסים ועל זה שייך לומר דאם תפס האב יוכל לומר קים לי וכו' וכך הם ממש דברי מהררי"ק שורש ע"ג. ועוד דשם היה עוד טעם להעמיד האב במה שתפס מאחר שהיה בשנת החזרה וכתב בתנאים שיחזרו הנכסים. ועוד יש להתיישב במ"ש רמ"א בסימן ק"ס במקום ובזמן שכופין לחלוץ ואז לא היתה ראויה להתיבם י"א דאין הנכסים בחזקת יבם ולכן אם מתה אינה יורשה ולכך במדינה שכופין לחלוץ אינה יורשה לדעת זה עכ"ל וא"כ יש להסתפק אם אינה יורשה כלל או אם היבם לבד אינו יורשה אך הירושה חוזר' לאב או לכל האחין וטעמא דמסתבר הוא דאין רצונו לומר דאינה יורשה כלל רק יורשיה נוטלין הכל כתובה ותוס' מלוג ונצ"ב היה קשה נהי דהמנהג לחלוץ שמא מן הדין מצו' יבום קודמת ונהי דכופין לחלוץ אבל למה נטל את שלו אלא מסתמא ה"ק דאין ליבם זכו' בירושה יותר משאר האחים ולפ"ז שפיר קאמר אח"כ ולענין מי (וטעו' בש"ע שכתוב מה) נקרא יורשי הבעל וכו' כי יש אומרי' וכו' דאלו ר"ל דמסופק במותר נכסים יתר על כתובתה ונדוניתה מי היורש אותם הלא החליט רמ"א בסימ' קס"ג דאם האב קיים נוטל האב ואם אין האב קיים האחים והחלוץ יורשים בשוה. אלא פשוט דנסתפק רמ"א מאחר שאין הירושה נופל' ליבם לבד בחלק כתובתה ונדונייתה א"כ מי יורש אותה והביא דיעו' ע"ז ומסקנתו לבסוף שהיבם יורש השומ' יבם וא"כ הרב משאת בנימן כתב דרמ"א לא הכריע ולעד"נ שהוא הכרע דהא דכתב לעיל אם מתה אינה יורשה אין ר"ל אין יורשה לגמרי כדאמרן ולבסוף הסכים דיש ליבם וכמו שהכריע גם הרב מ"ב ומהר"י כץ.וא"כ העולה מדברינו שאם מתה שומר' יבם אע"פ שאנו כופין לחלוץ מ"מ הנכסים הן בחזק' היבם נצ"ב וכתובה ותוס' בחזק' היבם והיבם נוטל אותן לבד ולא האב או שאר אחים וטעמא משום דנהי דהאידנא אין מייבמין ואפי' במקום שכופין לחלוץ מ"מ אין הדין פשוט שהלכה כאבא שאול שמצו' חליצה קודמ' שמא מצו' יבום קודמ' ונהי דמפקינין היבום מיניה מ"מ הנכסים הם בחזקתו וכן כתב מהרי"ק שורש ע"ג ואם הניח מותיר על כתובתה ונדונייתה אם יש לו אב נוטל אותם האב ואם אין האב קיים נוטל אותן האחין וכן הוא דעת מהר"י כץ ומ"ב וכ"כ רמ"א בסימן ק"ס (אך לא מטעם שכתב רמ"א שכן משמע בגמר' דזה אינו רק מטעם שכתבתי בסמוך) ונ"ל דבמותיר הנכסים אעפ"י שהיבם נוטל בראש צ"ב וכתו' ותוס' מ"מ גם הוא כאחד משאר יורשים ליטול חלק במותיר כאחד מן האחין והוא פשוט לענ"ד ואם האב מוחזק גם בנדונייתה ובכתובה ותוס' אז אין ליבם יותר זכו' בהם מן האב דיוכל האב לומר מצו' חליצ' קודמ' ואם מצו' חליצ' קודמ' צריך לחלוץ בחנ' יתן לה כל כתובה ותוס' וא"כ אין ליבם זכו' בו לגמרי ולכן אם האב תפס הוא ג"כ לאב ונ"ל דה"ה אם האחים תפסו במקום שאין אב דמ"ש אב או אחים והרב מה"רא ששון בסי' קצ"ה פסק ג"כ במותיר הנכסים שהוא לאב או לאחין אם אין שם חב אך בירושת היבמה פסק דידי כל האחין שוה בו אפילו אח קטן דאינו ראוי עתה לייבם ונ"ל ע"ד להורו' כך לפחו' אם תפסו האחין ואם הם בחזק' היבמה הרי הסכימו רמ"א ומהר"י כץ ומשאת בנימן לדעת אחד שהם בחזק' היבם וא"כ זה הדין דכתב מהרמ"א בסי' קס"ג משם מהרי"ק לא שייך כלל להתם רק בסי' ק"ס גבי שומרת יבם שמתה היה לו לכתוב דין זה משם מהרי"ק ולסדר דברי מהרי"ק גבי אהדדי וכל זה שכתבתי משמע כך מדברי מהרי"ק ועוד דהתם במעשה דמהרי"ק דפסק הואיל והאב מוחזק אין מוציאין מידו היה נמי צד אחד שעדיין היה תוך שנה ראשונה של חופה שהיה צריך להחזיר מצד התקנה והיה שם הפלפול בין האב והיבם ע"ש ולכן תימא למה כתב רמ"א דין זה בסימן קס"ג. ועוד משמע מדבריו דקאי על שומר' יבם שמתה וא"כ קשה מה שכתב אח"כ וכל זה מדינא ולכן כל דברי רמ"א צ"ע:
ב היבמה תלך אחר היבם גמר' פרק ז"ב הביאה הרי"ף בפרק מ"ח וז"ל והיבמה הולכ' אחר היבם להתירה א"ר אמי אפי' מטבריא לציפורי ופירש נ"י אע"פי שב"ד של טברי' היה חשוב יותר מב"ד של צפורי ואלו בעלמא אמרינין צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה עכ"ל ונ"ל דה"ט משום דלא צריך ב"ד ממש רק שיודעין להקרו' כעין דיינים כדע' התו' דהדיוטו' ממש קאמר ועיין בש"ע א"ע סי' קס"ט וא"כ מדברי נ"י עצמו ראיה לדברי התוס' דאין צריך דיינין רק אפי' הדיוטו' ממש דאי כדעת נ"י בשם המפרשים שהביא הש"ע בפי' סדר חליצה דלא קרי להו הדיוטו' אלא משום דלא בעינן סמוכים א"כ ליבעי נמי ב"ד יפה והלא בכל מקום אמרינין צדק צדק תרדף הלך אחר ב"ד יפה וא"כ מ"ש הכא דאזלינין בתר ב"ד שבעירו אלא ודאי דאין צריך ב"ד ולכן אמר קרא וקראו לו זקני עירו ועוד אי בעינין דיינין ממש הא קי"ל דאין ב"ד שקול וקי"ל בפ' מ"ח דחליצה סגי בשני' מזה מוכח כדע' התוספו': אבל אין לפרש דהטעם הוא משום דהתובע צריך לילך אחר הנתבע אפי' ב"ד שבעיר התובע יותר גדול מב"ד שבעיר הנתבע כמ"ש מהרי"ק שורש א' הביאו רמ"ח בח"מ סי' י"ד דזה אינו דהא סיים הכי וז"ל ואלו בעלמא אמרינין צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה שנאמר וקראו לו וגו' וקשיא אהי קאי האי צדק צדק תרדוף אי קאי על התובע והנתבע שהם במקום אחד ואחד רוצה לילך לב"ד הגדול והא מדינא אין חילוק בזה בין תובע לנתבע וגם עכשיו לפי המנהג אין כופין לשום אחד מהם לדון חוץ לעירו כמ"ש רמ"א סי' י"ד ואם אינם במקום אחד מאי צריך ללימוד זה דוקראו לו זקני עירו הלא בכל מקום הדין כך שהתובע הלך אחר הנתבע גם אין לומר דמכאן נלמוד לכל תובע שצריך לילך אחר הנתבע מדכתיב וקראו לו זקני עירו דהא לא הביא מהר"יק ראיה מזה רק הטעם הוא כמ"ש מהרי"ק שורש כ"א שלא יהיו רבים נותנין עיניהם בבעלי כיסין להשליכם אל ארץ אחרת ועוד דטעם זה לא שייך גבי יבמה דידוע לכל שהדין עמה וא"כ למה צריכא היא לילך אחריו אלא ע"כ הטעם כמו שכתבתי עיין בפסקי מהר"אי סי' ס"ה:
וכתב ב"י בשם נ"י וכן כתבו הב"ח והדריש' ורמ"א בסימן קסו דוקא אם יש שם ב"ד במקום היבם ואם יש ב"ד בעירה ולא בעירו כופין אותו לילך לעירה:
כתב בת"ה סי' ר"ך דאפי' אם היבמה באה בימים ואינה רוצה להינשא עוד אפי' הכי כופין אותה לחליצה או צריכא ליתן ליבם כל נכסי המת וכן הוא במרדכי פרק החולץ בשם ראבי"ה וז"ל ובבחרותי ראיתי מרת אורגיאה שהיתה זקנה כשמת בעלה ר' קלונימוס דודתו של הרב ר' מנחם וכו' ועיין בש"ע בסימן קס"ה סעיף ג' משמע דעיקר הכפייה הוא כדי שלא להבריח חלק היבם אבל לא למצוה דאם רצונה ליתן ליבם חלקו ולא תרצה לחלוץ הרשו' בידה וכן משמע ממ"ש הב"י בשם הרמב"ם ותשוב' הר"ן שאם אינה רוצה לחלוץ ולא לייבם הרי זה כדין מורדת וכו' משום דכל כמה דאגידא ביה וכו' וכתב בטור בשם הרמ"בם וב"י בשם ת"ה דאפילו יש לו אשה יש לו טענה זו וכל כמה דאגידא ביה אפי' אתתא דידיה מרגלא ביה קטטא משמע אבל אם עשתה לו פיוס ורצוי כסף שפיר דמי שלא תחלוץ ולא תתייבם אבל בזוהר בפרש' חקת עמוד שמ"ב משמע דמצוה דוקא בחליצה וע"ש ועיין בטור סוף סי' קע"ג: כתב הטור זקנה חולצ' או מתייבמ' ועיין בהגהו' דרישה ובב"ח שם. וטעמא דעקרה וזקנה מתייבמ' פירש נ"י פ"ק דיבמו' דהא כמה עקרו' וזקנו' מצינו שנפקדו וראויים להקים שם לאפוקי איילוני'. וזקן חולץ ולא מייבם מיירי בזקן שתש כחו וכשל שהוא דומיא דסריס דלאו בר ביאה והקמת שם הוא נ"י:
א ג כל זמן שלא יפטרנה תהא היבמה ניזוני' מנכסי מיתנ' ומוחזק' בהן וכו' כך מצאתי ביש נוסחאו' וזה ודאי נכון דאם הניח יתר על כתובתה ניזוני' מנכסיו שלא ירש היבם עד אחר שנתן לה חליצה ואז ודאי לא יבא לידי המשכה ואריכו'. ואע"ג דמדינא אין לה מזונו' רק ג' חדשים הראשונים שצריכא להמתין משום הבחנה משא"כ אח"כ דאין ההמתנה בשביל בעלה שהרי אגידה ביבם וגם מן היבם אין לה מזונו' דלא יהא אלא ארוסה כדאיתא בא"ע סי' ק"ס מ"מ ה"מ אם ירצה לייבם אבל אם לא ירצה לייבם רק לחלוץ ורוצה לעכב החליצה תקנו שתהא ניזוני' משל יבם כי הרבה חשו חז"ל לתקנו' עגונו' ומיהו אע"פ שכתוב כך בשטר חליצה אם אין העיכוב ממנו כגון שהחלוץ היה במ"ה קודם שעמד בדין או שצריכא להמתין עד שיגדיל שאז אינם מעכבה ברצון אינה ניזוני' משלו כדאית' בפרק החולץ הביאו בא"ע סימן ק"ס. וכאן איירי אם הוא מעכב ויכול ליתן חליצה אז תקנו שתהא ניזוני' משלו וז"ל הרמב"ם פי"ח מאישו' היה במ"ה כברח ותמה הכ"מ למה לא אמר כלשון הירושלמי הלך למ"ה (ור"ל דאם היה כבר במ"ה קודם שעמד בדין אינו חייב לזונה משא"כ אם הלך למ"ה אחר שעמד בדין הרי הוא כברח וחייב לזונה) וע"ש בכסף משנה ישוב לזה ועוד נראה לי דהרוצה לעשו' על צד היותר טוב יכתוב כל זמן שלא יפטרנה וכו' הברירה ביד היבמה להיו' ניזוני' וכו' או ליתן לה מיד כתובה ונדוניא ותוספ' דאם הוא בדרך הנזכר שהוא אחר ג' חדשים והעיכוב ממנו אז אפשר שגם עכשיו לאחר התקנה חייב מדינא ליתן לה כתובה ונדוניא ובהא אפשר דמודה ר"ת שחייב ליתן לה כתובה מיד כמ"ש רמ"א בשם רד"ך ולא אמר ר"ת דאין נותנין לה עד אחר שתחלוץ היינו קודם כלו' ג' חדשים וזה פשוט לדעתי אם יש לה שטר חליצה והוא לאחר ג' חדשים והעיכב הוא ממנו בזה קיימא לן כפסק מהרד"ך שאז דינה כחליצה וצריך ליתן לה כתובה מיד ואף אם מתה אין לו זכייה בשלה ובזה מתורץ גם כן קושיא ראשונה שהקשיתי בסעיף הקודם ומכל מקום יותר טוב אם כתוב כן בפירוש בשטר חליצה. שוב מצאתי שכתב מהר"א ששון סי' כ"ט שאם כתוב בכתובה התנאי הזה שתגבה כתובתה ונדוניא ותוספ' אפילו אם תהיה זקוקה (ולאו דוקא בכתובה ממש אלא ה"ה שט"ח) או אם כתוב שנשבע לחלוץ שאז אינו רשאי לייבם אע"פ שהיתה ראויה לייבם אז גובה כתובתה ונדוניא ותוספ' תכף ומיד וברוך ה' שכוונתי לדעת הגדול:
ב ואם מתה שומרת יבם פסק מהר"י כ"ץ סי' ס"ה והרב מ"ב סי' ק"י דהיבם נוטל כדי כתובה ואם יש מותיר נוטל אבי הבעל או האחין אם האב קיים וכן נראה דפת רמ"א בסי' ק"ס בא"ע אעפ"י שמראה פנים לכאן ולכאן ואינו מחליט הדבר רק הניח הדבר על מקום שכופין לחלוץ שאין יורש אותה ומקום שאין כופין לחלוץ יורש אותה מ"מ נראה שסמך רמ"א על מה שכתב בסי' קס"ה בשם מהר"מ פדואה שאין כופין אותו לחלוץ ובסי' ק"ס גילה דעתו שבמקום שאין כופין שיורש אותה וכתב שבמקום שאין כופין לחלוץ אין מוציאין מידם אם הם מוחזקים ר"ל אם יורשי הבעל מוחזקים והסכים לבסוף שהיבם יורש השומרת יבם כמו שהכריע מן הגמ' והירושלמי מפרק האשה ולא כמו שכתב הרב מ"ב שבעלי הש"ע סתמו דבריהם ולא הראו פנים לא לכאן ולא לכאן ואני בעניי לא ראיתי סתירה בדבריהם כלל וכ"ש שבעל הש"ע גילה דעתו בפירוש שיחלוקו יורשי האשה ויורשי הבעל אך לא גילה דעתו מי הם יורשי הבעל אם היבם או האב או האחין ורמ"א גילה דעתו בשניהם ר"ל מי יורש השומרת יבם אם יורשי הבעל או יורשיה וגם מי מיורשי הבעל הוא היורש אם החולץ או האחין או האב אם הוא קיים וכתב שהיבם הוא יורש אותה ואין לאב חלק בו ועיין מ"ש בסי' זה סעיף א' גם נראה מדבריו שאנו אין כופין לחלוץ וא"כ אם אין כופין לחלוץ הנכסים בחזקת יורשי הבעל וכל זה הפלפול הוא בין האב והאחין כגון אם חלק החלוץ עם השומרת יבם כנדון של הרב מ"ב דיש לחלוץ כדי כתובה והשאר לאב או לאחין אם אין האב קיים וכמו שפסק הרב מ"ב סי' ק"י. ובמה שנוטל האב ומת האב ונוטלין האחין גם לבנות שיש להן שטר חצי זכר יש להן חלק בו מהר"מ פדואה סי' מ"ה ואם מתה שומרת יבם ויורשי הבעל מוחזקים בנכסים והפלפול הוא בין האב והאחין והחולץ פסק מהר"י כ"ץ בסי' ס"ה דגם בזה נוטל החולץ כדי כתובה ואם יש מותיר הוא לאב בדין תורה שהוא יורש דאורייתא ואם אין האב קיים הוא ליורשיה אבל מעיקרא דדינא מי יורש השומרת יבם הש"ע גילה דעתו שיורשיה יורשין נ"מ וחצי צ"ב ויורשי הבעל יורשים עיקר ותוספת וחצי צ"ב ורמ"א גינה דעתו דבמקום שכופין לחלוץ אין היבם יורש אותה ובמקום שאין כופין לחלוץ שהיבם יורש אותה וגם גילה דעתו שאנו אין כופין לחלוץ וא"כ יורש היבם אותה וגם גילה דעתו בסי' ק"ס דבמקום שאין כופין לחלוץ אין מוציאין מידם אם הם מוחזקי' והיינו כמו שפסק מהר"י כ"ץ סי' נ' דכל א' בין יורשי הבעל בין יורשי האשה אין מוציאין מידם מה שמוחזקים בו ומה שהוא ביד שליש יחלוקו והכי נקטינן כרמ"א ומהרי"ך ומשאת בנימין ונ"ל דגם בחלק האחין ר"ל במותיר הנכסים אם אין האב קיים חוזר החולץ ונוטל חלקו עם האחין וזה פשוט לענ"ד דהא המותיר נכסים עיקר היורש הוא האב ואם אין האב קיים האחים מכח ירושת אביהם קאתו וא"כ לא נופל הוא מהם דהא אפי' הבנות שיש להן שטר חצי זכר פסק מהר"מ פדואה שיש להן חלק בזה וכ"ש החולץ ועוד נ"ל דמ"מ נכסי מלוג שלה מחזירין ליורשי האשה כשיחלוץ דכך מפורש בתקנות הקהלות שלא נתקן על זה דין חלוקת היבם גם מדינא ליכא מאן דפליג על נ"מ שהיא ליורשיה כדאיתא בסי' ק"ס ועיין במהרי"ו סי' ס"ד וסי' ס"ה הארכתי בזה מפני שכמה דעות שונות יש ואף גם בדברי הבעלי ש"ע הדינים בזה מפוזרים א' לא' לכן הארכתי בו:
ומיהו אע"פ שהאידנא אין כופין לחלוץ מ"מ נהי דאין מנדין אותו להדיא מ"מ נוכל לעשות חרם להיבדל ממנו עד שיחלוץ וזה אינו כפייה כמ"ש מהרי"ק בשם ר"ת לענין גט הבאתי דבריו לעיל סי' זה סעיף א': ג ומי שמת והניח אשתו מעוברת עיין בטור וש"ע סי' קנ"ו דאפי' אם נולד מת ואפי' אם יש להסתפק שכלו חדשיו חולצ' ולא מתייבמת וסברא הוא דאם אין רשאי לייבם מכח ספק שאין העיכוב בדידה דכופין להדיא לחלוץ ואפי' למ"ד מצות יבום קודמת וכן משמע מלשון הטור בסי' קס"ה בשם הרמב"ם שכתב כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם נוטלת כתובתה מיד וכ"כ הב"י בשם הרשב"א על ש"מ שגירש ויש ספק בגט ונאסרה עליו כופין אותו מן הדין לחלוץ שלא לעגנה עכ"ל:
ד ואם ילדה ספק נפל כנ"ל שדינה שתחלוץ ולא תתיבם נוטלת כתובת' מיד הגהת מרדכי דכתובות הביאו רמ"א בסימן ק"ס וכן כתב הרשב"א בסי' תת"ה וכ"כ מהר"א ששון סי' כ"ט בשם הג"מ הנ"ל ובשם שלטי הגבורים וכתב עוד דאפי' אם אינו אסורה לייבם מן הדין רק שכתוב בכתובה שנשבע לחלוץ לה צריך ליתן לה כתובה מיד. אך מה שכתב בזה בשם מהר"ש די מדינה שהיא כחלוצה פסולה שצריכה לחזור על כל האחין ושאין להקל אלא ע"י דוחק גדול. ולענ"ד היה נראה דהיינו אם נפסלה עליו מן הדין כגון אם ילדה ספק נפל או אם רקקה בפניו או שאר חליצה פסולה אבל אם נשבע לחלוץ לה א"צ לחזור על כל האחין. וכבר נהוג ונתפשט בינינו שמקנין בק"ס על שטר חליצה וכותבין בשטר שנשבע לחלוץ לה בחנם ומעולם לא ראיתי ולא שמעתי שנעשה מעשה בארצנו שהיתה צריכה לחזור על כל האחין:
ה וחודש העיבור הוא ג"כ תוך שני החזרה מהרי"ו סי' ס"א ועיין בת"ה סי' רי"ו לענין כ"ד חדש של מניקה אם חדש העיבור בכלל הביאו רמ"א בש"ע א"ע סי' י"ג. ולענין בתולים שחוזרין עד ג' שנים ויום א' גם חדש העיבור בכלל הביאו רמ"א בהגה בא"ע סי' ך' ולענין אבילות אין חודש העיבור בכלל ואין לנהוג אבילות רק י"ב חדש בטור י"ד סי' שצ"א. ולענין מלמד חדש העיבור בכלל שנה ח"מ סי' של"ד וכן לענין המשכיר בית מחבירו לשנה חודש העיבור בכלל ח"מ סי' שי"ב. ולענין שנת ערלה חודש העיבור בכלל ונחשב לערלה מדכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה י"ד סי' רצ"ד. וכללא נקוט בידך כל מקום שאמרו שנה חדש העיבור בכלל שנה הוא וכל מקום שמזכיר מנין החדשים אין חדש העיבור בכלל שנה משום הכי במניקת' אין חדש העיבור בכלל ואינה צריכא להמתין מדינא רק כ"ד חדש רק מהרא"י ע"פ מהר"ם מחמיר. ומקור הדין נלמוד ממשפט רשעים בגיהנם י"ב חדש ופירש הראב"ד במשנה בעדיות מדכתיב והיה מדי חדש בחדשו משמע שמדקדק על החדשים ומה שאנו קי"ל לענין ספק טריפות אם חי י"ב חדש שיצא מכלל טריפה ואפי' הכי פסק רמ"א בת"ח כלל ע"ג דאם נתעברה השנה צריך להמתין י"ג חדשים אע"ג דאמר י"ב חדש ולא אמר שנה מכל מקום לענין טריפות שאני כמ"ש שם רמ"א מלתא בטעמא:
וראיתי בתשובות הגאון דברי ריבות סי' נ' שכתב וז"ל בא' שנשא אשה בר"ח כסליו שנת השט"ו ומתה האשה כ"ז חשון של שנת שי"ו ושנת השט"ו היתה מעוברת ונשארו מלבושים ותכשיטין ביד ראובן החתן והמעו' בעין ביד שמעון קרוב האשה וכו' ונסתפקו אם אנו מונין השנה י"ג חודש ונמצא שעדיין לא כלתה שנה כי יחסרו עדיין ג' ימים או אם נאמר שאין מונין לשנה אלא י"ב חדש ונמצא שכלתה שנה. ופסק דאין חדש העיבור בכלל וכלתה השנה וזכה ראובן בחצי ושמעון צריך להוציא מידו ולחלק עם ראובן כדין מתה בשנה שנייה אע"פ שבנדון זה איכא איסורא חומרות השבועה והחרם שקבלו עליהם השתי כתות לקיים התקנה והוי לן למימר ספיקא דאיסורא לחומרא. מ"מ הדין עם ראובן וזה מיוסד על ב' הקדמות אחת דקיימא לן יד בעל השטר על התחתונה בכל ספיקא דאיכא לספוקי ולומר דלכך נתכוין. שנית דקי"ל במילי דרבנן היכא דאיכא חד ספק אזלינן לקולא ובדאורייתא אזלינין לחומרא אבל היכא דאיכא ספק ספיקא אפילו במילי דאורייתא אזלינין לקולא וכיון שכן בנדון דידן שמעון בא מכח לשון השטר לבטל ירושת הבעל ולשון השטר איכא לספוקי תרי ספיקא חדא דאיכא למימר דמאי דקאמר ואם ח"ו תעדר היא בשנה ראשונה אחר החופה וכו' לאו שנה תמימה של י"ב חודש קאמר אלא לשנות העולם קאמר ונשלמה השנה בסוף אלול. וגדולה מזו הביא הת"ה סי' רי"ו דתנן בפ' מי שאחזו פ"מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ר' יהודא או' י"ח חדש וזהו המחלוקת עצמו שחלקו ר"מ בברייתא בכתובו' בפ' אע"פ כמ"ש רש"י והתם בברייתא פליגא בסגנון אחר דאמר מינקת שמת בעלה בתוך כ"ד חודש הרי זו לא תארס ולא תנשא עד תשלום כ"ד חדש דברי ר"מ ר"י מתיר בי"ח חדש הרי דנקט ברייתא כ"ד חדש ולא נקט לשנא דמתני' שתי שנים. ותירץ התשובה הנ"ל דנקט הברייתא כ"ד חדשים משום דלשנא דשתי שנים מצינ' לפרושי לפי מנין שנות העולם ולהשלימו כשיגיע ר"ה כדאשכחין בכמה דוכתא דיש לומר דיום א' בשנה חשיב שנה. וכו' הרי שבמקום שידים מוכיחות והשכל מחייב ששתי שנים דקאמר ר"מ הם שנים שלמים לפי שטבע התינוק לינוק זה הזמן מ"מ אמרינין דאיכא למימר שהם נמנין לשנות העולם ושנים עשר חודש ויום א' עולין למנין ב' שנים בנדון דידן דאתא שמעון בלישנא דשטרא למיעקר ירושה דאורייתא לא כ"ש דאיכא למימר דמאי דקאמר בשנה ראשונה היא שנה של שנות עולם ראשונה לנשואיה ונשלמה בר"ה. וכיון שכן בנדון דידן דאיכא תרי ספיקא ספק אם שנה ראשונה משמע שנה של שנות עולם ונשלמה בר"ה וזכה ראובן בנכסים ואת"ל שאינה של שנות עולם אלא שנה תמימה ספק אם יכנוס חודש העיבור בתוך שנה אם לא דאיכא פלוגתא דרבוותא וכמ"ש הרב הפוסק נר"ו, וכיון שכן אפילו בספיקא דאורייתא וחומרת שבוע' וחרם אזלינין לקולא והוי נכסי בחזקת ראובן עכ"ל באריכות:
הנה עם הרב דברי ריבות אני אריב ואתו אתוכח בדין זה ואת והב בסופה וכל מחלוק' שהיא לשם שמים מתקיים בסופה תחלה אני אומר דודאי אם היה בכאן לספוקי במידי ודאי אין מוציאין מחזקת הבעל דהוא יורש ודאי ויורשי האשה ספק וכתב הב"י בא"ע סי' קי"ח הביאו שם רמ"א בשם תשוב' הר"ן דאם הלשון של התקנה מסופק הוי ליה בעל ודאי ויורשי האשה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל בכאן אין ספק כלל דחודש העיבור נחשב לתוך השנה כמו שכתב מהרי"ו בראיות ברורות ואפשר וקרוב לודאי שגם הת"ה הכי ס"ל דבכל מקום שאמרו שנה חודש העיבור בכלל ומ"ש הת"ה דאי אמר ב' שנים מצינא לפרושא לפי מנין שנות העולם לא כתב כן רק ליישב שתי תשובות מהר"ם דהכא לענין מינקת חבירו פסק דאם השנה מעוברת נתעברה לתינוק אע"פ דתני בברייתא בפרק אע"פ כ"ד חדש ולא דייק כמו שדייק בהלכו' נחות מדנקט י"ב חודש על אביו ועל אמו ולא נקט שנה לכן אם נתעברה השנה די בי"ב חדש וכאן במינק' אמר ג"כ כ"ד חדש ואעפ"כ פסק מהר"ם שאם נתעברה השנה נתעברה לתינוק ועל זה תירץ ע"פ מה שמצא בתשובה דהקשה ברייתא ומתני' אהדדי דבפרק אע"פ גבי מינקת חבירו אסורה לארס עד כ"ד חדש ובפרק מי שאחזו תנן שתי שנים ותירץ שתי הלשונו' לחומרא נקט להו הא דנקט ב' שנים אתי לאפוקי חדש העיבור דאלו לא אמר רק כ"ד חדש הוי אתי לאפוקי חודש העיבור לכך אמר ב' שנים דמשמע שלימים ואי נקט ב' שנים הוי משמע ב' שנים לשנות העולם ולהשנים כשיגיע ר"ה לכך נקט כ"ד קודש ובהכי מיתרצן מילי דמהר"ם שפיר לענין אבילות לא אשכחין תנא דנקיט להו בלשון שנה אלא בכל דוכתין נקט י"ב חודש עכ"ד הת"ה (ור"ל בזה שגם קושיא זו. שקשה מתניתין וברייתא אהדדי הוי קשיא למהר"ם וגם מהר"ם ס"ל האי תירץ שהביא בשם התשובה שצריך בחדש העיבור ב' שנים שלימים רק אי נקיט ב' שנים לבד הוי משמע לשנות עולם לכך נקט נמי כ"ד חודש אבל באמת צריך להיות ב' שנים שלמים במינק' לכך ע"פ זה פסק מהר"ם במינק' ב' שנים שלמים אע"פ שבברייתא אמר כ"ד חודש משא"כ באבילות דליכא למיטעא בע"א דלא אשכחין בשום דוכתא דלנקוט שנה לכך אין חודש העיבור בכלל). הרי מדאמר אי אמר כ"ד חדש הוי אמינא אין חודש העיבור בכלל לכך נקט שתי שנים א"כ ש"מ ששתי שנים שלמים קאמר ולא לשנות העולם רק כדי שלא יטעה אדם לומר ב' שנים לימי עולם לכך אמר כ"ד חודש לאפוקי מה"א זו וא"כ כאן בנדון דידן איך נתפוס אנן ההוי אמינא להחליטו כמעט לאמת לעשות ממנו ספק וכבר כתב הרב בית חדש בי"ד בכמה מקומות דאין עושין ספק ספיקא רק במקום שנוטה לאיסור ולהיתר בשוה שיש פנים לכאן ולכאן בזה עושין ספק ספיקא אבל אם צד א' נוטה יותר לאיסור מלהתיר או אפכא אין זה ספק וכאן נמי הסברא יותר נותנה דשנה איירי משנה שלימה ולא לשנות עולם ותדע דאם היה מקום לה"א זו ששנה איירי לשנות עולם איך יוכל מהר"ם לדייק ממנו דגבי אבילו' א"צ רק י"ב חדש מדלא נקט שנה שמא הא דלא נקט שנה משום שיטעו לומר אינו רק לשנות העולם. ועוד תדע דאין זה ספק כלל דהא ע"כ אנו הולכין אחר טעם התקנות ולא אחר לשון התקנה כמ"ש מהרי"ו לענין חזרת נדן באלמון ואלמנה וא"כ בודאי אין סברא לומר דיום א' בשנה חשוב שנה דהא הטעם לשנות החזרה הוא משום ותם לריק כחכם ובשנה ראשונה שעדיין לא נשכח לגמרי צריך להחזיר הכל ובשנה שנייה אינו עצב כל כך לכן די בחזרת חצי הנכסים ובשנה שלישית כבר נשכח כמת מלב ואין עצב עמה לכן הדין חוזר לסיני כמ"ש כל זה בשם המרדכי בסי' כ"א סעיף ד' ס"ק ה'. וא"כ אין סברא לומר כשמתה בתו כ"ט באלול כשיגיע ר"ה שנשלם שנה ולא יהיה עצב וזה אינו כי זה תלוי באריכות הזמן וכמו שכתב מהר"אי בכתביו סי' ב' לענין להמתין ג' רגלים באלמון כדי שישכח אהבת הראשונה כתב דלפי זה נראה דלא נחשב ר"ה וי"ה לרגלים הואיל ואין הטעם משום אבילות רק משום שכחה אין סברא שיחשבוהו לרגלים דזמנין הם קרובים עכ"ל הרי ממש כמו שכתבתי. וא"כ האי תירוצא של אותה תשובה שהביא הת"ה אינה אלא כדי ליישב דלא תקשה אהדדי וא"כ איך נבנה עליו יסוד ללמוד ממנו למקום אחר ואפשר אי היה לבעל אותה תשובה חי' אחר בישוב דברי הברייתא ומתני' וביישוב דברי מהר"ם לא היה מחזיקו אפי' להוי אמינא דלחשוב לשנות עולם. ואפשר לי לומר תירוץ אחר בישוב דברי הברייתא ומתני' דלעולם העיקר לענין מינקת חבירו כ"ד חודש ולא ב' שנים שלמים והא דנקט בפ' מי שאחזו גבי הנותן גט ע"מ שתניקי את בני דקאמר ת"ק ב' שנים היינו משום חומרא דאשת איש אחמיד ת"ק מאחר שהטיל תנאי על מנת שתניק וכו' לכן אמר הת"ק שצריכא להניקו כל כך זמן עד שיצא מכלל ספק והוא שתי שנים שלמים אי למאן דאמר משום הרוחה דידיה האי נמי הרוחה דידיה הוא אם מניקתו ב' שנים שלמים ואי למ"ד טעמא דבעל הוא משום דלצעורה קא מכוין שמא נתכוין לצעורה טובה להניקו ב' שנים שלמים אבל בעלמא די בכ"ד חודש וע"כ צ"ל כך או תירוץ אחר יותר מרווח אבל עכ"פ לא כתירוץ התשובה שבת"ה דאל"כ איך כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור פסקו במינקת כ"ד חדש ולא חשו להאי חשש דהת"ה ומהר"ם להצריך ב' שנים שלמים רק רמ"א ז"ל שהוא בתראי החמיר לכתחלה לחוש לקודש העיבור משמע דמדינא ג"כ ס"ל דלא צריך רק כ"ד חדש ואפשר דזה שהכריח לאותה תשובה שמצא הת"ה לתרץ כך משום שמביא פירש"י בפרק מי שאחזו דר"י ות"ק דיליה דהיינו ר"מ פליגי באותה משנה בההיא פלוגתא דפליגא בברייתא פרק אע"פ וע"כ רצה בעל התשובה לתרץ דלא תקשה ר"מ דידיה אדידיה ובאמת ברפ"י שבידינו ליתא ואפשר שלאו בפירוש אתמר בדברי רש"י אלא מכללא. ואדרבה מדברי רש"י שם יש לדייק בהיפך דבדברי ר"י כתב וז"ל ר"י אומר י"ח חודש לר"י זמן הנקת תינוק עד י"ח חרשים בכתובות פרק אע"פ עכ"ל ולא נקט הכי בדברי הת"ק דבדברי ת"ק פירש"י כמה היא מניקתו שתי שנים שיהיה לולד ב' שנים שכך הוא זמן הנקתו עכ"ל ולא אמר לת"ק זמן הנקת תינוק עד ב' שנים בכתובות פרק אע"פ כדנקט בדברי ר"י אלא ש"מ דבדקדוק מכוין תני רש"י הכי דר"י השוה מדותיו בגט ובמניקת חבירו דאידי ואידי י"ח חדש משא"כ ת"ק אחמיר בגט יותר מבמניקה חבירו לכן לא נקט רש"י בדברי ר"מ דהכי ס"ל בפרק אע"פ דהכא כ"ד חדש והכא ב' שנים שלמים. ואף לפי גרסתו בדברי רש"י לא תקשה דידיה אדידיה כדתריצנא. גם דברי מהר"ם יש ליישב בענין אחר דאפשר דס"ל דבכל מקום חודש העיבור בכלל אפי' היכא דנקט י"ב חדש או כ"ד חדש והא דדייק כן גבי אבילות מדנקט י"ב חדש ולא נקט שנה עוד טעמא אחרינא אית ביה דנלמוד כן מן הפסוק כדאיתא במשנת עדיות משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש ופירש הראב"ד דלא אמר שנה מדכתיב והיה מדי חודש בחדשו אבל היכא דלא נלמד מן הפסוק חודש העיבור בכלל אפי' היכא דנקיט החדשים אבל אין צורך נהי דמהר"ם ס"ל כתירוצא של אותה תשובה בת"ה ומשום כך פסק במינקת חבירו ב' שנים שלמים לית הלכתא כוותיה נגד כל הני פוסקים דלעיל שאין מחלקין בהכי רק רמ"א מחמיר לכתחילה כמ"ש לעיל וא"כ אין להרב דברי ריבות ראיה מהא דת"ה כלל ועוד מעיקרא דדינא פריכא אם איתא דיום א' בשנה חשוב שנה א"כ במשכיר בית נמי נימא הכי והא ליתא דאינו אלא יש אומרים בגמ' דר"ה דף ז' ולא קי"ל הכי וכדתני בהדיא במתני' פרק השואל המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר ועיין בח"מ סי' שי"ב ובי"ד סי' ר"ך וכן כל הני שהבאתי דחודש העיבור בכלל לענין ערלה יליף לה מן מראשית השנה ועד אחרית שנה ובבתי ערי חומה כתיב שנה תמימה ובהני דאין למדין מן הפסוק כגון גבי בתולים ובמלמד ובאינך דחודש העיבור בכלל היינו טעמא משום שאמר סתם לשנה ולא חמר לשנה זו כדתני בנדרים המודר הנאה מחבירו לשנה מונה שנה של י"ב חודש מיום ליום. (וה"ה דאם הוא עיבור דמונה מיום אל יום) ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד בה אלא בכ"ט באלול כיון שהגיע יום א' בתשרי עלתה לו שנה וה"נ סתם שנה הוא שלימה. וא"כ ג' חלוקות בדבר היכא דאמר שנה זו כיון שהגיע א' בתשרי עלתה לו שנה וה"ה אם השנה מעוברת ועומד בחודש אדר ואומר לשנה זו גם חודש העיבור בכלל כדאיתא בפרק קונם יין סוף דף ס"א. ואם אמר י"ב חודש אין חדש העיבור בכלל. ואם אמר לשנה סתם חודש העיבור בכלל כדאיתא במשנה דהשואל. וא"כ הרב ד"ר שרצה להעמיד החתן בשלו אפי' במקום שד"א וכבר נתבאר דאפילו חד ספיקא ליכא וכ"ש שלא ידעה חומרת שבועה. ועוד דגם כאן בנדון של הרב לא היה החתן מוחזק ופסק הרא"ש גבי י"ב דינרין לשנה וכו' דדוקא בשכירות קרקע חודש העיבור למשכיר משום דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון וכו' אבל במטלטלין כה"ג מי שהוחזק ל"ש תובע ל"ש נתבע אם תפס אין מוציאין מידו. והשתא ק"ו ומה במקום שאמר י"ב דנרין לשנה דינר זהב לחודש או איפכא דיש להסתפק אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון ואפ"ה מטלטלין כה"ג אין מוציאין מידו כ"ש במקום שאין ספק כלל כמו בסתם שנה כ"ש שאין מוציאין מיד המחזיק והכא הא הוי שמעון מוחזק. גם מוכח מהא דהרא"ש דאפי' אם החתן מוחזק מוציאין מידו דדוקא במקום שיש ספק וכו' אז אין מוציאין מיד המחזיק אבל במקום שאין ספק מוציאין מידו. גם לא שייך לומר קים לי כפלוני רק במקום שהב"ד עצמם מסופקים הלכה כדברי מי ולא אפסיק הלכתא לא כמר ולא כמר כגון בנדונית חתנים משא"כ בזה שאין כאן ספק דבסתם שנה חודש העיבור בכלל. גם לא שייך לומר קים לי כהגאון בעל דברי ריבות שמסתפק אם הוא בכלל או לא כדעת רש"ל ביש"ש פרק כיצד הרגל הביאו בעל ספר לוחות הברית דף תי"ד מפני שקדם לו דברי מהרי"ו שכתב בפשיטות דחודש העיבור בכלל ולא שבקינן פשיטותיה דמהרי"ו מפני ספיקותיה דדברי ריבות ואפשר אלו ראה הרב ד"ר הא דתשובת מהרי"ו הוי מודה ליה ועיין בהגהת רמ"א בח"מ סי' כ"ה ותו לא מידי:
ו ומי ששידך אשה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה הב"י הביא הגהות מרדכי דכתובות הביאו הב"ח באורך וע"ש:
ז ויבמה שיש לה אח משומד כבר האריך בזה הב"ח בסי' קנ"ז שיקדש על תנאי שאם תפול לפני המשומד שלא יהא הקדושין קדושין ועוקרין הקדושין מעיקרא כתנאי שכתב רמ"א בשם מהר"י ברון ואין זה בעילת זנות משום שאינו ודאי שתפול לפניו והוא ע"ד קדושין בעל וע"ש כי האריך. ואין להקשות מהא דאיתא בפרק האשה רבה דף צ"ה הביאו בש"ע א"ע סי' ט"ו סעיף כ"ז דבקידושין איכא למימר תנאי היה בקדושין אבל בנשואין ליכא למימר תנאי הוי בנישואין וקשיא והא מצינו תנאי בנשואין כנידון דידן וי"ל דתנאי בנשואין דתצא ממנו בחיים ויהא בעילת זנות זה לא אשכחן אבל לאחר מיתה שלא תזקק ליבום ומחיים ע"ד קדושין בעל זה לא הוי בעילתו בעילת זנות וזה מצינו. כן נ"ל לחלק וכתב עוד וז"ל ונראה דה"ה מי שהיה לו אח שהלך מפניו ולא נודע ממנו אם חי אם מת שיכול ג"כ לקדש ולהתנות בתנאי כפול שאם ימות בלא בנים ולא יהא נודע אם האח הוא חי או מת כי יהיה בחזקת אבוד כמו עכשיו או יהא נודע שהוא משומד במקום פלוני שלא תהא מקודשת ושרי להתנות כך אפילו לכתחילה:
ונ"ל עוד ראיה לדבריו מקדושי יתומה קטנה דבא"ע סי' מ"ג שהם קדושי ספק אם קונין קנין גמור או אם אין קונין כלל וע' בב"י ר"ס קע"א וא"כ שמא אין קונין כלל נמצא כל בעילתו בעודה קטנה היו בעילות זנות אלא ש"מ דלא הוי ודאי בעילות זנות משום דלא הוי ודאי שאינה קונה ואע"פ שיש ספק בעיקר הקדושין וא"כ מכ"ש הכא לא הוי ודאי בעילת זנות משום דלא הוי ודאי שתפול לפני יבם מומר:
ח וה"ה אם יש להחתן אח שהוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר דג"כ יכול להתנות ונ"ל דבכל אלו גם הת"ה והב"י מודים אע"פ שכתב הת"ה והב"י הביאו וז"ל. ואני תמה על זה מאחר שאין ההיתר מבואר בתלמודא דידן ובירושלמי מבואר לאיסור היאך אפשר להקל בדבר וע"כ נשתקע הדבר ולא ראינו ולא שמענו מי שהתנה גן עכ"ל כתב כן הת"ה על מ"ש תחלה ויש נוהגין להתנות בכה"ג בשעת קדושין שלא תזקק ליבום אם תפול לפניו וצ"ע בדבר דבמרדכי פ' הפועלים מייתי ירושלמי דהמתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל כמו אם מת לא תזקק ליבום אמנם בתלמודא דידן לא משמע הכי מדפריך בפרק הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו' עכ"ל הת"ה. וע"ז כתב מאחר שבתלמודא דידן אין ההיתר מבואר ובירושלמי מבואר לאיסור ע"כ נשתקע המנהג והיינו המנהג שכתב הת"ה שהיו מתנים שלא תפול לפני המשומד דהוי ממש כמו אם מתי לא תזקק ליבום דהוי ממש מתנה עמ"ש בתורה משא"כ אם מתנה כתנאי מהרי"ב שהבי' רמ"א בש"ע והב"ח דאם תפול לפניו שלא יהיו הקדושין קדושין למפרע נמצא שאין זקוקתו לגמרי דלמפר' לא הוי קדושין גם הת"ה מודה וגם הב"י מודה ועל זה לא כתב נשתקע וכו' ואעפ"י שכתב הב"ח וז"ל מיהו מהרא"י כתב תקנה לזה מה שנהגו להתנו' בשע' קדושין שלא תזקוק ליבום אם תפול לפניו ומתנ' רק בתנאי כפול דהשרא כשהיבם משומד נתבטלו הקדושין למפרע וכו' עכ"ל הבין בדברי ה"ה שהתנאי שהזכי' הת"ה הוא התנאי של מהרי"ב ואין חילוק והפרש ביניהם כלל ונראה דמעולם לא היה כך דעת הת"ה וריחוק שבין ב' תנאים האלו הוא כרחוק מזרח ממערב שהרי לא הזכיר הת"ה כלום מתנאי כפול ולא הזכיר כלום שנתבטלו הקדושין למפרע ואדרבה להכי דקדק הת"ה וכתב ויש נוהגין להתנו' בכה"ג וכו' ועוד דהתנאי של ת"ה אפילו היה בתנאי כפול לא היה מועיל אם מתנה עמ"ש בתורה וכ"כ הב"ח עצמו דאם התנה שלא תהא זקוקה ליבם שאינו מועיל תנאי כפול כה"ג והב"ח חישב שהתנאי שהיה בימיו הרא"י הוא התנאי של מהרי"ב ואינו כן ותדע שלא היה דעת הת"ה באותו מנהג שנהגו בימיו לעקור הקדושין למפרע דא"כ למה הביא רמ"א התנאי הזה בשם מהרי"ב ואי גם הת"ה ס"ל הכי הוי רושם המראה מקום הלקוח מחיבורו ד"מ ת"ה ומהרי"ב וש"מ שבחיבורו ד"מ לא הביא רק מהרי"ב אלא פשוט דדברי ת"ה הם כפשטן ולכן ו קשה הת"ה על המנהג מהא דהירושלמי וע"ז כתב הוא והב"י אחריו דנשתקע המנהג משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה משא"כ אם עוקר הקדושין למפרע לא הוי מעמ"ש בתורה ועוד תדע דהא רמ"א כתב המנהג שנהג מהרי"ב ולא השגיח על הב"י שצוח שנשתקע המנהג והטי:
עונש בדבר ולפרו' היה לו לרמ"א להביא דברי הב"י ולבטל דבריו אע"כ דמעולם לא כיון הב"י על המנהג ותנאי של מהר"י ברין רק על מנהג שנהגו בימי ת"ה. ועוד נ"ל להוכיח מדברי הת"ה עצמו שמקרה מן הירושלמי דמתני' עמ"ש בתורה תנאו בטל וקשיא מה היה חסר תלמודא דידן להביא ראי:
ממנו בגמר' דכתובו' ר"מ אומר כל המתנה עמש"ב תנאו בטל ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים מ"מ הכל מודים בדבר שאינו ממון שתנאו בטל וא"כ למה מיית' ראיה מן הירושלמי אלא פשוט דמשום הכי מיית' ראיה מן הירושלמי משום דאיירי בפירוש מכה"ג שהירושלמי הבי דוגמא ומפרש איזה הוי מתנה עמ"ש בתורה שתנאו בסל ומפרש כגון אם מתי לא תזקוק ליבום ולכן הביא רו ה מהא דהירושלמי דהוי ממש ראיה מיני' וביה דהוי ממש כמו אם מחר לא תזקוק למשומד והנה מדברי הירושלמי יש לו ראיה פרטו' ממש לידון דידיה משא"כ תלמוד' דידן שלא היה לו ממנה רק ראיה כללית כל המתנה וכו' ולא פירש כגון מה הוי מתנה עמ"ש. ומה שכתב הת"ה והב"י מאחר שאין ההיתר מבואר בו למוד' דידן ובירושלמי מבואר לאיסור וכו' נ"ל דלא פליג' כלל הבבלי והיו שלמי רק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגא הירושלמי דאסר איירי כתנאי שכתב הת"ה שלא תזקוק למשומד דהוי מתנה עמ"ש בתורה דהוי כמו אם מתי לא תזקוק ליבום ותלמודא דידן דשרי איירי מן התנאי שהוא כתנאי של מהרי"ב שעוקר הקדושין למפרע נמצא שאינה זקוקה ליבם ובהכי איירי תלמודא דידן אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה ומשני טב למיתב טן דו הרי דקאמר הגמר' אדעת' דהכי לא קדשה נפשה וא"כ מיעקר' הקדושין למפרע ועוד יש להוכיח יותר בבירור ממה שהוכיח מהר"מ דדייק דוקא גבי מכה שחין אנן סהדי דניחא לה משום טן דו אבל ביבם משומד בודאי אנן סהדי דלא ניחא לה שיעברה על דת וכו' ולי נראה דהכי איכא למידק דדוקא מסתמא לא אמרינן יבמה שנפלה לפני מוכח שחין וכו' דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ודחה הגמרא טב למיתב טל דו היינו דלא אזלינן בתר אומדנ' דיכולין לומר דאדעתא דהכי לא קדשי נפשה דלמא סב למיתב טן דו אבל אם התנה בפירוש בשע' קדושין דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה דמעיקרא הקדושין למפרע ומתנה כך בפירוש קודם הקדושין אין לאחר התנאי כלום בהא פשיטא דליכא מאן דפליג ועיין מ"ש לעיל בדיני תנאים ראשוני' סימן ח' סעיף א' ס"ק ז' ואף לפירוש התוספ' דמפרשי דדוקא מן האירוסין דאי מן הנישואין ודאי מקדשה נפשה וכו' היינו נמי מן הסתם אבל במפרש שמתנה כן בפירוש דאדעתא דהכי לא מקדשה נפשה גם התוספ' מודים וא"כ כ"ע בחדא מחתא נינהו ולא פליגי הגמר' דידן והירושלמי גם הת"ה ומהרי"ב וגם התוספ' מודים גם הב"י מודה לתנאי מהרי"ב ולכן הביא רמ"א התנאי של מהרי"ב ולא המנהג שכתב הת"ה והת"ה וב"י שכתבו שנשתקע המנהג לא כתבו כן רק על המנהג שכתב הת"ה והב"י בלי ספק שלא ראה בזה ולא עיין בדברי מהרי"ב והב"י לא עיין רק בדברי הת"ה והת"ה לא ידע מתנאי שחידש מהרי"ב שהיה בזמנו ואפשר שבימי הת"ה עדיין לא חידש מהרי"ב אותו תנאי ולכן גם הב"י לא זכר דברי מהרי"ב כלל ועוד נ"ל דהא דרצה מהר"ם להביא ראיה מתלמודא דידן לדברי הגאונים נ"ל דאין ראיה לדברי הגאונים כלל ואדרבה יש להביא ראיה בהיפוך ממנו סתירה לדברי הגאונים וראיה לדברי רש"י דמנלן למהר"ם לומר דדוקא במוכה שחין אנן סהדי דטב למיתב טן דו ולא במשומד מנלן לומר כן ומי יודע העצמים בבטן המלאה לכוון דעתה וגם הב"ח מחלק בדברי מהר"ם דלא אמרינין אומדנא זו אלא במשומד מעיקר' ולא במשומד לאחר נישואין כתב עוד דמשמע בת"ה אינו מתירין מטעם שכתב מהר"ם רק מטעם נישואין הראשונים מפילין וכו' וא"כ מנלן לומר האי אומדנ' דשמא מוכת שחין ומשומד שוין ולא אמרינין דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה משום טן דו אלא הכי איכא למידק דדוקא מסתמא לא אמרינין דתיפוק בל"ח משום דאדעת' דהכי לא קדש' נפשה משום דאיכ' למימר שמא דעתה למיתב טן דו (ועיין בסימן הקודם סעיף ד' ס"ק ג') ולכן לית לן למיזל בתר אומדנא וה"ה במשומד אבל אי מפרשי קודם קדושין דאדעתא דמוכה שחין או אדעתא דמשומד לא קדשה נפשה גם הגמרא סברה דתיפוק בלא חליצה דמיעקרא הקדושין למפרע ואין לאחר התנאי כלום ובעילות זנו' לא הוי מטעם שכתב הב"ח וא"כ אין ראי' מזה לדברי האוני' שמתירין לשוק לגמרי מה"ט דאנן סהדי דלא ניחא לה במשומד דדוקא במוכה שחין לא אמרינין אנן סהדי שמא טב למיתב טן דו אבל במשומד ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה צוותא בהדיה ואדעת' דהכי לא קדשה נפשה ומותרת לשוק בלא חליצה וסברא זו אינה מוכר' כמ"ש גם הב"ח ואדרב' מוכח מן הגמר' דלא אזלינין בתר אומדנא דמנלן לומר דאדעת' הכי לא קדש' נפש' שמא כיוונה סב למיתב טן דו אבל אי מפרשי בהדיא דאדעתה דהכי לא קדשה נפשה ומיעקר' הקדושין למפרע אין לאחר התנאי כלום (ועיין מ"ש בסי' ח' סעיף א' ס"ק ו') וגם רש"י מודה בזה דאינה צריכא חליצה דאדעתא דהכי ל"ק נפשה ומ"ש התורפ' דדוקא באירוסין איירי דאדעתא דהכי לק"נ אבל לא בנשואין דע"י חיבת ביאה גמרה ומקדשה נפשה כל זה הוא מן הסתם באומדנ' אבל לא אם התנה כך בפירוש דאז אפי' מן הנשואין לא גמרה ומקדש' נפשה נמצא העולה לפי דברינו אין פלוגתא כלל בין תלמודא דידן להירושלמי גם בין האחרוני' מהרא"י ומהרי"ב ורמ"א והב"ח וכדאמרן דוק נ"ל פשוט וברור ואף על פי שהגדול מהר"ם ז"ל הניח לי מקום להתגדר בו מ"מ לא יאונה לצדיק כל און כי כתב וז"ל ואעפ"י שהבאתי ראיה לדברי הגאוני' לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י ז"ל עכ"ל (ועיין לקמן סוף סי' מ"ט הבאתי דברי מהר"ם אלו) בודאי שפיר עביד דלא עבר על דברי רש"י ז"ל ובודאי מן השמים עכבוהו ואף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי:
ט יבמה שרקקה לפני היבם בערמה כדי שלא תתייבם עיין בב"י והגהות ש"ע סי' קס"ה ובתשובת רש"ל סימן כ"ב. ובנ"י פרק מ"ח דף ל"ח:
י כתב הטור והש"ע בסימן קס"ג סעיף ב' החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד משאר האחין לנחלה ויהיב טעמא בגמרא פרק החולץ מאי דתימא הואיל ואפסדה מיבום נקנסיה קמל"ן והפרישה מביאה וקשיא למאי נפקא מינה הביא הטור והש"ע דין זה דהא בזמן הזה אין מניחין אותו לייבם וא"כ הוא לא אפסדה מיבום ומאי הוי ליה למיעבד ופשיטא דלא גרע משאר האחין דהך רבותא דגמרא לא שייכא האידנא ונ"ל דמשמיענו דין חדש לגמרי ולא כיוונו הפור והש"ע על רבותא דדין המשנה רק ה"ק ומיירי מדינא דגמרא ולא מן התקנה שהיבמה חולקת הנכסים דמדינא דגמרא אין לו כלום וצריך ליתן לה כתובה ונדונייא ותוספ' והכא איירי בשומרת יבם שמתה וקאמר דאותן נכסים שחוזרין לאב ואם אין האב קיים הרי החולץ כאחד משאר האחין וקרי לגדול האחין החולץ משום דמצוה בגדול והשתא הוי רבותא אפכא דאי היו נוהגין עתה לייבם אפשר שהיה מייבם והיו כל הנכסים שלו וא"כ מה דתימא נהי דאפקוהו לייבום מיניה שאינו רשאי לייבם משום חומר אשת אח שלא לשם מצוה מ"מ למה יפסיד הנכסים ויהיו הכל שלו דהא דאין מייבם אותה אין עליו פשע רק החכמים אפקוהו מיניה וא"כ למה יגרע מן הנכסים קמל"ן דאעפ"י כן אין לו יותר משאר האחין אי נמי איירי לאחר שחלץ לה וממותיר נכסים דאם האב קיים הכל לאב ואם אין האב קיים חולקין החולץ עם האחין וקמ"לן שהוא כאחד משאר אחין ולא יותר טוב מהם כמ"ש בפירוש הראשון וכך נראין דעת הת"ה ורמ"א מביאו בסימן זה סעיף ב' דנתכוין על רבותא זו אך לא גילה דעתו אי הטור איירי משומרת יבם או ממותיר נכסים ואפשר ששניהם כאחד טובים:
יא יבם שהוא ערל שפתים ולא יכין לדבר מותר לחלוץ הואיל ואנו יודעין שלשונו כך הוא מהר"י טראני בתשובה לא"ע סימן ט"ז:
יב ראובן רוצה לקדש אשה ויש לו אח שאינו הגון ורצתה האשה שישביעוהו לאותו האח שאם תפול לפניו שיחלוץ אותה אעפ"י שהוא דשלב"ל צריך לקיים שבועתו מהר"י בי רב סי' י"ב ועמש"ל סימן י"ח: