אור ברסלב

נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל

שבעה סימן יז

שבעה סימן טז

במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתית לקדמנא מרת פב"פ אלמנת ר' פב"פ ושטר כתובתה בידה ובקשה מאתנו להשביעה על כתובתה ובכן נזדקקנו לה ודקדקנו אחריה ואיימנו עליה והשבענוה בנק"ח כעין שבועה דאורייתא על דעת המקום ועל דעתינו והכל בלי ערמה ובלי מרמה שלא א) מחלה כתובתה לא כולה ולא מקצתה לא לבעלה או ליורשיו ושלא מכרה ושלא ויתרה כתובתה לא לבעלה ולא לאחרים ושלא תפסה ב):

צררי ושלא גנבה ושלא ג) הטמינה מנכסי בעלה לא ד) בחייו ולא אחר ה) מותו ושלא אתפסה בעלה צררי הן כסף או שוה כסף הן מטלטלין או מזומנים הן חובות או משכנות על יהודים או על ערלים להבדיל וכלי בית וחפצים וספרים מכל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב ולהרהר גם נשבע לפנינו כחומר הנ"ל שלא בזבזה מנכסי בעלה יותר מן הראוי לאשת איש ושלא הבריחה ולא העלימה כלום משל בעלה לא בחיים ולא אחר מותו גם ח): השבענוה שאין לה רק כתובה זו (וכשהניח נכסים מועטים יכתוב גם נשבעה בפנינו שכל הנכסים שהניח בעלה הנ"ל אינם מגיעים לערך סך כתובתה) ועל כל הא דלעיל נשבעה בפנינו בלי שום ערמה ומרמה ובלי שום הודאת היתר על דעת המקום ועל דעתינו ועל כן קרענו כתובתה בקרע ב"ד ומעתה כל מה שבידה ובחזקתה ט):

החלטנו לה בכתובתה בכח ב"ד יפה שתוכל לעשות בהם כל מה שתרצה ואין ליורשי בעלה הנ"ל שום דין ודברים בעולם עליה מחמת נכסי בעלה או לכוף ולנגוש אותה עוד לישבע על כתובתה רק היא פטורה ומסולקת מהם לגמרי ודברי המערער בטלין וכו' ומה שנעשה נעשה בפנינו ב"ד ח"מ היום יום פלוני וכו' לזכות ולראיה כתבנו וחתמנו: וחותמין ג' הדיינין: א שלא מחלה כתובתה זהו כדעת הרמב"ם שכתב הטור אעפ"י שהטור חולק עליו דאם כתובתה בידה אין צריך לשבע על זה כבר כתב עליו הב"י שאינו מוכרח ע"ש וכך הוא הנוסחא בכל המחברים כדעת הרמב"ם:

ב ושלא תפסה צררי ושלא התפיסה הבעל צררי כן כתב הטור וכתב הב"י דפשוט הוא דמשום הכי משביעין אותה. והיכא שמת פתאום דלא חיים לצררי אינה צריכא לישבע כ"כ הרא"ש בתשובה ריש כלל פ"ה הביאו הב"י וז"ל האידנא שאנו מגבין כתובות לכל יורשי אלמנות שקדשו ולא חיישינין לצררי ואנו סומכין על תירוץ הר"ר שמעון מיינביל שתירוץ דהיכא שמת פתאום ולא צוה לביתו לא חיישינן לצררי וכן היה דן רבנא מאיר והיה נותן סעד לדבריו לסמוך על אותו תירוץ יותר מעל שני תרוצי' של ר"י כי האידנ' כתובות נשותינו מרובות ולא שכיח האידנ' התפסת צררי עכ"ל ועיין בשארית יוסף סימן ל"ד וסימן ס"ז וקשיא לי לפי זה לא מצינו בזמנינו זה שום אלמנ' שנשבעת על כתובת' דהא עיקר השבועה היא משום התפסת צררי והאידנ' שהכתובות מרובות התפסת צררי לא שכיח ואין לומר דמכל מקום נשבעת על שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית זה אינו דבשביל זה אינה צריכא לשבע רק ע"י גלגול אבל אם לא נשבעת על התפסת צררי אינה נשבעת גם על שלא בזבזה. וכ"כ בהדיא בשארית יוסף סי' ס"ז בראיות ברורו' ונראה דמת פתאום לבד אינו מועיל כמו שהקשו עליו התוספ' ס"פ מי שמת וגם מהר"ם דעביד עובד' לא סמיך על תי' של מת פתאום לבד רק בצירוף גם טעם דהאידנ' הכתובות מרובות. וגם טעם דהאידנא הכתובו' גדולות לבד נמי לא מהני רק בצירוף טעם דמת פתאום וא"כ אע"פי שהאידנא הכתובו' גדולו' לא נפטרה משבועה אא"כ שיש עמו עוד טעם של מת פתאום ותדע דהא כתב הטור בסי' צ"ז וז"ל אבל כל נכסיה בין נכסי מלוג בין נצ"ב יורשיה יורשין אותה אפי' נתאלמנה שאינה צריכה לשבע עליהם עכ"ל וכתב עליו הב"י וז"ל ודין זה מבואר ברמב"ם פי"ח מה"ל אישות וז"ל פירות נכסים לבעל לעצמו וכו' והנכסים עצמם שהם נדוניית' נוטלת אותה בל"ש וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים כתובת' וכו' וכתב עליו ה"ה ביאור דברי רבינו הוא בשאותן נכסים שהכניס' לו הם בעין קיימי' וכבר נתבאר בפי"ו שאם נתייחד לה קרקע או מטלטלי שלה קיימין שגובה אותה בל"ש וכו' אבל ודאי אם נאבדה הנדוני' או נפחתו ובאה לגבות מן היורשי' צריכ' היא לשבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלין דלא עדיף מחוב דעלמ' דאין אדם מש"ל עכ"ל וא"כ תקשה דהאידנא שהכתובו' גדולו' והתפסת צררי לא שכיח א"כ ודאי עדיף מחוב דעלמ' דאין אדם מוריש שבוע' לבניו דהא כאן אין צריכ' שבועה מאחר שלא שייך התפס' צררי וא"כ מנ"מ אם הם בעין או לא מ"מ תגבה בלא שבועה דהא עיקר השבוע' היא משום התפסת צררי וכ"ת דהרמב"ם דכתב דין זה היינו משים דבימיו לא היו הכתובו' גדולו' ז"א דהא הב"י הביא הא דהרמב"ם על דברי הטור משמע דגם דברי הטור הן כדברי הרמב"ם דדוקא מה שהוא בעין נוטלין בל"ש וקודם זמן הטור הרבה בימי מהר"מ כבר היו הכתובו' הגדולות ועוד דהא הב"י בש"ע סימן צ"ו הביאו לפסק הלכה וא"כ תקשה האידנא דהכתובו' מרובות מנ"מ אם הם בעין אי לא דהא ליכא למיחש לצררי אלא ודאי שאע"פי כן לא נפטרה משבועה אא"כ יש עוד טעם דמת פתאום מצורף לזה:

והשתא אתי נמי שפיר מ"ש הטור בסימן צ' גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דמיירי כגון שייחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לשבע והוא תירץ א' משני תירוצים של ר"י בתוספת ס"פ מי שמת וקשיא למה צריך הטור לומר וכגון שייחד לה וכו' בקיצור בלא יחוד נכסי' נמי אינה צריכ' לשבע מאחר שמת פתאום דהא פשיטא שלא יחלוק הטור על אביו הרא"ש דסובר כתירץ הר"ש מיינביל דבמת פתאו' לא חיים לצררי ואין צריך שבועה וא"כ נהי דכל התירוצי' הם אמת כדעת שארית יוסף פי' ל"ד (ור"ל שני תירוצי' של ר"י האחד דמיירי דפטרה משבועה ותי' השני דייחד לה נכסים בכתובתה גם תירץ הר"ש מאחר שנפל הבית עליו ועל אשתו ומת פתאום בכל אחד מהני טעמים לבד פטורה משבועה ודלא כמהר"מ מינץ סי' צ"ו דכתב דדוחק לומר דמר אמר חדא ולא פליגא מ"מ קשה על הטור למה מצריך ייחד לה נכסי' והיה לו לתפוס דרך קצרה יותר דלא יחד לה נכסי' ואפ"ה לא חיישינן לצררי מפני שמת פתאום גם יהיה בשטת אביו הרא"ש אבל לפי מה שכתבתי שמת פתאום לבד לא מהני רק בצירוף עוד טעם שהאידנ' הכתובו' גדולו' א"כ ל"ק על הטור דנקט תי' של ר"י דכגון שייחד לה נכסים וכו' משום דאי הוי סמוך על תירץ של מת פתאום היה צריך להתנו' דמיירי נמי במקום שהכתובו' גדולו' דלא חיישינן לצררי וא"כ לא ירויח כלום ולכן חדא מנייהו נקט הטור ועוד דהטור מלתא דפסיקא נקט דבייחד לה נכסים בכל העולם פטורה מן השבועה אבל אי הוי סמיך על תי' של מת פתאום דאז אינה פטורה מן השבועה רק במקומו' שהכתובו' גדולו' ומי יגיד לנו שבכל העולם האידנ' הכתובו' גדולו' וא"כ ביש מקומו' תי' של מת פתאום מהני וביש מקומו' אינו מהני ולכן כתב הטור דין השוה לכל. ומזה נמי ראיה לדברי שארי' יוסף שכל התירוצים הם אמת דלא כמהר"מ מינץ דאל"כ למה נקט תי' של ר"י ולא תי' הר"ש מיינביל כדע' אביו הרא"ש אלא ודאי שלשתן אמת והטור דתפס חי' אחד של ר"י הוא מטעם שכתבתי:

ומה שהוא מנדוניית' בעין ומחה ולא נשבעה על כתובתה פשוט דיורשיה נוטלין בל"ש כפשט הטור והרמב"ם שהבאתי לעיל. דליכא למימר בתא אין אדם מוריש שבועה לבניו דהא היא היתה גובא' בל"ש. ומ"ש הב"י בשם הרא"ש דאם לא נשבעה אין יורשיה יכולין לגבו' מכתובת' ונדוניית' כלום הרי שכתב דאפי' מנדוניית' אין גובין כלום היינו אם אינם בעין אבל אם הם בעין גם הרא"ש מודה דגובין בל"ש. ותדע שהרי סיים וכתב טעמא משום שא"א מש"ל ואם הם בעין נוטלתן בל"ס וא"כ גם יורשיה נוטלתן בלא שבוע' ועיין בא"ע סי' פ"ח ונראה דאף אם הם בעין ופיחתו אע"פי שראוין למלאכתן הראשונ' צריכ' לישבע דכל עיקר שאין צריכא לשבע הוא משום שמאח' שהוא בעין לא חיישינין לצררי וא"כ אם הם בעין אלא שפיחתו מכ"ש שצריכא לשבע מאחר שהיא יודע' שאינו שוין כמו שהיו בעת שהכניסה ואע"פי כן צריכא ליטלן בשומא ראשונה ואפי' לזמנינו שאין כותבין שום כלי בפרטו' ואינה צריכ' לקבל רק בשוין עכשיו מ"מ שמא אתפסה צררי על המותיר וא"כ אם היא צריכא לשבע גם יורשיה אין נוטלין בלא שבועה: ואם תפסו יורשי האשה שלא נשבעה אי מהני עיין בתשובת מהר"א ששון סימן כ"ג ואם נתנה מתנה קודם שנשבעה על כתובתה עיין בתשו' מבי"ט חלק ב' סימן קמ"ג:

ואם אלמנה נתנה מטלטלי לאביה קודם שנשבע' עיין בש"ת מהרי"ט בחלק ח"מ סי' נ"א ובחלק א"ע סי' מ"ד ובכמ' תשוב' הר"מ מינץ:

ואם נתנה פקדון לאחר עיין בטור א"ע וש"ע סי' פ"ו ואם נתנה לאחד פקדון בסת' ולא פירשה אם הוא שלה או של בעלה אך הוא רגלים לדבר שהוא משל בעל צריך להחזיר ליורשי הבעל מהר"מ מינץ סי' כ"ג ועיין עוד שם בסימן נ"ה:

ג ושלא הטמינה כתב מהר"מ מינץ אשה חשוב' עשתה הודא' בשבוע' שלא היה לה יותר ממאה זהו' ועתה אחד ז' שנים אפיקו עליה לישנא בישא שנשבע' שקר כי עתה יש לה יותר ממאה זהובים אין ממשו' בההוא קלא ולישנא בישא הוא דאימר מעיסתה קמצה:

ד לא בחייו אלמנה שתפסה בחיי בעלה שלא בעדי' ומעצמה הודית לאו גזלנית היא ואינה פסולה לשבועה. שארי' יוסף סימן מ"ב. ואלמנה שלא נשבע' על כתובתה ולא אמרה ראו מה הניח לי בעלי ולקחה מנכסי בעלה והשיאה בת ונתנה לה נדן חשוב והיא רוצה למחול על כתובת' אעפ"י כן מחוייבת לשבע. שם סימן ס"ג:

ה ולא אחר מותו אם הניח בעלה פחו' מכדי כתובתה והיא הרויח בממון אין נוטל' כתובתה מן הריוח מהר"מ מינץ סימן צ"ו ומהר"אי בפסקיו סי' ע"ה ומשמע מפשט דבריה' דאפי' הנדוניא אינה גובאת מן השבח ששבחו הנכסים לאחר מיתה ואינו כן דוקא עיקר כתוב' ותוספ' (של עיקר כתובה וה"ה מה שיש לה מתקנו' הנישואין כל אחד כפי מנהג מדינתו אע"פי שלא הכניסה לו כלום) אינה גובאת מן השבח אבל הנדוניא שהכניסה ותוספ' שליש על הנדוניא גובאת מן השבח ובטור סימן צ"ה לא מיירי רק מן הכתובה ולא מן הנדוני' וכן בסי' ק' דכ' הטור אין הכתובה נגבית מדינא דגמר' אלא ממקרקע וכו' היינו דוקא כתובה ולא נדוני' כן כתב הב"י שם בשם ה"ה שנצ"ב נגבין מהשבח שהשביח לוקח אבל לא מן היתומי' כמו החוב וכ"כ ה"ה עוד שם פי"ו מאישו' דדין הנדוניא כדין חוב בעלמא וכן יש לדקדק מלשון הש"ע סי' ק' סעיף ב' וז"ל אין עיקר הכתובה ותוספ' נגבים אלא מן הזיבורי' ואינם נגבי' מהשבח וכו' וקשיא למה דייק ותני עיקר ותוס' ולא נקט נמי נדוני' דהא גם הנדוניא אינה נגבית אלא מהזבורי' דאין לומר דסבר הב"י כהרמב"ם פי"ו מאישו' שכתב הרב המגיד דסובר הרמב"ם דנדוניא נגבי' בבינוני' זה אינו דהא הב"י הביא הא דהרשב"א דאפי' נדוני' נגבי' מהזיבורי' מטעם דאין שייך נעילת דלת גבי אשה דיות' מה שהאיש רוצה לישא וכו' ולא הביא הא דכתב ה"ה הנדוניא נגבית מבינוני' אלא ודאי סובר הב"י דגם הנדוניא נגבית בזבורי' וא"כ למה נקט רק עיקר כתוב' ותוספ' אלא ע"כ משום סיפא נקט לה ואינה גובה מן השבח וכו' אבל נדוניא גובה מן השבח ועיין בתוספ' יום טוב בפרק יש בכור משנה ט':

ומיהו זהו לדינא אבל האידנא דכותבין מכל שפר ארג נכסין גובאת אפי' בעידי' וכך פסק הב"ח הבאתיו לעיל סי' י"ב סעי' ל"ב ריש ד"ה מדאוריי' וסעיף ס' ד"ה ואפי' מן גלימא. וכל זה במקרקעי אבל במטלטלי כל מילי מיטב נינהו וזה פשוט וע"ל סימן י"ב סעיף נ' אבל מ"מ אינה מחוייב' לגבו' חובו' דאין דרך נשים לזלזל בדיני ודייני ומכ"ש לפני דא"ה מהר"ם בר ברוך סימן קכ"ט בדפוס ישן:

ו ושלא בזבזה כתב רמ"א בסי' צ"ו בשם מהר"יק אם בעלה אינו בר דעת אין משביעין אות' שלא ביזבז' כלום בלא רשו' בעל' אבל בלשון זה שכתבתי והוא מנוסח מהר"מ יפה שפיר משביעין אותה שלא בזבזה יותר מן הראוי לאשת איש אפילו אם בעלה אינו בר דעת וכ"כ מהרי"ק הביאו רמ"א: ז יותר מן הראוי כתב רמ"א בח"מ סימן רמ"ג אשת שמעון שנתנה מתנה בשעת חליה ונתרצה בעלה ואחר כך רוצה לחזור אם הוא נותנה לעני לא יוכל לחזור בו וכתב מהר"מ מינץ סימן ז' אשה שנדרה ליתן לסיועא נדן בת אחותה אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית צריך ג"כ הבעל לשלם נדרה אף שיכול למחות מכאן ולהלאה. גם אין הבעל יכול למחו' לאשתו שתתן לקרוביה דבר נכון לפי עשרה כדרך נשים עשירו' ומיית' ראייה ממשנה פרק המדיר את אשתו שלא תשאיל וכו' יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה ש"ר בשכונתה ונ"ל לפי זה אם משביעין את האלמנה שלא בזבזה יותר מן הראוי אף אם נתנה צדקה לפי עשרה בלא ידיעת הבעל זה הוי נמי בכלל הראוי לאשה ויכולה לישבע על זה ומיהו ה"מ דוקא בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה קודם סילוק כתובתה אין לה רשות ליתן אפילו לצדקה דאפילו הב"ד אין כח בידם ליתן ממון יורשים לצדקה בלא רשותן מהר"ם בר ברוך בדפוס ישן סימן קכ"ח ועיין בתשובת ר"י מינץ סי' א':

ח גם השבענוה שאין לה רק כתובה זו זהו מטופס סדר פאדואה וטעמא עיין לעיל סי' י"ג סוף סעיף ה' וסי' י"ד סעיף ד' משני טעמים הנ"ל ראיתי להעתיק נוסח הגאון הנ"ל וכן מצאתיו בב"י סוף סימן צ"ו וכן כל לשון נוסח זה לקטתי מפי ספרים וסופרים דוק ותשכח כי הכל נכון:

ט הנחלטנו לה בכתובתה כתב מהרי"ו בסי' קי"ג ובפסקי מהרא"י סי' רל"ב שבמדינות רייניס עד לקובלענצי ובכל מדינות ורנקין בייארין שוואבין לבד רעגינשפורג בכל אותן מקומות נוהגין לכתוב לבתולה מאה זקוקים כסף כותבין בכתובה מאה לטרין דכסף דהיינו מאה זקוקים ולאלמנה כותבין חמשין לטרין דהיינו חמשים זקוקים ומשום הכי הוי כמו מעשה ב"ד כיון דכולם שוות וכו' אבל במדינה זו כיון שכתובות האלמנות אינם שוות פשיטא דלא הוי תנאי ב"ד ובגליל התחתון מקובלענץ והלאה כותבין כתובת בתולה ס' זהובים ואלמנה שלשים זהובים וברעגנשפורג מאה לטרין במשקל הברזל דהיינו מאתים זקוקים כסף ולאלמנה חמשין לטרין בכל אותן מקומות הוי תנאי בית דין כיון דכולם שוות ובכל אותן מדינו' נוהגין שהחתן חותם הכתובה וכשמוצאין שמכירין חתימת החתן סגי וכשאינם מכירין אפי' חחימו' החתן אז צריכא האשה להביא ראיה שבתולה נשאת וכשאין לה עדים צריכא להביא עדי קיום וכן הייתי נוהג באותן מדינות אבל במדינה זו כיון שהחתנים אינם נוהגין לחתום איני משביע שום אלמנה אא"כ יש לה עדי קיום עכ"ל ואם אחר חותם בשביל החתן עיין מ"ש לעיל סי' י"ב סעיף ע"ב ומ"ש מהרי"ו דאין כותבין הנפק אכתובה משום דאי חיישית למיתת העדים חיישי' נמי למיתת הדיינים הוא דחוק דא"כ גם בהנפק דשאר שטרות נמי נימא הכי וא"כ הנפק מאי אהני אלא ע"כ צ"ל משום דכל בי תרי סהדי נינהו ואין כל אחד מכיר חתימות כל שני עדים ולכן צריך הנפק משא"כ חתימו' הדיינין דלאו כל בי תלתא דייני נינהו לענין הנפק כמו שאכתוב לקמן סימן כ"ג וחתימות הדיינין שמקיימין השטר ידועים ובקיאי בשמתייהו וא"כ למה אין כותבין הנפק גם על כתובה ונראה כמ"ש מהרא"י בסי' רכ"ט דרגילות דהנפק לאחר חתימו' השטר זמן רב כשדואגים שימותו עדי חתימה או ילכו להם ואשה היושב' תחת בעלה אף אם תדאג שמא ימותו או ילכו עדי חתימה יראה היא לחזור אחר עדי קיום משום איבה פן יאמר בעלה עיניך נחת במיתה או בגירושין. ובפיהם ופולין נוהגין שאין החתן חותם הכתובה ואע"פי כן נוהגין לגבות כתובה כששטר כתובתה בידה אעפ"י שאינה מקוימת נראה הטעם מפני שמסחמא מכירין חתימות העדים כי אין חותמין כל בי תרי רק הנאמנים מן הקהל חזן ושמש וחתימתן ידוע ובקיאי בשמתייהו משא"כ בישובים באשכנז חוחמין כל בי תרי לקוטי מעלמא ואין חתימתן ידוע לא גברא ולא טסקא בזה קי"ל כמהרי"ו שאע"פי ששטר כתובתה בידה אין מגבין בלא קיום ועוד י"ל ועיקר ה"מ אם אין המנהג פשוט רק כל א' כותב כמו שירצה ואין חוק תקנה קבוע. במדינה כמה יש לבתולה או לאלמנה או שיש תקנה קבוע רק שהוסיף לה יותר מן המנהג כגון שיש בידה תוס' כתובה מלבד הכתובה שתחת החופה או שלא הוסיף לה יותר מן המנהג רק שאין אנו יודעין באיזו מדינה נשאת לדעת כמה שיעור כתובה באותה מדינה או שאין אנו יודעין אי בתולה נשאת או אלמנה אז אעפ"י שכתובתה בידה הואיל ואין אנו מכירין חתימות העדים בזה צריך קיום כדעת מהרי"ו אבל במקום שאין חשש זה לא גרע מאלו אין לה כחובה כלל שאע"פ כן צריך ליתן לה כמנהג המדינה כמ"ש בסמוך וז"ש רמ"א בסי' ק' סעיף ו' דאפילו במקום שכותבין כתובה ואין שטר כתוב' בידה גובה כתובתה בלא שטר ואין נאמנים לומר פרוע היא ולא מבעיא עיקר כתובתה אלא אפי' התוס' שמנהג כל המדינות להוסיף וכן נראה סברת אחרונים עכ"ל והיינו כמו שכתבתי אכן מ"ש רמ"א אח"כ אבל לא נהגו במדינות אלו לגבו' בלא כתובה וכתב הב"ח על מ"ש רמ"א אח"כ אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה וכתב הב"ח על מ"ש הטור ע"ש ספר המצות ע"ש ר"י אפי' במקום שכותבין (ואין כתובתם בידה) גובה עיקר כתובתה וכל תנאיה בתנאי ב"ד כתב וז"ל כתב מהרש"ל אנו נהגינין כמ"ש ספר המצות ע"ש ר"י עכ"ל וכו' ובהג"ה ש"ע כתב וכן הוא סברת האחרונים שאפילו בתוספת אינם נאמנים לומר דפרוע אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה עכ"ל ולפי שמהר"של העיד כס"ה בשם ר"י נראה הא דהעיד בהגה ש"ע דלא נהגינין הכי במדינות אלו לגבות אלא כתובה היינו כל מה שהוא יותר על מנה ומאתים ועדות מהרש"ל הוא צודק על מנה ומאתים דגובין אפי' אי ליכא כתובה ואפי' במקום שכותבין כתובה ומיהו צ"ע למעשה עכ"ל הב"ח ולי נראה דחילוק זה נכון ואמת להלכה ולמעשה ולאו דוקא מנה ומאתים אלא ה"ה כל מה שיש לה בתקנות הנישואין כסתם כתוב' שתחת החופה שכתוב בה מחה לטרין דכסף או מאתים זקוקים וכו' וכל מדינה כמנהגה כמה הוא הק' לטרין או הק"ק זקוקה פשיטא שגובה אפי' במקום שכותבין כתובה ואין כתובתה בידה דלא גרע מבדיקות כתובת קרובות כמ"ש בשם מהרי"ק בסי' י"ג ס"ד ועמ"ש לעיל בדיני כתובה סי' י"ב סעיף ג' ורמ"א דכתב דאין נוהגין לגבות בלא כתובה היינו אם אבדה התוס' כחובה דאלו הכתובה שתחת החופה אף אם היתה אבודה גובאת מאחר שמנהג פשוט הוא כל מדינה כדאיתא ולכן אם כתובתה בידה ואינה מקויימת לא גרע מאלו היתה אבודה לגמרי ומהרי"ו לא כתב שצריך קיום אלא במקום שאין מנהג פשוט וכל א' כותב כמו שירצה וה"ה אם יש לה תוספת ואינה מקויימת בזה צריכא לקיים אי נמי הא דכתב רמ"א דאין מגבין בלא כתובה אין ר"ל מפני חשש פרעון רק אם אין יודעין אי בתולה או אלמנה נשאת ולכן צריך קיום והכלל העולה אם המנהג פשוט ויודעין אי בתולה או אלמנה נשאת ובאיזה מדינה נשאת אין צריך קיום כלל רק במקום שיש חששות אלו ובתוספ' כתובה באלו צריך קיום כדעת מהרי"ו וזה נ"ל פשוט מאד וחילוק הב"ח נכון ואמת להלכה ולמעשה נ"ל: אשה שנשבעת על כתובתה ומחזיקים ב"ד בידה נכסי בעלה ואח"כ תפס אחד באותן נכסים מחמת החוב שחייב לו בעלה מוציאין מידו מהר"מ מינץ סימן ע"ד ופשוט הוא:

אין פוחתין לאשה מכתובתה מה שנתמעטו הנכסים קודם שנשבעה מרדכי פרק המפקיד ובתשוב' הרא"ש כלל פ"ד ואם פרעו לכותי מנכסי בעלה אין מנכין לאשה מכתובתה הביאו בהגה סמ"ע סימן ר"ץ ועיין בתשובה מהרי"ט בא"ע סי' ב' אם פיחתה המטבע ממה נגבית הכתוב' ועיין בש"ע והגה רמ"א בה"מ סי' ע"ד:

ואשה שאין לה ממה לגבות כתובתה רק ממקומו' ב"ה והבעל חייב לצדקה ואומרים הגבאים שהצדקה קודמת לכתובת אשה הדין עם האשה משאת בנימן סי' ק"ב וכתב בתשוב' רמ"א סי' מ"ח בשם הריב"ש סי' ק"ס ומהר"מ פדואה סי' נ' וכתב שכן נמי דעת הב"י וכ"כ הרשב"א סי' תפ"ט ומהרא"י בפסקיו סי' ע"ג דיורשין נקראין מוחזקין נגד הקדש וא"כ מכ"ש אשה לכתובתה:

תוכן העניינים

נחלת שבעה מהדורה קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה