אור ברסלב

נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל

שבעה סימן טז

שבעה סימן טו

נוסח תוספת כתובה:

טז:

זכרון עדות שהיתה בפנינו עח"מ ברביעי בשבת וכו' למנין שאנו מנין כאן בעיר פלוני איך היקר כמר פלוני אתא לקדמנא ואמר לנא הדא מרת פב"פ כד הוית בתולתא (או ארמלתא כו') אנסיבת לי בחופה ובקידושין ובכתובה כדת משה וישראל וכען אשכחית רחמין בעינוי ובעינא להוסיף לה על כתובתא ולמכתב לה כתובה אחריתא בחריקא דכתובתא קמייתא דהות לה מנאי בכן אנן סהדי דחתימו לתחות קנינא מיניה השתא וכתיבנא לה כתובתא דא בחריקא דכתובה קמייתא ובלישנא דאמר לנא דהוה כתיבא כתובתא קמייתא (ויש כותבין כתובתא דא חלופי כתובתא קמייתא ובלשנא דאמר לנא) איך ר' פב"פ אמר לה להדא אנתתיה מרת פב"פ הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי (ליכי) כהלכו' גוברין יהודאין דפלחין וכו' עד וצבי ר' פב"פ והוסיף לה מדיליה חמשין לטרין דכסף [ובפולין מאה זקוקים כסף צרוף סך הכל וכו'] וכען צבי ר' פב"פ והוסיף מן דיליה עוד סך כך וכך וגם הוסיף לה עוד כל בגדיה ותכשיטיה הן של כסף הן של זהב הן של אבנים טובות ומרגליו' השייכים לגופה וגם כל המלבושים ובגדים וצעיפים ובגדי לבן כרים וכסתו' ומצעו' השייכים לגופה סך הכל עיקר כתובתה ותוספתא קמייתא ודהשתא כך וכך מלבד הבגדים ותכשיטים וכו' וכך אמר רבי פב"פ אחריו' שטר כתובתא דא וכו' הכל כמו שכותבין בשאר כתובות רק כותבין ג"כ ביטול מודעות. כל זה הנוסח הוא כפי אשר נדפס בת"ש ד"ק:

נוסח אחר:

טז זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ בכך וכך בשבת וכו' למנין שאנו מנין כאן בעיר פלוני' איך שבא לפנינו היקר כמר פב"פ ואמר לנא הוו עלי עדים כשרים ונאמנים וקנו ממנו בק"ג אגב סודר מעכשיו וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח ובכל אופן המועיל ואף חתמו ותנו ליד אשתי מרת פב"פ להיות בידה וביד יורשיה אחריה לעדות ולזכות ולראיה איך שרציתי ברצון נפשי הטוב שלא באונס והכרח כלל כי אם בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ומיושבת והנני מודה בפניכם היום כמודה בפני ב"ד חשוב וראוי בהודאה גמורה שרירא וקיימא דלא בהשטאה ודלא בהשנאה ודלא בהשבעה ודלא למיהדר ביה מן יומא דנן ולעלם איך שהנני א] מוסיף מעכשיו לאשתי מרת פלונית הנ"ל מותר על שטר כתובתה שיש לה כבר ממני המחזקת מאה לטרין דכסף העולה לסך שש מאות זהובי' רייניש שהם ארבע מאות רייכש טאליר ב] מוסיף אני עליהם מעכשיו עוד שני מאות ר"ט דהיינו יהיה סך הכל עיקר כתובתא ג] ותוספתא קמייתא ודהשתא שש מאו' רייכש טאליר ואף אי אירכס כתובתא קמייתא תגבה בשטר כתובתא דא כתובתה שיש לה כבר ממני ותוספ' זו העולה ביחד לשש מאות רייכש טאליר וכל בגדיה ומלבושיה וצמידים ורדידים שעליהם וכל ד] צעיפיה לא יהיו נחשבין בסך הנ"ל ה] ולהיות כי אמרו חז"ל לכתוב לכל הנשים כתובו' שוות כדי שלא לבייש למי שאין לו לכן לא כתבתי תוספת כתובה זו כתוך עיקר כתובתה ומעתה נתתי לאשתי הנ"ל ד' אמות קרקע בחצרי במתני' בריא ולא במתנו' ש"מ ואגבן ואגב ק"ס הנ"ל הרשיתיה והשלשתיה ומיניתיה מורשית ואפטרופסי על כל נכסי הן כסף הן שוה כסף טמון וגלוי מקרקע ומטלטלי דקנאי או דעתיד אנא למקני נכסין דאית להון אחריו' ודלית להון אחריו' ושטר תוספתא דא יהיה לו כל תוקף ושיעבוד גוף הכתובה דאית לה כבר ממני ואחריו' וחומר שטר תוספתא דא קבלית עלי ועל יורשי אחרי להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני נכסין דאית להון אחריו' ודלית להון אחריו' כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר תוספתא דא ואפילו מן גלימא דעל כתפאי בחיי ובמותי מן יומא דנן ולעלם וכל מי שיבא מארבע רוחו' וכו' ואח"ז שאסרב אני או יורשי אחרי לפרוע החוב הנ"ל יהיה כח ביד אשתי הנ"ל או באי כחה לכוף ולנגוש אותי ויורשי אחרי ובאי כחי בכל ב"ד שירצו בין בד"י בין בד"א וכל ההוצאו' שיוציאו על זה עלי ועל יורשי אחרי לפרוע בכל אופן גוף החוב הנ"ל וכך אמר ר' פב"פ הנ"ל בפנינו ח"מ כל מודעי וכו' ובפיסול כל עידי מודעו' וכו' וכל זמן ששטר זה יוצא קיים מתחת יד אשתי או באי כחה בדלא קרוע קרע ב"ד או בדלא כתוב עליו תברא און אני ולא שום אדם בעולם נאמנים לומר פרוע הוא כולו או מקצתו ושטר זה לא יפסול וכו' ואחריו' וחומר שטר תוספתא דא קבל עליו ר' פב"פ באחריו' וחומר כל שטרי תוספתא העשוין בישראל כתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מן ר' פב"פ לאשתו מרת פב"פ על כל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקני ביה והכל שריר וקיים: א מוסיף מעכשיו בהגהות ת"ש דפוס קראקא כתב וז"ל ונוהגין בכל הקהלות שבמדינותינו שהחוב מוטל על כל חתן שמרבים לו הנדוניא שמחויב לעשות התוספת כתובה לאשתו שליש מלבר כגון אם הנדוניא ארבע מאו' זהובים יהיה סך הכל של כתובה ותוספ' ששה מאו' זהובים דהיינו מוסיף שני מאו' זהובים שליש מלבר והטעם הוא שמשערין שהמלבושים ובגדי לבן ושאר הוצאו' עולים לערך שליש מלבר וכו' עכ"ל ולא נהירא שבשביל כך יוסיף שליש דממ"נ אם הם בגדים ומלבושים שהכניסה ולא נישומו בנדוניא הרי הם שלה ואפילו ב"ח אינו גובה מהם כדאיתא בח"מ סימן צ"ז ואפילו הבעל אין יכול למכור אותן בגדים וא"כ אם תצא מבעלה בין במיתה בין בגירושין בלאותיה קיימין הם שלה ולמה יוסיף שליש מזה ואם הם מלבושים שנישומו בנדוניא אם מקבל עליו אחריו' בכלל נדוניא הוא כדאיתא בא"ע סימן פ"ח ועוד דמדינא דגמרא צריך לפחו' חומש אם הכניסה שום ומה שקי"ל ששמין לה מלבושיה בכתובה היינו דוקא מה שעשה לה הבעל אם לא שכתוב בתוספ' כתובה חוץ ממלבושיה. ועוד דהא כתב הב"ח דמנהג ק"ק קראקא להוסיף שליש מכבר המלבושים ותכשיטים השייכים לגופה משמע בין מלבושים שהכניסה בין מלבושים שעשה לה הבעל הוא מוסיף שליש עליהן וא"כ ע"כ אין ההוספה בשביל המלבושים ועיין בסמוך סעיף ג' ד"ה וכל צעיפיה: ב לכך נראה דהתוספ' שליש מלבר הוא מדין המשנה כדאיתא במשנה פרק מציא' האשה פסקו לו אלף זוז הוא כותב לה ט"ו מנה ואעפ"י שאם הכניסה שום הדין לפחו' חומש נראה דה"ט הואיל ומנהגינו לכלול באותו תוספ' גם המאתים זקוקים כסף צרוף למנהג פולין או המאה לטרין דכסף למנהג אשכנז (וכ"כ הב"ח בסימן ס"ו דמנה או מאתים שהם השני מאו' זקוקים הם בכלל התוספ' שליש ודלא כדרישה שהבאתי בסימן י"ב סעיף מ"ז ד"ה מאה זקוקים) ועל כן אף אם מכנס' שום מוסיף שליש הואיל ומדינא דגמרא היה צריך להוסיף שליש במכנס' כספים חוץ ממנה ומאתים כמו שפרש"י במתני' פרק מציא' האשה וז"ל הוא פוסק כנגדה ט"ו מנה שליש יותר יקבל עליו לכתוב בכתובה לבד תוספ' שהוא מוסיף וכו' וכ"ש לדברי מהרי"ק שורש פ"א שפיר' דלא מבעיא לפירש הראב"ד דכל דבר העומד למכור יש לו דין כספים וכו' משמע בזה שהוא רשאי למכור אין לחלק בין שום למעות ומוסיף עליו כעל המעו' אלא אפילו לפירש רש"י שם במשנה דלא אמרו להוסיף שליש רק במכנס' כספים שראוין להשתכר מיד משמע דוקא כספים הראוין להשתכר מיד אבל במידי אחרינא לא אפילו היה עומד להיעשו' דמים דומיא דכספים אפ"ה נ"ל פשוט דהיינו דוקא בסתם אבל היכא שהוסיף הבעל ועשאן כספים מאחר שהם עומדים למכור דין כספים יש להם וכו' עד דכל תנאי שבממון קיים וכ"ש בהיות המנהג פשוט בכל מדינה להוסיף על כל דבר העומד למכור כעל כל כספים עכ"ל בקצרה נשמע מזה בפירוש דלא כהגהות ת"ש ד"ק וכן הוא האמת גמור וראיה ברורה ממ"ש הב"י הביאו בש"ע א"ע סי' פ"ח דבמקום שאין כותבין שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל ביחד וכותבין הכניסה לו בגדים ותכשיטין סך כך וכך מעות הרי אותו סך מעו' חוב עליו עכ"ל ש"מ דהוי כמו מעו' דאם לא כותבין בכללן רק כל אחד וא' בפרטות הוזכר דינו לפני זה דצריך מן הדין לשלם כל הפחת אבל נהגו שכל זמן שראויה למלאכתן הראשונה וכו' ש"מ דאם כוללן הוי שוה כסף ככסף מאחר שעומד למכור וכתב עליו הב"ח דפשוט הוא וא"כ סמך ועזר לדברי מהרי"ק בעזר העוזר וא"כ אין ממש בדברי בעל הג"ה הנ"ל שתוספת שליש הוא בשביל בגדים שהכניסה:

ג וכתב ב"י בסי' ס"ו וכן בספר שארית יוסף דבעיר חדשה שאין שם מנהג פשוט הוא דאין לזוז מדין המשנה להוסיף שליש ואין חילוק בזה בין אלמנה לבתולה כי צריך להוסיף שליש לאלמנה כמו לבתולה כי הכל הולך אחר הממון וכתב עוד וז"ל רק מה שתקנו חכמים ז"ל הם הוסיפו לבתולה מפני שזה הולך אחר אומד הדעת וק"ל עכ"ל גם מזה ראיה ברורה למ"ש בדיני כתובה סימן י"ב סעיף נ' ד"ה נדוניא דן דיש חילוק בין תוספ' שמוסיף מדעתו ועל עיקר כתובה שרשאי להוסיף כמו שירצה ובין תוספת שליש שצריך להוסיף על המעות שהכניסה:

ד ועל כן במדינות אשכנז שכותבין בכתוב' בתולה מאה לטרין דכסף שהם שש מאו' זהובים רייניש אף אם הכניסה ערטילאי או הלניסה מעט הרי התוספת שליש מובלע בעיקר כתובה זו וא"צ לכתוב תוספ' כתובה עד אם יהיה הנדוניא שלש מאו' ריינש טאליר שאז הרויחה חמשים ר"ט כי שליש מלבר הוא מאה וחמשים וצריך לכתוב תוספ' על סך ארבע מאו' וחמשים ר"ט אבל בפחו' מזה א"צ לתוספ' כתובה ואם לא הכניסה לו כלום או הכניסה לו מעט ואינו רוצה לשעבד עצמו בעד ד' מאות ר"ט יכתוב שובר אם התנה כך מתחלה קודם השידוכין דכל תנאי שבממון קיים אבל לאחר השידוכין אין מועיל תנאי וצריך לכתוב לה כמנהג המדינה כדאיתא בש"ע א"ע סי' ס"ה בהג"ה סעיף י"א ואם אין מנהג ירוע צריך להוסיף שליש על מה שהכניסה כמ"ש לעיל בסמוך אבל עכ"פ אין רשאי לפחות לה משיעור כתובה דאורייתא לבתולה לא פחות ממאתים ולאלמנה ממנה דקי"ל בזה כר"מ דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילות זנות אפילו בתנאי משום דלא סמכא דעתא וכך פסק בש"ע בא"ע סי' ס"ה סעיף ט' ואע"ג דקי"ל כתובה דרבנן ור"מ סבר כתובה דאורייתא ועוד דר"מ סבר דכל הייתנה עמ"ש בתורה בדבר שבממון תנאו בטל ואנן קי"ל בהא כר"י דבדבר ממון תנאו קיים מ"מ בהא הלכה כר"מ ולא מטעמיה כמ"ש הב"י בסי' ס"ט ע"ש הר"ן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

ושיעור כתובה דאורייתא או דרבנן ע"ש בהגה סעיף ו' הבאתיו לעיל סימן י"ב סעיף מ"ז ד"ה מאה זקוקים:

ה וא"ת והא יכולה למחול כתובתה הא כתב הטור א"ע סי' ק"ד במוחל לבעלה שבאמת אסורה לדור תחתיו. אמנם כמדומה לי שראיתי במהרי"ק דיש חילוק דאם מתנה כן בשעת הנשואין אפשר שלא מרצונה הטוב היא מוחלת רק מוכרחת למחול דאם לא תמחול לא ישאנה וע"כ לא סמכא דעתה אבל אם לאחר הנשואין היא מעצמה מוחלת והוא לא ביקש מידה אז רשאי למחול דלא חיישינן שמא לא סמכה דעתה דהא חזינן דסמכה דעתה שאעפ"י כן לא יגרשנה:

ו ומיהו לפי מה דכתב רמ"א בסימן ס"ה לדידן דאין מגרשין בע"כ אפשר להקל בכתובת הכתובה ה"נ אפשר להקל ולפחות לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ואינו בעילת זנות דאע"פי כן סמכה דעתה שהרי אינו יכול לגרשה בע"כ וכן הא דכתב הטור סי' ק"ד במוחל' כתובת' לבעלה שאסורה לישב תחתיו היינו נמי הטעם מפני שלא סמכה דעתה אבל לדידן דנהוג בינינו חרם ר"ג נמי מותרת לישב תחתיו דהרי אע"פי כן סמכה דעתה שאין רשאי לגרשה בעל כרחה. ועיין בסימן י"ג בדינו כחובה דאירכסא ה' ד"ה וכדו אירכס. ועיין בסי' י"ב ד"ה נדוניא דן סעיף נ"ב:

ב מוסיף אני עליהם מעכשיו כתב המרדכי בשם רבינו שמואל בר ברוך וכן הגהות אשר"י פרק מציאת האשה בשמו הביאו מהרי"ק שורש פ"א ובשארית יוסף סי' מ"ה דמה שהוסיף לה לא הוי ריבית כיון שאם היה מגרשה מיד היה צריך להוסיף לה שליש אבל כל אדם שמלוה ברבית לא היה נותן אא"כ ירחיב לו זמן והוי אגר נטר ליה גם התוספ' י"ס הביאו בשם המרדכי' וכת' התי"ט דנ"ל דאינו רבית דהרי לא בא ודאי לכלל גוביינא שהרי אם מתה הוא יורש אותה. ומזה הטעם שכתב המרדכי מוכח נמי דיש חילוק בין תוספת שליש ובין תוספ' שמוסיף דרך חיבה מדעתו כמ"ש לעיל סי' י"ב ד"ה נדוניא דן סעיף נ' שהרי באותו תוס' אינו מחויב ובתוספ' שליש מחוייב ואם כן הא דכתב הטור א"ע סי' צ' לענין נפל הבית עליו ועל אשתו דיורשי הבעל יורשים כתובה ותוספ' היינו נמי התוספ' שמוסיף על עיקר כתובה ולא תוספ' שליש ובהדיא כתב הב"י סי' שבמקום שגובאת נדוניא גובאת גם תוספ' שליש וכ"כ רמ"א בסימן ק' בשם מהרי"ק שבמקום שמוסיפין שליש על הנדוניא יש לו דין צ"ב ולא דין תוספ' וכן נמי לענין שומרת יבם בסימן ק"ס דהיבם נוטל עיקר כתובה ותוספ' ותני נצ"ב היינו נמי התוספ' שמוסיף מדעתו על עיקר כתובה שתם המנה ומאתים אבל התוספ' שליש בכלל נצ"ב הוא ויחלוקו לדעת הש"ע ועוד נ"ל ליתן טעם שאינו ריבית דאית' בירושלמי פרק האשה שנפלו בראשונה היתה מונחת כתובה אצל אביה והיתה קלה בעיניו לגרשה וחזרו והתקינו וכו' עד חזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן בכתוב' אשתו שמתוך כך שאדם נושא ונותן בכתוב' אשתו הוא מאבדה הוא קשה בעיניו לגרשה עכ"ל וא"כ אם הבעל מחוייב לישא וליתן בה על כרחך לא ישתכר בשל אשתו וצריך ליתן הריוח לאשתו ועל כן נ"ל שלכן תקנו דבר מסויים דהיינו שליש הנדוניא אע"פ שיפסיד או ירויח יותר הם מוחלים זה לזה ואם כן אין כאן איסור ריבית ומזה הטעם עצמו נ"ל שדין התוס' שליש הוא כדין הנדוניא:

ג ותוספתא קמייתא ודהשתא שש מאות ר"ט צריך לדקדק איך יש לכתוב אם מוסיף לה יותר משליש מלבר כגון ד"מ שנתנה לו שלש מאות ר"ט או הכניסה חמש מאות ר"ט והוא כותב לה אלף ר"ט דאז לא יוכל לכתוב שמוסיף לה על עיקר כתובה שיש לה כבר מחני המחזקת מאה לטרין דכסף שהם ו' מאו' ריינוס שהוא ד' מאות ר"ס מוסיף עוד עליהם ששה מאות ר"ט (ועד"מ זה בפולין מאתיים זקוקים כסף צרוף העולה לסך פלוני וכו') דבזה לא נדע כמה היה עיקר הנדוניא שהכניסה אם מעט או יותר ממה שכתוב בכתובה תחת החופה גם לא נדע כמה מגיע על תוספ' שליש צרי שנדע כמה הוא התוס' שמחויב להוסיף על מה שהכניסה או כמה הוא התוס' שמוסיף מדעתו ונפקא מיניה לענין עידור בשנת החזרה בשנה ראשונה או בשנייה כמ"ש לעיל סי' ט' בדיני תנאים אחרוני' סעיף ה' ד"ה וכמר פלוני. ועוד נ"מ כמ"ש בסעיף הקודם דבמקו' שגובאת גם הנדוניא גובאות גם תוספת שליש ועוד נ"מ דלענין עיקר כתובה דאם נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן לה ממעות א"י שהם קלים וזהו דוקא עיקר כתובה אבל הנדוניא נותן לה כפי הממון שהכניסה וכ"כ ה"ה ריש פי"ו מהלכות אישות ועוד נ"מ לענין אם נגבית מן השבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתה עמ"ש לקמן בדין השבעות כתובה סעיף ה' וכן יש נ"מ דבמקום שאבדה כתובתה ותוספ' היינו נמי עיקר כתובה ותוספת אבל נדונייתא שהכניסה לא איבדה וכבר בארתי בסעיף הקודם דדין הוספת שליש כדין הנדוניא ועיין בא"ע בש"ע סי' צ"ו וריש סי' ק"ו ובסימן ע"ה ס"ד ובטור סי' ע"ז ובש"מ סי' קט"ו סעיף ה' וריש סי' סי"ז דבכל אלו יש חילוק בין עיקר ותוספת לנדוניא ודין תוס' שליש כדין הנדוניא וא"כ מתוך נוסח התוס' כתובה לא נדע כמה היא הנדוניא שהכניסה והתוספת שעליו. ונראה דבשביל זה אין לשנות הנוסחא רק שנדע מתוך התוס' כתובה כמה הוא הסך הכל ביחד ומה שהוא נדוניא ותוספת שלוש נוכל ללמוד מתוך התנאים אחרונים גם מטעם זה נכון מנהג אשכנז שכותבין בתנאים אחרונים הכל באריכות ועמ"ש בדין תנאים אחרונים סי' ט' סעיף ה' ד"ה וכמר פלוני:

ד וכל צעיפיה כתב הב"ח דהמנהג להוסיף שליש על הנדוניא וכתב דמנהג קראקא הוא דהוספה זו היא חוץ ממלבושים ותכשיטיה בשייכים לגופה וכך כותבין בפירוש ואם לא כתב לה בפירוש חוץ ממלבושים שמין לה מלבושים כפי הדין עכ"ל והיינו ר"ל מלבושים שעשה לה הבעל אבל בגדים שהכניסה בלא שומת נדוניא אפילו ב"ח אין גובה מהן כדאיתא בח"מ סי' צ"ו ואותן נוטלת בראש ועיין בדיני תנאי' אחרו' סי' פ' סעיף י"ח ד"ה טבעת קדושין ובהגה רמ"א סי' ע"ז כתב דהבגדים שהכניסה הכלה אין להם דין צ"ב ואין צ"ב אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה וכ"כ רמ"א בהג"ה סי' ס"ו דכל מה שהאשה מכנסת לבעלה הן מעות או בגדים ומקבלין עליו והן באחריותו נקרא נדוניא משא"כ אלו הבגדים של כלה שאין מקבל עליו אחריות ואינן נישומין בנדוניא נוטלתן בראש אם הם בעין ומה שכתוב בכתובה במאני דלבושי ר"ל בגדים שהכניסה בשומת נדוניא וע"ע בהגה בא"ע סי' צ' סעיף י"ד דבגדי האשה ש כניסה לו אין להם דין צ"ב רק נ"מ והיינו נמי הבגדים שלא נישומו בשומת נדוניא וכמו שכותבין בתנאים שיכניס לנדן סך פלוני וילביש את בתו וכו' ומ"ש הש"ע סימן פ"ח ס"ב דאם כוללין הכל ביחד וכותבין הכניסה לו בגדים וכו' שמין אותו כמו ששוין עכשיו היינו אותן בגדים שנישומו בכתובה וא"ב ג' חלוקת בדבר המלבושים שלא נישומו נוחלת בראש ואם נישומו בנדוניית' אם כתב כל כלי בפרוטרוט נוטלתן כשומא ראשונה בין פחתו או הותירו ואם כתב דרך כלל מאני דלבושי סך כך וכך או הבגדים שעשה לה הבעל שמין כמו ששוין עכשיו הארכתי בזה לאפוקי מדעת מהר"מ מינץ סי' צ"ו שכתב שכל בגדיה בין שהכניסה בלא שומא בין שעשה לה הבעל שמין בכתובה דזה אינו ומה שכתב ליישב הטור שכתב שאין המאני דלבושי בכלל צ"ב משום דבימיו לא היו כותבין תוך הכתובה בין בכסף בין בזהב במאני דלבושא רק כתב הכל בסכום א' וכו' ור"ל שלא הוזכר כלל בכתובה מאני דלבושא וכן סיים והביא ראיה מכתובה דאירכסא שסידר הטור שכתב ועוד קבלתי על עצמי נדוניית' שהכניסה לי מבי אבוה סכום כך וכך וכו' לכך לא היו דים בכלל שומת נדוניא אבל עתה דנוהגין לכתוב פרטי בין בכסף וכו' במאני דלבושא סבר נמי הטור דהוי כל מלבושיה בכלל שומה נדוניא וליתא דהא רמ"א בסוף סי' ע"ז הביא הא דהטור שהבגדים שהכניס' אין להם דין צ"ב ואע"פי שעכשיו אין כותבין פרטי. ומ"ש בטור ריש סימן צ"ט אלמנה וכו' שמין כל בגדיה היינו נמי שעשה לה הבעל וכן כתב הדרישה בשם רש"ל ועיין בב"י וכן מוכת בגמרא פרק נערה דיהיב טעמא דכי אקני לה אדעתא למיק' קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ואי הבגדים שהכניסה לאו איהו אקני לה: ולענין סבלונות וט"ק עמ"ש לעיל בדין תנאים אחרונים סי' ט' סעיף י"ט ד"ה טבעת קדושין:

ה ולהיות וכו' בהג"ה ת"ש ד"ק כתוב שצריך לאחר זמן כתיבת הכתוב' לכתו' יום א' ולא ביו' שנכתבה הכתוב' מטע' שכתוב בה וכען אשכחי' רחמין בעיני ולכך אין לכותבה עד אחר החתונה וכך הוא הנוסח הראשון שכתבתי אמנם נוסח זה השני שבא בהתנצלות שלא כתב התוספת בתוך עיקר הכתובה משום תקנות חכמים שלא לבייש וכו' אין צריך לזה ויכול לכותבה באותו יום עצמו. ובמה"רמ מינץ סימן ק"ט כתב טעם אחר שיש לכותבה אחר החתונה משום שאם כותבין אותה באותו יום אין אנו יודעין הי מנייהו קדי' משום דאין אנו כותבין שעות אך סיים דשיבוש הוא כי מבואר כמה פעמים כתובה שהוא תוספת שמוסיף לה על כתובתה שיש לה כבר ולכן נראה עיקר כנוסח השני ומיהו אם מוסיף לה לאחר כמה שנים כמו שדרך כמה בני אדם יותר צח לכתוב כען אשכחית רחמין וכו':

תוכן העניינים

נחלת שבעה מהדורה קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה