אור ברסלב

נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל

שבעה סימן יג

שבעה סימן יב

ובעזר העושה עמי בטובה. לסדר משפטי הכתיבה. הוא יהיה לי למעוז ומחסה. לסדר דיני כתובה דאירכסא:

יג נוסח כתובה דאירכסא:

א) מה דהות קדמנא ברביעי בשבת בכך וכך לחודש פלוני שנת פלוני לב"ע למנין שאנו מנין כאן עיר פלוני איך רבי פב"פ אתא לקדמנא ואמר לנא הדא מרת פב"פ כד ב) הוית בתולתא (או מתרכתא או חלוצתא) ג) אנסיבת לי לאנתו מן קדמת דנא ד) (במתא סלונית צ"ל) מהלכות בנת ישראל דמתנסבין לגובריהון כחופה וקידושין ובכתובה ה) וכדו אירכס לה שטר כתובתא דהוה כתב לה מנאי מיומא דאיתנסבית לי ואמרו רבנן דאסור לכר ישראל לשהויי עם אנתתיה כלא כתובה אפילו שעתא חדא וכען בעינא למיכתב לה כתובתא אחריתי ו) בחריקא דכתובתא קמייתא נידוניא ותוספתא דילה, ובכן אנחנו סהדי דחתימו לתחות קנינא מיניה השתא כי סהדי ז) קמאי דחתימו תחות כתובתא קמייתא דאירכסא לי מנאי וזמן כתובתא קמייתא לא ידענא וכתבנו לה כתובתא דא חלופי כתובתא קמייתא מיומא דנן ובלשנא דאמר לנא דהוי' כתיבא כתובתא קמייתא דאירכסא איך ר' פב"פ אמר לה להדא אנתתיה מרת פב"פ כד הוית בתולתא (או ארמלתא) מן קדמת דנא הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי (ליכי) כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מחר בתוליכי (כסף ארמלותיכי) כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא [זוזי מאה דחזי ליכי מדרבנן] ומזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי ומיעל לותיבי כאורח כל ארעא וצביאת מרת פב"פ דא דהוית בתולתא (או ארמלתא) מן קדמת דנא והוי' ליה לאנתו ודין נדוניא דהנעל' ליה מבי אבוה (מבי נשי) בין בכסף בין בדהב (בפולין בזהב) בין בתכשיטין במאני דלבושא (ובשימושא דירה) ובשימושא דערסא חמשין לטרין (ובאלמנה חמשא ועשרין) וצבי ר' פב"פ דנן והוסיף לה מן דיליה חמשין ין לטרין (ובאלמנה חמשא ועשרין) סך הכל מאה לטרין דכסף (ובאלמנה חמשין) (ובפולין מאה זקוקים כסף צרוף וצבי ר' פלוני דנן והוסיף לה מן דיליה עוד מאה זקוקים כסף צרוף אחרים כנגדן סך הכל מאתים זקוקים כסף צרוף) וכך אמר ר' פב"פ דנן אחריות שטר כתובתא דא (בפולין נדוניא דין ותוספתא דא) ותוספתא דא קבלית עלי ועל ירתי בתראי להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני נכסין דאית להון אחריו' ודלית להון אחריו כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא (נדוניא דין ותוספתא דא) ותוספתא דין ואפילו מן גלימא דעל כתפאי בחיים ובמותא מן יומא דנן ולעלם ואחריו' שטר כתובתא דא ותוספתא דין (נדוניא דין ותוספתא דא) קיבל עליו ר' פלוני דנן כחומר כל שטרי כתובו' ותוספת' דנהגין בבנת ישראל העשוין כתקון חכמים ז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מן ר' פב"פ דנן למרת פלוני' דא דהוית בתולתא (או ארמלתא) כד אתנסבי' ליה בקדמיתא ככל מה דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למקניא ביה והכל שריר וקיים: וחותמין שני ערים:

א מה דהות נ"ל לכתוב דהות שהוא לשון הוה ר"ל מה דהוה עתה קדמנא. אבל כד הוית בתולתא יש לכתוב ביוד שהוא לשון עבר דהוית בתולה באותו פעם כשנשאת. בלשנא דאמ' לנא דהות בכתובה כתובתא קמייתא יכול לכתוב דהות או דהוית כי דהוית לשון עבר קאי על יום הכתיבה שהיה כחובה באותו פעם ודהות משמע שעדיין היתה כתובה עד עכשיו שנאבדה. דהוה כתב לה מנאי בלא יוד שהרי עד עתה היתה קיימת ועכשיו נאבדה. וכדו אירכס לה שטר כתובתא דהוה כתב לה מנאי בלא יוד שעד עכשיו היה לה אותה כתובה. וכן וצביאת מרת פלונית והוית ליה לאנתו לשון עבר שהיא היתה לו לאשה באותו פעם. אבל בכתובה גופה יש לכתוב וצביאת מרת פלונית והות ליה לאנתו בלא יוד שהוא לשון הוה ר"ל עכשיו נעשית לו לאשה. אבל בכתובה דאירכסא לא יוכל לכתוב והות ליה לאנתו דהוי משמע שעכשיו נעשית לו לאשה דהוית ביוד הוא לשון עבר דהות בלא יוד הוא לשין הוה וקצת ראיה מהא דכתב הב"ח בא"ע סימן קכ"ו בשם חקין ישן דאם כתב דהוי' אנתתי ולא כתב מן קדמת דנא הגט כשר דהוית נמי לשעבר משמע עכ"ל ומיהו אין כל כך ראיה דשמא לא נחית לחלק בין דהות לדהויתו ו וצאתי ראיה לדברי ותהי לו לאשה תרגום אנקלוס והות ליה לאנתו ושם לשון הוה הוא שהדי כבר נשאה יצחק כדכתיב ויקח את רבקה ותהי לו לאשה מה שאין כן קודם שנשאה הכתיב ותהי אשה כבן אדוניך ותרגום אונקלוס ותהי אתתא וגו' שוב מצאתי כדברי בלבוש סימן ס"ו בנוסח כתובה דיש לכתוב בכתובה וצביאת וכו' והות ליה לאנתו בלא יוד אחר הויו מפני דהוית ביוד הוא תרגום של הייתי והות בלא יוד הוא תרגום של והיתה אשר לא היתה לאיש תרגום דלא הוה לגבר עכ"ל:

ב כד הוית בתולתא מן קדמת דנא בתיקון שטרות ד"ק נדפס כאן הוי לי לאנתו כד היית מן קדמת דנא ואינו נראה כי לשון זה משמע שקדשה עתה מחדש שתהיה לו לאשה כאשר היתה מקדמת דנא רק במחזיר גרושתו שייך לשון זה אבל כד הוית בתולתא מן קדמת דנא משמע שבראשונה בעוד היותה בתולה היה אומר לה שתהיה לו לאשה:

ג אנסיבת בכל הנוסחאות כתוב אנסיבת או אתנסבית וקשיא למה מדבר על האשה שהיא נשאת לו ולמה לא אמר נסיבת יתה לי לאנתו אני לקחתי אותה לי לאשה דבשלמא גבי כהלכו' בנת ישראל דמתנסבין שפיר קאמר דמתנסבין דקאי על הבנות ישראל דאין האשה נושאת איש רק נישאת לאיש מה שאין כן הכא דקאי על הבעל וכן מיומא דאתנסבית לי היה לו לומר מיומא דנסיבת יתה לי ונראה משום דהוי משמע שלקח אותה לאשה שלא מדעתה לכך אמר אתנסבית שהיא לוקחה לי דמשמע מדעתה ומרצונה כדאיתא ריש פ"ק דקדושין אי תנא האיש קונה ה"א בע"כ תנא נקנית ובג' וע"ל סימן ט' ס"ק ד' אך נראה לי שאין נכון נכתוב אתנסבית לי שהוא מבנין מפעיל והכי הוי ליה לכתוב אינסיבת לי שפרושו נלקחה לי אבל אם מפילים ממנו האלף נסיבת לי פרושו לקחתי לי. וכן דמתנסבין נראה לי לכתוב דמינסבין ופרושו נלקחים אבל דנסבין קאי על הבעל ופרושו שלוקחין וכבר כתבתי דאין זה נכון. אבל עכ"פ אין לכתוב אתנסבית וכן דמתנסבין שהוא מבנין מפעיל: ד במתא פלונית כתב מהר"מ מינץ וז"ל יש סופרים כותבין במתא פלונית ויתור הוא עכ"ל ולי נראה דודאי צריך לכתוב במחא פלונית כי אין מנהג המדינות שוה כדאיתא במהרי"ל הלכות נישואין שבמדינות מגנצא הכתובות יותר גדולות מבמדינות קלוניא וכן בפולין גם כן אין הכתובות שוה כמו שכתבתי בסימן הקודם בדיבור מאתים זקוקים וע"כ מטעם זה צריכין לכתוב באיזה מקום נשאת ועיין בא"ע סימן ק' ואם כן בודאי צריך לכתוב במתא פלונית ועוד דכתב רמ"א בסי' ק' וז"ל ולכולי עלמא אם אין המנהג פשוט אף על פי שכתובתה בידה ואינה מקויימת אינה גובאת בה עכ"ל משמע דאם המנהג פשוט גובאת אפילו אין כתובתה בידה דמזה איירי לעיל מיניה וכן הוא בהדיא במהרי"ק שורש קי"ד וז"ל ואם כן כיון שעתה נהגו כולם בין האשכנזים לכתוב לבתולה שש מאות דוקטי ובגדיה ותכשיטיה וכו' ודאי תגבה שש מאות דוקטי וכו' דאין לך בדיקות כתובות קרובות גדולה מזו כיון שכולם נהגו כך עכ"ל ואם כן מאחר שהמנהג הפשוט הוא כבדיקות קרובות אם כן צריך עכ"פ ראיה באיזה מקום נשאת דיוכל לילך אחר אותו מנהג נהרא נהרא ופשטה ועיין בב"י סימן ס"ו סעיף י"ג ועיין מ"ש לקמן בדין השבע' כתובה סימן פ"ו סוף סעיף ט'. ועוד ראיה ברורה מהא דכתב מהרי"ו דאם החתן עצמו חותם הכתובה ואין שם מי שמכיר חתימות החתן צריכא להביא ראיה באיזה מדינה נשאת גם צריכה ראיה על שבתולה נשא' ואם כן מכל שכן במקום שאין החתן חותם שצריכא ראיה באיזה מדינה נשאת. וע"כ יש לכתוב בכתובה דאירכסא שנשאת במקום פלוני ועיין בכללים סי' ג' סעיף י"ז וסימן י"ז בדין השבעות כתובה סעיף ג':

אך צ"ע כפי מה שאכתוב בסמוך דצריך לכתוב לה כתובה גדולה כמו שהיה לה כבר אם היה לה כתובה גדולה ובנוסח זה דכתוב' דאירכסה אינו כתוב רק כמו שכותבין כל הכתובות בשוה וצ"ל דתוספת זה הוא מן הסתם שאינו מודה לדבריה ואין ידוע ממקום אחר כמה היה תוספ' שלה או כמה הכניסה אבל אם יש עדים או שהבעל מודה כמה הכניסה צריך לכתוב לה הסך בכתובה דאירכסא ובטור סי' ס"ו כתב הנוסח וז"ל ועוד נתתי לה סכום כך וכך וכו' ואע"ג דכתב הגהות דרישה בשם רש"ל דאין אנו נוהגין כנוסח הפור היינו בשאר לשון הטור אבל בזה ההוספה שפיר דמי. ועוד אף אם לא כתב בלשון כתובה דאירכסא יכול לכתוב בלשון תוספת דכן כחוב בכל תוספת כתובה ואף אם אירכס שטר כתובת' תגבה בשטר זה כתובתא קמייתא ודהשתא:

ה וכדו אירכס ואם צריך לכתוב כתובה אחרת משום שנמצא בה טעות הפוסל אותה יש לכתוב וכדו אשתכח בה טעותא בההיא כתובתא קמייתא ובסימן שאחר זה יחדתי לזה נוסח בפני עצמו ולא ראיתי בכל טופסי ת"ש כתובים ונדפסים גם במחברים מי שהעיר בזה:

ה וכדו אירכס כתב ב"י הביאו רמ"א בא"ע סימן ס"ה עיר שכבשוה כרכום או שגלו מן העיר ואבדו כתובותיהם צריכין לחדש כתובתיהן אע"פ שיש לומר שמא ימצאו אחר כך כתובתיהם אז יחזרו להם מ"מ מאחר שהכתובות בחזקת אבודות צריכות כתובות אחרות עכ"ל (ועיין בהג"ה רמ"א בח"מ ס"ס מ"א) וצריך לכתוב לה כתובה גדולה לראשונה אם היה לה תחלה כתובה גדולה כאשר האריך בזה מהרי"ק שור' קי"ו וע"ע שם שורש קי"ד ומה שכתב רמ"א שם בסמוך וז"ל ועיין לקמן סימן קפ"ז (ובהגהות דרישה הגיה סימן קי"ז או קי"ט ובחנם הגיה) דבמקום שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם ר"ג וכמו שיתבאר לקמן היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה אבל אין המנהג כן ואין לשנות עכ"ל ולכאורה נראה דה"ה בכתובה דאירכ' וכן הביא רמ"א דין זה גבי כתובה דאירכסא וקשיא נהי דאין יכול לגרשה בעל כרחה מכל מקום אם הכניסה לו הרבה ולא יכתוב לה כתובה ותוספות או אם כתב לה כתובה וכמה הכניסה ונאבדה הכתובה מ"מ לא סמכא דעתה על המותר דאם תצא ממנו במיתה או בגירושין מרצונה נא תגבה מה שהכניסה ויוכל לטעון פרעתי והחזרת לי הכתובה וכ"כ הב"ח סימן ס"ו דאם לא כתב לה כתובה לא סמכא דעתה דמצי טעין פרעתיך (ועיין מ"ש בסימן הקודם ס"ק ס"ה) וכתב מהרי"ל הלכו' נישואין דאפילו אם תפס הסופר הכתובה אפשיטא דספרא היה החתן באיסור אצלה משום שאינה ברשותה ולא סמכא דעתה עכ"ל הרי דגם מהרי"ל כ' דלא סמכא דעתה אע"פ שגם בימיו לא היו מגרשין בע"כ של אשה אפ"ה אם אין לה כתובה קחשיב ליה לבעילו' זנו' וה"נ מאי שנא דאם הכניסה לו הרבה ואין לה כתובה או שנאבדה דלא סמכא דעתה והוי בעילתו בעילו' זנו'. ועוד דהא רמ"א עצמו הביא הא דמהרי"ק דצריך לכתוב לה כתובה גדולה כראשונה ונהי דאין בזה משום בעילו' זנו' דלא שייך כאן לא סמכא דעתה משום שאין רשאי לגרש בעל כרחה מ"מ מחויב לכתוב לה לפחו' מה שהכניסה דלא גרע מחוב דעלמא וגם בתוספ' שליש הוא מחוייב מדינא כמו שפסק הב"י בסי' ס"ו דבעיר חדשה שאין מנהג שצריך לכתוב לה תוספ' שליש וכ' הב"י דבמקו' שגובא' נצ"ב גובא' גם תוספ' שליש ועיין בתשוב' שארי' יוסף סימן מ"ה ועל כן נראה לי דרמ"א לא איירי רק באם לא הכניסה לו כלום וצריך ליתן לה מנה ומאתים מתקנו' חכמים כדי שכא תהא קלה בעיניו להוציאה וע"ז אמר רמ"א דעכשיו שאין מגרשין בעל כרחה אף על פי שאין לה כתובה מנה או מאתים סמכא דעתה שאע"פ כן לא יגרשה מכח חרם ר"ג ולכן הביא רמ"א ראיה מסימן קע"ז דשם מיירי מאנוסה שצא יוכל לשלחה ולכן אין צריך לכתוב לה כתובה ומדמה רמ"א עכשיו שאין אנו מגרשין בעל כרחה לאנוסה ולכן בחנם הגיה בהגה דרישה שצ"ל בסי' קי"ז או קי"ט:

אבל בנדון זה אם הכניסה לו נדן גם רמ"א מודה דחייב לכתוב לה כתוב' מדינא אף בזמן הזה שיש חרם ר"ג:

ב ונראה עוד לפי מה דכתב רמ"א דעכשיו בזמן הזה שאין מגרשין בע"כ אין צריך לכתוב לה כתובה מנה או מאתים ה"ה נמי אם רצה לפחו' לאלמנה ממנה ולבתולה ממאתים קי"ל בהא כר"מ דאפילו בתנאי אין רשאי להתנו' וכל הפחו' אפילו בתנאי הוי בעילתו בעילו' זנות מ"מ ה"מ בימיהם שהיו מגרשים בעל כרחה של אשה ואם פוחת ממה שתקנו חז"ל יהיה קל בעיניו להוציאה אבל עכשיו דאין אנו מגרשין בעל כרחה יכול לפחות אפילו מכתובה דאורייתא דהא אע"פי כן סמכא דעתה ויכול לכתוב לבתולה מאתים והיא כותב' התקבלתי מנה וה"ה אם רוצה למחול כתובתה לבעלה רשאי למחול הכל ואע"פי כן יכולה לישב תחתיו דאע"פכ סמכא דעתה דהא אין רשאי לגרש בעל כרחה של אשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו מכח חרם ר"ג. וכל זה הוא לדינא במקום שיש חרם ר"ג אבל כבר כתב רמ"א דאין המנהג כן ואין לשנו' וה"ה וכ"ש בזה:

ג אבל קשה איך מובטחים בעליהן שמא תמצאו הכתובו' ותוציא כתובתה בחד בי דינא וגביא והדר תוציא כתובה דאירכס' בבי דינא אחרינא וגביא דכה"ג הוי חששא ופריך הכי בגמרא ריש פ"ב דכתובו' ונ"ל לתרץ דאיתא בגמרא פרק אע"פי דף נ"ו אפיסקא דר"י אומר רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותב' לו התקבלתי וכו' ופריך וסבר ר"י כותבין שובר והתנן מי שפרע מקצ' חובו ר' יהודא אומר יחליף ר' יוסי אומר יכתוב שובר ומשני א"ר כששוברתה מתוכה אביי אמר אפי' אין שוברתה מתוכה בשלמא התם ודאי פרעיה דלמא מירכס חברתיה ומפיק ליה לשטרא והדר גביא זימנא אחרינא אבל הכא ודאי יהיב לה בתמיה מלתא בעלמא הוא דאמרה ליה אי נטריה נטריה או לא נטריה איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל ופירש באמת לא פרע לה רק מחלה נו בדיבור בעלמא וע"כ בריך לשמור שוברו ואם אינו שומרו איהו דאפסיד אנפשיה וא"כ בנדון דידן נמי הכי שכבר כתבתי דצריך לכתוב לה כתובה דאירכס' משום דלא סמכא דעתה על המותיר ממנה ומאתים ונהי דלא היה בזה משום סמכ' דעתה מאחר שאין אנו מגרשין עכשיו בעל כרחה מ"מ צריך לכתוב לה כמו שהיה לה מקודם מטעם שכתבתי לעיל בסמוך ועל כן לא סגי בלאו הכי שצריך לכתוב לה ואם מתיירא שמא גם לאחר זמן תמצא גם כתובתה הראשונה יקח שובר ממנה ואם אינו לוקח שובר איהו דאפסיד אנפשיה ועוד דבפירוש אמרינן סוף הכותב דאף למ"ד אין כותבין שובר משום שאין הלוה צריך לשמור שוברו מפני העכברים אבל במקום דלא אפשר כותבין שובר ה"ל מקום דלא אפשר הוא:

ד ומיהו נ"ל אף דקי"ל בח"מ סי' נ"ד דאין צריך לכתוב זמן בשובר מ"מ בשובר דכתובה צריך לכתוב זמן. חדא דהטעם שאין כותבין זמן בשובר בהלואה לא שייך הכא בכתובה. וק"ל. ועוד אם לא יכתוב זמן בשובר שמא לא תמצא כתובתה הראשונה והוא יוציא שובר זה על כתובה זו דאירכסא ע"כ יקדים זמן השובר לזמן כתובה דאירכסא ואם כותב זמן השובר ביום שנכתבה הכתובה דאירכסא יד בעל השטר על התחתונה כדאי' בח"מ סי' מ"ג ועיין במהרי"ק שורש קי"ד:

שוב מצאתי בנוסח השבעו' כתובה של מהר"י מינץ וכן בב"י סוף סימן צ"ו וז"ל וגם השבענוה שאין לה רק כתובה זו עכ"ל הרגיש נמי בקושייתי ובזה מיושב דשוב ליכא למיחש שתגבה זימנא אחרינא:

ו בחריקא בפרק אעפ"י גרס בחדיקאי בדלית וע"ש בפרש"י אכן בכל מקום גרס בריש וכן מרגלא בפומייהו לאינשי:

ז כי סהדי קמאי וכו' לבוש לא גרס כי סהדי קמאי ליתינהו ובכל ת"ש ישנים ראיתיו וקשיא דמשמע דאם העדים כאן אין צריכין לעדים אחרים דהכי משמע כי סהדי קמאי ליתינהו אבל אי היו כאן לא היו צריכין לעדים אחרים והא ליתא שהרי כבר עשו שליחותייהו כמו בשטר שנמחק דבח"מ סי' מ"א דמ"ש נאבד או נמחק ואעפ"י דבנאבד אין כותבין אלא א"כ ידוע שלא נפרע מ"מ כאן בכתובה נמי ידוע שלא נפרע וא"כ איך שיהיה מ"מ מתחילה כדין היה נכתב ואפשר שמשום הכי לא גריס ליה הלבוש. ויש לומר דה"ק דנמשך לדבתריה כי סהדי קמאי וכ' ליתינהו וזמן כתובא קמייתא לא ידענא דאלו היו העדים כאן היינו יכולין לשאול אותם אימת היה זמן כתובה קמייתא כדאיתא בש"ע א"ע סי' ס"ה סעיף ד' ועיין בטור שם ריש סי' ס"ו אבל מאחר שאין העדים כאן ואין אנו יודעים זמן הראשון על כן הוכרחנו לכתוב מהיום וה"פ כי סהדי קמאי וכו' ליתנהו אבל אי היו כאן היינו שואלין אותם אימת היה זמן כתובה קמייתא ומאחר שסהדא קמאי ליתינהו לכן זמן כתובה לא ידענו ולכן כתבנו לה כתובה דא חלופא כתובתא קמייתא מיומא דנן ולא מזמן הראשון ועיין מה שאכתוב בסימן שאחר זה בדין כתובה שנמצא בה טעו'. וע"ע בסמוך למה אין כותבין מזמן ראשון בקירוב כגון ד"מ שנישא' לפני עשרים שנה ולא נודע לעדים אבל מ"מ יודעין שהיא היתה נשואה לפני ט"ו שנה וא"כ יכתבו זמן הכתובה דאירכסא מזמן ט"ו שנה עיין בסמוך למה אין כותבין כן:

א ח ווחותמין ב' עדים בהגה ת"ש דפוס קראקא כתוב וז"ל שמעתי ממורי הגאון ז"ל שמצא בתיקון שטרו' ישן בשם גדול אחד שצריכין לחתום על כתובה דאירכסא ג' עדים שהם ב"ד ולא יהיב טעמא למלתיה. ונ"ל הטעם משים שע"י כתובה דאירכסא שנכתבה בסוף כמה שנים אחר שנשאת יכולה היא לטרוף מלקוחו' שקנו מבעלה אחר זמן נישואיה אפילו קנו קודם זמן שנכתבה כתובת' דאירכס' והא ראיה שנפסקה הלכה אי ידעי סהדי זימנא קמא כתבי' ההוא זימנא בכתובה דאירכסא ונ"מ לגבו' מזמן ראשון כדאיתא בא"ע בסי' ס"ה בש"ע סע"ד ודין זה אינו בשאר שטרו' לטרוף מלקוחו' שקנו קודם זמן השטר ולהכי צריכין ב"ד לאלומי כת השטר וק"ל אבל נוהגים לחתום רק שני עדים ולא ראיתי שום מורה לפקפק בזה עכ"ל באריכו'. והנה אמת נכון הדבר שיכונה לטרוף מזמן הראשון אי ידעי סהדי זמן הראשון אך מה שכתב ודין זה אינו בשאר שטרו' לטרוף מלקוחו' וכו' לאו מלתא דפסיקא הוא והלא שטר שנמחק שכותבין מזמן ראשון ולא מזמן שכותבין לו ב"ד כדאיתא בח"מ בב"י וב"שע סי' מ"א ועיין בש"ע סי' ל"ט סעיף ג' וסי' מ"ג סעיף ט"ז ובסמ"ע סי' רל"ט. ואף שבשאר שטרו' אי לא ידעינן זמן הקנין יכתבו מזמן הכתיבה כדאיתא בסימן מ"ג היינו משום דמסתמא לא ידעי אינשי זמן קנין הראשון אעפ"י שמעשה ב"ד יש לו קול מ"מ בזה עדיין אין לו קול מאחר שעדיין לא חתמו העדים בזמן הקנין ועיין בתוס' פ"ב דגיטין דף י"ח ע"א ד"ה אבל עסוקין באותו ענין וא"כ אם אחרו עדים לכתבו עד אחר זמן ושכחו זמן קנין הראשון אין טורף לקוחו' רק מזמן הכתיבה (ואין לומר א"כ אף אם עדים שוכרים זמן קנין הראשון וכותבין מזמן קנין הראשון אפי' הכי לא יטרוף מלקוחו' מזמן הראשון משום דלקוחו' לא ידעו ועדיין לא היה לו קול מאחר שלא נכתב בזמן הקנין אין זה קשיא דאף אם בזמן הקנין לא היה לו קול מ"מ בשע' הכתיבה יש לו קול למפרע שהקנין היה מקודם ועל כן הלקוחו' שקנו ביני וביני בין זמן הקנין לזמן הכתיבה היה להן לחזור על המוכר ומדלא עשו אינהו דאפסדי אנפשייהו וק"ל) משא"כ בכתובה אעפ"י שלא ידעו בצמצום זמן קנין הראשון מ"מ ידוע לכל שנישאת כמה שנים קודם שנכתבה כתובה דאירכסא וכבר היה לה כתובה וא"כ יכולה עכ"פ לגבות מזמן הראשון בקירוב אף אם לא ידעי סהדי זימנא קמא ממש והזמן כתיבת כתובה דאירכסא מאוחר הרבה (ואין להקשות א"כ אם יכולה לטרוף מזמן הראשון בקירוב מזמן שידוע בודאי שנישא' א"כ יכתוב גם אותו זמן בכתובה דאירכסא ולמה יכתבו מזמן הכתיבה אין זה קשיא דזה מחזי כשקרא כדאיתא בש"ע ח"מ סימן מ"ג סעיף י"ט) וא"כ א"נ משום זה לב"ד של ג' יותר משאר כתובה. ועוד אי הוי צריך ג' משום שטורף מזמן הראשון א"כ לא היה לו להצריך קנין חדש דהא בשטר שנמחק שכותבין לו ב"ד מזמן הראשון וא"צ קנין חדש ומאי שנא האי שטרא מהאי שטרא כמו שכתבתי לעיל דכתובה שנאבדה דמיא לשטר שנמחק דהא אין לחוש לפרעון וא"כ א"צ ב"ד של ג' למה מצריך קנין חדש וא"ת דאין ה"נ דצריך ב"ד של ג' וא"צ קנין חדש זה אינו דאף אותן שכתבו דבעי ג' מ"מ סבירא להו דצריך קנין חדש כמו שאכתוב בסמוך ועוד דאותו שסובר שצריך ג' בכתובה דאירכסא סובר נמי דה"ה בכל כתובה צריך ג' כמו שאביא בסמוך וא"כ בזה בטלו דברי בעל הג"ה הנ"ל וטעמו:

והנה מה שכתב בעל הגה הנ"ל בשם מורו שמצא בתיקון שטרות ישן בשם גדול אחד אותו גדול הוא הגאון מהר"יו ז"ל שכן כתב מהר"מ מינן סימן ק"ט וז"ל שמעתי מפי הגאון מהר"י ווייל ז"ל דעל כתובה דאירכסא צריך שלשה עדים יען כי הוא מעשה ב"ד לכן צריך ג' ובדידי הוי עובדא הייתי עד עם ב' עדים על כתובה דאירכסא שעשה אברהם לוקר כתובה דאירכסא לאשתו בערפורט וציוה ליקח קנין משלשתנו וכך חתמנו אך העולם לא נזהרים מזה ולקחו קנין רק ב' עדים כמו שאר שטרות ואמינא לפי דעתי הא דאין לוקחין ג' על הכתובה בשעת נישואין משום דנעשה בבי כנשתא בפני קהל ועדה חשוב כמו ב"ד וחתמו תרי מנייהו ודיו עיין בתוספת פ"ב דכתובות בד"ה במותב תלתא וכו' וחד ליתוהי עכ"ל באריכות בלי הוספה וגרעון: ועתה יראה המעיין וכל קורא באמת יצ"ו שס"ל שאעפ"י שמצריך ג' מצריך קנין חדש. גם ס"ל שבכל הכתובות צריך ג' ומה שאין חותמין רק ב' הוא מטעם שנעשה במעמד רבים ומצינו הכי בכמה מקומות דבמעמד רבים הוי כמו ב"ד וכ"כ בתשוב' מיימון סי' י' לספר שופטים דכל מה שאדם מקבל בפני ראשי הקהל שנבררו מדעת הקהל שאין יכול לחזור בו הביאו רמ"א בח"מ סימן ק"ב והב"ח סימן י"ב אך מה שאין אנו מדקדקין בזה ושום מורה אין מפקפק בזה ואין נוהגין לחתום רק שנים וכמו שכתב גם מהר"מ מינץ עצמו שאין העולם נזהרין בזה נראה לי ליישב מפני שבלאו הכי טורפות לקוחות מזמן הראשון אי ידעי סהדי זימנא קמא על סמך כתובתא קמייתא וכבר היתה במעמד רבים שהוא כמו ב"ד ואף אם לא ידעו זמן הראשון בצימצום מ"מ נודע הוא בקירוב ויכולה לגבות עכ"פ מיום שנודע שנישאת על סמך כתובה קמייתא דלא גרע מאלו היא במקום שאין כותבין כתובה ובמקום שאין כותבין פשיטא דטורפת לקוחות מזמן שנישאת וכ"ש הכא כמ"ש רמ"א סימן ס"ה וע"כ א"צ ב"ד ודי בשנים וכל זה לדעת מהר"מ מינץ ואליבא דמהרי"ו אבל יותר נראה לי דבין בכתובה ובין בכתובה דאירכסא אפי' לכתחלה די בשנים וא"צ ג' אפי' לכתחלה:

ג דאיתא בגמרא פ"ב דגיטין דף י"ח ע"א אמר שמואל כתובה כמעשה ב"ד דמיא מה מעשה ב"ד נכתבין ביום ונחתמין בלילה אף כתובה וכו' ופרש"י כמעשה ב"ד דמיא דתנאי ב"ד הוא והתוספות פירשו דמשעת פסק דין איכא קלא כמו בשטר עכ"ל וקשיא למה אמר שמואל לשון שלילא אם מעשה ב"ד הוא למה אמר כמעשה ב"ד בכף הדמיון ואם אינו מעשה ב"ד ממש למה נכתבת ביום ונחתמת בלינה כמעשה ב"ד. וכ"ש לפירוש רש"י דתנאי ב"ד הוא א"כ הוי ממש מעשה ב"ד ולא כמעשה ב"ד. ונ"ל דגם קושיא זו היה קשיא להתוספות ולכן מפרשי הטעם משום קלא ור"ל דע"י שנעשה במעמד רבים יש לו קול כמו מעשה ב"ד שיש לו קול דכל דבר הנעשה במעמד רבים הוי כמו ב"ד כמו שכתבתי לעיל בסמוך בשם תשובת מיימ' ולכן אמר שמואל כתובה כמעשה ב"ד דמיא ור"ל דע"י דנעשה בבי כנשתא ובמעמד רבים דהוי כמו ב"ד ממילא הוא כמעשה ב"ד דכל חופה הוא במעמד רבים ואפי' בישובים שיש שם מתי מעט מ"מ לא ימלט שלא יהא שם מנין כמו שכתבתי למעלה ברין כתובה במחודשי' סעיף ז' ולכן אמר כמעשה נ"ד דמיא ור"ל לא שכתובה צריך מעשה ב"ד רק ממילא הוא כמעשה נ"ד מאחר שנעשה ברבים כמו בב"ד יש לו קול כמו שפירשו התוספת ולכן נכתבת ביום ונחתמת בלילה וא"כ א"צ ג' כלל לחתום על הכתובה לא על כתובה ולא על כתובה דאירכסא אפי' לכתחלה וכ"ש דאם היה לו נישואין במדינה שלא היו עשרה למהרי"ו צריך לחתום ג' על הכתובה מאחר שלא היה החופה במעמד רבים ולעניות דעתי א"צ ג' לחתום אפילו לא היתה החופה במעמד רבים ועל כן צדקו דברי המורים שאין מפקפקין כלל לחתום ג' על כתובה דאירכסא. ונראה שכן דעת ראבי"ה שהבאתי לעיל ריש דיני כתובה. שכתב דאין כותבין זכרון עדות משום דעכ"פ כמעשה ב"ד דמיא ואין כותבין במותב תלתא שהרי באמת א"צ ב"ד רק ממילא כמעשה הוא ולכן כותבין בסתם אבל אם היה מדינא כמעשה בית דין היה קשה למה לא יכתוב בכתובה במותב תלתא:

תוכן העניינים

נחלת שבעה מהדורה קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה