נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל
שבעה סימן יב
בעזר נורא על נוראים. מושל בעליונים ובתחתונים. סיימתי סד"ר תנאים. ראשונים ואחרונים. פניו אחלה. שיעשה עמי בטובה. לכבוד חתן וכלה. לסדר משפטי הכתובה:
יב:
א) ברביעי בשבת ב) שלשה ג) ימים ד) לחדש ה) אלול שנת חמשת אלפים ו) וארבע מאות ועשרים ז) ושתים ח) לבריאת עולם ט) למנין שאנו י) מנין יא) כאן יב) במדינת יג) באמבערג איך רבי יד) משה בר אברהם הכהן אמר לה טו) להדא בתולתא טז) בילא בת ר' מאיר הלוי הוי לי יז) לאנתו יח) כדת משה וישראל ואנא יט) אפלח ואוקיר ואיזון כ) ואפרנס כא) יתיכי (בפולין כב) ליכי) כג) כהלכות גוברין יהודאין כד) דפלחין ומוקרין כה) וזנין ומפרנסין לנשיהון כו) בקושטא כז) ויהיבנא ליכי כח) מהר כט) בתוליכי ל) כסף זוזי לא) מאתן דחזי ליכי לב) מדאורייתא לג) ומזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי ומיעל לותיכי לד) כאורח כל ארעא לה) וצביאת מרת בילא לו) בתולתא דא לז) והות לי' לח) לאנתו לט) ודין נדוניא דהנעלת ליה מ) מבי מא) אבוה מב) בין מג) בכסף בין בדהב [ובפולין בין בכסף בין בזהב] בין בתכשיטין מד) במאני מה) דלבושא [ובפולין] מו) בשימושא דירה ובשימושא דערסא מז) חמשין ליטרין וצבי רבי משה הכהן חתן דנן והוסיף לה מן דיליה חמשין לטרין סך הכל מח) מאה לטרין דכסף [בפולין כותבים מאה זקוקים כסף צרוף) וצבי רבי פלוני חתן דנן והוסיף לה מן דיליה מאה זקוקים כסף צרוף אחרים כנגדן סך הכל מט) מאתים זקוקים נ) כסף צרוף וכך אמר רבי נא) משה הכהן חתן דנן אחריות שטר כתובתא דא ותוספתא דין [בפולין כותבין כתובתא דא] נב) [נדוניא דין ותוספתא דא] נג) קבלית עלי ועל ירתי בתראי להתפרע מכל נד) שפר נה) ארג נכסין נו) וקנינן דאית לי תחות כל שמיא דקנאי נז) ודעתיד אנא למקנא נכסין נח) דאית להון אחריות נט) ודלית להון אחריות ס) כלהון יהון סא) אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא ותוספתא דין [בפולין כתובתא דא נדוניא דין ותוספתא דא] ואפילו מן סב) גלימא דעל כתפאי בחיים ובמות [י"ס כותבין בחיי ובמותי] מן יומא דנן ולעלם ואחריות [וחומר] שטר כתובתא ותוספתא דין [בפולין כתובתא דא סד) נדוניא דין ותוספתא דא] קבל עליו רבי משה הכהן חתן דנן סה) כחומר כל שטרי כתובת ותוספתת סו) דנהגין סז) בבנות ישראל העשויין כתיקון חז"ל דלא סח) כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי סט) וקנינא מן רבי ע) משה בר אברהם הכהן חתן דנן למרת בילא בת רבי יעקב בתולתא דא בכל מה דכתב ומפורש לעיל עא) במנא דכשר למקניא ביה הכל שריר וקיים: עב וחותמין ב' עדים ובאשכנז חותם החתן לצד שמאל פב"ב עג החתן: א ברביעי בשבת כתבו הגהות מיימוני פ"ד מהלכות יבום מה שאין כותבין בכתובה זכרון עדות כמי שאר שטרות שכותבין דוכרין סהדותא כדמשמע פרק יש נוחלין וכו' כתב ראבי"ה משום דאלי' וכמעשה ב"ד דמי כדאמר בפ"ב דגטין דכמעשה ב"ד דמי ולא מעש' ב"ד ממש הלכך אין כותבין בלשון ב"ד ולא לשון עדות הלכך כותבין סתמא עכ"ל ועיין מ"ש בסימן י"ג סעיף ח' ס"ק ג':
א ברביעי בשבת כתב הכל בו וז"ל ומנהגינו לעשות נישואי הבתולות בששי בשבת לפי שאין לנו עכשיו טענת בתולים להשכים לב"ד לפי שאין בין האירוסין והנשואין לאסור ד' לא בטלה ואפשר מצורף לזה טעם אחר מאחר א"א אשכנז אנחנו מועטים נשארנו מעט מהרבה והעם נפוצי' אחד לאחד בית ישראל אחד בעיר ושנים בממלכה ושריה שירי שיריים בעו"ה וצריך בעל הסעודה לקרא לעז"ר כנגדו להרבות קרואים ממקומו' וישובים אחרים וע"כ מפני תקנות הרחוקים שנעשו קרובים כדי שכל אחד יכול לבוא אל מקומו קודם שבת הנהיגו לעשות הנשואין באמצע שבוע:
ובמדינות פולין ומכללם איסטרייך פיהם ומערהרין במקומו מושבותיה' מקהלות קהלות ישראל עד ביאת הגואל אין מקום לחשש זה וע"כ רוב הנישואין הם ביום ו' ואע"פ שכתב הב"י דהרבה קוראין תגר על מנהג זה מ"מ הוא עצמו כתב דמנהג פשוט לעשות נישואין ביום ו' ועיין עליו כי לא תוכל לזנות בין האירוסין והנשואין עכ"ל וכ"כ הב"ח ע"ש הר"ן וכ"כ הטור בסימן ס"ד בשם הרא"ש ופי' דבריו שאין עכשיו ב"ד קבועין בב' וה' ועוד טעם לפי שלא תוכל לזנות בין האירוסין והנשואין כי עכשיו אין מארסין עד הנשואין וע"כ לא תוכל לזנות מן האירוסין וכתב עוד הב"ח על שם הגהות אלפסי דאפילו אם קדשה כבר אם נתייחד עמה קודם החופה דאז אין לו טענות בתולי' נמי אין צריך לכנוס ביום ד' ובאשכנז המנהג עוד היום לעשות נישואי הבתולות ביום ד' ואע"פ דלא שייך טעם שישכים לב"ד מ"מ המנהג במקומו עומד וכה"ג אשכחן לענין הפטרה אע"ג דהגזירה בטלה המנהג לא בטל:
וכן לענין ברכה אחת מעין שבע ולענין תקיעות שופר וכה"ג טובא אשכחן וה"נ אע"ג דקביעות הב"ד בטלה א"נ האירוסין זמן רב קודם הנשואין בטלה אבל מנהג כניס' לחופה ביום בתשובת רמ"א סי' קכ"ה וכתב בהגהות דריש' בסי' ס"ד בשם המרדכי שמפני תקנות עניות נהגו לכנוס בששי:
ב שלשה עיין לעיל בכללים סימן ו':
ג ימים מצאתי בת"ש ישן וז"ל כתב מהר"ר מיינשטרל למהר"ר אליה ז"ל שאמר מהר"ר ישראל מפראג בשם רבו מהרר"ש ז"ל שהכשיר בגט ש"מ שהיה כתוב בו בחמשה עשר ימים ולא כתוב בו יום וכ"ש כה"ג בכתובה דלא עדיפא מגט ש"מ עכ"ל וע"ל בכללים סימן ו' והב"ח בא"ע סימן קכ"ו הביא נמי הך אמנם קצת בסגנון אחר וז"ל מצאתי כתוב מהר"ר מיינשטרל בשם רבו מהרי"ק שהכשיר בגט שהיה כתוב בו בחמשה עשר ימים ולא כתוב בו יום עכ"ל ולפי מה שמצא הב"ח כתוב הי' בגט סתם ולא בגט ש"מ וא"כ מכ"ש דיש להכשיר בכתובה:
ד לחדש חסר וי"ו דלא מצינו בשום מקום בתורה מלא ו' וכתב הלבו' ושאר אחרונים דיש לכתוב בכתוב' לחדש ע"ש כי יקח איש אשה חדשה לשון חדש ובגט יש לכתוב ירח ע"ש גרש ירחים:
ה אלול עיין לעיל בכללים נרשם:
משפט החדשים כתיבת כל חדש וחדש:
חסר או מלא וגדש:
ו ארבע מאות אם דילג הסופר לבריאת עולם או אם כתב הפרט קטן לבד ודילג האלפי' והמאות אם דילג המאו' ולא כתב רק אלפים כשר ואם כתב חמשת אלפים ועשרים ושתים ודילג הד' מאות פסול ועיין בש"ע וב"י א"ע ס"ס קכ"ז ובח"מ סי' מ"ג והם מדברי מהרא"י סימן י"א י"ט כ' כ"א הביאם הב"י ומסקנתו כ' הב"י דאם כבר נשאת צריכא גט שני מראשון ותשב תחת בעלה השני ומהר"ם מינץ סי"טו פסק בדיעבד להתיר ע"י גט הראשון ואם גט הראשון אינו מועיל תצא מזה ומזה ועיין מזה עוד בש"ת מהר"א ששון הרבה פרטים בסי' ל"ב:
ז ושתים עיין לעיל בכללים סימן ז'. ח לבריאת חסר ויו כן כתבו כל המחברים ולא ידעתי מה יגרע או מה יוסיף אם כותב חסר או מלא ואי משום דלא לשתמע לשון בריא והרי בפ' מקץ כתוב בריאות בשר פעמים מלא פעמים חסר ועיין בסי' מ"ה:
ט למנין בחר יוד ונ"ל הטעם דלא לשתמע לשון מניין המן מן התורה מניין מרדכי מן התורה מניין דלעול' יש לכתוב לשון המבורר טפי:
י מנין בלא וי"ו כ"כ בכל בו ומהר"ם מינץ ושאר אחרונים וכתב בלבוש הטעם דלא לשתמע לשון אונאה כמו השטן וא"ה מונין את ישראל:
ואין לכתוב שאנו מנין בו וכתוב במהרי"ל שפסל גט שכתב בו שאנו מנין בו ולא ידעתי טעם לפוסלו דבו קאי על המנין ור"ל באותו ומנין שאנו מנין והוי ממש כמו שיש כותבין למנין דרגילנא למימנא ביה וכן הוא בנוסח הרמב"ם למנינא דרגילנא למימנא ביה במתא פלונית משום שאין מונין לבריאת עולם בכל מקום כמ"ש בסמוך וא"כ שפיר נופל הלשון למנין שאנו מנין בו באותו מנין של ב"ע אנו מנין כאן משא"כ במקום אחר שמנין למנין אחר ומה שפסלו מהרי"ל היינו מפני שהי' בידו ב' גיטין ולא הי' כתוב בהם בו ובגט זה היה נכתב בו וגט זה עדיין לא ניתן וכדי שלא להוציא לעז על גטין הראשונים שלא היה כתוב בהן מלת בו לכן פסלו מהרי"ל כן נ"ל דעת מהרי"ל וא"כ במקום שנותני' גט ואין גט אחר לפנינו הנכתב באותו מקום שלא נכתב בו תיבת בו שפיר יכולין לכתוב וראוי לכתוב תיבות בו וכ"ש אם נשלח ממקום שכותבין תיבת בו למקום שאין כותבין שאין לפסלו וע"ל בסדר הגט סימן מ"ה סעיף י"ב:
יא כאן כתב מהר"י מינץ בסדר הגט שלו משום שאין מונין בכל מקום לבריאת עולם רק למנין שנות המלכים וע"כ כותבין שאנו מנין כאן עכ"ל ולפ"ז אם כתב בו כ"ש דנכון הוא יותר והוי הדיוק ב"ו כא"ן ר"ל כאן מנין באותו מנין ולא במקומות אחרים שאין מונין בו רק לשנות המלכים: יב במדינה כתבו האחרונים כשכל הגמוניא נקרא' ע"ש העיר כותבין במדינה ושאר מקומות כותבין בעיר פלונית או במתא פלונות וכתב ב"י דיש לכתו' במת' דמפקי מכרך ומפקי מעיר ובכפר כותבין בכפר פלוני ונ"ל לכתוב במדינת חסר וי"ו כי היכא דלא לישתמע כל המדינה בכללה וכן הוא בנוסח הגט של מהרי"ל במדינת מגנצא והיה נ"ל לכתוב במדינה באמבערג בה"א וכן הוא. במהר"מ מינץ בטופס מחזיר גרושתו במדינה בנבערק ואע"פ שמדברי מהרי"ל משמע שצריך להיות דביקות וא"כ לא ממלט או שצריך לכתוב במדינ' בנבעברק או במדינ' בבנעברק זה אינו דכן כתב כמה פעמי' בק"ק בבנבערק וא"כ ודאי זה לא יתכן כלל אך שמעתי שמתחל' שם העיר כך ושתי הביתן שרשיים בתיב' וקריאה הראשונ' בפתח והוגד לי שכך נמצא עוד בפנקס העיר ועכשיו היא מוסבת שם באמבערק ומ"ט קורין העמים הבית בפתח וא"כ אפשר שבזמן מהר"מ מינץ הי' עדיין שם העיר בבנעברק ולכך שפיר כתב בק"ק בבנבערק או במדינ' בבנבערק וא"כ יש לי ראיה גמור' מדבריו שיש לכתוב במדינ' בהא גם בסדר הגט דר"י מינץ כתב במדינ' פלונית אבל מ"מ יותר נ"ל לכתוב בתיו הדביקות במדינת בלא וי"ו ומ"מ אינו מורה על כל המדינ' בכללה מאחר שלא נכתב בוא"ו:
ומהר"י מינץ הביא ראיות שעיר אחת נקראת מדינה אך מה שכתב דבגליל צרפת אין נוהגין כך דמשמע לשון מדינה ארץ אחת וכתב עוד וז"ל ואולי ע"כ נהגו בגליל צרפת דלא ידעו שיעור עיר הראויה לקרא מדינה או כאנטוכיא או כקסרין או כיוצא באלו וכותבין מתא דמפקי מכרן וכו' ול"נ דאין זה טעם שלהם גם אינם מסופקי' כלל בשיעור עיר כי אין נפקותא אם היא גדולה או קטנה רק אם כל ההגמוניא נקראת ע"ש העיר כגון מדינת באמבערק מדינת ווירצבורג מדינות קלוניא מדינות ברניבורק שכל א' מן המדינות נקראת ע"ש עיר מטרפולין שלה ומה שבגליל צרפת אין כותבין מדינה משום שבכל המדינה אין שום מקום הנקראת פרנקרייך שיהא שם המדינה נקרא' ע"ש העיר ואע"פ שכמה מקומות נקראים ע"ש מלך צרפת כגון מדינות ורנקן וכן פרנקבורט פרנקין טאל וכהנה כמה מקומות כדאיתא בספר צמח דוד מ"מ כל אלו המקומות נקראים אחר המדינ' והמלך לא המדינ' אחר מקומות אלו וא"כ גם בני צרפת מודים בזה שיש נכתוב במדינה ומה שהם אינם נוהגים לכתוב במדינ' הוא מן הטעם שכתבתי:
יג באמבערק ראיתי במרדכי ובאחרונים בנבערק ונ"ל לכתוב באמבערק וטעמא כתבתי בסי' מ"ה סעיף י"ד וכתב מהרא"י בכתביו סימן קמ"ב דאע"פ דבכתב גלחות שבחותם העיר כתוב בגימל מ"מ יש לכתוב בקוף דיגידו עליהם רעיהם ווירצפורג אוישפורג שטרוספורג נירנבערג רעגנשפורג מרפורג כל הני קוראין ומזכירין בסוף המלה בגימל וקרו' בעיני שגם בכתב גלחות נכתבים בגימל ואע"פ כן אנו כותבין לפי דעתי כולם בקוף לפי שמוציא הלשון כך היא שנון יותר מבגימל ובמדינ' שמזכירין לשון אשכנז צח ושנון מדברים כך ואחר שנון לשון אשכנז אנו כותבין בגיטין עכ"ל ומיהו נ"ל אם כותב כל הני בגימל לא הפסיד דעכשיו בזמן הזה ובלשון שהורגלו בו עכשיו אדרב' הלשון יותר צח בגימל מבקוף:
יד משה בר אברהם כתב מהר"מ מינן בשם רב סעדיה גאון כאן לא כותבין החתן עד אחר וצביאת כיון דעדיין לא נתרצית האשה להיות לו לאשה וכן אין כותבין כאן פב"פ דא או דנן כי דא ודנן משמע שהזכיר תחלה: א טו להדא בתולתא ואם היא אלמנה כותבין ארמלתא ואם היא חלוצה כותבין חלוצת' ואם היא גרושה כותבין מתרכתא כדי לגלויי ולפרסם שהיא אסורה לכהן ואם הוא אנוס' או מפות' י"א כותבין סתם אמר לה להד' בילא ולא כותבין בעולה כי גנאי הוא להזכיר זה וי"א דכותבין בעול' וכן נ"ל לפרסומי לרבי' שנבעלת אע"ג דאמרה לכשר נבעלתי לא מפיה אנו חיין דרוב פסולין אצל' שמ' נבעלה לעכו"ם אך נ"ל עיקר לכתוב בעולה כדי לפרסם למאן דקפיד קפיד עכ"ל מהר"מ מינץ והר"מ בז"מ וקשי' הלשון שלילא דקאמרי למאן דקפיד דודאי קפידה טובא איכא בדבר דאע"פ שכשרי' הן לקהל דלענין הכשר קהל רוב כשרים אצלה דאע"פ שנבעלת לאינו נימול הולד כשר לקהל אבל לענין הכשר כהונה רוב פסולין אצלה ועוד כתבו מהר"מ מינץ ומהר"מ דאי אתרמי דכותבין אלמנה לא הוי טעות כדאיתא בתו' פ"ק דכתוב' בועז אלמון שנשא אלמנה הוי אע"ג דרוב נפרי' היתה כשנשאה לכליון מ"מ אין משם ראיה לכאן וק"ל:
וכדי לברר דבר זה אבאר תחלה דברי הש"ע הצריכין ביאור טובא דכתב הטור והש"ע בסי' קנ"ו בשם הרמב"ם מי שזינה עם פנויה או עם אשת איש ונתעברה ואמר' זה העובר ממנו הוא ואפי' הוא מודה לה אע"פ שהוא בנו לענין ירוש' הרי זה ספק לענין יבום שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ומאן יודע הדבר שזה בנו ודאי וכו' וחולצ' ולא מתייבמת (ופי' מ"מ כשר לענין קהל שאף שנאמר שכשם שזינתה עם זה זינתה נמי עם אחר דלו יהא כן מ"מ לענין קהל רוב כשרים אצל' ומחזקת כשרות לא יצא אך על ישראל זה לא מהימנא מהר"י פאדוה בתשובת רמ"א סי' כ"ג ומהר"מ מינץ סי' צ"ה) וכתב רמ"א ואם היו חבושין בבית האסורין שודאי הוא ממנו פוטר וי"א אפי' בזונה אחרת המיוחדת לו ורושם המראה מקום שהוא דעת המגיד משנה פ"ו דהלכות יבום הביאו הב"י בסימן קנ"ו וכך הוא דעת הרא"ש בטור שם ודעת הרשב"א בסי' תר"י נוטים לדעת הרא"ש וקשי' למה הביאו רמ"א דין זה בשם המ"מ ולא בשם הרא"ש וע"ק דבסוף סי' ג' כתב רמ"א בשם הרא"ש כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבנו כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה לאחרים ודבריו אלו סתרי לכאורה למ"ש בתשובה כלל פ"ב דין א' הביאו הטור ורמ"א לקמן סי' קנ"ו דאם היא מיוחדת לו הוי בנו לכל דבר ומיהו דברי הרא"ש יש ליישב דאף אם אינו מיוחד' לו רק שהוא מודה הוי נמי בנו לכל דבר כמו שכתוב בפירו' כלל פ"ב דהו מודה ודאי ואחר הוי ספק ואין הספק מוציא מידי ודאי והתם כך הי' המעשה שהיתה מיוחדת לו ובאמת אף אם אינה מיוחדת לו נמי הוי בנו לכל דבר לענין ירושה ולענין חלוצה ויבום:
ועוד כתב כן לרוחא דמלת' דבנדון זה אם היא מיוחדת לו גם הרמב"ם מודה דהוי בנו לכל דבר אע"פ שהרמב"ם סובר בעלמא דלענין ירושה הוי בנו אבל לפטור את אשת אביו הוי ספק וחולצת ולא מתייבמת כמ"ש הטור בשמו בסימן קנ"ז אבל אם היא מיוחדת לו גם הרמב"ם מודה דהוי בנו לכל דבר אבל הרא"ש סובר דאם הוא מודה אף אם אינה מיוחדת לו הוי בנו לכל דבר לענין ירושה ולענין חלוצה ויבום ודלא כמ"ש נחלת צבי בזה אבל על רמ"א קשיא ונראה דגם רמ"א סובר כדעת הרא"ש דגם אם היא אינה מיוחדת לו דהוי בנו לכל דבר כמ"ש בסי' ג' בשם הרא"ש והא דכתב לקמן סי' קנ"ו ואם היה חבושים וכו' או שהיתה מותרת לו וכו' כ' כן על דברי הש"ע שהביא דעת הרמב"ם שחולצת ולא מתייבמת וע"ז כתב רמ"א דאם שניהם חבושים או מיוחדת לו דהוי בנו לכל דבר לכ"ע אבל רמ"א גילה דעתו בסי"ג כדעת הרא"ש דבהודא' לחוד סגי אף אם אינה מיוחדת לו והוי בנו לענין ירושה ולענין יבום משא"כ אם אינו מודה אף אם היא מיוחדת לו אינה נאמנת ולכן כתב רמ"א בס"ד סעיף כ"ו דאפילו היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו היינו אם אינו מודה דבהכי איירי לעיל מיניה באינו מודה ומיהו הא דכתב ומודה שהוא בנו ר"ל שבא עלי' יותר מפעם א' והיה רגיל אצלה דאם לא היה רגיל אצלה רק פ"א אמרינן כשם שהפקירה עצמה לזה כך הפקיר' נמי לאחר וכ"כ הרא"ש בהדיא כנ"ל דעת הרא"ש ורמ"א שהביא ודלא כמו שהבין מהר"מ מינץ סי' צ"ה דאינה נאמנת לענין חלוצה לדעת הרא"ש דוקא במיד' ומיוחד' דזה אינו כמ"ש דלא נקט הרא"ש מוד' ומיוחדת רק משום מעשה שהי' כך הי' גם להוכיח שבנדון זה גם הרמב"ם מוד' גם לא כמו שראיתי בספר חדש נחלת צבי שכתב בסי' ד' סעיף כ"ו על הא שכתב בש"ע אם אינו מודה כתב עליו שאלו מודה שהוא בנו הוי בנו ודאי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות יבום וע"ל ס"ס קצ"ו עכ"ל מפרש דברי הש"ע ורמ"א לפי דעת הרמב"ם וליתא רק אם הי' מודה הוא בנו גמור לענין יבום לדעת הרא"ש גם רמ"א הכי ס"ל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר מ"ש רמ"א לקמן בסי' קנ"ו וי"א דאפי' בזונה אחרת המיוחדת לו וכתבו בשם המ"מ ולא כתבו בשם הרא"ש משום דלהרא"ש לאו דוקא מיוחדת לו כמ"ש רק במוד' לבד נמי הוי בנו ורמ"א כתב מיוחדת לו דוקא כדי ללמוד ממנו דעת הרמב"ם שגם הרמב"ם מוד' במיוחד' לו:
ועוד דהרא"ש לא כתב רק בשלילו' בלשון אפשר וז"ל אף לפי דבריו בנדון זה שהיתה מיוחדת לו בביתו וילדה ואומר שהוא בנו אפשר דבכה"ג לא קאמר שתחלוץ וכו' משא"כ המ"מ הוכיח שבודאי סובר כן הרמב"ם ומחל' מ"ש הרמב"ם מי שזינה עם פנויי' או אם א"א היינו פנוי' דדיימא נמי מעלמא בהא אמרינן כשם שזינת' וכו' משא"כ אם לא דיימא מעלמא רק ממני כמו דלענין תרומ' שהוא נמי דאורייתא שדינן הולד בתר דידי' גבי יבום נמי נהימני' וא"כ הוכיח הרב המגיד מדברי הרמב"ם עצמו בהא דתרומ' דאם לא חשודה מעלמא דגם הרמב"ם סובר דהוי בנו אף לענין יבום ולכן הביא הביא רמ"א דברי המ"מ וא"כ במקום שאינו מודה דאינ' נאמנת מ"מ הוא כשר לענין קהל דרוב כשרים אצלה אף אם רוב העיר עכו"ם מ"מ אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת אבל לענין כהונה או שתינשא היא לכהן רוב פסולין אצלה דאם רוב העיר עכו"ם שדינן לה בתר רובא והנבעלת לעכו"ם היא זונה האמורה בתורה ואף אם אמרה לכשר נבעלתי אינה נאמנת דאף לדעת הטור בעינין חד רובא גם צריכא שתאמר לכשר נבעלתי וכ"ש לדעת הרמב"ם שהביא הטור צריכ' תרי רובא אף אם אמרה לכשר נבעלתי ג:
ג ומעתה אין לכתוב באנוסה או מפותה ארמלתא דאף אם אמרה לכשר נבעלתי דנאמן להכשיר לקהל אבל לא לכהונה ושמא תינשא לכהן על כן יש לכתוב סתם אבל נראה דאין לכתוב בעולה משום גנאי אבל למאי דקי"ל אם אמרה לכשר נבעלתי ואיכא חד רובא דמותרת לכהן אי איתרמי כה"ג יכול לכתוב לכתחלה ארמלתא ומכ"ש אם היתה מיוחדת לו או אם שניהם חבושים בבית האסורים דגם הרמב"ם מודה בזה דהוי בנו לענין ירושה ולענין יבום וה"ה דכשר הבן לכהונה אם הוא כהן וכ"ש היא שכשרה להינשא לכהן וע"כ באלו בודאי יכול לכתוב ארמלתא:
ד אכן מ"ש בטור א"ע סימן ו' אשת כהן שאמרה לבעל' נאנסתי או שגגתי ובא עלי אדם אחר וכו' אינה אסור' לו וכו' ואסורה לכהן אחר בעדות' אחר מות בעלה דשוית' לנפשה חתיכה דאסורה עכ"ל נראה לי דבזה ודאי אם מת בעלה הכהן כותבין הדא בעולה דשמא ימות גם בעלה השני ותינשא לשלישי לכהן ואפשר כותבין זונה בפירוש כדי שלא יכשל בה כהן ולא חיישינן לגנותא מאחר שהיא עצמה הודית שהיא זונה:
ה ובשבויה כתב מהר"ם מינץ בשם הרמב"ם דכותבין פלונית שבויה כדי שלא יכשל בה כהן עכ"ל ונ"ל הא דאין חוששין לגנותה כי אין זה גנאי כי היא לא פשעה אך לכהן אסורה כי מי יודע כעצמים בבטן המלאה אבל מ"מ קרוב לודאי שנא נבעלה כדאיתא בגמרא שבויה מנוולת נפשה בפני שבויה שבויה מנטרא נפשה ועוד שהרי בעדות קל מותרת אפילו לכהן וכן אם יש מחבא אחת מצלת על כל הכהנת ובטור א"ע וש"ע סי' ז' אחד אומר נטמאת וא' אומר לא נטמאת אפילו זה שמעיד עליה עבד או שפחה הרי זו מותרת וע"כ אין גנאי לכתוב שבויה וע"ל בדיבור בתוליכי:
טו בילא כתבו מהרמ"מ ומהר"מ בז"מ דכאן לא כותבין מרת כיון דעדיין לא נתרצית להיות לו לאשה עד לקמן אחר וצביאי' מרת פלוני וכן הוא במהרי"ל וכותבין בתולתא קודם השם להדא בתולתא בילא וכו' ומאחר דגבי בתולת' כותבין בתולה קודם בילא לכן גם גבי אלמנה או גרושה כותבין ארמלתא מרת בילא או מתרכתא מרת בילא ובאלמנה וגרושה כותבין גם כאן מרת:
טו בילא כתב מהרי"ל דאין צריך אלף לבסוף ירק בשמות דגושים כגון בילא יוטא וכה"ג. ובסדר הגע דר"י מינץ כתב משם מהר"ם שכל שמות שיש להסתפק אם יש לכתוב לבסוף א' או ה' שיש לכתוב בה"א כגון אושעיה עקיבה שמריה סעדיה משום שבמקרא לא תמצא שום שם רק שסופו ה"א:
משמע דכל שם של ל"ה כותבין דוקא בה' וכ"כ הב"י וש"ע סימן קכ"ו דכל שמות לשון הקודש כותבין בה"א כגון חומה דביתהו דאביי אבל שם שאינו לשון הקודש כותבין באלף. וא"כ הא דכתב מהרי"ל שאין כותבין אלף רק בשמות הדגושים מאי עבדת ביה דממ"נ אם הוא שם של לשון הקודש הרי כל שם לשון הקודש צריך לכתבו בה"א ואם הוא לשון לעז כותבין כולם באלף ונ"ל דשמות לשון הקודש צריך עכ"פ בה"א ולא באלף משום דלא נמצא פסוק בענין אחר ובשמות שאינם ל"ה אין קפידה פעמים בה"א פעמים בא' ונתן במהרי"ל סימן דאף בשמות שאינם ל"ה אם הם דגושים כותבין עכ"פ באלף ואם אינם דגושים יכול לכתוב בא' או בה' מה שנראה יותר נכון וכן משמע מלשון ב"י אבל נ"ל דאין כותבין כלל שמות שאינם לשון הקדש בה"א רק באלף לפי מה שכתבו המקובלים גבי שרה טעם לתוס' ה"א משום שבה"א יש כח התולדה בסוד ה"א לכם זרע רבקה לאה בלהה זלפה היו מולידים חוץ מרחל מפני שלא הי' לה ה"א בשמ' ולכן לקחה לה בלהה לשפחה להיבנות ממנה מפני שבלהה יש לה ב' ההין נ"ל שזהו טעם המדרש פרשת לך לך הבט נא השמים אין כתב כאן אלא השמימה לפי שבה"א בראתי את העולם הריני מוסיף ה"א על שמך ואת פרה ורבה וק"ל והרי שאפילו בשמות לשון הקודש לא באר הה"א רק לכיון ידוע א"כ מכ"ש שאין להוסיף ה"א על שם שאינו לשון הקודש בלא טעם נ"ל:
ויש לדקדק בכתובה בכל דבר שמדקדקים בגט כדי שאם ח"ו יקרה מקרה שיגרש אחד את אשתו ולא יהיו יודעין דקדוק כתיבות שמו או שמה או בשמות אבותם יהא נלמוד מספר כתובה ואם הסופר אינו נזהר בכך יוכל להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן שיסמכו בגט על כתיבת הכתובה וראיה ממה שהקפיד רש"ל ז"ל על רמ"א בשביל שכתב משלם מלא ובפסוק כתיב חסר והביא ראיה דמצא כתו' דיש לת"ח לדקדק אפי' באיגרתו מפני שלומדים ממנו לענין גטין עיין כל זה בתשו' רמ"א סי' ה' ואם כן מכ"ש שלומדין מכתוב' לגטין ולפי זה היה ראוי לדקדק לכתוב בשמות המכונה או דמתקריא כל אחד כפי הראוי גם הי' ראוי לכתוב שם הנהר בכתובה כי שמא איקלע אתרא דשמא כשמא ובחדא נהיגי בכתובות גדולות ובחדא לא נהיגי א"כ לא נדע באיזו עיר נשאת וכמה שיעור כתובתה א"כ יותר ראוי לכתוב שם הנהר בכתובה מבגט וצ"ע כי לא ראיתי נוהגין להזהר בזה ועיין מ"ש לקמן סי' י"ג סעיף ב' ועיין בש"ת הרשב"א סי' תרס"ב וראיתי בטופס כתובה שהביא הר"ן בתשובה לפי דרכו וכתב בסימן ע"ז בכתובה בעיר פלוני דעל נהר פלוני מותבא כמו שכותבין בגט וכן הוא מנהג הספרדים:
יז לאנתו חסר יוד כ"כ מהרמ"מ ומצאתי ראיה לדבריו ותהי לו לאשה תרגום אונקלוס והות ליה לאנתו חסר יוד ולפי זה יש לקרות הוי"ו במלאופום: יח כדת משה וישראל כתב מהר"מ בזכרון משה כדת משה וישראל שלא תצא וראשה פרוע וטוה בשוק וכו' ויש להקשות דהא כל נוסח הכתובה מיירי מחיוב האשה על הבעל ולא מחיוב הבעל על האשה כמו שתראה בכל נוסח הכתוב' שמיירי הכל מן החיוב. שהבעל חייב לאשתו ונראה דאין ה"נ ה"ק אני משעבד את עצמי ליתן לה כתוב' באופן ובתנאי שתתנהג כדת מ"ו ואם תהי' עוברת על דת משה ויהודית תצא בלא כתובה ועיין בא"ע סי' קט"ו: ובעל העיטור פירוש כדת משה וישראל כלומר שמסרה האב לבעל או לשלוחו של בעל ולא כעובדא דבר נש דלא כדת משה וישראל הוא כדאי' ביבמות פרק ב"ש הוי עובד' דבר נש דאקדשה כשהיא קטנה ואותבוה אבי כורסי' אתא אינש וחטפה מיניה רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוי התם ולא אצרכוה גיטא מבתר' ומפרש טעמא הוא עשה שלא כהוגן ואפקעוה לקידושין מיניה דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש:
ובספר מטה משה חלק ג' פ"א סימן ז' כתב כדת משה וישראל כלומר וזה הזימון שתהא מזומנת לי יהי' כדת משה והוא בזמן שהאשה טהורה ולא בזמן שהיא נידה וישראל ר"ל וכדת שהנהיגו בנות ישראל שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים עכ"ל אני אומר עם היות שהוא כד"עת מש"ה אין זה דע"ת ישרא"ל ורצוני לומר שזהו דעת הרמב"ם בפ"י דאישות הביאו הטור א"ע סי' ס"א דחופת נדה לא הוי חופה כלל ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר אבל אין זה דעת כל הפוסקים וכל ישראל שאין אנו נוהגין כמותו שהרי אנן קי"ל חופת נדה הוי חופ' ואם הפירוש כך הוא איך אנו אומרים כדת משה וישראל שתהא האש' טהור' ואנן לא סבירא לן הכי והוי נאה דורש ואין נאה מקיים. גם לדברי הרב בז"מ קשיא דהוי ליה למימר הוי לי לאנתו כדת משה ויהודי' דכה"ג מדקדק בגמר' סוף פרק יוצא דופן ש מ"ח ואידך האי שבבן ושבבת שבזכר ובנקבה מבעי ליה ולכן נ"ל דנלמוד:
בגמרא ריש פ"ק דקדושין דאשה מתקדש בכסף ובשטר ובביאה וכ' הכל בו סימן ע"ה ונהגו כל ישראל לקדש בכסף ולא באחד משני דרכים אחרים ואין מקדשין בביאה והמקדש בביאה מכין אותו מכות מרדות אע"פ שקדושיו קדושין גמורין עכ"ל וא"כ אם אמר סתם הוי לו לאנתו כדת משה ה"א שקנה אותה באחד משלשה דרכים הנ"ל שהם דת משה ולכן אמר וישראל ור"ל שקדשה בדת משה אבל בחלק ממנו שהנהיגו בו ישראל:
אי נמי דכתב הרמב"ם פ"א מה"ל אישות וז"ל באחד מג' דברים אלו האשה נקנית וכו' בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מד"ס וכתב המ"מ דהרמב"ם סובר דכל דבר שאינו מפורש בתורה כגון דבר הגלמוד מגז"ש או בא' מי"ג מדות אינו בכלל תורה שבכתב רק תורה שבע"פ וכן כתב בו"ד שרשיו בהדיא ולכן או הוי אמר הוי לי לאנתו כדת משה ה"א כדת משה המפורש בתורה והיינו ביאה כדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה וזה באמת אע"פי שהן קדושין מכל מקום פריצותא הוא ורב מנגיד אמאן דמקדש בביאה לכך הוסיף וישראל ר"ל שקדשה כדת משה אבל לא במה שנאמר בפירוש בתורת רק כפי הנמסר לישראל בקבלה מגז"ש דקיחה קיחה כדאיתא ריש קדושין:
ועל פי הפירוש השני אתי נמי שפיר לשון הקדושין הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל דאלו לפירוש הראשון א"צ לומר וישראל דהא ליכא למיטעי דשמא קדשה בביאה דהרי אמר בפירוש בטבעת זו ושוב ליכא למטעי אבל לפי פירוש השני א"ש הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וקשיא הרי קדושי כסף אינו מפורש בדת משה לכך סיים וישראל שכך קבלו ישראל בגז"ש:
אי נמי ה"ק דכתב הרמב"ם ריש הלכות אישות וז"ל קודם מ"ת הוה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והוא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהי לו לאשה כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ורצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה עכ"ל ולפ"ז הוא כפשוט' הוי לי לאנתו כדפ משה וושראל לאפוקי ממה שנהגו קודם מ"ת. גם לפי זה לשון הקדושין נמי אתי שפיר דאיתא בגמרא ריש קדושין דאסר אכולי עלמא כהקדש ופי' התוספת כלומר להיות לי מקודשת מיוחדת לי ומזומנת לי. עכ"ל ואם כן ה"ק הרי את מקודשת לי ר"ל מזומנת לי בטבעת זו כדת משה וישראל דהיינו בקנון שהוא הטבעת וע"פ עדים לא כמו שהיה קודם מ"ת:
ומיהו גם לפי' הראשון שכתבתי אתי נמי שפי' הרי את מקודשת לי וקשיא למה דוקא בכסף לכך אמר וישראל שכך נוהגים ישראל לקדש בכסף וכמ"ש הכל בו:
א יט ואפלת ואוקיר ואיזון אפלח לעבוד או להשכיר כי הרבה דיעו' יש אם אדם מחויב לעשות מלאכה כדי לפרנס את אשתו אם אין לו כדאיתא בפרק המדיר במרדכי ואוקיר פירוש חייב אדם לכבד את אשתו (ובמהרמ"מ כתב לפרנס את אשתו והוא ט"ס וצ"ל לכבד) ואיזון פי' חייב לזונה ואיזון בי' כן ראיתי בתרגום מדויק של וכלכלתי מהרמ"מ ומהר"מ בז"מ: עוד כתבו ואפרנס פירוש שאר צרכיה בגדים והשייכים לזה הכל נקראים פרנסה ותקנו כאן בכתובה אלו ד' דברים דהיינו אפלח אוקיר ואיזון ואפרנס אע"ג דיש יתר תנאי כתובה אך הנהו תקנו תוך הכתובה שהם דברים ההוים תדיר והשאר אע"ג דלא נכתבו כנכתבו דמי מכח תנאי בית דין אך מ"מ רמוזים הם בכלל ואפרנס עכ"ל וקשיא לי איך יכתבו בכתובה ואנא אפלח דבר שיש בו מחלוקת כמו שהביאו הם בעצמם שהרבה דיעות יש וכו' ואף שבאמת הרמב"ם פוסק דאם אין לו במה לפרנס דיוציא ויהא הכתובה תוב עליו לא קיימא לן הכי להלכה כמ"ש רמ"א בא"ע סימן ע' וסימן ע"א וגם להשכיר אינו מחויב בשביל מזונות אשתו ואע"פ שרבינו אליהו פסק דחייב להשכיר את עצמו כפועל ורמ"א הביא דעתו באחרונה ונראה שכך הוא מסקנתו שהרי לא הביא עליו דברי ר"ת מ"מ הטור הביא דברי ר"ת באחרונה ור"ת דחה ראיותיו של רבינו אליה דמספ' כתו' אין ללמוד דאנא אפלח אין פירושו שישכור את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע וכן פסק הב"ח דאינו מחויב להשכיר עצמו ואם כן איך שיהיה איך כותבין בכתובה דבר הראוי להסתפק בו בדבר שיש נפקותא ממנו לדיני ממונות ועוד קשה דבריהם הכי הוי לי' למימר ואנא אוקיר ואפלח ואיזון לסמוך ואפלח לו איזון מאחר שצריך לשעבד ולהשכיר עצמו לצורך מזונות ובכל הנוסח גם בתוס' ואשר"י פרק אע"פ כתוב ואנא אפלח ברישא וע"ק דהא ואיזון היינו מזונות ואפרנס היינו מלבושי כדאיתא בש"ע ח"מ סימן ס' ובא"ע סימן קי"ד וא"כ מזכיר שאר וכסו' למה אינו מזכיר גם חיוב עונתה אי משום דסמיך אהא משום דלא גרע מתנאי ב"ד משום שהיא חיוב מן התורה א"כ גם איזון ואפרנס לא היה לו להזכיר שהוא ג"כ חיוב מן התורה ואי משום דנקט דברים ההוים גם חייב עונתה דבר ההוה ומצוי היא:
ב ונראה לי באמת כל מה שהוא מתנאי ב"ד לא הוזכר בכתובה כלל כי א"צ להזכיר מה שהיא תנאי ב"ד ולא יוכל לטעון שהתנה שלא ליתן כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכל זמן שלא כתב בפירוש אינו נאמן לטעון שהיה לו תנאי ולא הוזכר בכתובה רק ג' דברים שהן מן התורה שהם שאר כסות ועונה כמ"ש בסמוך ואע"פ שכתב המ"מ פי"ב דאישות בשם הרמב"ן שכ' בחומש שמזונות דרבנן וכך נוטה גם דעתו והביא ראיה ממה שאמרו תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מ"מ כתב המ"מ דהרשב"א ושאר פוסקים הסכימו לדעת הרמב"ם שכל ג' מן התורה וכך פסק הטור סי' ס"ט דכל ג' מן התורה.. וכתב עוד המ"מ ותמה על הרמב"ן שכתב דמלבושים ומזונות הם מדרבנן וכתב המ"מ וז"ל ואני תמה בדבריו בענין המלבושים דהא בכולהו תנאי דברייתא שהם ת"ק ור"א בן יעקב אע"פ שנחלקו במזון כולם שוין שכסות הוא כמשמעו והמלבושי' הן מן התורה וכן נ"ל עיקר לפי שלא מצאתי בכסות תקנות חכמים ועוד שכל התנאים שוין שהמזונות הן מדבריהם שלא כדברי האומר בברייתא שהמזונות הם מן התורה ואף ע"פ שהם שנים לגבי ר"א בן יעקב מכל מקום משנת ר"א בן יעקב קב ונקי ועוד שכן הדעת מכרעת ברייתא אחרת דאמר תקנו מזונות וכו' עכ"ל והנה מה שהק' הרב המגיד על הרמב"ן בענין המלבושים קושיא נכונה היא דלדברי כולם כסותה כמשמעו מ"מ קשיא כפי מה שהבין בדברי ראב"י דסבר מזונות דרבנן אם כן לדבריו גם עונה מדרבנן דהא דריש שארה כסותה לפי שארה תן כסותה כסותה ועונתה לפי עונתה תן כסות' נמצא שהוציא הכל מן הפשוטה רק כסותה הוא כמשמעו ואם כן אם מזונות אינו מן התורה גם עונה לדבריו אינו מן התורה וזה תימה דלא מצינו למ"ד שעונה דרבנן אלא פשוט דגם ראב"י סבר דכל הג' מן התורה כמו שפירשו התוספות שם בפרק נערה בשם רשב"ם דאף ראב"י סבר כל השלשה מן התורה ונלמוד בק"ו מכסותה ובזה נדחו דברי המ"מ הנ"ל והתימה על הב"י בסימן קס"ט שלא הביא דברי התוספות לסייעתא לדברי הרמב"ם והטור. אך מה שתמהו התוספות על הברייתא דקתני תקנו מזונות וכו' דאתיא דלא כמאן הנה יש מקום אתי ליישב אך אין כאן מקומו והטור כתב תקנו מעשה ידיה תחת מזונות בזה תיקן קושיא זו והנה הבאתי שכל התנאים בגמרא ורוב פוסקים סברי שכל השלשה דאורייתא ואם כן הא דכותבין בכתובה ואנא אפלח כו' הם ג' דברים אלו ולא יותר ואנא אפלח לשון נקייה כינוי לעונת תשמיש משום שהוא משועבד לה לחיו' עונתה לכך הוציאו בלשון אפלח ואע"ג דגם היא משועבדת לו כדאיתא בא"ע סימן ע"ז מכל מקום כאן בכתוב' לא איירי רק מן החיוב שהוא מחוייב לעשות לה וכמ"ש לעיל בסעיף הקודם ועוד דלשון ואפלח שייך יותר על האיש שהוא משועבד לפולחן של אשה וראיה ממ"ש התוס' בסוף המדיר דאיש שנמצא בו מומין יכולה היא שתאמר כסבור הייתי שאקבל אותך ועכשיו אינו יכולה לקבל אותך אבל אם נולדו מומין באשה נסתחפה שדהו והקשו התוס' דאם נולדו מומין באיש נמי נימא נסתחפה שדה של אשה ותירצו דאשה היא שדה של איש ואין איש שדה של אשה ואם כן אם האשה היא שדהו של איש שייך שגבי הבעל לשון ואפלח דשייך הלשון כמו גב עבודת קרקע ולכן שפיר גבי האיש ואנא אפלח שהוא כינוי לעונת ואיזון היא כמשמעו מזונות ואפרנס הוא פרנסת מלבושים ומ"ש ואוקיר אינו מלתא באפי' נפשי' רק נמשך לפניו ולאחריו ר"ל ואוקיר שחייב לכבדה ובזה הוא מכבד' במה שהוא מקרב הנאת תשמישה כי רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות כפרש"י בפרק אע"פ דף ס"ב ובפ"ג דסוטה גם נמשך למטה ואוקיר ואכבדך ובמה ואמר ואיזון במזונות כי חייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו גם קאי על ואפרנס לכבדה במלבושים כדאי' בגמרא ר"י קרי למאני מכבדותא. וכן יראה מלשון הרמב"ם פ"ד מהלכות יבום וז"ל ואנא במימר דשמיא אפלח ואוקיר ואיזון ואסובר ואפרנס ואכסי נקט ששה לשונות והם רק ג' דברים רק שכפל הדבר במלות שונות כי אפרנס ואכסי חדא מלתא וכן ואיזון ואסובר ונ"ל ואסובר נמי לשנא דמזוני הוא מלשון שבר בשין סיבולת ואם כן ע"כ גם אפלח ואוקיר נמי חדא מלתא היא והוא כינוי לתשמיש ולפי זה מלת ואוקיר אדלעיל לבד קאי על ואפלח ומ"ש אח"כ בנוסחת הרמב"ם כהלכת גוברין יהודאין דמוקרין ומסברין ולא נקט דפלחין וזנין בודאי טעו' סופר הוא וצ"ל דפלחין ומוקרין ומסוברין וזנין ומפרנסין ומכסין:
ג ומה שכתב בכתובה אלו שלשה שאר כסות ועונה אע"ג דבלאו הכי צריך לקיים אע"פ שלא נכתב בכתובה דלא גרע מאלו לא נכתב בתורה ולא היה רק תנאי ב"ד וי"ל אדרבא דגרע דבשלמא תנאי ב"ד אין צריך לכתוב כלל בכתובה דיש לה מתנאי ב"ד ואין הבעל נאמן לומר שהתנה עמה שלא ליתן לה כל זמן שאינו מפורש בשטר משא"כ גבי שאר כסות ועונה נהי דגבי עונה ליכא למיחש שיאמר שאינו מחוייב בעונה כי היה מתנה עמ"ש בתורה ותנאו בטל אבל אי לא הזכיר איזון או אפרנס הייתי אומר שכך היה התנאי ביניהם וזה רשאי לעשות דקי"ל כר"י דכל המתנה עמ"ש בתורה בדבר שבממון תנאו קיים כדאיתא בא"ע סימן ל"ח וע"ש בסימן ס"ט וע"כ צריך לכתוב שאר כסות ואגב כותבין נמי חיוב עונתה משא"כ בדבר שיש לה מתנאי ב"ד לא יועיל שום טענה אם לא שהתנה כך בפי' דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וע' מ"ש מזה בסי' ט"ז סעיף א' סעיף קטן ד':
ד ועל כן לפי זה אם שכה הסופר בכתובה ואיזון או ואפרנס הכתוב' פסולה כי שמא יטעו לומר שבכיון לא נכתב והתנאי כך היה אבל אם שכח מלת וזנין ומפרנסין אינו טעות דאינו רק סיפור דברים וק"ל:
ב ואפרנס סמוך אפרנס לאיזון משום דאין מלבושים בכלל מזוני רק בכלל פרנסה כדאיתא בא"ע סי' קי"ד ובח"מ סימן ס' ואע"ג דבא"ע סימן ס"ט סעיף ד' בהג"ה כתוב וז"ל וכל שאינה ניזונית אין לה כסות דהוי בכלל מזוני אין זה קשיא דבכ"מ המע"ה והכא והתם קולא לנתבע וק"ל: כא יתיכי בג' יודין:
כב ליכי כן כותבין בפולין ובאשכנז אין כותבין ליכי ואפשר הטעם משום דהלשון ליכי לנקיבה כמו לך לזכר ולשון זה שפיר סובב על שלשה דברים שהזכיר והוי כאלו כתיב יתיכי אצל כל אחד ואחד אוקיר יתיכי כמו אכבד אותך וכן ואיזון אותך ואפרנס אותך אבל על ואפלח לא שייך לו' ואנא אפלח אותך ר"ל אעבוד אותך דהוי כמו אשעבד אותך דזה היה היפוך הכונה ולכן כותבין בפולין גם ליכי וקאי ליכי על מלת ואפלח רוצה לומר ואפלח ליכי אעבוד לך ובמאי דסיים פתח ובאשכנז שאין כותבין ליכי אפשר דלא קאי יתיכי על ואפלח רק על אינך אוקיר ואיזון ואפרנס ולפי זה לא קאמר רק בסתם אנא אפלח ומזה ראיה לפירוש ר"ת דאיירי מעבודת קרקע ר"ל אנא אפלח אעשה מה שמוטל עלי לעשות בעבודת קרקע לחרוש ולזרוע אבל אם היה כתוב ואנא אפלח ליכי ר"ל אשרת לך היה משמע שמחוייב להשכיר עצמו למזונות א"נ דקאי יתיכי גם על ואפלח כמו אעבוד אותך ומה שהקשיתי דא"כ יהיה היפוך הכונה דהוי כמו אשעבד אותך מ"מ אינו קשיא דפירושו כמו שכתבתי למעלה דאפלח הוא כינוי לעונה והאשה היא שדה של איש ע"כ אמר אפלח יתיכי ר"ל אעבוד בך גם אם היה כמו אשעבד בך אין זה היפוך הכונה אם הוא קאי על עונה שבמה שהוא משועבד נה גם היא משועבדת לו לכך שפיר אמר אפלח יתיכי ותרתי שמעת מיניה ויש קצת הוכחה דמאחד משני טעמים אלו אין כותבין ליכי באשכנז ולא במקרי הוא נופל כי אם בכונה שלימה ורצויה הלא תראה בנוסח הגט של מהרי"ל אשר בנה וייסד כל מנהג אשכנז כתוב יתיכי ליכי וא"כ מ"ש בכתובה דאין כותבין ליכי וכן בנוסח הכתובה של מהרי"ל לא כתוב ליכי ודאי לא במקרי הוא אמנם גם בטופס של הלבוש לא כתוב ליכי:
כג כהלכות חסר יו"ד כ"כ מהר"מ בז"מ ונכון הוא אך מ"ש מהר"מ מינץ בהג"ה כהלכות יש סופרים סבורין חסר וי"ו וכן הוא בתשובת בנימין זאב סימן נ' ולא נראה כלל כי כלל זה נקוט בידך שבכל מקום יש לכתוב לשון המבורר טפי כגון אמר לה להדא מן דיליה ולא מדליה וה"נ כהלכת חסר איכא למיטעי לקרות הכף שואת וההא קמוצה ר"ל כאשר הלכת ואין זה משמעות הענין כלל אבל אי כתב מלא וי"ו ליכא למיטעי כלל:
כד דפלחין כו' ע"ל בדיבור ואנא אפלח וקאי למעלה ולמטה דפלחין ומוקרין גם ומוקרין וזנין שיפרנס אותה בכבוד:
כה וזנין חסר וי"ו. כו בקושטא יכתוב וארשתיך לי באמונה כן כתבו בז"מ ובנימין זאב אך יש לדקדק מה ענין בקושטא למזונות ופרנסה היה לו לסמוך בקושטא אצל הוי ליה לאינתו וכך היה ראויה לומ' הוי לי לאנתו בקושטא ונ"ל ע"ד דרש דאיתא בגמרא דסוטה כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא וא"כ אם יש לו אשה כדת משה יש לו במה לפרנס את אשתו דמכלל לאו אתה שומע הן וע"ז אמר אפרנס אותך כשאר אנשים יהודים שמפרנסין לנשיהון ומפרש והולך אימתי יכול לפרנס לנשיהם ואמר בקושטא אם היא באמת אשתו ולאו זונה ומלת לנשיהם שב לפניו ולאחריו: וע"ד הפשט נ"ל דר"ל שרוצה ליתן לה מזונות בשופי ולא בקמצנות וכן נמי מלבושים ירצה ליתן לה בשופי ועל זה שייך לשון בקושטא לאפוקי אם נותן במדת הכילי וקמצנות שפוסק ממנה מזון ומחיה או משרה אשתו ע"י שליש אין זה קושטא רק כיזוב שכן מצינו לשון זה מים נאמנים אשר יכזבו מימיו על הנהר שאינו פוסק ומספיק תמיד ולא ייבשו מימיו זהו מים נאמנים מפני שיכולין לסמוך עליו משא"כ אם בפתע פתאום יבש מקור נשחת מעין נרפס הם כיזוב ושקר שאין יכולין לסמוך עליו כך יאמר על האדם אם מספיק לאשתו מזונות בשופי אשר בו תלו עיניה שייך לשון בקושטא וע' בא"ע סי' ע' וסי' ע"ג:
כז ויהיבנא יוד בין הא לבית ומהר"ם מינץ כ' בלא י' ועיין מ"ש בדיבור דנהגון:
כח מהר חסר ו' כ"כ בכל טופסי כתובות ונ"ל הטעם דכמהר הבתולות חסר כתיב וכ' מהר"ם כמהר הבתולות נוטריקון כמה ר' וע' מ"ש בסמוך סעיף לב ד"ה מדאורייתא:
כט בתוליכי ואם היא אלמנה אין כותבין מהר רק כסף ארמלותיכי זוזי מאה דחזי ליכי מדרבנן ובגרושה כסף מתרכותיכי ובחלוצה כסף חליצותיכי וטעמא שצריך להזכיר בכתובה שהיתה גרושה או חלוצה שמא ימות גם בעלה השני ותנשא לשלישי לכהן:
מצאתי בת"ש ישן וז"ל שמעתי ממה"רר אשר הכהן ז"ל אשה שנתגרשה מראשון ונשאת לשני ומת בעלה השני ורוצה להינשא לשלישי הרי זו גרושה מבעלה הראשון ואלמנה מן השני יכתוב בכתובה אמר לה להדא ארמלתא פב"פ דהות מתרכתא מן קדמת דנא ואם לא יכתוב דהות מתרכתא כו' הכתובה פסולה ור' אשר הכהן ז"ל העיד שפסלו אותה ר' חיים ממיידיבורג בימי ר' פלטיאל והטעם שמא ימות גם בעלה השלישי ותנשא לכהן ואין אנו יודעין שגרושה היתה שאסורה לכהן אבל נתארמלה מבעלה הראשן ונתגרשת מן השני ורצה להנשא לשלישי יכתוב מתרכתא בכתובה שלישית ואין צריך לכתוב ארמלתא עכ"ל אמנם איתא בפסקי מהרא"י סימן צ' הביאו הב"י ורמ"א בהגה סי' ס"ו דאין כותבין רק מתרכתא בין נתגרשה מראשון או משני וע"ל סימן זה ד"ה להדא בתולתא:
ל כסף זוזי לא ידעתי מה היה חסר אם אמר זוזי מאתן ולא אמר כסף ולכאורה היה נראה דלכן אמר כסף זוזי ר"ל מאתים זוז של כסף צורי שהם הכל כסף לאפוקי זוזי מדינא שהוא שמינית של כסף צורי וז' חלקים נחשת אבל לפ"ז מדאורייתא הוא מיותר וע"ל בסמוך סעיף לב ד"ה מדאורייתא: לא זוזי מאתן כתב הטור א"ע סי' ס"ו כתב ר"ת דכתובת בתולה מן התורה ומשערין אותה בכסף צורי והוא חמשים סלעים שכל סלע ד' דינרין ור"ח וכל הגאונים כתבו שהוא דרבנן ומשערינן אותה בכסף מדינה שהוא ששה סלעים ורביע וכו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי כתובה דרבנן אלא שתקנו חכמים נ' סלעים של צורי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומשום הכי נוהגין לכתוב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא שלא יטעה אדם לומר כיון שהיא דרבנן והכותב דחזי ליכי לא הפסיד עכ"ל וכתב רמ"א שם על זה ויש מי שמשערים כתובת בתולה עשרה זהובים ואלמנה ה' זהובים אבל לדעת יש פוסקים מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערינן בזוזי דאורייתא שהיא ח' פעמים יותר וכו' והיינו כתובת בתולה שמונים זהובים עכ"ל וכ' מורי הרב הגדול נרו בכפרי טורי זהב בשם הפריש' שהביא בשם רש"ל בענין חמשה סלעים של בכור ששקל פעמי' בשני זמנים ובשני מיני שעורים לעולם היו ה' לוט וקווינט וכ"כ בשם חדושי מהר"ם מריזבורג שיעור פדיון הבן חמשה לוט ורביעי לוט וכתב עוד מורי נר"ו כפי מה ששקל היה ה' לוט וקוינט במשקל מדינו' קיסר נמצא ה' סלעים של פדיון בכור שהם חלק עשירי מן חמישים סלעים שהיא הכתובה דאורייתא ואם ה' סלעים עולים לחמש לוט ורביעי לוט כסף יעלה חמשים סלעים נ"ב לוט וחצי כסף נקי ועכשיו שוה הזקוק כסף נקי ממשקל הנ"ל לשמנה ר"ט נמצא נ"ב לוט וחצי שוים עשרים וששה ריינש טאליר רביעי רייכש טאליר שהם שבעים ושמנה זהובים ג' רביעית זהב פולניש וא"כ נחסר מן השמונים זהובים חמש רביעית זהוב פולניש ואפשר שזהו שווי הנחושת משום דבדריש' בסימן ס"ז הקשה וז"ל ומשערין בכסף מדינה שהוא ששה סלעים ורביעי קצת קשה הלא ג"כ הנחוש' שבו ז' חלקים שוה מה ומאי טעמא לא חשבוהו עכ"ל והניח בקושי' ולפי מה שכתבתי ניחא דכבר הנחתי החשבון שלא יגיע רק לע"ט זהובים פחות רביעי וכזה שוה הנחוש' שהרי משקל הכסף הוא נ"ב לוט וחצי וע"כ הנחוש' שבו ז' חלקים יותר ואין לומר דאם נחשוב הכתובה לחמישים כסף דאוריית' דהיינו נ"ב לוט וחצי כסף צרוף היה נקי בלי נחוש' זה אינו שהרי לפי ערך ז' חלקים נחוש' שהם אצל חלק א' כסף לפי שיעור כתובה דרבנן צריך להיות לפי ערך זה נחושת גם בסלעים דאורייתא דאל"כ אין הכתוב' דאורייתא שוה ח' פעמים יותר מכתוב' דרבנן ולכן לפי מה שכתבתי יחשב שיווי הנחוש' רק לחמשי רביעי זהב פולניש ואל תתמה שיחשו' הכס' כל כך בזול שהרי בימי מהרי"ו היה גם הזקוק כסף רק בעד ששה זהובים כדאיתא במהרי"ו סי' י"ד כך יש לפרש לפי החשבון שכתב מורי נר"י גבי פדיון הבן וא"כ כתובת בתולה הוי עשרה פעמים יותר דהיינו נ"ב לוט וחצי גם מוכח מזה שהשמוני' זהובים פולנזש שכתב רמ"א הוא כפי מה שהיא עתה הזהב פולניש וגם צ"ל מ"ש רמ"א בי"ד סימן ש"ה שהחמשה זהובים של בכור הם בערך ב' זהובים רייניש שהם ב' זהובים פולניש צריך לומר שבזמן רמ"א היו הזהובים רייניש כמו שהם עתה הזהובים פולניש שבכל רייכש טאלר הם ג' זהובים וכן משמע בסמ"ע ס' פ"ח ודלא כמו שכ' מורי נר"ו בספרו טורי זהב דלפי זמנו של רמ"א היו הזהובים פולניש כמו רייניש משמע שגם בפולין היה הזהוב ג' ק"ש כמו שהוא עתה הרייניש מדלא כ' אפכא שהיו הזהובי' רייניש כמו פולניש וזה אינו וכמו שכתבתי וכן הוא בא"ע סימן ס"ו וכן משמע, בהגהות דריש' הביאו מהרש"ך דה' סלעים אינו פחות מרייכש טאלר ושני שלישי רייכש טאלר כפי שהיה בזמניהם הרייכש טאליר ל"ו גדולים פולניש עכ"ל וא"כ ל"ו גדולי' פולניש שהוא הרייכש טאלר בזמניהם וב' שלישים שהם כ"ד גדולים פולניש בין הכל ששים גדולים שהם ששים צלמר קיסרש דהיינו ב' זהובים פולנוש שהוא עתה א' זהוב רייניש ונירנבערגיש יש מוכח נמי שהזהב ריינש הוה כמו עתה הזהב פולניש אבל אין להוכיח כל כך מזה מפני שכל א' מחשב בדדמי וכפי זמנן משום דבאותו פעם היה הרייכש טאלר ל"ו גדולים לכן מחשב ה' סלעים של בכור לחמש' זהוב' של אותו זמן דהיינו ששים צלמר לכן כתב מהרש"ך דהיינו עכשיו חמשה זהובים אבל כל זה אינו נכון מכמה טעמים דלדברי כולם קשה דאי כתובה דרבנן י' זהובים א"כ כתובה דאורייתא היא ח' פעמים יותר דהיינו שמני' זהו' וא"כ חמש' סלעים של בכור שהוא חלק עשירי מחמשים סלעי' יגיע על חמשת סלעי' של בכור שמנה זהובי' כי שקלים של בכור הם סלעי' דשקל של קודש כפול היה דהיינו סלע שהוא ד' דינרין ואע"פי שכתב רש"י בפ"ק דבכורות דהסלעים של קדש לא היו כפולי' מ"מ המנה והשקל היה כפול דהיינו השקל הוא הסלע שהוא ד' דינרין ואם ה' סלעים של בכור נכון שהוא רק שני זהובים אם כן כתוב' דאורייתא שהיא חמשי' סלעי' אינה רק עשרי' זהובים שהרי גבי בכור ע"כ הוא כסף דאורייתא שהוא כסף קצוב האמור בתורה ואם הוא אינו רק ב' זהובי' א"כ גם הכתובה דאורייתא אינו רק עשרי' זהובי' וגם הדרישה בא"ע סימן ס"ו העיר בקושיא זו אבל לא תירץ כלו' וביותר קשה על מהרי"ל ז"ל גופיה דהיא ז"ל יהיב שיעורא ערך פדיון הבן לשני זהובי' רייניש והוא נמי מרא דשמעתא דכתובת בתולה עשרה זהובי' ממילא כתובה דאורייתא שמונים זהובים וצ"ע ומהרש"ך כתב בשם מעדני מלך דבעינן בפדיון בכור שלשה רייכש טאלר ואף לדברי רמ"א אינו עתה פחות משני ר"ט עכ"ל לא ידעתי החשבון כי לפי חשבונם הנ"ל יגיע לשמנה זהובים פולניש בקירוב דהיינו חצי רביעית זהב שהוא חלק כ"ד מרייכש טאליר שהוא א' גוטין גראשין ואם נחשוב גם שיווי הנחשת יגיע לשמנה זהובי' בשוה ועוד קשה לפי החשבון דכתב מורי בשם רש"ל כפי ששקל ועלה חמשי' סלעי' לחמשה ליט וקווינט והרב ברטנורא כתב בפרק יש בכור שמשקל ה' סלעים היא אלף תת"קך שעירי' וכן כ' מורי בשם רש"ל עצמו ולפי החשבון ה' לוט וקוינט לא יהיו רק שמנה עשר מאות ותשעי' שעורי' כאשר אכתוב בסמוך:
ב ולבא אל המכוון האמת והנכון אני הצעיר המחבר שקלתי בשני זמני' ובשני מוני שעורי' אך בגרעיני בינוני' ועלו עשרי' גרעינין על משקל רביעית רייניש גאלד גילדן (הרייניש גאלד גילדן היא מטבע של זהב מזהב רייניש) ומעתה צא וחשוב חמשים סלעי' כל סלע ד' דינרין הם מאתים דינרין דהיינו מאתי' זוז כתוב' בתולה כל דינר ו' מעה כסף דהיינו בחמשים סלעי' שהם מאתי' זוז הם שני' עשר מאות מעה כסף וכל מעה כסף ששה עשר גרעיני שעורי' דהיינו בחמשי' סלעי' תשעה עשר אלף ומאתי' גרעיני שעורים:
ומעתה צא ותשוב עשרי' גרעינין הם חלק רביעי, מן ריינש גאלד גילדן נמצא שמנים גרעינין הם משקל א' גאלד גילדן משקל ארבע גאלד גילדן וחצי הוא א' לוט נמצא שלש מאות וששי' גרעינין עולה על משקל א' לוט ושוב בקל תוכל לחשוב תשע' עשר אלף ומאתי' גרעינין הם חמשה ושלשה לוט ושליש לוט. ועכשיו שוה הזקוק כסף צרוף שהוא ששה עשר לוט שמנה רייכש טאליר ואם כן חמשי' לוט היא שוה עשרים וחמשה רייכש. טאליר שהם חמשה ושבעי' זהובים פולניש ועוד ג' לוט הוא שוה אחד ר"ט וחצי דהיינו ארבע זהובי' וחצי פולניש ועוד שליש לוט הוא חצי זהב פולניש בין הכל שמוני' זהובי' פולניש לא פחות ולא יותר:
ג ולפי זה החשבון ומשקל השעורי' ששקלתי אתי שפיר החשבון של הברטנורא וגם של רש"ל עצמו שכתב משקל ה' הסלעים הם אלף תתק"ך שעורי' וכן ראיתי בספר שלשלת הקבלה דף פ"ט מצא כי חמשת סלעי' של בכור הוא חלק עשירי מן חמשים סלעים והחמשים סלעים הם תשעה עשר אלף ומאתים גרעינין חלק עשירי הוא אלף תתק"ך שעורים. והנה הנחתי החשבון צדק שהוא מכוון לפירוש הברטנורא גם לרש"ל עצמו במנין השעורים גבי פדיון בכור וכמ"ש בספר שה"ק וכבר הנחתי החשבון שמנין חמשי' סלעי' הם משקל שלש וחמשי' לוט ושליש לוט קח ממנו חלק עשירי היא חמשי' לוט ושליש כי חלק עשירי מן חמשי' הוא חמשה וישארו עוד ג' לוט ושליש שהם עשרה שלישי נמצא יגיעו לפדיון בכור חמשה לוט ושליש ובלי ספק שגם מהר"ם מריזבורג והגאון רש"ל ז"ל ואחריה' מורי נר"ו בלי ספק שהיה ג"כ על הדרך הזה שכתבתי ועל המשקל הזה לא פחות ולא יותר אפי' גרעין אחד וזה יוכיח שלפי החשבון שכתבתי יהיה נכון משקל השעורי' גבי בכור כמ"ש הברטנורא ורש"ל עצמו ואם לא יהיה חמש סלעים של בכור רק חמשה לוט וקווינט ואם כן בחמשים סלעים נ"ב לוט וחצי צא וחשוב מנין השעורים לא יגיע לחמשה לוט וקוינט רק ח"י מאות ותשעים ויחסר שלשום גרעינין וא"כ דברי רש"ל עצמו סותרין אלא פשוט וברור לי שגם הגדולים ששקלו היה מכוון למשקל ששקלתו גם אני רק מה שכתבו ה' לוט וקויינט לא דקו ולקולא לא דקו והסיבה לזה נ"ל משום דאיתא בח"מ סימן רל"א שאין המשקל מתחלק לשלישים רק לחצאין ולרביעית וגם בכל מלכות הקיסר ושאר האומות אינם מחלקים המשקל לשלושים ולכן לא שמו לבם רק על אבני המשקל ולא היו יכולים לשקול יותר רק ה' לוט וקווינט ואף אם היה מעט יותר לא השגיחו באותה הכרעה ובאמת קפידא טובא איכא כאשר כתבתי דאז לא היה מכוון במנין השעורים גבי בכור וע"כ מזה נמי מוכח פשוט וברור שהחשבון שלי כפי מה ששקלתי הוא מכוון ממש כמשקל של הגדולים הנ"ל ובכל הזמנים משקל השעורים שווים ולא לחנם הניח הרמב"ם ז"ל כל חשבנותיו על משקל השעורים או גרעיני חרובין כי לא ישתנ' בשום זמן. אך מה שכתבו וקווינט צריך להיות ושליש כאשר הראיתי לדעת במופת חותך. ועוד ראיה מופתית ממה שכתב מורי רבינו הגדול המקום יהיה בעוזרו שכפי מה ששקל הוא היה ה' לוט וקווינט במשקל של מדינות קיסר וקצת אפילו יותר עכ"ל הרי מוכח כמו שכתבתי שגם בזמן ששקלם מורו נר"ו היה יותר מקווינט אך לא חש על המותיר מאחר שלא היה בידו אבני המשקל משליש לוט. ועוד אם היה ה' לוט וקווינט ממש ולא יותר א"כ משקל חמשים סלעים לא הוה מגיע רק לנ"ב לוט וחצי כסף נקי שהוא שוה עתה כ"ו ר"ט ורביעי שהוא ע"ח זהובים וג' רביעית מזהוב פולניש והוא צריך להיות שמנים זהובים והיה צריך לדחוק ולפרש שהנחשת הוה ממלא שהנחשת היה שוה כל כך עד שישלים לפ' זהובים וזהו דוחק ועוד דבכסף צורי לא היה סיג כלל רק הכל כסף צרוף. אך מה שהקשה הסמ"ע בדרך קצת קשה גבי כתובה דרבנן עשרה זהובים היה ז' חלקים נחשת והיה שוה מה ולמה לא מחשב אותו וא"כ אם כתובה דאורייתא הוא שמנה פעמים יותר היה צ"ל דגם לפי ערך הכתובה דאורייתא היה ז' חלקים נחושת דהיינו בכתובה דרבנן שהוא ו' סלעים ורביעי והיה אצלם משקל ז' פעמים ו' סלעים ורביעי נחוש' א"כ כתובה דאורייתא במנה צורי שהוא ח' פעמים יותר מכסף דינה דהיינו חמשים סלעים כסף נקי היה צריך ג"כ נגד הנחושת ז' פעמים כנגדו וזה אינו דגבי כסף צורי לא היה נחשת וא"כ לא היה כתובה דאורייתא ז' פעמים יותר אבל אין זה קשיא כלל כי שמעתי מן החלפנים שסותרים עם חילוף מטבע שמעולם לא נפרע להם במלאכת המטבע בהיתוך הכסף רק הכסף צרוף מה שנבדל מן הנחשת כי יחסר הרבה מן הכסף בתוך הכור ע"י האש וע"כ ממלאי' חסרונם מן הנחשת וכ"כ מהרי"ל בתשובה סימן קי"ב בשם הרא"ש לענין הוספת חומש על המטבע וז"ל דאם יבא להתיך לא יהא ריוח דאותו מותיר אזיל לאיבוד ע"י התכה ויתר יציאות שצריך לזה הלכך לא מרויח מידי עכ"ל וע"כ מסולק קושית הדרישה שהקשה גבי כתוב' דרבנן ששה סלעים ורביעי שהיה אצלו ז' חלקים נחשת שהיה ג"כ שוה דבר מה היינו הטעם מפני שאם ירצה להבדיל הכסף מן הסיג לא ישאר לו רק הכסף ולא ישלם להם הנחשת כלל ולא ישאר להם רק ששה סלעים ורביעי כסף צרוף ולכן בחמשים סלעים דאורייתא שהוא ה' פעמים יותר היה כסף צרוף בלי נחשת כלל ומסולק גם קושיא זו של בעל הדרישה:
ד נמצא חשבון כתובת בתולה בזוזי דרבנן הם עשרה זהובים ומדאו' ח' פעמים יותר הוא שמני' זהובים פולניש כפי מה ששוה עכשיו נ"ג לוט ושליש כסף צרוף ממשקל הנ"ל אך עדיין קשה לפ"ז בפדיון בכור שהוא חמשה לוט ושליש היה צריך להיות ח' זהובים ורמ"א כתב ב' זהובים פולניש שהם שני זהובים רייניש ולכן נראה לי גם בזה פשוט דעכשיו שהזקוק כסף צרוף הוא שוה שמונ' ר"ט ולכן נחשב הכתובה דאורייתא לשמנים זהובים פולניש וא"כ פשוט בזמנינו זה צריך לפדיון בכור שמנה זהובים פולניש ולפי המשקל ששקלתי והחשבון שהנחתי אין נפקותא כלל במ"ש לעיל לפי דברי המפרשים הנ"ל אם היו הזהובים פולניש כמו רייניש או להיפוך רק כלל זה נקוט בידך ואמת וברור היא שבכל מקום ובכל זמן צריך ליתן ה' לוט ושלי' כסף נקי או דמי שויין לפי ערך מה ששוה הכסף נקי בזמן ההיא כי אם יפחת המטבע ותיעש' מסיגים יתייקר הכסף ורמ"א שכתב ב' זהובים פולניש אינו ר"ל כמו שהם עתה הזהובים פולניש או רייני' רק הביאו משם מהרי"ל שכתב שהוא שני זהובים ובימי מהרי"ל היו הזהובים גדולים וטובים באופן ששני זהובים הניתנים בהוצאה היו שוים ה' לוט ושליש כסף נקי שהוא שיעור פדיון הבן וראיה שבימי מהרי"ו תלמידו היה הזקוק כסף צרוף שוה ששה זהובים ולא יותר כמ"ש מהרי"ו בסי' י"ד ואם תחלוק הזקוק כסף על ג' חלקים יהיה כל חלק ה' לוט ושליש וא"כ הוי ה' לוט ושליש שוים שני זהובים לפי ערך שווי הזקוק ו' זהובים (ומזה מוכח נמי שחשבון ה' לוט ושליש הוא נכון) רק השני זהובים היו כבדים ומכסף נקי והיו שוים ה' לוט ושליש כסף נקי ועל כן בזמנינו ובכל הזמנים צריך ליתן כפי השיעור שיהא שוה ה' לוט ושליש כסף נקי וכאשר באמת עוד היום אנו רואי' שהמטבעות ישינות היו טובים מאוד בכסף נקי ובזול וראיה מופתית שהמטבע ישינה הנקראת בפולין אלט"י פיר"ר ובאשכני שפי"ץ בער"ט) והוא מוטבעת במלכות פולין בממשלת המלך זיגמונד לא היו מוטבעים רק על ד' גדולים פולניש כאשר כתב כן בפירוש על המטבע ההוא ועכשיו היא עוברת לסוחר בעד עשרה גדולי' דהיינו חצי ק"ש וביש מקומות עוברת לסוחר בעד חצי רביעית רייכש טאלר וראיה ברור' גם לזה מה שכתוב מורי הרב הגדול נר"ו בשם הפריש' וז"ל ובכתבי מהרא"י שיש קבלה בידינו שהוא שני זהובים רייניש וכו' וקרובים דבריהם להיות שוים שהם חמשה אוקיים כסף צרוף כמו שכתבו הגאונים עכ"ל והנה מה שכתוב מהרא"י ז"ל כתב כן משם מהרי"ל וכך עבד מהרי"ל ז"ל עובדא כדאיתא בליקוטי מהרי"ל והנה יש להקשות טובא היך אפשר ששני זהובים ריינש יהיו קרוב להיות שוה לחמשה לוט וקווינט כסף נקי כי אם על הדרך שכתבתי כי פדיון בכור הוא אלף תתק"ך שעורים והוא חמשה לוט ושליש והזקוק היה שוה ששה זהובים נמצא שליש מזקוק שהיא ה' לוט ושליש שוה שני זהובים לא פחות ולא יותר ומ"ש הדריש' וקרובים דבריהם להיות שוים והרי הם שוים ממש היינו משום שהדריש' ראה שכתבו ה' לוט וקווינט כאשר הביא משם מהר"ם מריזבורג ורש"ל ולפ"ז יחסר מעט ולפיכך כתב וקרובים דבריהם להיות שוים אבל באמת אם הוא ה' לוט ושליש הם שוים ממש וא"כ בודאי אם חמשה סלעים של בכור הוא ב' זהובים כתוב' דאורייתא הוא עשרי' זהובי' והיינו לפי הזהובי' שהיו בזמן מהרי"ל שהיו ב' זהובים שוים ה' לוט כסף נקי ושליש לוט נמצא חמשי' סלעי' של כתובה היו עשרים זהובים אבל לפי שיוי של עכשיו הוא שוה נ"ג לוט ושליש כסף נקי שמנים זהובים פולניש נמצא ה' סלעים של בכור הם עתה שמנה זהובים פולניש ובאמת מ"ש רמ"א ב' זהובים פולניש שהם ב' זהובים רייניש סבר רמ"א שהם ריינש כמו שהיה בימיו גם היה רייניש ופולניש שוים ואינו כן כי השני זהובי' ריינש שזכר מהרי"ל ומהרא"י הם כפי זמנם שהיה הזקוק שוה ששה זהובים וע"כ בהא סלקינא ובהא נחתינהו שעתה בזמן הזה צריך לפדיון הב' שמנה זהובים פולניש שהוא עתה ד' זהובים רייניש ונירנבערגיש גם בק"ק פראג והוא ג' קאפ שטיק וכן נראה מדברי מור"י נר"ו שכתב וכל הרוצה לעשות על צד המובחר יתן שוה משקל ה' לוט וקווינט במדינות של קיסר עכ"ל: ד ועוד מצאתי און לי בספר שלשלת הקבלה דף פ"ט שמצא במדרשו של ר' עובדיה דבספורנו שמנה של אלמנה הוא אלף ומאתים גרעיני שעורה של כסף ומאתים הוא הכפל זה מצאתי בשם רבינו סעדיה גאון עכ"ל וא"כ מאתים של בתולה הוא ב' אלפים ד' מאות גרעיני שעורים וזה השיעור הוא במאתים דרבנן שהוא חלק שמיני של כתובה דאורייתא שהם בחמשי' סלעים ודעת רבינו סעדיה כדעת כל הגאונים שמאתים של בתולה דרבנן ולכן מחשב מאתים של בתולה על ב' אלפים ד' מאות גרעיני שעורים, וכ"כ הטור שכתובה מחשבין בכסף מדינה ושהיא ו' סלעים ורביעי וכתב בשם הרמב"ם שהוא כ"ה דינר כסף ומשקל כל דינר צ"ו שעורות וא"כ מכוין ממש לשיעור של הגאון ר' עובדיה דספורנו הנ"ל בשם רבינו סעדיה גאון ז"ל כי צ"ו פעמים כ"ה הם מ"ח פעמי' חמשים שהם כ"ד מאות וכ"ד מאות הוא חלק שמיני של י"ט אלפים ב' מאות וכבר כתבתי שלפי שעכשיו הכסף נקי הוא יוקר אשר לא היה כן מלפנים הזקוק שמנה רייכש טאליר יגיע על מאתים דאורייתא שמני' זהובי' פולניש ולא יותר ובדרבנן עשרה זהובים פולניש ולא יותר ומיהו אנן קיימא לן כדעת כל הגאונים שכתובה דרבנן אבל היא גביא מכסף דאורייתא אע"פ שלכאורה אין נפקותא בידיעה זו מאחר שבכל מקום כותבין כתובות יותר גדולות מזו כמ"ש בסימן זה כמה פעמי' מ"מ נראה דנפקותא גדולה יש בדבר כמ"ש לעיל בסימן ט' סעיף י"ז ס"ק ג' אם נעדר החתן בשנה ראשונה שאנו נוהגין תקנות הקהילות שהוא לא תקתי רק מה שהכניסה ולא תוספות ואם הכניסה ד"מ ב' מאות ר"ט לא תקחי ב"מ ר"ט הנותרים. רק מה שהכניסה אע"פ שעכשיו סתם כתובה היא ו' מאות ריינש מ"מ הכל היא תוספת וא"כ אם לא הכניסה כלום אינה גובאת הכתובה שהוא מתקנות הנשואין בכל מדינה ומדינה ככתבה וכלשונה רק הכתובה שיש לה ותקנות חכמים ע"כ צריכין אנו לדעת כמה היא ועוד נ"מ לענין מחלה או מכרה כתובתה שצריך שתשאר לה עכ"פ כדי כתובה מאתים דרבנן וצריכין אנו לדעת כמה הוא מאתים דרבנן גם אי כתונה דרבנן צריך שתשאר לה כדי כתובה מאתים דחכמים תקנו כדי שלא תהא קלה בעינון להוציאה משא"כ אי כתובה דאורייתא וק"ל ועיין מ"ש בסעיף הסמוך:
ה ודע לך שלא תטעה כי משקל הלוט אינם בגדר השוה בכל מקום א וע"כ אודיע להקורא באמת יצ"ו שאלו חמשים לוט ושליש הוא במשקל של לייפסיק וכמדומה לי שהוא, גם המשקל של ורנקבורט ואיך שיהיה היא באופן שכל רייכש טאליר שבמלכות הקיסר יר"ה ובורגונדי משקלו שני לוט לא פחות ולא יותר והוא משקל של מדינות קיסר יר"ה שוכר מורי נר"ו:
והשתא מתורץ נמי מה שתניח הסמ"ע בצ"ע בסימן פ"ח וז"ל ולפ"ז בזמנינו דאין יכולין לקניית בפרוטה כי אם מעט מזעיר מן הדין הוה ליה למימר דאין קדישי אשה סגי בפרוט' ולא פדיון הבן בשני זהובים עכ"ל ומהרש"ך בסימן ש"ה כמה עליו וז"ל ותמיהני נמי דהוי ליה למימר דאין קדושי אשה סגי לי' בפרוט' מ"מ אמאי לא תסגי פדיון הבן בשני זהובים דהא ממון חשו' הוא עכ"ל תמיהתו לפי הקושיא אבל אין קושית הסמ"ע קושיא ממילא אין תמיהת מהרש"ך תמיהה דודאי נוכל דומד דבזמניהם היו הקנינ' בזול מ"מ לאו ביוקרא וזולא תליא מלתא דאטו אם הקנינים בזול עד שנוכל לקנות הרבה בחצי פרוטה יקדיש אשה בחצי פרוטה וע"כ אין נפקותא כלל אם לזול אם ליוקר רק הפרוטה לקידושין צריך להיות משקל חצי שעורה כסף נקי כמו שפירש הברטנורא ריש קדושין והא לך חשבנו בדינר הם צ"ו שעורים ובדינר הוא ומעה כסף כל מעה כסף ב' פנדיון פנדיון ב' איסרן איסר שמונה פרוטות נמצא כל מעה כסף ד' איסר ובכל איסרן שמונה פרוטות ואם כן במעה כסף ל"ב פרוטות ומעה כסף הוא ט"ז גרעיני שעורים נמצא שהפרוטה הוא חצי שעורה כסף נקי וא"כ אף אם עכשיו אין הקנינים בזול אין נפקותא בזה וק"ל ועוד דאף אם ביוקרא וזולא תליא מלתא מ"מ אף אם אין יוכל לקנות בפרוטה כלום מ"מ מקודשת חיישי' שמא במדי הקנינים בזול יוכל לקנות הרבה בפרוטה כמו באם קידש בפחות משוה פרוטה דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי ומיהו אפשר אם קידש בכסף ולא היה משקלו חצי שעורה כסף נקי אין כאן בית מיחוש קדושין דלא נוכל לומר שמא שוה פרוטה במ,י שהרי בכל מקום אינן משקל חצי שעורה אבל בשוה כסף כל דהוא איכא למיחש שמא שוה פרוטה במדי וכן מ"ש דשני זהובים ממון חשוב הוא נמי לאו כלום הוא דהרי צריך עכ"פ ה' סלעים כסף נקי ועכשיו אין שני זהובים שוים חמשת סלעים כמו שכתבתי:
ו וראיתי בהגהות מרדכי סוף כתובות שכתב משקל שקל כסף צרוף שפ"ד שעורים בינוניות והשקל הוא ד' דינרין והדינר שש מעות והמעה י"ו שעורות ושקלנו דוקט חדש ממטבע וניצאה והיה מ"ח שעורות דהיינו ג' מעין א"כ כתובת בתול' ארבע מעות דוקט כסף ושל אלמנה מאתים דוקט עכ"ל וכתב עליו מהר"ם טיקטין שלפי זה יהי' כתובת בתול' מאה וששים זהובים פולניש שכל זהוב הוא שלשים גדולים פולניש והיינו ארבע מאות דוקט בכיוון שהרי הדוקט שנים עשר גראשין פולניש ולפי זה יגיע לחמש סלעים של פדיון הבן ארבעים דוקט שהם ששה עשר זהובים פולניש וזה אי אפשר בשום פנים וגם לא קבלנו כן עכ"ל מהר"ם טיקטין ז"ל והנה ודאי אף שחשבון זה מכוון ששפ"ד שעורים הם בסלע כי חמשי' פעמי' שפ"ד עולה י"ט אלפים ומאתים גרעיני שעורים שהם משקל חמשים שקלים אבל ודאי זה א"א בשום פנים שיעל' כתובת בתולה למאה וששים זהובים פולניש אבל אפשר שמ"מ יהיה החשבון נכון שיעלה לארבע מאות דוקט והדוקט שבויניציא אפשר שאינו רק כמו ששה גדולים פולניש ואז יהיה מכוון כפי החשבון שהנחתי וכפי דעת רמ"א שכתובת בתולה שמונים זהובים פולניש והרב מהר"ם טיקטין חישב שהדוקט שבוינצייא הוא י"ב גדולים פולניש כמו שהוא הדוקדקי שבפולין שהוא י"ב גדולים פולניש ואפשר שאינו רק ששה גראשין פולניש באופן שהחמשה עשר דוקט יהיו אחד ריינש טאליר ואז נכון בס"ד: א לב מדאורייתא פלוגתא בפ"ק ובפרק בתרא דכתובות חי כתוב' דאורייתא או דרבנן ופסק ר"ת כמאן דאמר כתובה דאורייתא והרא"ש שם פסק דכתובת בתולה דרבנן והטור הביאו בסימן ס"ו והבאתי דבריו בסעיף הקודם וכתב הב"ח דלר"ת צריך שיכתוב דחזי ליכי מדאורייתא ואי לא כתב אלא דחזי ליכי אינה גובאת אלא המשים סלעים של כסף מדינה דיד בעל השטר על התחתונה ומצי אמר נה לא נתחייבתי לך יותר אלא בסלעים של מדינה אבל להרא"ש אע"ג דלא כתב אלא דחזי ליכי לא הפסיד' כלום וגובה חמשים סלעים של צורי. אבל ליכא לפרש דאיכא בינייהו דלר"ת דכתובה דאורייתא גביא מבינוני' ולהרא"ש דכתוב' דרבנן לא תגבה אלא מן הזיבורית כדאמרינן בפרק קמא דכתובות הואיל ותקנות חכמים הוא לא תגבה אלא מן הזיבורית דהא השתא דכתבינין מכל שפר ארג נכסין גביא אפילו מן בינונית (והוא מדברי הרא"ש) מיהו במקום דאין כותבין כתובה וסומכין אתנאי ב"ד איכא למימר הך נפקותא דאי דאורייתא גביא בינונית ואי דרבנן גביא זיבורית עכ"ל ואע"ג דלכאורה הם סברות הפוכות דלר"ת שכתובה דאורייתא הי' ראוי לגבות מכסף צורי אע"פי שלא כתב דאורייתא ולהרא"ש דכתוב' דרבנן הי' ראוי לכתוב דוקא דחזי ליכי מדאורייתא דאי לא כתב כן לא הוי ידעינין שגובאת כסף צורי אבל אין קשיא דפשיטא דלר"ת צריך לכתוב דחזי ליכי מדאורייתא ואם לא כתב רק סתם מצי אמר לה תנאי הי' לי עמך שלא אתן לך רק כסף מדינה דכל המתנה עמ"ש בתורה בדבר שבממון תנאו קיים כדאיתא בא"ע סימן ל"ח וכמ"ש למעלה סעיף י"ט ס"ק ב' וז"ש הב"ח דמצי אמר לה לא נתחייבתי לך רק סלעים של מדינה והיינו ע"פ התנאי שהיה לי עמך לא נתחייבתי לך יותר אבל להרא"ש דס"ל כתובת בתולה דרבנן ומ"מ נותנין לה מאתים מכסף צורי מתקנות חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא' א"כ אם כתב דחזי ליכא סתמא הוי כתנאי ב"ד ומגבין מכסף טרי וכמ"ש לקמן בסימן ט"ז סעיף א' ס"ק ד' דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולכן כתב הרא"ש והטור בשמו שאם לא כתב רק סתם לא הפסיד משום דאזיל לטעמיה דכתוב' דרבנן וכן דעת רוב הגאונים שהביא הטור שכתובה דרבנן וכן דעת האחרונים וכתבו דאע"ג דכתובה דרבנן מ"מ נהגו לכתוב מדאורייתא ומהרי"ל כתב בשם מהור"ר מענלין מאוברלינג נהי דהתוספ' כתבו ונהגו וכו' מ"מ מה לנו לכנוס בספק עכ"ל:
ב וז"ל הרא"ש פ"ק דכתובת וראיתי מפרשים דאפי' הרגילו לכתוב דחזי ליכי מדאורייתא מודה דכתובת אשה דרבנן וחכמים תקנו חמשים כסף מדאורייתא פירוש משקלים האמורים בתורה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוהו אקרא דכמהר הבתולות משום הכי נהיגי למיכתב דחזי ליכי מדאורייתא שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא נ' סלע מדינה ודברים של טעם הם והכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי לא הפסיד עכ"ל ולפי זה כך שיעורו ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי פי' ראוי לך מדרבנן אבל מגבינן מכסף דאורייתא (וט"ס הוא בהגהות רמ"א בש"ע סימן ס"ה דכתב אבל לדעת יש פוסקים כו' וכתבו דלכן נהגו לכתוב בכתוב' דחזי ליכי מדאורייתא ורושם (המ"מ ר"ת צ"ל הרא"ש) וקשה דיותר טוב ללמוד ממלת כסף זוזי כמ"ש לעיל ולכתוב אח"כ סתם כקבלת מהרי"ל ויהיה כך שיעורו ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי פירוש הראויות לך סתם יהיה מן התורה או מדרבנן אבל מאתן זוזי יהיו של כסף שהוא צורי ולא מאתן זוזי מדינה וגם היה יתכן בזה לכתוב בשוה בין לאלמנה בין לבתולה ואין צריך לכתוב כאן דאוריי' כאן מדרבנן ועוד הקשה בדרישה דאם מדאורייתא אינו קאי על הכתובה רק על זוזי דאורייתא שהגבויה תהיה בכסף צורי אם כן גם באלמנה שגובין החצי ממה שמגבין לבתולה נמי יכתוב זוזי מאה דחוי ליכי מדאורייתא פירוש מאה זוזי דאורייתא והדרישה לא תירץ זאת הקושיא ואדרבה זיל הכי קמדחי ליה וזיל הכי קמדחי ליה ונ"ל דה"פ הגמ' דכתובות דף י' וז"ל הגמרא:
ג אתמר אמר רב נחמן אמרי שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנ' מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן פרש"י כלומר דאי הוי כתובה דאורייתא לא היה נאמן להפקיע אלא בעדות ידוע אבל כתובה חכמים תקנוה הם אמרו והם אמרו הם שתקנוה אמרו שהוא נאמן להפסידה בטענות פתח פתוח:. ורשב"ג אמר כתובת אשה דאורייתא שנאמר כסף ישקול כמהר הבתולות שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה פי' רש"י כמהר הבתולות האמור במאנס את הבתולה קנסו הכתוב נ' כסף בשביל מהר בתוליה שיהא זה כמהר הבתולות הקיש הכתוב קנס המפתה לקנס האונס מה להלן נ' אף כאן נ' ומה כסף האמור כאן שקלים דכתיב ישקול אף להלן שקלים דלא תימא מעות עכ"ל אין הפי' בגמ' דרבי שמעון בן אלעזר אית ליה דלית לה מן התורה כלל רק כתובה ודאי מן התור' יש לה דכתיב כמהר הבתולות ש"מ שסתם בתולה יש לה מהר וכעין זה דריש בפרק המדיר ופרע ראש האשה ש"מ דאין דרך בנות ישראל לילך פרועת ראש ה"נ מדכתיב כמהר הבתולות ש"מ שסתם הבתולות יש לה מהר ותדע שהרי רשב"א אינה לומד מאנוסה וא"כ האי כמהר מה עביד ליה אלא ע"כ כמו שכתבתי שקאי על סתם בתולה אך אנן לא ידעינן כמה הוי מהר בתולה מן התורה כמו בכסף קדושין שהוא נלמוד מגז"ש דכי יקח אך לא נתנה שיעור כמה יהיה כסף הקדושין וחכמים נתנו שיעור פרוטה דשיערו חז"ל דאשה מתקדשת בכך דיותר מה שהאיש רוצה לישא כו' וה"נ כתבה התורה כמהר הבתולת שיתנו לבתולה מהר אך לא נתנה התורה שיעור כמה יהיה המהר וחכמים נתנו שיעור לבתולה מאתים ולאלמנה מנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ור"ל טעמא קאמר דבכל מקום תקנו חז"ל כפי הצורך בקדושין די בפרוטה דכך שיערו חכמים מטע' שכתבתי ובמהר מאתים כדי שלא תהא כו' הכל לפי הענין הנראה בעיניהם ורשב"ג סבר דכתובה דאורייתא אין ר"ל דחולק עמו אל אם כתוב' דאורייתא או לא שהרי גם רשב"א סובר שכתובה דאורייתא אך השיעור מאתים היא דרבנן ואתא רשב"ג למימר דגם השיעור מאתים הוא דאורייתא ויליף כמהר הבתולה האמור בתורה במקום אחר דהיינו חמשים כסף דאנוסה והיינו מאתים זוז כמ"ש בסי' הקודם ממילא לכ"ע הכתובה עצמה ליכא מאן דפליג שהיא דאורייתא רק בהא פליגי דרשב"א סבר שיעור כתובה דהיינו המאתים זוז הם דרבנן ותקנו כך כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואתי רשב"ג למימר דגם הסך מאתים הוא דאורייתא וילפינן מחמישים כסף דאנוסה שהם מאתים זוז. נמצא דעיקר הכתובה לכ"ע הוא דאורייתא ומה שרוצה ר"ש בן אליעזר להוכיח מזה דכתובה דרבנן מפני שיכול להפקיע ממנה והרי אמרתי דגם לרשב"א עיקר כתובה דאורייתא אין זה קשיא דבאמת יש לה כתובה מן התורה אבל אינו יודע כמה ואיכא למימר דאינו רק פרוטה וסברא הוא כמו שהאשה נקנית בפרוטה כך יתן לה מהר כשתצא ממנו בגט או במיתה דויצאה והיתה כתיב אך החכמים תקנו לה כל המותיר כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובטענת פתח פתוח הוא מפקיע ממנה כל המאתים ואי היה כל הסך דאוריי' לא הי' יכול להפקיע ממנה אפילו פרוטה אלא ודאי שהשיעור מאתים הוא דרבנן. ומה שהקשו התוס' וז"ל משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה גבי אין לה כתובה וכו' אלמא סתמא תלמודא סבר דכתובה דרבנן וקשה דנהגו לכתוב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאוריי' עכ"ל הרי משמע דסבר התוס' דעיקר הכתובה דרבנן דאל"כ רק סברי דכ"ע ס"ל עיקר כתוב' דאורייתא א"כ לא הקשו התוספת כלום. הא ליתא רק גם התוספת סברי דכ"ע בין ר' שמעון בן אלעזר בין ר' שמעון בן גמליאל סברי דעיקר כתובה דאורייתא רק פליגי בשיעור כתובה דאל"כ קשיא למה להו להתוספת כל זה האריכות דכתבו וקשה דנהגו לכתוב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאור' וכך הי' להם להקשות מאחר דקי"ל שכתוב' דרבנן למה נהגו ולכתוב דחזי ליכי מדאורייתא אבל מדכתבו התוספת למה נהגו לכתוב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא משמע דעיקר קושיית התוספות על הסך כתוב' וה"פ נהי דבעיקר הכתוב' כ"ע מודים שהוא דאורייתא אך פליגי בסך כתוב' אי הסך מאתיים דאורייתא או דרבנן ובגמר' משמע דהסך הוא דרבנן וא"כ למה נהגו לכתוב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא משמע דהזוזי מאתן הוא דאורייתא וע"ז תירצו התוס' דאנן סומכין ארשב"ג דסבר דגם הסך מאתן היא דאורייתא. כן נ"ל הפשט הלכה ותוספות ברור ונכון:
ד ואחר שכן הוא הפשט הלכה ותוספות זכינו לדין דשפיר אנו כותבין דחזי ליכי מדאורייתא אע"ג דלא אפסיק הלכתא אי כתוב' דאורייתא או דרבנן ואין אנו צריכין לחוש לקבל' מהרי"ל ממהר"ר מענלין מאוברלינגן דממ"נ כותבין שפיר מדאורייתא דאי הלכה כמ"ד דגם הסך מאתן הם דאורייתא א"כ קאי דחזי ליכי מדאוריי. על המהר שהוא דאורייתא. וגם על הסך מאתן שהוא דאורייתא ואי הלכה כמ"ד דהסך מאתן הוא דרבנן מ"מ עיקר הכתוב' והמהר הוא דאוריית' ולפי זה קאי דחזי ליכי מדאורייתא על המהר שלפני פניו דבין למר ובין למר המהר הוא מן התור' וכן משמע מלשון הכל בו בסימן קמ"ג וז"ל דחזי ליכי מדאורייתא פירוש דכתיב כמהר הבתולות עכ"ל הרי דמדאורייתא קאי על המהר:
ה ובזה מסולק קושיית הדרישה דגבי אלמנה אין לכתוב מדאורייתא שהרי לא אפסיק הלכתא ומה שאנו כותבין מדאורייתא הוא מכח ממה נפשך דלפחות קאי על המהר וא"כ באלמנ' שאין לה מהר א"כ אי הוי כותב באלמנה זוזי מאה דחזי ליכי מדאורייתא הוי משמע בפשיטות דהלכה כרשב"ג:
ו ולפי זה ניחא נמי מה שאנו כותבין כסף זוזי וגם מדאורייתא חדא מדהוצרך לכתוב בכתוב' אלמנ' דחזי ליכי מדרבנן הוי משמע דגם המאה זוזי הוא מכסף דרבנן דהיינו מאה זוזי כסף מדינה ולכן צריך לכתוב כסף זוזי שהוא של צורי ולא זוזי נחשת ועוד דגם למ"ד המאתן הם דרבנן צריכין ג"כ לכתוב כסף זוזי אע"פי שכתב ג"כ מדאורייתא מ"מ לשון מדאורייתא אינו קאי על הסך בפשיטו' רק על המהר שהוא דאורייתא אבל מ"מ אפשר שמאתן שתקנו הם מאתן זוזי מדינה ולכן כותבין כסף זוזי מאתן שהמאתים זוז יהי' זוזי כסף מחמת המהר דחזי ליכי מדאורייתא אבל למ"ד שהסך מאתן הם דאורייתא וא"כ קאי מדאורייתא על הסך מאתן וא"כ ממילא ע"כ צריך ליתן כסף צורי מאחר שמחוייב במאתים מן התורה ועל כן מפני שהוא ספק אי המאתן דאורייתא וא"כ לא הי' צריך לכתוב כסף זוזי או שמא אין המאתן מן התור' וצריך לכתוב כסף זוזי שלא תטעה שהמאתים הן מכסף מדינה ובפרט באלמנה שאין לה מהר ובשום פנים אינו יכול לכתוב מדאורייתא וה"א דהמא' זוז הם מכסף מדינה וצריך לכתוב כסף זוזי ולכן כותבין בכל הכתו' כסף זוזי וק"ל:
ז וגם לשון הרא"ש שהבאתי לשונו לעיל בדיבור זה יש ליישב דכמו כן סבר דכ"ע סברי דעיקר הכתובה דאורייתא דאל"כ רק דעת הרא"ש דגם העיקר דרבנן הי קשה קרא דכמהר הבתולת מאי עביד ליה דמשמע עכ"פ דבתול' יש לה מהר ומ"ש ואסמכוהו אקרא דכמהר הבתול' הי' קשה אי סובר דגם עיקר הכתוב' דרבנן א"כ לא נלמוד כלל מן אנוס' וא"כ על כרחך צריך לומר דכמהר הבתול' הוא לימוד גמור או אסמכתא נמי לא הוי ודוק אלא ע"כ גם הרא"ש סובר דעיקר מהר לדברי הכל מן התורה ונלמוד מן כמהר הבתולו' דמשמע בפשיטות דבתולה יש לה מהר כחו שכתבתי לעיל וא"כ קרא דכמהר הבתולות הוא לימוד גמור דנלמוד מינה דבתול' יש לה מהר אך מ"ש הרא"ש דאסמכוה אקרא תיקן בזה שני דברים משום דקשיא איך נזרקה בפיהם שתקנו על מאתים מאחר שאינו נלמוד מחמשי' כסף של אנוסה שהם מאתים זוז וא"כ איך נזרקה בפיהם שתקנו דוקא על מאתים ואי משום כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא הי' די בפחות מזה או הי' להם לתקן ג' או ד' מאות זוז ולכן כתב ואסמכוה אקרא דכמהר הבתולות ור"ל כמו שכתבתי למעלה בשם מהר"מ מינץ ז"ל כמה"ר נוטריקון כמה"ר ועל כן תקנו על סך של מאתים. ועוד יש לפרש שכיון בזה למה תקנו כסף צורי מאחר שכל כסף של דבריהם הוא כסף מדינה וא"כ בכתוב' שהיא דרבנן למה תקנו בכסף צורי ומתרץ ואסמכוהו אקרא דכמהר הבתולת מאחר שנלמוד ממנו שיש לה מהר וא"כ ש"מ שיש לה מהר מן התור' וע"כ תקנוהו בכסף תורה וגם חהנו מאתים שנרמז ג"כ במלת כמהר וא"כ תרתי שמעית מיניה שיעור מאתים וגם כסף צורי אבל מ"מ אינו לימוד גמור רק אסמכתא ועיקר הלימוד מן כמהר אינו רק ללמוד ממנו שיש לבתול' מהר וק"ל:
ח ובזה מתורץ גם קושיית התוס' בפרק יש בכור דף נ' ע"ב אהא דאמר בגמ' אלא אי אתמר וכו' כל כ ק קצוב האמו' בתורה כסף צורי והקשו התו' מהא דכתובות בתולה מאתים צוריים בין למ"ד דאורייתא בין למ"ד דרבנן ואפילו באלמנ' שהיא לכ"ע דרבנן אפילו הכי היא של צורי עכ"ל ובמ"ש ניחא שמפני שהעיקר הכתוב' היא מן התור' תקנו כסף תור' דהוי נמי כאלו הוא מן התור' גם מה שהקשו מאלמנ' יש ג"כ ליתן טעם זה דמגבי מנה נורי כדאי' פ"ק דכתובות דאלמנ' נקראת ע"ש מנה דעתידין רבנן לתקן לה מנה והוי נמי כמו כסף קצוב שהרי נקראת על שם מנה ועיין בפירש הברטנור' בפרק יש בכור משנה ז'. וכן בהאש' רבה דאמר מ"ט תקינו רבנן כתוב' כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא' נמי ה"פ דעיקר כתובה מד"ת אך אינו יודע כמה וחכמים תקנו מאתים וע"ז מקש' מ"ט תקינו רבנן כתוב' ור"ל מ"ט תקינו כל כך הרבה ומתרץ כדי שלא תהא קלה וכו' וכן יש לדקדק מתוספת דפרק הניזקין כתובת אשה בזיבורית דיותר מה שהאיש רוצה לישא אשה רוצ' להינשא והקשו התוספ' דלמ"ד כתוב' דאורייתא דיליף לה מן כמהר הבתולות שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה מדאורייתא דינ' בעידית (דקנסות דינם כניזקים) ואמאי הפקיעו חכמים דינ' מהאי טעמא וי"ל דטעמא דהפקיעו חכמים דינ' כדאמר בגמרא וכו' וקשיא למה להו להתוספת להאריך ולהראות מאין הוציא הגמרא שכתוב' דאורייתא וכך הי' להם להקשות למ"ד כתוב' דאורייתא למה הפקיעו וכו' אלא ודאי התוספת מראין דוקא על הטעם שהסך דאורייתא משמע השני אין הסך דאורייתא אבל מ"מ העיקר דאורייתא: