נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל
שבעה סימן ט
בעזר ראשון לראשונים. ואחרון לאחרונים. סיימתי תנאים ראשונים. ואתחיל תנאים אחרונים:
ט:
א) מזל טוב יצמה ויעלה כגן רטוב עד למעלה דברי הברית ב) והתנאים האלה נדברו והותנו בין שני הצדדים בשעת החופה דהיינו כמר פב"פ ובנו החתן פלוני צד אחד וכמר פב"פ ובתו הכלה הבתולה מרת פלונית צד שני. ר"ד כמר פ' הנ"ל ג) נשא וקידש את הבתולה מרת פלונית הנ"ל בטבעת קידושין של זהב והכניסה לחופה כדת משה וישראל ד) והיא קבלה הקידושין ממנו וכמר פלוני הכניס לנדן בנו סך פלוני ומלבושי שבת ויו"ט וחול וסבלונות וט"ק לפ"כ ה) וכמר פלוני הכניס לנדן בתו הכלה סך פלוני במזומנים קודם החופה והלביש את בתו במלבושי כבוד שבת ויו"ט וחול ובגדים וצעיפים וסבלונות כלן לפ"כ: גם השתדל כמר פלוני שטר חליצה מכל אחיו ק"ה וכמר פלוני אבי הכלה נתן לבתו ז) שטר חצי ח"ז בן פשוט וכמר פלוני יתן ח) להזוג ט) שתי שנים מזונות על שלחנו יא) כאחד משאר אוכלי שלחנו ואחר כלות המזונו' יתן עוד שתי שנים יב) דירה בביתו וכל אותן ד' שנים הנ"ל יהיו הזוג מנוקים מכל הוצאות הבית עין ושמן ויתן להזוג משך זמן הנ"ל שליש ריוח מכל משא ומתן אשר יקרה ד' לפניו הן בבית הן בשדה ומעתה הזוג הנ"ל ינהגו יחד באהבה ובחיבה ולא יג) יבריחו ולא יעלימו ולא יגעלו לא זה מזו ולא זו מזה שום הברחה בעולם רק ישלטו שניהם שוה בנכסיהם. ואם ח"ו שיעשה כמר פלוני הנ"ל לזוגתו מרת פלונית איזו דברים שאינה יכולה לסבול וצריכה לב"ד אז תיכף ומיד יתן לה עשר זהובים יד) לפיזור מזונות וכן יתן לה כל חדש וחדש משך ימי הקטט וכל בגדיה ותכשיטי' השייכים לגופה וירד עמה בד"י לב"ד שלהם [ואם אין ב"ד בעירם יכתוב לב"ד הסמוך או בזבל"א] וזבל"א] תוך ב' שבועות אחר בקשתה ממנו וע"פ יעמוד כל ריב וכל נגע ואחר שנתפשרו תחזור מרת פלוני לבית בעלה וכל הנותר בידה מן המעות וכל בגדיה ותכשיטי' תחזירן למקומן הראשון: ומחמת טו) העידור כך נתקן שאם יעדר ח"ו כמר פלוני הנ"ל טז) בשנה ראשונה אחר החופה בלי זרע קיימא מאשתו הנ"ל אז תחזיר מרת פ' הנ"ל ליורשי בעלה הנ"ל יז) כל מה שהכניס ואם ח"ו יעדר בשנה שניה אחר החופה בלי ז"ק מזוגתו הנ"ל אז תחזירו מרת פ' הנ"ל החצי מה שהכניס ואם ח"ו שתעדר היא מרת פ' הנ"ל בשנה ראשונ' אחר החופה בלי ז"ק יחזיר כמר פלוני הנ"ל ליורשיה כל מה שהכניסה ואם ח"ו שתעדר בשנה שניה אחר החופה בלי ז"ק ממנו יחזיר כמר פלוני הנ"ל ליורשה החצי ממה שהכניסה לו ובשנה השלישית אחר החופה ומשלישית ואילך איזה מהן שיעדר יא) הדין חוזר לסיני הבעל יורש את אשתו והיא נוטלת כתובה ותוספת ומכל הזמנים הנ"ל היא נוטלת ט"ק בראש בלי ניכוי ומגרעת כתובתה וכל הנ"ל קבלו הזוג עליהם בח"ח ובשד"א ובק"ס לאשר ולקיים כל הנ"ל והנעשה נעשה היום יום וכו' הכל שריר וקיים: (והא לך נוסח מנהג מדינת פולין):
ט זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ היום יום פ' בכך לחדש שנת פלוני פה עיר פ' איך שבא לפנינו כמר פב"פ ואמר הוו עלי עדים וכו' ואף חתמו ותנו ליד חתני פב"פ להיות בידו וכו' איך שקבלתי בחוב גמור ואמיתי שמחויב אני ליתן מזונות על שלחני להזוג חתני כמר פלוני הנ"ל ולבתי אשתו מרת פלונית הנ"ל ב' שנים אחר החתונה שלהם גם מחויב אני ליתן להם דירה בביתי ב' שנים אחר המזונות בלי שום חילוקים בעולם ולחתני ולבתי הנ"ל וכ"כ יהיה הנאמנות בדיבור קל בלי שום אלה ושבועה ובלי שום קבלת חרם על כל ענייני חוב הנ"ל וכל הא דלעיל קבלתי עלי ועל יורשי אחרי ועל באי כחי לאשר ולקיים בח"ח ובשד"א ובק"ס ובביטול כל מודעות עד סוף כל מודעי דמודעי בכל לישנא וכו' ושטח"ז לא יפסול וכו' רק תמיד יהא בתקפו כתוקף כל שט"ח דנהגין בישראל העשויין כתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מכמר פב"פ הנ"ל לחתנו כמר פלוני הנ"ל על כל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקניא ביה והכל שריר וקיים:
א מזל טוב מה שעל הרוב מתחיל התנאים בלשון המגיד מראשית וכו' או מ"ט יצמח וכו' ואין ספק שלא במקרה נפל כן ואם הוא לסימנ' מלתא הלא אפשר בשאר לשונות של סימן טוב גם באשכנז כותבין גם תנאים ראשונים בלשון זה ונ"ל אחרי כי כל מפרשי דינא הכתובה נתנו טעם אפילו על מנהגים שלפי הנראה אין בהם נפקותא ואינו מעלה ואינו מוריד כגון בשבירות כוס מטעם וגילו ברעדה נתן מהר"מ מינץ טעם למה משבר הכוס של אירוסין ולא של נשואין משום שהיה מורה על שבירות הענין ולא היה מורה על סימן טוב ולכן משברין כוס של אירוסין לפי שעדיין לא נגמר הענין ע"כ נ"ל לתת ג"כ טעם דבתנאים ראשונים יכתוב המגיד וכו' שהוא תפלה על העתיד שיגיע לאחרית טוב כי כמה פעמים אינו מגיע לאחרית טוב ונתפרדו זה מזה כמ"ש בשם הסמ"ע לעיל סימן ח' סעיף יוד ס"ק ה' שלכן מקנה רק בקנין אתן וע"ע מ"ש בסמוך וע"כ כותבין המגיד מראשית אחרית השם ב"ה שיודע מה שיהיה באחרית הוא יתן גם פה אחרית טוב ושם שארית ובתנאים שבשעת החופה שעכשיו הוא קנין עדי עד ע"כ כותב מדרך בקשה שיתן להזוג מ"ט עד עולם וע"ז נופל הלשון מ"ט יצמח ויעלה וכו':
א ב והתנאים האלה טעם תנאים בשעת החופה האריך בסמ"ע בסי' רמ"ה ונתן טעם לדבריו שהתנאים ראשונים היו בקנין אותן שיתן כך וכך לבתו ואם כן אם נסמוך עתה על תנאים הראשונים א"כ אם האב עדיין חייב להזוג מזונות ודירה או זולתו לא יתחייב בקנין הראשון משום דקנין אתן הוא וע"ש כי האריך בטעם הדבר שאינו כותב בתנאים הראשונים בדרך הודאה משום שלפעמים יבא לידי ביטול וע"כ אינו מקנה רק בקנין אתן ולכן צריך עכשיו תנאים חדשים ועיין בהגהות רמ"א בח"מ סימן רמ"ה סעיף ב' ולפי דבריו נ"ל דהקנין לא מהני כלל דקנין אתן הוא והקנס הוי אסמכתא אך שחז"ל אמרו שאין בו אסמכתא משום בושת כמ"ש הוא עצמו וגם החרם לפי דבריו לאו כלום הוא כמ"ש בשמו לעיל בסימן ח' בדין תנאים ראשונים סעיף י' וכתב עוד דמשום הכי המנהג דאין מוציאין מן החוזר בו כי אם הקנס ואע"ג דאביהן עצמו פסק אנפשו ליתן כל הנדוניא וקבל על עצמו בקנין אלא ודאי היינו טעמא משום דקנין אתן הוא וכו' וע"ש כי האריך וקשיא לי א"כ אטרוחי בכדי למה לי למה לי להקנות בסודר ולכתוב שקבל עליו בק"ס ובח' ח ובשד"א אם אין הקנין מועיל לענין עיקר הפסיקא דקנין אתן הוא ואי משום הקנס בלאו הכי חייב משום בושת כמ"ש הוא עצמו ולדבריו מכ"ש שיפה עושין באשכנז שאין מקנין מן הצדדים כלל אחרי כי אינו נגבה רק הקנס ובזה די בקנין העדים כמ"ש למעלה סימן ח' סעיף י' וא"כ קשיא למה לי האי קנין אתן כלל גם למה מקנין מן הצדדים אבל לפי מה שכתבתי למעלה גם הקנין במקומו עומד וקאי בעונש החרם ומה שאין מכריזין עליו חרם או למה אין כופין אותו לקיים הקנין כתבתי למעלה בשם מהר"ם מינץ בקצרה ולהיו' שאינו בנמצא ביד כל אחד אעתיק לשונו בקצרה וז"ל וגם מקרי עבריינא על שמעל בשבועתו אבל מ"מ לאו בעל דברים דידיה הוא דיכול לכופו אלא אם ירצו ב"ד יכפוהו לקיים שבועתו כשא' מצות עשה דמכין אותו עד שתצא נפשו ובשבועה איכא עשה ול"ת אבל מבעל דינו מסולק ע"י נתינות הקנס ומעתה אפשר דאפילו הב"ד אינם יכולין לכופו דתאמר הוא דנתחרט ורוצה להתיר לו נדרו אע"ג דאיתא במרדכי פ"ק דשבועו' היכא דראובן השביע לשמעון על דברי אח' וענ' אמן או קבל שבועתו וניחם אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו הא פר"י דבדיעבד מהני אפי' שלא בפניו וראיה מצדקיה וכו' ומעתה הכא בעובד' דידן דראובן מסולק משמעון ע"י נתינות הקנס אפשר דלכתחילה מתירין לו נדרו עכ"ל וע"ל בסימן הקודם תחלת השאלה הרי דמידי עונש שבועה לא יצא ולפחות היתר צריך ועדיין הוא ספק אם מועיל היתר כי לא כתב בפשיטות שמועיל וכן נלע"ד שאעפ"י שנתן הקנס אין מתירין לו לכתחיל' ני פן ואולי עדיין ישלים התנאים מכל מקום מוכח מיניה שפיר דקאי בעונש חרם רק שאין בידינו להכריזו גם מטעם זה אין כופין אותו לקיים (ומזה מוכח נמי מהר"מ מינן דאם כתב בשטר שנשבע דהוי כאלו נשבע) ועמ"ש לעיל מזה בסימן ח':
ב אכן עדיין יש לדקדק דעכ"פ הקנין בלא מעכשיו ששני דנהי דאין א צריך לאותו קנין בשביל הקנס דחייב משום בושת מ"מ בשאר דברי' שפסקו שכותבין בתנאים שאם יעבור על התנאים הן על כולה או על מקצתה יתן הקנס כגון אם יעבור על איזה פסיקת ממון דהא דמתחייב בקנס בלא קנין היינו משום בושת אבל אם יעבור על איזה פסיקת ממון אין זה בושת שהרי מרוצה בעיקר השידוך וא"כ במה יתחייב בקנס אם לא בקנין וא"כ אף אם הוא קנין אתן מכל מקום מהני דאף על גב דאין יורדין לנכסיו לדברי הסמ"ע וגם אם מת אין כופין ליורשיו מ"מ כופין אותו בשוטים וכמ"ש הסמ"ע בסימן רמ"ה וא"כ ע"כ צריך לזה הקנין אף שהוא קנין אתן וא"כ באשכנז שאין מקנין מן הצדדים נהי דמתחייב בקנס בלא קנין משום בושת אבל למה יתחייב בקנס כלל אם ירצה לבטל איזה דבר מדברי' הפרטים ועוד קשה לפ"ז דלמ' לעולם אם נתן הקנס לא נשאר עליו עונש חרם ומה שצריך לקבל קנין אעפ"י שחייב בקנס בלא קנין משום בושת הייתי אומר דהיינו טעמ' דנהי דמשום קנס השידוכין א"צ קנין אבל על הקנס של הדברי' הפרטים צריך קנין כדי שלא יהא אסמכתא וא"כ אם נתן הקנס לא נשאר עליו עונש חרם. זה אינו דיש לומר דאי משום הא לא ארי' דא"כ בקל יוכל להערים מי שלא יחפוץ בקישור השדוך יתלה סרחונו בדברי' הפרטי' כדי שלא יתרצה הלה וע"י כן יוציא מחשבתו לפועל שיבא ע"י כן לביטול הענין וראיה ממה שכתב מהרי"ו סי' קל"ד הבאתי לשונו לעיל סימן ה' סעיף ט' וכ"כ הסמ"ע סי' רמ"ה אך לא הבי' ראיה זו ממהרי"ו ולכן בכל ענין חייב בקנס ולכן אעפ"י שאין מקנין מן הצדדי' כלל מ"מ יפה כותבין מי שיעבו' על התנאי' הן על כולה או על מקצת' שיתחייב בקנס וחייב ליתן הקנס על הדברי' הפרטים כמו על גוף השידוך משום שעי"כ יבא לידי ביטול השידוך והוי בושת וא"כ לעולם הקנין אתן לא מעל' ולא מוריד כלל דכל מה שיתחייב בקנין אתן מתחייב נמי בלא קנין (וכמ"ש רמ"א סי' ר"ט ובסמ"ע סי' רמ"ה) וכמעט יותר רק מהני לענין שנשאר בעונש חרם ומיהו ההתר' שכתב הרב מהר"ם מינץ לאו מנתא דפסיק' הוא וע"כ נשאר בעונש ולכן כותבין והקנס לא יפטור את החרם ובאשכנז אין צריך לזה כמו שהארכתי במקומו בס"ד:
ג אבל עכ"פ יזהר שלא יכתוב בתנאי' הראשוני' שיקבל עליו קנין סוד' מעכשיו דבמעכשיו מהני אפילו בקנין אתן (ואעפ"י דסתם קנין הוא מעכשיו אעפ"י שלא כתוב בשטר מעכשיו מ"מ בכל אסמכת' צריך לכתוב בפי' מעכשיו דאל"כ מאימת קניא דכבר הדר סודר למריה והנ' קנין אתן אינו מועיל אם לא כתב בפירוש מעכשיו וע"כ בקנין אתן דתנאים אין לכתוב מעכשיו וק"ל) אבל אם לא כתב מעכשיו נהי דקנין אתן הוא או אם לא הקנה מן הצדדים כלל כמנהג באשכנז מ"מ כל זמן שהוא חי מחויב לקיים אלא שאין יכולין לכוף ליורשים וע"ל סימן ח' סעיף ב' וכ"כ הב"ח סימן רמ"ה:
ד ולפי זה הא דפסק מהרי"ו סימן קמ"ג הביאו רמ"א בהגה מ"מ סי' רמ"ה דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה לא זכתה כל זמן שלא כתב לה היינו דשם היה המעשה שמת הבעל ועל כן פסק דאין היורשי' מחויבי' ליתן לה כתוב' מאחר שעדיין לא כתב לה כתוב' אבל אם היה בחיי' היה צריך לקיים וכן משמע לשון התשובה שכתב וז"ל אע"ג דיש מרבותינו דפליגא ואמרי באתן לך מהני ק"ס היינו משום שקיבל עליו בק"ס צריך ליתן ולקיים מה שקיבל עליו בק"ס וצריך לעשות לה כתוב' כמו שהתנה אבל כל זמן שלא נתן לא זכתה האשה עכ"ל וקשיא דהא רצה לתרץ דאף למ"ד קנין אתן מהני הכא לא מהני ומה מתרץ בזה משום שעדיין לא נתן לא זכתה האש' וקשיא יתן עדיין השט' דהא צריך לקיי' הק"ס למ"ד זה דקנין אתן מהני ועוד דהלשון אינו מדוקדק כלל דהוי ליה למימר כיון דעדיין לא כתב לא זכתה האשה גם הלשון זכיה אינו מדוקדק כלל אלא ודאי דשם היה המעשה שמת הבעל והיא היתה תובע' הכתוב' כמו שהיה כתוב בתנאים ופסק דאף למ"ד קנין אתן מהני היינו אם הוא בחיים וצריך לעשו' לה כתובה כמו שהתנה משא"כ עכשיו שמת ועדיין לא נתן לה שטר כתובה לא זכתה בסך כתובה שפסק לה וכך הבין נמי הב"ח בדברי מהרי"ו ולכן כתב הב"ח וז"ל ולכן איכא לתמוה על הרב בהגה ש"ע שכתב כאן ומהרי"ו פסק כסברא הראשונה ולכן כתב דהפוסק לאשתו וכו' שהרי מפורש במהרי"ו שפסק דינו הוא אף לדברי רבותינו דמהני ק"ס באתן לך עכ"ל והיינו ע"ה הבין כמו שכתבתי דפסק מהרי"ו מאחר שמת לא זכתה האשה אפי' למ"ד קנין אתן מהני אבל אם היה בחיים עדיין בספק אם היה חייב ליתן לה או לא ועל זה לא הכריע עהרי"ו וזהו תמיהת הב"ח על רמ"א שכ' מהרי"ו הכריע כסברא הראשונ' אבל לפי מה שאכתוב בסמוך ל"ק מידי אבל מ"מ נשמ' מדברי הב"ח שמהרי"ו איירי באם מת הבעל וכך הבין נמי מהר"י כ"ץ בספר שארי' יוסף סי' ב' בדברי מהרי"ו הנ"ל ומזה פסק לענין אם נכתב בתנאים ליתן שטר ח"ז ואח"כ מת הפוסק דאין היורשין מחויבין ליתן מאחר שלא היה רק קנין אתן ועדיין לא נכתב וכ"כ בסמ"ע בפי' השני דאיירי שמת הבעל. וא"כ הא דכתב רמ"א בענין קנין אתן ב' דעו' אי מהני אי לא מהני וכתב וז"ל ומהרי"ו פסק כסבר' הראשונ' (ר"ל דלא מהני) עד ולכן נהגו לעשו' תנאי' חדשי' וכו' היינו כל משאו ומתנו לענין היורשים דלמ"ד מהני קנין אתן חייבין היורשי' לקיים כמו אם כתב בלשון הודא' ולמ"ד קנין אתן לא מהני ר"ל דאין היורשין חייבים אבל הוא עצמו חייב לקיים אם הוא חי. ומה שכתבתי עד הנה דמכח הקנין אחן שכתוב בתנאים הוא עומד בעונש חרם אבל אין כופין אותו ליתן מה שפסק ולפי מ"ש היה לנו לכופו מאחר שהו' בחיים דלפי מה שכתבתי עתה צריך עכ"פ לקיים הקנין אתן אם הוא בחיי' בין למר בין למר ולא פליגי אי מהני אי לא רק לענין היורשין אין זה קשיא כלל דהא כתבתי הטעם משם מהר"מ מינץ מאחר שנתן הקנס מסולק מבעל דינו אבל הבית דין באמת אפשר שיכולין לכופו ובזה מסתפק מהר"מ מינץ אבל במקום שאין שם קנס כופין אותו להדיא לקיים הקנין אתן. והסמ"ע כתב בתירוץ ראשון לדברי מהרי"ו דאיירי שהוא בחיים ומה שפסק שלא זכתה האשה היינו שאין בידינו לירד לנכסיו רק להחרימו או לכופו בשוטין עכ"ל כתב כן סברתו דלעיל שקנין אתן לא מהני כלל שלכן כותבין בתנאים קנין אתן אבל לפי מה שכתבתי אפשר שיורדין אפילו לנכסיו אם הוא בחיים והב"ח כת' בח"מ סימן רמ"ה דבדברי מהרי"ו אין הכרע אי פסק אפילו למ"ד קנין אתן מהני או לא ולפי מה שכתבתי יש הכרע בדבריו דמהני לגבי דידיה רק לא לענין היורשין:
ה והכלל העולה מכל דברי אלה דקנין אתן מהני וצריך הוא עצמו לקיים ואם אינו רוצה לקיים יורדין לנכסיו וכ"ש שאר כפיות אם הוא חי ומה שאין כופין אותו לקיים בשידוכין הקנין אתן הוא מטעם שכתב מהר"מ מינץ שמסולק מבטל דינו ע"י נתינת הקנס ומה שפסק מהרי"ו באחד שכתב לאשתו לעשות לה כתובה וכו' דלא זכתה האשה כל זמן שלא נכתב הכתובה היינו דשם היה המעשה שכבר מת הבעל ולכן אין לכוף ליורשים וע"כ הביא שני הדיעות אי קנין אתן מהני אי לא ור"ל אי מהני קנין אתן כמו קנין דבדרך הודאה ואם כן כמו בקנין בדרך הודאה היו היורשים חייבים וא"כ אי קנין אתן מהני היו ג"כ היורשים חייבים לקיים וליתן מה שכתב לה הבעל ואי קנין אתן לא מהני היינו ר"ל נגד היורשים אבל עליה דידיה מהני אם הוא בחיים וצריך לקיים וגם ככה הם דברי רמ"א הנ"ל בח"מ סימן רמ"ה סעיף ב' יש ג"כ לפרשו ע"ד זה:. ומה שחלקתי בקנין אתן אם כתב מעכשיו או לא היינו דאם כתב בקנין אתן מעכשיו הוי קנין מעליא דהוי כמו קנין בלשון הודאה או נתתי דלא הוי הבטחה דהוי מועיל אפילו נגד יורשין וכ"כ בסמ"ע סימן רמ"ה ומה שכותבין בתנאים ראשונים קנין אתן אם הוא מחויב לקיים בהחלט אם הוא חי אין זה קשיא חדא דלהכי כותבין בלשון אתן שאם ימות יכולין היורשים לחזור ועוד דאף אם הוא בחיים אע"פ דבשאר קנין אתן כופין אותו לקיים משא"כ הכי בשידוכין אין כופין אותו לקיים מאחר שאם נתן הקנס נפטר מבעל דינו אבל הב"ד אפשר שיכולין לכופו כשאר מצות עשה ואם אין הב"ד כופין אותו לקיים השידוך נשאר בעונש חרם מכח הקנין. ואם ירצה להתיר החרם והשבועה מצד הקנין שעליו שלא בפניו לאו מלתא דפשיטא שמועיל וא"כ מי יכניס ראשו להתיר איסור שבועה וחרם שהוא על דעת חבירו ונשאר בעונש חרם מצד הקנין על האופן שכתבתי משם מהר"מ פדואה ותשובת שנ"ץ. ובזה הכל נכללו כל דברי תנאים הראשונים ואחרונים ולא יבא המעיין לידי מבוכה שלא יראה סתירה בדברי אך צ"ע דבטור סי' קנ"ז סעיף ד' הביא שני הדיעות בשם הרמ"ה וכתב טעם דמ"ד קנין אתן לא מהני משום דהוי קנין דברים ובקנין דברים לא מהני אפילו לגביה עצמו ואפשר לחלק בין מתנה דעלמא למתנה דשידוכין וסברה הוא דמי שכתוב שיתן מתנה לחבירו דזה לא הוי רק מבטיח וקנין דברים הוא ולא קני כלל אפילו אם הוא עצמו כאן משא"כ בכותב לאשתו בשעת הקנס שיעשה כך וכך לכתובה דאין זה מבטיח רק ע"פ התנאי שהתנו עמו ליתן אפילו בקנין אתן והא דכתב תחלה בלשון אתן משום שמא יבא לידי חזרה שלא יחול הקנין על היורשין אבל אם הוא בחיים ממ"צ אם רוצה לחזור בו בגוף השידוך או אפילו רק מזה שלא ירצה לכתוב לה כתובה וא"כ ע"י זה בקל יוכל לבא לידי ביטול השידוך לגמרי וחייב בקנס משום בושת ואם כן אם מחוייב בקנס שוב מסולק בעל דינו מעליו כדאמרן ואם הוא לאחר החתונה שלא יוכל לבא לידי ביוש וליכא קנס כופין אותו לקיים הקנין ולכתוב לה כתובה גדולה כמו שהתנה ואין זה הבטחה ולא הוי קנין דברים רק אם מת קודם שכתב לה אין היורשין חייבים וכה"ג מחלק הב"ח בין קנין אתן דמתנה שהוא לשון הבטחה והוי קנין דברים לבין קנין לבנות הכותל אינו הבטחה כי אינו בונה בחנם וע"כ צריך לקיים וא"כ הוי ממש קנין דכתובה כמו קנין לבנות כותל שאינו הבטחה וצריך לקיים וא"כ מה שכתבתי בכלל זה וז"ל אף עפ"י דבשאר קנין אתן כופין אותו לקיים משא"כ הכא בשידוכין אין כופין וכו' אין רצוני לומר דבשאר קנין אתן דמתנה כופין לקיים דזה אינו רק בשטר קנין אהן כגון לבנות כותל ודו"ק ומעתה אין בכלל הזה אלא מה שבפרט דברי הנ"ל והכל נכון בס"ד גם מסולק בזה תמיהת הב"ח על רמ"א שכ' ומהרי"ו פסק כסברה הראשונה ודוק ע"ש וה' יצילני משגיאות:
ו אמנם הב"ח כתב וז"ל ואע"ג דבתשובתי כתבתי ליישב דבריו מ"מ העיקר הוא כמו שכתבתי דאין הכרעה בדבריו עכ"ל ולא זכינו לאורן של ש"ת הרב הנ"ל ואם באולי כוונתי בזה בישוב דברי רמ"א לדעת הגדול הב"ח נ"ע: ג נשא וקידש הא דכתב תחלה נשא ואח"כ קידש משום שהנישואין הוא כניסה לחופה כמ"ש הטור א"ע סימן ס"א בשם הרמב"ם שמשתכנס לחופה נקראת נשואה ובזמן הזה נקרא חופה מה שפורסין יריעה ע"ג כלונסות ומכניסין תחתיה החתן והכלה כמ"ש רמ"א בא"ע סימן נ"ד ובאשכנז נקרא חופה הטלית שפורסין על החתן והכלה ועוד אכתוב בזה דיעות הפוסקים בדיני כתובה סימן י"ב במחודשים סעיף ח' ט' וא"כ בזמנינו זה שאירוסין והנשואין הכל בפעם אחד וא"כ כניס' לחופה שהיא הנישואין קודם לקדושין לכך שפיר כותבין נשא ואחר כך קידש:
ד והיא קבלה הקדושין ממנו לכאורה הוא אך למותר ונראה משום דאיתא ריש קדושין ונתני האיש קונה כו' ומתרץ אי תני קונה ה"א בע"כ תנא נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא. ואם כן ה"נ ה"א דקידש אותה והכניסה לחופה הכל בדידיה לכך אמר והיא קבלה ממנו הקידושין דמשמע מדעתו צ"ל: ה וכמר פלוני הכניס לנדן בתו וכו' כתב רמ"א בא"ע סימן ס"ו אם האשה אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג צריכא להביא ראיה לדבריה אבל אם יש בידה שטר כתובה שאינה מקויים או שאחד מן העדים הוא פסול אע"פ שמראה התנאים שביניהם שהוצרך להוסיף לה אינה גובאת אלא כמנהג עכ"ל וקשיא דאם אין התנאים נאמנים א"כ אם יעדר א' מן הזוג ח"ו בשנת החזרה שתטול היא מה שהכניסה בשנה ראשונה ומספר כתובתה אין ללמוד כמה הכניסה כי הכל נכתבי' בשוה וא"כ במה יוודע איפה מה שהכניסה אם לא מכח התנאים שביניהם ויש עוד כמה נפקותת בדבר כמ"ש לקמן סי' פ"ז בדין תוספת כתובה סעיף ג' ונראה דרמ"א איירי מתנאים ראשונים דמהם ודאי אין ללמוד משום דקנין אתן הוא ואפשר דאף על פי שפסק הרבה לא נתן הכל ואע"פכ היה החתן מרוצה ולכן אין ללמוד מתנאים ראשונים וכן משמע מדברי מהרא"י בפסקיו סימן פ"ט דאיירי מתנאים ראשונים. גם משם ראיה למנהג אשכנז דשם משמע שאין כותבין בתנאים קנין כלל וע"ש. וע"כ נראה דבזה הדין עם מנהג אשכנז שכותבים בתנאים אחרונים פלוני אבי החתן הכניס כך וכך ופלוני אבי הכלה הכניס כך וכך וע"ל סוף סימן זה סעיף י"ט ומזה שפיר יש ללמוד מה שהכניסו מתנאים אחרונים משא"כ לפי הנוסח של מנהג פולין כאשר העתקתי לפניך והוא מנוסח ת"ש ד"ק שאין זוכרין בתנאים אחרונים כלל מה שהכניסו הזוג וא"כ יוכל לבא לידי קלקול אם יהיה עידור בשנת החזרה ח"ו שלא נדע כמה הכניסה ומתנאים ראשונים אין ללמוד ולעומת זה גם באשכנז אין זוכרין בתנאים אחרונים כלל רק מה שהכניסו הזוג אבל תקנות שו"ם מחמת עידור וקטט והחיוב שנתחייב להזוג במזונות ודירה וזולתו כותבין אגב שיטפיה ולא זוכרין קנין כלל כי אין כותבין התנאים בלשון זכרון עדות גם ברוב תקוני שטרות ישינים שראיתי אין זוכרין בתנאים שמות המחותנים כלל רק כותבין הכל על הזוג ומסיימין כל הנ"ל קבלו עליהם הזוג בק"ס ובח"ח וכו' אבל על המחותנים שעדיין חייבין במזונות ודירה אינם זוכרין קנין כלל וכל עיקר תנאים חדשים הוא מטעם זה בשביל מה שעדיין חייבים שצריך לכתוב בדרך הודאה כי הקנין הראשון של ת"ר היו בקנין אתן ועל כן נ"ל להרכיב אתרי רכשי ונוסחו תמצא בסי' הסמוך ואתה תקרב ותבחר:
ו שטר חליצה עיין מה שאכתוב לקמן בדין שטר חליצה סימן כ"ב: ז שטר חצי חלק זכר ע"ל סי' ח' סעיף ה' וע' מ"ש בס"ד לקמן סי' כ"א בדין שטר חצי חלק זכר:
ח להזוג ואם מתה בתו בשנה של מזונות אין החותן חייב לשלם להחתן דמי מזונות אשתו ואפי' קצב סך לצורך מזונות וע' בהגה רמ"א בח"מ סי' ס': ט שתי שנים. ואם האכיל לחתנו ובתו יותר מזמן שקצב להם ואח"כ תובע החותן ממנו צריך החתן לשלם לו מזונותיו אבל לא מזונות אשתו ח"ה סי' שי"ז הביאו רמ"א בח"מ סי' רמ"ו ובא"ע סימן ע' ודוקא דליכא הוכחה שנתן לו לשם מתנה אבל אם איכא הוכחה שנתן לו לשם מתנה רק אח"כ נפל קטט ביניהם ועי"כ תבע ממנו פטור. גם זה שם וע' בח"מ סי' רפ"ד: י מזונות על שלחנו בכל טופסי ת"ש אשכנז ופולין כתב כן וכן כתוב בכל תנאים ראשונים ואחרונים ונ"ל שהוא מטעם שכתב הטור ח"מ וש"ע סי' ס' דאם התנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו והוא אינו רוצה לאכול עמו אינו חייב ליתן לו רק לפי ברכת הבית וא"כ אם יכתוב סתם שיתן לו מזונות פן יתקוטט עם חמיו ולא ירצה לאכול עמו רק שחמיו ישלם לו דמי המזונות וע"כ כותבין מזונות על שלחנו ואז אינו חייב לשלם לו רק לפי ברכת הבית. משא"כ אי לא כתב על שלחנו חייב ליתן לו מזונות משלם וכן כתב הר"ן בפרק הנושא דאם פוסק לזון את בתו צריך ליתן לה מזונות משלם ולא כפי ברכת הבית ואע"פי שכתב שם בסעיף ד' שמתחייב לזון את חבירו סתם או לזונו על שלחנו ומת המתחייב חייבים יורשים לזונו כמו שהיה חייב מורישו דשלחנו לאו דוקא הא כתב בסמ"ע דלא כתב על שלחנו אלא לאפוקי שלא יתחייב לזונו בפני עצמו במקום שהוא שם עכ"ל וא"ת אפכא דשלחנו דסעיף ד' הוא דוקא ולכן יהיו היורשים פטורים ושלחנו דסעיף ג' לאו דוקא ויהא הנותן חייב ליתן למקבל מעות דוקא משלם. זה אינו שהרי עכ"פ חייבי' היורשים לקיים משום דבתנאים אחרונים התחייב עצמו בחוב גמור וחל החיוב נמי על היורשים כמו שכתבתי למעלה כמה פעמים ועיין מ"ש בסמוך בסימן זה סעיף ב' וא"כ על כרחך על שלחנו לאו הכי נקט רק למעוטי הא דסעיף ג'. וק"ל:
יא כאחד משאר אוכלי שלחנו כ"כ באשכנז בכל התנאים ראשונים ואחרונים נ"ל דאתי לאורויי כדעת הרא"ש בטור א"ע סימן קי"ד לענין המחייב ליתן מזונות לבת אשתו לא ישנה לרע מכל בני ביתו לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור בשמו דהדין הוא כמו שמשרה אשתו ע"י שליש ואפילו הוא עשיר בישראל והיא עשירה הרבה אינו חייב לזונה אלא בפחות וא"כ הוי אמינא ה"ה בחתנו ובתו דחד טעמא הוא דג"כ אינם אוכלי בתנאי ב"ד רק ע"י שהוא חייב את עצמו ויד בעל השטר על התחתונה ועל כן כותבין בפירוש כאחד משאר אוכלי שלחנו ואז ודאי לא יוכל לשנות אותן לרע מכל בני ביתו ואע"ג דהטור פסק כדעת אביו הרא"ש וכך פסק בהג"ה בש"ע וא"כ כמו שהדין הוא בבת אשתו ה"ה לחתנו ובתו דחד טעמא הוא גם לדעת הרא"ש ע"ש מ"מ כותבין כך בפירוש שלא יהא לבעל דין פתחון פה לחלוק ואפשר שלשון זה כאחד משאר אוכלי שלחנו לקוח מדברי הש"ע שם שכתב וזה לשונו ואם מאכילה על שלחנו ניזונית עמו "כאחד "מאוכלי שלחנו:
יב דירה בביתו אע"פ שלא אמר הבית לדור בו לא הוי קנין דברים מאחר שקבל עליו בחרם ובת"כ צריך לקיים שבועתו וע"מ מ"ש לקמן סימן ל"ח סעיף א':
יג ולא יבריחו וכו' בפולין כותבין כך בתנאים ראשונים ובאשכנז במקצת תקוני שטרות כתוב בת"ר ובמקצת ת"ש כתוב כך בת"א ולי נראה דיש לכתבו בתנאים אחרונים דאף אם כתבו בת"ר לא אהני מידי אף אם אינו מקיים. לאחר הנישואין דאין לקונסו על כך משום שכתוב בתנאים העובר על התנאים בין על כולה או על מקצת' שהרי כבר עבר הבושת כמו שפסק מהרי"ו ע"ז הבאתיו לעיל כמה פעמים ואי מחמת הקנין לא היה רק קנין אתן ואף לפי מה שכתבתי לעיל בסמוך סעיף ב' דאף קנין אתן אם הוא בחיים צריך לקיימו מכל מקום מה לנו להכניס בדבר שיש בו כמה ספיקות מה שאין כן אם כותב כך בתנאים אחרונים אז בודאי אין פתחון פה לבעל דין לחלוק: יד לפיזור צ"ע שכותבין בפשיטות שהוא מתקנות שו"ם ולא מצאתיה בשום תקנה מתקנות שו"ם זולת במהרי"ק שורש נ"ז כתב קצת בענין קטט שבין איש לאשתו שיברר כל אחד דיין ולא כתב שיתן עשרה זהובים לפיזור ובמרדכי פרק נערה הביאו רע"א סי' קנ"ד לא כתב שיתן לה לפיזור רק אם לותה ואכלה שמחוייב הבעל לשלם גם לא הזכי' שיש בענין זה איזה תקנה קבוע וא"כ לא ידעתי מנין להם שכותבין בפשיטות מחמת עידור וקטט יעמוד כתקנות שו"ם ולא נזכר בתקנות מענין הקטט כלום גם אם היה בענין הקטט תקנה קבוע א"כ בכל ת"ש שאו לידי ישינים יותר ממאתים שנה בלא ראי זה כראי זה ואינם מסכימים יחד הן לענין סך מעות למזונות הן לענין הזמן שירדו לדין ואפשר שעל העיקר נתקן תקנה שיתן לה סך הגון לפיזור משך ימי הקטט ושיעמוד למשפט ואם ירע בעיניו ליתן לה מידי כל חודש סך חשוב למזונות בע"כ צריך לירד עמה לדין ולא יבא הדבר לידי איחור וחימוץ מצוה לחזור ולחבר את האהל והיו אחד וע"כ הרשות נתונה לסופרי' לחזק הענין ולכתוב סך מה שירצו ונמשך כך המנהג עד שהדבר חזק בלבם וסבורים שהוא מתקנות שו"ם ולבי אומר לי שנתפשט כך מימות מהרי"ק דבסימן הנ"ל וקצת ראיה ממה שמצאתי בכל ת"ש וע"פ יעמוד כל ריב וכל נגע הלשון לקוח מדברי מהר"י קלון הנ"ל ולמדו מדבריו ק"ו דהתם בנדון דמהרי"ק היה הבעל מבריח מן האשה וגוזר עליו חרם שלא להבריח את שלו מכ"ש נדונייתה ובגדיה מאחר שהתנו שלא יבריחו וכו וכתב כך בתנאים אם כן כ"ש שאין. לאשה להבריח מנכסי בעלה רק תקחו עמה מה ששייך לגופה ואז ממ"נ אם יתפשרו הרי תחזיר לבעלה מה שלקחה עמה ואם אין זיווגם עולה יפה וצריכין לפרד זו מזה אם כן בדין הוא שתפסה מלבושיה שהכניסה:
טו ומחמת העידור כתו' בת"ה סי' שכ"א מנהג בריינו' וסביבותי' נוהגין העול' להתנו' בשעה שמקיימין תנאים השידוכין שקבלו הזוג עליהם תקנות הקהלו' לא ידעינין אם עושין כן כדי להיפטר מכל ערעורים ופקפוקים או אם נזקקים לכך מפני שלא נתברר גם אצלם התפשטות המנהג וכו' עכ"ל ואפשר שגם הת"ה כיון למה שכתבתי בסימן הקודם סעיף ו' וכמו שכתב בתשובת משאת בנימין סימן י"ג משום דחזרת החצי בשנה שנייה לא נתפשט בכל מקום. וז"ל התקנות אך על הריינוס ובכל המלכו' סביב תקנו להחזי' ולהשיב חצי הנדוניא אפי' בתוך שנתיים לבד מבגדיה ועל כן נוהגין באשכנז לכתוב בפי' תקנו' העידור ולכן מקנין בק"ס מן החתן והכלה באשכנז כמ"ש לקמן בדין כתובה סי' י"ב סעיף ס"ט ולכן תמוה על מנהג פולין שכותבין בסתם בתנאים ראשונים מחמת עידור וקטט יעמוד כתקנו' שו"ם ואין פורטין מהות התקנה גם בתנאים אחרו' לא יזכרו ולא יפקדו כלל התקנו' שו"ם וכמדו' לי שאין לוקחין קנין מן הכלה כלל וא"כ קשיא דבשלמא לענין החזרה בשנה ראשונה אין צריך קנין מן החתן גם אין צריך להזכיר בפירו' איכות החזרה דממ"נ אם עדיין לא קבל הנדוניא מחמיו הוא מן ההלכה לדעת ר"ת כמ"ש בסעיף הסמוך ואם החתן הוא מוחזק הוא מן התקנה שצריך להחזיר ואות' תקנה נתפשטה וממילא הוי כמו תנאי ב"ד וע"כ א"צ להזכיר התקנה בכל פעם בפי' משא"כ חזר' חצי הנכסי' בשנה שנייה שאות' תקנה לא נתפשטה ואם כן פשיטא דצריך להזכירה בפירוש ולהקנו' בקנין על זה מן החתן ומן הכלה מאי אמרת דבמדינו' פולין קבלו עליהם גם התקנה של חזר' חצי הנכסים וא"כ הוי כמו תנאי ב"ד וא"צ להזכירה בפי' זה אינו דנהי דהאמת כן שנוהגין חזר' החצי בשנה שנייה מ"מ אפשר שנמשך המנהג כך ע"י שהיו סבורין שהוא מגזירו' תקנות שו"ם כאשר עלה על דעת הגאון בעל הסמ"ע כאשר הבאתיו בסימן הקוד' וכאשר ביאר יפה הרב בעל משאת בנימין שאינה תקנה קבוע כאשר הוא האמ' וא"כ אף אם באיזו מקומו' נמשכין אחר מנהג בני רינוס בזה ומקבלין עליהן הגזירה של חזרת החצי מ"מ יש לבעל דין לחלוק וע"כ מה טוב להזכיר בת"א בפירוש איכות ומהות החזרה דקנו בק"ס מן החתן ומן הכלה כמנהג אשכנז:
טז בשנה ראשונה וכו' במקצת ת"ש כתוב שאם יעדור הוא בשנה ראשונה וכו' אז תחזירי האשה כל מה שהכניס המת ואם יעדור בשנה שניי' וכו' תחזירי האשה ליורשי בעלה החצי ממה שהכניס ואין זה נכון בעיני כלל דאם תקחי החצי ממה שהכניס לפעמים תקחי יותר מכתו' ותוס' אפילו בתוך שני החזר' כגון אם הוא הכניס יותר מן הכלה או הרויח עם הנכסי' הרבה. ועוד שלא תהא כהנת כפונדקית שבשנה שניי' יחזיר הוא החצי מירושה דאורייתא ואם יעדור הוא תחזירי היא החצי ממה שהכניס ותחזיקי בחצי הנכסים של בעל וכ"ש בשנה ראשונה שתחזירי ליורשיו כל מה שהכניס ולא פורש מה תעשה במותר שהשביחו הנכסים ומשמע דהוי שלה. וא"כ אשה בכל אלה לא מצאתי שתהיה עדיפא מדאיש. גם בזה לא נתקיים התקנה כלל. ובמקצת ת"ש כתוב קצת בסגנון אחר אך המשמעות אחד וכיילינהו כחדא ואם יעדור אחד או אחת מן הזוג בשנה ראשונה וכו' יקח החי מה שהכניס והשאר ליורשי המת ואם יעדר א' או אחת מן הזוג בשנה שנייה וכו' יקח החי מה שהכניס גם החצי מה שהכניס המת והשאר ליורשי המת ובין בשנה ראשונה ובין בשנייה מה שפיחתו הנכסי' או הותירו יהיה לאמצע וכל זה איננו שוה לי דנהי דתקנו כן משום ותם לריק וגו' אבל שתהא האשה עדיפא מדאיש לא מצינו בשום תקנה כגון אם יעדור הוא בשנה ראשונה תקחי היא מה שהכניסה וחצי מן השבח ובזה תגבה לפעמי' אפילו בשנה ראשונה יותר מכדי כל כתובתה ותוס' כדאמרן ובשנה שנייה אם תקחי היא מה שהכניסה וחצי ממה שהכניס המת וגם השבח יהיה לאמצע א"כ מכ"ש שתגבה די והותר אם הוא הכניס יותר מן הכלה גם אם הרויח עם הנכסי' הרבה. וכן אם תעדור היא בשנה ראשונה תקחי היא מה שהכניסה ואם פיחתי הנכסי' יהיה הפחת לאמצע ונמצא שצריך לשלם ליורשיה הפחת מכיסו וזה כ"ש דלא דהא מדינא יורשה לגמרי ולמקצת דעות ירושת הבעל דאורייתא רק מחמת התקנה חוזר בשנת החזרה מה שהוא בעין אבל מה שנפחת לא נתקן שום תקנות חזרה כלל כאשר אבאר בסמוך ודאי מלתא כי הוא מרפסי' איגרא וכתב בת"ה סימן ר"ך לענין חלוקות היבם והיבמה הנכסי' שאם היא תקח חצי הנכסי' בנכסי' מרובי' דא"כ היתה נשכרת מאלו לא היתה זקוקה כלל שלא היתה נוטלת רק כתובתה ועכשיו תטול יותר וכה"ג אפילו כתקנה דפרסאי לא הוי עכ"ל וכתב עוד בפסקיו סי' רס"ג וז"ל ומה שנסתפקת היכא שהנכסי' מרובי' יותר מכדי כתובתה אי חולקת היבמה עם היבם שוה לפום הסברא הך מלתא לא צריך ראיה דלית ליה טעמא כי האי דאם יניח המת עשרת אלפים וכתובתה ד' מאות תטול היא חמשת אלפי' הך מלתא מרפסין איגרא עכ"ל וא"כ ממש בשנת החזרה ג"כ כמקרא הזה יקראוהו וז"ל התקנות מכל מעתיקי התקנות המרד' ותשובת מהר"ם ומהר"ם מינץ סימן ק"ב וכ"כ עוד מהר"ם סימן תפ"ג וז"ל מצאתי חרם קדמוני' הנושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד של קיימא מחזיר ליורשיה כל הנדוניא ותכשיטיה ובגדיה בלא ערמה ואם מתה תוך ב' שני' יחלוקו עכ"ל.. ובסימן תקל"ד כתב מהר"ם ובמרדכי פ' נערה וז"ל כל הנושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד של קיימא עד עבור שנת נישואין שיחזיר כל הנדוניא ותכשיטי האשה לנותני הנדוניא או ליורשיה מה שנשאר בידו שלא הוציא מן הנדוניא ומה שלא כלה ושלא יטרי' לכלות רק מן הוצא' עסק קבורתה לפי כבודה ולא לפי רצונו עכ"ל ובסוף הספר כתב עוד וז"ל ועוד הוסיפו רבינו שמואל ורבי' יעקב לתקן וכו' על כל הנושא אשה ומתה בתוך שנתה של נישואין בלא ולד של קיימא שיחזיר וישוב כל הנדוניא ותכשיטי האשה לנותני הנדוניא או ליורשיה מה שנשאר בידו שלא הוציא ומה שלא כלה ושלא יערים לכלות אם האשה חולה אך יתעסק בקבורתה לפי כבודה ועד זמן בית דין שלשים יום אם ישיב הבעל אם יתבענו ממנו ומה שעתיד לגבות שלא יתבע מן החותן לעולם אפילו לאחר שנת הנישואין גוזרנו בחרם ובגזירה חמורה ולא יעמוד בתוכחת ותם לריק וגו' אך על הריינוס ובכל המלכות סביב תקנו להחזיר ולהשיג חצי הנדוניא אפי' בתוך שנתיים לבד מבגדיה וצורינו ישמרינו ונחיה ונראה זרע ונאריך ימי' רבי' ותעצומי' בנעימי' עכ"ל וכלשון הזה הביאו מהר"ם מינץ סי' ק"ב ובכל בו הביאו בקצרה הרי שאין משמעות התקנות כלל על אופן תקוני שטרות הנ"ל וכ"כ רמ"א להדיא בסימן נ"ב דדוקא מה שהוא בעין חוזר אבל לא מה שהוציא או נאבד וכן פסק מהרי"ל בש"ת סימן פ"ד וא"כ כ"ש שלא ישלם הפחת ואף שכתב רמ"א בהגה בא"ע סימן קי"ח במקום כיש תקנה שיורשי האשה יחלוקו עם הבעל כשמתה האשה תחלה יפרעו תחלה כל החובות וכו' ש"מ שיש תקנה זו באיזו מקומות מ"מ כמדומה שבכל אלו הארצות אין נוהגין כן ומלשון רמ"א גופיה משמע שאין תקנה זו קבוע בינינו מאחר שכתב במקום שיש תקנה וכו' ש"מ דלא נתפשטה תקנה זו בכל מקום והיא מתקנות טוליטולא ומ לינא שכתב הטור בסימן קי"ט ותקנות שו"ם שאנו הולכין אחריהם בכל מקום. שהרי תקנות טוליטולא לא נתקנ' דוקא על שנת החזרה רק אפי' אחר כמה שנים כדמוכח בתשובת הרא"ש כלל נ"ה דין א' ודין ו' הובא בסור שם שאם מתה האשה בחיי בעלה והניחה זרע קיימא אחרי מותה ל' יום שיחלוק הבעל נכסיו עם אותו ז"ק ואם לא הניח זרע קיימא יחלוק עם יורשיה וזה פשוט שאין זה נוהג בינינו גם התקנה שאם מת הבעל תחלה שיחלוקו יורשיה הנכסים עם ה בעל גם זה לא נוהג בינינו רק בשנה ראשונה מחזיר כולה ובשנייה החצי ובשלישית אינו מחזיר כל עיקר וביש מדינות במדינותינו שאינו מחזיר אפילו בשנה שנייה כלום שוב מצאתי כן בלבוש בפירוש שתקנות טוליטולא ומולינא אינם נוהגים בינינו. ועוד שהרי מבואר בתקנה שתקנו לטובת היורשי' אם הנכסי' מרובי' שחצי הנכסי' מגיעי' יותר לכדי כתובה יטלו היורשי' הנכסי' ויתנו לאשה הכתובה ואם הכתובה מרובה מן הנכסי' יחלוקו יורשי הבעל עם האשה דלעולם ידי היורשי' על העליונה והתקנה נתקנה לטובת היורשי' כדאיתא שם וא"כ לתקנות טוליטולא אפילו לאחר כמה שני' נתקן החלוקה לטובת היורשי' ולפי נוסח תיקוני' הל"ל תרויח האשה יותר ויותר אפי' בשנת החזרה וכבר כ' הב"י סי' קי"ט הביאו שם רמ"א בשם תשובת הר"ן דאם הלשון של התקנה מסופק הוי ליה בעל ודאי ויורשי האשה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכ"פ מהר"י כץ לענין שטר ח"ז והביא ראיה מן התוספת דפרק מי שהיה נשוי ד"ה מועטין ונתרבו דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא ואף על גב דירושת הבעל דלאו מלתא דפסיקא היא דהא אפליגו בה תנאי ואמוראי בפרק הכותב ובפרק יש נוחלין והר"ם ם במז"ל פוסק דירושת הבעל דרבנן וכך פסק הטור א"ע סימן ס"ט ואף על פי שפסק בסימן צ"ב דירושת הבעל דאורייתא כתב עליו הב"י דלא דק מ"מ ירושת הבעל לאשתו הוא ודאי יהיה דאורייתא או דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מכל מקום יש לו סמך מן התורה משא"כ חזרת הנדוניא לאשה שאינה לא מן התורה ולא מדרבנן רק מתקנות הקהילות ועוד דלפי תקנות טוליטולא ומולינא אפילו התוספת אינה גובאת וא"כ הרי בכל מקום יד האשה על התחתונה ולפי הנוסחאות הנ"ל הוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא:
ב לכך נ"ל לכתוב הנוסחא כאשר היא לפניך בסימן הסמוך וכן מצאתי במקצת ת"ש שאם יעדור הוא בשנה ראשונה תקחי האשה כל מה שהכניסה ולא כתובה ותוספ' ואעפ"י שמדין המשנה היה לה תוספת שליש אפילו אם מא גירשה לאלתר כמ"ש לקמן במקומו בס"ד בסימן ט"ז סעיף א' מ"מ נ"ל טעמא דאם הפקיעו מן הבעל ירושה ודאית אם דאורייתא או דרבנן כ"ש דיש להפקיע מן האשה מה שאין לה רק מתקנות חכמים ולא רמיזא באורייתא כלל וע' בש"ת מהרי"ל סימן פ' ואעפ"י שלפי פירוש ר"ת הוא מן הדין כדאיתא בתוספתא פרק נערה דף מ"ז ובמרדכי והגהות אשר"י הביאו רמ"א בא"ע סימן נ"ד מכל מקום ה"מ היכא דלא בא ליד החתן אבל אם בא ליד החתן אינו מן ההלכה רע מתקנת ר"ת וא"כ כ"ש דנוכל להפקיע מן האשה כדאמרן. וכן בשנה שנייה שמפקיעין מן הבעל חצי דאית ליה מדינא כמו כן מפקיעין ממנה החצי תוספת. (וראיתי ביש מקומות נוהגין שלוקחת בשנה שנייה התוספת ממה שהכניסה אם הוא פחות מחצי תוספת של תקנות הנישואין דרך משל אם הכניסה מאה זהובים ריינש לוקחת בשנה שנייה מאה וחמישים זהובים משא"כ אם היתה לוקחת חצי כתובה ותוספת ממנהג המדינה היה לה ג' מאות זהובים רייניש) ובשלישית שיש לו כל הירושה והדין חוזר לסיני וה"ה בהעדר הבעל בשנה שלישית ג"כ הדין חוזר לדין חכמי המשנה וגובאת כת בתה וכל התוספת ואעפ"י דגבי הפקעת ירושה מן הבעל טעמא רבה אית ביה בשנה ראשונה אם לא בא ליד החתן לדעת ר"ת הוא מן ההלכה ואי בא ליד החתן הוא מן התקנה מטעם ותם לריק וגו' משא"כ בהפקעת התוספת מן האשה דלא שייך טעם זה מכל מקום נוכל לומר לאידך גיסא וק"ו אם יכולין להפקיע מן הבעל ירושה גמורה ואפילו למ"ד ירושת הבעל דאורייתא מן הטעם דאיתא בגמרא פרק האשה רבה דף פ"ט ע"ב לענין ירושת הבעל לאשתו קטנה שהפקיעו הירושה מיורשי אביה ונתנו לבעלה מטעם הפקר ב"ד הפקר ופרש"י דכל מידי דממונא לאו עקירה היא וכ"ש וק"ו תוספת שליש שהוא מכח המנהג דיכולין חכמי הדור דבתר גמרא להפקיע. ועוד ק"ו אם ירושה דאיכא כמה תנאי ואמוראי וכמה פוסקים הראב"ד וסייעתו דסברי שהוא מן התורה ואפילו להוציא לאו עקירה היא משום דמידי דממונא הוא וכ"ש דלאו עקירה היא היכא דקאי תיקום ולא ליתן לה התוספת בשנה ראשונה או בשני' החצי מאחר שהוא ביד הבעל ועוד בר מן דין דהרי לא הכניסה לו אותו ממון רק שתקנו לה משום שתוכל להרויח בממונה שליש ואין זה הלכה פסוקה רק היכא דנהגו דין המשנה נהגו והיכא דלא נהגו לא נהנו רק הכל הוא מתקנות חכמים דבתר גמרא וע"כ הם אמרו והם אמרו וע"כ יכולין לתקן שלא יהיה לה בשנה ראשונה תוס' כלל ובשנייה חצי תוספ' וכ"ש שאין לה חצי כתובה ותוספ' וממנהג המדינה שהוא ו' מאות רייניש אם הוא יותר מתוספ' שליש לפי מנהג קצת מקומו') ואע"פ שלא הוזכר מזה בתקנו' קהלו' שו"ם ור"ת וחכמי צרפת כמו מחמ' הקטט שכותבין ע"ש תקנו' שו"ם וליתא כמ"ש למעלה מכל מקום אפשר שתקנה זו נתקנה אחרי כן במקומות שנוהגין דין המשנה כאשר האריך מזה מהרי"ק שורש פ"א ואביאו במקומו בס"ד ועיין בהג"ה רמ"א בע"א סוף סי' נ"ב ש:
ג אבל כך יש לכתוב אם תעדור היא שיחזור הבעל וכו' כמו שכתוב בנוסח המורכב משניהם. ובניכוי הוצאו' כסדרן דאם לא הרויח כלום או אם פיח' מנכסים אין לו לשלם מביתו מה שפיח' מטעם הבו דלא לוסיף עליה דמדינא הוא יורשה וא"כ נהי דתקנו להוציא ממנו הירושה מה שהוא בעין אבל לא עלה דעת בעלי התקנו' שישלם הפחת מביתו אבל עכ"פ אין לו לבזבז נכסיה בחלייה כאשר מבואר בתקנו' לכן יש לכתוב בניכוי הוצאות כסדרן: ד אכן בת"ה סימן שכ"א כתב וז"ל ומצאתי בתשו' רבינו ברוך ממענץ ובתשו' רבינו דוד ממינציבורג שהקהלות עשו תקנה על איש ואשה שעשו נישואין ויפטור אחד לעולמו תוך שנתים שיחזרו חצי הנדוניא שנתנו ליורשי המת וכו' עד עוד שום בתשוב' במיימון וז"ל והנה גדולי הקהלו' וראשיה כולם כאחד העידו שתקנה פשטה והמנהג פשוט שתוך שנתיים מחזירים חצי מה שהכניס הזוג המת לאביו וכו' עכ"ל הרי שכתב בסתם וכיילינהו כחדא מ"מ הכל הולך אל מקום אחד ופרנס אחד אמרן וכל מעתיקי התקנות לא כתבו כן דרך כלל כמ"ש לשונם לעיל ע"כ במקומות שאין מנהג קבוע רק שהסופרים כותבין מנוסח ת"ש כפי הבא בידם נר' דאין לכתו' בענין אחר רק כמו שקבעתי פה בסי' הסמוך אבל אם באולי באיזו מקומו' שנוהגין דלא כמו שכתבתי רק בא' מן הנוסחו' שדחית לא באתי להוציאם ממנהגם חס ושלום ובלבד אם יש להם על מי שיסמכו וטעמם ונימוקם עמם אך לא אם נהגו כך רק מאליהן בדרך מקרה ושינוי וערע"ור וטפל. והולכים בחושך ואופל. לא ידעו איזה דרך ישכון אור לא ראו השמש טוב מהם הנפל כי תקנתן קלקלתן שיותר מקלקלין ממה שמתקנים מ"מ לא יודו על האמת קנאי"ן פוגעין בהם מבקרי מומין אנשי לצון בעלי לשון חברי דואג ואחיתופל. והמודים על האמת שכרם יהיה כפול ומכופל. ברמ"ה של עולם בנויות כמגדל דוד בנוי לתלפיות. מקום חוזק ועופל:
א יז כל מה שהכניסה הנדן גם מלבושים ובגדים וצעיפים מה שהוא בעין או מה שידוע שבא מחמתו כאשר יתבא' עוד לפנינו בס"ד וע"ל בדיני תוספ' כתובה סימן ט"ז סעיף ד' ועיין בא"ע סי' צ"ו:
ולענין המתנות כתב הרב מבי"ט כשהיא עצמה באה לגבו' כתובתה בין באלמנו' בין בגירושין גובה כל המתנו' בין שניתנו לה מקרוביה בין מקרוביו ואינם נישואים כלל בפרעון כתובתה נדוניא ותוס' ואם הם מתנו' שמשמשים לשניהם כגון תשמיש הבית אם הם מקרוביה תקח אותם בלי שומא ואם הם מקרוביו לא תקחם אלא בשומ' כתובה וכשמתה היא לא יירש בעל' מן המתנו' שנתנו לה קרוביה שום דבר ואע"פ שהוא יורש חצי הנדוניא ומחזיר החצי ליורשיה ויורש כל נ"מ שלה אינו יורש מתנו' שניתנן לה מאת קרוביה. אם ניתנו מאת קרוביה לשניהם כמו מתנו' שהם תשמיש הבית ג"כ אינו יורש אותם בעלה אלא יורשיה בין שיהיו יורשיה זרע שלה ושל בעלה או שיש לה זרע מאיש אחר וכל זה אינו תלוי במנהג חילוק הכתובה בין הבעל והיורשים כשתמו' האשה כי כפי הדין אין לבעל זכות במתנו' שנזכר אף כי חולקים הנדוני' ואם הוא מנהג פשוט ג"כ במתנו' שחולקים עם הנדוניא כמו מנהג דמשק הכל לפי המנהג עכ"ל בקצרה ונ"ל שכל זה הוא לפי מנהג אשכנז ובני ספרד אבל בפיהם ופולין שאין נותנין מתנו' לכלה רק להחתן בשעה שדורש לא שייך זה וישתנו דינים אלו ואין להכלה רק המתנו' מקרוביה שמשמשי' לשניהם:
ב וכל זה אם האב מכניס הנדוניא או הקרובים אבל באלמון ואלמנה שהזוג עצמן מכניסין הנדן לא תקנו תקנו' החזרה ועיין בש"ע א"ע סימן קי"ח והוא מדברי מהרי"ו סי' ס"ד ועיין בדברי מהר"י כץ סי' נ"ד ולכן אין לכתוב מענין החזרה באלמון ואלמנה כלל אם לא שהתנו בפי' קוד' השידוכין דכל תנאי שבממון קיים ואם אחרי' נתנו הנדוניא העלה בתשובת משא' בנימין סימן י"א דאם א' מהם מוחזק היכא דקאי תיקום והיכא דלא תפס חד מנייהו חולקין הנותן והיורשי' וע"ש מלתא בטעמא אך תמיה ליה דנהי דמימו' ר"ת לא הכריעו ועדיין קאי במחלוק' וגם רמ"א הביא ב' הדיעו' ולא הכריע מ"מ למה לנו להוציא ירושת הבעל במקום שהתקנה רופפ' כמו שכתבתי לעיל בשם הב"י משם הר"ן דירוש' הבעל ודאי וכו' ועוד הלא גם בתקנו' דעלמא כל לשון שהוא מסופק בתקנה הולכין לקולא לנתבע מכ"ש נגד ירוש' הבעל שהוא מדינא:
ואם כתוב בכתובה דהנעל' ליה מבי פלוני יחזיר לנותן ולא ליורשי' מבי"ט חלק ב' סימן נ"ה:
ג ואם הכניסה ערטילאי ומת הוא בשנה ראשונה דאז אין לה כלום דהא לא הכניסה לו כנוס מ"מ יש לה מאתים של בתולה שתקנו נה חכמי' שהם שמנים זהובים כמ"ש רמ"א סימן ס"ו ועמ"ש לקמן בדיני כתובה סי' י"ב סעיף מ"ט ס"ק ב' וסעיף ל"א ס"ק ד' פשוט שאינה נוטל' ו' מאות זהובים רייניש באשכנז או בפולין קטן ד' מאות פונניש ובליטא ה' מאות ליטוויש ובפולין גדול ג' מאות ועשרים זהובים שהרי אף אם הכניסה ד"מ מאה זהו' אינה לוקח' יותר בשנה ראשונ' ובשניי' החצי מן תקנו' הנישואין וביש מקומו' לוקחת בשנה שנייה התו' שליש על מה שהכניס ולא חצי התו' שהוא מתקנו' הנישואין וא"כ מכ"ש אם לא הכניסה כלום ותקנ' הנישואין לכל מדינה ומדינה ככת"וב' וכלשונ' נארא נהרא ופשטא לא נתקנה רק אחר שנות החזרה דאז אף אם הכניסה ערטילאי צריך ליתן לה כתובה כל מדינה כמנהגה כמ"ש לקמן בסי' י"ב סעיף מ"ט ובשנ' החזרה מ"מ יש לה מה שתקנ' חכמים מאתים של בתולה שהוא שמוני' זהובי' פולניש כמ"ש רמ"א ולקמן בסימן י"ב סעיף ל' סק"ד אניח החשבון צדק בס"ד:
ד ובשנה ראשונה של החזרה אין הבעל חייב בקבור' אשתו דהא תקנו קבורה תחת כתובה פירוש נדוניא ואם אין הבעל יורשה אינו חייב ג"כ בקבורתה תשו' מיימון סימן ל"ה להלכו' נשים וכן משמע מלשון התקנו' שלא יכלה וכו' ובשנה שנייה שמחזיר החצי נראה שנקברת מן האמצע אמנם בש"ת מהרי"ל סי' פ"ד משמע דבשנ' שניה חייב הבעל בקבור' אשתו לגמרי. וכל זה אם אינו יורשה מחמ' שהפקיעו ממנו הירושה אבל אם לא הכניסה לו כלום אפ"ה נקבר' משלו ש"ת מהרי"ל סי' פ' ועיין בש"ע א"ע סי' כ"ט: ולענין חדש העיבור אם הוא בכלל החזרה ע"ל סימן כ"ב סעיף ג' ס"ק ג': תשלום דיני חזרה עיין בדיני שטר ח"ז סימן כ"א סעיף ד' ס"ק ד' ה': יח הדין חוזר לסיני כן כתוב בכל ת"ש שראיתי ומשמע מזה שסוברים ירוש' הבעל לאשתו הוי מדאורייתא ואינו כן רק הוא מחלוק' והטור פסק בסימן ס"ט שהוא דרבנן כמ"ש לעיל בסמוך ומיהו שפיר כותבין הדין חוזר לסיני הואיל ויש סמך מן התורה וק"ל אבל הרמב"ם אינו סובל זה לפי מה שהשריש בשורש א' וב' מי"ד שרשיו לספר המצו' שלו שאין לחשוב המצו' שהן מדרבנן ואפי' אותן שנדרשו בי"ג מדות וסמך על ברייתא דר' ישמעאל תרי"ג מצות נאמרה למשה בסיני ש"מ שאין ליחס לסיני אפי' מה שיש לו סמך מן התורה ואולי סוברים מסדרין ת"ש אלו כהשגו' הרמב"ן ועיין בפירוש מגלת אסתר למהר"י די ליאון ואין להאריך בזה:
א יט טבעת קדושין בראש. מדינא אינו חייב בזה כמו במלבושי' שעשה לה הבעל דכתב הב"ח דמנהג להוסיף שליש על הנדוניא וכתב דמנהג ק"ק קראקא דהוספה זו היא חוץ ממלבושי' ותכשיטין השייכים לגופה וכך כותבין בפי' ואם לא כתב לה בפירוש שמין לה מלבושים כפי הדין וע"ל סימן ט"ז סעיף א' ס"ק א' ב' מ"ש מזה וכתב מהר"ם מינ"ץ סי' צ"ו דסבלונות וט"ק שמין בכתובה וכ"כ ב"י בסי' צ"ט בשם הריב"ש דסבלונו' לאו מתנה גמורה היא כ"כ בתשוב' מהרי"ל הביאה בש"ע והב"ח והגהו' דרישה בא"ע סי' נ' דדוקא מן האירוסין קדושין לא הדרי גזירה שמא יאמרו קדושי טעו' היו ויאמרו קדושין תופסין באחותה אבל בנשואין דליכא למיחש להכי הקדושין חוזרין וכת' שכך דן הלכה למעשה. ואע"פ ככתב מהר"מ מינץ סי' י"ז דסבלונות וט"ק הוא לאשה מ"מ בסי' צ"ו פסק דסבלונו' וט"ק הדרי וכ' דכן ראה הלכה למעשה מרבותיו זה כמה זימנא ואפשר דדעתו שהוא לאשה אם תרצה לקבלה בכתובתה ואין הבעל יכול לעכב כדי שלא יהיו דבריו סותרין והיינו נמי אם לא כתוב בפירוש אז שמין הט"ק בכתובה אבל בכל מקום באשכנז שהייתי כותבין שתקחי הט"ק בראש ויש מדקדקים ומתנים שיהיה לה גם מטה מוצע' בראש ואין צורך דפשיטא הוא דכל מה שהכניסה בלא שומת נדוניא והוא בעין שנוטל' בראש ובתנאי' כתוב שהכניסה סך פלוני וגם מלבושים ובגדים שבת וחול ומטה מוצעת פשיטא דזה נוטל' בראש ומאחר שכך כתוב בטא"ח וע"ל בסי' זה סעיף ה' ובדין תוספו' כתובה סעיף ד': ב אך קשיא לי על הא פסקא דמהרי"ל דבנשואין קדושין הדרי ולפחו' שמין לה בכתובה כדע' מהר"מ מינץ ולמה לא יתן לה מדינא בלא שומת כתיבה שהרי הוא כסף קדושיה שקנה אותה בנך ואשת כהן אוכל' בתרומ' בשביל כך שהיא קנין כספו ועוד דאין סברא לומר ששמין אותה בכתובתה דהא בקטנה אביה זוכה בכסף קדושיה וא"כ פשיטא אם אח"כ תצא ממנו לכשגדלה במיתה או בגירושין דלא מנכין לה מכתובתה שהרי היא לא קבלה וא"כ גם כשהיא עצמה קבלה כסף קדושיה לא יהא מנכין לה מכתובתה וגם הריב"ש לא כתב רק מסבלונו' אבל מט"ק לא הזכיר כלל ובגמרא פרק מי שמת גבי הא דקדושין הדרי הייני דוקא באירוסין אבל בנישואין כתב מהר"מ מינץ דיש פנים לכאן ולכאן ועיין בהגה במרדכי בקדושין סוף פרק האומר ואין לומר משום דיוכל לקדושה בשוה פרוטה ועל כן שמין לה המותר בכתובה זה אינו דתינח אם מתחלה לא קדשה יותר משוה פרוטה מה שאין כן אם קדשה בטבעת ששוה סך נכון נימא דהכל שלה דבפחות מזה לא קדשה נפשה כמו בנתיה דר' ינאי דלא הוא מקדשי נפשייהו בפחות מתרקבי דדינר' וכמ"ש הרמב"ם לענין היו דקדושין לא הדרי אפי' קדשה באלף דינר לא הדרי ואין להקשות א"כ דמדין הוא שלה מה צריך ליתן טעם במורדת כדי שלא יאמרו וכו' וכמ"ש מהר"י כץ בסי' מ"ג והרי בלאו הכי בדין הוא שלה אין זה קשיא דהא גם הנדוניא שלה אפי' הכי אם הוא ביד הבעל אין מוציאין ממנו וא"כ ה"ה לט"ק וע"כ הוצרך לטעם זה כדי שלא יאמרו אע"פי שהוא מן הנישואין מ"מ מאחר שיוצאת מביתו ומורדת בו היה מוחזק הקול דקדושי מעות היו ויאמרו קדושין תופסין באחותה וראיה לסברתי זו שכיוצא בזו הסברא כתב רמ"א בא"ע סי' מ"ו סעיף ח' בהגה ע"ש: ג ונראה לי לתרץ ע"פ מה שכתב רמ"א בא"ע סי' ל"ח בשם א"ח וכ"כ בכל בו סי' קמ"ו הבאתיו לקמן סוף דיני כתובה במחודשי' סעיף י"ג דלכן נהגו לומר לעדים בפני האשה טבעת זו שוה פרוטה בטוב כדי להודיע לה שאינ' מקדשה רק בפרוט' ונ"מ דאף אם יהיה נחושת לא יהיו קדושי מעות וכ"כ בהגה במרדכי פ"ק דקדושין מרבינו שמשון בר אברהם על אחד שקידש בטבעת של כסף והיא סבורה שהוא זהב והשיב שאינו קדושי טעות אם הוא רק שוה פרוטה ותדע שהרי בשעת הקידושין אין שמין רק שוה פרוטה ובהא סמכא דעתה ואין צריך לקדשה שנית עכ"ל וא"כ ש"מ שמודיעין לה שאינו מקדשה רק בפרוטה וא"כ הא דנותנין לה טבעת זהב אינו רק לכבוד וע"כ שמין אותו בכתובה אם לא שכתוב בפירוש ומ"ש בתשובת מיימ' סי' כ' מהלכות אישות אחד שקידש תחת החופה והעדים שראו את הטבעת נראית בפניהם של זהב גם הצורף נראתה בעיניו כך ואחר כך קרוב לחצי שנה נמצאת של נחושת ופסק כיון שבשעת הקדושין אמרו העדים שהוא של זהב אעדים סמכי אע"פ שהוא שוה פרוטה מ"מ אפשר אי הוי ידעית דלא הוי של זהב לא מקדשי היינו כדקאמר טעמא משום שאמרו העדים שהוא זהב משום דסמכי אעדים אע"פ שהו' ש"פ משא"כ לפי מה שכת' רמ"א בא"ע ובכל בו שהבאתי דנהגו לומר טבעת זו ש"פ בטוב ואין מזכירין אם הוא של זהב או נחושת די בכך אם הוא רק שוה פרוטה אף אם נמצא של נחושת משום שלא הזכיר זהב וראיה דהא בתשובת מיימון עצמו סי' י"ט כתב בטבעת שהיה בחזק' של זהב קרוב לשנתיים ונשתברה ונתנוהו לצורף גוי לתקנה ושהתה בביתו ועתה נתנו לה ונודע שהיא של נחושת דבר ברור הוא שהצורף גוי החליפה ואפי' לא החליף אלא קדשה בטבעת זו וכסבור החתן שהוא של זהב והיתה נחשת אם יש בה שוה פרוטה מקודשת כגון שקבלה סתם ולא אמר של זהב ואע"ג דסתם העולם נהגו לקדש בשל זהב עכ"ל הרי כמו שכתבתי:
ד ונראה עוד דכמו שהסבלונות וט"ק לאו מתנה גמורה היא ושמין לה בכתובתה פשוט דה"ה דמתנה דיהב' היא לדידיה נמי לאו מתנה גמורה היא כגון הסבלונו' שהכלה נותנת לחתן קודם החופה ונוטלתן בראש בלי ניכוי מכתובתה דהא לא הכניסה לו בשומ' נדוניא וגם לאו מתנה גמורה הן ועל כן נוטלתן בראש. ומתנה שנותן הבעל לאשתו אחר הנישואין הוי מתנה גמורה כל שאינן דברים העשויין להתנאות בהן כדאיתא בש"ע סי' צ"ט. ועיין מ"ש בענין המתנו' בשעת החופה לעיל בסי' זה סעיף י"ז ובש"ת מהר"א ששון סי' נ"ד ובספר תולדת אדם סימן קי"ב:
(והא לך נוסח התנאים מורכב משניהם. כאשר למעלה נתבאר דיניהם):