נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל
שבעה סימן ח
(בעזר מגביה שפלים. ומשפיל גאים. סימתי הכללים ואתחיל סדר תנאים): ח:
א)המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם ושארית, לאלה דברי התנאים והברית שנדברו והותנו בין שני הצדדים בשעת הקנס דהיינו בין כמר פב"פ: ב) הבא בכח בנו הבחור פלוני מצד אחד, ובין כמר פב"פ הבא בכח והרשאה מספקת מבתו פלונית (ועל פי שאלת פיה) צד שני: ר"ד הבחור כמר פלוני הנ"ל ישא במז"ט ויקדש את הבתולה מרת פלונית הנ"ל ויסבלנה ויכניסנה לחופה כדת משה וישראל והיא תקבל הקידושין ממנו. וכמר פלוני יכניס לנדן בנו החתן כמר פלוני סך פלוני ק"ה גם ילביש את בנו במלבושי כבוד שבת וחול כראוי ולפ"כ. גם יתן לבנו סבלונות וטבעת קידושין לפי כבודו. גם ישתדל שטר:
ג) חליצה מכל בניו ק"ה בחנם. וכמר פב"פ הנ"ל יכניס לנדן בתו הכלה פלונית סך פלוני במזומנים ק"ה וילביש את בתו הכלה במלבושי כבוד שבת ויו"ט וחול ובגדים וצעיפים ורדידים לפי כבודה גם יתן לבתו סבלונות לפ"כ. וכמר פלוני הנ"ל יתן להזוג:
ד) מזונות על שלחנו כאחד משאר אוכלי שלחנו שנה תמימה אחר החתונה ולאחר כלות המזונות עוד ב' שנים דירה בביתו. וכמר פלוני הנ"ל יתן לבתו קודם החופה שטר:
ה) חצי חלק זכר בן פשוט וכן מזוגתו מרת פלונית, (ואם יש עוד תנאים ביניהם הכל לפי תנאים):
ו) ומחמת עידור וקטט ח"ו יתוקן קודם החופה כתקנות קהלות שו"ם: ז) והמעשר יחלוקו במנהג המדינה:
ח) והחתונ' יהי' למז"ט ולשעת ברכה והצלחה לזמן פלוני על הוצאת שניהם ובמקום הממוצע לשניהם או:
ט) בתוך זה הזמן מתי שיתרצו שניהם י ואם ח"ו יעבור אחד מן הצדדים על התנאים האלו הן על כולה או על מקצתה:
י) יתן צד העובר לצד המקיים עשרים רייבשטליד וע"ז נעשה, ע"ק בער החתן כמר פב"פ וע"ק בעד הכלה ר' פב"פ:
יא) והצדדים קבלו עליהם בח"ח ובשד"א לפצות את הערבות שלא יגיע להם שום היזק ח"ו: וליתר שאת וליתר עוז באו הע"ק עצמם על החתום והערבים קבלנים עשו קנין:
יב) חליפין ספר במקום ק"ס לאשר ולקיים כל הנ"ל נעשה היום יום פלוני שנה פלונית בעיר פלונית:
אמר המחבר הצגתי לפניך נוסח קהלות פולין לבדו ואשכנז לבדו את זה לעומת זה ותראה כמה שינוים וחילוקים ביניהם וטעם כ"א יתבאר לפניך ושניהם כאחד טובים כל מקום לפי מנהגו ובסוף דברי אלה תמצא מבוא למה אין אנו נוהגין בין באשכנז בין בפולין בנוסח תנאים לבעל העיטור הובא בהגהות מרדכי דכתובות:
המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם ושארית לאלה דברי התנאים והברית שנדברו והותנו בין שני הצדדים דהיינו בין הבחור פב"פ בהסכמת אביו פב"פ ובין כמר פב"פ העומד מצד בתו הבתולה מרת פלונית. ר"ד הבחור פב"פ הנ"ל ישא במז"ט את הבתולה מרת פלונית הנ"ל בחופה ובקידושין כדת משה וישראל ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה שום הברחת ממון בעולם רק ישלטו בנכסיהון שוה בשוה. וכמר פלוני אבי החתן הנ"ל ילביש את בנו החתן פלוני קודם החופה במלבושי כבוד, גם יתן לו מזומנים סך פלוני. וכמר פ' אבי הכלה הנ"ל יכניס לנדן בתו הנ"ל סך פלוני קודם החופה ותכשיטין כסף וזהב בעד סך פלוני גם ילביש אותה במלבושי כבוד לפי ערך הנדוניא קודם החופה ומטה מוצעת ובגדי פשתן וצעיפים וטלית וקיטל הכל לפ"כ ולפי ערך הנדוניא:
א) והחתונ' תהא למז"ט בזמן פלוני הוצאת כמר פ' אבי הכלה במקו' פ' או בתוך זה הזמן מתי שיתרצו שני הצדדים הנ"ל, וכל הא דלעיל קבלו עליהם שני הצדדים הנ"ל לאשר ולקיים בח"ח ובשד"א ובקנס חצי הנדוניא והקנס לא יפטור את החרם והחרם לא יפטור את הקנס וכמר פלוני אבי הכלה הנ"ל יתן להזוג מזונות על שלחנו ב' שנים רצופים אחר החתונה ודירה בביתו ד' שנים אחר החופה בצירוף ב' שנים של מזונות. ע"ק מצד החתן נעשה פב"פ ופב"פ. ומצד הכלה נעשה ע"ק פב"פ ופב"פ והצדדים מחוייבים לפצות את הערבים מן הערבות שלא יגיע להם שום היזק ח"ו. וכמר פלוני הנ"ל יתן לבתו שח"ז כנגדו ישתדל החתן מאחיו שטר חליצה בחנם: ומחמת קטט ועידוד ח"ו יעמוד כתקנת קהלות שו"ם וקנינא מן החתן פלוני מן הע"ק להצד שכנגדו על כל הא דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקניא ביה ומה שנעשה היום יום פלוני שנה פלונית פה בעיר פלונית וכו' הכל שריר וקיים (וחותמין ב' עדים) א המגיד ע"ל סי' כ"ו סעיף א':
א ב:
הבא בכח רבים כותבין הבא בכח והרשאה מספקת מבנו וכן הבא בכח והרשאה מספקת מבתו פלו' וע"פ שאלת פיה ואפשר שרוצים לתקן כדי שלא יוכל אח"כ לטעון שאין הבת רוצה כדאי' בהגהות רמ"א בא"ע סי' נ' וקשי' לי מה יועיל לו דבהודאתו אינו יכול לחיי' את בנו או את בתו אף שאדם נאמן על עצמו אינו נאמן על בנו או על בתו ונ"ל דמהני לענין זה דהודאת בע"ד כק' עדים דמי והאב מודה שבא בכח בנו או בכח בתו וא"כ אף אם אנו לא ראינו הכח והרשאה מ"מ נאמן על עצמו דאם אין הבן רוצה אח"כ או הבת מ"מ חייב בקנס מאחר שהעיד על עצמו שיש לו כח והרשאה אבל מ"מ אין אנו יכולין לכוף להבן או הבת לזוגם כי הם אומרים שלא היה לאביהם כח והרשאה מהם:
ב:
ומה שכתב רמ"א בשם הרשב"א דאם אינ' רוצה שהפוסק פטור מן הקנס היינו אם לא כתב שבא בכח בתו וכן יראה מל' הרשב"א סי' תשע"א וז"ל נשאל ראובן שידך את בת בתו לבן שמעון וחייב על עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנ' ונשבע להשלים התנאים לזמן פלו' ולאחר זמן טען כי בת בתו אינו רוצה בבן שמעון וע"ז פסק שהדין עמו שזה אונס גמיר דמה הוי ליה למיעבד הרי שהשאלה היה שהוא לא כתב בתנאים שיש לו הרשאה מבת בתו אבל אם היה כתוב בתנאים שיש לו הרשאה מבת בתו גם הרשב"א מודה דחייב בקנס. וכן יראה להדיא בש"ת מהר"י כ"ץ מקראקא בס' שארית יוסף סי' ד' דשם היה השאלה שהאם נתנה כח לבנ' לשדך את בתה לאיש וכן עשה וקשר עצמו בקנס והעמיד ערב כמנהג והיה לו אח גדול ממנו וגם הוא הני' קנס לאחותו כי הוא לא ידע במעשה אחיו הקטן ממנו ואח"כ בא בנה זה הקטן ותבע את אמו שתפטר אותו מן הקנס ופטר הרב האם ובנה מטעם אונס והביא לראי' דברי הרשב"א הנ"ל וכתב וז"ל ונדון דידן שניהם יודעים שלא היה בידו שהרי לא נכתב בתנאים שיש לו כח מאחותו עכ"ל הרי בפירוש דאף אם היה כותב שבא בכח אחותו היה צריך ליתן קנס אף שלענין השידוך עצמו היה אונס גמור אבל קנס היה חייב מפעם שכתבתי דהודאת בע"ד כק' עדים דמי:
ומ"ש שם בסי' ה' באחד ששלח את בנו למצא זיוג לבתו וצוה לו כשתמצא איזה שידוך שיהא הגון בעיניך שלח לי ציר מיוחד והבן שינה והגיד איך שהכל בכחי ונתרצה לכתוב שאביו יתן סך זה לבתו לזמן קבוע ובקנ' והעמיד ערב כמנהג וכשמוע אביו חרה לו ומיאן והבן צועק ואומר אמרתי בלבי שבודאי יתרצה אבי ועתה מה לי לעשות אנו' אני כי אין לי כח והרשאה מאבי ופסק דהאב פשיטא דפטור ואפי' הבן פטור וא"כ לכאורה קשיא למה פטר את הבן והלא אמר שיש לו כח והרשאה מאביו ולמה לא נאמר הודאת בע"ד כק' עדים דמי הא לא קשיא דהא כתב הרב הטעם דהאב פטור מפני שבנו הוא שלוחו ושינה בשליחותו ועבר על דעת משלחו דהוי כמו במכר דבטל המקח לגמרי ולא עשה ולא כלום וגם השליח פטור שהרי כתוב בתנאים שהאב יתן הנדן וגם הוא משדך הבת ולא עצמו נמצא היו יודעין שלא היה רק שליח ולא בעל דבר עצמו וע"כ פטור גם השליח והקשה עוד הרב דאין לומר שהשליח יהא חייב ויתקן והשליח יתן הקנס כעובדא בגמ' דהאי דמשדר שלוחיה לזבין ליה ארעא באחריות וזבין ליה שלא באחריות ופסק בגמ' דהשליח יקנה שלא באחריות והוא יחזור וימכור למשלח באחריות וה"נ נימא הכי וע"ז תירץ ב' תירוצים הא' בשם הראב"ד אם המשלח רוצה לקיים המקח יכול לומר לתקוני שדרתיך כו' וכאן מבטל המשלח המעשה. ועוד מחלק בשם הר"ן דדוקא כשלא הודיע שהוא שליח צריך השליח לתקן אבל כאן הודיעו שהוא שליח שהרי הכתיב הכל על אביו ולא על עצמו וא"כ נודע שלא היה רק שלוחו שלאביו ע"כ תוכן דבריו אם שאינו לשונו ממש. וא"כ ראה נא גם ראה דכאן אע"פ שהכתיב הקנס על עצמו מ"מ לא נוכל לומר הודאת בע"ד כק' עדים דמי דהוא אינו בע"ד רק שליח כי הלא הודיעו שהוא שליח והכתיב הכל על אביו אע"פ שהכתיב הקנס על עצמו וע"כ פטור. ובמעשה דבסי' ד' אע"פ שג"כ הי' שליח שהאם נתנה הרשאה לבן והוא לא גילה שהוא שליח מ"מ פטור מאחר שבא בכח אחותו ונמצא מהנהו תרתי עובדא ראי' גמורה לנדון דידן שאם אינו מגלה שהוא רק שליח וגם כותב הבא בכח והרשאה מבתו או אע"פ שאינו מראה כח והרשאה נאמן על עצמו לחויב עצמו בקנס:
ג ומ"ש מהרי"ו סי' ק"ה מתשובת מהר"ם בחיי' שמעון היה לו בת קטנה וראובן היה לו בן קטן וכ' שמעון לראובן לכשיהיה בנך ראוי לקדש אם לא אקבל קדושי בתי או בתי בעצמה לא תקבל קדושי' אתחייב לך מעכשיו כ' זקוקים כסף ומת שמעון קודם שהיה בן ראובן בן י"ג שנה והיא גדלה ועמדה ונשאת לאחר ופסק דבני שמעון פטורין מאחר שמת שמעון קודם הגעת זמן וקשיא תיפוק ליה דאף אם שמעון חי היה פטור מטעם דאין הבת רוצה אין זה קשיא חדא דאין ה"נ רק המעשה שהיה כך היה ועוד דהתם בידו היה אף אם אין הבת רוצה מאחר שעדיין קטנה היתה באותה שעה והיה בידו לקדשה ואם תמאן לכשתגדיל אין על האב פשע וע"כ צריך לפטרו מכח שמת שמעון:
ד אבל לא יוכל לכתוב בזה האופן וכמר פלו' אבי הכלה משעבד דב עצמו בקנס שהוא ירצה את בתו שתקבל הקידושין ממנו דבזה ס"ל כ"ע דבדבר שאינו בידו אינו יכול לשעבד וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א ומהרי"ו בכמה מקומות דבחד' מחת' נינהו ומהר"י כ"ץ בסי' ב' ובסי' ד' וה' ועיין עוד שם סי' ס"ח וסי' ע"א ובתשו' הרא"ש כלל ל"ד הביאו בש"ע א"ע סי' נ' סעיף ה' ובטור ח"מ וש"ע סי' ר"ז וגם זה אינו בידו כמ"ש הרשב"א שהבאתי לעיל דאטו תרקבי דדינרא בעי למיתב לה שירצה אותה משא"כ אם הודה שיש לו כח והרשאה ממנו וא"כ לדבריו היא מרוצה לכך אף אם הי' מכחשת אותו מ"מ חייב הוא בקנס כמ"ש לעיל משא"כ הכא שגם האב אומר שאין לו כח והרשאה ממנו רק להשתדל ממנה וזה אינו בידו דאטו תרקבי דדינרא וכו' ואע"ג דכ' בשארית יוסף סי' ד' דבתו בידו אינו ר"ל בהחל' דסתם בתו בידו רק על הדרך שכתבתי ואע"ג דבכח והרשאה אין זכות להאב בבתו יותר מאיש אחר מ"מ יותר ראוי לבא בכח והרשאה ממנה לאביה יותר מלאיש אחר אבל בלא כח והרשאה גם האב אינו בידו שהרי הרב מהר"י כ"ץ עצמו סובר כהרשב"א שכתבתי לעיל דאל"כ היו דבריו סותרין אהדדי אלא ע"כ כמו שכתבתי:
ה כתב בהגהות רמ"א א"ע סימן נ' (והוא מתשובת רשב"א הנ"ל) מי שפסק על בתו או על בת בתו או קרובתו שתינשא לפלוני ואח"כ אין הבת רוצה דהפוסק פטור מן הקנס דזה מקרי אונס אע"פ דלא התנה ובלבד שלא יהא ערמ' בדבר וכן בשאר אונסים כגון שמת הפוסק אין יורשין צריכין לקיים ופטורים מן הקנס ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס אבל אם נתחייב עצמו בשטר חייבים יורשים לשלם ולא מהני אונס ובסימן שלאחריו סימן נ"א כתב או שפסק האב וקנו מידו הוי כשאר תוב (וי"ס הוי כשט"ח וטעות הוא) ואפילו מת האב קודם שנשאת החתן מוציא מן היורשין ואפילו ממשעבדי כשאר חוב וי"א דאין מנכין לבת מירושתה הואיל וזכתה בהן בחיי האב אבל אם אמר אתן כך וכך וכן חתן שפוסק כו' עיין בח"מ סימן רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין עכ"ל דבריו אלו צריכין ביאור ופירוש הא דאמר אבל אם אמר אתן כך וכך וכו' לאו דוקא אם אמר אלא אפילו אם כתב וקנו מיניה אית ביה מחלוקת אם מהני קנין אתן או לא ולכן רמז רמ"א על מ"ש בח"ה סימן רמ"ה (ותנא קרי להכותב האומר) אם צריך לקיים מצד הקנין אבל מצד הקנס צריך לקיים ואם לא יקיים יתן הקנס וא"כ אם מת יורשיו פטורים מן הקנס מאחר שלא היה רק קנין אתן אין זה חוב דחל על היורשים ולפ"ז א"ש מ"ש לעיל מיניה או שפסק האב וקנו מיניה הוי כשאר חוב פי' שקנו מיניה וכתב שטר בלשון חיוב והודאה אז הוי כשאר חוב ור"ל כשאר חוב ממש הנכתב בדרך חיוב והודאה ולכן פסק דאפילו אם מת האב קודם שנשאת החתן מוציא מן היורשין ואפילו ממשע בדי כשאר חוב וכתב וי"א דגם אין מנכין וכו' ר"ל דהני י"א באים להוסיף והוי כאלו אמר וי"א עוד דאין מנכין לבת מירושתה הואיל וזכתה בהם בחיי האב: משא"כ אם כתב בקנין לתן לא היה זוכה בו הבן או הבת רק היו מנכין להבן או להבת מחלק ירושתה כמו שכתבתי לקמן בסמוך בשם האחרונים אבל אם כתב בדרך חיוב והודאה כ"ע מודים דהוי כשאר חוב ולפ"ז הא דכתב לעיל בסימן ב' ודוקא בפסיקא בעלמ' פטורים יורשים מן הקנס אבל נתחייב עצמו חייבים יורשים לשלם וכו' היינו נמי בפסיקא בעלמא ר"ל אפי' בקנין ובשטר נמי פסיקא בעלמא קרי ליה שפסק בקנין ובשטר לומר אתן כך וכך לפלוני ולכן אין שום חיוב על היורשים רק הוא עצמו אם צריך לקיים מצד הקנין בזה יש דעות בח"ה סימן רמ"ה וע"ז כתב רמ"א לעיין בסימן רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין ועיין עוד בסימן ר"ט בהג"ה ואם הוא מצד הקנס הוא עצמו מחוייב לקיים אבל לא היורשים אבל אם נתחייב עצמו ר"ל בדרך חיוב והודאה גמורה ולכן דקדק רמ"א וכתב נתחייב בזה חייבין יורשין לשלם ולא מהני אונס ועיין בח"ה סימן ש"ך ובהגהות רמ"א בח"מ סי' ר"ט סעיף ד', וכ' ב"י בח"מ סימן ס' בשם רי"ו נתיב י"ז וז"ל אל תטעה בין מחייב עצמו למקנה כי מחייב עצמו יכול לשעבד עצמו אע"פ שאינו ברשותו אבל מקנה כו' (ועיין בח"מ סימן מ' וסימן ס' סעיף ו' וסימן ר"ז) ובזה דברי הש"ע ורמ"א וכמה תשובות מבוארים כהוגן דהתנאים לא הוי כשטר חוב רק קנין אתן הוא ולכן היורשים פטורים מן הקנס אע"פ שבספר שארית יוסף סעיף ב' רצה נמי לפטור היורשים מן הקנס אבל אינו רוצה להחליט אם התנאים הוי כשט"ח או לא וז"ל דאף אם נאמר דהתנאים הוי כשטר ומחוייבים בנדן כמו שזיכה לה האב מ"מ בשטר ח"ז אין לה זכות הואיל ועדיין לא זכה רק כתב לעשות עכ"ל והא ליתא ואפשר דסמך אדברי מהרי"ו בסימן קמ"ב שהביאו מהר"י כ"ץ בסימן הנ"ל ושם במהרי"ו היה מחיוב היורשים בקנס ואפשר שהבין בדברי מהרי"ו שחייבים מפני התנאים וזה אינו רק התם היה שטר חוב גמור על הקנס אבל בתנאים דעלמא גם מהרי"ו מודה שאף אם נכתב קנין אין היורשין חייבין בקנס דהתנאי' אינם רק קנין אתן ותדע שהרי פסק מהרי"ו בסימן קמ"ב ראובן שידך בתו ופסק לה נדוני' ומת ראובן אין לבת ליקח בראש הנפסק לה אך היא כאחת הבנות הביאו רמ"א בח"מ סי' רפ"ו לפסק הלכ' וכך פסק מהרי"ו בסימן ק"ד וק"ה במי ששידך את בנו ופסק לו נדוניא ושכב האב אע"ג דנכתבו התנאים אין הבן נוטל בראש חלק הנפסק לו וא"כ הוי דברי מהרי"ו סותרין אהדדי אלא ש"מ דהא דמהרי"ו היה מחייב היורשים בקנס בסימן קמ"ב משום דהוי שטר חוב גמור וכן הוא לשונו להדיא ומה שפסק שאין לבת או לבן חלק הנפסק להם היינו שלא היה רק סתם תנאים וקנין אתן ואין שום חיוב על היורשים ומטע' זה עצמו פסק מהר"י כ"ץ בעצמו בסימן נ"ה ומהרי"ו סימן ק"ד הביאו בש"ע ח"מ סי' רפ"ו במי שנתפס ואביו הוציאו מן התפיסה דיכולין היורשין לנכות מחלק ירושתו וכן אם פסק לו האב נדוני' ומת היורשין יכולין לנכות מחלק ירושתו ואע"פ שהתם כבר נתן מעות הפדיון מ"מ לא הוי מחילה מאחר שהוצרך לפדותו ולא נתן לו מרצון טוב לא הוי מחילה וע"ש בטעמים נכונים וה"ה אם פסק לו האב נדוני' וכו' לא קני הבן עדיין וש"מ שהתנאים אינם כשט"ח. שוב ראיתי שהו' מהר"י כ"ץ בעצמו בסימן ק"א מחליט הדב' שהתנאי' אינם כשט"ח. ומה שבאמת כותבין התנאים בלשון אתן ונא בדרך חיוב והודאה עיין מה שאכתוב בסימן הסמוך סעיף ב' סעיף קטן ג' ד':
ו אך קשיא לי בדברי רמ"א סימן נ' הנ"ל דכתב וכן בשור אונסים כגון שמת הפוסק אין יורשים צריכין נקיי' (פטורים מן הקנס וכ"ש מן הנדן דהא פסק רמ"א בא"ע סימן קי"ג דאומדן דעתו של אב אפילו להוסיף על עישור נכסי ואפילו אין באן אלא כמו שנתן לבתו ראשונ' נותנין הכל לפניה וא"כ אין לך אומדן דעתו גדול מזה שפסק לה מחיים וא"כ למה יכולין היורשים לחזור בהם. וכן קשה נמי על מהרי"ו ומהר"י כ"ץ שהבאתי דבריהם לעיל. ומיהו על מהר"י כ"ץ לא קשה מידי דהוא סבר בסי' ו' ובסימן ס"ג דשמין דעת האב לפחות מעישור נכסי ואפשר שגם מהרי"ו סובר דשמין דעת האב לפחות מעישור נכסי ואם אין יודעין דעתו נותנין לה עישור נכסי אבל רמ"א דפסק בסימן קי"ג דשמין דעת האב אפילו להוסיף א"כ אין לך אומדן דעתו גדול מזה ולמה פסק רמ"א כאן בסימן נ' דהיורשים אין חייבין ליתן לא הנדן ולא הקנס ולפי מה שכתבתי היו חייבין אפילו בנדן. ואף בזה יש להקשות דע"כ לא פליגי הגאונים אלא באומדן דעתו דגאון אחד אומר דאזלינן בתר אומדנא דאב דוקא לפחות מעישור נכסי וגאון אחד סבר לא שנא לפחות לא שנא להוסיף וכו' ואי לא ידעינן דעתו יהבינן לה עישור נכסי ע"כ ל"פ אלא באומדן דעתו דצריך לאמוד דעתו ודעת מריעיו ומיודעים וכבודו ומשאו ומתנו בזה פליגי אי אומדן דעתו להוסיף או רק לגרוע אבל אי ידעינן דעתו בפירוש היה רוצה ליתן לזו הבת בהא לא פליגי דכ"ע סברי דיהבינן לה כמו שידעינן דעתו וכעין סברא זו מצינו עוד בח"מ סימן רכ"ז לענין אונאה דפסקו הפוסקים דאין הלכה כר"י דאמר אין אונאה לבהמה ס"ת ומרגליות מפני שאדם רוצה לזווגן היינו מטעם דלא אמרי' אומדנא אבל אי הוי ידעינן בודאי שדעתו היה לזווגם בזה גם חכמים מודים דאזלינן בתר דעתו וכן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש שם בפרק הזהב דאין הלכה כר"י מטעם דאין הולכין אחר אומדנא אבל אי ידעינן דעתו בפירש דרוצה נלווגם פשיטא דגם חכמים מודים וכ"כ הרי"ף בפי' בפרק מציאת האשה דהיכא דידעינן אומדן דעתיה אזלינן בתר דעתיה וסברא הוא דאין הולכין אחר אומדנא דמי יודע בעצמים בבטן המלאה אבל אם גילה דעתו בפירוש דאין צריכין לאומדנא פשיטא דהולכין אחר דעתו ועוד על כרחך כן הוא דכמו שאם נתאנה המוכר ע כ ר"י מודה דיש אונאה לבהמה ס"ת ומרגליות דאין שייך טעם זה דאדם רוצה לזווגם גבי מוכר ור"י לא פטר רק מטעם זה וא"כ במוכר שאין שייך טעם זה גם ר"י מודה דיש אונאה וא"כ ה"ה נמי במקום שידעינן דעתו בפי' שרצו לזווגם גם חכמים מודים לר"י ועוד קצת ראיה ממ"ש מהרי"ק שורש י' בשם ר"י בעל תוספת ורמב"ם דאף ע"ג דמסתמא נא מחיל אינש אקוטרא ואבית הכסא משום צערא דגופא ונפישי צערייהו מ"מ אם מחל בהדיא מחילתו מחילה וכן סוברים גם הריב"ם והרמב"ן ז"ל עכ"ל וה"נ בנדון דידן אע"ג דמסתמא אין הולכין אחר אומדן דעתו אבל אם גילה דעתו בפי' יש לנו לילך אחריו שוב מצאתי כן בפי' כעין נדון זה בתשובת מהר"ם מינץ סי' מ"ז בש"מ שצוה לביתו ראובן ושמעון יקחו מאשר לי כל א' כ"ה זהובים ואח"כ יחלוקו במותר עם אחיהם יששכר וזבולן והבת אשר לי ל' זהובים ואח"כ קם על רגליו בשוק יום או יומים וחזר לביתו ושכב וכו' ופסק דאע"ג דלגבי האחין לא קנו דש"מ גיטו כמתנתו ואם עמד חוזר מ"מ הבת קנאה והביא ראיה מהא דעישור נכסי דאע"ג דאיכא פלוגתא אי שמין באב דוקא לפתות או אפילו להוסיף היינו דוקא במידי דבעי אומדנא אבל היכא דאמר בפירוש י"ל דעדיף מאומדנא עכ"ל וכ"כ הרא"ש בפי' בפרק מציאת האשה וז"ל ומסתמא כי היכא דאזיל בתר דעתו למפחת ה"ה כשפירש דעתו שאינו רוצה שיתנו עכ"ל וכ"כ הרי"ף כמ"ש לעיל ועוד נ"ל ראיה ממסירת מודעא דקי"ל תלוהו וזבין זביניה זבינא היינו משום דאזלינן בתר אומדנא דמסתמא אגב אונסיה גמר ומקני אבל אי מסר מודעא לא נוכל לומר אגב אונסיה גמר ומקנה דהא חזינן דלא גמר ומקנה ש"מ דאי גלי דעתיה בפירוש דאזלינן בתר דעתיה וע"ע בסוף דיני שפר חליצה. ועוד נ"ל ראיה דהא אפילו באומדנא דמוכח אזלינן בתר אומדנא וכ"ש היכא דגילה דעתו בפירוש דיותר טוב מאומדנא דמוכח ועמ"ש בדין שח"ז סימן כ"א ס"ד. כללא של דבר דאי יודעים דעתיה דהולכין אחר דעתיה וא"כ קשיא על רמ"א בא"ע סימן נ'. וליכא למימר דאין ה"נ צריכין לקיים וליתן הנדן כמו שפסק האב אך לזה המשודך אין חייבין ליתן אם אינם רוצים דלא ניחא להו להיורשים צוותא דידיה אבל כשמשיאין את אחותם לאיש אחר צריכין ליתן מה שפסק אביהם. זה אינו דהרי לעיל מיניה כ' רמ"א ובלבד שלא יהא ערמה בדבר וגם זה מדברי הרשב"א הנ"ל שאין דבריו רק במי שהוא ודאי אונס ולא במי שהוא גורם האונס והלב יודע וכו' וא"כ גם זה צריך להיות בלא ערמה וסברא כזו כתב מהר"י כ"ץ סימן כ"ח ועיין שם ועיין במהר"ם פדואה סימן נ"א וצ"ע:
ז העולה מדברינו דאף אם לא הראה כח והרשאה מבתו רק כתב בתנאי' שבא בכח והרשאה מבתו חייב האב ליתן הקנס אבל אין יכול לכוף הבת לינשא לזה וה"ה אם היה לאב כח והרשאה בפירוש או שיש לאביה עדים שנתרצית מ"מ אינה חייבת רק הקנס. ואף ע"פ שכ' הב"י בח"מ סימן י"ב שנים שקבלו עליהם פשרנים בקנין ובקנס נ' זהובים ונתן הקנס לא נפטר מן הקנין כאן בקישור שידוכין פטורין בקנס לבד במדינות אלו באשכנז כמו שאכתוב בסמוך מ"מ יותר טוב אם יש לו הרשאה בפירוש ונ"מ אם אין לו הרשאה בפירוש אם מת האב פטורין היורשין מן הקנס וגם היא יכולה שתאמר איני רוצה אבל אם היא נתנה לאביה כח והרשאה גם אחרי מות אביה אגידא ביה ואינה יכולה לחזור בה לפחות בלא קנס:
ח ובכל מקים שהאב או היורשים פטורים מן הקנס גם הערב פטור מן הקנס ועין מזה בש"ת מהר"י כ"ץ סימן ד' ועין בש"ת רמ"א סי' פ"ט או: לפ"ז נ"ל הא דכתב בש"ע א"ע סימן נ' כשרוצין לעשות הבטחות לשידוכן עושין בענין שלא יהא אסמכתא וכו' וכ' עליו רמ"א וי"א דכל קנסות שעושין בשידוכין אין בו משום אסמכתא וכו' משמע מדבריו דלדעה קמייתא יש בשידוכין משום אסמכתא וכ"כ הש"ע בסימן ר"ז בח"מ והוא מדברי הרמב"ם בטור כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות דבר באסמכתא כך היו עושין כו' וי"א דקנס שעושין בשידוכין לקנוס החוזר בו אין בו משום אסמכתא וכו' עכ"ל והנה באמת הב"י בש"ע ח"מ סימן הנ"ל ורמ"א בא"ע סימן הנ"ל כתבו כן לפי לשון הרמב"ם שהביא סייעתא לדבריו מדברי חכמי ספרד אבל נ"ל דיותר טוב להשוות דיעות הפוסקים בכל מה דאפשר וכן כתב בש"ת מ"ב סימן י"ז שיש להשוות דעת הפוסקים ואפילו בקושי ובדוחק גדול כדי לעשות שלום ביניהם ולא לעשותן חולקים זה על זה וכ"ש לדברי שיש להשוותן בריוח גדול בלא דוחק כלל בזה אני רשאי לומר קבלו דעתי בכגון זה כי נ"ל דגם חכמי ספרד סוברים דאסמכתא קניא בשידוכין משום בושת כמו שאר פוסקים שאביא בסמוך בס"ד אך מ"מ היו משלישין שטרות שזה חייב לזה מנה שאם יקיים השידוכין ויכנס לחופה עם משודכתו זאת יהיה החוב מחול דבזה בטוחים נמי שאף אם ימות האב חייבים היורשים לקיים מאחר שהיה בדרך חיוב והודאה ולפ"ז לא ה"ל לש"ע ורמ"א לכתוב וי"א בל פלוגתא כי אפשר דגם חכמי ספרד מודים שאין בשידוכין משום אסמכתא: כתב הכל בו סימן קמ"ג האב ששידך את בנו ואח"כ שואל את הנדוניא והלה אומר לאו בעל דברים דידי את גם את הבן דוחה שלא היה בשעת התנאים והשיב ר"ת שיש לו לקיים התנאים לאב שהוא שלוחו של בן ושלואו של אדם כמותו אם כתב הבן הרשאה לאביו עכ"ל וכן הוא בשו"ת מהר"ם דפוס פראג סימן קפ"ז בשם ר"ת:
ג שטר חליצה בחנם ע' מה שאכתוב לקמן בדין שטר חליצה סי' כ"ב. ד מזונות על שלחנו ע' מה שאכתוב בסי' הסמוך סי' ט' ס"י. ה שטר חצי חלק זכר באשכנז כותבים גם על האשה שסר ח"ז שאם היא אם הכלה ולא אשת אב מחוייבת גם היא ליתן שטר חצי חלק זכר מכתובתה אם תעדר היא אחר העדר בעלה וע' מ"ש לקמן סי' כ"א סעיף י"א:
ו ומחמת העידור וקטט יתוקן קודם החופה וכו' ובפולין כותבין יעמוד כתקנת קהלות שו"ם ר"ל באשכנז כותבין אח"כ בפי' מהו התקנו' שו"ם בתנאים אחרונים כמו שאכתוב בסימן הסמוך ובפולין אין זוכרין בתנאים אחרונים כלל מהו התקנו' שו"ם רק סומכין על מה שזוכרין כבר בתנאים ראשונים שיעמוד כתקנו' שו"ם אבל מ"מ נ"ל שיותר טוב לכתוב התקנו' בפירוש כי אין הכל בקיאין בלשון התקנו' ואפילו בדורו' קדמונים וכ"ש אנן כמו שאכתוב בסימן הסמך וא"כ לא הוי ידעי על מה קאי התקנו' אם לא זוכרים אותה בפירוש וכן מצאתי בספר משאת בנימין סימן י"ג שגם הרב הגדול מהר"ר פלק כ"ץ ז"ל בעל הסמ"ע עלה על דעתו לפרש התקנה מחמת עידור בענין אחר ממה שהוא האמת והאמת כמו שכ' הרב מ"ב שמה שכותבין שיעמוד כתקנו' שו"ם הוא בשביל הבעל שגם בשנה שניה יחזור החצי' שלא בכל מקום קבלו עליהם אותה התקנה להחזיר גם בשנה שניה חצי הנדן כמו שאביא בסי' שאחר זה סעיף י"ד וע"כ אם כותבין בפירוש שקיבל עליו בשנ' ראשונ' להחזיר כל הנדן ובשנה שניה החצי שוב ליכא למיטעי בל' התקנה ולכן נ"נ שזה הטעם באשכנז שלוקחין ק"ס מן החתן ומן הכלה שיקיימו מה שכתו' בתנאים והיינו הכל משום החזרת חצי הנדן או תוספ' של שנה שניה דאלו בשנה ראשונה להחזיר כל הנדן או שתפסיד היא כל התוספ' הוא מן התקנה שנתפשטה בכל ישראל ופשיטא שצריכין לקיים אף בלא קנין משא"כ חזר' חצי הנדן בשנה שניה או חצי התוספ' אותה גזירה, לא נתפשטה רק בריינס כאשר משמע מלשון התקנה שלא נתקנה רק לבני ריינוס כמ"ש בסימן שאחר זה גם בני וירצבורג לא רצו לקבל עליהם אותה תקנה וע"כ מתנים בפירוש ולוקחין ק"ס מן החתן והכלה שיקיימו מ"ש בתנאים אחרונים ואז קאי הקנין גם על חזרת חצי הנכסי' בשנ' שניה ושוב אין לפקפק ולכן באמת תמיה לי על מנהג פולין שנוהגין גם חזרת חצי הנכסים בשנה שניה ואין כותבין רק בסתם מחמת העידור וקטט יעמוד כתקני' קה"ש כאלו הוא מלתא דפסיקא וכבר העיד בעל ת"ה שתקנו הקהלו' לא ברירא לן כולי האי וא"כ איך כותבין סתמא שיעמוד כתקנו' קהלו' שו"ם מאחר שלא ברירא לן בפרט חזרת חצי הנכסי' בשנה שני' שלא נתפשט' בכ"מ וע"כ מה טוב היה להזכירה בפי' וליקח בק"ס על זה כמו באשכנז:
ז א והמעשר יחלוקו נהגו באשכנז אם גם האב נותן נדן לבנו מחלקי' המעשר לג' חלקים שליש לחתן ושליש לאבי החתן ושליש לאבי הכלה ואם אבי החתן אינו נותן נדן מחלקים לשני חלקים חצי לחתן וחצי לאבי הכלה וטובת הנאה להם לחלק לעניים לאשר ישר בעיניה' אבל לדינא נ"ל דטובת הנאה הוא הכל להחתן דלא דמי למה שכ' רמ"א בהג"ה בי"ד סימן רנ"ו מי שיש לו מעו' אחרים למחצית שכר וכו' צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננה למי שירצה היינו שהקרן ואפילו חצי הריוח נשאר לבעליו וע"כ טובת הנאה מן המעשר הוא לבעלים משא"כ הכא שהקרן נשאר להחתן ומכ"ש לפי מה שהגיה רבינו הגדול המקום יהיה בעזרו מורי בספר טורי זהב שכך צריך להיות צריך ליתן מעשר הריוח לבעליו ור"ל כפי חלקו וחלק השני מן המעשר הוא למקבל העסקא וא"כ מכ"ש כאן בחתן מה שנותן לו אביו וחמיו הוא הכל ריוח שלו וכ"ש שטובת הנאה שלו ליתן לאשר ישר בעיניו. ב: וכתב רמ"א בי"ד סימן רמ"ט בשם מהרי"ל דאין לעשו' ממעשר שלו מצוה כגון נרות לב"ה או שאר דבר מצוה רק יתנו לעניים ונ"ל דה"ה לקנו' אתרוג ממעות מעשר נמי אסור אע"ג דכ' מורי הרב הגדול הנ"ל דמותר לקנו' מצו' ממעות מעשר אם היה מתחלה דעתו על זה לא הוי כפורע חובו ממעו' מעשר משא"כ אם לא היה דעתו מתחלה לכך הוי כפורע חובו מן המעשר וא"כ בודאי באתרוג לא הוה כמו פורע חובו מן המעשר דאם אין רשאי לקנות מן המעשר אינו קונה אתרוג כלל רק יוצא בשל הקהל מ"מ אינו דומה דהתם במצות מ"מ המעו' לצדקה אזיל ונהנים ענים ממנו כמ"ש מורי דאע"פ שנהנה שמכבד אחרים לקרו' לס"ת אין איסור שבכל מעשר יש טוב' הנא' לבעלים משא"כ גבי אתרוג דאין עניים נהנים מן המעות כלל אע"פ שג"כ דבר מצוה הוא מ"מ אין המעות לעניים והיינו הטעם שמותר להכניס חתן עני לסופה או להיות בעל ברית לעני משום דמ"מ המעו' לעניים אזיל ולפ"ז אפינו אם הבעל ברית או המכניס חתן לחופה הוא עשיר ויש ספוק בידו לקיים המצוה בלאו הכי אפ"ה מותר ממעות מעשר הואיל והמקבל הוא עני משא"כ לקנו' ספרים ממעות מעשר אם הקונה הוא עשיר רק אם לא היה יכול' בידו ולא היה עושה המצוה כמו שכתב מורי בפירוש וכן מהרש"ך בשם התשובה ואע"פ שמני' ללמוד אחרים ממנו בלא"ה מחוייב לעשו' זה אם הוא. עשיר כמו שנדרש מפסוק הון ועושר וגומר אבל אין לומר דאם קונה ספרים מן המעשר אין רשאי להחזיק בהם ככל דזה אינו דבפירוש כתב בספר חסידים דדי בכך במה שמשאילין לאחרים ומה שהחמיר מורי וכתב שיכתוב עליו שהם ממעו' מעשר למען ידעו בניו ולא יחזקוהו בניו להם בודאי אינו פליג על ס' חסידים רק נ"ל דעת מורי בזה שיכתוב עליו שהוא ממעות מעשר שלא יחזיקו בהם בניו ממש כבשאר נכסיהם שיקפידו שלא להשאילן אבל בזה לא יקפידו רק ינהגו עמהם כמו שנהג אביהם ונ"ל דיש לסמוך זה על פסוק ממש הון ועושר בביתו וצדקתו עומד' לעד פי' הון ועושר יכול לקיים בביתו שיקנה ספרי' ממעות מעשר וישאילן לאחרים ובזה צדקתו עומדת לעד ר"ל שגם צדקה שלו עומדת לעד בביתו א"נ וצדקתו עומדת לעד שיצא ידי צדקה במה שעומדת לעד ואינו מחזיק בו כשלו לגמרי ואין להאריך כאן יותר: ח או בתוך זה הזמן כו' כתב בהג"ה ת"ש ד"ק וז"ל ואין להקשות מה צריך לכתוב בתוך הזמן מתי שיתרצו פשיטא כשיתרצו לתוך הזמן מי ימחה בידם אלא הטעם שכותבין כך כדי שלא יצטרכו ק"ס חדש מן הערבות אבל כאשר ירחיבו זמן הנשואין צריכין קנין חדש מן הערבות כי אולי לא נתרצו להיות ערבים קבלנים בעד הקנס על זמן ארוך כל כך. ואע"פ שאצל חוב דעלמא הלכה פסוקה שאם ירחיב המלו' ללוה זמן יותר אין הערב נפטר כדאיתא בח"מ סימן קל"א סעיף ד' היינו מחמת שהערב נכנס בחוב בשעבוד עד שישתלם המלוה אבל גבי קנס אינו חוב גמור רק קנס מחמת ביוש והבו דלא לוסיף עליה להיו' עומד בערבות אחר זמן שיתרצו בעלי הדבר להרחיב זמן פלוני צריכין שגם הערבים יתרצו להרחבת זמן עכ"ל ופירוש לפי' דאם נתרצו לתוספ' הזמן ואח"כ חזרו והגבילו על זמן הראשון א"צ קנין חדש מן הערבות מאחר שגם מתחלה נעשו ערבים עד זמן זה משא"כ אם רוצים להרחיב זמן יותר מאשר הגבילו תחלה צריכין קנין סודר מחדש מן הערבות וכתב הסמ"ע בסי' קל"א והא דמקבלים קנין מחדש מהערבות כשמרחיבין זמן הנישואין אין לומר דהוא משו' חשש שמא יכפה הערב לאבי הכלה לעשות הנישואין או לפטרו מן הערבות דזה יכול לעשות וכדמסיק מור"ם בהג"ה (טעם זה אינו) דלפי זה אם בטוח כל צד בערב שנו שיערב בעדו לצד שכנגדו ולא יכריחנו א"צ שום קנין חדש מהערבים ואין נוהגין כן אלא אפשר לומר דהוא משום דיש חולקין בזה כדמסיק מור"ם וגם המחבר כתב דיש להתיישב בזה גם י"ל כיון דגביות הקנס מן הערבים אינו דררא דממונא כי אם מפני הבושת וכה"ג אפשר דהרמב"ן מודה דיכול הערב לומר לא אהיה לך ערב יותר מן הזמן שנתרציתי עליו ודו"ק עכ"ל דברי הרב קצת מגומגמי' שכתב ולפ"ז אם בטוח כל צד וכו' א"צ קנין חדש ואין נוהגין כן משמע דצריך קנין חדש דאי לאו הכי היה יכול נחזור בו הערב אפילו בשתיקה ולכך דוקא צריך קנין חדש אף אם היה בטוח כל צד כו' ואח"כ סיים וכתב אלא אפשר לומר דהוא משום דיש חולקין בזה כו' והיש חולקין גם המחבר שכתב ויש להתיישב בזה איירי אם הערב מוחה ואע"פ כן כתב הרמב"ן שמחוייב להיות ערב וע"ז כתב המחבר ויש להתיישב בזה גם על זה קאי ויש חולקין והוא הטור עצמו אבל אם עמד כך בשתיקה אפשר דגם הטור ורמ"א וב"י מודים לדברי הרמב"ן דנשתעבד. ולפי' השני שכתב הטעם שאינו דררא דממונא כ"א מפני הבושת וכן הוא דעת בעל הגהות ת"ש הנ"ל ותמו' לי שכתבו כ"א מפני הבושת אטו בושת מלתא זוטרתא הוא שהרי מטעם בושת קני אפילו אסמכתא בשידוכין משא"כ בעלמא דלא קני אסמכתא רק קנין בב"ד חשוב ועוד בר מן דין דאף לדבריה' אינו מיושב על נכון מה שכותבין בתוך הזמן מתי שיתרצו שניהם. ונ"ל דאדרבא דה"א דכמו אם בא הערב אל הלוה בזמנו דיכול לכופו לפוטרו ה"ה אם עדין לא הגיע זמן המוגבל רק צד אחד רוצה לעשות הנשואין תוך הזמן ה"א מאחר שגם צד א' רוצה לעשות תוך הזמן יכול הערב שכנגדו ג"כ לכוף לצד שלו לעשות הנשואין אע"פ שעדין לא הגי' הזמן מאחר שגם הצר השני רוצה בכך לכך כותבין בתוך הזמן מתי שיתרצו שני הצדדי' דוקא ביחד אבל אם צד א' מרוצה וצד השני אינו רוצה אין הער' של צד השני יכול לכוף לזה שנתערב בעדו עד שיגיע זמנו והיינו אדרבה מטעם בושת דחמי' ועמ"ש בסמוך אבל עכ"פ כשיגיע הזמן יכולין הערבים לכוף להצדדי' להוציאם מן הערבות וזה פשוט:
ט ואם ח"ו יעבור וכו' על כולה או על מקצתה כתב מהרי"ו סי' קל"ד וז"ל ודוקא הקנס שמקבלין בשעת השידוכין גובין מטעם מנהג ומטעם שהחוזר בו מבייש את שכנגדו כדאיתא במרדכי פרק הריבית ובהג"ה באשר"י פרק ז"ב אבל הכא כיון שכבר נעשה המעשה ונגמר הנישואין מכאן ואילך אין לגבות משום מנהג ומשום ביוש עכ"ל ור"ל דשם היה השאלה על תנאים ראשונים שהיו כתובי' בה ולא יבריחו ולא יעלימו וכו' ואם יעבור על התנאי' האלה על כולה או על מקצת' יתן קנס וכו' ולאחר הנישואין העלי' והבריח ממנה ותבע אביה ממנו הקנס מאתר שכתוב בתנאי' על כולה או על מקצת' ופסק דפטור מאחר שהוא אחר הנישואין שלא שייך מנהג או בושת משמע אבל קודם הנישואין אף אם עבר על מקצת' חייב בקנס דה"א דאינו חייב בקנס רק אם יעבור על גוף הענין שרוצה לבטל השידוך דאז הוי בושת משא"כ אם עובר על מקצת התנאים לא הוי בושת ולא יתחייב בקנס משום שקנס כזה במקום דלא שייך בושת הוי אסמכתא מאחר שלא היה קנין בב"ד חשוב דבשלמא אם עובר על כל התנאים א"צ קנין ואפ"ה חייב בקנס משום בושת משא"כ אם יעבור על מקצ' התנאים במאי יתחייב בקנס קמל"ן מהרי"ו דאפ"ה חיי' והטעם דאלת"ה מי שאינו רוצה בעיקר השידוך בקל יכול למצוא צדדין להישמט לבטל מקצתו וע"י כן יצא מחשבתו לפועל שיבוטל כל הענין כאשר כן הוא דרך הרמאים להיות במחשך מעשיה' לסתור עצה ויאמר לא פעלתי און ויהפוך קערה על פיה ולכך מחייב בקנס אפי' אינו עובר רק מקצת' מפני שע"י ביטול מקצת' יוכל לבא לידי ביוש ולכן כותבין גם בפירוש שיתן הקנס מי שיעבור על התנאים הן על כולה או על מקצת' ועמ"ש בסי' הסמוך סעיף ב' ומ"ש הרב מב"יט חלק ב' סי' קמ"ב וז"ל אע"פ שכתוב בשטר תנאים שנשבעו לקיי' כל הכתוב למעלה לא היתה השבועה על איאור הזמן כי הזמן אינו אלא אזהרה שבין כל אחד מה שצריך וכו' עכ"ל אין זה סותר דברי מהרי"ו דהתם בדברי מהרי"ו מן הסתם חייב בקנס כי לא ידעינן דעתו כי אם יבטל מקצתו בקל יוכל לבטל עיקר השידוך אבל אם ידעינן בודאי שאינו מבקש תואנ' רק שלא בא לזמן המוגבל מחמת איזה סיבה אינו חייב בקנס ובזה ודאי דגם מהרי"ו מודה אבל באם יש לחוש שתואנה הוא מבקש גם הרב מבי"ט מודה שחייב בקנס וכך הם דבריו בפי' אם תואנה הוא מבקש לפי ראות ב"ד שחייב בקנס:
א יתן צד העובר לצד המקיים כו' בפולין כותבן ג"כ והקנס לא יפטור את החרם והחרם לא יפטור את הקנס כאשר תראה בנוסחא מנהג פונין ולכאורה תמוה למה אין כותבין באשכנז והקנס לא יפטור כו' גם קנס אין כותבין רק מעט ולא כמנהג בפולין שכותבין חצי הנדן וא"כ בקל יוכל לבא לידי ביוש אם יתן עיניו בממון שיתנו לו במקום אחר סך מה יותר יקח מן המותר הקנס ויתן למשודכתו הראשונה וירויח המותר כי לא נשאר עליו עונש חרם גם אין עדים לוקחין קנין מן הצדדי' כלל דהיינו אבי החתן ואבי הכלה רק כל צד לוקח לו ע"ק אחד והע"ק קונים זה מזה ולא הצדדי'. גם הע"ק חותמין על התנאים ולא עדים גם אין מקנין בסודר כלל רק כל אחד מן הע"ק לוקח בידו ספר ומחליפין זה עם זה ג"פ וכותבין אח"כ בתנאים והערבים קבלנים עשו קנין חליפין ספר במקום קנין סודר וקשה מנין להם זה לעקור קנין סוד:
ב ונראה לי ליתן טעם למה אין כותבין והקנס לא יפטור וכו' דכתב הב"י בח"מ סי' י"ב בשם הרשב"א הביאו שם בש"ע שנים שקבלו פשרני' בקנין וקנס ג' זהובים ואחר הפשרה אמר אחד מבעלי הדינים אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה אין בדבריו כלום עכ"ל וקשיא ממ"נ על מה קאי הקנין אי קאי הקנין על הפשרה א"כ לא מחייב בקנס דהוי אסמכתא ולא קניא אם לא בקנין בב"ד חשוב ובמעכשיו ואי קאי הקנין על הקנס א"כ אם נותן הקנס ולא יקיים הפשר' למה אין בדבריו כלום והלא פשרה צריכה קנין ועל כרחך צריך לומר דהקנין היה על שניהם כא' על הפשרה ועל הקנס דיכולין לקבל קנין על כמה דברי' בקנין א' ומה שצריך לקיים הפשרה אע"פ שנותן הקנס לא היה דעת' מתחלה שיוכל א' מהם לבטל הפשרה אם נותן הקנס רק מחויבים לקיים הפשרה עכ"פ מצד הקנין אבל מקנים ק"ס גם על הקנס דאף אם יעבור א' בשוגג דאפ"ה יתן הקנס כדי לזרוזי ביותר כדי שלא יכול הפשרה לבא לידי ביטול בשום טצדקי ותחבולות וערמות דאל"כ בקל תוכל הפשרה לבא לידי ביטול ע"י בעל בתחבולת וערמות כי שערי תירוצים לא ננעלו וכ"ה בת"ה סי' רפ"ב וז"ל אע"פ שהעמידו קנסות מ"מ לא התירו בשביל ה לעבור וליתן הקנס אלא שאם יעבור אפי' בשכחה יתן הקנס שיהיו נזהרים לקיים וכו' עכ"ל והשתא זכינו לדין וקושיא חדא תהיה תירוץ לחבירתה הא דאין לוקחין קנין מן הצדדין רק מן הערבות וע"כ ליכא למימר דקנין הערבי' קאי אתרווייהו על קיום השידוך ועל הקנס דכ' הסמ"ע בסי' קכ"ט דערבי' דידן הם ערבי' בעד הקנס ולא בעד הנדוניא לחתן וא"כ אם הע"ק נותן הקנס לא נשאר עליו שים חיוב מצד הקנין כי אזלה לה הקנין בנתינות הקנס וע"כ אין כותבין כלל והקנס לא יפטור את החרם וכו' דהחרם ר"ל מחמת הקנין שבכל קנין כותבין שקבל עליו בק"ס ובשד"א ובח"ח אבל אינו קאי על חרם הקהילות דגם הקהילות עשו חרם בתשומת יד בשידוכין כדאיתא בכל בו סי' קי"ו ובסוף תשובת מהר"ם ובהגהת מרדכי דיבמות ובמהר"מ מינץ סי' ט"ז משמע נמי דקאי על חרם הקהילות אכן בב"ח בח"מ סרמ"ה משמע להדיא דקאי על חרם מחמת הקנין ונ"ל הוכחה גדולה שהאי והקנס לא יפטור אח החרם כו' אינו קאי על חרם הקהלות רק חרם מצד הקנין שהרי כתוב בתקנות וז"ל וחרם שמקבל החתן ג"כ צריך מאה להתיר וא"צ שיהיו מג' ארצות וחרם קדמונים על תשומת יד בלא קבלת חרם לקיים התשומת יד אך יש להתיר בשלשים וכול' צריך טעם מבורר להתיר עכ"ל שוב כתב מקבלי חרם הקהילות אמר רבי יחיאל דאם פוטרים זה את זה א"צ היתר ואם האחד רוצה לקיים וחבירו חוזר בו הרוצ' לקיים מותר על פטור חבירו וחבירו אסור וכ"כ בהגהות מרדכי הנ"ל בשם רבי יחיאל ור"י מקורביל וא"כ ע"כ מה שאינו כותבין והקנס לא יפטור את החרם למה א"צ מאה להתיר ומעולם לא שמענו בזמנינו זה מי שחושש בדבר גם תירוץ הסמ"ע שתירץ שאין מכריזין חרם מאחר שלא קבלו עליו בפי' וכו' אינו מספיק דאם הוא בחרם מכח חרם הקהלות למה אין כופין לקיים או להתיר במאה אלא ודאי חרם הקהלות מוחלין זה לזה לכתחלה קודם שעושין הקישור כדי שאם יבא לידי חזרה שלא יצטרך ק"ס להתיר ואינו מקבל עליו רק חרם שמצד הקנין שע"ז א"צ מאה להתיר ומזה דיבר ג"כ הסמ"ע וא"כ מוכח מזה שחרם אינו קאי על חרם הקהילות רק חרם מצד הקנס וע"כ לא נשאר עונש חרם על הערבים שהם אינם ערבי' רק בעד הקנס ועל הצדדים ג"כ לא נשאר שום עונש חרם שהצדדים עצמם אינם מקנים בק"ס כלל וע"כ לא נשאר עליהם שום עונש חרם משא"כ במדינת פיהם ופולין שמקנין מן הצדדים ומן הערבים וא"כ אף אם הע"ק נתנו הקנס ובזה נפטרו הע"ק אבל מ"מ עדיין נשאר על צד העובר החרם מצד הקנין ועל כן בודאי לא במקרה הוא באשכנז שאין מקנין מן הצדדים וגם לא במקרה הוא שאין כותבין והקנס לא יפטור כו' ולכן במדינות אשכנז אין לסופר לכתוב והקנס לא יפטור כו' אם לא מדעת בעלים ובק"ס דהוי כמו נאמנות בהלואה או ביטול מודעא במתנה ועיין בש"ע ח"מ סי' ס"א וסי' ע"א ועמ"ש בסי' זה סוף סעיף ד':
ג ואם תאמר היא גופא תקשה למה אין מקנים מן הצדדים ואין כותבין אח"כ והקנס לא יפטור את החרם וכו' נמצא שבקל יוכל אחד לבא לידי ביוש כמו שכתבתי למעלה ונ"ל טעמא משום דהכל לפי המבייש והמתבייש ובפולין אפי' אם נותן הקנס לא נתקרר דעת המבוייש בזה עד שהעובר צריך לקבל גם עונש חרם וראיה דכותבין קנס גדול חצי נדן אפי' בלא המלכ' בעלים משא"כ במדינות אשכנז שאין כותבין קנס בלא המלכת בעלי' רק ע"פ מה שיתפשרו הצדדי' כמה יש לכתוב קנס והרבה פעמי' יש להם סכסוך גדול בהשווא' סכום הקנס כמע' יותר מפסיקת הנדן עצמו שיותר מהר ישתוו בפסיק' הנדן מהשוואת הקנס וע"כ נראה דעתם שעושין מתחלה קנס קצוב כדי שאם יבא ח"ו פעם אחד לידי חזרה שידעו כל אחד מה קנס הונח עליו ובזה יתפייס המבויש כי כבר שיעור ערך דמי בושתו ועל כן לא נשאר על העובר שום עונש חרם ולכן אין מקנין מן הצדדים:
אך לפי זה הוא תמיה גדולה שהרי הם מחזיקי' עצמם כמיוחסי' טפי כמו שנראה מתוך הכתובות שכותבין ו' מאות זהובי' ריינש כמ"ש לקמן סימן י"ב סעיף מ"ז ד"ה מאה זקוקים, וא"כ איך לא יקפידו הרבה על הבוש' ע"כ נראה ליתן טעם נכון למנהג' כדי שלא ליתן דופי ח"ו במשפחות וקהלות רק ליתן טעם לשבח לכל מנהג נהרא נהרא ופשטיה וכל א' וא' יש להן על מי שיסמכו:
ד התוספות דפרק איזהו נשך דף ס"ו ע"א ד"ה ומניומי כתבו הביאו רמ"א בהג"ה בא"ע סימן נ' דקנס שעושין בשידוכין מהני ואפי' לא קנו בב"ד חשוב כיון שנותנין בו כל העול' ועוד דבדין היא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו וכן אם קבל עליו המלמד קנס בשעה שהשכירוהו אם יחזור בו ולא נמצא מלמד אחר מזומן אין זה אסמכתא דלא חשיב גיזום מפני שמפסידו והוי כמו אם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא דלאו אסמכתא היא עכ"ל (ופי' דאינו גזים במלתא יתירה רק שמחייב בעצמו במה שמפסידו גמ' פ' המקבל) ובאמת סברא גדולה היא דאין שייך לומר גזים והשטאה במלתא שאין לך בושה גדולה מזה ואיך לא יחוש על כבוד הבריות שהתורה חסה על כבודן ודוחה ל"ת בתורה וע"כ בודאי אין זה אסמכתא וכל א' גמר ומקני. ומצאתי בכל בו סי' ע"ה וז"ל כתב הר"מ דשדוכין שמשימין בני אדם שמזוגים יחד פסקו התוס' אם אחד מהן חוזר קנה חבירו והריוח כל השידוכין לפי שבייש איתו לפי שאינו יכול למצוא זיוג כל כך כמו מקודם לכן עכ"ל והנה יש לדקדק היכן כתבו התוס' כן דבשום מקום לא תמצא כן בתוספת ולכן נ"ל דלמד מהר"מ דין זה מדסמכו התוס' דין דשידוכין למלמד ובמלמד כתבו הטעם דלא הוי אסמכתא משום פסידא וא"כ גם בשידוכין הטעם משום פסידא שאינו יכול למצוא זיוג טוב כמו שהיה עושה כן מקודם ע"י הביוש שעשה לו זה. והנה לפ"ז נראה דבני אשכנז לומדים הפשט בתוס' כמו מהר"מ דחייב בקנס משום דהוי כמו גרמי ומפסידו שאינו יכול למצוא זיוג הגון כמו מקוד' וע"כ צריך העובר ליתן קנס בערך מה שיפסיד עכשיו בזיווגו השני ולא יותר ולכן במדינות אשכנז שאם א' חוזר בו אין הב' מפסיד הרבה עד שמשום הכי יהיו צריכין לכתוב קנס חצי הנדן רק אם החתן חוזר אין הכלה מפסדת הרבה שבשביל זה אינה צריכה ליתן הרבה יותר לשני מלראשון ואם הכלה חוזרת בה בשביל כך לא יפסיד החתן הרבה וע"כ משערים תחלה מה יהיה ההפסד אם יחזור בו א' מהם ושיעור זה כותבין בתנאים ואין כותבין יותר משום דאף אם כותבין חצי נדן לא מהני דהוי אסמכתא דהוי כמו אם אוביר ולא אעבוד אשלם אלפי זוזי משא"כ אם כותב כשיעור ההפסד הוי כמו אם אוביר וכו' אשלם במיטב' דלאו אסמכתא היא דלא גזים במלתא יתירה רק במה שמפסידו וכן פסק מהר"מ מינץ סימן י"א במלמד החוזר בו שאין המלמד משלם כל הקנס רק כנגד מה שמפסידו וא"כ מהר"ם דמדמה שידוכין למלמד גם בשידוכין אינו קונס רק כנגד ההפסד וע"כ מדקדקין מהו ההפסד ולכן אן כותבין הרבה לקנס דלא יועיל כלום אף אם כותבין הרבה ולכן מפשרי' עצמן תחילה כמה יכתבו קנס ונותן הקנס משום פסידא לא מפני בושת וע"כ תכף שנתן הקנס נפטר הערב כי הערב לא נשתעבד רק בעד הקנס כמ"ש לקמן בסמוך וא"כ לא נשאר שום חיוב על הצדדי' ולכן אין מקנין בק"ס מן הצדדין ואז אין צריכין לכתוב ג"כ והקנס לא יפטור וכו' כי לא נשאר עוד שום חיוב על הצדדי'. ומה שכתב מהרי"ק שורש קצ"ד הביאו הב"י בסימן נ' בא"ע דאף ע"ג דפשיטא דאין דמי הבושת עולים כמו סך הקנס אפילו הכי לא הוי אסמכתא דלא חשוב גוזמא אלא דבר שהוא רחוק מהדעת עכ"ל אין לנו צריכין לזה ממ"נ אי באשכנז שסוברי' כמהר"ם שהטעם הוא משום פסידא ולא משום בושת הרי משערי' לכתחלה כמה יגיע לו היזק ע"י הבושת והוי כמו אם אוביר וכו' אשלם במיטבא ואי לפי מנהג פולין שאכתוב בסמוך שסוברי' הקנס הוא משום בושת הרי כותבין בכל התנאי' בשוה קנס חצי נדן ואם הוא עשיר שבושתו מרובה הרי גם הנדן מרובה והקנס הוא חצי נדן לפי בושתו ואם הוא עני שבישראל שאין בושתו מרובה כל כך כת"ק דמתניתין בפרק החובל הרי גם הנדן הוא מועט. והקנס הוא חצי הנדן כפי שיעור בושתו ובני פולין לומדי' הפשט בתוס' דלא כמהר"מ ואין אני כמשי' על דברי מהר"ם חלילה אך באשר לדעת בני פולין ופיהם ומעהרין אינם לומדי' הפשט בתוס' כמו מהר"מ אתרץ דיבור' מה טעם חולקים על מהר"ם דבאמת קשיא אם הפשט כן דכמו במלמד הטעם משום פסידא גם בשידוכין הטעם משום פסידא לא הוי להו להתוספת למימר וכן אם קבל עליו המלמד וכו' דמשמע דכמו בשידוכין משלם הקנס ואין בו משום אסמכתא וכן במלמד משלם ואין בו משום אסמכתא אך חלוקי' בטעמ' דבשידוכין הוי הטעם משום בושת ובמלמד הוי הטע' משו' פסידא ואי אמרת דהטע' בשידוכין נמי משום פסידא כמו במלמד הכי הוי לל"מ דהוי כמו אם קבל עליו המלמד וכו' כמו שאמר אח"כ דהוי כמו אם אוביר ולא אעבוד דהוי משמע דשוין ממש בדין ובטעם. וכן משמע נמי מלשון הש"ע בח"מ סימן ר"ז סעיף ט"ו וז"ל וי"א דכל קנס שעושין בשידוכין וכו' לדמי הבושת שמבייש את חבירו ואחר כך הביא דין המלמד וע"כ במלמד אין הטע' משו' בושת רק משו' פסידא ולא הזכיר טעם פסידא בשידוכין אלא ש"מ דאינ' שוין, רק לענין הדין אבל לא בטעמ' וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל ל"ד דין ד' וכ"כ במרדכי בפ' א"נ וז"ל אמנם בשידוכין כו' עד ועוד ראוי לקנסו על שבייש חבירו וכתב עוד ריש המקבל כתב א"ז דלא שייך אסמכתא בשידוכין דאין זה גוזמא מה שנהגו לקנוס החוזר לפי שהתנו ביניה' לפי הבושת עכ"ל ש"מ דקנסינן לפי הבושת ולא לפי ההפסד ועוד דלפי דברי מהר"ם היה מחויב בקנס משום שאינו יכול למצא זיוג כל כך טוב ממיל' הוי חייב משום דינא דגרמי ואין זה דינא דגרמי דהוי כמו מניעת הריוח דלא מקרי הפסד ולא מקרי הפסד רק הפסד הקרן שהיה כבר בידו וברשותו ומפסידו ע"י גרמתו מכיסו משא"כ בדבר שלא היה בידו כלל כדאיתא בתשובת מהר"מ פדואה סימן ס"ב ועיין בש"ע א"ח סימן תקל"ט ובי"ד סימן ש"ך וה"נ מאן יימר שבלאו הכי היו נותנין נו הרבה כמו הראשון אם היה מתחילה עושה שידוך אחר וא"כ נא הזיקו כלום אלא ודאי הפשט בתוספות הוא כפשוטה דמשום שהבושת גדול מי שמבייש לחבירו בודאי לא גזים כמ"ש למעלה אבל לא מחמת ההפסד דאף אם לא יהיה לו היזק ממון בשידוך השני מ"מ הביוש להיכן אזיל: וע"ז סמכו מנהג מדינות פיהם ופולין לא משום פסידא רק משום הביוש וחושבין להם הבושת כ"כ עד שאינו מכופר לו בכל רצוי כסף וצריך העובר גם לקבל עליו חרם ולכן מקני' מן הצדדי' ומן הערבות וכותבין והקנס לא יפטור וכו' כן נ"ל נכון טעם שני המנהגי' וכל א' וא' יש להן על מה שיסמכו לפי מנהג פולין הטע' משום בושת לכן מקני' מן הערבות על הקנס ומן הצדדי' על עיקר השידוך ולכן אם נתן הקנס נפטרו הערבים אבל קנין הצדדי' במקומו עומד ולכן כותבין והקנס לא יפטור את החרם ר"ל חרם שקבלו עליה' הצדדי' בק"ס ובאשכנז שהטע' הוא משו' פסידא לכן תיכף כשנתנו הערבים הקנס נפטרו הערבי' והצדדי' לכן אין מקנין בק"ס מן הצדדי' ואז אין צריכין לכתוב והקנס לא יפטור וכו' וראיתי חדשים מקרוב באו קצת סופרי אשכנז בישובים וקהלות קטנות אין מקנין מן הצדדי' כמנהגם וכותבין אח"כ בתנאי' והקנס לא יפטור וכו' בזה נמשכין אחר מנהג פולין מחמת שלמדו כך מבני הגולה קהלות פולין אני אומר דזה הוי ככסיל בחושך הולך רק אם ירצו לנהוג כמנהג פולין צריכין ג"כ לקבל ק"ס מן הצדדי' ואע"פ שכתבתי בסעיף הסמוך דאם כתוב בשטר שנשבע וכו' אע"פ שלא נשבע מ"מ היה לו במה לתלות ולהתנצל לומר שלא נשבע כדעת הסמ"ע משא"כ אם קק"ס בפועל בודאי ישאר בעונש חרם:
ה נמצא במקומות שכותבין והקנס לא יפטור וכו' אף אם נתן הקנס החרם במקומו עומד ודלא כסמ"ע שכתב בזה בסי' רמ"ה וז"ל ונראה דמטעמא דכתיבנא המנהג הוא סלא להחרי' העובר בשידוכין אע"ג שקיבל עליו בחרם ובקנס וכותבין ג"כ בתנאים הקנס לא יפטור וכו' דכיון דהצדדי' אין מקבלין עליהן בפי' בחרם שלא יחזרו בהם אלא קונין בקנין על מה שנכתב בתנאי' ועיקר הקנין הוא קנין אתן ומה"ט גם החרם לא חל עליו עד שיקבלו עליהם חרם בפי' או שהציבור גוזרין דבר בחרם עכ"ל נראה שדעתו דאף שכתב שקבל דבר בחרם שאין בו ממש עד שבאמת יקבל עליו בחרם ולטעמיה אזיל כמ"ש בסימן ע"ג בשם ת"ה ואביאו בסעיף הסמוך ס"ק ב' והא ליתא כאשר אבאר שם בס"ד ועוד דגם זה הוי ממש חרם דהקנין עצמו הוא החרם ומש"ה בכל קנין אנו כותבין בח"ח ובשד"א וכאן אם הערב נתן הקנס מ"מ קנין צדדים עדיין במקומו עומד כמ"ש למעל' וא"כ אף אם לא הזכירו בחרם ברבים מ"מ מידי עונש חרם לא יצא דאטו מי שעבר על החרם שקבל עליו בעצמו שאינו עובר ולא מקרי עבר על החרם עד שיזכרו:
ו ואין להקשות מנא לי דאף אם נתנו הערבות הקנס לא נפטרו הצדדים מן החרם שמא גם הם נפטרו מן החרם ומה שמקנין גם מן הצדדים גם כן הוא מטעם קנס דאם אין לערב לשלם דיוכל לתבוע מן הבעל דבר עצמו משום דיכול לילך אחר הערב תחלה בשדוכין וכ"ש קבלן כדאיתא בח"מ סי' קכ"ט. זה אינו דקנין הצדדים עצמו אינו קאי על הקנס דהא צריכין התו' ליתן טעם דלא הוי אסמכתא בקנס דשידוכין משום בושת ואי היה בקנין קשיא מ"ש קנס דשדוכין מקנין דעלמא ואין לומר דה"ט משום דבעלמא יש בקיאין בדיני אסמכתא משא"כ בקנס דשדוכין קשיא מי פסיקא להו דבכל שידוכין לא יהיו בקיאין בדיני אסמכתא בפרט בדבר הנעשה בפומבי גם אין לומר דה"ק דבכל קנסות דעלמא צריך ב"ד חשוב ובקנס דשדוכין א"צ קנין בב"ד חשוב כדמשמע לשון התוס' וז"ל דקנס שעושין בשידוכין מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב משמע אבל מ"מ קנין צריך זה אינו דאם הטעם דקני בשידוכין משום בושת או לדעת מהר"מ משום פסידא מה צריך קנין כלל דגם בלא קנין כלל קני מהני טעמא אלא פשוט דא"צ לקנין כלל ומה שכתב התוספות דא"צ קנין בב"ד חשוב היינו משום דסתם קנסות דעלמא באסמכתא צריך ב"ד חשוב אלא פשוט בקנס דשדוכין א"צ קנין כלל ועל כן הוצרכו התוספות לתת טעם לזה והקנין של בעלים אינו על הקנס רק על הנדן ומ"ש רמ"א בח"מ סימן ר"ז דאין בשדוכין משום אסמכתא ומיהו קנין צריך היינו ר"ל דצריך קנין מן הערבים אבל מן הצדקי' א"צ קנין בשביל הקנס ואע"פ שכתב רמ"א בח"מ סימן קל"א דאין בערבות משום אסמכתא משמע דא"צ קנין כלל מן הערבות היינו בערב בשעת מתן מעות אבל בקנס דשדוכין עכ"פ קנין צריך דאל"כ במה ישתעבד הערב בשידוכין דלא הוי ערב בשעת מ"מ אי נמי מ"ש רמ"א ומיהו קנין צריך וכן נוהגין נהי דקאי על הבעלים אין ר"ל דצריך קנין על הקנס רק הקנין צריך בשביל פסיקת הנדן ומיהו בין בערבות בין מן הצדדים אין צריך קנין מעכשיו דבערבות צריך קנין משום דלא נשתעבד בלא קנין מאחר שאינו ערב בשעת מ"מ דזולת זה א"צ קנין כלל וע"כ בקנין כל דהו סגי ומן הבעלים א"צ קנין כלל מחמת הקנס דכמו כן חייב בלא קנין על הקנס כמו בקנין רק הקנין צריך מחמת הנדן אבל סגי ג"כ בקנין כל דהו בלי מעכשיו מטעם שנ' הסמ"ע דהקנין דשידוכין הוא קנין אתן ואביאו במקומו בסי' הסמוך. וכן משמע מתשו' הרא"ש כלל ל"ד דין ג' שנשאל רחל הית' נחבאת מפני המס ובא ראובן ודבר אליה שתנשא לשמעון ופייסה ראובן עד שנתרצית והביא עדים עמו ושדכה שמעון הנז' ועשו קנס ביניה' שכל מי שיחזור בו יתחיב לחבירו בחמשת אלפי' זהו' יקנו בקנין כו' ופסק הרא"ש דפטורה משני טעמי' האחד כיון שהקנין הי' ע"מ שיכתבו השטרות וכו' והיא חזרה קודם שנכתבו השטרות וכו' ועוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעי קנין בב"ד חשוב כמו שפסקו ר"ח ור"ת ז"ל ור"י ז"ל וכאן לא הי' ב"ד חשוב וגם אפשר שלא היו העדים חשובי' לידע כל דיני אסמכתא עכ"ל וקשיא הרי דברי הרא"ש סתרי אהדדי דהא הרא"ש עצמו פסק בפ"ד נדרי' כהתו' דאין בשידוכין משום אסמכתא הביאו רמ"א בא"ע סי' נ' וכך פסק בתשובתו כלל ל"ד דין ד' אלא ע"כ צ"ל דודאי ס"ל להרא"ש דאין בשידוכין משום אסמכתא משום בושת כמו שפסק להדיא כלל ל"ד דין ב' ודין ד' ובפ' ד' נדרי' ומה שפטר מקנס בכלל ל"ד דין ג' הנ"ל היינו משו' שהי' במסתרי' ולא היו בם רק השדכן והערב וע"כ אין לחייב העובר משום בושת דשם לא היה בושת דאין מי שיודע מאומ' ולכן לא יתחייב בקנס רק מחמת הקנין כאסמכתא דעלמא ואם לא ידעו העדים דיני אסמכתא לא יתחייב בקנס להכי פטר הרא"ש את האשה הנ"ל מן הקנס ותדע עוד שהרי סיים הרא"ש וז"ל כמו שפסקו ר"ח ור"ת ור"י וידוע שר"י סובר דאין בשדוכין משום אסמכתא כדאיתא בתוס' דאיזה נשך הנ"ל ובטור סי' נ' סעיף ה' הביאו וכ"כ הוא עצמו בשמו כלל ל"ד דין ד' וא"כ איך מייתי הרא"ש ראי' מדברי ר"י אלא פשוט משום שהי' במסתרי' אין לחייב לרחל משום בושת דבמסתרים ליכא בושת וע"כ אין לחייבה רק משום קנס כמו בקנס דעלמא וא"צ ב"ד חשוב דהיינו ג' בקיאים בדיני אסמכתא וכאן לא הי' ב"ד חשוב רק העדי' והשדכן ואפשר שלא היו העדי' חשובין וכו' ולהכי מייתי שפיר דברי ר"ח ור"ת ור"י ז"ל דבשאר קנסות דלא שייך בושת כ"ע מודי' דצריך ב"ד חשוב:
ז וכתב בלבוש הבוץ והארגמן ומיהו אם נעשה הקנין בפרהסי' ברבים כמו שדרך לעשות אבל אם נעשה קנין בפני עדים ובמסתרי' וצוו לעדים שלא לגלותו כמו שלפעמי' עושין שלא לגלות השידוך עד זמן כך וכך וכו' ואח"כ עמד אחד ומיחה בעדי' שלא לחתום התנאי' יכול למחות ופטור מן הקנס עכ"ל ואפשר לומר דרמ"י ז"ל הוציא דין זה מהא דתשובת הרא"ש אך בלבוש ע"ש מהסס בזה והניחו בצ"ע גם מהר"י כ"ץ מקראקא סי' ס"ח פסק ג"כ דאם נעשה במסתרים שאין בו בושת אע"פ שע"י מחלוקת נתפרסם אין בו בושת מטעם שכ' לנדון דידי' ה"נ בנדון של הרא"ש נמי אין בו בושת אע"פ שנתפרסם אח"כ מאחר שמתחלה היה במסתרים ונעש' השידוך ע"מ שיכתבו השטרות והיא חזרה קודם שנכתבו כמ"ש הרא"ש בטעם הראשון וא"כ הוא ברור מה שכתבתי דאם נעשה בפרהסי' חייב בקנס אפי' בלא קנין כלל מטעם בושת והקנין של הצדדי' אינו רק על הנדן ולא על הקנס וקנין הערבו' אינו רק על הקנס רק צריכין קנין דאל"כ במה ישתעבד הערב כדאיתא בח"מ סי' קכ"ט ודברי הרא"ש דבתשוב' כלל ל"ד דפוטר משום שלא הי' קנין בב"ד חשוב היינו משו' שהי' במסתרים כמו שהוכחתי:
ח והשתא אין אנו צריכין למ"ש הריב"ש וכן מהר"י כ"ץ בסי' ע"א שבתנאי' שלנו אין משמעות השבועה על הקנס שהרי כ' בח"ח ובשד"א ובקנס שחם כ' הקנס מקודם ואח"כ בח"ח ובשד"א היינו יכולין לומר שהשבועה על הקנס אבל מדכתב הקנס לבסוף אין הק"ס קאי על הקנס עכ"ל והנה אע"פ שסברא נכונ' היא אבל לפי מה שכתבתי אין צריך לזה דאף אם הקנס הוזכר תחלה אין הק"ס וח"ח ושד"א קאי על הקנס דהקנס חייב בלא"ה משום בושת כמו שהוכחתי מן התוס' לעיל:
ט אמנם כדי לתרץ דבריה' שלא נצטרך לומר דפליגי נ"ל לתרץ דהכי קאמר דאם כתוב בתנאים תחלה בקנס ואחר כך כתוב בח"ח ובשד"א ובק"ס היה חייב בקנס אע"פ שהיה במסתרים נהי דמשום בושת ליכא מ"מ חייב בקנס משום דקבל הקנס עליו בח"ח ובשד"א. גם בזה חייב אע"פ שלא היה קנין בב"ד חשוב. ומעתה גם דברי הריב"ש ומהר"י כ"ץ קאי בשיטת הר"י והרא"ש: י ואף שכתב מהר"מ מינץ סימן ט"ז בראובן ששידך את בנו לבת שמעון וחתמו בשטר תנאים כל מי שיחזור שיתן לחבירו מאה זהובים ובסוף השטר כתב שנשבעו לקיים כל הכתוב לעיל בדרך הנזכר משמע שאם יתן קנס אז הוא פטור משמעון והשבועה בטלה כי הוא בדרך הנזכר וכו' ושמעון אומר דשבועה לא קאי על הקנס וצריך השבועה לקיים מכל מקום ופסק הרב דמלתא דפשיטא דכיון דכתב בתריה שנשבע לקיים כל הכתוב לעיל בכל הדרך הנזכר אם כן פירש בהדיא דקאי על הקנס ק' זהובים דכתוב לעיל וממילא כשיתן יצא ידי שבועה כו' עכ"ל במחילה מכבוד תורתו חדא דלמה לי שבועה על הקנס בלא שבועה מחויב ליתן הקנס כמ"ש התוס' ואין ספק דאשתמיטתיה להרב ז"ל דברי התו' והמרדכי שהבאתי לעיל כאשר כתב הרב ז"ל עצמו שלא היה לו פנאי לעיין בהמוכר בית וביש נוחלין בסוף גבי יתורא לשנא וכו' וכן בפרק המקבל ר' יוסי דורש לשון הדיוט וכו' עכ"ל הרי דלא הזכיר דברי התוס' הנ"ל כלל ולא נכנס לזו המבוי כל עיקר גם השואל היה גדול הדור מהו' אהרן לוריא ז"ל והוא כתב דעתו שהדין עם שמעון מכח יתור לשון הרי נראה דגם מהר"א לוריא שחייב בקנס אף בלא קנין ובל"ש. ועוד דהרי כתבתי לעיל בסימן זה ריש סעיף זה בשם ב"י בשם הרשב"א דאף אם נתן הקנס צריך לקיים הפשרה דלא היה הכוונה שיתבטל הפשרה בנתינת הקנס וה"נ כן בנתינת הקנס לא יתבטל השבועה. ואף על פי שכתב הריב"ש סימן שכ"ח על קנין שקבלו עליהם בשבועה דכל זמן שהקנין בטל גם השבועה בטילה דלא כיון בשבועה אלא אם יתקיים הקנין ולא עשה השבועה אלא לחזק הענין עכ"ל וכן כתב מהרי"ק שורש ק"א בשם הרא"ש דאם פרעון אין כאן שבועה אין כאן דאין שבועה אלא לזרז הפרעון עכ"ל אין זה קשיא דיש לומר דגם הריב"ש סובר דאין צריך קנין בקנס שדוכין וכל שכן דשבועה אין צריך דאין אסמכתא בשדוכין משום בושת ואם כתוב בתנאים שנשבע כנדון של מהר"מ מינץ גם הריב"ש מודה דאף אם נתן הקנס לא נפטר מן השבועה דהשבועה מלתא באפיה נפשיה הוא וא"צ שבועה לחזק הענין דבלא שבועה מתחייב בקנס משום בושת כדעת ר"י בתוספות והמרדכי והרא"ש אבל בעלמא במקום שצריך קנין ועשה קנין ונשבע ג"כ אז בודאי אין השבועה מלתא באפיה נפשיה רק קאי על קנין לחזק הקנין כאשר גם עתה נהוג בינינו בכל ק"ס שכותבין ג"כ ח"ח ושד"א כדי לחזק הקנין ובמקום שאין צריך קנין וכתב שד"א פשיטא דהשבועה מלתא אחריתא היא (ועיין עוד חילוק נכון ואמת לקמן בסימן כ"ד סעי' ד') וכן מ"ש מהרי"ק בשם הרא"ש דאין שבועה אלא לזרז הפרעון ואם כן הכא נמי נימא הכי דהשבועה אינו קאי רק על הקנס לזרז על הקנס ואם נתן הקנס ממילא אין כאן קנס אין כאן שבועה דאין שבועה אלא לזרז פרעון הקנס אם יעבור והא ודאי ליתא דהא הרא"ש הוא מ י' דשמעתתא דאין אסמכתא בקנס שידוכין וא"כ מכ"ש דשבועה אין צריך לזרז פרעון הקנס דבלא שבועה צריך לשלם הקנס משום בושת או משום דינא דגרמי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא ע"כ צריך לחלק דאין עניינו לכאן רק התם מיירי שנשבע לשלם ואחר כך נודע לו שאינו חייב לו כלום או שכבר פרע וטעה וסבר שלא פרעו ונשבע לשלם לו ע"ז פסק דאם פרעון אין כאן שבועה אין כאן דלא נשבע רק על הפרעון וכן כל כיוצא בזה וכעין זה הם גם דברי הריב"ש וכך תירץ רמ"א בתשובה הבאתיו בסעיף שאחר זה ס"ק ד' ובח"מ סימן ע"ג פסק רמ"א בסעיף ז' בשם מהרי"ק דמי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן והגיע השמיטה בנתיים או שמחל לו פטור משבועתו דכל שפטור מדין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה ובסעיף ח' כתב בשם הרא"ש ובשם הריב"ש סימן דש"ס מי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא היה חייב לו מ"מ חייב לשלם לו מכח שבועתו עכ"ל הרי כמו שכתבתי דאל"כ דברי רמ"א סתרי אהדדי וגם דברי הרא"ש והריב"ש סתרי דמהרי"ק כתב בשם הרא"ש דאם פרעון אין כאן וכו' וכן הריב"ש בסי' שכ"ח דאם הקנין בטל גם השבועה בטלה וכאן כתב רמ"א בשמם שחייב לשלם מכח השבועה אף על פי שלא היה חייב לשלם לו אלא ע"כ דהכא איירי שבשעה שנשבע ידע שלא היה חייב לו משום הכי צריך לקיים שבועת אבל אם נשבע לפרוע לו כי היה סבור שחייב לו ואח"כ נודע לו שאינו חייב לו וכן אם אחר כך הגיע השמיטה או שמחל לו אז אם פרעון אין כאן שבועה אין כאן. נמצא כל האחרונים קיימו בשיטת הרא"ש בר ממהר"מ מינץ ויחיד הוא לגבייהו ועוד דגם הרב מהר"מ מינץ אינו מחנים הדבר רק הוא מסופק שכתב וז"ל ואף אם תמצא לומר דהשבועה לא קאי על הקנס והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי או אם מפרש בשטרא בהדיא דהשבועה לא קאי על הקנס מ"מ אין לזה לכופו לקיים השבועה אלא הוא עבריינא על שמעל בשבועתו כאשר אבאר לקמן עכ"ל הרי שגם מהר"מ מינץ אינו מחליט הדבר רק הוא מסופק ולא שבקינן פשיטותייהו דכל הני רבוואתא מפני ספיקתיה דמהר"מ מינץ. גם במעשה שהביא מהר"י טראני סי' ק' לח"מ הבאתיו בקצרה סוף סעיף י"ב בסמוך דודאי חייב שבועתו לשמים ולא נפטר מן השבועה בנתינת הקנס רק שאין הב"ד יכולין לכופו לקיים שבועתו כדעת מהר"ם מינץ ולכן חייב שבועתו לשמים ולא נפטר מן השבועה בנתינת הקנס אך מה שרצה מהרי"ט להביא ראיה מהא דאם פרעון אין כאן שבועה אין כאן זה אינו דאין זה דומה לנדון זה כלל וכמו שכתבתי:
יא נמצא העולה מדברינו דקנין הערבות אינו משום שלא יהא אסמכת' דבקנס שידוכין אין בו משום אסמכתא רק מ"מ צריך קנין דאל"כ במה ישתעבד דהא אינו ערב בשעת מ"מ. גם קנין של הצדדים אינו קאי על הקנס כמו שהוכחתי רק על הנדן וקנין אתן הוא כמ"ש הסמ"ע ואביא לשונו בסימן הסמוך סעיף ב' ולכן באמת צריך תנאים חדשים וכ"ש באשכנז שאין מקנין מן הצדדין כלל שהפסיקה היא בדברים בעלמא ובשטר בלא קנין דפשיטא דצריכין תנאים חדשים אבל למנהג פולין נהי דקנין אתן הוא על פסיקת הנדן מ"מ עונש הקנין משום החזרה עדיין במקומו עומד כמו שהקשיתי לעיל ריש סעיף זה ובפרט לפי מה שכותבין והקנס לא יפטר את החרם:
יב ולכן נ"ל דלא אזדא לה החרם בנתינת הקנס דאי כדעת הסמ"ע לא יכתוב לא ה"א ולא וי"ו למה לי למכתב והקנס לא יפטור וכו' מאחר שלא נשאר עליו עונש החרם הואיל ולא קבלו עליו בפי' לפי דעת הסמ"ע רק נ"ל הטעם כמ"ש מהר"ם פדואה סימן ס"ז וז"ל והא לך חשובה הרב משנץ באותה הגה וז"ל אמנם כן היתה קבלה בידם ענין שדוכי אשה ואיש שקבלו עליהם חרם תקנות הקהלות לינשא לאחר זמן ומי שאינו מעכב מותר ואין צריך התרת חכם וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו עד שבא לי זקן אחר ואמר לי כי שניהם אסורין ולא הרויח מי שלא עיכב אלא התשומת יד ונמתי לו יכונו דבריך כשקבנו עליהם חרם סתם אבל במפרש שהמעכב יאסר אין לאחר תנאי כלום ובין כך (ובין כך) כיון שנשא האחד אפילו באיסור כנגדו מותר לאלתר ואין צריך התרה עד כאן לשונו (והגה זו תמצא בהגהות מרדכי במסכת נידה אות באות) ואף כי יש מקצת טעיות מ"מ העיקר מובן וכו' עד כי מה זה ההפרש אשר שם הזקן ההוא בין המעכב והעביר המועד ובין שכבר נשא אחד מהן באיסור אלא ודאי זהו טעמו אף כי כבר עבר הזמן ומעכב וממאן לקיים אשר נתקשר מ"מ שכנגדו באיסורו קיים כי אולי ישוב בו ויחזור בתשובה להשלים החפץ משא"כ כשכבר נשא עכ"ל מהר"מ פדואה באריכות גם הב"י הביא בי"ד סימן רל"ו מוכרח אני להביאה עד גמירא ולבאר דבריו וראיתי שמי שהעביר המועד אסור לינשא לאחר ואף שכתב שגם המעכב מותר לאחר שנשא זה שכנגדו א"כ קשיא לפ"ז מה הועילו חכמי' בתקנתן לכתוב חרם על העובר ומה הפסיד הרמאי אין זה קשיא הלא פ' מהר"מ פדואה הטעם דשמא עדיין יחזור בתשובה וישלים החפץ ור"ל שלא עבר על גוף התנאים רק העביר המועד בזה יש לצפות אולי יש עוד תקוה ולכן אם נשא זה שלא עבר גם זה שעבר אח"כ מותר משום שיש לו תירוץ. כי יאמר לא פעלתי און רק עברתי המועד אולי היה עוד חזון למועד ולכן גם העובר מותר אח"כ משא"כ במי שעובר על התנאים לגמרי ואינו רוצה בדיבוק רק להתיר הקשר נראה דגם בזה הרב משנץ מודה שנשאר באיסורו לעולם ולפ"ז שפי' אמר הזקן כי שניהם אסורים מטעם שמפרש מהר"ם פדואה כי אולי ישלים החפץ ולכן גם מי שאינו עובר צריך להמתין ואמר אח"כ יכונו דבריך כשקבלו עליהם חרם סתם לכי שניהם אסורים אף מי שלא העביר המועד אבל במפרש שהמעכב יאסור אין לאחר התנאי כלום ופירש ואינו אסור רק המעכב ובין כך כו' מותר לאלתר ואין צריך התרה היינו הטעם כמ"ש דשוב לא נשאר עליו שום עונש מחמת חרם דיוכל לתרץ אם לא נשא תחלה זה שכנגדי אף שעברתי המועד מ"מ הייתי כונס אף ע"פ שהייתי מתמהמה משא"כ אם עובר בעיקר השידוך שאינו חפץ במשודכת שלו או להיפוך גם הרב משנץ מודה שנשאר לעולם באיסורו ולא שכנגדו כי מה שאנו נוהגין לכתוב והחרם לא יפטור וכו' הוי נמי מפרש ולא סתם שהרי כותבין בתנאים וסך כך יתן קנס צד העובר לצד המקיים והקנס לא יפטו' את החרם ש"מ שבפירוש קאי החרם על העוב' לבד וע"כ הוא לבדו נשאר באיסו' ואפי' לאחר שנשא זה שכנגדו ואם העובר גם הוא נושא בין קודם שנשא זה שכנגדו או לאחר שנשא זה שכנגדו מידי עונש חרם לא יצא ואיהו דידיה עביד דלא כסמ"ע שוב לאחר ימים רבים שכתבתי כל זה מצאתי בדברי מהר"י טראני בתשובת לח"מ סי' ק' באחד שנשתדל עם בת שמעון בקנין ושבועה לתת לשמעון בתו וכו' ונגמרו השידוכין ושלחו דורונות זה לזה כמנהג אח"כ שמע ראובן ששמעון נתחרט על הדבר אז הוליך עמו אנשים שיחתום שמעון שטר השידוכין אשר ביניהם השיב שמעון כבר נתחרטתי לתתה לו בתי אמרו האנשים ההמה אליו מה מצאת בו עול כי נתחרטת א"ל אין טעם ברצון א"ל א"כ שהחרטה באה ממך ולא מראובן הנה אתה חייב לפרוע לו כל ההוצאות שעשה השיב שמעון אפרע' לו א"ל ומה אתה משיב על השבועה שנשבעת א"ל אני אתן חשבוני לשמים והביא הרב תשובה זו משנץ ומשמע מדבריו דהא דאמר בתשובת שנץ ששניהם אסורים ולא הרויח רק התשומת יד היינו אם דוחה ולא עשה כלום רק העביר המועד משום שמא היה עוד נכון למועד או אם לא היה מביישו ברבים לומר שאינו חפץ בו והיה החתן מתייקר לומר שהוא אינו חפץ בה עכשיו שאמר לא חפצתי בו וביישו ברבים איכא כסופ' טובא וכו' ע"ש באורך הרי כמו שכתבתי:
יג אך מה שהקשה הסמ"ע אם הוא בעונש חרם למה אין מכריזין אותו חרם אין זה קשיא דזה ביאר מהר"ם מינץ סימן ט"ז כל הצורך דעבריינא מקרי אין בידינו לכופו וע"ש מלתא בטעמא וע"כ אין בידינו להכריז עליו חרם: יד ועוד נ"ל ראיה למה שכתבתי מדברי רמ"א עצמו מדכתב בסוף ההג"ה בא"ע סימן נ' וז"ל ועיין בח"מ סימן י"ב אם רוצה העובר ליתן הקנס אי מחוייב לקיים הדבר מצד הקיבול קנין עכ"ל הרי שרמ"א מראה לך מקום על סי' י"ב אם מחוייב לקיים וכו' וא"כ הוי הדין כאן בשידוכין כמו בסימן י"ב וזה דבר ברור בסימן י"ב ליכא מאן דפליג דצריך לקיים מצר הק"ס ורמ"א הביאו שם לפסק הלכה גם הב"י בח"מ שם סימן י"ב מביאו לפסק הלכה וא"כ גילה רמ"א דעתו שגם בשידוכין הדין כן הרי דלא כסמ"ע וגם כאן הניחו לי רבותינו הגדולים מקום להתגדר בו:
טו ואם תקשה א"כ אם אין צריך קנין על הקנס משום בושת ואם כן אע"פ שנתן הקנס חייב מצד הקנין ולא נפטר מן החרם א"כ הא דכותבים בתנאים שיתחייב בקנס בין עובר על כולה או על מקצתה וקשיא תינח אם עובר בכל התנאים שאינו רוצה בעיקר השידך חייב בקנס משום בושת אבל אם עובר על מקצתו שלא ירצה ליתן במילואו מה שפסק למה יתחייב בהקנס והרי אין כאן בושת שהרי אינו מביישו שהרי מרוצה בעיקר השידוך וא"כ על זה היה צריך קנין בב"ד חשוב כבר הבאתי לזה ראיה ברורה בסימן זה סעיף ט' בשם מהרי"ו והרב מבי"ט דאם ירצה להערים בקל יוכל לבטל עיקר השידוך וע"ש ובזה יצא מחשבתו לפועל אבל אין זה דומה למ"ש בשם הגה משנץ דאם יעבור המועד דאין עליו עונש מכל מקום אינו דומה להכי דאפילו ביטול מקצתה ליכא ודוק ועוד נ"ל דנהי דאין צריך קנין על הקנס מ"מ קנין צריך על הפסיקה דא"כ במה יתקיים הפסיקה אף על גב דאיתא בגמרא פרק הנושא ופרק קמא דקדושין אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה היינו דוקא אם קידש תיכף אח"כ דבזה נשלם הכוונה רק הפסיקה מחוייב לקיים בדברים בעלמא שהן דברים הנקנין באמירה משא"כ כל זמן שלא קדשו לא נתקיים בדיבור בעלמא מה שאמרו שרוצים להתחתן אם לא בקנין אבל משום הקנס באמת אין צריך קנין וק"ל ועיין בב"י בא"ע סימן קי"ד סוף סעיף א' ובש"ע סימן נ"א:
טז וראיתי שהב"י הביא תשובה זו מן הרא"ש כלל ל"ד דין ג' הנ"ל ותמה עליו מאד מ"ש הרא"ש שיש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם שלא היה קנין בב"ד חשוב ותמה עליו שהרי הרא"ש פסק דקנסות של שדוכין לא הוי אסמכתא והניחו בצ"ע אבל לפי מה שכתבתי בס"ד הוא נכון וברור דודאי הרא"ש סובר דקנסות של שדוכין לא הוי אסמכתא משום בושת אבל מ"ש בכלל ל"ד דין ג' שהיה במסתרים ליכא בושת ולכן לא מחייב בקנס אא"כ היה קנין בבית דין חשוב כמ"ש למעלה ואין אני כבודה מלבי מסברת הכרס כי כבר העדותי על סברה זו עדים נאמנים מהר"י כץ והלבוש ומהרי"ט גם הקשה הב"י על מ"ש ר"י בטור סימן נ' סעיף ה' וז"ל דאם כל אחד נותן משכון על הקנס וכו' צריך להקנות לו בק"ס דלא כאסמכתא בב"ד חשוב וכו' ותמה עליו הב"י שהרי גם ר"י סובר דאין בשדוכין משום אסמכתא וגם זה הניח בצ"ע אבל ל"ק מידי דדין זה כתב הרא"ש בפרק קמא דקדושין אהא דאמר רבא אמר רב נחמן התקדשי לי במנה והניח לה משכון עלי' אינה מקודשת וכו' הביאו הב"י עצמו וע"ז וכיוצא בזה כתב הרא"ש דצריך קנין בב"ד חשוב ובמעכשיו משום דגם שם בגמרא בהא דאמר רבא משמע דהיה בינו לבינה דליכא בושת וע"כ צריך דוקא קנין בבית דין חשוב וע"ז סובב נמי דברי ר"י בטור:
יז ובזה אין אנו צריכין לחלוקים ותירוצים שחלקו הב"ח והדרישה ואינם מכוונים אל האמת בדברי הרא"ש וגם פה הניחו לי רבותי הגדולים מקום להתגדר בו גם מה שכתבו בשם מהרש"ל לתרץ דברי ר"י דודאי בקנס דשדוכין אין צריך ב"ד חשוב אבל היכא שמניחין משכון על הקנס גלי אדעתיה דחושש משום אסמכתא ושעל כן לא יספיק קנין הראשון משום הכי צריך לעשות שלא יהא במשכון דין אסמכתא עכ"ל אדון לפניו בקרקע תמה אני על פה קדוש יאמר כן דאם יניח משכון יהיה יותר משום אסמכתא משאם לא הניח משכון דלא שייך כאן מנה אין כאן משכון אין כאן דשמא מש"ה הניח משכון דנהי דקנס דשידוכין קונה ואין בו משום אסמכתא שמא כשיבא לידי חזרה לא יוכל להוציא ממנו הקנס מחמת מניעה אחרת כגון שהחוזר הוא אלים ולא יוכל להוציא ממנו הקנס בדיינים או מחמת שאינו אמיד אבל אם יניחו משכנות בטוחים שניהם שמי שיחזור בו יש להיפרע ממנו הקנס. א"כ דמשום הכי הניחו משכנות כדי שאם יחזור אחד מהם שאפילו היורשים יהיו מחוייבי' לקיים כמו שתרצתי דברי חכמי ספרד שמביא הרמב"ם לראיה שסוברים שיש בשידוכין דין אסמכתא ולכן הם משלישין שטרות כדי שלא יהיה אסמכתא אבל קשיא דאין להרמב"ם מזה ראיה דשמא משום הכי היו משלישין שטרי חובות כדי שאפילו היורשים יהיו מחוייבים לקיים כמו שהבאתי לעיל באורך וה"נ במשכנות נימא הכי גם מ"ש הדרישה דהרא"ש בפ"ק דקדושין דכתב שצריך להקנות בבית דין חשוב וכו' אינו קאי רק אקנייני' דעלמא ולא אשידוכין אף על גב שהכניס בנתיים דין נותני משכון על השידוכין לא הוצרך לפרש זה שם כי אין שם מקומו לחלק בין אסמכתא דקדושין לשאר אסמכתא ואני אומר דודאי שם הוא מקומו הראוי לו אך יש חילוק בשידוכין עצמו בין במסתרי' ובין בפרהסיא כמ"ש לעיל ואפי' לסברת מהר"ם שכתבתי דדעתו הוא שחייב בקנס משום דינא דגרמי שלא יוכל לעשות שידוך טוב כמו מקודם וא"כ לא הוי אסמכת' וא"כ לפ"ז לא היה לחלק בין ברבי' בין בסתר מכל מקום הא בהא תליא דהא דאינו יכול נעשות שידוך טוב כמו מקודם הוא בא לו ע"י הבושת ודו"ק גם אין להקשות נהי דהמעשה שם בתשובת הרא"ש היה שלא היתה נחבאת במחבא מכל מקום השידוך לא היה בסתר כי לא צוו להעמיד בסוד ול"ד למ"ש רמ"י ז"ל דהשידוך עצמו נעשה במסתרים כבר תרצתי זה למעלה דגם מהר"י כץ סובר אף על פי שעצם השידוך לא היה במסתרים א"נ הוי במסתרי' אך ע"י מחלוקת אח"כ נתפרסם לא הוי בושת משום דאי הוי ממלא רצונו לא היה בא לידי ביוש וה"נ בנדון של הרא"ש דמתחלה לא הונח הקנס רק היא היתה מתנה בפירוש ע"מ שיכתבו השטרות והיא חזרה בה קודם שנכתבו השטרות וע"כ לא היה לו לעשות פרסום ואיהו דאפסיד אנפשיה ובלאו הכי בכל קנס שדוכין שנעשו במסתרים וצוו לעדים שלא לגלותו מכל מקום לבסוף בשעת החזרה יבא לידי פרסום אלא ודאי דאין זה בושת אף על פי שאח"כ נודע לרבי' מאחר שמתחלה לא היה השידוכין במעמד רבים ועוד מצאתי און לי שאין בושת בשידוך הנעשה במסתרים בדברי מהר"י טראני בתשובה לח"מ סימן ק' הבאתיו בקצרה סימן זה סוף סעיף י"ב:
א יא הצדדים מחוייבים לפצות את הערבות כך נראה לי לכתוב אפילו באשכנז דאין מקנין מן הצדדים רק מן הערבים נמצא שלא קבלו ק"ס כלל על פיצוי הערבות מכל מקום יש להסופר לכתוב שקבלו הצדדים ק"ס בחומר שד"א לפצות את הערבות ובלבד שיצוו הצדדים לכתוב כך וכדאיתא בח"מ סימן ס"א סעיף ה' בש"ע (וע"ע בח"מ סימן ע"א סעיף י"ד) מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וכו' וז"ל רמ א בח"מ סימן ר"ז ואם צוה לכתוב בשטר שקנו ממנו בבית דין חשוב אף על גב דלא קנו מהני דהודאות בע"ד כק' עדים דמי ואפילו לא אמר בפירוש אלא צוה לכתוב שטר חוב מהני כאלו פירש בהדיא וכ"כ עוד שם בסעיף י"ט אם כתב בשטר שקבל עליו בח"ח ובשד"א דהוי כאלו נשבע:
ב ומ"ש הסמ"ע בסימן ע"ג וז"ל כתב בת"ה סימן שכ"ו אם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואחר כך אמר שלא נשבע אלא שכתב לו כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל (ואין ב"ד צריכין להזהירו על שבועתו. שם. ועיין בש"ע ח"מ סימן פ"ז סעיף ל"ד) ואם אינו מודה (הוי) לענין ממון כשאר שטר שאין בו שבועה ונראה דאם כתב בכתב יד שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע וה"ה אם עדי' כתבו כן בשטר עכ"ל הסמ"ע ש"מ דאעפ"י שכתב שנשבע לא הוי כאלו נשבע וקשיא לפי זה אם הסמ"ע חולק על פסק רמ"א דבסימן ר"ז הנ"ל ולכאורה משמע כן דשדי ביה נרגא בפסק רמ"א בזה בסימן ר"ז סעיף קטן נ"ד וז"ל מיהו צ"ע וכו' א"כ אין מקום דין זה בסימן ע"ג למחודש בפני עצמו ושם בסימן ר"ז היה מקומו לחלוק על רמ"א ועוד דאם איתא דרמ"א פליג על הת"ה היה לו לרמ"א להביאו כמו שכתב ואף על גב דיש מי שחולק (והוא הריב"ש) היה נמי לו להביא הת"ה מדכתב דיש מי שחולק ולא כתב אף על גב דיש חולקין משמע דיחיד הוא דפליג והוא הריב"ש לבד ובפרט על הסמ"ע גופיה קשה ביותר דכתב בפירוש ויש מי שחולק הוא הרי"בש ולדבריו הוי ליה למימר הוא הרי"בש ות"ה ועוד דאי הת"ה פליג על התשובת מיימון דקנין סימן ד' והגהות מיי' פי"א דמכירה שכתב רמ"א דין זה בשמם היה להת"ה להביאם ומדלא הביאם ש"מ דלא פליג הת"ה על הגהת מיימון ותשובת מיימ' הנ"ל. ועוד דרמ"א עצמו מביא דברי ת"ה הנ"ל בי"ד סימן רל"ב ואם איתא דהת"ה סובר דלא הוי כאלו נשבע אם כן פסקי רמ"א הוי סתרי אהדדי דכאן בח"מ סימן כ"ז פסק כתשובות מיימני והגהות מיימון הנ"ל דהוי כאלו נשבע ובי"ד פסק כת"ה: