נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב· רבי שמואל הלוי סג"ל
שאלה לא
מסיטרא קדישא. שלמא נפישא. במודיא גדישא לחסידא ופרישא. לאהובי יקירי. הודי והדרי. ידידי ובחירי. כבוד הרב המופלא. עושה פלא. נ"י פ"ה עה"י מפיק מרגליות הגאון מהור"ר שמואל נר"ו יאיר כאור הבהיר ז"ך. כתקופת החמה שסימנו צ"א וז"ח. לבלתי ידח ממנו נדח:
ואחר פריסת השלום אבא הלום בשורתיים בקצרה. כאשר תשיג השגתי הקצרה. ולא לקפח בהלכה באתי ח"ו. רק ללבן ולברר האמת ותורה היא וללמוד אני צריך. מ"ש זרע בירך דדברי הטור סתרי אהדדי. דבי"ד סימן קל"ב כתב לפיכך ישראל שמוכר יינו לכותי וכו'. הנה ידוע למכ"ת שאין ספרי הב"י בידי. וכעת שהייתי בבאמבערג עיינתי בספר הב"י ואין אני רואה לפום ריהטא מקום קושיא כלל. דז"ש הטור במטלטלין קונה עם נתינת המעות ר"ל משיכת המטלטלין עם נתינת המעות. לאפוקי בקרקע לא מהני כסף ואפילו עם חזקה לא מהני מטעם דישראל לא סמכא דעתיה. דסתם כותי אנס הוא ולא סמכא דעתיה עד דמטי שטרא לידיה. משא"כ במטלטלין מיד שנתן הישראל הכסף לכותי ומשך הישראל המטלטלין לא שייך האי טעמא וליכא למיחש לאנסו מידו כמו בקרקע. שאף שנתן הישראל המעות לכותי מ"מ הקרקע ברשותא דמרא קמא קיימא. וא"כ דברי רבינו הטור כנים ואמתיים דצריך כסף ומשיכה במטלטלים כמו שפסק בי"ד סימן קל"ב וסימן ש"ך. והלשון מוכח כך דהכי הוה ליה למימר קונה בנתינת המעות. ומדאמר עם נתינת המעות משמע דקני במשיכה עם נתינת המעות. ובס"ס קצ"ד כתב אבל במטלטלין קנה בנתינת המעות בבי"ת ואפ"ה פי' עליו הסמ"ע כמ"ש. ומ"ש מר דבש"ע סימן קל"ב פסק הב"י כהרמב"ם דמעות קונות בכותי וכו' ומור"ם לא כתב עליו כלום וכו' וכמ"ש בח"מ סימן קצ"ד וכל זה נעלם ממור"ם ז"ל בשו"ת שלו וממהר"ם מינץ. תמיה לי עליה דמר שיהא נעלם מרמ"א דברי הב"י בש"ע. ויהיו א"כ דברי רמ"א סותרין אהדדי מאחר שלא השיג על הב"י בש"ע סי' קל"ב סעיף ב' דמשמע דסובר כש"ע. ובתשובותיו יכתוב להיפך. והא ליכא למימר דנעלם ממנו כל עיקר ולא ראה דברי הש"ע בסימן קל"ב ס"ב כלל וכלל. זה אינו דהרי בא עליו בהשגה ממקום אחר באותו סעיף גופא וז"ל ומאחר שבא לרשות הכותי וכו' הרי שראה דברי הב"י בכאן ובכיון לא השיג עליו וא"כ איך יעלה על הדעת שבתשובותיו יכתוב להיפך. אלא ודאי כדברי כן הוא. ומכ"ת בנה יסודו על יסוד הנופל ובנין הקל. ובנפול היסוד יפול הבנין. דדעת הש"ע נמי טעמא משום דאף שמשך הכותי היין לא סמכא דעתיה דישראל כמ"ש שם בש"ע להדיא הטעם משום דלא סמכא דעתיה עד שפסק דשמא לא ישוו במקח שהכותי לא יתן לו כל כך מה שחפץ הישראל. ונמצא שהכותי צריך להחזיר היין לישראל והוי יין נסך. ועוד משם ראייה איפכא דהרי כשמשך ופסק קני הכותי ודמיו מותרים אף על פי שלא נתן המעות נמצא שמשיכה עיקר ואם כן הבית יוסף אינו פוסק כהרמב"ם. גם דברי רמ"א לא סתרי אהדדי ולא נעלם ממנו דברי הב"י בסימן רל"ב בי"ד וטור חשן משפט בסימן קצ"ד. גם לא נעלם דברי הטור ח"מ ממהר"מ מינץ. ואם כתוב בתשובת משאת בנימין שרוב המפרשים הסכימו לדברי רש"י ושכן כתוב בטח"מ. אני אומר כבודו במקומו מונח ולא דק. רק הנכון כמו שפירשתי בטח"מ הנ"ל. וכן מבואר שם להדיא כמו שכתבתי שמעות קונות רק שלא סמכא דעתיה דישראל בלא שטר. גם דעת הב"י דלא כהרמב"ם. וא"כ רוב הפוסקים סברי כר"ת. ודעת רמ"א ור"מ מינץ אמתיים. ומ"ש מכ"ת דנ"ל טעם למנהג גרוע כזה דבדיניהם קונים בכסף או בסיטומתא וכו' גם הא ליתא דאין אנו הולכין בדבר איסור אחר מנהגם ודינא דמלכותא כדאיתא להדיא בשו"ת ר"מ מינץ סימן ה' ודבריו ברורים דא"כ מה לנו לפלוגתא זו ולחומרת מהר"מ לקנות בכסף ומשיכה כדי לצאת ידי שניהם. יקנה בכל דור ודור כפי מנהג התגרים באותו מקום ובאותו זמן. כגון בהכאת כף זה לזה או מסירת המפתח וכה"ג. אלא ודאי שאינו מועיל מנהגם לענין דבר איסור. ובטור ח"מ סימן קצ"ז כתב להדיא שכל דיני המלך בממון דנין על פיהם עכ"ל. הרי דוקא בממון מטעם דינא דמלכותא. והכי סיים ברמב"ם ספ"א דזכייה וז"ל שכל דיני המלך בממון על פיהם דנים. משא"כ לענין איסור. ועוד לי ראיה מטוניה דמר מדין חמץ שכתב מכ"ת דאי מעות קונות בכותי למה לי' להקנות החמץ אג"ק לקני במעות לבד ואע"פ שהוא בבית ישראל ולא מכר החדר מ"מ הוי חמצו של נכרי בבית ישראל ואינו עובר עליו. א"ת דמשום הכי צריך להקנות החדר כדי שלא יכשל באיסור חמץ. זה אינו כמ"ש הת"ה שם איהו גופא לבער חמץ קא מכוין מיכל קאכיל מיניה בתמיה. ואף שיש לחלק דדוקא בשעת הביעור שייך לומר האי טעמא אבל בכל ימי הפסח דאינו עסוק בביעורו אפשר דיכול לבא לידי איסור הואיל ולא בדילי אינשי מיניה. עדיין יקנה החמץ בכסף ולא אגב קרקע ויצניע המפתח כדי שלא יהא נכשל באיסור חמץ כמו שעושין בכלים חמץ. אלא ודאי ש"מ שצריך דוק כסף ומשיכה דהיינו שימכור בכסף לכותי שחוץ לבית או אם לא ימשוך חוץ לבית צריך להקנות אג"ק ובשטר כמ"ש הב"ח דכסף לבד לא קני. אך צ"ע מ"ש מהר"מ מינץ שגם המיימוני סובר משיכה בכותי קונה והא ליתא. ואפשר שמהר"מ מינץ מפרש כן לדברי הרמב"ם בפ"א מהל' זכייה ומתנה. דגם לשון המיימוני אפשר ליישבו בדוחק. דדוקא במשיכה ולא בכסף אלא שאין עת להאריך. ומ"ש מכ"ת וז"ל ומ"ש מע"ל שמהרי"ו התיר למכור עובר עצמו לכשתלד ומהר"א כ"ץ התיר סמוך ללידה תלה מע"ל בוקי סריקי בהם. כי כל משא ומתן שלהם ליישב דברי הא"ז עכ"ל. בזה תלה מכ"ת בי בוקי סריקי דמי לא ידע שהם לא כתבו כן אליבא דנפשייהו רק אליבא דא"ז. ואדרבא תניא דמסייע לי וכן דקדקתי בלשוני שכתבתי ש אבל בקנין מעות בלא משיכה לא אישתמיט שום פוסק דיהא קונה לכתחלה רק הגהת אשר"י מא"ז בפרק הזהב וכל האחרונים דחאו דבריו עכ"ל באגרת הראשון. ואת"ל שאישתמיט ממני דעת שאר הפוסקים שסברי דמעות קונות בכותי כמ"ש מכ"ת לפי דעתו. מ"מ לא אישתמיט מחני דברי עצמי. מאחר שגם מהרי"ו ומהרא"כ סברי נמי הכי דמעות קונות כפי מה שהבין מכ"ת מדברי. אך זה אינו כאשר מוכח מדברי. פשיטא שמהרי"ו ומהרא"כ לא כתבו כן רק ליישב דברי הא"ז. ומה שתפס מכ"ת עלי במה שכתבתי מהרי"ו סימן ע' וליתא שם רק בסימן ס"ט אין למכ"ת בזה עלי תפיסה. מאחר שבסימן ע' הוא סיומא דמילתא דתשובה הקודמת בסימן ס"ט יעיין מר עליו ואין שטר מתקיים אלא בחותמיו ולכן כתבתי באשגרת לישן סי' ע'. אך מה שמכ"ת תמה עלי על מה שלא הרגשתי דהא מור"ם בתשובה הכריע בדיעבד כר"ת וכו'. בזה האמת עם מכ"ת שלא עיינתי בגוף התשובה של רמ"א להיות כי איננה בידי. גם תשובת מהרי"ל. וכן רמזתי בלשוני שכתבתי הביאו בטו"ז. ואח"כ אינה ה' לידי תשובת רמ"א וראיתי שכתבתי בהיפוך ממנו. כי הוא עיקר דיוקו שמשיכה קונה מלשון התוספות שכתבו הרוצה לחוש לדברי רש"י ולא כתבו בהחלט דרך חיוב. ואני כתבתי והוכחתי שגם דעת התוס' להחמיר כרש"י אף שכתבו הרוצה לחוש וכו'. מ"מ התוס' לא דחאו ראייתו של רש"י והתוספות עצמם כתבו כתירוצו של רש"י בפ' השוחט וכו'. ואילו ראיתי דברי רמ"א בתשובה הנ"ל אפשר שלא הייתי חולק עליו או לפחות הייתי מביאו במקום שדברי מתנגדים לדבריו. ומה שרצה מכ"ת להכריע מתשובת רמ"א שאין הפירוש של דיעבד כמו שמפרש מהר"ם מינץ. לא משמע כן מדבריו. ומ"ש מכ"ת ומאחר דהרב מהר"מ מינץ מסתפק בזה אי הוי דיעבד כמו שסיים בתשובה הנ"ל. ומור"ם ומ"ב כתבו בפשיטות כל חד לפי שיטתו דלא כוותיה לא שבקינן פשיטותייהו מפני ספיקות דר"מ מינץ גם זה לא שוה לי דאימא דהיה נעלם מרמ"א ומ"ב הא דמהר"ם מינץ ואי הוו ידעו הוו מודו ליה כדאיתא במהרי"ק הביאו בש"ע ח"מ סי' כ"ה דיותר מסתבר לומר דנעלם מהם הא דמהר"מ מינץ יותר ממה שנאמר דנעלם מרמ"א דברי הש"ע ודברי עצמו. וכן יש להוכיח בודאי שנעלם מרמ"א דברי מהר"ם מינץ. והא ראיה שכל גדולי זמנו של ר"מ מינץ הביא רמ"א בהגהות לד' ש"ע והם הת"ה מהרי"ק מהרי"ו מהר"י ברין ר"י מינץ ולהגדול הזה מהר"מ מינץ לא הביא שום פעם. גם כי לא נתפרסם תשובת מהר"ם מינץ ע"י הדפוס רק בשנת שע"ז. וכמה שנים קודם זמן זה נתבקש הרב רמ"א ז"ל בישיבה של מעלה. הרי דלא שמע הרב רמ"א ז"ל דברי מהר"מ מינץ ואי הוי ידע הוי מודה ליה כדעת מהרי"ק. ומה שכתב מכ"ת שכל הנביאים מתנבאים כרש"י וכו' אני אומר אם כל הנביאים מתנבאים כרש"י שרוח שקר בפי כל הנביאים. כי תמיה לי שהרי האלפס הביא דברי ר' יוחנן ולא הביא דברי ר"ל ובכל מקום הלכה כרי"ף במקום דלא נחלקו עליו התוספות. הביאו מהר"מ מינץ בתשובה הנ"ל לדעת הרבה פוסקים סמ"ג וסמ"ק והרב האחרון מהר"י כ"ץ מקראקא פסק כן בהרבה מקומות. גם הח"מ פ"א מהלכות זכייה ומתנה פסק דלא כהרמב"ם. ומ"ש ב"י משם הרמב"ן דאמימר סובר אף משיכה קונה פירש כן אליביה דהרמב"ם וליה לא סבירא ליה הכי. ולא כמו שהבין מכ"ת בדברי הב"י אליביה דהרמב"ן רק הרמב"ן חידש כן לדעת הרמב"ם אבל הרמב"ן עצמו סובר כר"ת כמו שהביא המ"מ משמו. דאל"כ תמה על עצמך דדברי הרמב"ן יהיו סותרין וק"ל. גם מ"ש מע"כ כיוצא בזה אנו נוהגין להחמיר בכל הוראות איסור והיתר דמחמרינן לכתחלה כדעת האוסרין לצאת ידי דעתם. אבל בדיעבד אוקמינן אדינא דאורייתא כהכרעת הפוסקים עכ"ל אני אומר במחילה לכבוד תורתו. מכ"ת לא דק. דודאי אם עיקר הדין מסכים עם המתירין רק משום חומרא אנו נוהגין כדעת האוסרין על כן בדיעבד או שעת הדחק או הפסד מרובה מוקמינן אדינא שהרי מדינא מותר. משא"כ הכא דלא ידענא דינא כיצד אי כרש"י אי כר"ת היאך נימא דבדיעבד אוקמינן אדינא ולהתיר בכסף לחוד כרש"י דילמא עיקר דינא כר"ת להצריך דוקא משיכה. וכן להיפך אי בעית למימר דבדיעבד אוקמינן אדינא להתיר במשיכה דילמא דינא הוא לקנות דוקא בכסף אבל במשיכה אפילו דיעבד לא. וא"כ בזה ובכיוצא בזה ליכא למימר דבדיעבד אוקמינן אדינא. זהו הנ"ל להשיב על דברי מכ"ת ואחת שאלתי מאת הוד כת"ר שאל יהא נוח לכעוס. ואם יהא נוח לכעוס גם יהא נוח לרצות ויקבל האמת ממי שאמרו. כדין כל חכם המודה על האמת. ומה שכתב מכ"ת שאצלו טמונים וצפונים. דברים חשובים וספונים. חיבור אשר קרא ברכת הזבח. יבא נא קצת מדבריו אלי ואטעום בקצה המטה ויהי כדבש לפי. כי ספרי המיימוני יש תחת ידי ובכן את והב בסופה. יזכה מכ"ת לבנים כאבימי ועיפה. ולבנין אמה פרופה. וחלקו מנה יפה במגילת עפה. וכסאו יהיה נכון כשחר מוצאו כימה ועיפה. כ"ד הכותב בלעגי שפה. ובידי הרפה. כ"ד אוהבו הנאמן בלב ובשפה. הצעיר שמואל סג"ל חונה פ"ק צעקין דארף. ויען כי אמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח וגו' יעיין בפירוש החזקוני ע"כ לעטר במילין לא אוכל להתאפק ואעלה את העולה על רוחי נשברה. איך שבעת הייתי בגליל גבירג ואזני שמעו מאחורי הפרגוד והיכל קדשו דמר עלי קול ענות קול גידופין. לא אאמין שיצאו דברים אלו מפה קדוש. והוא באשר מאז היה לי מקום ללון תלונות הרבה על החתן של האלוף כמר זנוויל קרונך ולא על מכ"ת היה תלונתי כי אם עליו. והלואי שהיה נותן למכ"ת ריצוי כסף כפי רבונו. אך פרנסי מדינה יצו העדוני על זה למגדר מילתא בשביל פעם אתרת. כי לא יניחו הפרנסים שישמט אחד מי שיהיה שכרות הרב ולהנאות לרב אחר. ושמעתי אומרים משמו דמר שאם מכ"ת צריך לפסוק הוראות ופסקים של מדינת באמבערג הרשות בידו לתת סמוכין לבני מדינת באמבערג ואם הדבר אמת היה נראה כאילו מכ"ת רוצה להבאישני בעיני יושבי ארצי וככה לא יעשה. אף אם השואל ע"ה כסתם מקשן והתרצן יותר חכם ממנו. אינו מן הראוי לרתכבד עצמו בקלון אחרים. ולכן לא כך היה המדה אף אם הייתי שואל כשאלת התם ששאל מה זאת בלא תכלית ונורה וכועל. ר"ל אם הייתי שואל בסתם מסופק אני בדבר זה ילמדנו רבינו אם הוא אסור או מותר אז היה מקום לדבריו. אך ת"ל באתי במשא ומתן בהלכה יהי כן שאין האמת אתי מכל מקום גם בדורות שלפנינו בשו"ת שלהם נמצא כזה. וכי מפני כך ובזה להשואל ברבים. הלא כבר כתב החכם מהר"ח ורידבורק טעם למה נקראו ת"ח ולא חכמים. כי כולם תלמידים זה לזה. כי כל החכמות יש להן סוף. ותורתינו הקדושה אין לה סוף וקץ ותכלית. לכן נקראים תלמידי חכמים. זה לומד מזה דבר וזה מזה. וכמאמר ר"א הרבה תורה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם. ואם אין פיו ולבו שוין לי מה אעשה. כי כמה פעמים כתב מכ"ת והראה לי פנים מסבירות כאילו דברי ערבים עליו. ואם אין פיו ולבו שוין אין עלי אשם. כי אילו הייתי יודע שאין הדבר כן אז אשיב ידי ממנו ואלכה לי אל הגדולים אתרים לעת הצורך. אך הלא מכ"ת ביקש ממני לכתוב לו ולשאול ממנו ולהשיב לי ברצון. וא"כ אין מקום לתלונתו ולהתפארותו. אך מן השמים ידינוני לכף זכות כאשר אני דן אותו לכף זכות ושלום:
גם זה שייך לדין בכור