נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב· רבי שמואל הלוי סג"ל
שאלה כז
ט"ז כפרות נשחטו ונשכח תרנגולת אחת לפתחה רק הזפק הוציאו ונמלחו יחד והודחו יחד ואחר כך מלחו קצתם להניחם עד סוכות ובתוכם היה גם אותה תרנגולת שלא נפתחה. והשואל היה אחד מרבני ווירצבורג ואסרתי הכל. ואסרתי כל הכלים שנתבשלו בהן. ואח"כ חזר השואל ושאל להרב שלו ושינה את טעמו בענין השאלה והכשיר הרב את הכל, וכשומעי הדבר כתבתי לו למה ועל מה הכשיר:
(וזאת היתה תשובתו אלי)
במאי דבדק לן מר בהוראה אחת ואף שאין זו הוראה לאיסור ושותא דמר לא ידענא מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך ואדון לפניו בקרקע. לא נזכר בדברי מר אם היה בעוף הראש והרגלים. כי אם היה כן אפילו לדעת מהרי"ל היה בטל הלב בששים. ואף שמסתמא היתה בלי הראש והרגלים כמנהג הנשים שזורקים אברים אלו בערב יום כפור. הלא כל האחרונים לא קיימא להו כמהרי"ל. אך בק"ק פרנקפורט יש מן המורים כדעת מהרי"ל. ועל כל פנים משערין אם יש ס'. ולא ידעתי לאיזה צורך הודיעני כ"ת שהוציאו הזפק הלא אפילו בלא הזפק ובני המעיים יש ששים בעוף נגד הלב ונקרא עוף שלם. שהרי ר"י מינץ מיקל יותר אפילו בלא כנפים ורגלים מיקרי עוף שלם. ואף דאנן לא מקילינן על כל פנים לא אשתמיט בשום אחד לומר שצריך שיהא הזפק בו דהא איירי בבישול ואין מדרך העולם לבשלו עם הזפק ובעוד הבני מעיים בתוכו. ואם כן אפילו אם היה הלב נתבשל עם העוף בטל בששים לבד מכח הכבד היתה אסורה שאין ששים נגד שניהם. אמנם המעשה שהודיע לי כ"ת איירי במלחה וכתב הטור להדיא דאפילו על גבי בשר עבר ומלחו מותר. וכן כתב בהגהות מהרמא"י אפי' קליפה אינה אלא חומרא דעלמא בכבד שנמלח על גבי בשר. ובלב שנמלח בעוף בלא קריעה נמי אמרינן כבולעו כך פולטו דשאני לב דשיע ולכן כתב מהרמא"י דהמנהג להקל. וכן כתבו כל האחרונים נגד מהרש"ל דלא בעינן ששים. אם כן לא ידענא למאי ניחוש בהא. ואי הואי האי תרנגולתא קמן אנא נמי אכלינא מינה. ומה שכתב מכ"ת שהחתיכה עצמה נעשה נבלה גם במליחה לא נופל אנכי ממ"ך כדעת הא"ז שהביא התורת חטאת כלל ל"ח דין ב'. ובגליון שלחן ערוך שלי כתבתי הלכה למעשה בשם מהר"ר א"א להחמיר אפילו בהפסד מרובה או לעני דלא כתורת חטאת, ויהי כן היינו בשאר איסורין לבטלו כגון חלב או בשר שחוטה שמלחו עם בשר טרפה וכדומה שבולעים זה מזה. והטעם פשוט ומפורש שאף על פי שאינו בולע מדם הטרפה בולעת מצירה שהיא אסורה. אבל במליחת הלב אין איסור אלא משום דם אמרינן כבולעו כך פולטו וגם אמרינן לגבי בשר שנמלח עמו איידי דפליט דם דידיה כך פליט דם הלב. ואע"ג דגבי דם בעין נא אמרינן כבולעו כך פולטו שאני לב דשיע. ואם יש בית מיחוש להחמיר הוה אמינא מפני שהעוף הזה לא נמלח בפנים מאחר שלא נפתח למטה ואפשר לזה כיון מכ"ת. אמנם אפילו על צד חומר היותר היה להתרנגולת שהלב נמצא בתוכה תיקון לצלותה דנורא משאיב שאיב. ועל תשובתו הרמתה הנני עומד ומייחל לירד לסוף דעתו. יורני להשכיל וטעמו ונימוקו עמו. כסאו יתגדל ויתרומם ע"ג מרומי קרת. ובשלום יבוא על איתנו הראשון ועל מקומו. כאחד שבטי ישראל ידין את עמו. כה עתירת אהובו הקטן בנימין זאב ווייל חונה במדינת ווירצבורג:
וזאת היתה תשובתי אליו. מכ"ת הניח הקדמה וז"ל ואף שאין זו הוראה לאיסור וכו' לבי לא כן כן ידמה ואפשר שלא סיימוה מקמיה דמכ"ת תוכן השאלה ע"כ אודיע לכ"ת את אשר בלבבי. אמנם בתכלית הקיצור לא אאריך בראיות. מעלתך כתב ובלב שנמלח בעוף בלא קריעה נמי אמרינן כבכ"פ דשאני לב דשיע עכ"ל. אין ענין לכאן. דלא מהני שיעותיה רק לענין שאין הלב בולע מן הדם הכנוס בתוכו או מן הבשר שאצלו אבל לא לענין שלא יבלע הבשר מן הדם הכנוס בלב. אמנם ודאי העוף הוא ששים נגד הלב בלא הראש והרגלים. ולעת הצורך יש לסמוך על דברי ר"י מינץ אפילו בלא כנפיים וכך פסק מורי בטו"ז. אמנם תמיהני על מכ"ת מ"ש להתיר בכבד שנמלח עמו דבמליחה אפילו כבדא עלויה בשרא עבר ומלחו מותר. וכי סלקא אדעתיה שאין לי עינים לראות דברים הפשוטים ולשוייני טועה בד"מ כי היא גמרא ערוכה פרק כ"ה ומוסכם בכל הפוסקים ובפרט בת"ח הלא כתבתי למכ"ת שאותה תרנגולת עם ה' או ו' תרנגולת נמלחו יחד כדרך שמולחין להניח להשהות זמן מה והוי כבישה ממש. נהי דמכח הלב אין לאסור דאין לך עוף שאין בו ששים נגד לבו, וכבר במליחה ראשונה יצא כל דמו. ואחר הדחה אחרונה נסתמו נקבי הפליטה. ואף אם לא נסתמו נקבי הפליטה לא יהא אלא מבושל והרי יש ששים נגד הלב. משא"כ בכבד שאין לך עוף שיש בו ששים נגד הכבד בבישול וכבוש הוא כמבושל וכאן הוי ממש כבישה. ואף שנמלח מקודם וחזר והודח טרם שנכבש במלחו, אותה הדחה לא מהני כלל לא הדחה ראשונה ולא הדחה אחרונה כמ"ש בסמוך. ומ"ש מכ"ת ואם יש בית מיחוש להחמיר הו"א מפני שהעוף הזה לא נמלח בפנים מאחר שלא נפתח למטה ואפשר לזה כיון מכ"ת אמנם אפילו על צד היותר חומר היה להתרנגולת שהלב נמצא בתוכו תיקון לצלותה וכו' עכ"ל. איברא לכך היה כוונתי אמנם גם בזה אין אני מודה לו שהיה תיקון לצלותה כי ודאי אם אחר אותה מליחה והדחה מצאו האיסור היה תיקון לצלותה כי זה פשוט לבר בי רב. אמנם אחר כך שחזרו ומלחו אותם יחד ושהו יחד מעי"כ עד ערב סוכות. ושיעור כבישה מע"ל מקרי כבוש. ולמקצת דיעות אפילו ביום בלא לילה מקרי שיעור כבישה מכ"ש כמה ימים. וכאשר אכתוב בסמוך שההדחה לא היתה הדחה כלל לא הדחה ראשונה ולא הדחה אחרונה. אפשר שגם המליחה לא נחשב למליחה כלל. א"כ כשחזרו אח"כ ומלחו אותם יחד הוי כאילו מלחו בכלי שאינו מנוקב. גם היה כבוש והוא כמבושל ואינו מועיל אפילו צלי. והנה אגלה דעתי הקלושה שכתב מכ"ת שלא ידע לאיזה צורך הודעתיו שהוציאו הזפק הלא אפילו בלי הזפק ובני מעיים יש ששים בעוף וכו' ואין דרך לבשלו עם הזפק וכו'. ידוע ליהוי למכ"ת כי לכך הודעתיו כי הזפק מונח בין עור לבשר ואף אם ניטל משם הזפק לא נפתחה התרנגולת לצד פנים היטב ובאמת הלב והכבד והבני מעים נשארו בתוכה. כי אותה תרנגולת נשכחה לגמרי מלפתוח אך הזפק הוציאו משם והוא מונח בין עור לבשר ולא הודחה התרנגולת מבפנים כלל כי אין המים יכולין לכנוס בפנים רק בדוחק דרך נקב קטן שבין עצם שתחת הצואר והתרנגולת מלא כל חללו עם הבני מעיים וקרקבן וכבד. ועי"כ אין המים יכולין לכנוס שם. ואם כן היתה סתומה מכל צד. ואף דקי"ל דמלחה בחוץ לבד או בפנים לבד מועיל מ"מ ה"מ אם נפתחה כדרך שפותחין למטה ואז הודחה היטיב פנים וחוץ ואז מועיל מליחה בדיעבד בצד אחד. משא"כ בנדון דידן שלא הודחה כלל בפנים לא הדחה ראשונה ולא הדחה אחרונה. וא"כ אח"כ כשמלחו להניח הוי מלחו ובישלו בלא הדחה ראשונה ואחרונה. וכ"ש לדעת הרוקח דאוסר אפילו אם נפתחה אם נמלחה בחוץ ולא בפנים. גם אפשר לומר שגם המליחה לא הועיל כלל כחו במולייתא סימן ע"ד דאין המליחה של התרנגולת מועלת לכל מה שבפנים. לא מיבעיא למ"ד שהדחה ראשונה הוא משום דם שעל הבשר כמו שהביא בת"ח כלל ה' דין ב'. אלא אפילו לדעת או"ה שם דין ב' ולדעת הרא"ש שהביא בת"ח ריש כלל ט"ו דטעם הדחה הוא כדי שיתרכך הבשר עצמו ויוציא דמו. מ"מ אינו מועיל הריכוך רק לבשר התרנגול עצמו אבל לא לכל מה שבפנים. ואף המליחה נהי דמועיל בדיעבד אם נמלח בחוץ אף לצד פנים היינו באותה חתיכה עצמה אבל לא לכל מה שמונח בתוכה. וכאן היה הלב והכבד וקובקרן ובני מעים בתוכה היכי יעלה על הדעת שהדחה ומליחה יועיל לכל מה שבפנים. ואף דבמולייתא בשר כה"ג הוי שרי לצלי אבל בבישול לא שרי ונדון דידן כבוש הוא וכמבושל דמי. ועיין בת"ח כלל ט' דין ו'. גם לא דמי לחתיכה עבה והטעם מבואר למבין. וא"כ מה שחזרו אח"כ ומלחו אותה להניח בתוך ה' או ו' תרנגולת הוי אחר כך כאילו מלחו בכשא"מ ואסור אפילו בלא שיעור כבישה וכ"ש דהוי כבוש וכמבושל וכל אותן תרנגולות אסורין. וכתב באו"ה הביאו בת"ח כלל ט"ו דין ד' רגלים שהדיח ואחר כך הסיר הטלפים הוי כלא הודח כלל וטרפה עד כאן לשונו. והיינו נמי מטעם זה דהוי כאילו מלחו בלא הדחה ראשונה ועוד דהוי כאילו מלחו בכלי שא"מ ואף אם ירצה מכ"ת לדחוק ולומר דהדחה ראשונה מאחר שהוא כמו חצי שעה מועיל אף לכל מה שבפנים למ"ד הדחה ראשונה כדי שיתרכך הבשר עצמו. ונהי נמי שהמליחה היה מועיל אף ללב ולכבד ולבני מעים ורצה לדמות לחתיכה עבה מ"מ לא היה לכל מה שבפנים הדחה אחרונה כלל. א"כ פשוט שאותה תרנגולת אסורה. ואפילו לדעת המקילין היינו אם יש ששים בחתיכה ובכל מה שבקדרה. ולדעת מהרש"ל אפ"ה אותה חתיכה אסורה. מכ"ש כאן שלא היה אפילו חצי ששים נגד הלב והכבד ובני מעים. אף שאין מחזיקין דם בבני מעים בשומן מחזיקים דם. ולפעמים הם תרנגולות שמנים ויש בהם שורייקי סומקי וא"כ אפילו חצי ששים ליתא. וכתב בת"ח כלל א' בשם המרדכי שומן אווז שנמלח ולא הודח באחרונה והושם בקדרה אסור. וכ"כ הרוקח סי' תי"ז. ולכן במקומי אני עומד לאסור אותן תרנגולות הכבושים וגם הכלים. ועל התרנגולות הראשונים לא הייתי דן כי כבר נאכלו. ואף לסברת מכ"ת עבר ומלחו מותר וכאן כבר אכלו התרנגולות אבל מ"מ הכלים אסורים. ומה שכתב מכ"ת שאני פוסק גם כמליחה חענ"נ וכתב מכ"ת לא נופל אנכי ממ"ך כדעת הא"ז שהביא הת"ח כלל ל"ח דין ב'. וכתב עוד מכ"ת שבגליון ש"ע שלו כתב הלכה למעשה להחמיר אפילו בהפסד מרובה וכו'. אהו' הרבה יש להתיישב בדבר זה לאסור במליחה ולומר חתיכה ענ"נ אחרי שרוב הפוסקים ס"ל דבמליחה די בקליפה ולא די שאנו מחמירין לאסור במליחה בס' מ"מ מה לנו להחמיר חומרא על חומרא לומר גם במליחה חענ"נ. דלרבינו אפרים ולרוב הפוסקים אין אומרים חענ"נ רק בב"ח ואנו מחמירין די לנו בחומרא זו בבישול ולא במליחה כמו שהביא רמ"א שם בת"ח משם מהר"ם פדואה. ואף שמסקנתו שם שאין לסמוך על דברי מהר"ם פדואה רק לצורך הפסד גדול או לעני. אבל בלאו הכי אין להתיר ויש לפסוק כדעת הא"ז והנמשכים אחריו. מ"מ הלא מסיק בדין שלאחריו שאף לדברי הא"ז דחתיכה ענ"נ היינו כדאמר טעמא משום דאותה חתיכה נמלחה תחלה. ור"ל שלא נמלחו תיכף כולם בפעם אחד דהא מתערב בכולה כמו בבישול משא"כ אם נמלח החתיכה שהחלב דבוק בה תחלה לבד אז נאסרה אותה חתיכה תיכף. וא"כ איך יוכל אח"כ לחזור להתירה כשנמלחים אחרות אצלה. ולכן פסק רמ"א דמ"מ אותה חתיכה אסורה. אבל שאר החתיכות מצטרפים לבטל האיסור. וכתב דלפי מנהגינו דין מליחה כדין בישול ובבישול כל החתיכות מצטרפים לבטל האיסור. וכן אם אין החלב דבוק בשום חתיכה החתיכות מצטרפות לבטל האיסור וכתב דכן נוהגין ואין לשנות. מדכתב וכן אם אין החלב דבוק וכו' משמע דדין אחד להם שמצטרפות לבטל ואין אומרים חתיכה עצמה נעשה נבלה וכתב עליו דכן נוהגין ואין לשנות. אך קשה דכמעט דברי רמ"א אלו תוך כדי דיבור סותרין. דבסוף דין הקודם כתב דבלאו הכי ר"ל אם אינו הפסד מרובה אין להתיר ויש לפסוק כדעת הא"ז ובדין ג' הסמוך לא אסר רק אותה חתיכה מטעם שמתחלה נמלחה בפני עצמה. אבל מכל מקום מצטרף עם שאר חתיכות שיהא ששים בין הכל ולא התנה בין הפסד מרובה למועט. וע"כ צריך לחלק דגם בש"ע דבריו סותרין דבסימן ס"ד כתב וי"א דבעינן ששים כמו בשאר חלב הנמלח עם בשר דקי"ל בששים. ויש להקל ולהתירו על ידי קליפה אם יש בו הפסד קצת מאחר דיש מתירין בלא קליפה. גם אין שייך לגזור משום חלב שמן דמפעפע דכל הקרומין אינם רק חלב כחוש נראה דיש לסמוך אמאן דמתיר בקליפה. ולקמן סימן ק"ה כתב וז"ל וע"ל סימן ס"ד אם הקרומין או חוטין של חלב נמלחו עם בשר י"א דבהפסד מרובה יש להתיר במליחה ע"י קליפה. אע"פ שכבר נהגו לשער כל מליחה בששים אפילו באיסור כחוש וכו'. ואם כן דבריו סותרין דלעיל פסק להקל אפילו בהפסד קצת. ובסימן ק"ה פסק להתיר בהפסד מרובה. ועוד דבת"ח כלל ל"ח כתב דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן. ובש"ע סימן ס"ד וסימן ק"ה פסק בקרומין וחוטי חלב להתיר. אלא ע"כ יש לחלק בין כחוש לכחוש ר"ל כגון קרומין וחוטי חלב ודאי כחוש הן דלא שייך לומר בהן דאין אנו בקיאין דכל החוטין אינם רק חלב כחוש. דהא כל הקרומים אין איסורן מחמת עצמן רק משום שנוגעין לחלב אם כן ודאי חלב כחוש הם ולכן יש להתירו על ידי קליפה קצת. ותדע דהא כתב רמ"א בת"ח כלל ל"ח דיש להקל באיסור דרבנן וכל הקרומין אינן אסורין אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' מ"א שחוטין וקרומין האסורין משום חלב ודם אסורין מד"ס. ואם כן בדבר שהוא מד"ס לא אמרינן חנ"נ דהא רוב הפוסקים ס"ל דאפילו באיסור דאורייתא אין אומרים חנ"נ רק בב"ח. רק מפני המנהג נהגו לשער גם במליחה בששים. אבל בחוטין וקרומים אפילו במקום הפסד קצת יש לאוקמיה אדינא להתיר בקליפה. משא"כ בשר כחוש אין להתיר בקליפה על ידי הפסד קצת. כדאיתא בגמרא פרק גיד הנשה גבי גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מריש אודניה אפילו כחוש דזימנין דיש שומן ולאו אדעתיה. וכן דקדק רמ"א בלשונו בסימן ק"ה. וכן נראה מכל המחברים שהביא רמ"א. וכן נראה מלשון תורת חטאת כלל ל"ז דין א' דכולהו איירי מגדי כחוש. וכן נראה מלשון רמ"א בתשובה סימן כ"ח וזה לשונו בשם ראבי"ה שצריך להעמיק בחלב מרובה יותר מבחלב כחוש. ודבר זה תלוי בכל פעם באומד הדעת לפי כחשותו ולפי שמנוניתו וזימנין דאתי לידי מכשול עד כאן לשונו. משמע דוקא בדבר שצריך אומד הדעת כגון גדי כחוש דזימנין דיש שומן ולאו אדעתיה. וכ"כ בת"ח בשם המרדכי ובשם הגהות מיימוני דלדידן אין להקל בגדי כחוש דלפעמים יש שומן ולאו אדעתיה עכ"ל. אבל בקרומין דברי הכל חלב כחוש הוא. לכן נ"ל דמ"ש בסימן ס"ד דיש להקל בהפסד מועט היינו בקרומין דלד"ה חלב כחוש הוא. רק מפני המנהג נוהגין לשער בששים. ובהפסד מועט (נ"ל דר"ל לעני או לכבוד אורחים או שבת אוקמיה אדינא. דאל"כ בכל איסורים לא ימלט שהפסד מועט יש בדבר ואם כן מעולם לא נוכל להעמיד הדבר על המנהג) ומ"ש בסימן ק"ה וע"ל סימן ס"ד אם הקרומין או חוטין של חלב נמלחו עם בשר יש אומרים דבהפסד מרובה יש להתיר. נראה לי דפסוקי פסקי וה"ק בענין חוטין של חלב והקרומים שנמלחו עם בשר ע"ל סימן ס"ד ור"ל דשם מפורש דיש להתיר על ידי קליפה אפילו בהפסד קצת. ואחר כך אמר דין בפני עצמו לענין איסור כחוש רצה לומר בשר כחוש. וז"ש י"א דבהפסד מרובה יש להתיר וכו' אפילו באיסור כחוש דהיינו בשר כחוש לפי שאין אנו בקיאין דזימנין דיש שומן ולאו אדעתיה. ש"מ דהא דפסק רמ"א בסימן ס"ד להקל בהפסד מועט היינו בקרומין. והא דפסק בסימן ק"ה להקל בהפסד מרובה היינו בשאר כחוש כגון בשר כחוש. כגון גדי שצלאו בחלבו דזימנין דיש שומן ולאו אדעתיה. ובשניהם המנהג לכתחלה לשער בששים. שוב מצאתי בתשובת רמ"א סי' קי"א שהתיר אפילו בעור אוזא שהוא ודאי שומן אפילו הכי התירו משום דשיעור ששים אינו אלא חומרא בעלמא. ולכן נוכל להקל במקום דאיכא צדדים אחרים להקל והוא הפסד מרובה עד כאן לשונו. אכן צריך לדקדק שם באיכות המעשה. והא דאסר מהרא"י בסימן נ"ח ביותרת הכבד שלא נטלה הקרום והצריך ששים ביותרת הכבד נגד הקרום. אף ע"ג דהקרום של יותרת פשיטא דחלב כחוש הוא דהא אין איסורו מחמת עצמו רק מחמת שנוגע בחלב. התם ה"ט משום דנתבשל כך. וכ"כ רמ"א בשמו בת"ח כלל ל"ז דמשום הכי אסר מהרא"י משום שנתבשל כך. ואף על גב דאנו אוסרין במליחה כמו בבישול מ"מ חמור יותר בבישול מבמליחה. וכ"כ רמ"א בפירוש בתשובה סימן ק"ח דיש לחלק בין מליחה לבישול. דלגבי כח מליחה שאינה אלא מדרבנן ל"ד מליחה לבישול. וא"כ מעתה אני אומר דלאו מר בר רב אשי חתם על קבלת מכ"ת הנ"ל לאסור במליחה לומר חענ"נ ולאסור אפילו בהפסד מרובה או לעני. והעיקר הנ"ל בזה דחלב ממש או אפילו חוטין היונקים מן החלב וכן גדי כחוש ושאר בשר כחוש דזימנין דיש שומן ולאו אדעתיה בזה אומרים חענ"נ אפילו במליחה. אבל קרומין שאינם אסורים משום שיונקים מן החלב רק משום שמונחים על החלב או החלב עליהן נ"ל פשוט דאין צריך ששים במליחה רק בבישול. וכמו שפסק מהרא"י ביותרת הכבד שהיה מבושל. משא"כ במליחה לא היה אוסר בס' ובזה הכל נכון. וכן הסכמת הת"ח סוף כלל ל"ח. הנראה לע"ד כתבתי:
ואגב אבאר עוד מ"ש בת"ח כלל כ"ז בדין ל"ב שצריך ששים נגד כל החתיכה שהלב דבוק בו. והקשה הרב משאת בנימין בסימן פ"ט דזה כדעת ר"ת שבכל איסורין אמרינן חנ"נ. ובת"ח סימן ל"ד הביא דברי הטור כצורתו לפסק הלכה דלא בעינן ששים רק כנגד החוטין והדם דהיינו כדעת אותן פוסקים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים רק בבשר וחלב. וכתב מה שהביא הרב לזה מפני שראה דברי הטור בדין ורידין בלא מחלוקת. וגם הרב ב"י לקח דברי הטור כאילו הם דברי הכל. מאחר שכתבו הדברים בלא מחלוקת ולא אסיק אדעתיה שהטור הולך לשיטתו. שהרשב"א והרא"ש והטור סוברים כרבינו אפרים דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב. ולפיכך הביא דברי הטור לפסק הלכה. אבל באמת לדידן דין הלב ודין הורידין דין אחד להם עכ"ד. ותמיה לי על הגאון מ"ב דהא כתב הרב לעיל סימן כ"ז דיש לחלק דלא דמי לב לחוטין מתרי טעמי. ולטעם הראשון דליכא דם בחוטין עצמן רק דם הכנוס ולכן חיישינן שמא לא פלטו דם הכנוס. משא"כ גבי לב דאית בו דם וכו' אמרינן ביה איידי דפליט וכו'. נמצא מה שהוא לגריעיתא גבי מליחה הוא לטיבותא גבי בישול ולכן היא הנותנת אם נתבשל עם הלב צריך ששים נגד כל הלב. מאחר שיש בו דם כנוס וגם דם הלב עצמו ואיידי דפליט וכו' ולא ידעינן כמה נפיק מיניה לקדירה לכן צריך ששים נגד כל הלב. מה שאין כן גבי חוטין דאין בהן רק דם הכנוס בחוטין ואין בחוטין עצמן דם ולא פליט מן החוטין לבשר לכן סגי ששים רק נגד הדם הכנוס אפילו לרבינו תם. וכל שכן לטעם השני שהחוטין בעצמן מותרין אם קרע החוטין והוציא דמן. דזה לא דמי לשאר איסור דבוק שהחתיכה ענ"נ משום שהחתיכה בולע מן האיסור ולא ידעינן כמה בלע ולכן צריך ששים נגד כל החתיכה. מה שאין כן בדם שבחוטין שאין הדם יוצא לחתיכת בשר דרך החוטין שאינו מפליט דרך החוטין ולכן אין החתיכה ענ"נ. וכן פסק כלל ט"ז דין כ"א שאם בשלן בלא חתיכה צריך ששים נגד כל החוטין. ואפשר דלאו דוקא נגד כל החוטין רק כנגד דם הכנוס בחוטין. ומה שיצא דרך פי החוטין זה נכנס לתוך כל מה שבקדירה. ולכן אין צריך ששים רק נגד דם שבחוטין כנגד כל מה שבקדירה ובהא אפילו ר"ת מודה. והנראה לע"ד כתבתי נאם הצעיר שמואל הלוי. שוב הודה לי והשיב לי שלא סיימוה מקמיה, וחזר ושאלני מפני מה צריך בכחל לקורעו ש"ו וטחו בכותל ובלב אין צריך רק קריעה ש"ו. וזאת היתה תשובתי אליו: