אור ברסלב

נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב· רבי שמואל הלוי סג"ל

שאלה יט

שאלה יח

פנויה שנתעברה בזנות והודית על פלוני והוא מכחישה והיא היתה משודכת לאחר. והביאו להנחשד במאסר ע"י ערכאות והוא הכחישה בפניה והיא מעיזה ותאמר לו ממך אנכי הרה ויצו המשפט בערכאותיהם שהוא יכניסה לחופה כדת משה וישראל ולקחוהו מן המאסר השופטים והשוטרים ואיש כלי משחיתו בידו ושלחו אחר רב ועדים ולפני התפיסה הוכרח לקדשה. ואם לא היה מקדשה היו מחזירין אותו לבית הסוהר. ויהי כאשר ראה צרת נפשו עמד וקדשה. ומסר מודעא על הקידושין קודם הקידושין והכינו משתה ושמחה והחתן לא נתייחד עמה כלל בחדר ומא והלאה ברח על נפשו ואין רצונו לגור עמה והיא אינה רוצה לקבל גט ונשאלתי מקרובי הנחשד אם צריך גט כל עיקר אחרי שמסר מודעא על הקידושין ואם צריך גט אם יש לכופה לקבל את גיטה אם לאו וכתבתי תשובתי זאת לאב"ד ומ"ש דק"ק היינפעלד כי היה המעשה בב"ד של ווירצבורג. ולא הודעתי תשובתי זאת לקרובי הנחשד כמו שכתבו האחרונים ז"ל שאין להשיב לאחד מן הצדדים:

תשובה דין זה תלוי במחלוקת הרי"ף והרמב"ם הביאו הטור א"ע סימן מ"ב רק נקדים מובא הדין שמתחלת הסימן. בפ' חזקת הבתים דף מ"ח אמר רבא הלכתא תלויה וזבין זביניה זבינא וכו' עד והלכתא בכולהו דהוי זביניה זבינא ואפילו בשדה זו דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תלויה וקדיש קידושיו קידושין. מר בו' רב אשי אמר באשה ודאי קידושין לא הוי הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. ופרשב"ם דהוא עשה שלא כהוגן שהכריחה לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן דאע"ג דמן התורה ליהוי קידושין רבנן עקרינהו והפקירו אותן ועשו מעות מתנה. ובמקום אחר מפרש דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמרו לא ליהוי קידושין נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין הללו עכ"ל. וכתב ב"י ואע"ג דאמימר פליג התם פסקו הרי"ף והרא"ש כרב אשי וכ"כ הרמב"ם רפ"ד עכ"ל. עוד כתב הטור וכתב הרמב"ם ז"ל אבל האיש שאנסוהו וקידש קידושיו קידושין והרי"ף כתב שאין קידושיו קידושין וכ"כ בעל העיטור. וכתב עליו הב"י אבל האיש שאנסוהו וקידש קידושיו קידושין וכתב הרב המגיד זהו דעת רבינו והטעם דלא אפקעינהו רבנן אלא כשנאנסה האשה מפני שאם היו הקידושין קידושין לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בע"כ והלכך הרי היא מקודשת. והרב בעל העיטור נחלק בזה וכבר הכריע הרשב"א כדברי רבינו. ובהשגות א"א והוא שיאמר רוצה אני ע"כ. ואני תמה שהרי זה כמי שמכר באונס שהמקח קיים כמבואר בפ"י מהלכות מכירה. וכ"ש כאן שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס שקניינו קנין. ולא ראיתי שהצריך שם הר"א שיאמר רוצה אני אלא כל זמן שעושה הדבר קיים הוא עכ"ל. ומ"ש רבינו בשם הרי"ף. ומ"ש בשם העיטור הוא באות מ' מודעא. וסמ"ג כתב וז"ל אין האשה מתקדשת אלא לרצונה שנאמר והלכה והיתה משמעות המקרא שמתקדשת מדעתה והמקדש אשה בע"כ אינה מקודשת. אבל האיש שאנסוהו שיקדש בע"כ ה"ז מקודשת כדאיתא בפרק חזקת הבתים והגאונים תפסו עיקר דברי מר בר רב אשי עכ"ל. ובהגהות מיימו' פ"ד תמה עליו דהא בגמ' משמע דמיירי כגון שדחק אשה ואנסה לקבל קידושין דקאמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה וכן פר"י והרשב"ם עכ"ל הב"י. והנה טרם אכניס ראשי להכריע בין הרי"ף והרמב"ם אם הקידושין קידושין אם לאו מדי דברי בתחלת הדין באיש שקידש את האשה באונס ואח"כ אבוא לנדון שאלתנו. ומתוכם יתבארו גם דברי הסמ"ג לכע"ד. דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תלויה וקדיש קידושיו קידושין וכרשב"ם דדמי לזבינא שמוכרת עצמה לזה עכ"ל. וא"כ אי דמי' לזבינא כי היכי שבזבינא אי מוסר מודעא המכר בטל אם כן גבי קידושין נמי אי מסרה מודעא מודה אמימר לרב אשי דאין הקידושין קידושין דקי"ל כרבא דכתבינן מודעא אזבינא היכא דאניס כמעשה דכרדיסא והיא הלכה פסוקה וחלוטה ומרווחת בישראל דכתבינן מודעא אזבינא היכא דאניס ואם כן אם האשה מסרה מודעא קודם הקידושין גם אמימר מודה דלא הוי קידושין ונוכל לומר עוד דאפילו לאמימר דאמר אשה כשדה זו דמיא ותלוהו וקדיש קידושיו קידושין מכל מקום נוכל לומר דהיינו דוקא אם אחרה רוצה אני וכן משמע מהרשב"ם ד"ה והלכתא וכו' דהוי אונם גמור וכיון דאמר רוצה אני. דהא אשה כשמכריחה אדם לקבל קידושיו ולהתקדש בו כשדה זו דמיא שאינו חפץ כי אם בה עד כאן לשונו משמע באשה נמי דאמרה רוצה אני כבי אם לא אמרה רוצה אני אף על פי שקבלה הקידושין בעל כרחה אין צריך למודעא יותר ובגילוי מילתא בעלמא סגי דאינו ממש כמכר שלא תיסגי בגילוי מלתא. וראיה דהא כתב הטור ח"מ סימן ר"ה בשם רבינו יונה דאם אנסוהו למכור בפחות הוי כמו מתנה. ואך שבקידושי אשה לא שייך אונאה כמו שכתב בשאלות ותשובות רמ"א סימן כ"ב. מ"מ ה"מ מן הסתם אשה מתקדשת בפרוטה משום טב למיתב טן דו. אבל אי מגלית דעתה דלא ניחא לה בפחות ודאי דלא מיקדשא דהוי כמו שאנסוהו ליתן שאינו מתנה ובגילוי מלתא בעלמא סגי. וא"כ האי איתתא נמי הואיל דמגלית אדעתה דלא ניחא לה בנו תא דידיה דילמא משום הכי לא ניחא לה דלא סגיא לה בכסף הקידושין שנותן לה. כבנתיה דרב ינאי דלא מקדשי נפשייהו בפחות מתרקבי דדינרי. וא"כ מוכח מזה דאף דאשה כשדה זו דמיא מ"מ לא דמי ממש למכר דבעי מודעא ממש. רק אם אמרה רוצה אני אז מקודשת אפילו בע"כ. ואם לא אמרה רוצה אני אע"פ שקבלה הקידושין כל שנראה מגילוי דעתה שאינה מרוצה בכך הוי כמו שאנסוהו ליתן שאינה מתנה. וא"כ ה"נ לא הוי קידושין אפילו לאמימר. ואם כן מצינו למילף מיניה דה"ה באיש שקידש בע"כ ומסר מודעא דגם אמימר מודה דלא הוי קידושין. ואף למר בר רב אשי לפי דעת הרמב"ם דדוקא באשה שנתקדשה בע"כ לא הוי קידושין מטעם דזולת זה לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו מה שאין כן אם האיש קידש בע"כ דיכול ג"כ להוציאה בע"כ של אשה לא אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. מכל מקום אפשר דהרמב"ם לא איירי אלא אם אמר רוצה אני כדעת ההשגות אבל אם לא אמר רוצה אני וכל שכן היכא דמסר מודעא גם הרמב"ם מודה דאינו קידושין. ומה שכתב ה"ה על דברי הראב"ד ואני תמה שהרי זה כמי שמכר באונס שהמכר קיים כמבואר בפ' י' מה' מכירה. וכ"ש כאן שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס שקניינו קנין ולא ראיתי שהצריך שם הר"א שיאמר רוצה אני אלא כ"ז שעושה הדבר קיים הוא עכ"ל. תמיה אני דהרי זה כמי שמכר באונס שהמקח קיים ולא הצריך שם הר"א רוצה אני אינו ר"ל דלא צריך רוצה אני אדרבה מרוב פשיטות לא כתבו דודאי צריך רוצה אני ואיפכא מסתברא אם כאן בקידושי אשה צריך רוצה אני דאיתתא בכל דהוא ניחא לה כ"ש במכירה באונס גמור שצריך רוצה אני וסמיך על הכ"ש כמו שפי' רשב"ם כאן דבכולהו הוי זבינא ואפילו בשדה זו ואפילו לא תרצה זוזי קמיה ולא הוה ליה לאשתמוטיה דהוי אנוס גמור וכגון דאמר רוצה אני עכ"ל. ועוד דע"כ בדאמר רוצה אני איירי ואין צריך לפרש. דאיתא בגמ' סוף פרק הכונס מאי בין גזלן לחמסן גזלן לא יהיב דמיה חמסן יהיב דמיה ופריך יהיב דמיה חמסן קרי ליה והאמר רב הונא תליוה וזבין וכו' ומתרץ ל"ק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני דאם לא אמר רוצה אני נקרא חמסן. א"כ ע"כ הא דבמכר קיים היינו שאנסוהו בלא יסורין ואמר רוצה אני המקח קיים ואם לא אמר רוצה אני נקרא חמסן ומוציאין מידו אם אפשר למיקם עמיה בדינא ואין צריך למודעא שהרי לא אמר רוצה אני. ואם אמר רוצה אני המקח קיים אם לא שמסר מודעא. ואע"ג דהאי אוקימתא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני לא קיימא הכא ומסיק אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקני. אין זה קשיא דהרשב"ם מתרץ זה בדקדוק לשונו וז"ל אלא רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי עכ"ל. הרי דהיכא דלא מפסיד מידי ועל ידי יסורים גמר ומקני אע"ג דלא אמר רוצה אני משא"כ באונס בלא יסורין אע"ג דיהיב דמיה לא גמר ומקני אם לא אמר רוצה אני. וא"כ הא דלא נקט הראב"ד רוצה אני במכר באונס משום דלא פסיקא ליה דאם הוא אונס על ידי יסורים אין צריך רוצה אני ואם הוא אונס שלא על ידי יסורים נלמוד במכ"ש מקידושי אשה דצריך רוצה אני וכ"ש במכירה באונס כמו שכתבתי למעלה. ומה שכתב הרב המגיד עוד וכל שכן שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס שקניינו קנין אין אני רואה כאן שום כ"ש ושום טעם וסברא שקנין באונס שיהא קונה כמו מוכר באונס שגמר ומקני דמי יכריח לאדם לקנות או ליקח מתנה בע"כ. דכתב מהר"מ מינץ סימן ה' דאין חצירו של אדם קונה לו מאי דלא ניחא ליה לקנות. וכ"כ הרא"ש גבי נכרי שהביא חמץ לישראל ביום טוב אחרון דפסח שיאמר שאין רצונו שיקנה לו רשותו עד מוצאי יו"ט ואז אין חצירו קונה לו בעל כרחו ואין קנין בעל כרחו יותר מזה שאם יקנה בעל כרחו קנין עדי עד וא"כ אין סברא שיהא קונה באונס אם אין רוצה לקנות. ובררנו בנדון דידן שמסר מודעא גם הרמב"ם מודה דלא הוי קידושין. ואף אם נאמר דבכל זאת ס"ל להרמב"ם והרשב"א דקידושיו קידושין מטעם דיכול לגרש בעל כרחה. הנה הרי"ף וסמ"ג ובעל העיטור כתבו דאין קידושיו קידושין וכתב הסמ"ג דכן דעת הגאונים וא"כ הם רוב בנין ורוב מנין דאין קידושיו קידושין. ואף שבאמת דברי הסמ"ג תמוהין כאשר תמה עליו ה"ה גם מהר"א שטיין הביא תמיה זו בשם הגהת מיימוני ולא הליץ בעד הסמ"ג ורש"ל בביאוריו לסמ"ג לא הזכירו כלל דבאמת מה שכתב אבל האיש שאנסוהו שיקדש בעל כרחו הרי זה מקודשת לאמימר ולמר בר רב אשי אינה מקודשת כדאיתא בפרק חזקת הבתים וכו' ובגמרא איירי מאיש שקידש את האשה בע"כ. ועוד תמיה אחרת על הסמ"ג מ"ש אין האשה מתקדשת אלא לרצונה שנאמר והלכה והיתה וכו' שהמקדש את האשה בע"כ אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו וכו' משמע לדבריו דלגבי אשה לדברי הכל אינה מקודשת בע"כ רק הפלוגתא היא אם קידש בעל כרחו של איש וזה אינו. אמנם לפי מה שהנחתי הנחה זו למעלה דדוקא אם אמרה רוצה אני מקודשת בע"כ דחזינן דגמרה ומקדשה נפשה. אבל אם לא אמרה רוצה אני אינה מקודשת אפילו לאמימר וכ"ש למר בר רב אשי דבכל ענין אינה מקודשת ולכן נקט הסמ"ג במלתא דפסיקא דאינה מקודשת. ומ"ש הסמ"ג אבל האיש שמקדש בע"כ לאמימר מקודשת ולמר בר רב אשי אינה מקודשת ס"ל להסמ"ג דכמו שאפקעינהו רבנן לקידושיו מידיה משום שעשה שלא כהוגן ה"נ אפקעינהו רבנן לקדושיה מינה דידה היכא שהיא עשתה שלא כהוגן. ולא ניחא ליה להסמ"ג לחלק דלא אפקעינהו רבנן לקדושיה מינה משום שיכול לגרשה בע"כ דמנא ליה סברא זו ולא נכתוב לא ה' ולא ו' אם הקידושין בע"כ אינם קידושין גם לא יצטרך לגרש בע"כ. וסברת הסמ"ג סברא ישרה היא דכל היכא דהוא עבר אדרבנן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ה"נ היכא דהיא עברה אדרבנן דאפקעינהו רבנן לקדושיה מינה דידה. וכן פירש בפרישה הטעם לדברי הרי"ף דסבר דאם קידש בע"כ של איש לא הוי קידושין כתב הטעם בפרישה דבאונס איש נמי אפקעינהו רבנן לקדושיה מינה. ואם כן לפי סברת הסמ"ג וכתב שכן דעת הגאונים כמר בר רב אשי וסבירא להו דגם אם קידש בע"כ של איש לא הוי קידושין. א"כ אין צריך לגט כלל ואף אם לא מסר מודעא כלל. ומה שמפרש הסמ"ג לדברי אמימר ומר בר רב אשי באונס דידיה אע"פ דמשמעות הגמ' איירי מאונס דידה דהא רצה להביא ראיה על אונס של אשה דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר וכו'. היינו כמו שתירצתי למעלה דאיירי בדאמרה רוצה אני כמו בשדה זו דלא ארצי זוזי ולא איכא לאשתמוטי אבל בדלא אמרה רוצה אני גם אמימר מודה. משא"כ באונס של איש פלוני. ואע"פ שהלשון תליוה וקדיש משמע דאיירי מאונס של אשה מדלא אמר תליוהו וקדיש מ"מ גם רב הונא ורבא ובכולה תלמודא נקיט תליוה אע"פ שקאי על האיש. ומ"ש בגמ' הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן אורחא דמלתא נקט דה"ה אם היא עשתה שלא כהוגן דעשו ג"כ עמה שלח כהוגן ואפקעינהו לקידושין מינה דידה. הרי מבואר דעת הסמ"ג כדעת הרי"ף שגם באונס דאיש הפקיעו רבנן לקידושין מינה דידה וא"כ דעת הסמ"ג והגאונים כדעת הרי"ף והעיטור שהם רוב בנין ורוב מנין דגם באונס דאיש אינם קידושין ואינו צריך לגט כלל. ועוד דאף אם נניח שקידושין בע"כ של איש הוי קידושין כדעת הרמב"ם. מ"מ ה"מ בלא אונס יסורין משא"כ קידושין באונס יסורין וכ"ש ע"י אונס עכו"ם. ונהי דאפילו בגט כשר אם היה הכפייה של עכו"ם ע"י ישראל עשה מה שישראל אומר לך כדאיתא בפרק חזקת הבתים דף הנ"ל הביאו בא"ע סימן קל"ד. משא"כ כשהכפייה ע"י העכו"ם לא היה נעשה בציווי ב"ד ישראל רק שצד האשה עשו מה שעשו מעצמם ע"י השררה וע"י כפיית השררה סידר המסדר הקידושיו פשיטא שגם הרמב"ם מודה דאין בזה חשש קידושין כלל. ולשון הקידושין תוכיח שאנו נוהגין לומר הרי את מ"ל כדמ"ו. וכן העיד הר"א הלוי בספר החינוך שכך נהגו בכל תפוצות ישראל הרי את מקודשת לי בחפץ זו כדת מ"ו. ואם היה אנוס ע"י ערכאות אין זה דת משה וישראל. והיינו נמי כמ"ש הרשב"ם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת מ"ו ורבנן אמרו לא ליהוי קידושין נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין הללו. וה"ה נמי הכא דאין קידושין כאילו אדעתא דרבנן ואפקעינהו רבנן לקידושין מינה דהם אינם חפצים בקידושין הללו ואם יתעקש המתעקש דדוקא בגט מעושה ע"י כותים פסול דלא שרינן א"א לעלמא עי"כ אבל בקידושין עי"כ כשר. זה אינו דהא אמר בגמרא שם דבר תורה אפילו בכותים כשר ופי' התוס' הטעם כיון דבדין מעשין כאות שכופין אותו להוציא דבישראל נמי אי שלא כדין מעשין פסול. ומה טעם אמרו בכותים פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד כותי ומפקעת עצמה מיד בעלה. וכתבו התוס' וא"ת ומה נ"מ אם תולה עצמה בכותי ומפקעת עצמה מיד בעלה כיון דבדין עבדה דגם חכמים היו כופין אותו להוציא. וי"ל דגזרו בדין אטו שלא כדין עכ"ל. הרי בגט אפילו בדין אין מעשין ביד כותי אע"פ שמחוייב להוציא וא"כ לפחות יהא להכניס שלא כדין פסול עי"כ כמו בגט בדין וג"כ מטעם שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בכותי במי שנותנת עיניה בו ותהא כופה אותו עי"כ. וע"כ אמרינן ג"כ היא עשתה שלא כהוגן וכו' וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ולא אדעתא דכותי וכ"ש כשהוא אנוס בכה"ג דמקדש אדעתא דרבנן ולא ע"פ אונס. והנה מכל זה נשמע דאף לדעת הרמב"ם אין כאן קידושין כלל. דע"כ ל"ק הרמב"ם רק אם הכפייה היה ע"י ישראל ע"י עצמה או ע"י ישראל אחר ולא ע"י ערכאות שנתפס ברשתם כהוא מכחר. ואף שהרב רמ"א ז"ל לא הכריע בין הרמב"ם ובין הרי"ף ומי כהחכם יודע פשר דבר וכתב הלכך הוי ספק קידושין וכ"כ בלבוש הבוץ והארגמן. וא"כ מי יכניס ראשו בין הגדולים הנ"ל. מ"מ נוכל לומר דעד כאן לא איירי רמ"א ורמ"י רק מן הסתם אבל אם גילה דעתו ע"י מודעא מפורשת שאינו חפץ בקידושין וכל מה שעושה הוא מוכרח היה בעול המאסר. ועדיין היה האונס עליו שהיו השוטרים סביביו והכריחו אותו לקדש אותה לפני התפיסה דעדיין לא עבר האונס מעליו גם הם מודים דלא הוי קידושין כלל. ועוד אני אומר דבכל אונס דמכירה הוי תחלתו באונס וסופו ברצון דאגב אונסיה גמר ומקני כמו שהבאתי בשם רשב"ם למעלה וכגון דאמר רוצה אני. ועוד כתב דמתוך יסורים גמר ומקני בלבו הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות עכ"ל. משא"כ הכא דהיה תחלתו וסופו באונס וגם העישוי היה ע"י כותי דכ"ש דלכולי עלמא אין כאן מיחש קידושין. ועוד נהי דלא היה ע"י האונסים הנ"ל ולא מסר מודעא א"כ היה ספק קידושין כדעת רמ"א ורמ"י. מ"מ כופין אותה לקבל גט וא"כ נדון דידן לא נכנס כלל בכלל התקנות והחרמות של רגמ"ה שלא לגרש בע"כ. דכאן מן הדין אינה צריכה לגט כלל. ואדרבה מה שכופין אותה לקבל הגט חומרא הוא שמחמירים עליה לאסרה לכהן דאילו היתה יוצאה בלא גט היתה מותרת לכהן. כי אם היה לפנינו ואמרה לכשר נבעלתי נאמנת כדאיתא בטור א"ע סי' ד' אך על ישראל זה לא מהימנה. ואפילו היתה מיוחדת לו מ"מ חיישינן שמא זינתה גם עם אחר אך על ישראל זה לא מהימנא. ועיין בא"ע סימן ד' ובתשובת מהר"מ מינץ סימן צ"ה ובתשובת מהר"י פדאווה ובתשובת רמ"ה סימן ס"ג מ"מ אם אמרה לכשר נבעלתי כשרה היא אפילו לינשא לכהן דלא קי"ל כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה כדאיתא בא"ע סימן ו' וא"כ היתה כשרה לכהונה רק מצד החומרא אנו מצריכין גט ולפסלה מן הכהונה. ואע"ג דמהרש"ל בתשובה ס"י קרא תגר על המצריכין גט לפסלה מן הכהונה היינו בפנויה בתולה שבאו עליה בעלילות קידושין והתיר בלא גט כלל וקרא תגר על אותן המצריכין גט לחומרא כדי שלא לפסלה מן הכהונה. משא"כ הכא בהך מופקרת נהי דמדינא אין לפסלה מ"מ אין קפידא אם פוסלין אותה מלדבק בזרעו של אהרן ע"י גט. וא"כ הדרין לדבריהן ראשונים אם אין הגט רק מספק אין זה בכלל חרם רגמ"ה שלא לגרש בע"כ. ולא יהא אלא ארוסה שקדשה מדעתו ומרצונו ואינו רוצה לכנסה התיר מהרי"ק לגרש בע"כ כדאיתא שם שורש ק"א. וכ"ש שלא גזר במקום שקדשה שלא מרצונו. וכ"ש לפי דעת המכריעים שהוא ספק קידושין כ"ש שלא גזר ר"ג שלא לגרש בע"כ בספק קידושין. ואין לומר נהי כן דהקידושין היו באונס אבל אח"כ כשנתייחד עמה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וחזקה דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וגמר ובעל לשם קידושין. אין ה"נ. אבל בנדון דידן לפי משמעות העדיות לא נתייחד עמה כלל ולא קרב זה אל זו כל הלילה. ואף אם שבקינן טענותה שבא עליה קודם לכן ומפני כך כפאה אותו לקדשה כי טענה שממנו נתעברה והוא מכחישה לגמרי. מ"מ יהא כן שהאמת אתה שהוא בא עליה מ"מ לא היה הביאה לשם קידושין מאחר שלא טבלה כי כל פנויות הזונות אינם טובלות שהיא בושה מלטבול וזה מפורסם בטור ובאחרונים אין צריך לראיה. ואיך נאמר שבעל לשם קידושין דביאה היא אחת מג' דרכים שהאשה נקנית בהם והיינו כדת משה וישראל ואם היא ביאה באיסור אין הקידושין כדת משה וישראל. ועיין בת"ה סימן ר"ט. וגדולה מזו כתב הרמב"ם ה' אישות הביאו הטור א"ע סימן ס"א דחופת נדה לא הוי חופה כלל. ואף דלא קי"ל הכי מ"מ למקצת דיעות צריך להודיע להחתן שהיא נדה וא"כ איך תהיה ביאת נדה שהיא בכרת קידושין. ועל כן בהא סליקנא ובהא נחתינא דלכל הדיעות אינה צריכה גט כלל בנדון דידן רק משום חומרא יתן גט ויכופו אותה לקבלו. ואיך ובאיזה אופן תהיה הכפייה לא אדבר מזה עכשיו ואם לא תרצה לקבלו תשב עד שתלבין ראשה ולהתיר לו לענות אותה לישא אחרת כי גם זה אינו מגזרת ר"ג שלא לישא שתי נשים. האף אמנם שרש"ל בתשובה סימן ס"ה בשם אבי אסף וכמה גדולים החמירו באשה שנשתטית שלא לגרשה בע"כ ור"י מינץ סימן י' מביא עוד כמה דיעות לאסור. מ"מ נראה דגם המחמירין מודים בנדון דידן משום שזה לא נכנס כלל בגדר החרם של רגמ"ה כי מדינא אין כאן קידושין כלל. ועוד דאף לפי דעת הרמב"ם דפסק דקידושין באונס לגבי איש הוי קידושין משים שיכול לגרשה בע"כ. וא"כ אין אנו תופסין החבל בתרין ראשין או שהקידושין לכתחלה לא יהיו קידושין. או אם יהיו הקידושין קידושין מטעם שיכל לגרש בע"כ. וא"כ אם מטעם זה עשו חכמים שיהיו הקידושין קידושין משום שיכול לגרשה בע"כ. וא"כ היאך הפקיע ר"ג ממנו שלא לגרש בע"כ. ועל כן פשיטא דאם ההלכה כרמב"ם דודאי בזה לא גזר ר"ג כלל וע"כ מותר לגרש בע"כ או לישא אחרת. והנה כל הנ"ל כתבתי בדרך משא ומתן להלכה ולא לתקוע עצמי לדבר הלכה כלל לפסוק הדין. ובפרט שלא שמעתי טענות צד שכנגדו. ואם האחרונים ז"ל היו נזהרים שלא ליתן שום פסק דין לאחד אפילו בדרך א"כ וכ"ש בדינים אלו שלא להשיב בדרך פסק כי אם אחר שמיעת ב' הצדדים. ואני לא באתי למדה זו כי לא נקראתי לכך גם כי אינני כדאי לדון ולהורות בקלות כ"ש בחמורות הלכה למעשה וכ"ש לדורות. רק אם דבר זה נפתח בקטנים אולי יסתיים בגדולים וגאונים. וה' יצילני מטעיות ושגיונים. כ"ד הצעיר שמואל הלוי. לאחר שכתבתי תשובתי זאת נקראתי משני הצדדים בהסכמת הרב י"ץ לב"ד דק"ק היינפעלד. וע"פ ריצוי כסף כי תדרשנו וחקרנו אותו והודה שבא עליה אך אמר שגם אחרים באו עליה שפסקנו ליתן לה היתר מקבלת גט ממנו וסדרנו הגט שם בק"ק היינפעלד:

תוכן העניינים

נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה