נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב· רבי שמואל הלוי סג"ל
שאלה ג
וכן קהל מערצבך וישוב הסמוך שלהן ק"ב השייך לשר שלהם התעצמו לדין עם יושבי מ"ד שהוא ג"כ בסמוך להם רביעי שעה ודרים שם ב' ב"ב ואינם רוצים בפשרה רק דוקא דינא. וטען כמר ליב מ"ד שאינו רוצה לסבול שיושבי מערצבך ישאו ויתנו ביישוב שלו מ"ד. רק ימנעו רגליהם מיישוב שלו כל עיקר שלא לעשות סרסרות לפרנקין ביישוב שלו כנ"ל בפסק ק"ד. גם שלא למכור בשר ושלא יקנו עורות ביישוב שלו. השיבו מקצת יושבי מערצבך בפרט הפ' דוד מחמת לקנות עורות יהיה כל ישוב לעצמו ולא יקנה א' עורות ביישוב חבירו ולא ימכור בשר ביישוב חבירו. ומחמת כרכרות לפרנקין לא נשגיח בו כי הפרנקין באים אלי ואם ירצו לילך לאחר ליתן לו סרסרות להראות להם הרשות בידם. וכבר אנו נותנים לו השליש מן הסרסרות שאנו מרויחין בישוב שלו לפנים משורת הדין. והרוב מיושבי מערצבך רוצים בשיתוף בכלל אהרי שכולם נחשבים כקהל א' לענין ב"ה ובלעטין לאורחים. גם צועקים הקהל שצריכין להוצאה מרובה מחמת שהן קהל וצרכיהן מרובין הן להוצאות בית הכנסת ואורחים ושכר מלמדים. ואם בכל סביבותיהם בכל ככר יתיישב יהודי א' א"כ אין יוצא ובא ממערצבך לשום כפר שיהודי א' דר בם ויהיו יושבי מערצבך סגורים מכל צד. גם טענו יושבי מערצבך במיימלש דארף עצמו הרוב מן הכפר הם תחת ממשלת השר שלנו ורוב הכפר הוא שלו. רק שאותו בית שכמר ליב דר בו הוא של שר אחר ואותו שר אין לו רק המיעוט במיימלש דארף. וכל משא ומתן שלנו הוא תחת עבדי אדונינו. ואם אנו נסחור במיימלש דארף עם הכפרים הנכנעים תחת יד המושל של ליב אז הרשות בידו למחות. השיב מר ליב אני הייתי ראשון במיימלש דארף קודם שבא מערצבך לכלל קהלה. עוד טען ליב אחרי שאני הולך בבית הכנסת למערצבך וצריך אני לסייע לכל דבר שבקדושה. גם ל הקהל נותנים מס מב"ה ג' ר"ט ופורעים אותו מקופה של צדקה וחלקי בתוכם. ואני מוכרח ליתן מס בפני עצמי ר"ט וחצי מידי שנה בשנה יסייעו ג"כ הקהל במס שלי. השיבו הקהל שהוא גרם היזק לעצמו שהתרגז את השר וע"י כן מיחה ביושבי תחת שררות אחרות להניח לבא לב"ה שלו אם אין לו הנאה מהם מלבד אורחים:
תשובה הנה כבר הארכתי בפסק של קלייס דארף דאף ע"פ דקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע בר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב. מ"ח חילוק יש אם הוא עסקי אחריני א"י לעכב. דהנהו ורנקין שקונים שוורים פטומים במ"ד הוא עסקא אחריתי ואין זה עסק בני היישוב ול"מ מעכב כאשר הארכתי בפסק הנ"ל. אמנם אם יכול ליב מ"ד למחות ביושבי מערצבך וק"ב לעשות סרסרות לפרנקין. דזהו גם משא וחתן שלו ואין זה עיסקא אחריתא. כי אמר גם אני יודע איזה כפרי שיש לו שור פטם לחכור ביישוב שלי וא"כ אני אקבל סרסרות מן הורנקין ולא אתם. צריך אני לדקדק בגמרא פרק לא יחפור בר מתא אבר מתא אחריתא יכול לעכב ואי שייך בכרגא דהכא ל"מ מעכב. ופירש"י שנותנים כסף גולגלתא למושל העיר הזאת. וכתב הב"י וממה שפי' רש"י נראה שאפילו שילם מכס לשר העיר הזאת כיון שאינו משלם גולגלתו למושל העיר הזאת מצי מעכב עכ"ל. ופי' ר"ת ידוע כדאיתא בב"י ובמרדכי פ' לא יחפור. ומפני שסוגיין דעלמא כפרש"י לא אאריך בפי' ר"ת. והנה יש לדקדק לפרש"י דמשמע אם משלם כסף גולגלתו למושל העיר הזאת ל"מ מעכב. ובעינינו ראינו שאין אנו נוהגין כן בכל מלכיות אלו דאף אם שייכי בכרגא דמתא שדוכוס א' יש כמה קהלות תחת ממשלתו וכולם נותנים כסף גולגלתא אפ"ה אסורים לבא זה בזה ואסורים לסחור זה בקהלתו של זה. דוחק לומר שנוהגים כן מפי המנהג והתקנה לא חדינא כי התקנה והמנהג לא ישתוה בכל המלכיות. אלא ודאי ע"פ הדין הוא ותורה א' ומשפט א' הוא לנו. וא"כ איך אנו עושיו בכל הארצות והמדינות שידענו נגד הדין לאסור לסחור קהלה אחת לתוך של חבירו מאחר שכולם נותנים כסף גולגלתם לדוכוס א'. וע"כ נ"ל שהם מפרשים דעתו של רש"י הכי. דקשיא להו בדברי רש"י וכי כמה מאות קהלות שדרים תחת ממשלת מלך א' וכולם נותנים כסף גולגלתם למלך יהיו א"כ מותרין לבא זה בזה. וע"כ מפרשים דעתו של רש"י ששייכים בכרגא הכי. שהמלך גזר שיתנו הקהל סך קצוב כך וכך באופן שיגיע על כל גלגולת סך כך וכך. אבל אין המלך מניח דוקא על כל גלגולת הסך הקצוב לכל א' הן עני הן עשיר. רק המלך תובע מכלל הקהל סך כך וכך דהיינו אסך כך וכך בעלי בתים יתנו סך כך וכך. שאין המלך מקפיד רק על סך ב"ב אבל אינו משגיח שיתן כל יחיד בשוה עני ועשיר. ואח"כ מגבין שתי הקהלות בין שתיהן הסך ביחד. אז יגבו הקהל מן העשיר לפי עשרו ומן העני לפי עניו. וה"ה בקהלה אחת ע"ד זה שאין המלך נותן עין רק על סך המעות ולא על המספר ב"ב. או שיאמר ממאה ב"ב יתנו לו סך כך וכך שאין המלך מקפיד מה יתן כל א' רק שהסך יוגבה מבין כולם. אז הרת ביד הקהל ודינא הוא להוסיף על העשירים ולהקל על העניים. וכדאיתא בתשובת מהר"מ גלאנטי סי' נ"ג מלך שגזר וכתב בפנקסו שכל יהודי יתן מס כך וכך. אע"פ שהשוה מדותיו עני ועשיר יש להקהל להוסיף ולגרוע להרבות על העשירים ולהקל על העניים עכ"ל וכ"ש אם שני הקהלות חוברו לה יחדיו ע"י השר או ע"י עצמן שהמלך מטיל מס על שני הקהלות אלף זהובים והם מחלקים ביניהם לפי הממון. אע"פ שקהל אחד נותן יותר חן הקהל השני מפני שהן עשירים יותר. מ"מ אותו שני הקהלות הוי כאלו דרים במקום אחד בקהל אחת. מפני שכל המם גובין ביניהם כאחת ואז פשיטא דכקהל אחת חשיבא ולא מצי מעכב בר מתא זו אבר מתא זו. וכנדון שהביא המרדכי פרק הגוזל בתרא בשם ר"א הכהן דאם המנהג להטיל מס ע"פ המלך בחיבור וכו' אז כולם כקהל אחד נחשבים. הביאו רמ"א בהג"ה סי' קנ"ו דאין כח ביד הקהל להשתדל לחברם לאיזה קהל או להפרידם וכו'. משמע אם הם מחוברים ועומדים אז כקהל א' נחשבים. וכן משמע מתשובה שבסוף חזה התנופה שהביא הב"י בסימן קנ"ו. וכן במקום שאין המלך מקפיד אם מעט אם הרבה יהודים דרים בעיר ואינם צריכין לרשות המלך והמלך יש לו מס קבוע מן הכלל וביד הקהל הוא אם רוצים לקבל איש נכרי אם לאו. ע"כ דינא הוא שביד הקהל להוסיף על העשירים ולפחות מן העניים. ובלי ספק שבנדון כזה איירי מהר"ם גלאנטי. משא"כ במקומות כאלו באשכנז שאין ביד היהודים לקבל איש נכרי רק ע"י השר וכל אחד משוה עם השר כמה מס יתנו לו. אז פשיטא שאין ביד הקהל להוסיף ולגרוע דאל"כ לא שבקת חיי לכל עשירים הדרים בכרך ונותנים לדוכס או להגמון מס הרבה ואח"כ יבוא גם איש עני וישתדל עם השר לקבלו על המס הקצוב מן העשירים ואח"כ ירצה לפרוק עולו וליתנו על העשירים בזה פשיטא יתן כל אחד במה דפסק אנפשיה. ובהכי מתיישב על הלב ומ תבר יותר שאם שייך בכרגא דמתא לא מצי מעכב על הדרך שפירשתי. משא"כ אם כל קהל או יחיד פוסק המס עם השר בפני עצמו ואינם נותנים בחיבור אחד. רק כל אחד עושה עצמו עירון אצל השר ופוסק עמו הרם ואין אחד משגיח בחבירו. וא"כ אף אם כולם נותנים מס לשר אחד וכי מפני זה יש להם חיבור לענין משא ומתן לכן אסירים לסחור זה בעירו של זה. וא"כ אפילו מערצבך וק"ב שיש להם שררה אחת מ"מ כל אחד פורע מס שלו בפני עצמו להשר והוי כשתי עיירות של ב' שררות ואסור לסחור זה בעירו של זה. ולענ"ד הוא ברור ונכון שעל זה נתכוונו בכל המלכיות. וע"ז מיוסד מנהג המדינות והיא סברה ישרה כדת של תורה נכונה וברורה. והנה א"כ לפום ריהטא נראה דכ"ש שאין לסחור מערצבך וק"ב מם מיימל"ש דארף. ומיימל"ש דארף גם הוא אסור בשניהם. אמנם כד מעיינת שפיר תמצא טעם שינוייהם. דדוקא אם שתי עיירית הם של מושל אחד וכל אחד פורע מס לעצמו. או שתי עיירות של שתי מושלים אסורים לסחור זה בזה. משא"כ במיימלש דארף שיש הרבה שררות והיהודים אשר דרים שם כל אחד תחת מושל אחר ושררה של מערצבך וק"ב יש לו הרבה מוכנעים שם יותר ממה שיש לכל מושלים האחרים בכללם. בזה יש לדקדק אם יש יכולת ביד יושבי מיימלש דארף למחות ביד יושבי מערצבך וק"ב לסחור שם עם הכפריים הדרים תחת ממשלת השר שלהם. ונראה דאין יכולין למחות. ודמיא להנהו דקולאי דאייתו דיקולי לבבל אתו בני מתא וקא מעכבי עלייהו. אתו לקמיה דרבינא א"ל מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו. וה"מ ביומא דשוקא אבל בלא יומא דשוקא לא. וביומא דשוקא נמי לא אמרן אלא לזבוני בשוקא אבל לאהדורי לא עכ"ל הגמרא. והנה א"כ הני דיורין הדרים במיימלש דארף שהם מוכנעים תחת השר של מערצבך וק"ב כמעלמא ליהוי. והוי כאלו אינם דרים במיימלש דארף ומותר לבני מערצבך וק"ב לסחור עמהם ל"ש ביומא דשוקא ול"ש בלא יומא דשוקא דכמעלמא אתו ולעלמא ליזבנא. וכ לאהדורי נמי שרי כאן דכמעלמא אתו. ולכן היהודים ממערצבך וק"ב יכולים לסחור שם במיימלש דארף בכל מילי עם אותן כפריים הדרים תחת המושל שלהם אפילו בלא יומא דשוקא. ונראה עוד ראייה דהא הביא בטור סי' קכ"ו בשם הרא"ש דיכול אדם לדור בכל מקום שירצה ואין הראשונים קנו העיר בחזקה. וכ"כ הב"י בשם התשובה שבסוף חזה התנופה וז"ל. דבר ברור הוא שכל אדם יכול לצאת מעירו ולדור בעיר אחרת ואינם יכולין לעכב עליו מלבוא לדור אצלם בטענה שהוא מפסיד חיותם. כי לא להם לבדם נתנה הארץ עכ"ל. וכתב מהרי"ק שורש קצ"ד הביאו הב"י ורמ"א בהג"ה שזה שכתב הרא"ש בתשובה שכל אדם יכול לדור בכל מקום שירצה ואין בני העיר יכולין לעכב עליו. שר"ל פשיטא שאין בני העיר יכולין לעכב עליו ע"פ ב"ד. אבל אם תגבר יד בני העיר ויכולין לסגור דשא באפי' הן ע"י השר הן ע"י שום מונע פשיטא שהרשות בידם עכ"ל. וגם התקנה חזקת ישוב שעושין לפעמים אינו מן הדין. לכן אין התקנה חל על הבא לדור. רק אם יש שם רב יכול לגזור על הבא לדור שם אם הוא תלמידו דאז יכול לגזור עליו. ועיין בסמ"ע ופירש מאחר שאין יכולין למחות מן הדין א"כ אף אם עושין תקנה אין התקנה חל על הבא לדור שם. רק הם בינם לבין עצמם יכולין לגזור שלא להתעסק עם הבא לדור. אבל אין התקנה חל על הבא לדור שם. מאחר שבדין רשאי לדור במקום שירצה רק אם הוא תלמידו יכול לגזור על תלמידו וא"כ במיימלש דארף שאין היהודים שבמיימלש דארף יכולין לגרום עם השר לסגור דשא באפי' יושבי מערצבך וק"ב. כי השר שלהם אינו בכחו לסגור דשא כי השר של מערצבך וק"ב יכול להושיב שם כהנה וכהנה יותר מן השר של היהודים הדרים שם במיימלש דארף. וא"כ אפילו ע"י השר אין יכולת בידם למחות לדור או לסחור שם. וא"כ כ"ש שמדינא אין למחות. חדא מטעם שכתב הרא"ש הנ"ל כמ"ש בסמוך. ועוד דמתחלה הוי ליה לכמר ליב לאסוקי אדעתיה כשנסע למיימלש דארף שיש עוד שררות אחרות שם. וא"כ סבור וקיבל ומתחלה אדעתא דהכי נתיישב שם. והוי ליה לאסוקי אדעתיה שגם הם יושיבו שם יהודים או בסמוך לו תחת רשותו ויתן לו רשות לסחור בכל ממשלתו ודד"ד. בשלמא בשתי עיירות של מושל אחד יכול כל אחד לומר להשר אע"פ ששנינו או כלנו דרים תחת ממשלתך בשתי עיירות מ"מ אדעתא דהכי אנו נותנין לך מס שכל אחד ישא ויתן בעירו. ובודאי יתרצה להם השר לזה. ומכ"ש בשתי עיירות של שני שרים שכל אחד רשאי לגרום עם השר שלו לסגור דלת בפני חבירו. משא"כ במ"ד שאין בכחו לסגור דלת כדאמרן. וז"ל הרשב"א בתשובה סי' תרפ"ד ועיקר דברים של אלו שאמרנו מהיסוד שאמרנו שהרי אנו רואין כל עיר ועיר בגבולותיה שאנשי העיר סוחרים ומתעסקים בתוכם. כאלו א"ל שאנשי העיר ההיא שמעלים לו מס או כרגא יסחרו ויתעסקו בה ולא אחרים. וזה דין רב כהנא בהני עמוראי עכ"ל. והנה בודאי יאמר המושל של יושבי מערצבך שמעלין לו מס שיסחרו בכל גבולו מסביב בכל מקומות ממשלתו. וא"כ ל"מ שא"י למחות ביושבי מערצבך וק"ב לסחור עם הכפריים הדרים תחת ממשלת השר שלהם. אלא אפילו עם שאר כפריים הדרים תחת ממשלת שאר שררות שם מ"ד אין בני מ"ד יכולים למחות דהם כעיר אחרת דמיין דמעלמא אתו ולעלמא מזבני. אע"פ שיש לצדד דהואיל והם ביישוב שלו והוא צריך ליתן עמהם לשמירת העיר ולכרית פתיא ולפרשי דמתא ולכל צרכי העיר יהיה הוא קודם למשא ולמתן ויהיו נחשבין כל הדרים שם כעיר אחת שרשאי למחות. כמבואר בפוסקים שהביא רמ"א בהג"ה סי' קנ"ו אע"פ שהם דרים תחת שררות נפרדים מ"מ לא מפני זה יכול למחות לאחרים במשא ומתן מטעם שכתבתי שהרי לא מצי לגרום עמהם שלא ישאו ויתנו הנכרים עמהם. ועוד דלא עדיף ממערופיא דהא אפילו אם כל העיר תחת מושל אחד א"י למחות מדינא כדאמן לרוב דיעות. וכ"ש באלו דהוי ככפר אחד נ"ל דכ"ע מודים. ובלבד שלא יסחרו עם אותן כפריים הדרים תחת המושל של היהודים הדרים שם. ובענין הסרסרות מפרנקין כבר כתבתי בתשובה הקודמת שהפרנקין בעצמם רשאים לקנות שם דעסקא אחריתא הוא. ואין זה מחיית בני היישוב כלל ואין רשאים למחות לקנות שם. אכן בענין סרסרות יש חילוק במה שעושין בני מערצבך סרסרות עם שאר כפריים במ"ד א"י למחות כמו משא ומתן. רק מה שקונין הפרנקין אצל הכפריים שהם תחת המושל של היהודים שלשם בזה הדבר שקול. כי מאחר שהפרנקין בעצמם יודעים מי שיש לו שור פטם למכור ואין צריכין לשים סרסור. רק מה שנותנים סרסרות הוא בשביל הערבות שצריכין להתערב בעדם בעד כמה מאות. וע"כ נותנים סרסרות אפילו במקום שקונים במזומנים. כי הפרנקין צריכין להעמיד להם ערבים בטוחים ובחנם אינם רוצים להתערב בעדם. גם הפרנקין לאו שופטני נינהו ליתן סרסרות בכדי אי לאו משום הערבות. וא"כ כמר ליב שהוא איש אמיד גם הוא יכול להתערב בעדם. וא"כ הוא בדין שלו לבד מה שקונים מן הכפרים תחת השר שלו. ונוכל לומר לאידך גיסא כמו שטענו גם זעליגמן וחתנו נגד יושבי העמי דארף כי אם יקחו מהם סרסרות אפשר שבקל ימצאו עילה שלא ליתן כל עיקר אם קונים במזומנים. ומה שנותנים סרסרות לכמר דוד אפשר שהוא מפני דרכי שלום. כי הערב הוא ממש קרוב להפסיד יותר מלהרויח באשר צריכין להתערב בעדם בעד סך עצום פן יפגע בהם אסון בדרך ח"ו. ואם לא יתנו להם סרסרות רק במקומות שנתערבו בעדם אז לא יתערבו בעדם כל עיקר. ואם הדבר כן הוי זה נהנה וזה לא חסר כי כופין את ליב על מידת סדום. גם כי הוא אינו פנוי מעסקיו ללכת עמהם גם לכפרים אחרים להיות ערב בעדם שם רק ביישוב שלו. ע"כ טוב להמציא דרך ממוצע ליתן לכמר ליב החצי סרסרות במקום שקונין הפרנקין אצל הכפריים שתחת מושל שלו. ואם קונין תחת שאר שררות ביישוב שלו אין צריכין ליתן לו חלק כלל. והנה אע"פ שלענ"ד נראה הדין דין אמת והכל נכון ומתוקן ומקובל בעיני כל יודעי דת ודין. כאשר בקשו ממני שאר רבנים ליתן להם פסקי זה להעתיקו לעשות כן להלכה למעשה. מ"מ הדבר קשה כי על הרוב ברוב יישובים וסביבות שלנו יש הרבה מושלים בכפר אחד. והיהודים שביישוב אחד עצמו כל אחד דר תחת שר מיוחד. ויהיה א"כ עולם של הפקר שהוא רשות לכל אדם לסחור שם בלבד אם לא ישא ויתן עם אותן שדרים תחת השר של היהודי. וכן היהודים תוך אותו יישוב עצמו יהא אוסר אחד על חבירו מלישא וליתן עם הדרים תחת המושל שלו ולא יועיל אפילו שיתו"ף ועירו"ב. וכתב הב"י בסימן קנ"ו סעיף י"ב דהא דבר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב. מדרבנן בעלמא הוא מפני תקון העולם עכ"ל. וע"כ בודאי אנו צריכין להעמיד תקו' העולם שאם יהא הותרה הרצועה לסחור אחר בישוב חבירו במקום שכח השררות מעורבין זה בזה יש לחוש לכמה תקלות. וכן אם יאסר אחד על חבירו באותו יישוב עצמו אין זה תיקון העולם אלא חורבן העולם. גם במערצבך עצמו יש ג"כ מושלים אחרים ויהיה א"כ מותר גם ליישובים אחרים לסחור עם אותן הדרים תחת ממשלות אחרות. וא"כ יש לחוש לכמה תקלות כי בו תרמוס כל חיתו יער אחד ביישוב שלו ויגרום היזק לעצמו ולחבירו ויקיים בנפשו תמות נפשו עם פלשתים. ואפשר דמשום זה תקנו המדינה ועשו פשר הקרוב לדין שמותר לסחור כל אחד ביישוב חבירו בלי מונע. הואיל ומדינא מותר אך מפני תקון העולם התקינו ואסרו לסחור ביישוב חבירו במשא ומתן היותר רגיל. דהיינו לקנות עורות ולמכור בשר. וגם במקצת מקומות אסרו לקנות ג"כ נוצות ביישוב חבירו מאחר שרוב משא ומתן שלהם בכך. ונ"ל להחזיק התקנה ע"פ הדין דכל שאר משא ומתן לא קביעי כל כך כגון למכור בגד צמר או פשתים או שאר סחורות ביישוב חבירו דהוי כמו לא שוייא עסקא אהדדי. והוי כאלו סחורה של בני מתא אחריתא יותר טובה או יותר גרוע דלא מצי מעכבא. וה"נ אע"פ שכולם בחדא מחתי מחתינהו ולכולם עסק אחד בסחורה. מ"ח לא ימנע שלא יהא של אחד יותר טובה או יותר רעה משל חבירו. ואע"פ שאם הסחורה של בני עיר אחרת יותר רעה הניח הב"י בצ"ע והסמ"ע מביאו ולא הכריע ונ"ל דניתן להכריע אפילו לבר בי רב. משום דלא עדיף מאלו היה איבעיא בגמרא ועלתה בתיקו דקי"ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע ולא מצי מעכב. וכ"כ הב"י באיבעיא דרב הינא בריה דרב יהושע בבר מבואה אבר מבואה אחרינא וכו' ע"ש. ואע"ג דבאמת גרע מאלו עלתה בתיקו דכל היכא דקאי בתיקי אפילו חכם גדול בזמנינו שיביא ראיות ממשניות ומברייתות אינו רשאי לפשטה משא"כ אם נשאר בקשיא אפילו חכם בזמנינו יכול לפשטה. וכ"ש באלו הספיקות שבין האחרונים כדאיתא ביש"ש פרק כיצד הרגל. מ"מ כל זמן שלא הכריע שום חכם קי"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע. לכן רשאין לישא וליתן ביישוב חבירו בשאר משא ומתן. אבל לקנות עורות ונוצות ולמכור בשר ביישוב חבירו דזהו ממש עיסקא של בעל היישוב ושוים עיסקא אהדדי יכולים למחות. וע"כ בהא סליקנא ובהא נחתינא אע"פ שכח השררות מעורבין זה בזה וגם במערצבך יש שררות אחרות. ושלשה יישובים הנ"ל הם משולשים כחצובא כמו רביעית שעה אחת מחברתה. ע"כ אין לא' לעסוק ביישוב של חבירו בג' יישובים הללו עם עורות ובשר שרוב עסקיהם בכך ואין מדמעי"ן ומטמאי"ן עורותי"הן כבשר"ן. אבל בשאר משא ומתן מותרים לסחור זה בזה. ומחמת הסרסרות יעמוד ג"כ כמ"ש בפסקי זה ואע"פ שבפסק הקודם פסקתי ליושבי העמי דארף השליש סרסרות. כאן פסקתי החצי. והטעם מבואר למבין. ומה שטען כמר ליב לוינקר שהקהל יסייעו אותו ליתן לסיוע המס שלו גם בזה אין הדין עמו. אחרי שאינם שותפין גמורים שאף שהולך עמהם לב"ה והוא נחשב כב"ב לענין סגן וקריאתו לתורה וכן מחזיקים אורים ביחד. מ"מ אין לא' חזקה על חבירו. דאי בעי פריש יפרוש ואין הקהל יכולין לכוף לכמר ליב להיות שותף עמהם. וגם ליב לא יוכל לכוף להקהל להחזיקו כשאר ב"ב שבמערצבך וק"ב. ואף את"ל שהם ממש קהל א'. ח"מ הקהל משותפים במסים אבל לא בעלילות. כדאיתא בח"מ סי' קס"ג. ומכ"ש כאן שאינם מוכרחים להיות קהל א'. ומה שהוצרך ליב ליתן מס בפני עצמו הוא מפני שהשר העליל עליו. ומה שטען אם הוא צריך ליתן מס בפני עצמו אינו רוצה ליתן גם עמהם. גם זה אינו טענה שהרי אי בעי פריש יפרוש מהם. והמס מב"ה פורעים ממעות מצוה. ואם אינו רוצה לקנות מצות ולא ילך לב"ה רק כא' מן האורחים אינם מקפידים הקהל ע"ז. ע"כ אינם מחוייבים ליתן לסיועת המס שלו. כל זה פסקתי כפי הנראה לענ"ד. כי דין תורה לא ידעתי וזה יצא מאתי יום ה' ער"ח אייר ציון במשפ"ט תפדה לפ"ק. פה ק"ק שטיינאך: