נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב· רבי שמואל הלוי סג"ל
שאלה ב
באו לפני לדון קהל קליים דארף עם כמ"ר זעליג מן. וחתנו הר"ר אלעזר. ותבעו לכמר זעליגמן וחתנו מאחר שהם פושין סרסרות ומראין שוורים פטומים לבני ברית ממדינות ורנקן. שיהיה לכל הקהל חלק באותו סרסרות. יען כי ע"י זה מגיע היזק לשאר ב"ב בני היישוב במכירת בשר או סחורות. כי ע"י שהכפריים מוכרים שוורים פטומים שלהם על ידם הם מרגילים לבוא אצלם לקנות אצלם בשר וסחורות. ולא יוכלו שאר ב"ב למכור סחורה. גם לוקחים הקהל להם סמך וסעד מיישוב עלרין. שגם שם יש שני ב"ב גרונם ולימא שעוסקים בסרסרות כזה לבני מדינות ורנקן. ומיחה הרב שלהם בהנהו ורנקן שלא לקפח מחיית בני היישוב לא הם בעצמם ולא שלוחם גרונם ולימא. רק יתנו הסרסרות לכל בני היישוב. וכמר זעליגמן וחתנו טענו הלא גם אנו מבני היישוב כמותכם מה שאנו מרוויחין בשכר הסרסרות שכר טרחא שלנו הוא ומפני מה ניתן חלק מריוח משא ומתן שלנו לשאר בני הישוב ומה שהפרנקין באים אצלינו מזלינו גרם. ואף לו יהיה כדבריהם שע"י זה יש לנו היכירא יותר אצל הכפריים וקונים מאתנו בשר וסחורות מזלינו גרם. ואם יוכלו לפייס הפרנקין שיבואו אצלם ולסלקם מעלנו מי ימחה בידם. גם אינו רק קנאת איש מרעהו. גם טענו זעליגמן וחתנו. הפרנקין יש להם עצמם היכירא בכל סביבותינו. ועל הרוב אינם צריכים לנו כי מעצמם ידעו באיזה כפר ואיזה כפרי יש לו שור פטם למכור. רק מה שמהנים אותנו ונותנים לנו סרסרות מכל צמד שוורים ו' פ"ץ. מפני שעל הרוב נשארים חייבים סך עצום להכפריים. עד שלפעמים יעלה למאות וצריכים להושיב ערבים בטוחים. ואנחנו נכנסים בערבות בעדם. ומפני כך מוכרחים לפייס אותנו ליתן לנו סרסרות כדי שנתערב בעדם. ולולי זאת גם לנו גם להם לא יהיה אפילו פרוטה. וגם אם נניח וניתן להם חלק קצת מרצון טוב יש לנו לחוש שגם הם יקיימו תמות נפשינו עם פלשתים ולא יתנו אח"כ כל עיקר. כי אנחנו מבלים זמן עבורם משאר משא וחתן ואנו מוכנים להם לכל צרכיכם מה שלא היו עושין כן שארי הב"ב. גם העיקר שנותנין הוא בשביל הערבות כנ"ל. ע"כ תורף לשון הטענות:
תשובה כדי לברר דבר זה צריך אני לדקדק בגמרא ופוסקים. ולהורות אתן בלבי כאשר יורוני מן השמים. דאיתא במשנה פרק הזהב ר' יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן לבוא אבלו וחכמים מתירין. ולא יפחת את השער וחכמים אומרים זכור לטוב עכ"ל המשנה. ומפרש שם בגמרא וכן בבבא בתרא פרק לא יחפור. טעמייהו דרבנן משום דא"ל אנא מפלגינא אמגוזא את פליג שיסקא עכ"ל. ופסקו כל הפוסקים הלכה כחכמים. והנה א"כ יוכל זעליגמן לומר לחביריו קהל קלייס דארף אנא פלגינא אמגוזי לפרנקין להר יילן אצלי אתון פלגיתו שיסקא להרגילן אצליכם. ואין לחלק דשאני התם דלישראל יכול לפחות מן השער ולא לכותים. וכן לחלק קליות ואגוזים דוקא נ"ל לישראל ולא לכותים. וכאן הכותים נהנים למכור את בהחותם. זה אינו. דמה שמוכרים הכותים את בהמותם הוא באמצעית יהודים. דהיינו יהודים ורנקין קונים ומרויחים וגם הסרסרים מרויחים. רק ששאר בני היישוב צועקים אנו כמו כן יודעים איזו כפרי יש לו שור פטם למכור ולהראות להפרנקין. פ"ז יוכל זעליגמן לומר אם אתם תוכלו לפתות הפרנקין להרגילן אצליכם הרשות בידכם. אנא פלגינא אמגוזא אתון פלגיתו שיסקא. וראייה ברורה מהא דכתב הב"י בח"ח בסימן קנ"ו בשם רי"ו. דב' יהודים הדרים בעיר אחת מותר לאחד להוזיל הריבית לכותים או לשחודי ליה משום דא"ל אנא פלגינא וכו' כדאיתא בפרק לא יחפור עכ"ל. והנני דן ק"ו ומה התם אע"פ שמהני לכותי שמוזיל לו הריבית וגם עושה היזק לישראל חבירו שהיה מלוה לו ביוקר מ"מ מותר הואיל ואינו עושה לטובת הכותי רק להנאות עצמו. אע"פ שבזה מזיק לחבירו שהיה מלוה לו ביוקר ועכשיו צריך ג"כ להוזיל ההלואה. וא"כ גרמא מיהא איכא דמניעת הריוח נהי דלא הוי היזק בידים אבל גרמא מיהא איכא. כדאיתא בתשובת מהר"ם פאדוא סימן ס"ב ובי"ד סימן ש"ף. וכ"ש כאן מה שכמ"ר זעליגמן עושה סרסרות לורנקין עושה לטובתו וזה מחייתו ואינו מזיק בזה לבני הישוב כלל אפילו גרמא ליכא כ"ש דמותר. ואם כן מה שצועקין קהל קלייס דארף על הלוקחין שוורים פטומים ועל הסרסור אין בידם למחות חוץ ליישוב שלהם בשאר כפרים מקום שאין יהודים דרים ואפילו תוך היישוב שלהם אין בידם למחות כאשר מבואר בס"ד. ועוד דחוץ ליישוב יד כל אדם שוה ואין לאלו חזקה יותר מאלו. אע"ג שבני קהל ק"ד הם יותר קרובים לאלו הכפרים שקונין הפרנקין שם הבהמות יותר מן הפרנקין. מ"מ אין להקרובים יותר חזקה חוץ לישוב מן הרחוקים. ואפילו במערופיא לרוב דיעות כדאיתא במרדכי פרק לא יחפור ומכ"ש בשאר כותים שאינו מערופיא וחוץ לישוב מכ"ש שמשפט א' יהיה לנו. ומכ"ש שמה שנושאין ונותנין הפרנקין חוץ לישוב ק"ד הוא ע"י אמצעית זעליגמן וחתנו שהם מבני היישוב ק"ד כ"ש שאין שאר בני היישוב יכולין למחות ואפילו תוך הישוב ק"ד עצמו. דהא דבר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב היינו אם אין לאחד מבני היישוב הנאה ממנו. אבל אם אותו בר מתא אחריתי עושה שותפות עם א' מבני היישוב אינם יכולין למחות. דהרי גם הם מבני היישוב וזהו מחייתם ע"י הפרנקין. ובר מן דין דאפשר שהוא קנאת איש מרעהו ואם ימחו ביד כמר זעליגמן מלעשות סרסרות. ממ"נ או הפרנקין ימצאו עילה שלא יתנו סרסרות כלל כי כבר ידעו שור קונהו ואבוס בעליו או אם יתנו סרסרות הוא מטעם הכרחי שצריכין להעמיד ערב בטוח מיושב הארץ כאשר נאמר עוד לקמן. וכבר הוחזק זעליגמן וחתנו אצל הכותים המוכרים לערבים בטוחים ואפשר שלא יקבלו ערבים אחרים. ואם יכולין להשתדל לקבל אותן לערבים ושיתנו הפרנקין סרסרות לשאר בני ק"ד חי ימחה בידם כדאמר אנא פלגינא אמגוזי וכו'. והנה לפי ענ"ד זו אין צריך פנים ואינני צריך לראיות יותר. אך ורק מאחר שקהל ק"ד שמו בטחונם על פסק קהל עלרין שפסק מהרר"מ ז"ל אב"ד שלהם שאין גרונם ולימא רשאין לעשות סרסרות להפרנקין ולקפח מחיית שאר ב"ב מעלרין לא הפרנקין עצמם ולא ע"י שלוחם גרונם ולימא. והביא המורה ראיה מהא דבפ' לא יחפור בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב. והנה אף שאין חשיבין את האר"י לאחר מותו וישתבח מר באתריה. ואני לא באתי להוציאם ממנהגם כי כבר הורה להם זקן ואין אחריות אחרים עלי. ואני לא באתי רק לפקח ולעיין במילא דמתאי הסרים למשמעתי שהוא מוטל עלי להורות להם הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ע"כ אני אומר כבודו וכבוד תורתו כאן במקומו מונח ואומר אני דאין הנדון דומה לראיה. דודאי אם הבני מתא אחריתא דהיינו הפרנקין היו באים הם עצמם וקונים שוורים שם בעלרין יכולין בני היישוב למחות בידם ולעכב עליהם כדין בר מתא אבר מתא אחריתא דמצי מעכב. משא"כ אם א' או שנים מיושבי עלרין. ולנידון שלפני מיושבי קלייס דארף נושא ונותן עם אותן בני מתא אחריתי למה יעכבו. כי כל א' הולך וחוזר אחר מחייתו באשר ימצא. כי לא' מבני היישוב מחייתו בכך ולשני מחייתו בכך. ואף שבמקצת קהלות נהגו ותקנו שלא יעשה אחד מבני הקהלה שותפות עם הנכרי שאינו מבני היישוב. היינו כשיש לו למצא שותף בקהלתו. כמו לקצב בשר עם הנכרי שאינו מבני היישוב. או להשתכר בשאר סחורה עם אחד שאינו מבני היישוב ולמכור אותו תוך היישוב. דאז גם הנכרי נהנה ממה שמשתכר וקונה ומוכר תוך הקהלה. מפני שיש לו למצא שותף בקהלה ולהשתכר עמו. אבל אם אחד מבני היישוב או הקהלה אין ידו משגת לסחור בלא שותף. ואי אפשר להשיג מי שנותן לו עסקא תוך הקהלה. פשיטא שאין זה מנהג ותיקון לעשות תקנה שלא לקבל עסקא מן הנכרי ועל ידי כן זה שמבני הקהלה ימות ברעב. וה"נ זה המשא ומתן של הפרנקין אי אפשר לגרונם ולימא לקבל סרסרות מבני היישוב. רק שהפרנקין קונים שוורים פטומים ונותנים להם סרסרות א"כ מי ימחה בידם. ואע"פ ששאר בני היישוב רוצים למחות בידם. הלא אותן הבינונים רואין ג"כ כמה משא ומתן אבל עשירים ואין ספק שאם לא הוי עשירים בישוב ההוא היה יותר משא ומתן מצוי אצל הבינונים ואפילו הכי צריכין הבינונים לסבול כי מזלייהו דעשירים גרם. ואם כן אף את המקצת משא ומתן שיש להבינונים עם הפרנקין בסרסרות למה נקפח מחייתם. ואף אם באמת לפעמים קונים הפרנקין איזה בהמה בינונית הראויה לקצב שם בעלרין למה יקנאו בהם העשירים. למה לא ידעו בדעתם שהבינוני שגם הוא מבני היישוב קונה אותה בהמה לשחוט והיה מרויח בה ערך מה שהיה מרויח במה שהיה מראה אותן לפרנקין. ומכ"ש השוורים פטומים שאין דרך בסביבות עלרין וק"ד לקצב בהמות חשובות כאלו רק בהמות בינונית. והשורים פטומים יש להפרנקין משא ומתן עמהן ומוליכן אותו לעיר ווירצבורג למוכרם להקצבים הוי ממש זה נהנה ווה לא חסר. ואף אם לפעמים היו קונים גם בהמות בינונית הראוים לשחוט שם בעלרין. מ"מ גם גרונם ולימא הם מבני היישוב. לו יהא שהם היו קונים הבהמה לשחיטה והרוויחו בה ערך מה שירויחו בסרסרות ומסתפקים בריוח מועט. וה"נ בנדון דידי זעליגמן וחתנו נגד בני היישוב שלו. אף אם שאר בני היישוב ק"ד המה עניים דמ"ש. אכן נ"ל בזה הדין עם יושבי עלרין או ק"ד. אם הפרנקין קונים בהמה הראויה לשחיטה מחוייב הסרסור לשאול את פי בני היישוב אם רוצים לקנותה לשחטה וליתן לו הסרסרות הראוי לו אם הבהמה תוך היישוב. אבל אם הבהמה חוץ ליישוב גם זה אין הסרסור מחויב ועוד הא כתב הטור ח"מ בסימן ק"ו בשם הר"ר יהוסף הלוי דהא דבר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב. היינו אם אין הסחורה של בר מתא אחריתא יותר בזול או יותר יפה אבל אם הוא יותר יפה או יותר בזול לא תקנו תקנה למוכרים להפסיד ללוקחים. ואם סך הני ורנקין בני מתא אחריתא שבאין לקנות שם בהמות מן הכותי ויש למקצת בני היישוב מחייתן מהם לא תקנו תקנה לאלו להפסיד לאלו ששני כיתות מבני היישוב המה. וכה"ג כתב מהר"ם מריזבורג לענין תקנת הקהל וז"ל. ודין מה שחייב היחיד להשים משכון היינו דוקא יחיד הבא להוציא עצמו מכלל הקהל וכו'. אבל בדבר שיאמר כך דין הקהל וכך נהגו עד הנה והן אומרים להיפך ואין הדבר ידוע. מאי אולמייהו דהנהו מהנהו. ואם אין התובעים מרובים לא הורע כחם בכך. שג"ם ה"ם באי"ם מכל"ל הקה"ל עכ"ל. וה"נ בנדון דידן מאי אולמא דהני מהני לעשות תקנה לאלו להפסיד לאלו. ומאי חזית דדמיה דידיה סומק טפי דילמא דמיה דחבריה סומק טפי. ומכ"ש באיזו יישוב שאותן שיש להם מחייתן עם הפרנקין הם עניים לא תקנו תקנה לעשירים להפסיד לעניים שעליהם יחיו. ובפרט שעל הרוב אינם נוגעים במחיית שאר בני היישוב. ואף אם לפעמים קונים בהמה הראוי לשחיטה. לו יהא שאותו סרסור מבני היישוב קונה אותה ומוכרה אח"כ בריוח מעט להפרנקין דהיינו בדמי הסרסרות כדאמרן. ואף לפי דברי הרמב"ן שהביא הב"י שחולק על מהר"ר הלוי מ"ה כתב מיהו אי לא שויא עסקא אהדדי ודאי מודינא דמצי למימר ליה את עסקך גריעא והך שפירא וכעסקא אחריתא דמיא דהא לית לך דכוותה עכ"ל. הרי אפי' אם הבני מתא אחריתא מעצמן מוכרין שם סחורה אינם יכולין לעכב מפני שאינו נוגע למשא ומתן שלהם. וה"ה אם הבני מתא אחריתא קונים שם בהמות מה שאינו משא ומתן שלהם. דמ"ש קנייה או מכירה אם הוא בעסקא אחריתא אין יכולין למחות. ומכ"ש שיש למקצת בני היישוב מחייתן מה שאינם יכולין לעכב. וכ"ש למאי דפסק הטור והרא"ש הביאו רמ"א בהג"ה בח"מ סימן קנ"ו דברי ר"י הלוי לפסק הלכה. ואע"ג דרמ"א בתשובה סי' ע"ג משמע מדבריו דלא ס"ל כר"י הלוי. וכתב דאע"פ שהרא"ש והטור כתבו דברי ר"י הלוי סתמא לא ס"ל כפשטן של דברי ר"י הלוי. ומפרש הרב לדברי ר"י הלוי בדרך אחר ונכנס לדוחק גדול. וכאן בהג"ה הניח הרב דברי ר"י הלוי כפשוטה כמו שכתבו הרא"ש והטור ולא השגיח במה שכתב המרדכי והרמב"ן ונ"י דאין דבריו נראין ובאמת נראה דהטור סבירא ליה כמשמעות פשטן של דברי ר"י הלוי. דכתב הטור מלתא בטעמא דלא תקנו חכמים תקנה למוכרים להפסיד ללוקחים. ואולי חזר בו הר"ב ממ"ש בתשובה ופסק כמו שקבע בהג"ה ש"ע. ואף שמשמע ממקצת תשובות שחברן אח"כ שמפרש בתשובותיו דבריו שבש"ע. מ"מ אפשר שרוב תשובותיו כתבן קודם שחיבר הגהותיו. וא"כ הרי שבהגהותיו הניח דברי ר"י הלוי על פשטן ופסק כדבריו. ואין לחלק דדוקא אם יש לבני היישוב ריוח גדול הותר לו לסחור עם הנכרי שאינו מבני היישוב אבל לא בשביל ריוח קטן ו' פ"ץ מכל צמד בקר. באמת זהו דעת נ"י בדברי רבינו יהוסף הלוי דפסק אם הבני מתא אחריתא נותן יותר בזול אין רשאין לעכב דלא תקנו וכו' וכתב ב"י בשם נ"י וז"ל ונראה דעת הרב בזול גדול אבל להוזיל יותר ממוכרי העיר ודאי מצי מעכבי. מפני שאי אפשר שכשיש שם הרבה מבני אומנות שלא יוזיל השער כן נראה דעת הרמב"ן. ונראה שהסכים לזה הרנב"ר בחידושיו עכ"ל. ולכאורה לא משמע כן מדברי הרמב"ן אלא דבין מוזלי פורתא ובין מוזלי טובא להר"י הלוי לא מצי מעכבי ולהרמב"ן מצי מעכבי. והמרדכי כתב בשם ר"י כדברי הר"י הלוי והוא ז"ל כתב דלא נראה לו והרא"ש לא כתב אלא דברי הר"י הלוי ואחריו נמשכו רבינו ורבינו ירוחם והוסיפו לכתוב אהא שכתב הרמב"ן דהיכא דלא שוה עיסקא להדדי כעסקא אחריתא דמיא. וכ"ש אם היה סחורה אחרת שאין מוכריו אותם בני העיר דפשיטא שאינן יכולין לעכב עליהן. ונראה מדבריהם דדוקא בשהעסקא של הסוחרים הבאים יפות משל בני העיר הוא דאין מעכבין עליהם. אבל אם של בני העיר יפה משלהם מעכבים עליהם. וקצת נראה כן מדברי הנ"י. ותמיה לי דאפילו של בני העיר יפה משלהם כיון שלא שוו אהדדי כסחורה אחרת דמיא וצ"ע. וכתב רי"ו בנל"א ח"ו שאם הלוקחים נכרים אפילו מוכר יותר בזול מצי מעכבי עליה. וכ"כ ג"כ ה"ה בפ"ו מהלכות שכנים בשם אבן מינץ עכ"ל הב"י באריכות. נמצינו למדין שהלכה כדברי רבינו יוסף הלוי שלא תקנו תקנה למוכרים להפסיד ללוקחים. ודוקא אם הלוקחים ישראלים אבל בשביל נכרים הנהנים לא תקנו. ואי לא שוי עסקא אהדדי אז בכל ענין אין יכולין למחות וכן פסק רמ"א בהג"ה ש"ע סי' קנ"ו וז"ל וכשמביאים סחורה אחרת שאין לבני העיר אע"פ דלא מוזלי במקח ואינה יותר טובה אינם יכולים למחות עכ"ל. וסברא הוא דזהו ממדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר וכופין על מדת סדום. וה"ה לענין קניית בהמות בישובים אחרים שאינה משא ומתן שלהם שאינם יכולין למחות. אמנם מה שזעליגמן וחתנו עושים סרסרות בהעמי דארף בזה צ"ע. דאם דברי זעליגמן וחתנו אומ' שאם הורנקין צריכין ליתן סרסרות ליושבי העמי דארף אז הולכין הפרנקין לבד בלי שום סרסור. כי מעצמם יודעים מי שיש לו למכור בהעמי דארף ואז לא יוכלו בני ה"ד למחות בפרנקין דעסקא אחריתא הוא כנ"ל. וגם בני ה"ד גורמים להפסיד הסרסרות מזעליגמן וחתנו והוי תמות נפשם עם פלשתים וא"כ הוי כופין על מדת סדום ומאן מפיס. או שמא הכפריים שבהעמי דארף לוקחים גם לערבים מיהודים שבכפר שלהם אז פשיטא שהיו הם קודמין וצריכין ליתן כל הסרסרות ליושבי העמי דארף ביישוב שלהם. גם יש עוד צד אחד לזכות זעליגמן שאף אם קונים במזומנים ג"כ נותנין סרסרות לזעליגמן אף אם הם בעצמם יודעים מי המוכר וגם יש להם מזומני' ואעפ"כ נותנים סרסרות לזעליגמן ולא לחנם הוא. ואטו בשופטני עסקינן דאי לאו דזעליגמן וחתנו עבדי להן טיבותא להפרנקן לא הוי יהבא להו מתנתא ר"ל הסרסרות. וא"כ יש ב' צדדים לפנינו שהדין עם זעליגמן. וצד א' עם יושבי העמי דארף. אף שלפי הסברא אינם מקבלים הכפרים בהעמי דארף לערבים היהודים שלהם באשר לא אמידי כלל. מ"מ נראה שטוב לבצוע ולפשר ביניהם שני חלקים לזעליגמן וחתנו. וחלק א' ליושבי העמי דארף. משא"כ ביישוב ק"ד אין להקהל כלום. ומכ"ש במקומות אחרים שאין יהודים דרים שם. והנראה לענ"ד כתבתי וה' יצילני משגיאות נאם הצעיר שמואל הלוי כותב יום ה' ער"ח אייר תל"א לפ"ק פה ק"ק שטיינאך:
הגה"ה ועתה בזמן הזה דנין שאלות כאלה עפ"י דינא דמלכותא ודינא דמלכותא דינא: