נחלת יעקב· רבי יעקב לורברבוים מליסא
שמות
פרק א
פסוק ז
ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם ויאמר פרעה וגו' פן ירבה וגו' והוא תמוה א' שכיון שאמר שכבר רב ועצום ממנו א"כ ל"ל פן ירבה הא כבר רב ועצום הוא אפילו בלא רביית העתיד. ב' ל"ל לומר והי' כי תקראנה מלחמה כיון שהוא רב ועצום ממנו הן עצמם יכולין להלחם כנגדם. ג' קשה הריבוי לשונות דאמר ויפרו וירבו ויעצמו וישרצו. ד' איך אפשר לומר שהישראל לא הי' רק זמן מועט במצרים שיתרבו שיעור רב משבעים נפשות יותר מכל המצרים. ונראה לתרץ דויפרו לא משמע רק שעושה פרי וישרצו מורה על ריבוי מופלג כמ"ש רש"י. וירבו אינו מורה על ריבוי הכמות רק על ריבוי האיכות שהי' חשובין גדולים כענין שאמר שהיו ישראל מצויינים שם. ויעצמו ותיבת עצום נאמר כי לפעמים הריבוי בכלל הוא חשוב וכיון שר"ל שכל אחד בפ"ע הוא חשוב בעצמותו לכך נאמר ויעצמו. וזהו שאמר פרעה הן עם בני ישראל רב ועצום כלומר מחזיקים את עצמם בחשיבות כל או"א עד שאין להם ראש וכ"א הוא ראש בעצמו ופן ירבה בכמות ג"כ יותר ממנו ומזה יש ללמוד שכ"א ילך בדרכי אבותיו ולשמוע לדברי מוכיחים כי מעת אשר מאסנו לילך בדרכי אבותינו נבזינו בעיני כל ותמיד אנחנו ביגונות אשר אין אנחנו יודעים עצה הגונה למצא. ואמרתי בשמות הנרדפין אבל עצם ויגון כי אבל הוא אשר א"א לשנותו כמו המתאבל על מתו ולכך בשרשו הוא תיבת בל כלומר שהדבר כבר אינו ויגון נאמר כשהקב"ה שולח גזר ויש דרכי הברירה לפניו לעשות כזה או כזה והולך כל יום בהגיונות היאך לעשות זה נקרא יגון ששורשו יגזר מן הוגה לשון הגיון ועצב הוא כשהצורה נשתנה מחמת עצבות ונגזר מלשון ידיך עצבוני וכן הוא היום שכל היום הולכין בהגיונות איך לעשות כי פתוי היצר גובר כ"כ שכ"א סומך על דעתו וסובר שהחכמה רק אתו תלין וכולן דומה לו כשוטים:
פרק ב
פסוק כא
ויתן את ציפורה בתו לו לאשה. במדרש איתא שהתנה יתרו עם משה שבן ראשון שילד יתן לו לע"ז. והוא תמוה האיך קבל משה לתנאי זה. ונראה לפרש דידוע מה שלקח אברהם את הגר הוא בכדי שיצא ממנו הזוהמא קודם שיוולד יצחק ואף יצחק הי' ראוי ליקח אחרת שיצא ממנו עשו אלא לפי שהוא עולה תמימה לכך הוצרך לצאת מרבקה ויתרו הי' ג"כ ירא שמא יש במשה קצת זוהמא ויקח אחרת עלי' כדי שיצא ממנה הזוהמא ולכך התנה עמו שלא יקח אחרת שאף אם ראוי שיצא ממנו הזוהמא יולד מצפורה לפי שהי' רע בעיניו שיקח אחרת עלי':
פרק ג
פסוק ו
במדרש אנכי אלקי אביך. הדא הוא דכתיב פתי יאמין לכל דבר והוא תמוה. ולפרש קצת, נראה דהנה שוטה כסיל פתי הן שמות נרדפים ולפרש הנחת כל אחד נראה דהנה בעל העקידה כתב דיש סכלות הקניני שכל משובש וסכלות העדרי ומי שיש לו סכלות קניני דהיינו שאומר לרע טוב שוטה נקרא כענין שאמר שטה מעליו ועבור כמו כן נקרא שוטה דצריכים לעבור מעליו ולשטות מלפניו. ופתי יקרא מי שיש לו סכלות העדרי אמנם מי שיש לו סכלות העדרי הוא על שני אופנים האחד מי שנקרא כסיל והוא מי שאין לו הכנה במוחו לקבל שכל ונקרא כסיל על שם שהשומן הכסלים מחפה על הכליות לבל יוכלו ליועצו והשני מי שיש לו כח והכנה לקבל שכל להיות כאחד מן החכמים רק שעדיין לא למד והוא מנוער מכל חכמה הוא נקרא פתי ולזה אמר שלמה לתת לפתאים ערמה (משלי א') וכן מי פתי יסור הנה ולא אמר שוטה וכסיל או סכל כי הם אינם ראוים לקבל. ולזה אמר רק פתי הראוי לקבל ובזה אתי שפיר המדרש שהתחלנו כי הי' קשה להמדרש במה שאמר הקב"ה אנכי אלקי אביך קודם שאמר אלקי אברהם יצחק ויעקב ובשום מקרא בתורה לא מצינו שאומר אלקי אביך. והתירוץ על זה כי שיש במדרגת הרבה בנבואה זו למעלה מזו כענין שנאמר גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם וכל נביא יש לו מדרגה אחרת שעל ידו נתגלה אליו הקב"ה לפי כח הבנתו ולפי מה שראוי ובוודאי מדרגת עמרם קטנה ממדרגת האבות רק שמשה בתחלת נבואתו אמרו במדרש שטירין (היינו כמו קטן) הי' במראה הנבואה כי בוודאי בראשונה לא הי' כל כך כאשר באחרונה שהגדילו הקב"ה ומצינו במדרש שקרא הקב"ה להשבטים פתאים וזה אמת ונכון שבתחלתן היו נקראים פתאים כמו בערבי קורין לנער פתי כי אפילו מרע"ה בעודו שהי' נער קטן הי' נקרא פתי לנבואה וכן כל נביא ונביא בתחלתו נקרא פתי והוצרך הקב"ה להתגלות אליו במדרגות קטנות לפי כח הבנתו ולכך התוודע אליו בתחלה באותו מדרגה שנתגלה לעמרם אביו ואח"כ נתגלה אליו תיכף בהמדרגה שנתגלה אל האבות וזה הי' בתכיפות כמ"ש במדרש שנים עשר פסיעות פסע משה בפסיעה אחת ולזה אמר לו בתחלה אנכי אלקי אביך ואח"כ תיכף אמר לו אלקי אברהם יצחק ויעקב. ולזה א"ש גם המדרש במ"ש פתי יאמין לכל דבר ומלת יאמין במלת לכל דבר קשה שהי' לו לומר ופתי מאמין בכל דבר לפי הבנת פשוטו של דבר מקרא. ולזה נראה שהכוונת הכתוב שהפתי והוא הנער שמנוער מכל מדע אי אפשר להבינו בתחלת הדעת והלימוד בדברים הקשים ומוכרחים להתחיל עמו הקל הקל תחלה ולהשיגו מראשית דבר ועד אחריתו ואי אפשר לדלג עמו האמצעי. והנה הרמב"ן פי' הכתוב הן במלאכיו לא יאמין דהיינו שאינו עושה אותן לנאמני ביתו ולפ"ז הנביא אשר רוצה להשיגו בכל המעלות והמדרגות הרי הוא כעושיהו נאמן בית כמ"ש במשה בכל ביתי נאמן הוא וזהו כוונת הכתוב הפתי המנוער מכל מדע להעשות נאמן בית צריכין להעלותו להיות נאמן בית בכל דבר ממדרגה למדרגה לכל דבר ולא כמו שנאמר שבמלאכיו לא יאמין היינו שאינו עושה אותן לנאמני ביתו מה שאין כן במשה אף שבתחלת נבואתו שהי' כפתי המנוער מכל מדע יאמין לכל דבר פי' שעשה אותו לנאמן ביתו לכל דבר היינו לכל המדרגות והמדות וכללי המציאות כל דבר מקטן ועד גדול. ועוד אפשר לומר הכוונה היטב שהפתי המנוער מכל יאמין לכל דבר ופירוש יאמין הוא מלשון אומן את הדסה והיינו שצריך להרגילו ולאמנו לכל דבר:
פסוק יב
וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. ערש"י שדחק בזה. והרמב"ם ז"ל בספר המדע הלכות יסודי התורה פרק שמיני מפרש הכתוב הזה לנכון שהישראל היו מסופקים בנבואת משה עד ששמעו מפי הגבורה ועתה פה עמוד עמדי וזהו אומרו יתברך כאן וזה לך האות פי' שאין לך אות אחר שיאמינו בך ישראל עד שאוציא את ישראל ממצרים ויעבדו את האלהים ופרש"י שיקבלו ישראל את התורה אז יהי' להם אות ברור וידעו כי אני שלחתיך:
פסוק יג
ואמרו לי מה שמו. והוא תמוה כמו שתמה הרמב"ם במ"נ וכי החיוב שישאלו ישראל מה שמו ועוד מה השיב לו אהי' אשר אהי', ועוד מה זה שאמר עוד כה תאמר אל בני ישראל ומה זה שהוזכר אלקי אבותיכם ומה זה שאמר זה שמי לעולם וגם יש במדרש והביאו רש"י ז"ל שסירב להקב"ה זיי"ן ימים וכמו זר נחשב שיסרב עשה נגד צווי הקב"ה ולזה נראה כי ידוע ליודעי חן שהשבע מדות מחסד עד מלכות נקראים בשם ימים ובכולן יש קצת דין רק במדת כתר כי מן השלשה הכי נכבד והוא כולו לבן ואין בו דין כלל וידוע שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים וידוע שבמצרים היו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז ובאותה מדה שיש בה קצת דין לא הי' באפשרות לגאלם גאולה שלימה ולזה סירב משה שבעת ימים פי' וביקש משה שלא יגאלם באותן מדות וידוע שלכל מדה יש לה שם אחר ולזה אמר משה ואמרו לי מה שמו פי' באיזה מדה בא לגאלינו כי ידעו הישראל באותו הדור ידיעה שאי אפשר להיות להם גאולה שלימה ע"י שאר מדות שיש בהם קצת דין להיות כי הישראל שבאותו הדור בזמן ההוא אינם ראוים ליגאל בדין. ולזה השיבו הקב"ה אהי' כי ידוע שאהי' הוא מדת כתר שהוא כולו חסד ולית בי' דין תערובות כלל ולזה אמר הקב"ה אהי' אשר אהי' וכמו שפרש"י אהי' עמם בגלות זה אהי' עמם בגלות אחרת פי' כי גם גאולה שלישית יהי' ג"כ במדה זו כי גאולה שניה לא הי' גאולה שלימה והשיב משה כי אין ראוי להזכיר גלות שני' ולזה אמר אהי' שלחני ואמר עוד אל משה ה' אלקי אבותיכם וגו' זה שמי לעולם וגו' פי' שלעולם לא יתנהג העולם במדת כתר שהוא כולו חסד רק במדה הממוזגת המכונה בשם אלקים שבו הי' הבטחת האבות וגם תמיד התנהג במדת הרחמים והדין כי ה' רחמים ואלקים הוא דין וגם במה שהוא אלקי אבותיכם יזכור לכם תמיד כי ישראל אינם מושגחים מהשי"ת רק בזכות אבות:
פסוק יח
ושמעו לקולך וגו' ופרש"י שמסורת הי' בידם מאבותם שמי שאומר בפקידה כפולה שיהי' הגואל האמת והוא תמוה. דממ"נ אם היו יודעין אם כן כל אדם רמאי יכול לומר פקודה כפולה. ונראה שכוונתם הי' כי באמת לא הגיעהזמן הת' שנה וסבר משה כי מחמת זה לא ירצו הישראל להאמין ולזה אמר לו הקב"ה כי מסורת הי' מאבותם שיש להם פקידה כפולה והיינו כמו בגאולה העתידה שיש ב' גאולות כמו שאמר הנביא בעתה אחישנה וה"נ מסורת הי' בידי אבותם שיש פקידה כפולה שיכול להיות להם פקידה גם קודם הזמן וממילא לא יבואו להכחישך מחמת שהוא קודם הזמן:
פרק ד
פסוק א
והן לא יאמינו לי והוא תמוה לכאורה דהא הקב"ה אמר לו בפירוש ושמעו לקולך אמנם לפי מה שכתבתי לעיל במה שאמר לו הקב"ה וזה לך האות היינו שלא יאמינו לו באמונה שלימה עד שעת מתן תורה. ולזה נראה הא דאמר לו הקב"ה ושמעו לקולך אינו רק קביעת זמן והכוונה כאלו אמר כאשר ישמעו לקולך אז ובאת אתה וזקני העם וגו' וכן מצינו שלא הלכו זקני ישראל עמו עד שעשה האותות לעיני העם ואז שמעו לקולו והלכו עמו:
פסוק ג
וישליכהו ארצה ויהי לנחש. נראה ליתן טעם לאותן השלש אותות וכבר כתבתי הטעם בספרי מעשה נסים על ההגדה ועתה אמרתי דרך אחרת. וגם ליישב כל הקושיות שאמר לו בשלש אותות כי חשב שמא עדיין ישראל אינם ראוים ליגאל שראה דלטורין בישראל כמ"ש רש"י ע"ש ולזה רימז כי מטה אלקים שיש עליו השראת קדושה אשר ישליכהו ארצה ויהי לנחש כלומר שיוסר ממנו השפעת קדושה ויהי לנחש כן נמי ישראל אשר הם כמטה אלקים מחמת רוח הקודש שבקרבם ולכך מחמת שהושלכו ארצה מכח צרות גדולות תפשו אומנות הנחש כי הדלטורין הם מעשה נחש ולזה הראה לו ג"כ ואמר לו אחוז בזנבו פי' תן להם אחוזה בשפלות כי זנב הוא שפלות ואז יתהפך שיהי' להם קדושה כמו שהנחש מחמת שאחז בו נתהפך למטה אלקים. ואח"כ הראה לו נגד מה שמשה אמר מי אנכי כי אוציא את בני ישראל לזה הראה לו במשל הבא נא ידך בחיקך כי זה ידוע כי מי שמטמין ומסתיר עצמו מלהושיע את ישראל שחייב עונש ומי שמטמין עצמו מלהושיע נמשל למטמין ידו בחיקו כמו שנאמר וימינך מקרב חיקך כלה וכן טמן ידו בחיקו וכיוצא הרבה ולזה אמר לו הקב"ה למשה ורומז לו כי מחמת שהטמין ידו בתיקו מלהושיט את ישראל והנה ידו מצורעת כשלג כלומר כל העונות מדובקין בו ולזה לא נאמר בראשונה ויוציאה מחיקו רק סתם ויוציאהוהנה ידו מצורעת כשלג ובפעם שני' ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו פי' כאשר חזר ממחשבתו הראשונה ויוציאה ממקום הטמנתו שלא יהי' עוד טמן כבראשונה חזרה ידו כבתחלה שנסתלקו ממנו העוונות שנצטרפו עליו ואחר כך הראה לו נגד מה שהי' מחשבת משה שעדיין לא הי' נראה שום מפלה להשר תחלה ולזה הראה לו במה שצוהו ליקח מים מן היאור שהוא הי' אלקי מצרים כענין שאמר לי יאורי ואני עשיתיו וכמוהו הרבה ולזה אמר לו שיקח מים מן היאור ויהי' לדם פי' שבתוקף ממשלתו של השר מ"מ יתהפך לדם:
פסוק יד
יוצא לקראתך וראך ושמת בלבו. בשבת, פ"ב אמרינן זונות מפרכסות זא"ז ת"ח לא כל שכן. וצריך להבין המשל ע"ז. ונראה דהנה כל זונה ודאי מתאווה שילכו כל הזונים אחרי' ויתמלא תאוותה הן מהזנות הן בממון שיפסקו לה כולם ומ"מ מפרכסות זא"ז בחשבם כי ע"י הרבות הזונות בעולם יתרבה תאוות הזנות בעולם וא"כ מכ"ש ת"ח שראוי שיפרכסו זא"ז למען הרבות חמדת התורה והוראה בעולם וק"ו טוב הוא דאם כוחות הטומאה יתאוו להרבות טומאה בעולם. כ"ש שכוחות הקדושה יראו להרבות קדושה בעולם:
פרק ה
פסוק כב
למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר וגו' והצל לא הצלת את עמך. והוא כפל הדברים שאם הרע להם ודאי לא הציל. גם מה שסיים כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם הוא ג"כ כפל הדברים לכן נראה כי הי' בישראל טובים ורעים והנה מצינו באליהו שאמר ואתה הסיבות את לבם אחורנית וזהו ג"כ שאמר משה שאמרו לו הרשעים ירא ה' עליכם וזה היו דתן ואבירם שהיו רשעים. והנה בבוא נסיון על אדם רשע מבעט ונעשה רשע יותר ממה שהי'. וידוע כי עם ה' הם הצדיקים והשליחות של משה הי' רק להצדיקים המאמינים כי יפקוד ה' את עמו וזהו אומרו למה הרעות לעם הזה היינו הרשעים שבדור הזה ונעשו רשעים וחטאים יותר וע"כ אמר למה זה שלחתני אחר שאין דברי יוצאיןלפועל, ולזה אמר ג"כ ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה פי' שעשה אותן רשעים וחטאים יותר ממה שקצפו במלכם ובאלהיהם והצל לא הצלת את עמך היינו שעמך הוא עם ה' היינו הצדיקים לא הצלת ולזה השיב לו הקב"ה עתה תראה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו פי' כי הקב"ה אמר על ידי נביאו ואתם אומרים היו נהי' כגוים בית ישראל הי' לא תהי' אמר ה' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם וזהו שאמר ג"כ למשה כי הצדיקים ביד חזקה ישלחם לחפשי והם מעצמם ילכו וירצו לדבק בהקב"ה והרשעים אשר אמרו טוב לנו עבוד את מצרים ביד חזקה יגרשם ולא ידח ממנו נדח ועל רשעתן יקבלו ענשם ולבסוף גם אותן אקבל ואתן להם לב בשר:
פרק ו
פסוק ג
וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם וגם הקימותי את בריתי אתם וגם אני שמעתי וגו', והנה ראוי לשית לב. א' למה לו לומר הרבה טעמים. ב' מה שכתב רש"י שלא נכרתי במדת אמיתית שלי שהרי הבטחתי ולא קיימתי והוא תמוה ממ"נ אם הגיע הזמן כבר וכי צריך הקב"ה ליתן טעם לקיום הבטחתו הלא בלאו הכי ההוא אמר ולא יעשה ואי עדיין לא הגיע הזמן אין צריך לקיים הבטחתו. ועוד כמה פעמים הבטיח הקב"ה לאברהם ושרה וקיים הבטחתו וכבר הוכר במדת אמיתות שלו, ג' המדרש תמוה במה שאמר חבל על דאבדין ולא משתכחין הא משה הנבחר מכל נולד. ועוד מה חטא הוא זה ששאל לשמו ולא נחשב בשום מקום לחטא ולתרץ נראה דהנה עיקר יצירת ישראל הוא לטעם שאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו והיינו שע"י זה יהי' ניכר השגחתו לעולם וידוע ששם הוי"ה מורה על רחמים גמורים והנה האבות בזרוע כוחם ובכח מעשיהם כענין שאמר הם בזרוע באי עדיך. וידוע שיש ג' תקוות. תקוות הכבוד תקוות הבטחה ותקוות החסד וממדת הקב"ה להודיע ממדת טובו בעולם וזהו כבודו יתברך וזהו אמרו וארא אל האבות באל שדי ושמי ה' לא נודעתי וגו' כלומר שבשם מדת הרחמים לא נכרתי להם לצרכם כי תיבת להם נאמר ג"כ על לצרכם כמ"ש רש"י לי ולו ולהם וכו' עיי"ש ואף שעשה להם חסדים טובים כענין שעשה לאברהם ושרה שהיו עקרים והולידו וכן יעקב להצילו מעשו ולבן ושאר מלכים הבאים עליהם מ"מ לא היו צריכים רחמים רק בשם שדי המשדד מזלות ובשם אל תקיף ובעל היכולת ולכן עתה הגיע הזמן להודיע שם הוי"ה שהוא מדת הרחמים כענין שאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה'. וגם יש תקוות הבטחה ולזה אמר וגם הקימותי וגו' וגם יש תקוות החסד כמו שאמר וגם אני שמעתי וגו' וכל זה השיב למשה שאמר מה זכות יש לישראל ליגאל וכך השיב לו כל הטעמים הללו וזהו כוונת המדרש שאמר הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין כלומר שהם לא היו צריכין לשום מדה של רחמים וישראל עתה צריכין לישאל באיזה מדה יוכל לגאול אותם:
פסוק יב
הן בני ישראל לא שמעו אלי. ואף שהקרא העיד שלא שמעו מקוצר רוח נראה דמשה חשד לישראל שאינם ראוים ליגאל ולזה אמר ואיך ישמעני פרעה:
פרק ז
פסוק כח
ועלו ובאו בביתך. בפסחים פ"ד אמרינן מפני מה מסרו עצמן חנניא מישאל ועזרי' לכבשן האש ופרש"י הא כתיב וחי בהם, משום שאמרו ק"ו מצפרדעים מה צפרדעים שלא נצטוו על קדושת השם כתיב גבייהו ועלו ובאו בביתך וגו' ובתנורך ובמשארותיך וכו' והקשה המהרש"א מאי ק"ו הוא הא גבי צפרדעים לא כתיב וחי בהם. ועוד קשה אטו הצפרדעים משום קידוש השם עשו זאת הא ע"פ נס הטביע הקב"ה בהם כן ולכן נראה דנבוכדנצר הי' כופר בהשגחת השי"ת וכענין שאמרו גבי פרעה שעשה עצמו אלוה שהוא חמוה היאך אפשר לשום אדם להאמין שטות כזה. שאדם שנראים חסרונותיו יאמרו עליו שהוא אלוה. בוודאי שאין שים אדם כופר בסיבה ראשונה. כענין שנאמר מי לא יראך מלך הגוים. אך נראה שהכחשת פרעה לא הי' רק בהשגחה והי' מאמין בדעת הקדמות והעולם כמנהגו נוהג וכן הי' דעת נבוכדנצר ונמצא לפי דעתו החסרה כיון שהוא מלך וכבש כל העולם ומושל על כל העולם לעשות בהם כרצונו ושם אלקים נאמר על המושל ובעל היכולת ולזה חשב עצמו כי הוא אלקי עולם ובאמת אין המלך מושל על שום דבר כי לב מלכים ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו ולכך עשה אנדרטא למלך והסיר לב העולם מאחרי ה' לומר שאין שום משגיח אחר בארץ רק המלך המושל בכל העולם ורוב המשתחווים לאנדרטא הי' דעתם כן שאין לירא משום אלוה רק ממלך שהשיא לב רוב העולם לזה. אמנם מי שהאמין בה' ולא השתחווה רק לכבוד צורת המלך לא פעל עון ולזה חנניא וחביריו רצו להעביר דעת העם מהכפירה הזא והיו מובטחין שיעשה להם נס בכדי שעי"ז יתברר להם אמונה אמיתית שהשי"ת משדד הטבע. זז יתברר אמונת אלקות ולזה למדו מק"ו מצפרדעים דהנה מה שנעשה נס זה בצפרדעים כי לא עביד רחמנא ניסא למגנא ובפרט שידוד הטבע בזה שיכנסו לאש חיים ויצאו חיים אך כיון שבכל המכות הראה לפרעה שהקב"ה משדד המזל והטבע ובצפרדעים לא ניכר שום נס כי כל חוברי חבר יכולין לעשות כן משא"כ כשנכנסו לאש חיים ויצאו חיים ניכר לכל שידוד הטבע ונתפרסם אלקותו וזהו מה שלמדו מק"ו אם השי"ת עשה נס כזה בכדי שיוכר האמונה האמיתית, וכיון שע"י אותן שאינם מאמינים בהואינם מצווים שא"א לומר בהם שמקיימין מצות השי"ת נעשה להם נס מכ"ש שיתקדש שם השי"ת כשיעשה להם נס ומובטחין היו שיעשה להם נס כי המערכה משועבד לצדיק כמו ר' חנינא בן דוסא שאמר פליג נהרא וכן כל הנביאים עשו כמה מופתים בדיבורם ביודעם שהמערכה משועבד להם. אך מ"מ לא היו נביאים על האותות והמופתים שעשו והי' להם ספק סכנה. והכניסו עצמן בספק סכנה בכדי שיתקדש שם שמים על ידן וק"ו שלהן לא הי' רק שבזה יש קידוש השם גדול דהא עביד רחמנא ניסא בשביל זה ולא עביד רחמנא ניסא למזגא [למגנא]:
פרק ח
פסוק יז
ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה, והלשון הוא תמוה ונראה דהנה אמרו חז"ל כלבא בלא מחי' שב שני לא נבח וכשאינו מריח עפר ארצו אשר נתגדל עליו לא חציף לשלוט באנשים וזהו מאמר הקב"ה שהערוב עם האדמה אשר הם עלי' יבואו מצרים ומלאו בתי מצרים וממילא כאשר יהיו עם האדמה אשר הם עלי' עי"ז לבם יקרבם להמית האנשים במכה רבה:
פרק ט
פסוק לב
כי אפילות הנה. ברש"י הנה פלאי פלאות נעשה להם שלא לקי עכ"ל רש"י ז"ל והוא תמוה דמהיכי תיתי יהי' נעשה עמהם פלאות ונראה דוודאי כי אפילות הנה ויכולים לעמוד בפני הברד כמו שכתב רש"י בעצמו מ"מ הי' להם לישרף באש רק הקב"ה הראה להם מיפת, כי ששה חדשים קודם נפסק השעבוד ממילא אותן המאוחרים לא זרעו אותן המצרים על ידי ישראל כי נפסק השעבוד והראה להן הקב"ה מופת שאותן שנזרעו ע"י ישראל מחמת שיעבוד הכה הברד ואותן שלא נזרעו ע"י ישראל לא הכה אותם הברד:
פרק י
פסוק א
כי אני הכבדתי וגו' הנתינות טעם שאני הכבדתי קשה להבין ולכן נראה דהנה התראה שייך ולאדם שהוא בעל בתירה ולמי שאינו בעל בתירה לא שייך התראה ולפ"ז קשה בשלמא בכל המכות שחזק לבו מעצמו הי' צריך התראה וכן במכות ברד אף שכבר חיזק לבו מהשי"ת מ"מ הוצרך התראה בשביל שהי' צריך לומר לו שלח העז מקנך כדי שישאר להם מקנה להנך שהיו יראים מה' כמו שפרש"י בפרשת בשלח מהירא את דבר ה' הי' אבל בארבה שלא הזהירו בשום דבר וגם לא היו בעלי בחירה משום שה' הקשה לכם קשה למה הי' צריך התראה. ולתרץ זה נראה הטעם של התראה הוא משום דכשבא ארבה ושאר צרות בעולם על העולם יכולין לתלות במקרה אבל כשבא נביא וקובע זמן על ביאת צרה זו ממילא כשבא אח"כ בשיעור ובזמן שקבע הנביא נתאמת הדבר כי ה' דבר וידוע כי הקב"ה מראה פנים לרשעים כדי לטורדן מן העולם וכל עיקר צרה הנשלחה אל האומות הוא רק כדי שישראל יקחו מוסר כמו שאמר הכרתי גוים נשמו פנותם למען תראו ותקחו מוסר והאבן עזרא פ' בשלח כתב דכי קרוב הוא בלשון אע"פ וזהו שאמר הכתוב בא אל פרעה והיינו והתרה בו כמו שפרש"י כי אני הכבדתי את לבו כלומר אע"פ שהכבדתי ואין צריך להתראה לזה אמר הטעם למען תספר את אשר התעללתי (כלומר שחקתי) הראיתי להם פנים שוחקות בין מכה למכה למען הכבד את לבו שתראו אותות ומופתים וידעתם כי אני ה' כלומר שהישראל ידעו כי אני ה' המכה שתקצב ותקבע ותודיע המכה קודם בואה ועל ידי זה ידעו כי אני ה' המכה ויקחו מוסר:
פסוק כב
ויהי חשך אפילה. ורש"י פי' למה הביא עליהם חושך וכו' והוא תמוה הלא בכל המכות שייך להקשות כן. ונראה שהי' קשה לרש"י דכאן הי' שני מיני חושך שמקודם לא הי' רק חושך שלא ראו זה את זה ואח"כ חושך מוכפל מה שלא הי' כן בכל המכות לחלק המכה לשנים לזה הוקשה לרש"י למה הביא עליהם חושך ראשון ולזה מתרץ רש"י בשביל מיתת הרשעים ובשביל שיראו ישראל כליהם נמצא דהחושך ראשון לא הי' מכה למצרים רק לצורך ישראל הי' העדר האור למצרים משא"כ בשלשה ימים האחרונים הי' המכה למצרים והי' בבתי מצרים חושך מוכפל של גיהנם וגם הישראל לא היו יכולין ליכנס לבתי מצרים רק שהי' אור במושבותם ומשמע דבבתי מצרים אף הישראל לא היו יכולין ליכנס ולכך הי' החושך ראשון למען יראו הישראל גם בבתי מצרים:
פרק יא
פסוק ב
דבר נא באזני העם. בש"ס (ברכות ט') אמרינן אין נא אלא לשון בקשה. אמר הקב"ה למשה משה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם וכו'. והוא תמוה דאברהם לא יהרהר אחר מדותיו יתברך ועוד למה לו להזכיר אברהם וכי ההוא אמר ולא יעשה. לכן נראה דבביזת הים נתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול דאז הי' נחשב היציאה אחר ששבו הרודפים ולא יראו שוב מהם רק שאמר הקב"ה שיצאו ג"כ תיכף ברכוש גדול שלא יאמר אברהם בלשון תמי' ואח"כ יוצאין ברכוש גדול לא קיים בתמי'? וע"כ לא הגיע זמן היציאה עדיין וע"כ הם יוצאין כמו בני אפרים נושקי רומי קשת ויהי' צער לאותו צדיק לכך ביקש שבשעת היציאה יצאו ברכוש גדול:
וישאלו איש מאת רעהו. לכאורה קשה למה לי' להטעותם ולהכשילם בגזל גוים ח"ו ויותר הי' להם לומר בסתם שיתנו להם מדעתם כי על הכל היתה יד הקב"ה ויכול לכופם על כל מה שצוה להם. וכן מה שאמר דרך שלשת ימים נלך במדבר וגו' לכאורה הוא תמוה דלמההי' לו להקב"ה להטעותם הי' לו לומר שישחררם מעבודתם שילכו לארצם ואם לא היו שומעין לו הי' לו להכותם עד שישמעו ולזה נראה דהנה עינינו הרואות שרצון הקב"ה תמיד שרוצה להיטב לישראל שגם מלאך רע וענה אמן ויסכים מרצונו הטוב ואפילו ביעקב מצינו שאמר לשרו של עשו לא אשלחך כי אם ברכתני ולזה אמר לו מעיקרא דרך שלשת ימים נלך ונזבח אמנם לא יצא ח"ו שקר מפיו שלא אמר ונשובה רק שלשת ימים ילכו לעבוד את השי"ת ואח"כ לא הודיעו מה יעשו אם ישובו או ילכו עוד במצות הש"ית יותר ואח"כ בראותם המצרים המכה אשר הכה ה' אותם על אודות ישראל יראו מהם שיהיו עוד בארצם וגירשו אותם בעל כרחם וגירושין הן שילוחין שאינם חוזרין כעין אמרם בקידושין אשה משלחת ואינה חוזרת. ונראה שהוא זו הבטחה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם והוא כפל לשון במלת שונות ולזה נראה כי שילוח נאמר על שליחות החוזרת כעין אמרם דבעינן שליחות החוזרת שיהי' חזרה שליחות אצל הבעל וגירושין נאמר על שליחות שאינה חוזרת והנה פרעה בתחלה לא אמר רק לכו עבדו את ה' דמשמע שלא הורשה אותם רק שילכו לעבוד את ה' ולשוב. וזה נקרא שילוח משא"כ במצרים הוא אומר כי גורשו ממצרים דמשמע שגרשו המצרים לישראל באופן שלא ישובו לשם כאלו אמרו שאין רצונם שיהיו שוב במצרים והרי המצריים הסכימה ביציאה ממצרים יותר ממה שהקב"ה ביקש מהם כי הקב"ה לא אמר רק שלשה ימים והוא הדרך שיש ממצרים עד סוכות והיינו שאחר זמן יקנו שם שלימות קדושה ושם יקיף אותם הקב"ה בענני כבוד ושם יתדבקו בשכינה בקדושה גמורה. והמצריים גרשו את ישראל לגמרי מהיות שם בארצם וא"כ לא הי' גזל כיון שהמצריים שנתנו להם מקודם בשאלה ואחר כך נתנו להם במתנה והרי המצרים ברצונם הוציאם ממצרים ונתנו להם רכוש גדול שילכו לארצם ולא ישובו עוד ונראה דהאי טעמא הוא ג"כ דאף שאמרו בגמרא הקב"ה אין מפיל לאומה עד שיפיל שרה תחלה מ"מ במצריים הי' להיפך שקודם נפלו המצרים והשר הי' עדיין קיים בים כמו שדרשו רז"ל על הקרא וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם עיי"ש. אכן הטעם הוא דבשלמא כשהקב"ה יפיל לאומה ע"י שליח אין השלוח יכול לנצח נגד השר שלהם ולכך צריך מקודם להפיל השר כי כל זמן שהשר קיים אינו מניח להרע להם משא"כ במצרים שהי' ע"ו הקב"ה בעצמו לא הי' צריך להפיל להשר תחלה והא דהניחו הוא מהאי טעמא כי הי' צריך שהמלאך רע יענה אמן. ואמן של השר צריך התעוררת מלמטה מהעם אשר משפיע עליהם כי את זה לעומת זה עשה האלהים וכשם שהשפעת קדושה צריך התעוררת מלמטה כך להבדיל בהשפעת הטומאה ואחר שנעשה ההסכם מהאומה אחר שהכה אותם גם מלאך רע יענה אמן ואח"כ הפילו. ועוד יש לומר דהנה לכאורה קשה הא דאמר דבר נא באזני העם לשון העם משמע על הערב רב ועוד דקאמר מאת רעהו ועכו"ם לא יקרא רעהו לישראל ועוד דלשון באזני העם קשה וכן לשון וישאילום דהוא לשון פועל יוצא ועוד דכאן נאמר אשה מאת רעותה ובפ' שמות כתב ושאלה אשה משכנתה. ועוד דמשמע בכתוב דהישראל לא היו דרין רק בגושן כמ"ש ובארץ גושן לא הי' ברד וגו'. לא שייך הא דאמר אשה משכנתה לכן נראה לפרש שצוה לדבר לישראל באזני העם דהיינו הערב רב כלומר שהערב רב ישמעו מה שידבר לישראל שישאלו אשה מאת רעותה כלומר עניי ישראל אצל עשירי ישראל ועי"ז ישאלו ג"כ הערב רב אשה משכנתה והשאילו הערב רב סך רב כל כך עד שהשאילו מהשאלה ששאלו ג"כ לישראל סך רב ולזה כתיב וישאילום פועל יוצא שהשאילום כל כך עד שהיו יכולין להשאיל לישראל ולבסוף כשרדפו אחר ממונם ונטבעו שנעשה ממונם הפקר וכל מי שהי' בידו משל מצרים כמבואר בח"מ סי' ע"ב עיי"ש:
פסוק ד
כחצות הלילה אני יוצא וגו' והוא תמוה דהי' לו לכתוב אבוא. וגם לשון כחצות קשה. ונראה הכוונה כי עיקר הרכוש גדול שהבטיח להם הי' הכוונה על הניצוצות הקדושות המובלעים בין הטומאה. והנה בדרך הטבע ראינו כאשר יתקרר איש בשלג יהיה רפואתו להעמידו במים קרים והוא מהטעם שהטבע החלק להתדבק בהכל והחלקים הקרים ידבקו בהמים שהם הכל לזאת כאשר יתקרב לרוב המים הקרים ירוצו החלקים הקטנים הקרים להכל דהיינו לרוב המים הקרים, וכמו כן במיתת הצדוקים נשיקה הוא כעין זה שמתגלה השכינה ממילא הנפש שהוא החלק ירוץ להתדבק בהכל. ולזה בתוך מצרים שהי' ניצוצות קדושות מובלעים היה צריך גילוי שכינה להיות ברובי קדושה למען ירוצו כל חלקי ניציצות הקדושה ויתדבקו בהכל דהיינו הקדושה בהקב"ה ולזה אמר שפיר אני יוצא בתוך מצרים והיינו שמייחס חלקי הקדושה המובלעים בהטומאה לעצמו כאילו כביכול הוא יוצא מהמאסר ממקום שנבלע והיציאה תהי' מתוך מצרים ממש. ולזה אמר כחצות כיון שהתגלות הקדושה יהי' בחצות ממש וממילא כשיצאו חלקי הקדושה המובלעים בטומאה להתדבק בהקב"ה יהי' כחצות דהיינו זמן מועט אח"כ ולזה אמר אני יוצא ומת כל בכור דמשמע בהיציאה לבד ימות כל בכור והוא מהאי טעמא שכל טומאה שאין לה יניקה ממקום קדושה נתבטל לשעתו ומצרים הי' להם יניקה ממזל טלה שהוא בכור למזלות ולזה כאשר נסתלקו כל הניצוצות הקדושות מהשפעת השר ועיקר ההשפעה הי' בבכורות להיותו גם כן בכור המזלות ולזה עם היציאה של גילוי שכינה תיכף מת כל בכור.
פסוק ה
עד בכור השפחה וגו' וקשה בכאן שבהתראהאמר בכור שפחה ובמעשה כתיב וה' הכה כל בכור וגו' עד בכור השבי ונראה דהנה רש"י פי' דלמה לקו השבויים כדי שלא יאמרו יראתם תבעו עלבונם וגבי בכור השפחה פרש"י הטעם שאף הן היו משתעבדין בהן ושמחים בצרתן ולזה אמר בהתראה היות שהתרה בהן שיביאו עליהן עונש עבור השתעבדות בישראל ולזה אתי שפיר שאפילו מי שאינו משתעבד בהם רק ששמח על השתעבדותן ילקה בעון ההשתעבדותן ובשעה שנלקו אמר הכתוב שאף בכור השבי ילקה למען יהיה הוכתה שאלהי ישראל היה המכה:
פרק יב
פסוק יג
ולא יהיה בהם נגף בהכותי בארץ מצרים במכילתא. אינו הוה אבל הוה לאחר זמן. הכוונה שידוע שבלילה הזאת אף מי שהגיע זמנו למות בישראל לא היה מת כדי שלא יאמרו גם הם מתים כמונו וזה. שאמרו שרק במצרים אינו הוה, אבל הוה הוא לאחר זמן כשיגיע זמן האדם למות:
פסוק כג
ולא יתן המשחית וגו', המפרשים הקשו כיון שהכאת בכורים הי' על פי הקב"ה בעצמו ולא על ידי שליח וא"כ מה זה שאמר ולא יתן המשחית. עוד הקשה למה צוה במצוה מיוחדת בקידוש בכורות ועשיית בכורות. מחמת ההפלאה שהיה בין בכורי ישראל ובין בכורי מצרים הא בכל המכות הי' הפלאה. ונראה שבבכורות נס אחר הי' שבסך רב מישראל שהי' שם כמה פעמים ששים רבוא ועל פי דרך הטבע היו מוכרחים כמה אנשים למות באותו לילה, והי' נס מהשי"ת שבאותו לילה לא מת ולא חלה שום אדם מישראל למען לא יהיה צווחה בשום בית ישראל וזהו שאמר ולא יתן המשחית כלומר אפילו באותן שהגיע זמנם למות. וכבר הי' להמשחית רשות לא נתן רשות השי"ת להמשחית לבוא אל בתיהם לנגוף וזהו נס היוצא מדרך הטבע כי בכל המכות שהי' הפלאה הוא מן הדין שישראל לא נתחייבו בהכאה משא"כ בזה שהציל כולם ממיתה טבעיות ודבר זה הוא נס גדול למען יצאו כולם בשמחה לכך נצטוו בפסח ובקידוש בכורות:
פסוק מח
כל ערל וכל בן נכר לא יאכל בו במדרש רבה הה"ד יהי לבי תמים בחקיך אמר דוד רבש"ע כשאני עוסק בחקיך לא יהי' רשות ליצה"ר להציץ בי וכו' כוונת דבריהם ז"ל בזה עפ"י אמרם ז"ל ברכות פ"ק לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני כך אמר דוד רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישינים וכו' וידי מלוכלכות וכו' והוא תמוה. דמה הי' קשה להם אם הי' הקושיא איזה דבר חסידות עשה וכי לא הי' בדוד איזה חסידות אחרים דלא מצאו אלא דבר זה וכי הי' קשה להם דזה כענין גיאות לקרוא לנפשו חסיד א"כ לא תירצו כלום. לכן נראה בכוונת תירוצם שדוד הי' ירא שלא יכשל ח"ו בדין. וביקש מהקב"ה שבדבר שעושה חסידות היינו שאין דרך מלכים בכך והוא עושה לפנים משורת הדין ביקש רחמים שלא יכשל בזה, והיינו דקאמר רבש"ע שמרה נפשי שלא אכשל כי חסיד אני היינו בעת שאני חסיד שאני עושה לפנים משורת הדין שידי מלוכלכות וכו' לטהר אשה לבעלה ולכך אמר לטהר שדבר זה ח"ו הטעות הוא עון גדול. וכן ביקש במה שמתחסד לקום בחצות לילה שלא יחטא באותו זמן. כי אמרו חז"ל בשבת פ"ט בחשבונו של יצחק שאמר דל פלגא דלילתא לזאת ביקש שבאותו זמן לא יחטא ולא יכשל בדבר עבירה ח"ו ולזה אמר ולא עוד שאני נמלך במפיבושת רבי. וראוי שהקב"ה ישמור נפשו שלא יכשל בדבר הלכה וע"ז יתפלל כל חסיד לעת מצוא אליו דבר מצוה. לבל יבא בקרבו מחשבה בלתי רצויה כי בזה נותן כח ויניקה לסט"א כמ"ש המקובלים ז"ל בזה. ומטעם זה אמרה תורה כל ערל וכל בן נכר לא יאכל בו. כי בהיות נפשו מזוהם בערלה ובמעשים שנתנכרו לאבינו שבשמים. ויאכל מהפסח בשר הקודש ומערב רע בטוב ונותן כת לסט"א. וזה מאמר המדרש הה"ד יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש. אמר דוד רבש"ע בשעה שאני עוסק, בחוקיך לא יהי' רשות ליצה"ר להציץ בי כי אם ח"ו אכשל ואעשה המצוה שלא כתיקונה מוטב להמנע מעשותה:
פרק יג
פסוק יז
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב היא כי אמר אלהים וגו'. והנה הראב"ע דחק עצמו בפי' לשון כי שהוא לשין אף על פי ומ"מ קשה מהיכי תיתי היה לו לחוש שינחם העם בראותם מלחמה הא בוודאי כל האחים עליהם למלחמה יפלו בחרב בגזירת השם. לכן נראה בכוונתם דהנה (דברים ט"ז) כתיב אל ואמר בלבבך בצדקתי הביאני ה' לרשת וגו' וברשעת הגוים ה' מורישם וגו' הרי דבעינן ב' דברים לכניסת ישראל לארץ העמים היינו בצדקת ישראל וברשעת הגוים, וידוע שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שנתמלא סאתה עיי"ש והנה (בראשית י"ט) כתיב הנה העיר הזאת קרובה לנוס שמה ופרש"י הנה נא קרובה ישיבתה שעדיין לא נתמלא סאתה עיי"ש וזה שאמר כאן כי קרוב הוא כלומר שקרובה ישיבתה של ארץ פלשתים שלא נתמלא סאתה ולא הי' הקב"ה יכול להפרע מהם ולזה אם יקומו על ישראל למלחמה נהי שלא יוכלו להרע לישראל מ"מ לא יוכלו הישראל להרע להם ולזה קאמר פן ינחם העם בראותם מלחמה ולא יוכלו להרע להם ויאמרו שנגד מצרים הי' יכול לעמוד אבל לא נגד שלשים ואחד מלכים והוצרך להקיפם במדבר עד שיתמלא סאתה, וידוע שהעם נקראים ערב רב ואף על פי כן חשב שמא ישובו למצרים מחמת ניצוצות הקדושה:
פסוק יט
ויקח משה את עצמות יוסף, האלשיך הקשה דמה ענין מקרא זה לכאן שהי' לו לכתוב בפ' בא בשעה שהלכו ממצרים ע"ש. ונראה דמקרא זה מוסב על הקרא דויסב אלהים פן ינחם העם והוא מטעם שהיו ישראל מסופקים בנבואת משה ולזה היה ירא הקב"ה שמא מקוטן אמנה יחשבו בראותם מלחמה כי לאו מאת הקב"ה יצאו הדברים ולכך ישובו למצרים דאלו האמינו שמאת הקב"ה היה הכל לא היו שבים למצרים ולזה מביא הקרא ראי' על גודל הספק שהיו להם אם כבר בא זמן יציאת מצרים וראי' לזה שהרי ויקח משה את עצמות יוסף כי השבע וכי פירושו כמו אע"פ ואע"פ שהשביע את בני ישראל ובודאי מה שלא לקחו ישראל בעצמם אף שהשביעם יוסף ובוודאי הי' זה מחמת שהיו מסופקים אם כבר הגיע ימי הפקידה ולזה הוכרח הקב"ה לסבב אותם:
פרק יד
פסוק יב
הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר וגו' תיבת לאמר קשה שאינו לאמר לזולתו. וגם תיבת לקחתנו תמוה שתלו הלקיחה במשה וכי לא היו יודעין אחר כל האותות והמופתים שנעשו שם שהי' הכל מהקב"ה. וגם קושיות רש"י קשה. ויותר קשה שהישראל יאמרו כדברים האלה כי מהיכי תיתי הי' להם לומר שיהי' ניחא להם בעבדות מצרים בחומר ובלבנים. ועוד דלאחר ההבטחה מפי משה ליתן להם ארץ זבת חלב ודבש הכתוב מעיד (שמות ד') ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י ומעתה פסקו אמונתם, ונראה לי כי הגלות הקב"ה בכדי להתיך הזוהמא כידוע כהתוך כסף בתוך כור וגם שלא רצו קצת ישראל לצאת ממצרים כמו שאמר בסוף שמות כי ביד חזקה דהיינו הצדיקים שהיו רוצים לצאת ופרעה לא היה מניחם והבטיח הקב"ה כי ביד חזקה ישלחם מארצו וביד חזקה יגרשם היינו אותם שאינם רוצים לצאת יגרשם מעבודת פרך לארץ זבת חלב ודבש אף שהאמינו נראה הטעם כי ראינו שמשה הוסיף על צווי של הקב"ה שלקח הערב רב לגיירם כמ"ש את עמך אשר הוצאת מארץ מצרים ופרש"י שהוא הערב רב וישראל חשבו אף שהאמינו כי פקד ה' את עמו מ"מ לפי דעתם לא צוה להוציא רק אותן שכבר נזדככו והגיע להם הזמן לצאת אבל אותן שלא נזדככו ולא הגיע עדיין זמנם לצאת עד זמן תוס ת' שנה ולכך אותן שידעו בעצמם שלא נזדככו בזיכוך גמור חשבו כי משה מדעתו לקחם כי חישב שהוא יחזירם למוטב כמושלקח הערב רב. וזהו ג"כ אמרו כאן כי טוב לנו עבוד מצרים עד שיגיע זמן שיגמר הזיכוך ממותינו במדבר כי בראותם ששר של מצרים הוא עוד בתקפו חשבו בדעתם שעדיין, לא נגמר הזיכוך וחשבו כי בחטאם הוא ולא יכלו לסבול את הקדושה כמו שאין החולה יכול לקבל מזונו לחם החטא וימותו ולזה אמרו המבלי אין קברים במצרים כלומר אם הם רשעים גמורים וראוין הן למות הי' להם למות בשלשת ימי אפילה ואם יש ראוים בהם ויש באפשרי להם שיחזרו למוטב היה טיב לנו עבוד את מצרים עד שיגמר הזיכוך ממותינו במדבר. כי במדבר מגודל הקדושה יהיו מוכרחים למות ואמר להם משה אל תיראו שהישועה שיעשה השם הוא רק בשבילכם ותראו כי הגיע זמן לצאת:
פסוק כ
ולא קרב זה אל זה. בש"ס (סנהדרין ל"ט ע"ב) אמרינן ויעבר הרנה במחנה אמר ראב"ח באבוד רשעים רנה וכו' ומי חדי קוב"ה במפלתן של רשעים הכתיב בצאת לפני וכו' שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים דאמר רשב"ג אר"י מאי דכתיב ולא קרב זא"ז כל הלילה באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להן הקב"ה מעשה ידי טבועים בים ואתם אומרים שירה. והוא פלאי דהא ישראל אמרו באמת שירה אחר שנטבעו המצרים וגם באחאב אחר מיתתו ועוד מה צרה יש באבידת עכו"ם ואפיקורסין הגרועין מבהמות. לכן נראה דידוע דכשהקב"ה עושה משפט ברשעים שמי מתגדל ומתקדש כדכתיב נודע ה' משפט עשה וכן פרש"י בכמה מקומות ובוודאי הקב"ה, חדי בזה אמנם זה דוקא כשהוא משפט צדק ולזה כל הלילה כשקיטרגו המקטריגים הללו עובדים ע"ז והללו עובדי ע"ז ולשבועת האבות הוכרח להציל את ישראל ולהטביע את מצרים למען יצאו ברכוש גדול, וכיון שהללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז הי' נרא' לפני המקטריגים כביכול כעול בחיקו יתברך. ולכך לא שמח במפלתן משא"כ אחר שירדו בים והיתה יהודה לקדשו והאמינו ישראל בה' נעשה המשפט של מצרים משפט צדק ראוי לומר שירה על שנתגדל שמו של הקב"ה וכן ביהושפט דכתיב ועוד העם לא הכינו לבם וכו' לכך לא שמח. וכן באחאב אשר בשבילו נגף ישראל כדכתיב ראיתי את העם והנם נפוצים וכו' כי בהדי הוצא לקי כרבא ונענשו שלא במשפט לכך ליכא שמחה בפניו.
פסוק כז
וישב העם לפנות בקר לאיתנו. איתא במדרש לאיתנו לתנאו הראשון תנאי התנה קב"ה במעשה בראשית עם הים שיקרע לישראל הקושיא מפורסמת שהי' לו לכתוב גבי הבקיעה ולא גבי שיבה לכן נראה דהנה קשה למה הוזכר התנאי גבי קריעת ים סוף ולא גבי שאר נסים כמו הפיכת היאור לדם, לכן נראה דגבי קריעת ים סוף דהללו היו עובדי ע"ז והללו היו עובדי ע"ז ולא היו ראוין לקרוע מחמת נס אך כיון שכל בריאות העולם הי' בשביל ש ישראל כמו שאמרו חז"ל הובא ברש"י פ' בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה ואם לא היה הים נקרע לא היו ישראל בעולם ולא הי' התורה בעולם. לכן הוכרח הים שנקרע כדי שיתקיימו ישראל ויתקיים העולם. וכתב בעל חובת הלבבות מדרגות הטבע מהתורה כמדרגות העבד מאדוניו וזה מכנין חז"ל בשם תנאי כלומר שיתנהג טבע העולם לפי צורך שיהי' לישראל בעולם משא"כ שאר ניסים שנעשו לא הי' בשביל תנאי הראשון כיון שאף בלא נס הי' ישראל מקיימין ויהי' העולם מתקיים רק בשביל נס להראות נפלאות נמצא כל שהיא צורך ישראל הטביע הקב"ה בטבע דבריאה שיהי' כך וטבע קיים הוא בכל הברואים שמה שהוא צורך כ"י הטביע הקב"ה בטבע הברואים כן יתנהג הטבע נמצא דהי' שני תנאים במעשה בראשית: א' טבע התדיר. ב' טבע השינוי שהוא לצורך כלל ישראל. והנה כמו שהצלת ישראל מחויב הי' בטבע אף שהוא משונה מטבע התדירות כמו כן טביעת המצרים הי' שלא בדרך התדירות כי אחז"ל במדרש כל מקום שהמצרי רץ הי' הים רץ אחריו ויצא חוץ לגבול אשר שם הב"ה חק לים ולזה נכתב אצל שיבת הים לאיתנו לומר שגם זה היה מחמת התנאי שלא יהי' כטבע התדירות ונראה שזה כוונת הפסוק הים ראה וינס הירדן יסוב לאחור דהנה מה שמכונה יבושת הים לקריעה נראה שחלק אחד מהים נס אף שהים הוא מקום גבוה ומכונס ועפ"י נס נס ממקומו ודרך המים היוצאין במורד לשטוף בחזקה היה נס ששב לאחור וממשיל חריפות השטיפה לירדן כמו שהמשיל הנביא ואיך תעשו בגאון הירדן (ירמי' י"ב) וכן אולי היה מקומו נשאר עמוק הי' קשה. אך הענן היה הולך לפניהם והשוה הרים ובקעות שיש בים כמו שיש ביבשה והנה ההרים כשנסתלקו ממקומן ונפלו לבקעה נראין כריקודין ריקוד גדול ממקום למקום משא"כ בקעה כשהוגבהה ממשיל לבני צאן כלומר דבים אשר אין להם כח לרקוד בריחוק מקום רק דמגביה עצמו ממקומו כמו כן הבקעה הגביה עצמה ממקומה מה לך הים כלומר שיש לשאול לים למה הוא נס וכן לכולם. הלא ישראל לא היו ראוים לכך כי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וע"ז משיב מפני אדון חולי ארץ כלומר בשעת בקיעת הארץ הי' התנאי מפני אלהי יעקב כלומר שיהי' זרע יעקב קיימים – ההופכי הצור אגם מים פי' כי האלשיך בפ' חקת כתב כי הצור משל לקליפה הסותם פי הבאר הנמשך ממנו שפע רוחני הנמשל למים וזה שאמר שאף שישראל עכשיו אינם ראוים מכל מקום לבסוף יהפך לבנו לב האבן וילבישינו בשפע רוחניות ומלאה הארץ דעה, וזה שאמר ההופכי ביו"ד שעתיד הקב"ה להפוך הרוח הטומאה השורה עכשיו עלינו היינו הצור שהוא רוח הטומאה לאגם מים עד שאפי' ששכלינו שעכשיו דומה לחלמיש שאין בו לחלוחיתמים עתיד להפוך אותו למעינו מים כי טביעת מצרים הי' מוכרח שיהי' עפ"י נס ג"כ. למען יתחזק ישראל באמונת אלהים שהוא הפועל ברצון ומעניש לעוברי רצונו והוא הוא המשגיח ואין בלתו ומחמת זה יאמינו ישראל:
פרק טו
פסוק א
ועתה נבוא לפרש השירה. אשירה לה' כי גאה גאה וגו'. פי' כי עיקר תפלת האבות וחשקם היה שיתקדש שמו יתברך על ידם וע"י זרעם ןכשהקב"ה מחלקם ברשעים שמו מתגדל ומתקדש כדכתיב ונשפטתי אתו והתגדלתי והתקדשתי וגו' וכמ"ש רש"י בקרא ואכבדה בפרעה וגו' עיי"ש וזהו שאמר כאן אשירה לה' כי גאה גאה כלומר במה שנתגאה שמו בכל העולם:
סוס ורוכבו רמה בים ובתרגום מתרגם כמו כן רמא בים וגבי שירת מרים מתרגם שדא בימא וגם קרא דעזי וזמרת יה דחק עצמו מאוד בפירושו עיי"ש, ולכן נראה דהנה בזהר פ' ויגש כתב דהשר [שמצ"ר] מכונה בשם סוס וידוע שאף במרכבה טומאה יש גבוה וגבוהים עליהם ובים הי' עדיין השר של מצרים קיים והמקטרג עומד ומקטרג וזהו שאמרו שאף שסוס ורוכבו היה רמה בים היינו שעדיין לא הפיל להשר והי' חילו וכחו של השר רמה מאוד מ"מ עזי וזמרת יה היה לי לישועה כלומר עזי דהיינו הכח והחוזק שהחזקתי עצמי בכל כחי שלא לבעט ביסורין ולקבלם באהבה וזמרת יה כי שם זה נאמר על מדת הדין והיינו שמלבד שלא הייתי מבעט ביסורין נתתי שבח והודאה לה' בזמרה וזה היה לי לישועה:
זה אלי דאנוהו אלהי אבי וארוממנהו כלומר שמעיקרא לא היו ישראל ראוין שהקב"ה ייחד שמו יתברך עליהם אלא הי' נקרא בשם אלהי אבי ומעתה יכול אני לומר זה אלי שמייחד שמו עלי זה אלי ואנוהו כתרגומו אבנה לו מקדש וזה הפירוש של ואנוהו כלומר אעשה לו נוה כלומר מדור שיהי' מדורו עמי בקביעות אף שמקודם לא הי' מכונה רק בשם אלהי אבי וארוממנהו כלומר שהיה השגחת ומרומם ממנו ועכשיו מייחד שמו עלי ודר עמי ביחד בבהמ"ק:
ה' איש מלחמה ה' שמו. כלומר במלחמתו אשר הוא עושה שהן הכל על פי שידוד הטבע ניכר שה' שמו כי שם הוי"ה נאמר על שם שהוא מהוה הויות ופועל ברצון וזהו ניכר בהאותות והמופתים שעושה במלחמתו:
מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו', הנה האלשיך פי' דים סוף. נקרא קצה הים שגדל בו קנה וסוף וים נאמר על אמצע הים ובמדרש אמר כל מקום שהי' המצרים רודף הי' הים רודף אחריו וזהו שמספר גודל הנס שהי' בטביעת מצרים שדרך המלך עם חיל השומרין אותו עומדין ברחוק וחיל העושין מלחמה מקרבין עצמן לצד השונא לרדוף ולהכות והי' הנס שמרכבות פרעה שהי' עומדין ברחוק מן הים ירה בים וירה הוא מלשון יורה כחץ והיינו שאותן המרוחקין מן הים נטבעו באמצע הים ובאו לתוך הים כמו ביריית החץ. ומבחר שלישיו, הרודפים לתוך הים. נטבעו בים סוף בקצה הים ואין טביעה אלא בטיט ועוד נס אחר שבטביעת הטיט ירדו במצולות עד שבאו לתהום והיה זה לטובת ישראל כי התהום השליכו אחר כך ליבשה למען יקחו הביזה שלהם:
ימינך ה'. כלומר אף מה שנאדרי בכח היינו שהתחזקתי עצמי לבל אבעט ביסורין הי' ע"י ימינך ה' כעין מה שאמרו בש"ס אלמלא היה הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו אעפ"כ נתת לו שכר על זה ימינך ה' תרעץ אויב:
וברוב גאונך. מבקשין אנחנו שיתרבה גאונך על ידי שתהרוס קמיך:
וברוח אפיך וגו' נצבו כמו נד נוזלים. וגו' כלומר שכל המימות שבעולם שהולכין אל הים לא היו יכולין לילך מחמת שהוגבהו, מי הים ונערמו ונעשו כמו ערימה וממילא לא היו יכולין מימי הנהרות ליפול אל הים ולכך נצבו כמו נד כל הנהרות שבכל העולם ועי"ז נתקדש שמו בכל העולם:
קפאו תהומות כלומר שנסכרו ונקפאו המעיינות שיש בים:
צללו כעופרת במים אדירים. עוד נס גדול הי' שאף שהמים הנגרים במורד הן שוטפין בחוזק רב ומוליכין למרחוק והם צללו כעופרת במקומם למען ישליכם הים נגד ישראל כדי שלא יאמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולים מצד אחר:
מי כמוך באלים ה' וגו'. ועתה מתחיל בבקשת ישראל להקב"ה לעתיד שכמו שנטית ימינך ונחית בחסדך ושמעו עמים ירגזון וגו' אז נבהלו וגו' כמו כן תפול עליהם וגו' והיינו בגאולות העתידות תפיל על העכו"ם אימתה ופחד עד יעבור עמך ה' והיינו גאולת עזרא שרק הצדיקים הנקראים עמך עלו עד יעבור עם זו קנית מדבר על גאולה העתידה שאז יהי' אפילו כולו חייב והגאולה יהי' בשביל שעם זו קנית והוא קנין שלך ואז תביאמו ותטעמו ואז יהי' בשביל שעם זו קנית והוא קנין שלך ואז תביאמו ותטעמו ואז יהי' מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך דהיינו בגאולה העתידה ויבנה המקדש על ידי הקב"ה. ואז ה' ימלוך שוב לעולם ועד:
פסוק ב
זה אלי ואנוהו במדרש ועולי הים כל אחד מראה באצבעו ואומר זה אלי. א"ל הקב"ה בעוה"ז אמרתם פעם אחד זה אלי לעתיד לבא אתם אומרים שני פעמים. שנאמר ואמרתם ביום ההוא הנה אלהינו זה וכו' פירוש כי עד עכשיו, לא הכירו חסד הקב"ה. רק בהחסד שעשה. ולע"ל יכירוהו גם על היסורין שעשה עמהם שהכל הן טובות כדכתיב הנה אלהינו הנמשל למדת הדין אשר קוינו לו שיושיענו מצרותינו עכשיו נתוודע לנו שזה ה' כלומר מדת הרחמים, לזה נילה ונשמחה בישועתו וזה כוונת המדרש בעוה"ז אמרתם פעם א' זה אלי והיינו שלא הכרתם טובו וחסדי השי"ת רק בעשיית הטובות לומר זה אלי כי אל הוא מדת חסד ולע"ל תאמרו שני פעמים היינו אף על היסורין תודו שמדת חסד היה ותאמרו עליהם ג"כ זה אלי שהוא מדת חסד:
פסוק ג
ה' איש מלחמה ה' שמו. נראה לפרש בהקדים מאמר הכתוב במגלת איכה מי זה אמר ותהי וכו' מפי עליון לא תצא וכו' מה יתאונן אדם חי והוא תמוה ורש"י ז"ל דחק עצמו בזה. ונראה דהנה הרמב"ן ז"ל כתב דהטובות של ישראל באות דוקא על דרך שידוד המזלות וע"י נס ושינוי מדרך הטבע. משא"כ כשבאין רעות וצרות על ישראל אין באין דרך נס ושינוי מדרך הטבע רק דרך המלכים הגוברין זע"ז, וע"כ הא דאמר הכתוב איכה ירדוף אחד אלף כי ה' הסגירם וצורם מכרם היינו כי כל האומות יש להם מזל וחלק ה' עמו וכשהקב"ה מסיר ההשגחה ומוסרם תחת שרי המזלות והמה שונאי ישראל. ושרי המזלות רודפם, ולזה לא נזכר שם ה' על צרות ישראל ועל הטוב יזכר שם ה' כי שם ה' מורה על שהוא מהוה הויות והיינו הויות מחודשות. וידוע כי לשון אמירה הוא לשון רכה ודיבור הוא לשון קשה ולזה א"ש שהכתוב מביא ראי' על השגחת השי"ת על ישראל, שבשעה שמטיב להם נגד האומות ניכר לכל שמעשה השי"ת הוא. ומה' יצא הדבר שנעשה הכל על ידי אותות ומופתים כמ"ש או הנסה אלהים. וזהו שאמר הכתוב מי זה אמר ותהי ה' לא צוה כלומר שהי' אפשר לספק בו ולומר ה' לא צוה בטובה ההוא מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, פי' כי המדקדקים כתבו כי מצינו לפעמים וי"ו משמש בלשון כמו כענין שנאמר ויוכיח לגבר עם אלוה. ובין אדם לרעהו ומשפטו כמו בין אדם לרעהו, וזהו הכוונה באומרו מפי עליון לא תצא הרעות והטובות ירצה הרעות לא יהי' באופן כמו הטובות כמדובר כי הרעות המה בהסתרת השגחה ואינם ניכרים כי מאת ה' היתה. אמנם לא כן הטובות הם באין ברוב ההשגחה ובדרך מפורסם שהכל יודעים ומכירים כי מאת ה' נהיתה הדבר וכמבואר. ואמר רעות בלשון רבים וטוב בלשון יחיד. וגם אמר והרעות והטוב בה' הידוע ההואעל הרעות הידועים שהי' בזמן החורבן, והי' כמה מיני רעות והרעות האלה הי' טוב להא מות ובכל מיני הרעות הי' להאומות נקמות גדולות וזה הי' הטוב להם ועל מיני הרעות לא הי' חילוק בנקמות ועל הכל הנקמה שוה. לכן נאמר טוב בלשון יחיד וזהו שאמר מפי עליון לא תצא, דלא נעשה בניסים ונפלאות ולא יקרא שם ה' על הרעות רק כשבאין לעושה תשובה ומעולם לא באו דרך נס ומזה ניכר שאין להאדם להתלונן (והוא מגזירת מתאונן) על היסורין הבאין עליו רק על החטאים שעשה. וזה שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו כלומר אף שבעונשין אין ראוי ליחס עליהם שם ה' מ"מ כשהוא לוחם בשביל ישראל מיחס שמו ה':
פסוק כו
כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו'. עיי' פרש"י שכתב ואם אשים אני רופאך. והוא תמוה שמקודם אמר שלא אשים כלל ואח"כ אמר שאם אשים אני רופאך ונראה לפרש דהנה הבעל עקידה כתב שכל הדברים נידון ע"ש התכליתולזה אמרו שבנין נערים סתירה וסתירת זקנים בנין ולזה אתי שפיר דהנה רופא אשר ירפא האדם ממכות ופצעים ולפעמים יצטרך לצורך רפואה לחתוך הכשר הרע שלא יקלקל שאר הבשר לא יקרא בחיתוך הבשר מייסר אף שעושה בשעת החיתוך יסורים גדולים מ"מ יקרא בעשיות החיתוך ההוא רופא ולא מייסר להיות שתכלית זה הוא הרפואה וכל הדברים נקראים ע"ש תכלית משא"כ מי שעושה כן לייסר לחבירו נקרא מייסר ולזה במצרים כשעשה הקב"ה יסורין למצרים הי' באמת לתכלית יסורין. ונקרא הדבר ההוא מחלה משא"כ בישראל אף אם עושה לפעמים יסורין לכפרת פשע אין נקראים בשם יסורין כלל רק בשם רפואה להיות לתכלית רפואה ואין נקראים בשם מחלה כלל וזהו אומרו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך פי' אפילו אם אשים לא יקרא מחלה כלל כי אם רפואה כי אני ה' רופאך פי' שאני ה' אף אם אייסרך בשום פעם הוא כן כדי שע"י זה אני מרפאך וכל היסורין הן לתכלית הרפואה:
עוד יש לפרש ויתיישב נמי מה שקשה דחשיב אם הישראל יהיו כולם צדיקים גמורין כמו שאמר ושמרת כל חוקיו וגו' והי' ראוי לומר שכר גדול כמ"ש בפרשת בחקתי מן ונתתי גשמיכם בעתם עד ואולך אתכם קוממיות וכאן אמר בהשכר רק שלא אשים עליך מחלה והוא תמוה ולזה נראה דהנה ראינו שהקב"ה הגלה יעקב ובניו למצרים מבלי חטא שקדם ולא היה רק להתכת הזוהמא מחמת רעות וזהומת אבותיהם. ומחמת שהי' צריך ליתן להם קדושת ארץ ישראל והתורה כמ"ש בש"ס שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין. וכן חייבה חכמת אלקות שאי אפשר לבוא לידי מעלה כזו בלתי התכת הזוהמא ע"י יסורין. אמנם בשעת מתן תורה פסקה זוהמתן כדאמרינן בש"ס וזה אמר השי"ת והי' אם שמוע תשמע פי' כשתקבלו מצותיו ותורתו אז תפסק הזוהמא וממילא כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' פי' אותן היסורין שהבאתי על ישראל במצרים כדי להתכת הזוהמא שוב לא אשים כי לא תצטרכו לזה כי אני ה' רופאך פירוש תיבת כי משמש בלשון רק פי' דלא אשים עליך יסורין חק כשתצטרך לרפואה מחטאך אביא היסורים רק לצורך רפואה:
פרק טז
פסוק ב
וילונו כל עדת בנ"י. והוא תמוה. שבכל התלונות לא היה רק על משה וכאן הי' על משה ואהרן וגם התלונה קשה מאוד שיאמרו ישראל כדברים האלה. ועוד קשה שמקודם אמרו שניהם ואח"כ אמר משה לבד ואח"כ אמר משה אל אהרן וגם נראה כי משה לא הוסיף על מאמר שאמרו משה ואהרן מקודם לכן נראה שהישראל כיון שראו לפי דעתם שימותו ברעב חשבו שאף שהאמינו כי ה' שלחו להוציאם ממצרים היינו דוקא הצדיקים שבדור ולא אותן שעדיין צריכין זיכוך וכמ"ש לעיל ולכך משה ואהרן אמרו בראשונה וידעתם כי ה' הוציא ממצרים מחמת שגם אהרן הי' מסייע ביציאה ונראה כיון שבאמת הוסיף משה מדעתו והוציא הערב רב כמו שנאמר כי שחת עמך לזה הסיב משה פניו נגד הערב רב שבהם לא ותקיים דברי משה ואהרן שאמרו לישראל בוקר וראיתם כבוד ה' שזה לא נאמר רק לישראל ולא להערב רב ולכן אמר חשה כמו שאמרו שניהם לישראל ודילג הכתוב וראיתם כבוד ה'. ואמר אח"כ ויאמר משה אל אהרן שיכין את ישראל שיהיו יכולין לראות כבוד ה' ומשה בעצמו לא הי' יכול להכין אותם כי לא יוכלו למיקם קמי' כמ"ש בש"ס דעירובין (דף י"ז) בר' מאיר דלא הוי מצי למיקם כו' והם היו צריכין ללמדם דעה ובינה וכמו שאין אדם יכול להסתכל באור השמש וצריך מסוה כמו כן הי' אהרן ממוצע בין משה לישראל ולכך אמר אמור לבני ישראל קרבו לפני ה' כלומר הכינו עצמיכם לפני ה':
פרק יח
פסוק א
וישמע יתרו. עיי' פרש"י מה שמועה שמע ובא. קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ע"כ והוא תמוה דבקרא כתיב כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. ונראה דהוקשה לרש"י הא דכתיב למשה ולישראל והא את משה לא הוצרך להוציא ממצרים כי לא הי' כלל במצרים ולזה מפרש רש"י שכוונת הכתוב לומר מחמת שמצינו בדברי רז"ל שאמרו בקרא דגוי מקרב גוי דהיינו משום דהישראל עבדו ע"ז כמו שמצינו כמה פעמים בדבריהם הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז ולא נראה לומר שח"ו כל ישראל עבדו ע"ז במצרים ועל כולם נאמרגוי מקרב גוי דהא מצינו ג"כ נאמר שלא שינו מדתם ולא שינו לשונם וגם אמרו עמרם הי' תופס ישיבה וכן אמרו שהישראל היו גדורים בעריות רק אחת היתה ופרסמה הכתוב ומצרים היו אדרבא שטופי זמה והאיך שייך לומר על כולם גוי מקרב גוי אלא ודאי שהי' ג"כ אותן שהיו ראוין לכנות בשם ישראל שהיו צדיקים גמורים רק שהיו במצרים ג"כ רשעים שהיו ראוין לכנות בשם גוי ואותן לא הוציא הקב"ה רק בשביל שבועת האבות משא"כ הצדיקים יצאו בזכות עצמם ולזה אמר הכתוב כי יתרו שמע את אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו פי' מה שעשה הקב"ה רק בשביל משה וישראל עמו ולא בשביל שבועת האבות והיינו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שהי' בפרסום רב לעיני כל העולם כי בקריעת ים סוף נבקעו כל מעיינות למען ידעו כל העולם וכן במלחמת עמלק לא הי' רק כדי להכניע השר שלהם ולזה לא הי' נכלל בשבועת האבות ולא עשה זה רק בשביל ישראל בכדי לנשאם ולגדלם על כל העמים והשרים של מעלה וזה הי' נודע ליתרו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים פי' נתברר לו שלא הוציא גוי מקרב גוי רק הוציא גם כן את ישראל וגו' שהי' הכל בזכות ישראל אף שהי' ג"כ ביניהם שהיו מכונים בשם גוי ולאלו באמת לא עשה בשבילם אבל באמת היו רובין ישראל:
פסוק י
ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים ולכאורה הדברים נאמרים בכפל לשון לכן נראה דאשר הציל אתכם אמר על ישראל ואשר הציל את העם אמר על הערב רב והציל הוא מלשון הפרשה וכמ"ש רש"י (הושע י"א) והיינו מה שהפרישם מאמונת מצרים וקרבן לשכינתו יתברך:
פסוק יא
עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. הכתוב הזה תמוה דנראה כאלו אלהי העמים ג"כ גדולים ועוד איך נתוודע הדבר הזה שהוא גדול במה שאמר כי בדבר אשר זדו. והנראה בכוונתו דהנה ידוע כי אין דבר רע יורד מלמעלה רק החטא הוא הממית כדכתיב ותמוגנו ביד עוונינו. וידוע ששם הוי"ה ב"ה הוא רחמים ואלהים הוא דין וזהו שאמר אחר שנודע לי החטאים שעשו והעונשים שהגיע עליהם אמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. כלומר שה' הוא מדת רחמים ואין לייחס לוו מדת הרע שהוא מדת הדין המכונה בשם אלהים כי בדבר אשר זדו עליהם כלומר הרע שהי' מגיע עליהם לא היה רק בדבר אשר בשלו בעצמם עליהם שבכל העונש הוסר החטא שהי' מכוון כנגדו העונש:
פסוק טז
כי יהיה להם דבר בא אלי. והוא תמוה א' שפתח בלשון רבים כי יהי' להם וסיים בלשון יחיד בא אלי, ב' שאמר כי יהיה להם דבר לשון עתיד והי' לו לומר כי יש להם בלשון הוה, לכן נראה כי הנה במדבר לא הי' להם שום דו"ד בין אחד לחברו כיון שאכלו המן ומלבושיהם גדלו עמהם ולא הי' להם שום עסק מו"מ ביניהם רק שלמדו התורה והמשפטים אשר יהי' להם אח"ז בבואם לארץ וידוע שמשפטי אלקים הם קשים להשיג מפני עומק המושג ואפילו יהושע הי' מסתפק בג' מאות הלכות רק משה כשהי' לו איזה ספק הדבר בא לו בנבואה כמו שאמר עמדו ואשמעה. וזהו שאמר כי יהי' להם דבר בא בלשון עתיד דהיינו אם יסתפקו באיזה דבר שיהי' להם שאפשר שיזדמן להם בבואם לארץ דבר בא אלי בנבואה ואני מודיעם כל ספיקות וספיקות שיסתפקו להם וזהו א"ש ג"כ שיתרו אמר למשה שיבחר שונאי בצע שפרש"י בפ' דברים שלא מצא הז' מדות דק ג' מדות שמשמע ששונאי בצע לא מצא. ולפי הנ"ל אתי שפיר דבמדבר לא עיינו רק בחכמת התורה ולא למעשה ולא היו צריכין לשונאי בצע כיון שלא הי' בהם שום עסק מו"מ ודו"ד ביניהם:
פסוק כג
וצוך אלהים ויכלת עמוד. פרש"י צא והמלך בגבורה אם מצוך לעשות כן תוכל לעמוד ואם לא לא תוכל. ולכאורה הוא תמוה, דודאי אם לא יצוה ה' אותו בוודאי לא יוכל לעמוד, גם זה מאת אלקים הוא ומה"ת לא יוכל לעמוד כשיעשה, רצון הקב"ה. אמנם נראה כוונתו כי רש"י ז"ל בפ' דברים כתב בפסוק איכה אשא לבדי טרחכם, אם אמר לקבל שכר לא אוכל, ובפסוק לא אוכל לבדי אפשר לא הי' משה יכול לדון וכו' אלא כך אמר להם הקב"ה נטל את העונש מכם ונתנו על הדיונים. וזהו מאמר יתרו אף שאני אומר לך ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וכו' אין כוונתי שאתה בעצמך תבחרם כי אדם יראה לעינים והמעמיד דיין רע כאלו מעמיד אשירה ועתיד הקב"ה לפרע ממעמידיהם. וא"כ הדר דינא דמעיקרא וכאלו אתה דן בעצמך ועדיין העונש נשאר עליך ולזה אמר לו שמה שאני אומר לך שתבחר אנשי חיל שידונו עמך ונשאו אתך היינו אם צוך אלקים שהשם יתברך בעצמו יבחרם כי אלקים יראה ללבב אז ויכולת עמוד כי אז ונשאו אתך משא"כ אם לא יצוה אלקים פירוש כי בעצמך תבחרם בלא ציווי אלהים ואתה תהי' המעמיד דיינים לא תוכל לעמוד פי' כי אז לא נתקן המעוות כי המה לא ישאו אתך ואדרבא עונש קלקולם יהי' עליך וממילא לא תוכל לעמוד:
פרק יט
פסוק ג
ומשה עלה אל האלהים. בש"ס (שבת פ"ח) אמרינן אמר ר' יהושע לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו וכו' תנה הודך על השמים וכו' אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיךמארץ מצרים אמר להן למצרים ירדתם וכו' שוב מה כתיב בה נא יהי' לך אלהים אחרים בין עמים אתם שרויין שעובדין ע"ז וכו' שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה. שוב מה כתיב בה כבד את אביך וכו' כלום יש לכם אב ואם. שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף כלים יצה"ר יש ביניכם, והוא תמוה דלמה נקיט אלו דהא שום מצוה מהמצות לא שייך אצלם. ונראה דהנה עיקר המעלה שיש בישראל יותר מהמלאכים עד שאמרו שעתידין המלאכים לשאול לישראל איה מקים כבודו הוא משום דהמלאכים המה מוכרחים במעשיהם וההכרח לא יגונה ולא ישובח משא"כ צדיקי ישראל שהן בעלי בחירה ועושין טוב ברצונם יש להם שבת ומעלה. לזה באו המלאכים וקטרגו ואמרו תנה הודך על השמים שיתן להם התורה פי' שיתן בכחם שהם יהיו יכולין להכרית האנשים שיעשו כרצונם והן טוב הן רע ולהמלאכים יותן הבחירה שאם יבחרו להכריח האנשים שבעולם לטוב שיקיימו כל המצות שבתורה ינתן להם שכרם ובאם שיבחרו האנשים להכריח לעשות רע להיות להם קנאה ותאוה והמדה כמו שהי' בימי מנשה ולגנוב ולרצוח ולנאוף יענשו וכלל הדבר שביקשו שיהיו המלאכים בחיריים והאנשים יהיו מוכרחים על ידם והשיב להם משה תשובה נצחית. דהנה כלל המצות הן א' באמונת אלקות ב' שיעשו זכירה לדברי אמונה כגון שבת לאמונת חידוש וכיוצא, ג' מצות אשר לא הי' צריך לצוות עליהן כגון אכילת שרצים וכיוצא שאפילו אותן שלא קבלו התורה עושין כן אולם הקב"ה ציוה עליהן להרבות שכרן וזה כוונת ר' רנני, בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להן תורה ומצות כלומר שהרבה להן תורה ומצות דברים אשר לא הי' צריך לצוותם עליהם כמו אכילת שקצים ורמשים כדי להרבות שכרן וגם אמרו חז"ל ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין ולזה השיב להם משה למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם כלומר אנחנו סבלנו יסורין אבל אתם למה ינתן לכם כיון שלא סבלתם שום יסורין ועוד שמלבד היסורין שסבלנו הי' לנו נסיונות כי ירדנו למצרים וה זמה והיינו גדורין בעריות. ב' לא יהי' לך ג"כ יש לנו שכר כשאנחנו בוחרים בזה מחמת שיש אומות המפתות אותנו לעבוד ע"ז משא"כ במלאכים. ומה"ת יבחרו להכרית האנשים להאמין אמונות רעות וכן היא הטענה ברציחה וניאוף כיון שאין יצה"ר ביניהם מה"ת יכריחו האנשים לרע ונגד המצות שנצטווינו בכדי להרבות לנו שכר לא שייך בהן כלל כיון שבוודאי לא יכריחו האנשים לזה כי הוא נגד הטבע בשלמא להאנשים נותן להם שכר על המעשה אף שהוא גם מחמת הטבע משא"כ במלאכים שאין להם מעשה ולזה השיב להם מכיבוד אב ואם שאף אותן שלא קבלו התורה עושין כן מחמת טבע ומעשה אין להם ועל מה יקבלו שכר:
פסוק ה
והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. פי' שאפילו בשעה שאשפוך רוחי על כל בשר כמ"ש (יואל ג') שכל הארץ אז יהי' לי אתם תהיו לי סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש יותר מכל בשר אף אתר שאשפוך רוחי עליהם:
פסוק ח
וישב משה את דברי העם אל ה'. ולכאורה הוא תמוה דהא כתיב אח"כ ויגד משה את דברי העם אל ה' לכן נראה שמשה אמר להם בלשון מדבר בעדו אם שמוע תשמעו בקולי רק ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה וכשהשיבו ישראל כל אשר דבר ה' נעשה השיב משה את דבריהם וכוונתם אל ה' אשר רצונם לראות את מלכם כמ"ש רש"י בקרא דויגד משה ע"ש ופי' משה דבריהם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה היינו שרצונינו שנשמע מפי הקב"ה בעצמו:
כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. (בשבת פ"ח) אמרינן בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים א' כנגד נעשה א' כנגד נשמע. המאמר הלז תמוה. כאשר הקשה המהרש"א דאי בשביל הקדמה אין מחויב לקשור אלא כתר אחד. ונראה ליישב דהנה אנו רואין שאברהם קיים כל התורה כולה קודם שניתנה ומאין הי' יודע אברהם התורה א"ו דכל מצות התורה הן תיקוני הנפש ולאשר שאברהם הי' השגתו שלימה בתכלית השיג המצוה וקיימם אף שלא ניתנה וא"כ הישראל במעמד הנבחר שהי' השגתם בתכלית השלימות האפשרית השיגו ג"כ כל התורה כאברהם ושפיר אמרו נעשה קודם ששמעו ולא נגזר עדיין כי היו משיגים גודל הכרחיותם רק שהיו אומרים ג"כ ונשמע שהיו רוצים ג"כ לשמוע שיגזור עליהם המצות והיו רוצים בשמיעה ג"כ כדי שיהיו מצווים ועושין וא"כ הכל הי' ברצונם הטוב העשיי' שהרי לא נגזר עליהן והשמועה ג"כ רצו מרצונם הטוב משא"כ אם היו אומרים נשמע ונעשה דהיינו שיגזור עלינו העשיי' בגזירת מלכות ואז נעשה מצד גזירת מלכות לא הי' חשוב כל כך:
עוד שם (שבת) כל אשר דבר ה' נעשה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת נשתמשו בו דכתיב עושי דברו לשמוע. הכוונה כמו שכל עשיית של מלאכי השרת אינו לשום כוונה אחרת רק שתהי' בעשייתן רצון קונם וא"כ כל עשייתן הוא רק בשביל לשמוע לפקודת המלך הקב"ה כן היו ישראל בזמן נתינת התורה משוללי תאוה וכבוד וכל עשייתן לא הי' רק בשביל כבוד שמיעת דבר ה' וזה שאמרו נעשה שעשייתינו יהי' רק שנשמע לדבר ה':
עוד שם (שבת) אמרינן אמר ר' חמא בר חנינא מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וכו' למהנמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. הקשו התוס' שם דקרא זה נאמר על הקב"ה כדאמר כן דודי בין הבנות ע"ש וי"ל דהכי קאמר קרא דכמו מי שמוצא תפוח דהיינו אתרוג בעצי היער הוא חביב עליו מאוד הואיל והוא פרי חשוב מאוד וגם אין שכיח כמו כן מצאנו בין הבנים כלומר שהבנים אומרים כן להקב"ה שהקב"ה מצא בנים שהי' אז כפירות חשובין כדכתיב ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים ואמרו על דור המדבר לא הי' משה ראוי אלא לאותו הדור וגם לא הי' אז כל העולם חשובין רק כעצי היער שלא הי' אז אדם חשוב לכלום. ולזה שאלו למה נמשלו ישראל לתפוח ולא לפירות חשובין שנשתבחו בהן ארץ ישראל ואמר מה תפוח פריו קודם לעליו מדמה המעשה לפרי והשמיעה לעלין כי השמיעה כינוי לעסק התורה ולשמוע מפי הרב מעסק התורה והשמיעה מהרב התורה הוא שומר לאדם כדכתיב מזימה תנצרנה וכמו שהעלה שומר לפרי לכך ממשיל הנעשה לפרי ושמיעת התורה לעלה השומר לפרי והן הקדימו נעשה לנשמע שהתאוו למעשה קודם שמיעת התורה:
עוד שם (שבת) אמרינן האי צדוקי דחזיי' לרבא וכו' א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו' ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א"ל אנן דסגינין בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם. אתון דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. לכאורה קשה וכי יעלה על הדעת שהקב"ה ירצה מהם דבר שלא יהיו יכולין לקיים. גם תירוצם אינו מובן ונראה דכוונת הצדוקי הי' דהנה אם מלך ישכור לאחד לעשות איזה פעולה ומבטיח לו שכר הרבה ומתנה עמו שאם יקלקל יתן לו עונש גדול צריך לשקול הספק אם יכנס לזה מפני יראת העונש הגדול כי השכר והעונש הי' תלוי בקבלתן התורה כמו שאמרו במדרש איכה ישראל חוטאין ולוקין ואוה"ע חוטאין ואינן לוקין והטעם כיון שקבלו עליהם, להיות עבדי ה' ולעמוד בהיכלו והעומד בהיכל מלך צריך לעשות עבודתו בשלימות דכשאינו עושה הרי הוא כמורד במלך בפניו משא"כ באותן שלא קיבלו עליהם עבודת המלך וזה שאמר המין הי' לכם לשמוע מעיקרא העונשין הגדולים הניתנין למי שעובר אולי לא מציתו לקבל מחמת נש הגדול ולזה השיב אנן דסגינין בתמימות כלומר שאנחנו בוטחים בה' בלי לחקור אחר עתידות וטעמים וזהו הנקרא תם כלומר שאינו חוקר אתר מצות ה' וסמך על רחמי וחסדי השי"ת אשר דרכו רק להטיב ואף שאינו משיג הטוב שמחמת זה נקרא תם כי תם נאמר על אינו משיג כדכתיב תם אני לא אדע ולזה אמר קרא תומת ישרים חנחם משא"כ הם אין סומכין בתמימות על השי"ת ומסלפין אורחותיו להרהר אחר השי"ת הסלף הזה ישדם.
פסוק טו
ויהי ביום השלישי (שבת פ"ז) בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי וכו' נראה לפרש דיש לנו שלשה תורות היינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ ונסתרים והן מזככין נפש רוח ונשמה ולא היו יכולין להנתן רק ע"י מרע"ה שהי' נר"נ שלו מזוככים ולעם הראויין להיות תליתאי המזוככים בנר"נ בירח תליתאי ונזדככו בשלשה ירחים ושלשה ימים שהיו צריכין להתקדש בפרישה וקדושה:
פסוק יז
ויתיצבו בתחתית ההר (שבת שם) מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' מכאן מודעה רבא לאורייתא וכו' הדר קבלוהו. עיי' מפרשים במה שתמהו מזה. ועוד קשה וכי צריך הקב"ה לכפות ההר כגיגית לומר תהא קבורתכם. הא אם הי' אומר רק אמית אתכם היו מאמינים לכן נראה דכפיית ההר היינו דבנתינת התורה מחמת קיטרגם נתהפכו המזלות לרע על ישראל וזהו כפיית ההר שאמרו וכיון דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא שהרי רבה ורב חסדא וכו' ויסורין מעבירין האדם ע"ד קונו ולזה דרך מליצה שהוא מודעא רבה ומודעא הוא לשון אונס כמו ויודע בם את אנשי סוכות וכ"כ הרמב"ן בב"ב כלומר שלפעמים מחמת גודל עניות ועשירות הוא כמוכרח לעבור על ד"ת ואח"כ אומר ולבסוף קבלוהו בימי אחשורוש כלומר עינינו הרואות שבימי אחשורוש שהי' להם יסורין גדולים ומתוך יסורים עשו תשובה גדולה. ומזה מוכח שהיסורין אינם מזיקים אדרבא מועלין להפוך לבבם לטוב וכן יהי' בעת הגאולה שיעמיד להם מלך כהמן בכדי שיחזרו למוטב:
פסוק יט
משה ידבר והאלהים יעננו בקול הכוונה נראה שמזה ששמעו ישראל מאלקים לא היו משיגים הדברים כל כך רק כאשר ישמע אחד את חבירו מדבר ואינו משיג חיתוך הדברים אינו חשוב רק כשומע קולו ומשה פירש להם הדברים להשיגם וזהו שאמר משה ידבר כלומר שמשה מפרש חיתוך הדברים מה שהאלהים יעננו בקול כלומר שהישראל לא שמעו רק קול:
פסוק כא
רד העד בעם לא יוכל העם לעלות וגו' כי אתה העדות בנו לאמר לך רד פרש"י שמזרזין את, האדם בשעת מעשה וכו' המקרא הזה אומר לכל כי תמוה הוא. וכוונתו נראה שמקודם הזהיר השי"ת והגבלת את העם וגו' השמרו לכם עלות בהר. שמשמעו הי' שאפילו משה ואהרן לא יעלו שמצות הגבלה לכולם נאמר ולזה, כשחזר ואמר רד העד בעם אמר לו משה לא יוכל העם לעלות כי אתה העדות בנו שמשמעו שגם אנחנו מחוייבים בהגבלה וממילא גם העם לא יעלו ולזה השיב לו הקב"ה לך רד ועלית אתה ואהרן ולזה אני חש כן העם יעלו אתך ולזה אתה צריך להזהירן שהם אל יהרסו לעלות:
פרק כ
פסוק א
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. בש"ס דחגיגה (דף יב) אמרינן הללו מטמאין והללו מטהרין. הללו אוסרין וכו' שמא תאמר היאך אני לומד תורה מעתה. תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד וכו' דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה בפ"ק דעירובין אמרינן בפלוגתא דב"ש וב"ה אלו ואלו דברי אלהים חיים המפרשים נתקשו בהבנת ענין זה. ונראה לפרש בזה, דהנה בכתובות (דף נז) פרש"י וז"ל אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר פי' חד אמר הכי מסתבר טעמא (וח"א הכין אין כאן שקר דכל חד וחד סברא דידי' קאמר מר יהיב טעמא להיתרא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מלתא למלתא הכי ומר מדמי לה בעניני אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט עכ"ל והכי נמי י"ל בכאן דהיינו שכ"א השיג ברוה"ק דבריו דרך משל סומכוס השיג ברוה"ק דממון המוטל בספק חולקין. ולאשר הי' באספקלריא שאינה מאירה קסבר דהוא בכ"ע ובאמת הוארק באינו מוחזקין וכן בכ"מ דפליגי תנאים הלכה כשניהם רק שחסר לו לדברי אחד מהן איזה תנאי. וכשיהי' התנאי ההוא אז יתקיים דברי שני. וכן הוא בגיטין או"א דברי אלהים חיים. זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד וכן הוא בכל מקום וכן הוא בדניאל שהשיג דברי אלהים חיים. ולא השיג אותו בשלימות עד שהוצרך לפירוש וכן כל תנא השיג דבריו ברוה"ק רק שלא השיגן בשלימות וחיסר מהן איזה תנאי או שאר איזה דבר ומחמת שכל מצוה יש לה שרש למעלה ואסור מצד דין והיתר מצד חסד ודבר שיש בו איסור מאיזה תנאי והיתר על איזה תנאי בית שמאי שבא להם רוה"ק מצד גבורה ראו האיסור שבתוכה ובאמת שחסר כאן עוד תנאי שתאסר רק שלא השיגו בשלימות רק הכלל בחסרון תנאים המצטרפין ובית הלל להיפוך עיי' בשל"ה דף ק"ו ותבין דרך משל שנים שמעו מרבן זה אסור וזה מותר ושניהם אמת. רק שלכל אחד צריך תנאי מתחלף כמו גבי חתול ותולדה בפרק אלו טרפות עיי"ש:
פסוק ב
אנכי ה' אלהיך, במדרש אמרו שבעון העגל אמר משה כלום אמרת אנכי ה' אלקיכם לשון רבים אמרת אלקיך והרי אני שקבלתי והוא תמוה דהא אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים ומשה לא הי' עובד במצרים ועוד דהא עם כל ישראל דבר ולכן נראה בכוונתו דידוע שאין רע יורד מלמעלה רק מה שמסלק השגחתו והעון עצמו נעשה מלאך רע ומייסר כמאמר הכתוב ותמוגנו ביד עונינו (ישעי' ס"ד) ואי אפשר למשחית לחבל כי אם בחסר השפעת והשגחת אלקים ואם יש לפעמים הרבה חטאים בעולם סר לפעמים השגחה מכולם ואין המשחית מבחין בין טוב לרע וידוע כי בעגל לא חטאו כולם דהא משה הי' דן כל החוטאים אותן שהם בעדים ובהתראה במיתה והשקאה כסוטות וכתיב ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש וע"כ השאר לא חטאו רק בעון החוטאים נסתלק השפעת השי"ת מכולם והיו כולם בסכנה לכלותם ולזה טען משה בשלמא אלו אמרת אנכי ה' אלקיכם שהי' מורה שהשפעת אלקים לא יחול על ישראל רק בצירוף כל ישראל וכיון שלא אמרת רק ה' אלקיך וכמו שאמרו במדרש שהדיבור הי' מדבר לכל אחד ואחד ואמר לו מקבל את אלקות עליך ואמר לו הן ונשקו כו' והיינו שנתדבקו עם כל אחד השפעת אלקות וא"כ אמאי יסור השפעת אלקות מהצדיקים וזהו שאמר משה ואני שקבלתי אני וכיוצא בי ומה"ת יסיר מאתנו השגחתו עד שנבוא ח"ו כולנו לידי כליון כן נראה לפענ"ד:
פסוק יב
כבד את אביך. בפ"ק דקידושין אמרינן יודוך ה' כל מלכי ארץ בשעה ששמעו אוה"ע אנכי ולא יהי' לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש כיון ששמעו כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו לדברות ראשונות נלענ"ד לפרש דהנה כל המצות הם לטוב לנו דאם יצדק מה יתן לו וכן מפורש בתורה דכתיב ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו לחיותינו וזה מאמרם ז"ל ובשעה שאמר אנכי אמרו לכבוד עצמו הוא דורש. פי' שהמצות אינם אלא לכבוד עצמו שרוצה שיתפרסם אלקותו בעולם ולא הי' כלל בשביל טובותינו וכאשר שמעו מצות כיבוד ראו שרוצה שיהי' טוב הסידור בינינו ומשגיח על טובותינו וסיים גם כן למען יאריכון ימיך ראו. בעצמם שרוצה במאד לטובותינו והודו שכולם היו לטובותינו ואפי' הפרסום אלקותו הי' ג"כ בשביל טובותינו וזה הי' הכוונה באמרם ז"ל שסוף דבריך הי' ראש דברך אמת ירצה אמת נאמר על דבר שאינו מצפה לתשלום גמול וזה אמרו אוה"ע מתחלה סברו כי הוא רוצה גם לטובתו לפרסם גודל מלכותו וזה אינו אמת לאמתו כיון שמכוין בזה טובתו אמנם כאשר שמעו סוף דבריו שכוונתו אינו רק לטובת זולתו לשמור מצותיו ולטוב לנו ומזה הבינו כי גם דברות הראשונות הי' רק לטובותינו וזה אמת כי אינו לגמולו רק לגמול את בריותיו:
פרק כא
פסוק א
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. בפ"ק דב"ב אמרינן והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות וכתבו התוס' שם וז"ל אור"י דצ"ל דרקיע מזהיר טפי מכוכבים דהא בסוף פ' אלו עוברין משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות. והוא דחוק דהא עינינו הרואות דכוכבים מזהירין והרקיע אינו מזהיר ועוד מאי שייכות לגבאי צדקה לדיין שדן דין אמת לאמתו איזה יחוס יש ביניהם ומה ענין לדמותם לזהר הרקיע. וכן מה ענין מלמדי תינוקות לכוכבים. לכן נראה דלשון זהר נאמר על דבר שאין לו שום גוון כמו הזכוכית שקורין אותו המחקרים היולי לקבל כל הצורות שעומדים לנגדו. אם שחור מראים שחור אם ירוק ירוק משא"כ דבר שיש לו איזה גוון שוב לא יכין לקבל איזה גוון אחר לזה מדמה הדיינים וגבאי צדקה לזהר הרקיע כי הדיין מלבד שצריך לדקדק שלא יהי' נגד הד"ת צריך ג"כ לדקדק שלא יהי' דין מרומה ולכך צריך לחקור אחר כל דיבור הבע"ד להכיר מדבריו אם שקר אמר אי אמת ולזה צריך שלא יהי' בדמיונו שום גוון לנטות על איזה צד שאז יכול להכיר תוכו של כל אחד ואחד וכן הגבאי צריך לדקדק של החלוקה למי צריך ליתן יותר בלי שום וסי' וכיון שאין שוםגוון בשכלו מדמה אותו לזהר הרקיע וקורא אותן משכילים שצריכין להשכיל מה שבלב חבירו ומצדיקי הרבים קורין למלמדי תינוקות וממשיל אותן לכוכבים שהן מאירים לאחרים ובזה מיושב הכל ומיושב קושיות התוס' ע"כ: