אור ברסלב
נחלת יעקב בראשית

נחלת יעקב· רבי יעקב לורברבוים מליסא

בראשית

הקדמה

פרק א

פסוק א

בראשית ברא וגו' במגילה דף י"ג ששינו הזקנים לתלמי המלך וכתבו אלקים ברא בראשית ופרש"י ז"ל שלא יאמרו שני רשויות הם, ובראשית שם הוא, וברא אלהים עיי"ש, והקשו בתוספות שם דהא כתבו הפי' של בראשית בלשון יונית. ועוד ק"ל הא אפי' לפי דעתם הנפסדת שאמרו בראשית שם הוא, שברא את אלהים הרי השם בראשית היא הסיבה הראשונה שברא הסיבה הנ"ל הנקרא אלהים. ולכן נראה דהנה כמה עכו"ם המאמינים בקדמות העולם וכל ההשתלשלות הוא בחיוב מאת הסיבה הראשונה ויש ג"כ קצת המאמינים שברא מחומר הקדום בקדמתו כמבואר בדברי הפילוסופים הביאם המורה והרלב"ג. ולזה אתי שפיר שהיו הזקנים יראים שלא יוקשו להם מה שלא הקדים להם שם אלהים בתחלה כדי להורות שהיה אלהים גם קודם שנברא העולם. ומזה יוכיחו שהיה העולם קדמון כקדמותו. או מחומר קדום בקדמותו נברא העולם. ובראשית ברא פי' כעין שאמרו במדרש עם התירה שנקרא ראשית כמו כן יפרשו הם עם בראשית רצונם שיש חומר קדום שהחומר ההוא הקדום נקרא ראשית ובחומר הזה ברא העולם וכמ"ש במדרש פעם אחת שאל פילוסוף אחד את ר"ג צייר גדול אלהיהם אלא שמצא שני סממנים טובים תהו ובהו נאמר על חומר ההיולי. וזה מכונה בשם ב' רשויות כיון שיש עוד אחד קדום בקדמותו. ומ"ש רש"י ז"ל שבראשית שם הוא. היינו כמו שאנו קורין להשי"ת ראשון וקדמון כמו כן ראוי לקרא לחומר הראשון ראשית וקדמון ומ"ש רש"י ז"ל וברא את אלהים כלומר עם אלהים שע"י שניהם נברא העולם. ולזה הפכו וכתבו אלהים ברא בראשית להקדים שם אלהים שלא יהיה להם ראיה לדעתם הנפסדת. ואדרבה מדהקדים אלהים לבראשית מורה שהיה אלהים גם קודם שנברא העולם היפך דעתם והא דבאמת לא הקדים התורה אלהים שבאמת שם הויה עיקר השם וזה שם עצם ושאר השמות הן רק תאר הפעולות ותארי הפעולות נתחדשו אחר בריאת העולם. לכך נאמר אלהים אחר בראשית ברא. והא דלא התחיל בשם הויה קודם לבראשית הוא כמו שכתב רש"י ז"ל להורות שרצה לברא העולם במדת הדין משא"כ באומות העולם שהם חושבים שכל השמות הן תוארים ועצמיים ויוקשו להם על שלא הקדים אלהים לבראשית ולכך הפכו וכתבו אלהים ברא בראשית כן נראה לי נכון:

ברש"י ז"ל אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה מבראשית אלא מהחדש הזה לכם וכו' עיי"ש, שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם את הארץ הם אומרים להם כל הארן לה' וכו' עיי"ש והוא תמי' דממ"נ אם יאמינו לישראל מה שכתב בתורה הלא כמה פעמים כתוב בתורה שה' נתן לישראל את הארץ והבטיח לאבותינו שיתן להם את ארץ ישראל. וגם מבואר בתורה איך נתן לישראל את הארץ ע"י משה ויהושע ואם לא יאמינו להם גם לבראשית לא יאמינו. ועוד קשה דבשביל טעם הנ"ל היה די לכתוב בראשית באמצע התורה ולמה הוצרך להתחיל מבראשית ולתרץ זאת נראה דהנה כל השכר של מצות הוא מה שנתן להם א"י כמבואר בתורה כמה פעמים אצל שכר המצות וכן בעונש כתיב ואבדתם מן הארץ הטובה. והנה הכת שמאמינים בקדמות העולם הם מאמינים ג"כ שהכל בחיוב וא"א להקב"ה לשנות שום דבר כמבואר דעתם במורה. ולזה מתרץ רש"י שפיר דלא היה אפשר להתורה להתחיל במצות דכל זמן שאין ידוע שהוא פועל ברצון א"א להאמין שום נתינת שכר מהקב"ה כיון שהוא אין פועל ברצון והוא ידוע שבכל מקום שיש הרהור נגד הקב"ה מכנה רש"י ז"ל בשם אומות העולם לישראל כמבואר בכל מקום לרש"י ז"ל בחוקי התורה שהשטן ואומות משיבין ולזה תירץ רש"י ז"ל שפיר שהוצרך להתחיל התורה מבראשית קודם צווי המצות שאם ישיבו האומות העולם לסטים אתם שכבשתם את ארץ העמים פי' שא"א לומר דשכר מצות שהוא נתינת הארץ להיות מהבורא כיון שאין פועל ברצין רק בכחם לקחו הארץ כשאר לסטים. לכך התחיל מבראשית להיא שהוא פועל ברצון וא"כ יאמינו בהשם ויעשו המצות כיון שהוא פועל ברצון ויתן להם שכר המצות:

במדרש להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם א"א לפרש לכך סתם הכתוב בראשית ברא אלהים. ברמב"ן ריש פ' בראשית והוא אין לו הבנה ולפרש זאת נראה דהנה אמרו חז"ל שהכל נברא ביום א' והיו עומדין על פתח הקרקע וגם אמרו שהמלאכים נבראו ביום ב' שלא יאמרו מיכאל מותח בצפון וגבריאל בדרום. וגם זאת אין לו הבנה לכאורה דמנין יודעים שהמלאכים נבראו ביום ב' דשום נברא לא היה ביום ב' בתחלת הבריאה רק ממ"ש בתורה וא"כ היה לכתוב בסתם שהקב"ה ברא הכל וגם הש"ס דחגיגה שאמרו תהו זה קו ירוק שמקיף כל העולם כולו שממנו יצא החשך. בהו אלו אבנים המפולמות שיוצאין מהן מים שהוא תמוה. ולענ"ד ליישב כל זאת בעזרת הש"י ובזה יובן הרבה ענינים ואגדות תמוהים. דהנה הרמב"ם וכל הפילוסופין כתבו דמקודם נברא חומר היולי והוא ממלא כל חלל השמים ואח"כ הלביש החומר הזה בד' צורות היסודות בחלק הסמוך לגלגל צורת אש, ולמטה צורת אויר ואח"כ צורת המים וצורת ארץ ומחמת תנועות הגלגלים נתהוה ערבוב בהיסודות ובזה נתהוה כל המרכבים וכתב הרמב"ם דחומר החמור וחומר הסוס אחד הם רק חילוק ערבוב צורות היסודות יש ביניהם, וא"כ בראשונה נברא ביום א' החומר והצורות של השמים וארץ, וחשוב כאלו נברא עמהם כל תולדותיהם שהבריאה ביום א' היה יש מאין ובשאר הימים יש מיש, ולהחומר קרא תהו כמ"ש רש"י ז"ל שאדם תוהא עיי"ש והיינו שאין בו שום ממשות שישיג אותו האדם, ומה שאמרו שהוא קו ירוק שמקיף כל העולם נעשה מזה החומר ונקרא מקיף שהוא התוך ושרש של כל העולם ומה שקורא אותו קו ירוק הוא מפני שהחומר הוא סיבת ההעדר, ובערוך כ' שירוק הוא מלשון שנתהפכו כל פנים לירקון, והוא שהולך דם הנפש. ולזה אמר שממנו יצא חושך דהיינו ההעדר והמות שמחשיך כל העולם. והוא בסיבת החומר וידוע שהצורות אשר מתחלפין תמיד על החומר נקראין בשם מים כמו מים המרוצין. ואבן יקרא על היסוד כמו שנאמר (בראשית מ"ט) משם רעה אבן ישראל ופי' הראב"ע דאבן הוא עצם הדבר. ולכך מכנה אותו הש"ס בשם אבנים מפולמות שיוצאין מהם מים מפולמות פי' בריאות וחזקות וכן פי' הערוך, וחושך על פני תהום זה צורת האש שהוא יסוד אש כמבואר במורה וברמב"ן ורוח אלהים זה האויר על פני המים זה יסוד המים. ותראה היבשה זה הארץ, ומה שאמר ביום ב' יהי רקיע שמקודם נברא רק חומר השמים. ולבסוף הלבישו בצורה ונקרא רקיע וזהו יתחזק הרקיע וזה שאמרו ג"כ שהמלאכים נבראו ביום ב' אף שמקודם נברא אצילות בריאה יצירה עשי' דק שהמלאכים הן כחות כי הכוחות נקראו ג"כ בשם מלאכים כמו שאמרו חז"ל אין לך כל עשב ועשב שאין מלאך מכה אותו ואומר לו גדל. וכן אמרו מלאך נכנס בבטן אשה ומצייר צורת הולד ופי' במורה שכח הצומח בעשבים יקרא מלאך, וכן כח המוליד נקרא גם כן מלאך. וזהו שאמרו מיכאל מותח בצפון וזהו ע"ד מליצה. דהנה החוקרים אומרים שהסיבה שהארץ מונח באמצע שהרקיע מושך מכל צד ולזה אמרה תורה שמעיקרא לא היה בדבר שום כח רק תולה ארץ על בלימה וזה שאמרו במדרש להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם א"א. היינו שא"א לאדם להשיג מן השכליים הנבדלים שנבראו קודם שמים וארץ. וראשית הגילוי להשיג הוא מהשמים וכמו ראשית גוים עמלק. שפירושו שעמלק נגלה בראשון להלחם עם ישראל. וכן וירא ראשית לו. שפירשו ראשית הכיבוש וכמו כן כאן הכוונה על ראשית הגילוי הוא שמים וארץ. ולכך סתם וכתב והתחיל מבריאת שמים וארץ וכאילו כתב ראשית הגילוי היא שמים:

פסוק ג

יהי אור ויהי אור, כמדרש מהיכן נברא אורה מלמד שנתעטף הקב"ה בשמלה והבריק מזיו הדרו מסוף העולם עד סופו. והוא תמוה דהא כל הנבראים נבראו יש מאין וא"כ מה הוא השאלה על האור מהיכן נברא. ונראה לפרש דהיה קשה לו שבכולן נאמר ויהי כן וכאן נאמר ויהי אור משמע דנברא אור אחר, וע"ז שאל מהיכן נברא כיון שכל הנבראים במאמר נברא וזה האור שלא היה בו מאמר מהיכן נברא וע"ז השיב שלא היה צריך מאמר לאור הבריאה שנתעטף באור הראשון כשמלה והבריק מזיו הדרו מסוף העולם ועד סופו הכוונה נראה לומר שאמר על דרך מליצה שאור הראשון שהוא עטופו של הקב"ה והוא האצילות והאור הב' הוא רק כבריקת אור היוצא דרך מסך מבדיל. שאינו רק כבריקת האור מאור הראשון ופי' של מאמר ויהי אור היינו שכבר אמר שאצילות נברא מקודם:

פסוק ה

יום אחד ברש"י ז"ל לפי סדר הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון ע"ש. ונראה לפי שהבריאות שהיה ביום א' לא השוו לכל הברואים שהיו בשאר הימים בכמה דברים שביום א' היה הבריאה יש מאין משא"כ בשאר הימים הי' הכל יש מיש שכולם נבראו ביום א' כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק אלה תולדות השמים ע"ש וגם שביום א' היו כולם רוחניים היינו שכל הנאצלים ואף השמים וארץ היינו החומר היולי של השמים וארץ והצורה שאין להם מציאת גושמי לכך נכתב יום א' לומר שבריאת יום א' אין להם חיבור עם הבריאות שנבראו בשאר הימים:

פסוק ו

יהי רקיע פי' רש"י ז"ל יתחזק הרקיע ע"ש, פי' שביום ראשון לא נבראו רק חומר היולי של הגלגלים וביום שני ניתן לו מציאת נשמי:

בתוך המים פרש"י באמצע המים העיקר כפי' האלשיך והכוונה דהיינו שהוא אמצעי בין בריאת הרוחניים ובין המיים כעין שאמרו החוקרים שהקוף הוא אמצעי בין הבהמה לאדם כמי כן השמים הם אמצעים בין הגשמיים והיוניים שאינו גשמי ממש וזהו כוונת רש"י ז"ל במ"ש כמו שיש הפרש בין המים שעל הרקיע לרקיע כמו כן יש וכו' פי' שהמים הם כינוי למצואים הרוחניים שעל הרקיע וכמו שיש ריחוק מציאת בהרקיע נגד מציאת הרוחניים כן יש ריחוק מציאות ברקיע נגד מציאות הגשמיים:

פסוק יא

ברש"י ד"ה עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן לפיכךכשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם הוא על עוונה ונתקללה, והוא תמוה דהארץ לא בבחירה עשתה שאין לה שכל, לכן נראה דאם אדם לא הוה חוטא בעץ הדעת היה חומרו מזוכך קרוב בדומה להנפש, והראי' כי בתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור באל"ף והיה הטבע ג"כ מתוקן, והיה העץ דומה קצת להפרי אך מפני שהיה אדם חוטא ועתיד לחטוא לא היה הטבע כ"כ מזוכך שתהא יכולה לעשות כך ומאמר של הקב"ה לא יתקיים עד לעתיד שיתקן האדם, ויתקן הטבע ג"כ וכיון שע"י חטא אדם נעשה זה לזה אמר כשנתקלל האדם על עוונו נפקדה גם היא ונתקללה והכוונה דבפרשת בחקתי כתוב אז תרצה הארץ את שבתותיה, ופרש"י שיתפייס כעס המקום הרי מבואר שע"י מה שהארץ מקולקלת ונעשה עונש על ידה נתפייס כעס המקום וכיון שע"י מה שהיה האדם עתיד לחטוא נתקללה בעץ עושה פרי לכך כשחטא במעשה נפקדה גם היא ועל עונה כלומר שנפקדה על הקלקול שגרם העון בה ולכך נתקללה עוד יותר להעניש האדם על ידה:

פסוק לא

וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. הנה יראה דבר זה לומר שאחר עשייתו ראה שהוא טוב ולא קודם לכן, ודבר זה לא שייך רק בבשר ודם ולא בהש"י יתעלה, ונראה שבא לומר שבריאת העולם לא נראה טוב לבן אדם כלל כמ"ש הרמב"ם ז"ל במורה דהרעות שבעולם הזה הן רבות מאוד, והבריאה יראה כאלו הן נקמה מן האדם וכן אמרו חז"ל נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ובזה פרשנו הפסוק (תהלים נ"ב) אודך לעולם כי עשיתי ואקוה שמך כי טוב נגד חסידך שהוא תמי', ונראה לפרש כי הלמ"ד דלעולם הוא לשון בעבור כלומר אודך בעבור עשית ואף שנראה בתחלת הדעת כי טוב שלא נברא מ"מ אקוה שמך כי טוב כלומר אקוה הטוב אשר הכינות נגד חסידך בעולם הבא וזהו ג"כ כוונת הכתוב שבא לומר שהטוב שבבריאת העולם עין לא ראתה ואין ניכר לבני אדם רק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד:

וירא אלהים וגו' אשר עשה והנה טוב מאוד. בפ"ב דעירובין אמרינן ג' שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה אי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. והוא תמוה דודאי לא נתחכמו על מדותיו ח"ו, ובפרט שהוא נגד מאמרו יתברך וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, וגם דקדוק הלשון קשה, דאמר נוח לו לאדם דהוי לי' לומר נוח לאדם, אלא נראה דודאי המציאות טוב מאוד, רק דהפלוגתא הוא על כוונה אחרת דהיינו על תחילת הבריאה אם נוח לו לאדם בבריאות מחמת שיבא אח"כ למדרגה ויותר גדולה, או אם אינו נוח לו לאדם להבראות מחמת יראתו שלא יעשה רשע, ובע"כ הוא נוצר והא דסתם התנא באבות וקאמר שע"כ אתה נוצר היינו לפי שנמנו וגמרו דנוח לו לאדם שלא נברא והדר קאמר ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו, פי' כי צער גדול היא להנשמה לירד לזה העולם ע"כ יפשפש, ופי' ופשפש הוא תרגום של חיפוש היינו שיחפש אחר מצות עשה כדי לקיים כל המ"ע כדי שלא יצטרך לחזור להתגלגל, וסובר דמשום חסרון מ"ע ג"כ יתגלגל, ואמרי לה ימשמש במעשיו פי' שימשמש בשעה שבא מעשה לידו שלא יהא בה עבירה ושוב לא יתגלגל וסובר דאינו מתגלגל אלא בשביל תיקון עבירה ולא בשביל חסרון מ"ע כמו שמצינו מחלוקת בזה בספרים. ועוד י"ל דהנה בתיקוני זהר תיקון ארבעים וכן בזהר יש מחלוקת דכשהנשמה מתגלגל כמה פעמים אם הגוף הראשון עומד בתחיית המתים דחד אמר דכל גופא דלא אשתלים אינו עומד בתחיית המתים וחד אמר דכולן עומדין וא"כ לפ"ז אתי שפיר דהנה הנשמה ודאי יש לה תועלת גדול במה שיורדת לעולם מאחר שמשתלמת במצות שוב. לא תאכל נהמא דכסופא כמבואר בספרים אבל הגוף דלא אשתלים למאן דאמר דאינו עומד בתחיית המתים ודאי נוח לו שלא נברא כי מה תועלת יש לו בבריאה כיון שאח"כ כלה ובריאותו לא היה רק לצורך הנשמה כמו שאר בעלי חיים הנבראים לצורך האדם וזהו מחלקותן דנוח לו לאדם היינו הגוף של האדם דמאן דסובר דנוח לו שלא נברא סבר גופא דלא אשתלים אין לו תקומה, ומאן דסובר דנוח לו כשנברא סובר דהכל עומדין ויזדככו ולכן טוב לו שנברא ובזה יתפרש מאמרם ז"ל בברכות ה' ר"א חלש על לגבי' ר"י חזי' דהוי גני בבית אפל, גליי' לדרעי' ונפל נהוראי, חזי' דהוה בכי א"ל אמאי קא בכית וכו' א"ל להאי שופרא דבלי בארעא קא בכינא וכו'. המאמר הזה תמוה מאוד דאין סברא כלל מחמת גילוי הזרוע יפול נהורא. גם דאין שייכות לבכות על השופרא דבלי בארעא, ונלפענ"ד לפרש עפ"י דרכינו הנ"ל דחזי דהוי קא גני בבית אפל היינו שהיה חלש מאוד שלפי חולשתו היה נראה לו שודאי מיתתו וקבורתו לא יאחר מקום הקבורה מכנה לבית אפל, אזל גליי' לדרעי' ונפל נהורא פי' כי הצדיקים באים בכת מעשיהם כמו שאומר הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה, והפייטן יסד כי הם בזרוע באו עדיך וזהו כוונתו כאן שגלי' לדרעי' וכו' כלומר שגילה כוחו בתפלתו כמו חבקוק שעג עוגה ועמד בתוכה ואמר איני זז מכאן, ובכח מעשיו ותפלתו נפל נהורא, דהיינו שהתחיל לשוב לאיתנו, וחזיי' דהוי בכי וא"ל מה בכית וכו' אי משום מזוני פי' מחמת שאתה רואה גודל עניותך חושב אתה כי רבו עונותיך, אל תחשוב כן כי הוא רק משוםשאין אדם זוכה וכו' א"ל להאי שופרא דבלי בארעא, פי' דלמ"ד דגופא דלא אשתלים לא יקום ולזה ר"א ור"י שלא זכו לבנים ואף דהיו לו בנים ומתו ר"י ס"ל ביבמות ס"ב שלא קיים פרי' ורבי'. והיו יראים מגלגול וממילא לא יקום הגוף אשר כל ימיו עמל בתורה ומצות ואין שופרא גדול מזה יבלה בעפר ולא יקום ולכך בכו תרווייהו ובאמת ודאי דצדיקים כאלו לא הוצרכו להתגלגל שרבוי עסקם בתורה ומצות פטרם כמו בן עזאי שאמר נפשי חשקה בתורה רק מכח ענוותנותם חששו שמא יגרום החטא ולכך בכו:

פרק ב

פסוק א

ויכולו השמים הנה הפרשה זו נאמרה בכפל דברים הרבה ויכולו השמים ויכל אלהים וישבות שבכולם כוונה אחד להם ועוד לשון ויכולו משמע שהן מעצמן כלו, קשה מאוד, לכן נראה דיש ב' דברים הנקראים יום השביעי ושבת כי אלף השביעי ג"כ נקרא שבת יום שכולו שבת. והנה תיבת ויכולו התרגום מפרשו ואשתכללו ועל ויכל מפרש ושיצי, ולכן נראה כי הגמר מלאכה נקרא שיכלול כי ששת ימים אף שנעשה המלאכה מ"מ הרוחניות קנו בשבת, כמבואר באלשיך וזהו שיכלול ויפוי המלאכה כי בלא זה אין המלאכה שוה כלום וזהו השכלול של כל המלאכה ולזה אמר ויכולו כלומר שמלאכת שמים וארץ אשתכללו היינו שאז קנו שמים וארץ להקרא בשם מלאכה שמקודם לא היה מלאכתן ראוי להתקיים ויכל אלהים כתרגומו ושיצי היינו שלא עשה שום מלאכה חדשה וישבות ביום השביעי זה קאי על אלף השביעי שנקרא ג"כ יום השבת ויום השביעי ואז ישבות הכל כמ"ש ישעיהו ונגלו כספר השמים ולזה כתב מכל מלאכתו היינו ממלאכת שמים וארץ שמדבר בהן התורה ויקדש אותו נאמר ג"כ על אלף השביעי כי יום זה יהיה מופרש ומובדל לקדושה מכל הימים וכן בתפלת אתה קדשת נאמר ג"כ על אלף השביעי ולזה אמרו תכלית מעשה שמים וארץ ושבת של עולם הזה מרמז ג"כ על שבת של עולם הבא וגם כוונת הכתוב הוא שע"י ויכל אלהים ביום השביעי מרמז שישבות ביום השביעי דהיינו אלף השביעי שישבות מכל הגשמיים:

פסוק יז

כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בשבת נ"ה אמרינן אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון וכו', עיין מהרש"א שהקשה דהאיך שייך שהמיתה שהוא חמורה תהיה על חסא שהיא שוגג, והיסורין שקלין ממיתה יהיה דוקא על עון שהוא מזיד ועוד הקשה דהש"ס הקשה מארבעה מתו בעטיו של נחש ומכח זה מסיק דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון דהאיך מוכח מברייתא דיש יסורין בלא עון. ונלענ"ד לתרץ דיש שני מיני מיתות מיתה טבעית אשר הוקצב לו מיום הולדו ע"י ליחה טבעית וחום הטבעי שהחום ניזון מהליחה ומייבש הליחה הטבעי וממזג הליחה באוכלין ומשקין ונקרא ליחה המזגי. וכאשר נתרבה הליחה המזגית על השרשית מיד מת ויש גם כן מיתה ענשית שמת מחמת עונש חטאו באמצע ימיו. והנה מה שאמר אין מיתה בלא חטא כוונתו שאפי' מיתה טבעית אינו בא רק על חטא דאי לא היה חוטא היה הקב"ה הכל יכול עושה לו נס שיהיה חי לעולם כמו לאליהו ומפרש הקרא דנפש החטאת היא תמות דהיינו אפי' מותה טבעית אינה באה רק על נפש החוטאת תדע שמקשה מארבעה שמתו בעטיו של נחש ואם היה כוונתו כ"א על מדה ענשית לא היה מקשה כלום. ולזה א"ש ג"כ קושיות מהרש"א דוודאי לנס גדול כזה שלא ימות אפי' מיתה טבעית צריך שיהיה נקי אפי' מחטא שוגג, משא"כ יסורין שהן מן הסתם עונשין אינן באין רק על עון וכיון שמוכיח מהד' שמתו בעטיו של נחש דיש מיתה בלא חטא וא"כ קשה הקרא דכתיב נפש החוטאת היא תמות וע"כ צריך לפרש דקרא מיירי במיתה ענשית וקמ"ל קרא דאפילו נפש שהיא רק חוטאת דהיינו שוגג ג"כ מתה דלפעמים באה מיתה ג"כ על חטא שוגג, וממילא מוכח דיש ג"כ יסורין על חטא שוגג מק"ו דמה מיתה שהוא חמורה מיסורין באה לפעמים על שוגג מכ"ש יסורין שהן קלין ממיתה שבאין לפעמים אך בלא עון מזיד רק אפי' על חטא שוגג ומתורץ ג"כ הקושי' השניה של מהרש"א:

פסוק יט

ויבא אל אדם לראות מה יקרא לו, להבין מה ענין קריאת שמות הללו גם מה שכתוב וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו אין לו הבנה ויותר תמוה מה שאמרו שאפי' להקב"ה קרא שם, וגם מה שאמרו בש"ס שבא אדם על כל בהמה וחי' ולא נתקררה דעתו ייע"ש והוא תמוה מאוד, ונראה דידוע שאין שום דבר מתקיים עד שיהא לו שפע רוחניות מלמעלה דרך השתלשלות אמצעי' מלמעלה ולולא שפע רוחניות אין לו קיום. וידוע שהשפע רוחניות מכונה בשם קריאה וכמ"ש במלאכים וקרא זה אל זה, וכן בברכת יעקב נאמר ויקרא בהם שמי הכוונה שהאבות הן הן המרכבה והמדות עליונות מכונים בשם המרכבה ובשם האבות כי אברהם הוא מדת חסד ויצחק הוא מדת פחד ויעקב תפארת וזהו ענין ברכתו של יעקב שאמר ויקרא בהם שמי כלומר שישפיע בהם מדת עליונות המכונים בהם שמי ושם אבותי. ושם נאמר על ענין מציאות דבר חשוב כמו קראתיך בשם וכמ"ש הרמב"ם מה שמי דהיינו ענין מציאות קדושתו ית"ש עיי"ש במורה ה"א ולזה נ"ל לפרש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל ודברים כ"ה) דהיינו ליתן לו מציאות חשוב בישראל כי היבם נותן מציאות לנפש המת דהבן הנולד נותן מציאות חשוב להנפש כידוע. ובזה נראה דזה כוונת הכתוב כאן שע"י מציאת האדם משפיע שפע רוחניים לכל הברואים שנבראו קודם וע"י השפע השופע ע"י האדם ניתן קיום מציאת לבהמה וחיות וזהו קריאת השמות הנאמר כאן וזהו וכל אשר [יקרא] לו האדם נפש חי' הוא שמו והכוונה כפי השפעה הרוחניות שישפיע עליהם האדם והשפעה הרוחניות מכונה בשם נפש חי' הוא שמו לעולם. והכוונה שהבהמות וחיות יתנהגו בטבעם כפי טבע האדם הרוחניות שישפיע עליהם האדם והשפעה הרוחניות מכונה בשם נפש תי') שאם האנשים מטיבים מעשיהם גם הבהמות והחיות יטיבו מעשיהם כמו חמורו של פנחס בן יאיר ולעתיד נאמר וארי' כבקר יאכל תבן וכו' לא ירעו ולא ישחיתו ובדור המבול אף הבהמות וחיות השחיתו דרכם וזהו מה שאמרו במדרש חכמתו מרובה משלכם וכו' הכוונה שע"י המלאכים א"א שיושפע על ידם שפע רוחניות לבהמות וחיות היות שאין בהם ענין גשמי כלל משא"כ ע"י אדם וזהו כוונת המדרש שגם להקב"ה קרא שם הויה היה בכוונתם שלא נטעה לומר שאין כת באדם ליתן שפע רוחניות לבהמות ולזה אמר שאדרבה שאף להקב"ה קרא שם פי' כי הכתוב אומר תנו עוז לאלהים ואמרו ז"ל גדול כח הצדיק שמהפך מדת הדין למדת הרחמים וכפי מעשיו נקרא שמו של הקב"ה אם עושה רחמים נקרא שמו הויה ואם לאו נקרא אלהים וזהו כוונת הכתוב שע"י מעשיו הטובים של האדם גורם לקריאת השם של הקב"ה שיהא נקרא בשם הויה ואדם נותן עוז להקב"ה כביכול וזה שייך שפיר הכוונה של הכתוב ולאדם לא מצא עזר דהיינו אחר שמצא שנתן כח והשפעה לכל הגשמיים שיהא בהם קיום מינים ובתחלת בריאת אדם היתה כוונת הבריאה שיהא אדם קיום באיש כמו המלאכים מה שא"א אם הוה מציאותם נברא בפירוד כי שרש הפירוד הוא שרש ההפסד וזהו ולאדם לא מצא עזר דהיינו עזר לו להשפיע אישות ולהוליד בדומה לו להיותו קיים באיש לזה הוכרח ליקח אחת מצלעותיו כדי שהשפע שישפיעבהם לזולתם שיהיה בשורש אחדות ויהיו יכולין להיות קיימין באיש כשלא יחטאו וזהו הכוונה שבא על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו שבא במחשבתו ועיון בהשפעת הרוחניות שיש בכל מיני בהמות וחיות שמחמת שהזכר והנקבה שלהם נברא ע"י פירוד א"א להיות שהם קיום באיש עד שבא על חוה ולזה נקרא האדם איש שנברא להיות קיום באיש ולהוליד גשמיים באיש ולכך נקראת האשה אשה כי איש ואשה הוא מלשון התחברות שנתחברו להיות אחד כמ"ש הרמב"ם במורה בשיתוף שם איש עיי"ש, ולזה אמר עצם מעצמי ולזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת כי אם נבראת מנפרדים לא היו נקראים איש ואשה ולא עליו שם איש ולא עליה שם אשה מחמת שלא היו מושפעים כל כך שיהיו משפיעים באופן שיהיו קיימים באיש משא"כ עתה שנבראים באחד והיא חשובה להשפיע קיום להיות קיים באיש ולזאת יקרא אשה ועוד כי בבהמות וחיות אין בהם זיווג מתחבר שזכר מי שהוא בא על נקבה מי שהיא משא"כ זיווג איש ואשה משמים נזדווגו יחד בגופם ונשמתם בדרך בריאתם כאדם הראשון וחוה שנבראו ביחד וזהו כוונת המדרש בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים וכו' והכוונה לזה כעין הכוונה במ"ש חז"ל בתחלה עלה במחשבה לבראות בעוה"ז במדה"ד יע"ש שבודאי אין שייך לומר בהקב"ה שנמלך וחוזר ממה שהיה חושב קודם רק שהכוונה כמ"ש האלשיך שהעולם נברא במחשבה ובמאמר והיינו שקודם על ידי המחשבה היה הבריאה נתהווה בריאה דקה ורוחניות ועל ידי מאמר נתעצם הבריאה והיה הולך ומתפשט ונתהוה מציאות גשמי וזה שאמר שעלה במחשבה לבראות במדה"ד הכוונה המציאות הדק שנעשה ע"י המחשבה הי' במדת הדין וההתפשטות שהיה במאמר עד שנעשה מציאות גשמי הי' במדת הרחמים אחר שידוע שבעולם הגשמי לא יתקיים במדה"ד ומה שהי' המחשבה במדה"ד היינו שאם לא הי' במחשבה מדה"ד לא הי' שום מציאות לרע כלל ולא הי' בחירה בעולם והקב"ה רצה שיהי' בחירה בעולם חפשית לזה הי' במחשבה על מדת הדין ולפ"ז הכוונה ג"כ כאן ע"ז שמציאות של אדם וחוה שהי' בדקות ע"י המחשבה הי' שיהיו שנים שאם הי' המחשבה שיבראו כאחד הי' הקיום באיש הכרחי והקב"ה רצה שיהי' הטוב והרע, החיים והמות נגמר על ידי בחירותם לכך היה המחשבה על השנים:

פסוק כב

ויביאה אל האדם. בעירובין (דף י"ח) אמרינן מכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן, ופ"ק דברכות אמרינן כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות. ומעודי תמהתי מה טיבה של מצוה זו כיון דאנן מבקשין כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלמא דאין שמחה גדולה משמחת. חתן וכלה ומה מצוה לשמוח לב שמחים ולשמח לב עגמי נפש יש מצוה ולא לשמוח לב שמח. ומה שנ"ל בזה להקדים מה דאמרי' לקמן ברכות שם במערבא אמרו לי' הכי מצא או מוצא. מצא דכתיב מצא אשה מצא טוב. או מוצא דכתיב ומוצא אני את האשה מר ממות. ולכאורה יקשה האיך שייכות לשאלה זו בשעת נשואין שאין ידוע לו עדיין טבעה ואיכותה ובודאי טובה הוא בעיניו כיון שנשאה עכשיו, ונראה דהנה יש לראות גודל מעלת הנושא אשה בת בנים דא"א לבוא לגודל שכר המקווה לבלתי ב"ת כ"א ביש לו בנים. דהא חזינן דאברהם דהיה צדיק שאין כמותו ובאומרו אליו ית' שכרך הרבה מאוד. השיב מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. ואם אברהם אמר כן אנן מה נעני' בתרי', וזה מעלת הנושא אשה לשם שמים וע"ז ודאי יש לשמות כשמחת בית השואבה כי בזה זוכה לרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה. וע"ז ודאי נאמר מצא אשה מצא טוב אמנם בהיפוך הנושא אשה כדי למלאות תאותו ומשביע עצמו בתאוות היצה"ר ואין מחשבתו כ"א לזה. אז מן תאוות ההיתר יבא אל האיסור כי כן דרכו של היצה"ר כשימלא תאוותו מן ההיתר ואח"כ כשלא יהיה לו מזומן ההיתר מביאו אל האיסור, וע"ז ודאי נאמר ומוצא אני את האשה מר ממות וכל המקרא. וזה הגדת בני מערבא שמודיעין לו שבאשה יש מצא ומוצא. שבכוונתו לש"ש הרי מצא ובאם לאו ח"ו הרי מוצא. וא"כ כל נושא אשה יכנס בסכנה עצומה. כיון שבדבר שיש בו תאוות גשמיות והחומריות גדולות הערך עד שהמשילו ואמרו שהוא אחד מס' בג"ע. מחויב האדם שיתבטל תאוותו עד שיהיה כאלו כפאו שד. שיהיה רק כוונתו לשם שמים. וזהו מגדולי הנסיונות ולזה מצוה על כל העומדים שם לשמחו לדבר מצוה ולהודיע לו כמה הוא זוכה עי"ז. ושגם אברהם אבינו לא הגיע למעלת רב טוב הצפון עד שהיה לו בנים. וזה אמרם קול חתן וקול כלה. קולאומרים הודו שיהיה קולם רק בהודאה לה' ושמחת ה' יהיה על ראשם. אבל אלו המשמחים בדברים המהבלים תהי עונותם על עצמותם. ולפ"ז יש לכוין מאמרם ז"ל (ברכות ל"א) אמרו לי' רבנן לרב המנונא לשרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנא. דלכאורה קשה הא מצוה לשמח חתן וכלה ובזה אין שמחה ולפי הנ"ל א"ש דמצות השמחה הוא רק לכבות ממנו עונג העוה"ז ולהגדיל המצוה ולשמחו במצוה שעושה ולזה שפיר אמר בכפל ווי לן דמיתנא לומר שההולך בתאוות לבו להרבות בתשמיש מביא מיתה טבעית כמ"ש הרמב"ם ומיתת עוה"ב כי יבא אל האיסור ולכך אמרו הם ז"ל שם הי תורה והי מצוה דמגנו עלן היינו דבטלו מינן מיתה טבעית ומצלי עלן מעונש העולם הבא. וזה כוונת מאמרם ז"ל בברכות אמר ר' חנינא לעת מצוא זו אשה, ולכאורה קשה דסוף הכתוב רק לשטף מים רבים אליו לא יגיע. אין לו שייכות להתחלת הקרא. ונראה הכוונה כיון שסוף הפסוק רק לשטף וכו' ע"כ מיירי קרא בדבר שיש לחוש שיחטא בדבר שלא יהיה לו תקומה לכך מתפלל ששטף מים רבים אליו לא יגיע בדבר זה. ולכך אמר רבי חנינא זו אשה דעריות נפשו של אדם מחמדתן והוא מעוות שא"י לתקן. וע"ז אמר צריך להתפלל ששטף מים רבים לא יגיע אליו ור' נתן אמר שם לעת מצוא זו תורה דאמרו חז"ל זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סמא דמותא, וגם אמרו הלומד שלא לשמה מוטב לו שלא נברא וצריך להתפלל ע"ז שיהיה תורתו לשמה שלא ישטף במים רבים שיירש ע"י תורתו תרתי גיהנם ר' נחמן אמר זה מיתה דהמקובלים כתבו דסמוך למיתה השטן וכת דילי' מפתים אותו ולפעמים מחמת יסורין ח"ו יהיה מבעט ויקצוף באלהים ר"י אמר זה קבורה כי הקבורה הוא כפרה. ובתוכחה נאמר והיתה נבלתך מאכל לעוף השמים וזהו העונש הגדול שבגדולים כמו שמצינו בנביאים כדכתיב בקהלת גם קבורה לא היתה לו טוב ממנו הנפל ועיי' פירושים שם ועוד הפליגו בעונש גדול מזה שיקולע בכף הקלע וע"ז צריך להתפלל הרבה שלא ישתטף במים רבים ר"י אמר זה בית הכסא דהיינו כמ"ש הכותב בעין יעקב דהיינו דחיית המותרות בעניני המושכלות דהיינו כשמעיין במושכלות וצריך לדחות הדעות הנפסדות מהאמונות רעות שהשרישו הפלוסופים האפיקורסין ע"ז צריך להתפלל שלא ישטף במים רבים ולזה אמרו במערבא דעדיפא מכולהו דע"ז ודאי צריך להתפלל מאוד כי שאני מינות דמשכא ובאמת לכולן כוון דוד בעת מצוא באיזה דבר שיש לחוש בו שישטף במים רבים שצריך להתפלל הרבה ע"ז:

לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת לכאורה קשה דאף אם לא היה נלקחה מאיש רק היו נבראים שנים כמו בהמות וחיות כשהוא נקרא איש היא ראוי להקרא אשה, כמו פר פרה חמור חמורה, ונראה דעיקר נתינת הטעם במ"ש כי מאיש לוקחה הוא שלא נאמר כיון שהוא יקרא אדם ראוי לקרות אשה אדמה כמו פר פרה לזה נתן טעם כי מאיש לוקחה דבשלמא אם נבראה גם מאדמה כמו האדם היתה נקראת בשם אדמה כמו פר פרה אבל אחר שהיא לא נבראת מהאדמה בשוה עמו לכן הוא ראוי לקרותו בשם אדם כי הוא נברא מן האדמה אבל היא נלקחה מהאיש ראוי לקרותה בשם אשה:

פרק ג

פסוק א

אף כי אמר אלהים מכל עץ הגן. להבין מה ענין הנחש עם האדם וחוה ומה היה טענתה וגם מה ששינה חוה בדברי הקב"ה שאמרה לא תגעו בו וגם מה שאמרו ז"ל שדחפה עד שנגעה בו ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה שהענין קשה להבין דהא על הנגיעה לא צוה הקב"ה וגם אין ראיה מהאונס ונקדים לזה משל אחד פעם אחת גזר המלך שלא להוציא המטבע שלו חוץ למדינה שלו ודרך גזירת המלך שכל מקום שלא הוכרז גזירתו שלא ליתן עונש למי שיעבור על גזירתו כיון שלא הוכרז עדיין במקומו וכששמע אחד מירושלים מה שהוכרז המלך בצרפת והיה ירא שבמהרה יוכרז גם כן במקומו ונחפז לבוא למקומו להוציא קודם שיכרוז כל המטבעות חוץ למדינה בספר להרויח בהם וגם אחר שהוכרז במקומו מוליך המטבעות למקום אחד עד קרוב חוץ למדינה אולי יהיה לו קצת ריוח. לשנה הוכרז המלך בצרפת שיש לו מלחמה עם מלך שבמדינה אחרת ואשר חיל של מלך האחר העומדים על הספר לגזול כל הספינות הבאות אפילו של סותרים לזאת יזהרו כל הסוחרים שלא לבוא עד הספר ושמע אותו האיש שבירושלים מה שהוכרז המלך בצרפת וירא לנפשו אולי לא ידעו בני ביתו מזה וילכו עם הסחורה לספר ונחפז לביתו רץ אחר רץ להודיע לבני ביתו שלא ילכו לשם והסחורות שכבר הלכו הזהיר שירחקו מהספר שלשים פרסאות והיה שם איש בער אחד ושאל אותו מדוע בגזירה ראשונה היית נחוץ לעבור על מצות המלך להוליך המטבעות לחוץ ועתה הוא להיפוך שנחפזת להודיע מצות המלך לקיימה. ולא עוד אלא שעשית הרחקה לגזירת המלך עם סחורתך עד שלשים פרסאות מהספר והשיב אליו, שוטה הגזירה הראשונה לא היה רק לטובת המלך ולא לטובתי ומלך במשפט יעמיד ארץ ומקום שלא הזהיר אין לו שום משפט על עוברי רצונו היות שלא הוכרז עדיין במקומו וגם אפי' שכבר הוכרז במקומו יש ביכולתי להוליך המטבעות עד סמוך לספר ממש כי הגזירה לא היה רק חוץ לספר ולא סמוך וכיון שיש בו רק טובת המלך והמלך אין לו דין עלי עשיתי כל מה שביכולתי לטובתי ולפני המלך יש לו התנצלות משא"כ הגזירה השניה אין ענין לטובת המלך ואינו רק הודעת המלך שהמלך ברחמיו מודיע מהדבר שיש בו היזק לבני מדינתו וההודעה חל על כל מי שיודע מההיזק שיבא וגם שהוא דבר שיבא ע"י היזק תש אני לכל החששות שאפשר להיות לכך הרחקתי מאוד אולי אחר אלף חששות יבא הדבר לידי היזק לכך הרחקתי מאוד מהספר. והנמשל הוא בינינו ובין בעלינו כי אם היו העבירות רק גזירת המלך ממה שיש בו טובתו והרחקת טובותינו בודאי מי שלא הזהיר הקב"ה אותו לנוכח לא היה עליו דין ולא היה ירא מעשותו, וכמו כן לא היה צריך גדרים לעשות לעצמו לאסור עצמו בדבר המותר כי למה לו להרחיק נפשו כיון שיש לו התנצלות נגד גזירת הקב"ה אך האמת אינו כן כי המצות והעבירות אינם נוגעים להקב"ה כלל כ"א יצדק מה תתן לו ואם יחטא מה יפעל לו והעבירות הה סם המותבעצמותם ואוי לאנשים החוטאים כי גמלו להם רעה וכל העבירות אינם גזירת המלך רק הודעת המלך שדבר הזה הוא רק למזיק ולזה אף שלא הזהיר לנוכח צריך להזהר לכן צריך לעשות גדרים וסייגות כמו שאדם נזהר בסם המות וחושש אף אלף חששות אף ליגע בו שלא יתדבק בידו מעט ויבא לתוך פיו וכל העבירות הן כמו סם המות וקרא כתיב תמותת רשע רע ואמרינן בש"ס עירובין שהתורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים ובא שלמה ועשה לה אזנים ולכך אדה"ר אשר תפוח עקיבו מבריק יותר מאור גלגל חמה ודאי היה יותר חכם לעשות גדרים יותר משלמה ועשה גדרים לאכילת עץ הדעת וזהו כוונת הנחש עם חוה בזה ששאל הנחש לחוה אף כי אמר אלהים לא תאכלו וגו' פי' ששאל אותה ב' דברים א' וכי אמר אלהים לא תאכלו לשון רבים והוא לא הזהיר רק לאדם כמבואר בקרא שאמר הקב"ה ומעץ הדעת לא תאכל לשון יחיד ולכך לא הזהיר. ב' וכי הזהיר הקב"ה מכל עץ הדעת ולמה עשיתם גדרים לעצמיכם ואוסרים עצמיכם בדבר המותר לכם על מגן. והשיבה חוה אמת כי מפרו הגן נאכל, אך מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר לא תאכלו ולא תגעו בו פי' שהוא דומה כאילו אמר לא תאכלו ולא תגעו בו כי אמר פן תמותון ולא אמות אתכם שלא יהיה הוא הממית רק שהעבירה בעצמה הוא הממית ולזה אמר תמותון להורות שימות מעצמו מחמת עשיית העבירות הממיתות בעצמן ואין זה גזירת המלך רק הודעת המלך לזאת מחויב אנכי לעשות בעצמי לטובתי אף שלא הזהיר הקב"ה אותו וגם לעשות גדרים שלא יבא לדבר המזיק ואמר הנחש לא מות תמותון שהעבירה אינה ממיתה בעצמה רק שהן צורך גבוה שאין רצונו שישתנה כוונתו כמו שהיה בשעת הבריאה ואינו רק גזירת המלך ואינו מחויב רק מי שהזהיר ומי שלא הזהיר אינו מחויב וגם אין מחויב להגדיר עצמו בדבר שלא נגזר וזהו כוונת המדרש שדחפה עד שנגעה בו ופי' שאי אפשר להיצה"ר לפתוח בדבר איסור חמור רק מקודם מפתה אותו לעבור על הגדרים שגדרו חז"ל וממילא בא אח"כ לגוף הענין וקרא צווח הוי מושכי העון בחבלי שוא וגו' וזהו ג"כ כוונת עשיות הנחש עם חוה מקודם דחפה עד שנגעה בו ופי' שפיתה אותה שתעבור על הגדר ומן הקל תבוא אל החמור ועד שהיה לו כח עליה לפתות על לבה ולומר כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' כיון שהוא רק גדר בעלמא כך אין מיתה באכילה כיון שלא הזהירה לנוכח ואח"כ היה להנחש עזר להחטיא את האדם ע"י פיתוי חוה אף שלאדם הוזהר לנוכח:

פסוק יד

ועפר תאכל כל ימי חייך. יומא ע"ה תניא ועפר אמר ר' יוסי בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מקניט את חבירו יורד עמו עד לחייו אבל הקב"ה אינו כן קלל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו. יורד למטה מזונותיו עמו. קלל כנען אוכל מה שרבו אוכל. קלל האשה הכל רצין אחריה, קלל האדמה הכל ניזונין הימנה. והוא תמוה דאטו הקב"ה אינו יורד לחייו הא כמה כריתות ומיתות נכתבו בתורה ואף כרת וערירי שיורד לחייו ולחיי בניו. ולפעמים נוגע העונש אף למשפחתו. לכן נלפענ"ד בכוונתם. דהנה כל העונשין הנתרצין על החטאים קודם עשייתן דהיינו מי שיעשה כך וכך שיוענש כך וכך ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא לשקול העונש נגד החטא רק ששכל אדם לואה מהשיג המושכל על מכונו. משא"כ הקב"ה לו נתכנו עלילות לשקול המשקל במאזני צדק אבל העונש הבא להענשה פתאום, אז מדת הקב"ה רחוק הרבה ממדת בשר ודם. שמדת בשר ודם כשמקניטין אותו פתאום אינו שוקל העונש נגד החטא כלל רק תיכף מענישו בכעס אף שלפעמים יורד העונש עד לחייו על חטא קל. אבל מדת הקב"ה אפי' בשעת הקנטה שוקל העונש נגד החטא שלא יזיק יותר מהראוי כמו בשעה שקילל את הנחש שקילל אותה על גחונך תלך ומחמת זה הי' מזונותי' קשים. והקדים רפואה במה שאמר ועפר תאכל למען יהי' מזונותי' מזומנים קלל כנען במה שאמר עבד עבדים ומה שקנה עבד קנה רבו וממילא אין לו נכסים ליזון מהם. דעבד שקנה נכסים נכסים לרבו, תיקן ענשו במה שאמרו שאסור לומר לו עשה עמי ואיני זנך וממילא אוכל מה שרבו אוכל. קלל האשה במה שאמר ואל אישך תשוקתך ופרש"י שאין לה פה לתבעו. והי' באפשר שהתשוקה תמית אותה. לזה תיקן במה שהכל רצין אחרי'. קלל האדמה במה שאמר קוץ ודרדר תצמיח והי' באפשר שתצמיח כל כך הרבה קוצים ודרדרים, עד שיגרע מזונות ההכרחים. תיקנו במה ששיער בחכמתו הקדומה והנעלמה מעין כל שלא ימעט צמיחת הקוצים מזונות העולם עד שהכל ניזונים מהם ועוד יש לפרש במה שאמר קלל כנען דהנה בספר אהבת יונתן כתב דבמה שקיללו עבד עבדים קללו שלא יהי' לו מזל וכשאין לו מזל ודאי לא ניזון רק מתצמית שפע של ישראל וזהו שאמר אוכל מה שרבו אוכל:

פסוק טו

[השמטות: ואתה תשופנו עקב. בש"ס פ"ק דתענית אמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ישיך הנחש בלי לחש. לעתיד לבא מתקבצין כל החיות אצל הנחש ואומרין לה ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל. אתה מה הנאה יש לך אמרה להן מה יתרון לבעל הלשון והוא תמוה. דהיאך יתיישב בזה הכתוב דאם ישוך נחש בלי לחש גם הענין תמוה שנתקבצו כל החיות לשאול אצל הנחש. לכן נראה דהוא דרך מליצה דהנה כל החיות והשרצים והמזיקין אשר ישנם בעולם אינם באים רק מחמת החטאים שיש בעולם שהחטאים משרישין כח הטומאה בעולם. ועי"ז נתעורר כח הדין ומזה באים המזיקין בעולם כענין אמרם ז"ל בברכות ג' משמרות ראשונה חמור נוער. שניה כלבים צועקים. שלישית תינוק יונק ואשה מספרת עם בעלה. הכוונה ע"ד שאמרנו שבלילה גובר הדין ועי"ז באים דברים המזיקין ואולם ברוב רחמי השי"ת בסוף הלילה מסתלקין ובשעה זו באה השפעה של כח החסד להמין שבעולם העשיי' שמשתלשל מהכח שלמעלה והי' ידוע להן שבאשמורה ראשונה חמור נוער ובשניה כלבים צועקים והכל מחמת כח הדין הגובר אז בעולם. ועי"ז באין דברים המזיקין ובשחרית מתחיל להתעורר כוחות הרחמים והחסדים ועי"ז אשה מספרת עם בעלה, שהשפעת הרחמים גובר אהבה וריעות. וראיי' לדברינו אלה שלעתיד לבא כתיב וגר זאב עם כבש ופרה ודוב יחדיו וכו' לא יריעו ולא ישחיתו וכו' והנה כמעט כל החטאים באים מרוב תאוה ולזה חקר התנא ואמר בלשון מליצה דאילו החיות שואלין להנחש. בשלמא ארי וזאב מזיקים בשביל תאוה כמו החטאים הבאים בשביל תאוה, משא"כ היזק הנחש שמזיק בלי תאוה איזה ענין חטא ישנו בעולם שיעשה האדם בלא שום תאוה והשיב שהוא מחטא לשון הרע שהוא ג"כ בלי תאוה כי מה יתרון לבעל הלשון וזה פי' הכתוב אם ישוך נחש בלא לחש כי בש"ס אמרו גבי קטורת יבא דבר שבלחש ויכפר על דבר שבלחש מוכח דלשון הרע מקרי דבר שבלחש וזהו שאמר אם ישוך הנחש בלא לחש כלומר וכי היה הנחש נושך אם לא היה לחש דהיינו לשון הרע בעולם. ואמר שהיחס שיש ללשון הרע לנשיכת הנחש משום דגם לבעל הלשון אין יתרון ודמיין להדדי:]

פסוק יז

ארורה האדמה בעבורך קוץ ודרדר תצמיח לך וגו'. לכאורה אין לו הבנה כי אין זה קללה כי מה יזיק לו אם תצמיח קוץ ודרדר כשתצמיח גם תבואה ורש"י ז"ל דחק עצמו בפירושו והנראה כי בכדור הארץ יש בו צמיחת דבר טוב ויש בו ג"כ צמיחת דבר רע דהיינו סמים הממיתים וסמים המזיקים צומחים מהארץ וההפרש אשר ביניהם כי הטוב צריך יגיעה וכמאמרם ז"ל כמה יגיעות יגע אדה"ר וכו' משא"כ דברים הרעים צומחים מאליהם ואלו אם היו הדברים הרעים ללא תועלת ודאי לא היה הקב"ה בוראם וכבר ביארו חז"ל שאין פעולות רק בפעולות הקב"ה ומבואר במדרש שע"י ג' דברים שאל דוד עליהם למה נבראו והוצרך לשלשתן ועינינו הרואות כי אפילו הסמים הממיתים הן באים בתוך הרפואות אך ההפרש שביניהם הסם המות אף שירפא לא ילקח רק במשקל כי מעט יותר מזיק משא"כ הדבר הטוב לא במשקל נאכל ואדרבה בקללה נאמר ואכלתם במשקל וכן היא בריאות האדם ששם הקב"ה בשכלו הזך להשיג כל השגות הטובות וכל המדות הטובות. אמנם גם בו יש בכח השגתו להשיג גם הדברים הרעים כעין גאוה וקנא' ושנאה ואפיקורסית וההפרש שביניהם כעין צמיחות האדמה שכל השגות הטובות צריכין לימוד ויגיעה רבה משא"כ אם אדם רוצה לטמא את עצמו אינו צריך לשום טרחה ויגיעה וידוע ג"כ שאם לא היה הדברים הרעים שבשכלו לשום תועלת לא הי' הקב"ה שם בשכלו כח להשיג את הדברים אלו כלל ומצאנו כל הדברים המכונים ברע הרבה קנו שלימות ודביקות רק בזה בפנחס נאמר בקנאו את קנאתי. באליהו נאמר קנאת ה' צבאות בהקב"ה נאמר כי גאה גאה קנא ונוקם לכן אמרו שצריך להיות בת"ח שמינית שבשמינית גאוה, אמנם ההפרש בין המדות הטובות למדות הרעות אף שהן לפעמים טובות היא ג"כ כהפרש שיש בין הסמים הרעים והטובים, כי לפעמים משתמשין אף בסמים הרעים כגון לרפואות והיינו שמדת הגאוה והקנאה כשמשתמשין בהן לתועלת הטוב צריכין להיות במשקל כעין מאמרם בגאוה בת"ח שמינית שבשמינית משא"כ בדברים שהן טובים בעצמותן כתורה וחכמה אין צריך להשתמש בהן במשקל והנה בתחלת בריאת האדם נאמר ואנכי עשיתי אח אדם ישר והיה בהשגת שכלו רק טוב כמלאך אלהים ולא היה צריך יגיעה לשום דבר טוב והטוב היה מאליו ויצמח בשכלו ואם הוצרך להשתמש באיזה דבר רע בעצמותה רק שהוא עשוי לתועלת טוב היה צריך ליגיעה כמו שמיגעין עצמן עכשיו להשיג הדברים שהן טובים בעצמותן כי שורש בריאותו היה רע וטוב וכמו כן היה בריאת הארץ והעולם רע והטוב ההוא נצמח מאליו בלי שום יגיעה ואמרו ובכתובות דף קי"א) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות ואם זה אחר התיקון מכ"ש שהיה זה בשעת בריאת אדם קודם הקלקול ואם היו צריכין לאיזה דבר רע להשתמש בו תועלת טוב היה צריך יגיעה כי מדרגת העולם מן האדם הוא כמדרגת העבד מאדונו כמ"ש בעל תו"ה ולזאת אחר שחטא אדה"ר ונשתמש בהשגתו לדברים הרעים ונאבד ממנו השגות אמיתיות שנברא לזה ונשתמש בהשגות טוב ורע כמ"שהרמב"ם במורה בזה וצריך יגיעה להשגות הטוב והשגת הרע צמח מעצמו בלי יגיעה ולזה אמר לו הקב"ה ארורה האדמה בעבורך פי' כמו שקלקלת כח השגתיך ע"ד שהפכת כוונת הבריאה וצריך יגיעה לדברים טובים והדברים רעים עולים מאליו כן יהיה צמיחת הארץ קוץ ודרדר תצמיח מאליו ובזיעת אפך תאכל לתם דהיינו לדברים הטובים ההכרחים, הצריכים לך תצמיח ליגיעות רבות:

ארורה האדמה וגו' בזעת אפך תאכל לחם בסנהדרין פ' חלק ד' ק"ב ע"ב רב אשי אוקים אג' מלכים אמר למחר נפתח בחבראי. אתי מנשה אתחזי לי' בחלמי' אמר לי' חברך וחברי' דאבוך קרית לי מהיכי בעית למשרי המוציא. אמר לי' לא ידענא א"ל מהיכא בעית למשרי המוציא לא גמירת וחברך קרית לן. א"ל אגמרה לן מיהא למחר דרשינא לי' משמך בפירקא א"ל מהיכא דקדים בישולא. א"ל מאחר דחכימת כולי האי וכו' המאמר הזה תמוה חדא למה הקשה לו דוקא מברכת המוציא מהיכן ידע מנשה שרב אשי לא ידע דין זה ועוד אמאי לא סידר אותן רבי במשנה, כיון שמנשה הי' קודם והי' מקובל אצלו דין זה. ועוד הלשון קשה דאמר מהיכא בעית למשרי המוציא לא הי' לו לומר אלא מהיכא קשרא המוציא או מהיכא קשרית המוציא. ועוד דקאמר מאחר דחכימת איזה חכמה הוא הא לא הי' אלא דבר המקובל מרבו, ועוד הלא בלא"ה ידוע שמנשה גדול בתורה הי' כדאמרינן שהי' דורש פ"ה פנים לתורה, וליישב כל זה נראה דרומז לו בזה דרך חכמה דהנה בלשון שתיקנו חכמינו ז"ל בברכת המוציא תמוה מאוד דבכל הברכות תיקנו לשון בורא כגון בפה"ע בפה"א בפה"ג דלשון בריאה נאמר על בריאת יש מאין משא"כ לשון המוציא דמשמעותו יש מיש. כמו המוציא מחבירו והא הלחם ג"כ נברא יש מאין כמו שאר נבראים והי' להם לתקן גם בזה לשון בורא וזהו שהקשה מנשה לרב אשי דרב אשי הוה מסדר הש"ס על המשניות וביאר על כל משנה ומשנה ביאור רחב לתרץ כל מה שקשה על כל דיבור ודיבור של המשנה וזה ששאל לו מהיכא בעית למשרי המוציא כלומר מהיכן נתרצית על מה שמתחיל ברכת הלחם בהמוציא שמשמעו יש מיש ולא בבורא כמו שאר ברכות. ולזה מתרץ לו, ונקדים לזה דהנה עוד קשה דאמאי בברכת הגפן מברכינן בורא פרי הגפן ולא מברכינן בורא יין, והטעם שהיין מעשה ידי אדם הוא א"כ הלחם נמי מעשה ידי אדם הוא ויברך בורא פרי הלחם אמנם באמת לק"מ דהא אנן כדמעיקרא מברכינן כמבואר בברכות ובסוף כתובות איתא עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ואם שכן יהי' אחר התיקון מכ"ש קודם הקלקול שקלקל אדם. ותדע לך שכן הוא דהא בקללה כתיב בזעת אפך תאכל לתם, וכמה יגיעות יגע אדם הראשון מכלל דקודם החטא לא הי' לו שום יגיעה והי' הכל מוכן לפני אדם הראשון, והנה גלוסקא הוא רק דרך משל והיינו שיהי' כל צרכו מוכן בלא יגיעה ולזה שפיר מברכינן המוציא לחם. דבתחלת הבריאה הי' מוציא גלוסקאות דברים מוכנים כמו לחם והנה בחידושי בפ' בהעלותך בחטא המתאוננים על הכתוב זכרנו את הדגה וגו' עיי"ש הארכתי מאוד וכאן אין מקום לקבל אריכות לכן אקצר באמרים. כי כל מזון מחויב להיות מתייחס אל הניזון ולזה כל מין ואין יש לו מאכל אחר. ולזה ישראל שפסקה זוהמתן בשעת נתינת התורה היו קרובים לרוחני יותר מן הגשמי, ולזה הי' מאכלם מן, ואמרינן בש"ס שהוא מאכל שמלאכי השרת אוכלין אותו, ולזה הערב רב שלא היו מוכנים לאכול דבר כזה, וכן הרבה ישראל שבדור הזה לא הי' מוכנים התאוו תאווה לאכול מאכל עב דהיינו בשר גשמי, ולכך אף שהי' להםשליו מ"מ הי' מתאוים לבשר גשמי מפני שהשליו היה קרוב אל הרוחני, כמו המן. וכן אף שהי' להם מקנה רב מ"מ שכיון שנזדככו במקצת באמצעות הישראל הצדיקים שבהם לא הי' יכולין לאכול הבשר גשמי ולכן התאוו תאוה שיהיו יכולין לאכול הבשר גשמי. ייע"ש שהארכתי הרבה מאוד היוצא לנו מזה שמאכל ישראל הי' דבר קרוב אצל הרוחני. ולא היו יכולין לסבול מאכלים הגשמים. ולפ"ז אדם הראשון קודם הקלקול ודאי שהי' ג"כ מאכלו מאכל רוחני. ולפ"ז שפיר מברכינן המוציא לחם. דהנה מלבד שברא מאכל האדם יש מאין יותר הפליא לעשות שאף שיצא מארץ הגשמי. הוציאו מן הארציות ועשאו רוחני. ובדבר הזה יש בהפלאה יותר מכל הברואים שהוציא מן הארץ הגשמי רוחני. ובודאי ראוי לברך על הנס היותר מופלא. ולכך מברכינן המוציא לתם מן הארץ, כלומר דמברכינן על ההפלאה הגדולה שהוציא מאכל אדם מן הארציות ועשאו רוחני להיות ראוי למאכלו. ואנן כדמעקרא מברכינן וזה שהשיב מנשה לרב אשי מהיכא דקדים בישולא, כלומר אנן מברכינן על דמעיקרא מהיכא דקדים בישולא שהמאכל הי' ראוי תיכף לאדם וממילא ידעינן שאז הי' קרוב לרוחני. והי' צריך להוציא מן הארציות. ולזה מברכינן המוציא ולא בורא. ובזה א"ש מה שהקשה הט"ז אהא דאמרינן התם. בשלמא אי אמרינן המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן הלכתא. והקשה הט"ז דהא גבי ברכו את ה' המבורך אמרינן שיוציא עצמו מפלוגתא. וגם קשה הלשון דאשמעינן טעמא ולפי הנ"ל אתי שפיר דלכאורה קשה דאף דעיקר ברכה על העבר מ"מ בעינן שנהנה עדיין הבריאה כמו ברכת האש משא"כ בברכת המוציא שאינו כלל עכשיו ולתרץ זה נאמר שהמוציא נאמר על שמוכן להוציא כמו המוציא מחברו, וכיון שלעתיד יוחזר לו להיות כך ואמרינן היום אם בקולו תשמעו והוכן כל יום להיות כך. לכך מברכינן יותר המוציא. ולכך מברכינן על דקדים בישולא לעשות פועל דמיון שהישראל תיכף משהתחילו לשוב נגמרין ע"י הש"י והישראל אין צריך לעשות כ"א התחלה כמאמרם ז"ל אם אתם פותחים נקב כחודו של מחט, ודין זה חידש מנשה, והוכשר בעיני רב אשי וקבעו לדינא.

פרק ו

פסוק ג

לא ידון רוחי באדם בשגם וגו', הלשון תמוה מאוד. ונראה הכוונה דהנה השי"ת התיר מיתת בע"ח לאדם בשביל ריוח מעט. ורציחות אדם הזהיר בהרבה אזהרות והוא מטעם דנפש האדם אצולה מלמעלה וכיון בחטאו נסתלק מהם נפש השכלית ולא יקרא עליהם אדם רק שם בשר כמו שאר בעלי חיים וזה הוא שאמר לא ידון רוחי באדם לעולם פי' כי רוחי נאמר על רוה"ק ששורה על האדם כמו שנאמר ואת רוחי אתן בקרבם (יחז' לו) אציק רוחי (ישעי' יז) ואמרו חז"ל צדיקים יצ"ט שופטן והכוונה ששופט על הדבר קודם עשיתו אם יעשה זה ואם הדבר הזה טוב לעשות וזה כוונת הכתוב שראה הקב"ה צופה ומביט ששוב לא ידון רוה"ק באדם מחמת קלקול הדורות וזהו שאמר לא ידון רוחי לעולם היינו הרוה"ק שהי' שורה באדם לא יתקיים בדור הזה ולזרעם אחריהם לעולם בשגם הוא בשר כלומר האדם אינו רק בשר כמו שאר בע"ח ולא רוחי כמקדם והמעט אשר עדיין מהם לחלוחית מהנפש קצת ידע הקב"ה בידיעה קדומה שלו שלעולם לא יתקיים יותר רק ק"ך שנה ובסוף הזמן לא ישאר רק בהמות ולכך גזר שבסוף הזמן יאבדו הכל ויכלו:

פסוק ו

וינחם ה' אשר עשה את האדם. והוא תמוה. משמע מדברי הכתוב שהתנחם וחזר מבריאת האדם בכלל וזה תמוה דהא לא מצא חן בעיניו וגם ידוע שעתידין לצאת האבות ומשיח וכל הקדושים אשר בארץ המה. ועוד נאמר בתחלת הסדר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד והשי"ת צופה ומביט עד סוף כל הדורות ועוד האיך הוזכר שם הוי' שהוא מדה"ר על השחתת העולם לכן נראה דהתנחמות הזה הוא לרחמים כי ידוע כשניתן רשות למשחית אין מבחין בין טוב לרע ונח שלא הי' כדאי לעמוד בפני המשחית בצדקתו וכיון שאמר מקודם לא ידון רוחי באדם ועלה במחשבתו למסור למשחית וכעין שפירשו בריש הסדר שעלה בדעתו לברא במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר והנה הוא דכוותי' שראה שלא ידין העולם במדה"ד הגמור שאם כן הי' נח ג"כ מת מחמת שהי' מוכרח מחמת העולם כמ"ש הרמב"ם שמקודם דנין העולם אחר רובא ומחמת שהקב"ה ברא את האדם במדה"ר הנקרא בשם הוי' לכך וינחם ה' היינו כי דרך הכתוב תמיד לדבר בהשי"ת כדרך מחשבות האדם כדי לשבר האוזן כמו כן כאן נאמר וינחם כביכול שנתחשב בדעתו כביכול ה' אשר עשה את האדם כלומר בשם הוי' שהוא מדת הרחמים אשר עשה במדה זו את האדם אשר ע"ז נקרא שם הוי' שבמדה זו עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו כלומר שלא יראנה כעסו לחוץ שלא יהי' כח לעשות למשחיתים רק לכבוש כעסו ויאמר אל לבו אמחה את האדם. כלומר אמחה אני בעצמי את האדם אף שאין זה מדתי:

כי נחמתי פי' נחמתי ממחשבתי הראשונה שאהיה דן את האדם במדה"ד כי המשפט כזה נמסר ג"כ למשחיתים כי עשיתי לאשר עשיתי וא"א לבטל מעשי ויאמר והסיבה לזה הוא כי ונח מצא תן בעיני בע"כ צריך אני להציל את נח:

במדרש כשרצה הקב"ה לברא את האדם אמרו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו אמר להם הקב"ה חכמה יתירה יש בו וגם כשבראו אמרו לו מה שמו אמר להם אדם. אמרו לו ראו כי חכמה יתירה יש בו. להבין מה חכמה יתירה יש באדם הקרוץ מחומר ועלול לטעות יותר ממלאכי השרת שהם שכלים נבדלים ונקיים מכל טעות. וגם מה חכמה ותורה יש בו שקרא את עצמו אדם שהוא נגזר מן האדמה. ונראה שהכוונה שניכר חכמת הבורא ית' בבריאת האדם כענין ברכת אשר יצר ומפליא לעשות ופי' בש"ע א"ח סי' ו' דהיינו שקושר דבר רוחני בדבר גשמי וזה ענין פלא לזה כשבראו ויקרא שמו אדם שהוא מאדמה והמלאכים אינם משיגים בגשמיים כלל שזה אין מעניניהם בו, ולכך הכירו שחכמה יתירה ניכר בבריאת האדם וזה דבר ברור:

פסוק יא

בפסוק ותשחת הארץ לפני אלהים. הכתוב הזה תמוה מאוד שהתחיל בהשחתה וחמס כלומר ותשחת הארץ ותמלא הארץ חמס ואח"כ כתיב וירא אלקים והנה נשחתה לא נאמר שראה רק השחתה ואח"כ אמר קץ כל בשר בא לפני וכו' כי מלאה הארץ חמס ולא הזכיר רק המס. ונראה דידוע דאף דאומה או יחיד נתחייב מיתה מ"מ אם עתיד לצאת ממנו דבר טוב אפי' אחר אלף דור הטוב ההוא מגין עליו לבל יגיע עליו העונש ההוא דאפי' במואב אמרינן בש"ס בשביל שתי פרידות טובות כו' וכן בקרח אמרינן שראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו וכן במשה בהריגת מצרי ויפן כה וכה ופירש רש"י שראה שאין איש עתיד לצאת ממנו וא"כ מכ"ש בדור המבול שהוא עולם מלא אם ראה שהי' עתיד לצאת מהם דבר טוב לא הי' שטיפת המבול והנה שם נשחת נאמר על דבר שנתקלקל ואינו נצלח לכלום כמ"ש והנה נשחת האזור ולא יצלח לכל. והנה עיקר גזר דין היה על הגזל רק קודם העונש הי' הדבר צריך לבחון אם אפשר לצאת מהם דבר טוב ולזה סיפר הכתוב ואמר ותשחת הארץ פי' שנשחתה כ"כ עד שא"א הי' לצאת מהם דבר טוב וזה הי' מחמת טומאת ניאוף ומי יתן טהור מטמא והשחתת דרכם בזכר ובהמה גרמה להם השחתה זו ועיקר גזר דין הי' על הגזל כדכתיב ותמלא הארץ חמס ואח"כ אמר הכתוב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כו' שעסק השחתה לראות שאין דבר טוב יוצא מהם ודבר זה א"א להביט רק אלהים בעצמו הצופה ומביט עד סוף כל הדורות וכיון שראה הקב"ה שנשחת הארץ דהיינו שאין שום דבר טוב עתיד לצאת מהם לכך נגזר העונש שלהם במבול וסיבת העונש הי' רק מחמת החמס שזהו הי' סיבת העונש וזהו שאמר קץ כל בשר בא לפני כי מלאה חמס. והא דבאמת לא נחתם גזר דינם רק על הגזל ולא על הניאוף נראה דמחמת דהעונש כליון זה הוכרח להיות ע"י השי"ת לבד מטעם שיתבאר בסמוך ומאתו יתברך לא תצא הרעה רק כשהוא לתכלית טוב כמ"ש בתהלים צ"א תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם ובמבול הי' השחתת עולם ולפי הנראה לא לתועלת טוב ועל כל העבירות אין העונש בא מאתו יתברך שמו רק כשהוא לתועלת טוב. אמנם בסיבת החמס אפשר שיבא מאתו יתברך העונש כי אוהב משפט ה' וע"י העברת אנשי המס מהעולם נעשה משפט ברשעים והרי זה לתועלת טוב:

פרק ז

פסוק ז

מפני מי המבול. עיי"ש ברש"י שכתב אף נח מקטני אמנה הי' וכו' עד שדחקוהו המים, לכאורה הדבר תמוה מאוד לומר כך שהרי הטריח בתיבה ק"ך שנים מחמת אמונת ביאת המבול לכן נראה דכל הרעות שגוזר הקב"ה על האדם כשעושין תשובה נתבשל הגזירה כמו בנינוה וכןבדור המבול עצמו פרש"י בקרא ויהי הגשם על הארץ בתחלה הי' ברחמים שאם ישובו, ולזה גם נח הי' מאמין ואינו מאמין כשראה ביאת הגשם והי' חושב אולי ישובו ויהיו על מי ברכה ולא יהי' המבול עד שראה שהוא מי המבול ועיקר גריעותו של נח שהי' לו לבא אל התיבה מפני צווי הבורא ית"ש שאמר לו בא אתה וביתך אל התיבה והוא לא נכנס רק מפני יראת המבול ולא מפני צווי הבורא ולא כן נאמר במשה ואהרן דכתיב ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' וכן באברהם כ' המפרשים בקרא דולא חשכת את בנך את יחידך כלומר מפני שמניעת שחיטת יצחק לא הי' רק מפני צווי הבורא ית"ש. ולא כן נח שלא נכנס לתיבה רק מפני דחיקת המים ובכל זמן שהי' חושב שאפשר שלא יבא המבול לא היה נכנס:

פרק ח

פסוק יא

והנה עלה זית טרף בפיה בש"ס (עירובין דף י"ח) אמרינן אמרה יונה לפני הקב"ה יהיו מזונותי מרורין כזית ויהיו מסורין בידך וכו' אף דודאי יונה אינה בת דעה אך כל מה שאנו לומדין דבר אחד מאיזה דבר חשוב כאילו שמענו ממנו אותו דבר שלומדין. ולכן כיון שראינו שהיונה שטרפה עלה זית בפיה אף שהוא דבר מר אף שנח ודאי הי' נותן לה דברים טובים לומדין אנו מזה שיותר טוב דבר מר ולקבל מהקב"ה מדבר מתוק ולקבל מבשר ודם:

פסוק כא

לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם וגו' והוא תמוה שאם זה התנצלות שלא יבא מבול אף שיתחייבו להביא עליהם מבול א"כ לא היה לו להביא מבול כלל אף בראשונה וגם הקרא מפרשת בראשית שכתב לא ידין רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר אין לו פירוש כלל ורש"י דחק עצמו. וגם המדרש שקלקלו ברבה ונידונו ברבה דכתיב וירא ה' כי רבה רעת האדם וכתיב מעיינות תהום רבה אין לו פי'. לכן נראה דיש ב' מיני עונות א' שחוטא מחמת ניצוח תאות החומר והשני מה שהוא חוטא להכעיס להבורא בדברים שאין להם הנאה כלל ואוהב את הרע בעבור שהוא רע כמ"ש בעל העקידה על פסוק השמחים עלי רע יגילו בתהפוכות וגו' שכוונה כי השמחים ונהנים מן הרע בעבור שהוא רע לפעמים שמחים על הקימוץ כשהקימוץ הוא רע ולפעמים על הויתור כשהויתור הוא רע וזהו שאמר יגילו בתהפוכות רע ששמחין בדברים שהן הפכין זה לזה כי אתמול שמח על הקימוץ והיום שמח על הויתור שהוא ששמחים על רע בעבור שהוא רע וזה שאמר הכתוב וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות [לבו] רק רע כל היום כלומר שכל מחשבות לבו רק לרע בשביל שהוא רע ולא בשביל שהוא בניצוח התאוה שבאו על הזכר ועל הבהמה אף שראו בנות האדם כי טובת הנה וכעין שאמרו בסנהדרין (פ' חלק) באמון שאמרה לו אמו כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת והשיב כלום אני עושה רק להכעיס את הבורא ולכך נתחייבו המבול, אמנם אחר המבול נשתרש ההכנעה בלב נח בראותם המבול עד שהושרש הכנעה בלבם ועד שהושרש בלב זרעם אחריהם עד שא"א להיות דור רע כל כך שיאהב הרע בעבור שהוא רע ואם לפעמים יהיה דור שיריעו מעשיהם ח"ו לא יהיה עשיית הרע בעבור שהוא רע רק בעבור ניצוח תאוות החומר וזהו שאמר הקב"ה אחר המבול לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו כלומר שראה דאף כשיהיה דור רע בתכלית לא יהיה בשביל עצמיות הרע רק בעבור היצה"ר שהוא מנעוריו היינו מכח התאוה המושרש בהחומר מהולדו ומ"ש הכתוב לא אוסיףעוד לקלל את האדמה בעבור האדם שמשמע שגם האדמה נתקללה וצריך פי' על קללת האדמה. וגם מה שאמרו חז"ל כי אף ג' טפחים בעומק המחרישה נימוחה ונראה לפרש שידוע כי בחטא הדור נתגבר כח הטומאה שבהתגברות כח הטומאה נשתרש אף בבע"ח שנתאווה אף לשאינו מינו וידוע ליודעי חן שלפעמים נתגלגל בזרעם כתות הטומאה עד שהאוכלין מהרהרין לחטא וגם גורם להתאוות אף לשאינם מינם ולזה כאשר רצה הקב"ה למחות כח הטומאה המובלעים בארץ שלא יזיקו הזרעים היוצאים מן הארץ להאוכל אותן שמביאות לחטאים הוכרח למחות אף ג' טפחים בעומק המחרישה למען ימחו כל כחות הטומאה המובלעים בארץ. וברבה נידונו כי ידוע כי כחות הטומאה והקליפות הן בעומק ותהום רבה וכאשר נענשו אז כל כחות הטומאה שהן בעומק תהום רבה שלטו בנפשותם בבואם לעמקי תהום רבה:

פרק ט

פסוק ב

ומוראכם וחתכם וגו'. אמרינן (שבת קנ"א) אמר ר"פ נקטינן ארי אבי תרי לא נפל, והא קחזינן דנפל האי כדרמי ב"א דאמר רמי ב"א אין חי' שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה. לכאורה קשה דהא אפי' בחד לא נפל עד שנדמה לה כבהמה, עיין מהרש"א שם במה שנדחק עצמו בזה ונראה דהנה כל מין שיש לו נשמה יש לו צלם אלקים לא כן הרשע. כי הנשמה שהוא חלק אלקים ממעל נסתלק ממנו. וזה שאמר ארי' אבי תרי לא נפל כלומר דמי שיש לו גוף ונשמה הוא כתרי ולא ידמה לו כבהמה כיון שיש עליו צלם אלהים משא"כ רשע שנסתלק ממנו צלם אלהים לא חשוב אלא כחד ונדמה לו כבהמה:

פסוק יג

את קשתי נתתי בענן וגו' כאן תמהו המפרשים ובכללם הרמב"ן שכתב וז"ל בע"כ אנחנו מחוייבים להודות לחכמי יונים כי מהכות מאור השמש בענן נתהוה הקשת. ונראה כי ענין השבועה קשה מאוד דבשלמא באדם שייך שבועה שיאמנו דבריו כי נאמן על השבועה יותר מעפ"י הדיבור לבד או שנשבע לחזק דעתו שלא יחזור בו ושניהם אין שייכים בהבורא ית"ש כי ההוא אמר ולא יעשה אך הענין הוא כמ"ש בעל העקידה כי ענין שבועה וכריתות ברית האמורה בתורה הוא כמו שאמרו בש"ס ברית כרותה למלח שלא יסריח ברית כרותה לשפתים בריח כרותה לפשפש שכל המוללו מריח בו עיי"ש. ובודאי שלא כרת השי"ת ברית למלח ופשפש. רק הענין הוא כן שהוא דבר טבע ומוכרח לבל ישתנה וכינוהו בשם שבועה וזהו ג"כ ענין שבועה האמור בפ' נצבים שהשביע את ישראל דהיינו מחמת התגלותו לישראל לעיני כל ישראל ויראו את גבורותיו ונפלאותיו נחקק בלבם עד שאין אפשרות להשתנות לא מהם ולא מזרעם אחריהם כי האמונה המושרשת בלב יושרש לזרעם אחריהם כי האב מוריש לבנו בחכמה בנוי ובכח כמבואר בש"ס. וזה ג"כ ענין שבועה האמורה כאן במבול שמחמת ראיות נח ובניו ההפסד והשחתה של עולם נחקק בלבם היראה זה והפחד עד שא"א כלל שיהא חטא העולם גדול כ"כ שיגרום השחתת העולם. ולזה אמר הנביא כאשר נשבעתי מעבור מי נח על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך, שלימות המשיח יתרבה הדעת עד שיהי' כמים לים מכסים על שלא יהי' אפשרות אפי' לחטא קל שיהי' גורם קציפה וגערה ומזה נבא אל ענין הקשת כי הרמב"ם במורה כתב שהענן הוא שם המושאל כי כמו שענן הוא מסך ומבדיל לפני האור כן אם ח"ו כשישראל חוטאים עושים מסך המבדיל בין הקב"ה ואורו לבין העולם כמאמר הכתוב סכותה בענן לך מעבור תפלה והנה במרכבה שביחזקאל נאמר כמראה הקשת אשר בענן כן מראה כבוד ה'. והוא תמוה מאוד ואין הגשמה גדולה מזו, אמנם יבואר היות כי דוד בתהלים אמר שמש ומגן ה' צבאות וכו' והרי שדוד ממשיל השפעת הקב"ה לשמש לזאת אם ישראל חוטאין ח"ו משימין מסך ומבדיל בינם לבין קונם המכונה בשם ענן והשפעת אור הקב"ה מפולש דרך הענן שהוא המסך המבדיל כי לולי השפעת אור הקב"ה מפולש דרך הענן הי' השחתת עולם בכללי ונהפך לתהו ובהו כבימי המבול. ולהיות כי מלהט השמש המכה בענן נקרא קשת לזאת ג"כ אור השפעת הקב"ה כשהוא מאיר רק דרך הענן שהוא מסך ומבדיל שעושין הישראל בחטאים נמשל למראה הקשת ומחמת כי מראה יחזקאל הי' בתוקף חטאים של ישראל יפה אמר יחזקאל כמראה הקשת אשר בענן כן מראה כבוד ה' היינו שאין לכנות שום השפעת הקב"ה כמראה השמש כמ"ש דוד שמש ומגן ה' רק כמראה הקשת וזהו מאמר הכתוב והי' בענני ענן על הארץ פירוש אף שאם יגרום החטא שיהי' הענן על הארץ דהיינו מסך המבדיל שהעולם עושין לא יהי' שם כימי המבול שימנע אור להשפעת הקב"ה מכל וכל שיתהפך כל העולם כולו רק ונראתה הקשת בענן דהיינו עכ"פ שיהי' מפולש האור והשפעת הקב"ה דרך הענן שיהי' האור מכונה בשם קשת עכ"פ ולזה אמר שפיר בכתובות (דף ע"ז) גבי רשב"י לריב"ל נראתה הקשת בימיך פי' אם הי' זכותו גורם שהשפעת הקב"ה יהי' מכונה בשם שמש כמו שכינה דוד או שלא הי' רק כמראה הקשת והשיב אין דהיינו שלא הי' מכונה רק בשם קשת ומסיק הש"ס דלא הוא רק שלא רצה ליתן כבוד לעצמו דהיינושבאמת הי' זכותו גורם שיהא ראוי לכנותו בשם מראה השמש ולזה אמרו שכל הרואה קשת ראוי שיפול על פניו פי' שכל הרואה שבדורו אין השפעת הקב"ה דומה רק למראה קשת ראוי שיפול על פניו ולהתאונן על חטאיו. וכן אמרו שכל הרואה קשת ראוי לו שלא נברא ואמר ג"כ הכתוב והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם כו' כי אף שענין השגחת השי"ת שיהי' עכ"פ כמראה הקשת הוא הכרחית עד שיכונה בשם שבועה וכריתות ברית ולפ"ז אינו ראוי שהקב"ה יזכור זה לזכות עולם כי מה שהוא מוכרח אינו נחשב לזכות להעושה ולזה מספר הכתוב חסד להבורא שאף שהוא מוכרח זוכר אותו לזכות וזהו אמרו וראיתיה לזכור ברית עולם פי' אף שהוא ברית עולם עכ"ז ראיתיה לזכור זכות עולם וזהו הטעם מה שתיקנו חז"ל בברכת הקשת זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו ולכאורה הוא כפל לשון ולפמ"ש אתי שפיר דיש לנו להודות להשי"ת בכפל אמת כי לולי הקב"ה עוזר הי' כת בהיצה"ר לפתות אחת לאחת עד שהיינו ח"ו נופלים בידו שאפשר שהיינו ח"ו נתחייבים מבול אך מעט התעוררת אשר בנו שוב עוזר לנו לבל ניפול בידו כ"כ שנתחייב מבול ח"ו וזהו מחמת שהוא נאמן בבריתו וקים במאמרו ואף שהטבת מעשינו הוא רק ברחמיו וחסדיו מ"מ זוכר זה להעולם לזכות ולכך אנו מברכין זוכר הברית ובזה יתפרש היטב מאמר הפסוק (עמוס ט) הלא כבני כושיים והלא את ישראל העליתי מארץ מצרים מפלשתים מכפתור וגו' שהוא תמוה מאוד גם מה כבני כושיים ולא אמר ככושיים אתם לי. ב' שאיך שייך כלל על ישראל דברים כאלו. ג' מה שפרש"י בקרא דאת ישראל וגו' שהוא תמוה דהא משום שהעלה את ישראל ממצרים לא יתחייבו עונשים. ד' דמה ענין הפסוק שאמר מפלשתים ומכפתור דמדמה הוצאת פלשתים להוצאת ישראל ובכל התורה משבת השי"ת עצמו ונתן לנו תורה ומצות לזכרון ליציאת מצרים ובקרא משוה אותן לאין ומדמה אותן להוצאת הפלשתים, ה' מה ענין הסיום מה שמסיים הנה עיני ה' בממלכה וגו' הא כיון שמשוה את ישראל לאומות העולם מכל וכל מהיכי תיתי יחלק לאו"ה ההשמדה ולישראל גלות והקרא צווח אל אמונה ואין עול. וגם אין ענין לרישא דקרא. ולזה נראה דהקרא בא לתת טעם הא דעונש האומות בהשמדה וישראל בגלות וכן הוא בש"ס לא הכה את האימה וחזרה לישנה משא"כ בישראל חצי כלים והם אינם כלים וכביכול ח"ו עול בתיקו ית"ש, והוא אל אמונה ואין עול, לזה אמר כבני כושיים כלומר שאמונת אלהות נשרש בידם שא"א להשתנות כמ"ש רש"י ז"ל בתהלים שנקרא שאול כוש ולזה אמר כבני כושיים כי אפשר שיהי' כוש שיכול להם להשתנות כגון שזיפת השמש ולזה אמר כבני כושיים דהיינו כילידי כוש שא"א להשתנות כלל ואף שיסבלו יסורין כיסורי איוב לא ישתנה אמונתם משא"כ האומות הם כמוץ אשר תדפנו רוח ולכל האמונה הם מתהפכים בצער כל שהוא ומביא המקרא ראי' לזה מהא את עמי ישראל העליתי מארץ מצרים כוונת הקרא דכאן שמביא ראי' על ההפרש שבין ישראל לאומות העולם שישראל לא העלה רק מארץ מצרים שלא נתערבו בין האומות כלל ולא למדו מעשיהם משא"כ בפלשתים כשגלו לא העלה אותם מארץ כפתור רק מכפתור שנעשו כפתורים ולזה שפיר מסיים עיני ה' אל הממלכה החטאה להשמידם כי גלות אין מועיל להם שיתהפכו לאמונת העמים שיגלו אצלם משא"כ ישראל שאף אם יניעם כנוע בכברה לא יפול צרור ארץ שלא ידח ממנו נדח ועל זאת יש תקוה לישראל שבגלות יזדככו כזוכך כסף מן הסיגים:

פרק יא

פסוק ד

נבנה לנו עיר וגו' עיי' באלשיך ודבריו ובקיצור ובשינוי לשון כי דבריו הן אמת לאמתו והוא כי הקדושה הוא משרש האחדות והטומאה היא משרש הפירוד וידוע כי זה לעומת זה עשה אלהים והנה כמו שיש בארץ מקום להשראת קדושה ומאמר דוד עד אמצא מקום לה' כך יש מקומות המוכנים להשראת הטומאה וכמו שהיו צריכין להכין להשראת הקדושה ירושלים ובהמ"ק שהם מוכנים נגד שער השמים להשראת קדושה כמו כן ת"ו צריך להשראת טומאה לכך צריכין לבנות עיר ומגדל להמשיך שפע משער הטומאה. וידוע כי במקום השראת הטומאה בורחת הקדושה כי ע"י שחטאו נסתלקה השכינה עד לרקיע השביעי ולזה רצו להשרות הטומאה בארץ יעשו כוונים למלאכת השמים וארץ להמשיך טומאה בארץ ולהתייחד עצמם בכחות הטומאה בבנין עיר ומגדל עיר נגד ירשולים ומגדל נגד בהמ"ק וזהו שאמרו נעשה לנו שם הרמב"ם מפרש דכתיב מה שמו דהיינו מהותו ומציאותו וזהו שאמרו ניתן מציאות חשוב לנו ע"י עשיית עיר ומגדל פן נפוץ כי הטומאה הוא משרש הפירוד ולמה שאמרו פן נפוץ הפיצם ה':

פרק יב

פסוק ב

ואעשך לגוי גדול פרש"י זה שאומרים אלהי אברהם. ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרי' אלהי יעקב. יכול יהא חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בהם עכ"ל רש"י והוא תמוה כי אברהם לא היה מקנא עצמו כשהיו חותמין בכולן גם לא משמע מהכתיב דברים הללו. לכן נראה דהנה מה שאומרים אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב ומזכירין שם אלהים בכל השלשה אבות נראה הטעם דהנה רש"י בפ' חיי שרה כ"ד כתב וז"ל מקודם הייתי רק אלהי שמים, ועכשיו הוא גם כן אלהי ארץ כו' הרי שאברהם הוריד השכינה לארץ וגם הבטיח לאברהם והייתי לך לאלהים ולזרעך אחריך ולכך אנו מזכירין בתפלה. אלהי אברהם שמכת הבטחתו נעשה אלהים לנו שנכנסנו תחת השגחתי ית"ש ומה שמזכירין אלהי יצחק אף שכבר נעשה אלהים ע"י הבטחתו שהבטיח לאו אלהים לזרעך אחריך הטעם כיון שאברהם הי' לו ג"כ זרע ישמעאל ומצינו בבקשת משה ונפלינו אני בפ' כי תשא ודרשו בו חז"ל שביקש משה שלא תשרה שכינה רק בישראל ולא על אוה"ע כדאיתא פ"ק דב"ב וכיון שהיה לאברהם. זרע ישמעאל וגרם יצחק בצדקותיו שאותו הבטחה שיהיה לאלהים לזרעו שיהי' רק לו ולזרעו ולא לישמעאל ולזרעו. והנה ליצחק היה ג"כ זרע עשו גרם יעקב בצדקותיו אותו הפלאה שיהי' רק לו ולזרעו ולא לעשו ולכך אנו מוכרחין, להזכיר בתפלתינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שביקשו שימשוך לדורות שיהי' האלהים רק לנו ולא לזרע ישמעאל ועשו וזהו מה שאמר ואעשך לגוי גדול כי שם גדול נאמר על גודל האיכות כמו והאיש משה גדול מאוד והיינו שהבטיחו שיהי' זרעו לעם גדול וחשוב שישרה שכינתו עליהם ולכך אומרים אלהי אברהם שע"י אברהם נעשה אלהים וזהו שאמר ואברכך ואגדלה שמך שלא תטעה לומר שכל זרעו והי' לגוי גדול רק אותו זרע שיתברך מפי הקב"ה והוא יצחק שנתברך מפי הקב"ה כדכתיב, ויברך אלהים את יצחק ואח"כ א"ל עוד ואגדלה שמך היינו שגם יצחק לא יהי' כל זרעו לגוי גדול רק אותן שיגדלו שמן שזכה לקרות בחיים בשם אלהים מה שלא זכו אברהם ויצחק כדכתיב ויקרא לי אל אלהי ישראל וזהו שדרשו ואברכך שאומרים אלהי יצחק כיון שמתיבת ואברכך מורה שלא ישרה הקב"ה שכינתו רק על זרע יצחק. וכן דרשי ואגדלהשמך זה שאומרים אלהי יעקב מטעם הנ"ל והנה הא דצריכין לענין הפלאה הוא כ"ז שיש עכו"ם בעולם אבל לעתיד נאמר כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה ולא ישאר בעולם רק ישראל שוב לא יהי' צריך לענין הפלאה כיון שלא יהי' בעולם עכו"ם רק ישראל שאמר, יכול יהי' חותמין בכולם כלומר שלעולם יהי' צריך לענין הפלאה ולחתום בכלן ולכך אמר לי' שבך חותמין היינו שבסוף לא יהי' צריך לחתום אלא בך כיון שלא יהיו צריך לענין הפלאה ולכך בתפלה ומביא גואל לבני בניהם אין חותמין רק באברהם:

פסוק יג

למען ייטב לי בעבורך וגו' ופרש"י שיתנו לו מתנות והוא תמוה מאוד לומר כזה על אברהם לכן נראה דהנה אמרו חז"ל ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין ואלו הן התורה וארץ ישראל. ועולם הבא. ואמרו ג"כ שבזכות נשים צדקניות נגאלו מארץ מצרים ואמרו במדרש כי בזכות שבאה שרה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה זכו הנשים לגדור עצמן. אל תאמר אשתי הוא וממילא לא ימצא בך גדירת ערוה כי לא יבואו לפתותך כלל אם לא שיהרגו אותי ואז לא תהיה ערוה ולא תמצא בך גדירת ערוה ולזה אמרי נא אחותי את ואז ודאי יפתוך בכל מיני פתויים ומפזרין כל הדמים שבעולם אזי בזכות שתגדור עצמך מן הערוה יזכו האנשים לגדור עצמן ג"כ מן הערוה ובזכות שישמרו עצמן מן העין הזימה יזכו לגאולה ועי"ז יזכו לאותן ג' מתנות טובות שהבטיחן הקב"ה וזהו שאמר אברהם למען ייטב לי בעבורך ופרש"י שיתנו לי מתנות טובות כלומר שיתקיים מה שהבטיח לי הקב"ה ליתן הג' מתנות טובות:

פרק טו

פסוק ג

הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי וגו' והיא תמוה מאוד דהא כבר הבטיח לו הב"ה שנאמר בפר' ראשונה והי' זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות וגם הקרא והאמין בה) ויחשבה לו לצדקה תמוה דאין זה חשוב זכות מה שהאמין הבטחת השי"ת כי הכל יודעין שלא יפול דבר ארצה מדבר ה'. גם מה שאמרו במדרש עד דסנדלך ברגליך דרוך כובא הוא תמוה ולזה נראה דהנה רש"י בפ' שמות כתב וז"ל מנאן בחייהן מנאן במיתתן להודיעך חבתן שמוציאן במספר כמנין כוכבים ע"ש הרי שעינינו רואות שהדבר החביב נמשל לכוכבים ולזה בתחלה כשאמר הב"ה ואעשך לגוי גדול עדיין לא היה יודע שיהי' לו זרע כשר זרע ישראל שיהי' קדושים כמלאכי אלהים ויהיו חביבים כככבים להוציאן ולספרן במספר ובמנין והיינו שיהיו מושגחין בפרטיות שכ"א יהי' כככב כי לשון זה נאמר ג"כ בסוף הסדרה י"ב נשיאים יולד בישמעאל ונתתיו לגוי גדול וכן במה שאמר לו וכל זרעך כעפר הארץ לא נתקררה דעתו על הבטחתו שיהי' לו זרע אף שאין כשרים וידוע הוא שהזרע שאינו כשר אינו נחשב לזרע כלל אצל אברהם ואברהם לא נקרא להם לאב כדכתיב ביצחק יקרא לך זרע וגם אין אבות לגוי ולכך לישמעאל ולעשו לא נקרא להם אברהם לאב וממילא לא יקראו לו זרע ולזה כשלא הובטח עדיין על זרע כשר רק שיהי' זרעו כעפר הארץ בריבוי כדרך להבטיח ברובי זרע ישמעאל יפה אמר הן לי לא נתת זרע הכוונה שעדיין לא הבטחת לי שיהי' זרע קדוש רק שהבטיח לי בריבוי זרע ולא הבטיח לו שיהי' לו זרע מיוחד שיהיו נקראים זרע אברהם ואני אקרא להם לאב והם יורשי מדתו דהיינו מדת החסד שלמעלה ע"ז אמר בן ביתי יורש אותי דהיינו אליעזר שלמדו תורה ויראת ה' והוא יורש אותי דהיינו מדתי והוא יהי' המפרנס את ביתי אחר מותי והיינו שיהי' הוא עומד במקומי להדריך ולהרגיל את ביתי בתורת ה' ויראתו ולזה א"ל הקב"ה לא יירשך זה שזה לא יירש מדתך שלמעלה כמ"ש במדרש שרק אליעזר שהי' טוב ולא זרעו ולזה הוציאו הקב"ה מכללו של עולם ואמר הבט נא השמימה והבטה הוא מלמעלה למטה והיינו שהגדיל עמו חסדו יותר מבקשתו שהוא לא התאוה רק כככבים ולכך אמר לו ספור את הככבים פירוש שמקודם היה הקב"ה מספר את הככבים כמ"ש הכתוב המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא והכוונה שמוסר לכאו"א התמנותו וחוקו שלא ישנו את תפקידם ובמראה זה אמר לו הקב"ה שאברהם יהי' מהיום והלאה סופר את הככבים דהיינו שהמזלות לא ילכו רק כפי שינהיגו אותם ישראל כמבואר בחובת הלבבות שהתנהגות הטבע מהתורה כהתנהגות העבד מאדונו והיינו עפ"י ישראל מחזיקי התורה שהם הממנין להם התמנותן וילכו עפ"י התנהגותן וזהו שאמר אם תוכל לספור הככבים ויש אם בתורה שהוא כמו חיוב כמו שפרש"י בקרא דאם כסף תלוה את עמי וכן הוא בזה דהיינו שאמר לו שיעשה מעשה לספור הככבים וגם יוכל לספור אותם ולמנות איש על עבודתו והתמנותו ואח"כ אמר כה יהיה זרעך והיינו שגם זרעו יהיו קדושי עליון ולמעלה מן הככבים וכלם יתנהגו עפ"י ישראל ועפ"י ציווי ישראל יתנהגו ולא ישבו את תפקידם של ישראל כמ"ש בח"ה כי מדרגת עולם כמדרגת העבד מאדונו וזהו ג"כ אומרו והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה ופרש"י דלא שאל לו אות על זה והוא תמוה דמה ענין אות לה' וכי הקב"ה אינו נאמן בדבריו וההיא אמר ולא יעשה וגם אין שייכות לשאול אות מהקב"ה אם יהיה יכול לעשות מה שהבטיח רק הכוונה הוא על דרך שכתב הרמב"ן בפ' זו כי כל מה שאמר לנביא אפשר שישתנה ע"י מעשה בני אדם כענין שאמר (ירמי' י"ח) רגע אדבר על גוי וממלכה לבנות ולנטוע וגו' אבל כשיעשה הנביא פועל דמיון יתקיים בהכרח ולזה אמר לירמיה השלך אבן פרתה ואמר ככה תשקע מלך בבל. וכן חץ תשועה לאדם וזהו ג"כ הכוונה בשאלת אות מהקב"ה, דהיינו שיעשה דבר שיתקיים שלא ישתנה אפי' אם ח"ו יריעו מעשיהם וזהו ענין שאלת אות ששאל אברהם בירושת ארץ היינו שרצה שיעשה ע"י פועל דמיון בכדי שיתקיים ירושת ארץ בבל ישתנה וגם אחר כליון העולם יהיו ישראל קיימין לעולם ולעולמי עולמים ולזה עשה אות בלקיחת עגל משולשת ויבתר אותו ואת הצפור לא בתר וכמ"ש רש"י שהאומות יהיו לעתיד כלים והולכים וישראל קיימין לעולם ולזה לא נעשה לאות בשמים ע"י הפכות הטבע בעמידת השמש והירח כי אין צריך אות כזה מהקב"ה בענין אמונת השכר כי הוא ידוע כי הוא כל יכול רק שהיה צריך לעשות פועל דמיון שיתקיים בהכרח בבל ישונה, משא"כ מה שמבטיח על זרע כשר וקדוש לא שאל לו אות כי לא רצה אברהם שיהי' בזרעו הבטחה שיהיו כמוכרחין בכשרות ויתחלשו קצת חפשיות הברירה מזרעו והאמין וסמך על דבריו לבד ולא שאל לו אות ע"ז. ולזה חשבה לו השי"ת לצדקה ותרגם המתרגם וחשבה לו לזכות פי' כי נחשב זכות גדול לאברהם שהתאוה שיהיו זרעו קדושים עפ"י חפשיות בחירתם ולא בהכרח כי אברהם התאוה שיהי' קדושה לזרעו ביתר שאת ויתר עז:במה אדע וגו' התמי' גדולה שאברהם הוא ראש לכל המאמינים וישאל כזאת. וכבר פרשתי דרך אחר בפירושי לסדר הגדה. ועוד נראה לי לפרש כי רש"י פי' כי לשון ידיעה נאמר על ענין ריבוי וחשיבות כזה לידי ירושת ארץ לעולם ולעולמי עולמים. ולזה השיב לו הקב"ה בזכות הקרבנות כמ"ש רש"י בקרא בקר ועגל משולש ע"ש. ועוד נראה לי לפרש הא דא במה אדע שיתקיים הדבר בבל ישונה כי כל זמן שלא נעשה פועל דמיון אפשר שיתבטל הדבר עפ"י מעשה בני אדם כמ"ש הרמב"ן בפ' לך ע"ש ולזה עשה לו פועל דמיון וא"ל קחה לי עגלה וגו':

תוכן העניינים

נחלת יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה