נחלת יעקב· רבי יעקב לורברבוים מליסא
ויקרא
פרק א
פסוק א
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו. ברש"י יכול אף להפסקה היתה קריאה ת"ל וידבר לדיבור היתה קריאה ולא להפסקה עיין שם והוא תמוה ונראה דהנה לשון קריאה הנאמר בכאן אינו אלא כדי שלא נאמר כן במקום אחר כיון שקדושת משה תלוי בקדושת ישראל כמאמרם ז"ל כלום נתתי לך גדולה רק בשביל ישראל ולכך אחר שהתנדבו ישראל בלב שלם ועשו משכן לה' נתעלו קדושתם עד למאוד עד כי מלא כבוד ה' את המשכן ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד ובקרא דאני ה' קראתיך בצדק תרגם המתרגם ריבותיך בקשוט וכן בהרבה מקומות וכאשר נתעלה הקדושה במשכן עד כי לא יכול משה לבוא לתוך קדושה כזו והוצרך הקב"ה להשפיע מזיו קדושתו עליו וזהו שכתב ויקרא אל משה כלומר שריבה אותו לקדושה בהשפעת רוח הקודש כמו שתרגם המתרגם על וקראתיך וריביתך עד שהי' יכול לדבר עם הקב"ה ולזה הי' מוכרח לדיבור הזה קריאה דהיינו ריבוי לגדולה והנה הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פכ"א) כתב וז"ל שכל אדם שלם הדבק עם שכלו במה שטבעו שישיג ויבקש השגה אחרת תשתבש השגתו או ימות. אבל אם ילוה אליו עזר אלקי וכו' א"כ הי' אפשר לומר שמחמת שבשעה שדיבר אליו השי"ת הי' כאחד ממלאכי מרום וכשנפסקה הי' בהפסק רוה"ק והי' נתשב כנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא עד שיסתכן ח"ו והי' צריך להגנה מהשי"ת כמ"ש ושכותי כפי עליך עד עברי לזה קמ"ל דהפסקה לא הי' הפסקת רוה"ק כלל רק כדי ליתן ריוח בין פרשה לפרשה וכיון שנדבק ברוה"ק לא נפסק ממנו כלל:
במדרש ד"א ויקרא אל משה וידבר ה' מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו תדע לך ממשה שהי' אב החכמים וגו' ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר ויקרא אל משה והוא תמוה. ונראה בכוונתם כי הרמב"ם במ"נ (ח"א פ"ה) האריך מאוד וכתב וז"ל כל מי שרוצה ליכנס למחנה שכינה כלומר שהשיג השגה אלקות שלא יהרס לזה הענין העצום כדכתיב פן יהרסו לעלות אל ה' ונפל ממנו רב וכן הזהיר שלמה ושמר רגליך באשר תלך אל בית אלהים כמו שמצינו בתנאים בן זומא הציץ ונפגע ואחר יצא מחמת זה לתרבות רעה כמו דאיתא בחגיגה וזהו שאמר כאן ויקרא אל משה מכאן כל ת"ח שאין בו דיעה כלומר שרוצה ליכנס למחנהשכינה ומהרס עצמו לעלות בקודש היינו שחושב בעצמו שהשפיע הקב"ה מטובו שיהי' יכול להשיג וזה בוודאי עון גדול שהרי אפי' משה ע"ה כתיב ויסתר משה פניו מהביט אל האלהים עד שהשפיע עליו השי"ת מטובו כמ"ש במ"נ שם וזה שרוצה להרס ולעלות כמו שעשה אחר עד שמחמת זה יצא לחרבות רעה וזה בוודאי נבילה טובה הימנו ולומד זה ממשה שהרי משה הי' אב בחכמה אבי הנביאים ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו וקריאה הוא לשון השפעה כדכתיב וקרא זה אל זה ויקרא שמי ושם אבותי והיינו לשון השפעה כלומר שלא הי' יכול ליכנס עד שהשפיע עליו הקב"ה שהי' יכול ליכנס ולזה כל ת"ח שאין בו דעת ומהרס לעלות קודם שיבקש מהקב"ה שיהי' יכול ליכנס בוודאי נבילה טובה כי עלול הוא להיות כאחר:
פרק ב
פסוק יג
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבת מלח ברית אלהיך פ"ק דבכורות סבי דבי אתונא. אמרו לי' לר' יהושע מלחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודניתא ומילחא מי סריא בני לן ביתא באוירא דעלמא. אמר שם תלא בין רקיע לארעא. פי' כוונתם שאלתם נראה עיקר ע"ד שכתב המהרש"א ששאלו אותו כיון שהקב"ה כרת עמהם ברית מלח. כמ"ש ברית מלח וכו' וכיון שהמלח כי סריא שוב אין לו תקנה רק להשליכו ע"פ חוץ כי אין בו צורך כמו כן אתם ישראל כיון שהכריח עמנו ברית ונתקלקל בגלות שוב אין לכם תקנה כ"א להשליכם ומה שפי' המהרש"א בתירוץ נראה קצת דחוק. לכן נראה שאמר להם שמלחא אף כי סריא יש בו צורך. כדאמרינן בשבת שהבהמה כשהיא מרחקת הילד נותנין לה מלה ברחמה בכדי שתקרב הולדות וא"כ יש בו צורך במלחא כי סריא ליתן לשוליית הבהמה ומה שאמר להם בסילתא דכודניתא הוא כפי' המהרש"א שהאומות נדמו לפרידה כמו שאמרו בפסחים על הקרא דאשר מצא את הימים במדבר לפי שהי' פסול והביא פסולים לעולם. ולפי שדימו הם שביטל הברית עם ישראל וקיים עם העכו"ם אמר להם כשם שא"א לומר שמלחא כי סריא תקנתו ליתן בשליית פרידה עקרה לפי שאין לה זרע כך אתם א"א לומר שהברית מלה שנתקלקל אתנו שיהי' בו צורך לכם שהלא אין לכם זרע. ואמרו לו וכודנייתא מי אית לה שוליא הכוונה כיון דכודנייתא לית לה שוליא ושלכם נתקלקל. א"כ על מה אמר קרא ברית ע"כ לאו כודנייתא הוא אמר להם ודאי כודניתא אתם רק מילתא מי סריא כלומר שלא יתקלקל הברית כלל שעומד לזרעינו אחרינו וכן מה שאמרו לו בני לן ביתא נראה בכוונתם שאמרו לו היאך אפשר מה שנאמר בנביאים כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וכו' דהיינו שנחרב העולם והישראל נשארו קיימים ואיך אפשר שישארו באויר ויבנו להם בתים באויר. אמר שם וקם בין שמיא לארעא. הראה להם שיש כח בישראל לעמוד באויר אבל אתם שאין לכם רק גשמיות א"א לכם באמת לעמוד באויר. ולכך אמר להם אסיקו לי ליבנא וטינא כלומר אתם שצריכין דברים גשמיים כיון שאין בכם רק גשמיות א"א לכם למבני [באוירא] בארעא והבטחה זו לא יתקיים רק בישראל:
פרק ד
פסוק ב
נפש כי תחטא וגו' אשר לא תעשינה. והוא תמוה דלאיזה צורך סיים הכתוב אשר לא תעשינה כיון דכבר הקדים נפש כי תחטא. ולהבין זה נראה עפ"י מאמר חז"ל פ"ק דחגיגה דבי רבה בר רב שילא שמע לינוקא דקרי כי הנה יוצר הרים ובורא רות מגיד לאדם מה שיחו אמר עבד שרבו מראה לו מה שיחו כלום תקנה יש לו מאי מה שיחו אפי' שיחה קטנה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין דלכאורה קשה במה שאמר על מקרא זה דוקא כלום תקנה יש לו. וכי בלא קרא זה דשמע מהינוקא לא הי' יודע דהקב"ה עין רואה ואוזן שומעת ומה ענין תקנה יש לאדם ונראה כי לשון המקרא ג"כ קשה. למה תפס על הקב"ה שהוא יוצר הרים ולא אמר בורא שמים וארץ רק הכוונה כי לפעמים, יש לאדם התנצלות כמאמר דוד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי כמ"ש הרמב"ם כי לפעמים מחמת התגברות היסודות האדם עלול לחטוא ולפום צערא אגרא. כי אל דעות ה' וכמו שפירש בעל עקידה בטעם הגורל ביוה"כ כי הוא בענין התנצלות על החטא ומראין שכך עלה בגורלו והנה הב"ע כתב בפרשת ברכה כי הרים הם כינוי ליסוד עפר ורוח ליסוד אויר. אשר האדם הורכב מהם. וזה אמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח פי' שהוא ברא היסודות ויודע עד היכן כח הכריחותו מהיסודות מגיע ועד היכן כח יכולת הבריאה מגעת והוא מגיד לאדם אפי' שיחה הקלה. פי' שזה וזה הוא בפשיעתך ויכולת הי' בידך לעצור תאוותך ולזה אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו כלום תקנה יש לו פי' מה התנצלות יש לו ליתן שמחולל בעון ומוכרח הוא הלא הוא היודע ועד שבחירתו עשתה זאת. ועפ"ז יתפרש מאמר חז"ל במס' ע"ז פ"ק אמרו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה בעולם שלא בא עלי' שמע שיש זונה בכרכי הים וכו' אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך רחמים נבקש על עצמינו שנא' כי הנה הרים וכו' אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים וכו' אמרו לו וכו' חמה ולבנה וכו' אמר כוכבים וכו' ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי עוה"ב והענין היא תמוה מאוד. ולהנ"ל א"ש ונראה שהוא דרך פלפול כי הנה ידוע שהאבות מכונים בשם הרים וכתיב שמעו הרים את ריב ה' וידוע שאם יש לאב ולאם מדות טובות מולידן לבנים. כי האב מוריש לבנים בחכמה ובכח והן הן סיבות להוליד טבע טוב ורע בבן והוא הי' סיבת התנצלות נגד העונש מה הוא חייב כיון שהאב מכריחו לחטוא ואמר בקשו עלי רחמים שהן יתנו התנצלות עלי שלא להעניש אותי. שהן הי' הסיבה לחטאים והרי הן כמבקשי רחמים כיון שהן נותנים התנצלות על חטאינו. והשיבו עד נבקש רחמים עליך וכו' כלומר שבעצמו השיב בעבורם שע"כ נשאר הבחירה ואין האבות סיבה לבטל הבחירה דאם הי' האב סיבה לחטא החוטאים. הי' ג"כ סיבה לצדקת הצדיקים וא"כ קשה מה שאמר הנביא כי ההרים ימושו והגבעות וגי' וחסדי מאתך לא ימוש והיינו שלעתיד לא יהי' בזכות אבות ואמהות רק מאתך כלומר מחמתך וידוע שהכל נקרא בשם הסיבה ולא ע"ש המסובב ואם הם הגורמים צדקת הצדיקים ודאי לא ימושו זכותן והן הן המביאין הגאולה וע"כ שאין האבות סיבת צדקת הצדיקים ואח"כ אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים כלו' אולי השמים וארץ הן הן הסיבה כי המחקרים כתבו כי תום השמים והאידים העולין מן הארץ הן פועלין ביסודות והן המולידין חום טבעי והליחות שבאדם. וכשהחום גובר מוליד תכונה אחרת. וכדומה מהליחות. וכן בחמה ולבנה ובככבים ומזלות כי יש ז' כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל. וסוף שבת אמרו האי מאן דבחמה וכו' האי מאן דבלבנה וכו' עיי"ש ואולי הן יתנו התנצלות והביא ראי' ג"כ מקרא שלעתיד הכל יתרבו רק הישראל ישארו ואם הן הי' סיבות צדקת הצדיקים הי' ראוי שהדבר הזה יבקשו רחמים על שישארו כיון שהם סיבת צדקתם. וע"כ נשאר הבחירה ואין אלו הגורמים ולזה אמר אין הדבר תלוי אלא בי מיד הניח ראשו בין ברכיו וכו' וזהו ענין מאמר הכתוב נפש כי תחטא אין לו שום התנצלות בסיבה חיצונית אשר תכריחהו לבחור ברע כי אלהים ברא את האדם ישר לבל ישלטו בו ידי זרים להניא את לבבו מדרכי ה' והוא בשאט נפשו עושה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ע"פ סיבות חיצונות. ובזה יתפרש מאמר הכתוב (משלי יט) טוב רש הולך בתומו מעקש שפתיו והוא כסיל גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא שאין לו פירוש כלל ואין לו חיבור דברים. ונראה דהנה העניות היא הגדולה שביסורין כמו שאמר איוב כ"ז בחרתי מעוני. וכן אמרו חז"ל ג' דברים מעבירין את האדם על דעת קונו וחשיב עניות ולא קחשיביסורין. וידוע שכללי דיסורין שתיקותא ויקבלם כמאמרם ז"ל כי כשמתחיל לדבר דבר מתוך היסורין א"א שלא יבא לידי חטא. וזהו שאמר שלמה טוב רש הולך בתומו כלומר שאינו מדבר שום דיבור לפני אלהים מעיקש שפתיו והוא כסיל כלומר מי שממהר לדבר שום דיבור לפני אלהים והוא כסיל ולזה אמר גם בלא דעת נפש לא טוב כלומר אף שאין אדם נתפס על צערו כיון שבלא דעת ידבר מחמת יסורין מ"מ נפש לא טוב שמעלה לעצמו תכונה רע בנפש וזה מאמרו אץ ברגלים חוטא כי רגל הוא שם המושאל ונאמר ג"כ על שם סיבה כמ"ש הרמב"ם במ"נ בשיתוף שם רגל ולזה אמר מי שתולה היסורין באיזה סבה הוא חטא גדול וזהו אץ ברגלים היינו שדוחק ותולה יסורין בסיבת חוטא ע"כ אל ימהר להוציא דבר לפני ה':
על פרשת צו לא נמצא בכתב.
פרק י
פסוק ג
בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. ו בפ"ק דכתובות פתח ואמר לי' אימא מלתא נגד אבילים פתח ואמר וכו' זאת עומדת לעד נתיב הוא מששת ימי בראשית רבים שתו רבים ישתו כמשתה ראשונה כן משתה אחרונה אחינו בעל הנחמות ינחם אתכם. והוא תמוה. א' מה דקאמר זאת עומדת לעד הא כתיב בלע המות לנח. ב' הא דאמר רבים שתו הא כל העולם שתו. גם מה דקאמר רבים ישתו קשה דל"ל הכי גם מה דקאמר כמשתה ראשונה קשה שהוא בכפל. שהלא כבר אמר רבים שתו וגם אין לו פירוש. מה זה שאמר שראשונים ואחרונים שוים בשתי' זאת. ועוד מה נחמה הוא זה לכן נראה בכוונתם במה שאמר זאת היא עומדת לעד הוא נגד המת שעל המת אין לצער לי' צערי שהרי הוא עומדת לעד כלומר שדבר זה עומד לכתוב שמגיע בו לחיים הנצחיים ומכנה אותו בשם לעד ומ"ש רבים שתו הכוונה נגד אבילים שלא יחשבו שרק להם יגיעה הצרה הזו שמיתת הצדיק הוא צרה לכל הצדיקים שבעולם וכל הצדיקים מרגישין בשברפטירת הצדיק. והנה רש"י פי' בתהלים ג' רבים קמים עלי דהיינו גדולים בתורה וזה שאמר רבים שתו כלומר לא אתם בלבד שותים כוס הצער והיגון אלא רבים שהן גדולים שתו גם כן הכוס של היגון הזה שכולם מרגישין בצער פטירת הצדיק רבים שתו כלומר אף שלפעמים אין מרגישין תיכף הצער של פטירת הצדיק מ"מ ודאי שפטירת הצדיק עושה רושם בעולם ונתוודע אח"כ וזה שאמר רבים ישתו כלומר שאפי' אינם מרגישין תיכף בוודאי ירגישו אח"כ כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים כלומר שלא יחשבו שדורו של משה ושמואל הרגישו העולם בצער פטירת משה ושמואל יותר ממה שמרגישין בדור של עכשיו בפטירת צדיקים שבדורן. ובאמת הצדיק לפי דורו כמאמרם ז"ל יפתח בדורו כשמואל בדורו וכל הדורות מרגישין בשוה בצער פטירת הצדיק וזהו שאמר כמשתה ראשונים וכו' ולזה אמר אחינו בעל הנחמות כנגד כל הישראל השרויים בצער פטירת הצדיק שבעל הנחמות ינחם אתכם וזהו אומרו בקרובי אקדש דע"י מיתתם נתקדש בקרוביו שגם הצדיק ים שבדור הרגישו בצער מיתתם ועל פני כל העם אכבד שהם אינן מרגישין תיכף ירגישו אח"כ. – עוד יתכן לפרש בזה ע"פ מה דאמרינן בשלהי מועד קטן בהספד תלמידי חכמים אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן הועלה בחכה מה יעשו דגי רקק בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גיבים. ונראה ענין שלשה משלים הללו דהנה בקרא מפני הרעה נאסף הצדיק איכא למ"ד שלא יבא הרעה ואיכא מ"ד שלא יראה ברעה. הנה למ"ד שלא יראה ברעה דהיינו שמתחיל בצדיקים בכדי שלא יראו ברעה ואח"כ באה הגזירה על הכל. וא"כ הגזירה באה על כולם ומש"ה מדמה אותם לשלהבת שמתחיל בגבוהים ומסיים בשפלים. ולמ"ד שלא יבא הרעה מדמי לתכה. כי כמו שהחכה אם תופס דג גדול ממילא ניצולין הקטנים. ה"נ חוטף הצדיק וממילא ניצולין כולם מ"מ אמר מה יעשו דגי רקק שלבסוף כאשר לא ישיבו בתשובה יחזיר השטן ויקטרג ולא יהיה מי שיתפוס בחטאם וישאר הגזירה עליהם והנה לפעמים יש צדיק גדול שדוחה הגזירה לגמרי כענין שאמרו הקב"ה גוזר והצדיק מבטלה. ומזה מדמי לנחל שוטף ששוטף ומדחה החכה מן הדגים וכיון שהחכה גדולה כ"כ עד שיכול לילך לנחל שוטף כגון הכא שתפס לרב אשי מה יעשו מי גבים שאינם יכולין לדחות הגזירה מעליהן. והא דכעס רב אשי ואמר דמכה בצדיקים לכא הוא מטעם שכתבתי בהא דתענית בסורא הוי וכו' דצדיק גמור אינו נשקל עם הרשעים לתפוס בעוונם וכן מה שכעס ר' אבין ואמר בכו לאבילים ולא לאבידה, היינו צדיק גדול אף מותו ממליץ ומגין על הדור. לא שייך לומר לגבי' אבידה דאבידה היינו שנאבד מן העולם ואין בו שום תועלת להאובד אבל צדיק גמור אף לאחר שמת זכותו עומד להדור וזהו אומרו בקרובי אקדש שהם צדיקים גמורים ואף אחר מותם על פני כל העם אכבד שזכותם יעמוד להדור וזה היה תנחומין להדור:
פסוק ו
וכל בית ישראל יבכו את השריפה. בשלהי מיעד קטן אמרינן כשמתו בניו של ר"י נכנסו ארבעה זקנים לנחמו, אמר ר"י רבי עוונותי' תכפוהו אבולותי'. פתח ר' טרפון וכל אל יבכו את השריפה ומה נדב ואביהוא שלא נמצא בהן רק דבר אחד טוב כתיב וכל בני ישראל יבכו את השריפה בניו של רבי על אתת כמה וכמה. והוא תמוה הלא צדיקים גמורים היו והיאך אמר שלא נמצא בהן רק דבר אחד טוב. ונ"ל לפרש שמחמת שר"י אמר שמחמת שרבו עוונותיו מתו ואמרו הן שזה הספד לכל ישראל שהרי נדב ואביהו שלא היו צריכים להם ישראל אלא לדבר אחד טוב כי הי' להם משה ואהרן וזקנים בכו כל ישראל בניו של רבי שהוא הפסד לכל ישראל שישראל צריכין להם בהרבה דברים על אחת כמה וכמה. והאי לאו משום עונותיו של רבי מתו אלא בשביל עונות בני ישראל:
פרק יב
פסוק ב
אשה כי תזריע וגו' בנדה ט"ז אמרינן דריש רחב"פ אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל הטיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע טיפה זו מה תהא עלי' גבור או חלש חכם אי טפש עשיר או עני ואלו צדיק ורשע לא אמר (ועוד) קשה מה לו למלאך לשאול על זה מה לו בכך מה שיהי'. ג' קשה למה לו להעמיד הטיפה לפני הקב"ה ישאל לו סתם בן פלוני מה תהא עליו. ולתרץ זה נראה דהרב בספר המורה ח"ג פל"ג כתב והביאו הרב בס' עקידה שער ס"ג ע"ש כי לפעמים יש לימוד זכות על פושעים ומורדים כי רבים מהם היותם על השיעור מהריון לא הי' רוע בחירתם אלא מצד חוזק חומרם ורוע תכונתם בטבעית מעת הולדם כי מי שטבעו חם ביותר הוא בעל תאוה גדול וכן יש מי שבטבעו הוא כעסן גדול ויש אשר לפי טבעו א"א להכעיסו בשום אופן עיי"ש והנה זה א"א לומר כלל שיהיה אדם שאין לו בחירה וע"כ צ"ל הכוונה שבחירתו קשה ולפום צערא אגרא וגם הוא החכם העמיד הענין הראוי לו שיהי' יכולים להיות בעל בחירה כגון ד"מ אותו שהוא נצחן בטבעו. ואם יהי' עושר גם כן יהי' בחירתו קשה מאוד מאחר שיהי' ביכולתו לעשות מה שלבו חפץ לא יבצר ממנו מה שיזם לעשות וכן מי שהוא בעל תאוה בטבעו גם כן בחירתו קשה מאוד כמו שפרש"י בפ' תשא על הפסוק דאנא חטא העם הזה ועשו להם אלהי זהב פירש רש"י אתה גרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם מה יעשו שלא יחטאו משל למלך שהי' מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצווארו והושיבו בפתח בית הזונות מה יעשה הבן שלא יחטא וכוונתם ג"כ עד"ז לומר שהי' בחירתם קשה עד מאוד וכיוצא בזה הרבה וע"ז נאמר כי אל דעות ה' ולא נתכנו עלילות ולזה א"ש שהמלאך המעמיד הטפה לפני הקב"ה שיהי' הטיפה ההוא מושגח מאת הבורא ית"ש מהותו וטבעו שמחייב לו הלידה אם הוא איש תם ביותר אז טבעו מחייב להיות כעסן וכיוצא ואז הוא יתברך גוזר עלי' מה שיהי' עשיר או עני בכדי שיהי' יכול לעמוד בבחירתו. והמלאך הוא מוכרח בדבר כי הוא האמצעי הממונה מהבורא יתברך שמו למען דעת באיזה שעה להקליט הזרע ולהולידו כי אמרו בשבת שמזל שעה גורםולפי מה שצריך להיות אם עני אם עשיר אזי מקליטו ומולידו באותה שעה הראויה לזה. ובזה יתפרש מאמרם ז"ל בתענית גבי עובדא דר' חנינא בן דוסא דא"ל דביתהו עד אימת נצטער וניזול א"ל מה נעבד א"ל מטיבותיה דגניזא לצדיקים לעוה"ב בעי רחמי דלתבי לך מידי בעי רחמי ויהבי לי' כרעא דפתורא דדהבא חזי' בחלמא עתידי כולהי צדיקי דאכלי אפתורא דתלת כרעי ואנן אכלין אפתורא דשקיל חד מינייהו. א"ל בעי רחמי דלשקולי' בעא רחמי ושקלוהו תנא גדול הנס האחרון מן הראשון דגמירי משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי ועיי' מהרש"א דחד כרעא דהיינו שהתפלה הוא אחד מג' עמודים שהעולם עומד עליהם ורחב"ד הי' רגיל להתפלל וכו' עיי"ש והוא תמוה דמה ראה רחב"ד לבקש לחסור עצמו מעוה"ב ולהחליף עולם עובר בעילם עומד. ועוד מה הוא המשל הזה שאמר דיהבי' כרעא דפתירא דדהבא ולדברינו יתפרש כי וודאי ר' חנינא בן דוסא לא ביקש אלא שינתן לו מפירות מצותיו כי ידוע שיש הרבה דברים שאדם אוכל הפירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא ובוודאי היו כולם בר' חנינא בן דוסא כי אמרו כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וביקש שינתן פירותיו בעולם הזה אמנם הא שבאמת לא ניתן לו מפירות מצותיו הטעם הוא כי לעולם הין נותנין דבר שיהי' מזיק לו וכיון שהשי"ת הי' יודע שהעניות הוא מוכרח לו לקיים בחירתו כי ד"מ מי שהוא נדיב לב או רך לבב רך לבב בטבעו אין הנתינה מצד בחירתו הטוב רק טבעתו מכריח אותו שאפילו באומות נמצאים מתנדבים בטבעם משא"כ כשהוא נותן מגודל עניותו ונותן מלחמו לדל לשם שמים הוא הצדקה הגמורה וכן לפעמים כשהוא עשיר והוא קמצן בטבע א"א לו לקיים כל צרכו וכדבעי למעבד לא עבד וכיון שהי' העניות מותרת לו לרחב"ד לא הי' באפשרי שיתן לו מפירות מצותיו להעבירו ולזה כשבקש שינתן לו עושר הי' כוונתו לעמוד על העמוד של ג"ח בעשרו. ולזה נתנו לי כרעא מפתורא דדהבא כלומר שנתנו לו להעמיד רגל של ג"ח בעושרו ולזה נתנו לו כרעא מפתורא דדהבא כלומר מגודל עשירות ואח"כ הראה לו בחלומו שלא יהי' לו באפשרי להעמיד הרגל הג' של ג"ח בעושרו כי בעשרו נתבטל בחירתו כנ"ל וממילא לא יאכל לעוה"ב כ"א אפתורא של שני רגלים ולכך ביקש רחמים למהדר ולמשקל ולזה אמרו גדול הנס האחרון מן הראשון כי הי' זה נחשב לו לחטא במה שביקש רחמים להפוך רצונו של מקום עליו והי' לו להאמין כי כל מה דעביד הקב"ה לטב עביד וכי מוכרח הוא להיות כפי מה שהוא ובזה יתפרש מאמר' ז"ל בתענית שם ר"א בן פדת הוי דחיקא לי' שעתא טובא וכו' עיילו רבנן לשיולי בי' חזינהו דקא בכי וחייך וכו' א"ל מ"ט בכית וחייכית א"ל דהוי יתיב עמי הקב"ה וא"ל עד מתי אצטער בהאי עלמא וא"ל אלעזר בני ניחא לך דאחריב עלמא והדר אברי' ואפשר דמברית בשעתא דמזוני ועיי' מהרש"א שהכוונה להפוך עולמו של ר"א ולבוראו שנית אמר קמי' רבון וכו' א"ל דחיי טפי או דאחיי' א"ל דחיית א"ל א"ה לא בעינא וא"ל בהאי אגרא דלא בעית יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסר נהרי אפרסמונא דמענגו בהו והוא תמוה הרבה דאטו א"א לו להקב"ה לשדד המזל כמו שעשה באברהם ב' מה דשאל דחיי נפישין או דחיינא מה ענין לשאלה זו דאטו משום שיהי' שני דחיי שעה אחת יותר שוב אין נחשבין יתר שנותיו אף אם רבים הנה. בשלמא אם הי' שואל על שנים שיחי' אם רב הוא אם מעט ניחא ולדברינו א"ש שאמר לו הקב"ה להחריב לעלמא והוא כמו שפירש אא"ז המהרש"א דהיינו עולם שלו. כלומר כיון שלפי טבעך שנולדת בו א"א לך שתתקיים בתורתך אם לא שאשנה את הטבע שנולדת בו ואתן לך טבע אחר שיהי' ראוי שתתקיים הבחירה אף בעושר ואפשר שתברא בשעתא דמזונא כלומר מי יודע אם יגמר בחירתך לטובה כאשר נגמר עכשיו ולזה שאל לו דחיי טפי או דאתיי' כוונתו לא הי' מחמת שלא יכול לסבול יסורי עניות ח"ו כי איש כמו ראב"פ מחויב לקבל הכל באהבה רק הי' ירא מחמת שאמרו שלשה דברים מעבירין את האדם ע"ד קונו וא' מהן עניות ולכך הי' מבקש ומתאוה שיותר טוב שינתן לו כח בחירה בעושר. ולזה כשאמר לו הקב"ה דחיית וגמירי דאם עברו על אדם רוב שנותיו ולא חטא בטוח הוא שלא יחטא וכבר נגמר בחירתו לטובה בענין ההוא ולכך א"ל לא בעינא שישתנה טבעו ותתן לו כח בחירה חדשה ולזה נתן לו הקב"ה שכר ע"ז לפי שבחר ברצון הקב"ה וזה מאמר התנא עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו כלומר שתעשה מה שרצונו של הקב"ה עליך תקבלו בשמחה כאלו הוא דבר שהוא ג"כ רצונך עליו ואם רצונו של הקב"ה עליך שתהי' עני תקבלו בשמחה כאלו היית עשיר שהי' נתמלא רצונך ואז הי' לך שמחה בוודאי כמו כן תקבל בשמחה בהיותך עני כיון שרצון הקב"ה הוא כך כדי שיעשה רצונך כרצונו כוונתו כי הבא לטהר מסייעין לו, ואם תרצה לקבל בשמחה רצון הקב"ה אז יעשה רצונך כרצונו כלומר שיסייע אותך שלא יהי' רצונך רק על מה שהוא רצונו ולפשנ"ל אין לתמוה על מה שנמצא לפעמים נותני צדקה ולא נתעשרו והכתוב אמר עשר בשביל שתתעשר כי לפעמים הוא לטובתו כמו רחב"ד שהוצרך לבקש שיקחו ממנו העושר שלא יזיק לו. וזהו שאמר הכתוב והריקותי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם לומר די כלומר שהצדקה הוא סיבת העושר אם לא שהדבר הוא מזיק לכםעד שאם הי' גלוי לכם הענין והי' שואל אתכם היו צווחים בעצמם בפה מלא אין רצונינו בזה והיו מבקשים רחמים שלא ינתן לכם העושר כמו שביקש רחב"ד עד שהוצרך להעשות לו נס ולשקול ממנו טובתו. ומה שאמר הקב"ה בחנוני נא בזה אם לא אפתח לכם ארובות השמים. והריקותי לכם ברכה וכו' לא דבר רק הוא נגד המשיגים שהם יראו שכל מה שיהי' באפשרות שלא יהי' מזיק להם בוודאי יתן לו ונראה בזה כוונת המחלוקת של ר' חנינא ור' יוחנן שר"ת אמר מזל מחכים מזל מעשיר ור"י אומר אין מזל לישראל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי באמת נקבע לו במקרה משא"כ בישראל המזל נקבע לו עפ"י השגחה אלהות שהמלאך מעמידו במזל הראוי לו בכדי שיתקיים הבחירה וגם אפשר שישתנה המזל עפ"י מעשיו, כשגלוי לפני הקב"ה שאין שינוי המזל מזיק להבחירה שכבר נתבטל ממנו כח היצר הרע מכל וכל כמו שאמר דוד ולבי חלל בקרבי ואפשר שזה כוונת התוס' במה שכתבו שע"י זכות גדול משתנה המזל והיינו כשגלוי לפניו ששוב לא יזיק לו שינוי המזל:
עוד בגמ' דנדה שם מלאך הממונה על ההריון לילה שמו. הכוונה ע"ד שאמרו במדרש ויקרא ה' לאור יום ולחשך קרא לילה ויקרא ה' לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים ולחשך קרא לילה זהו מעשיהם של רשעים הכוונה הוא ע"ד שאיתא במדרש כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד בשעת בריאות עולם נמלך הקב"ה במלאכים אם לברוא את האדם ושאלו מה יהי' מן האדם צדיקים או רשעים. ואמר הקב"ה שיהיו צדיקים והעלים מהם שיהיו גם רשעים כי אלולי שאמר שיהיו רשעים לא הסכימו על בריאת האדם ולכך העלים מאתם רשעים וזהו כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד העלים מאתם עכ"ל המדרש. כבר תמה בזה היערות דבש דרוש ג' שיהי' הקב"ה משקר במלאכי מעלה ואין מעכב על ידו אם רצונו לברא יברא ומה זה דגילה במקצת והעלים במקצת ואין זה בגדר עצה והמלכה ובפרט כי כבר אמרו הא דנמלך הקב"ה במלאכי השרת לא לעצה הוא צריך רק ללמד ולהורות. פשיטא שעצה כזו לא יצליח עיי"ש שמתרץ בתירוץ דחוק. ולפענ"ד נראה דהכוונה הוא כך דהנה אמרו בש"ם משה מן. התורה מנין שנאמר בשגם הוא בשר והכוונה לזה כי ידוע שהתורה היא שלימה בתכלית השלימות א"א שתנתן רק על ידי מי שהוא שלם בתכלית השלימות ע"ד שבעל עקידה הביא קצת שהכריחו בזה שמשה לא חטא עיי"ש בפ' חקת. ולזה התורה לא היתה יכולה להנתן ע"י האבות כמבואר בפייט שבועות לפ"ז הי' אפשר שיעלה על הדעת שכיון שהי' הדבר תלוי בבחירת אדם אחד ואם הי' הבחירה ח"ו קצת משתנה במשה הי' תחת אפשרותו שיתבטל נתינת התורה מכל וכל וזה א"א לומר כלל דהא בריאת העולם תלוי בנתינת התורה ותי' לזה הוא מ"ש בעל עקידה שער כ"ח שאף שהכלל מוכרח עפ"י גזירה מ"מ הכלל אינו מכריח דברים החלקים שהדברים הכוללים אינם מכריחים דברים החלקים ולזה אף שנגזר גזירה על ישראל להיותם גרים בארץ לא להם מ"מ לא הי' פרעה מוכרח לזה ע"ש שכתב כן בהרבה מקומות ולזה ע"כ כיון שהתורה מוכרחת להנתן בארץ גם האיש משה הי' מוכרח להיות בארץ אך בחלקים דהיינו במשה גופי' לא הי' הדבר מוכרח והי' עושה רק בבחירתו ולזה הכריחו בש"ס שע"כ צ"ל מרומז שמוכרח הוא שיהי' משה בעולם קודם הווייתו שהידיעה היתה מחייבת אותו ולזה אמר הרמז בשגם הוא בשר ועד"ז נאמר מרדכי והמן מן התורה מנין כי מאחר שע"י היתה קבלת התורה ברצון והוא ע"כ הי' מוכרח ולכך בקשו רמז על זה ועד"ז נאמר כי לא לבד שהי' משה מוכרת כמו כן כל הצדיקים שנמצאו ושימצאו בעילם הן מוכרחים הכלל שלהם שיהי' בעולם וראי' לזה שהרי אמרו בש"ם שהראה הקב"ה לאדם הראשון דור ודור ודורשיו דור ודור ושופטיו נמצא שהוקצבו כל הצדיקים והחכמים כי כל מה שמראה לנביאים הוא מחוייבת נמצא יש הפרש גדול בין הצדוקים להרשעים כי הצדיקים עכ"פ מחוייבים בכלל רק החלקים אין הדבר מחוייב ושוב הבחירה להיות צדיק אינו קשה כל כך הואיל ויש בו קצת חיוב משא"כ רשעים לא פירש אותן כלל וכלל ואין בו שום חיוב וזה כוונת המדרש ויקרא ה' לאור יום זהו מעשיהם של צדיקים לומר שגילה וחייב אותן בדברים למען יהי' הכלל של צדיקים עכ"פ מחויב ולחשך קרא לילה זהו מעשיהן של רשעים לומר שדבר רשעים כיסה כלילה למען לא יהי' שום צד חיוב בבחירתן לרע וזהו ג"כ כוונת המדרש בשעת המלכה עם המלאכים בבריאת האדם שאמר בפירוש שיהיו צדיקים למען היות צדיקים בחוב משא"כ דבר הרשעים העלים כלומר שלא גזר עליהן שום חיוב למען לא יהי' שום צד חיוב בבחירתן לרע כ"א הי' גוזר על חיוב הרשעים לא הי' הסכם בבריאה ולכך דרך רשעים תאבד כלומר העלים ולא רצה לישא אותן על שפתיו ולזה אמרו ג"כ מלאך הממונה על הריון לילה שמו כלומר שמכוסה ממנו כל הדברים לכך צריך לימלך בהקב"ה שיושפע על המלאך שפע באיזה ענין אדם יולד שיהי' ראוי לקיום הבחירה כנ"ל:
פרק יד
פסוק ב
זאת תהיה תורת המצורע. במדרש הה"ד מי האיש החפץ חיים מעשה ברוכל שהי' מחזיר בעיירות והי' מכריז ואמר מאן רוצה לזבון סמי דחיי שמע ר' ינאי א"ל תא סק להכא זבין לו א"ל לית את צריך לך ולא דכוותך אטרח עלי' סליק לגבי' הוציא לו ספר תהלים והראה לו פסוק ומי האיש החפץ חיים וכתיב בתרי' נצור לשונך מרע אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע פרושו עד שבא רוכל זה והודיע לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהי' תורת המצורע המוציא שם רע. והוא תמוה דמה חידש לו הרוכל הלא לא הראה לו רק ספר תהלים והנראה בכוונתו כי רישא דקרא הי' קשה לו לר' ינאי שאמר לכו בנים שמעו לי שהי' לו לומר בואו בנים כיון שהוא קורא להם לבוא אצלו ובמעשה דרוכל נתיישב לו זה שדוד המלך ע"ה צוה לכל אדם להיות כרוכל זה לילך ולהכריז ברבים ולכך כתב לכו בנים ותיבת שמעו נכתב בדגש בהמ"ם שהוא מבנין פוקד כמו לימד שפירושו למוד לאחרים כמו כן שמעו כלומר שישמיע לאחרים ולומר לכל יראת ה' אלמדכם ולהכריז ולומר מי האיש החפץ חיים ואף שזה הוא רק יראת העונש מ"מ מתוך שלא לשמה בא לשמה ותחלת היראה מתחיל מיראת העונש כמו שאמר הכתוב האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו והה"א הוא ה"א התימה כלומר אם עדיין לא השגתם יראת הרוממת מאותי כלומר מצד רוממותי לא תיראו מ"מ אם מפני לא תחילו כלומר וכי מכעסי לא תחילו וחיל הוא יראת המחולל הגוף מחמת יראת העונש ולזה אמר אשר שמתי חול גבול לים ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ כי כוונתו לומר שהוא כינוי לצרות כמו כי גדול כים שברך וכל אדם הצרות עומדין סביביו כי כסלא לאגנא כמו שאמרו בש"ם שמלאכי חבלה הן אלף מימינו ורבבה משמאלו וכל הצרות מכונים בשם מלאכי חבלה כמו מלאך הוא לשון שליח והצרות הן מחבלין את האדם וכמו שהחול הוא מחיצה קטנה נגד גלי הים כן בכל אדם מחיצה קטנה נגדו ובין הצרות הראויין לבוא עליו ובחשבם זה תהי' עכ"פ יראת העונש על פניכם ולזה אמר לא אתה צריך לזה ולא דכוותך אף שלימוד היראה צריך הכרזה אף לגדולי גדולים דאהרן ומרים נכשלו בלשון הרע אך מחמת שזה הוא יראת העונש שפיר אמר שאין זה לדכוותך שאתה צריך יראת הרוממות וזהו שמסיים המדרש משה מזהירן לישראל זאת תהי' תורת המצורע תדע המוציא שם רע כלומר תדע שנפלינו אנחנו בני ישראל מכל אומות העולם שאנחנו כל מה שבא עלינו הוא רק בהשגחה פרטיות כמאמרם ז"ל אין אדם נוקף אצבעי מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה משא"כ אומות העולם הכל במקרה ובמזל אבל לישראל הכל בהשגחה ולזה אמר זאת תהי' תורת המצורע לומר שחולי הצרעת איני כמו שבשאר אומות שהולך אל הרופא משא"כ בישראל חליו הוא מצד התורה והטומאה והטהרה אינו אלא ע"פ הכהן והוא מצות שמיעת החכמים וזה רומז במה שאמר שהטומאה והטהרה ביד כהן שאין לסמוך על עצמו בשום דבר כי הסומך על עצמו נותן תמיד התנצלות ומבקש היתר על חטאיו ודומה לו תמיד שאינו חוטא:
פרק טז
פסוק א
בקרבתם לפני ה'. אמרו במדרש אמר ר' אבא בר אבהו מפני מה נסמכה פ' מיתת מרים לאפר הפרה ללמד כשם שאפר הפרה מכפרת כך מיתת צדיקים מכפרת אמר ר' יודן מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות אלא מלמד שהי' קשה לפני הקב"ה מיתתו של אהרן כשבירת הלוחות אמר ר"ח בר אבא בח' בניסן מתו בני אהרן ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים אלא מלמד כשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפר ומנין שיום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם ומנין שמיתתן של צדיקים מכפר דכתיב ויקברו עצמות שאול וכתיב ויעתר אלקים לארץ אחרי כן והוא תמוה א' למה נכנס ר' יודן בין הדבקים כי הם מדברים מכפרת מיתת צדיקים והוא מדבר מקשיות מיתתן לפני הקב"ה. ב' במה פליגי ר' אבא ור' חייא בר אבא שכל אחד מביא מקרא אחר. לכן נראה כי הבינה לעתים כתב כי מהיותר נעלמות שבפעולות הקב"ה הוא מיתת צדיקים. אמנם הענין שמיתת צדיקים מכפרין הטעם הוא דרש"י פי' שמשה אמר לאהרן יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום שנאמר ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדי וסבר הייתי או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך והוא תמוה וכי משום בנין בהמ"ק יתקדש הקב"ה ע"י שימות צדיק גדול שבגדולים עד שהי' סבר על משה ואהרן שלא חטאו לזה נראה דהנה טבע החלק להתדבק בהכל עד שמי שיקדש ידו או רגלו בצינה עומדים אותו במים קרים וזהו רפואתו. והסיבה לזה כי החלקים הקרים המובלעים ברגלו רצים להתדבק בהכל שהוא במים הקרים כמו כן כשמתרבה השראת קדושה ע"י הבית המקדש אותן שהיו צדיקים גדולים ממילא נשמרו שהמה חלקו אלקי ממעל מתאוין להתדבק בהכל ולזה נאמר בבני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. היוצא מזה כי מחמת גודל השראת קדושה מתדבקין לפעמים הנשמות הקדושות בקדושה יתירה ומחמת זה בקרבתם לפני ה' וימותו. ובזה אתי שפיר מה שאמרו קשה סילוקן של צדיקים. וגם הקב"ה שמח בבוא אליו נפש צדיק ובזה אתי שפיר כי כשהקב"ה מסלק נפש הצדיק שלא בזמנו מחמת עון הדור או עון עצמו הוא קשה לפני הקב"ה משא"כ כשנפשהצדיק בא אליו מחמת גודל תאות הנפש מעצמו שהוא החלק להדבק בהקב"ה שהוא הכל שמח בו וזהו שאמר הכתוב ונקדש בכבודי שהוא השכינה שזו אי אפשר להתקיים אלא במכובדי ולכך אמר משה סבור הייתי או בי או בך שאנחנו מהיותר ראשונים להתדבק בתוקף קדושת השכינה עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך ובזה אתי שפיר ג"כ המדרש הנ"ל שר' אבא מדבר במיתת צדיקים שע"י עון הדור וכפרה זו היא נעלמת השגה שהצדיק ימות ע"י עון הדור ומיתת הצדיק יהי' סיבה לכפרת הדור וכמו שכתב הבינה לעתים ולכך סמכו לאפר פרה שהוא ג"כ נעלמת טעם השגתה וע"ז אמר ר' יודן להגדיל התמי' שקשה סילוקן של צדיקים ועם כל זה מכפרת ואין לך פלאי גדול מזה אבל ר' חייא בר אבא מדבר ממיתת צדיקים שאינם מתים בעון הדור ולא בעון עצמו רק מגודל תאות הנפש להתדבק בהקב"ה ומיתה כזו מכפרת להיותו יום שמחה ורצון לפני הקב"ה כמו שאמרו חז"ל הקב"ה שמח בבוא אליו נפש צדיק וקראוהו הילולא וביום שהוא עת רצון לפני הקב"ה הוא מוחל עונות כביכול כמו שדרך לחלק מתנות ביום שמחת נשואין וכמו שיוה"כ עצמו של יום שהוא עת רצון לפני הקב"ה הוא מוחל עונות כך מיתת צדיקים שהוא עת רצון מכפר ולכך אמר מנין שיום הכפורים מכפר כלומר מנין שעצמו של יום כפור מכפר להיותו עת רצון שהרי פלוגתא היא בשבועות. ואמר כי ביום הזה יכפר דמשמע שעצומו של יום מכפר ואמר אחר כך ומנין שמיתת צדיקים מכפר כלומר ומנין שיש יום מיתת צדיקים שהוא עת רצון לפני הקב"ה שהרי קשה סילוקן של צדיקים ולזה אמר שמצינו בשאול שנאמר ויעתר לו ה' שנתרצה ולכך אמר ר' אבא מיתת צדיקים ור' חייא אמר מיתתן של צדיקים שהמיתה באה מכח הצדיקים עצמן אמנם אף שמיתת צדיקים בעון הדור הוא נעלמת השגה כטעם כפרתה מ"מ יש ליתן טעם שהקב"ה תולה הסיבה של עון הדור במה שלא הוכיחם הצדיק:
פרק יט
פסוק ב
קדשים תהיו. יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. והוא תמוה ויתיישב עם מה שכתב רש"י בפ' בחקתי על הפסוק והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים וז"ל אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם יכול לא תיראו ממני ת"ל והייתי לכם לאלקים וזהו כוונת המדרש בכאן יכול כמוני כלומר יכול כאשר אקדש אתכם שתלכו עמי בשוה אם אני מקדש אתכם בקדושה רבה ולא תהי' יראתי על פניכם ת"ל כי קדוש אני כלומר אדרבא תכירו עילוי קדושתי ביתר שאת ותהי' יראתי על פניכם ועוד יש לפרש ואקדים לשון המדרש התמוה. וז"ל המדרש אר"י מאני של בשר ודם אתה למד אני של הקב"ה ומה אני של בשר ודם ע"י שאמר פרעה ליוסף אני פרעה זכה לכל הכבוד הזה לכשיבא אני של הקב"ה וכו' אני ראשון ואני אחרון על אחת כמה וכמה ע"ש והוא תמוה מאוד. ונלפענ"ד ליישב דהנה ידוע דאין להקב"ה שם העצם רק שם הוי"ה ושם אהי' אבל שאר שמות של הקב"ה לפעמים נקראו המלאכים ג"כ בשם זה וגם אנשים כדכתיב ומשפטים) אלהים לא תקלל וכן קרא ליעקב אל וכיוצא בזה וזהו שאמר יכול כמוני היינו לענין השם בלבד שתקראו קדושים כמו שאני נקרא קדוש וזה עדיין אינו מעלה יתירה כל כך דהא המלאכים ג"כ יש להן מעלה כזו שנקראו קדושים ואפשר שיהי' למלאכים מעלה יתירה מישראל וגילה לנו התורה שישראל עתידין להיות במעלה יותר ממלאכים וזהו שאמר קדוש אני ה' קדושתי למעלה מקדושתכם כלומר רק קדושתי לבד יהי' יותר מקדושתכם וקדושתכם תהי' יותר מהכל ואפי' ממלאכי השרת וזהו שאמר מאני של פרעה נלמד וכו' הכוונה כמו שאמר למעלה נלמד מפרעה הרשע שנאמר אתה תהי' על ביתי יכול כמוני ת"ל רק הכסא אגדל ממך. הכוונה ג"כ ע"ז דאלו לא הי' אומר רק אתה תהי' על ביתי לא הי' במשמע. רק שהי' מושל ושליט כשאר מושלים ושליטים שהי' לו ולזה אמר רק הכסא אגדל ממך משמע שהי' יוסף למעלה מכל המושלים וזהו שלומד מאני שב פרעה ובלעדיך וכו' היינו שלא יהי' חשוב ממך רק אני פרעה וכל, השאר שרים ומושלים יהיו תחתיך ומזה אנו לומדים במה שאמר כי קדוש אני ה' שהכוונה ע"ש קדושת השם יהי' למעלה מקדושת ישראל וכל הקדושים יהיו תחתינו ומה שאמר המדרש אני פרעה יכול כמוני ת"ל אני פרעה וכו' פי' אלו לא נאמר אני פרעה רק אתה תהי' על ביתי לבד הוי אמינא כמוני כמש"ל שיהי' מושל כמוני שכל מושל אשר מושל על אחר יש לו שם מושל ושם מושל הוא משותף בין לגדול ולקטן. ולזה מסיים הק"ו ומה אני של בשר ודם כמה שאמר ליוסף אני פרעה זכה לכל הכבוד הזה והי' למעלה מכל השרים והי' לו כבוד שאין כיוצא בו שכמעט שכל המלוכה שלו ק"ו בנו של ק"ו שכשהבטיח הקב"ה בלשון אני דהיינו שהוא בעצמו יהי' רק למעלה מישראל עד שמלאכי השרת שואלים אי' מקום כבודו היאך אפשר לשער הכבוד הזה:
פסוק יח
ואהבת לרעך כמוך. בפ"ב דשבת אמרינן מעשה באחד שבא לשמאי הזקן וא"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה בעוד שאני עומד על רגל אחד דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל. א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד.זהו כל התורה כולה ואידך פירושא זיל גמור והוא תמוה דהיאך יהי' כל התורה כולה כלו, בזה. ולכן נראה שמה שדחפו במאי באחת הבנין רימז לו כשם שא"א לבנין לחבר אחד לחבירו רק באופן שיהי' שווים בכל אופן בקו המשקולת וכיון שאין אתה רוצה להיות שוה ממש לי א"א לקבלך ולזה בגר הראשון שאינו מאמין בתורה שבע"פ. גערו בנזיפה ולא דחפו באמת הבנין משא"כ בנר שרצה לקבל כל התורה ולא רצה להיות שוה מכל וכל ורימז לו באמת הבנין שא"א להתחבר עד שיהי' שוה לגמרי, משא"כ הגר שלא רצה לקבל תורה שבע"פ מהפך כל התורה על פיה ולכן גערו בנזיפה וכוונת הגר במה שאמר שתלמדני כל התורה כולה בעוד שאני עומד על רגל אחד כי הרמב"ם כתב כי רגל הוא שם המושאל לסיבה כמו ולרגל הילדים ולרגל המלאכה. וזהו שאמר לו הגר על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד היינו שיעמיד לי כל התורה על סיבה אחת וטעם אחת שיהי' לו על כל התורה סיבה אחת לאיזה טעם וסיבה משמש תורתינו ואמר לו הלל סבה של כל התורה היא המצות שבין אדם למקום הוא שיהי' טוב לך והמצות שבין אדם לחבירו יהא שלא להרע לחבירו וזה שאמר לו שסיבת כל התורה הוא דעלך סני וכו' כי מצינו הרבה פעמים שיחסר וא"ו החיבור כמו וכפר אדמתו עמו שמשפטו אדמתו ועמו והרבה כיוצא בזה וזה כוונתו ג"כ כאלו אמר סיבת כל התורה הוא דעלך סני ולחברך לא תעבד כלומר שסיבת התורה הוא לעשות שלא יהי' רע לו ולחבירו ואידך פירושא זיל גמור:
פרק כג
פסוק ד
אלה מועדי ה'. ונראה ליתן טעם על מה דאמר רחמנא שפסח יהי' שבעה ימים וביום הראשון וביום השביעי והי' חג. ועצרת יהי' רק יום אחד וחג הסוכות רק יום אחד ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו והימים שבאמצע פסח וסכות הם חוה"מ ומותר במקצת מלאכה ואסור במקצת מלאכה. ונראה הטעם דהנה ידוע בפסח הוא יציאת מצרים שבו הי' חירות הגופות מעבדות ועצרת הוא נתינת התורה וסוכות הוא זכר לענני הכבוד שהקיפן הקב"ה ולזה בפסח שהוא זכרון לפירות הגוף. ובעונינו נתבטל החירות והגלה אותנו ועתיד לגאלינו להשיב לחירות. וידוע שכל שבפה הוא סימן להקיף שלם ולזה עושין יום ראשון ושביעי חג והאמצעים אינם חג להורות אף שיש שמחה להחירות יחזור ויתבטל ואתר ההיקף שלם יחזור ויהי' עוד חג. ומבואר בספר יוסף לקח על מגילת אסתר שבשעת יציאת מצרים נתבטל מישראל שם עבדות לעולם שבמצרים הי' עלינו שם עבדות שהיינו עבדים בחומר ובלבנים ובשעת גאולת מצרים הי' מחסד הקב"ה שנתבטל מעלינו שם עבדים. שלא יקרא עלינו שום שם עבדות לעולם רק שם משועבדים. ולזה הימים האמצעים המורה על ביטול החירות מ"מ צריכין לנהוג בהם קצת יו"ט מפני שעכ"פ נגאלנו משם עבדים וצריכין לעשות זכר קצת לעשות קצת יו"ט לזכר תסד שעשה הקב"ה עמנו שביטל מאתנו שם עבדים ועצרת שהוא על נתינת התורה אשר כרת ברית אתנו שלא ימושו מפינו ומפי זרעינו עד עולם ולכך אינו אלא יום אחד. וחג הסוכות אשר הוא זכר לענני הכבוד שג"כ נתבטל בעונינו ולכך יום ראשון חב ושבעה ימים אינם חג וכיון שמ"מ מקיף אותנו השגחת והשפעת השי"ת שמשגיח עלינו כמשגיח מן החלונות וכמציץ מן החרכים ולכך צריכין לנהוג באותן ימים קצת יו"ט ומה שעתיד לשוב עלינו היקף ענני כבוד לא ידמה כלל לאותן הראשונים כדכתיב (ירמי' ל"א) ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו'. ולזה שמיני רגל בפני עצמו כיון שלא ידמה להראשונים ועפ"ז נראה לי לפרש במה שאמר במדרש וברש"י עצרת הוא עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמן ליפטר אמר בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם שהוא תמוה דלמה לא עשה כן בחג הפסח ולפי הנ"ל נראה ליישב שבעולם הבא יזדכך החומר עד שיתהפך לרוחני. וכיון שבימות המשיח יהיו כולם צדיקים הי' ראוי שיזדכך תיכף ויזכו תיכף לעולם הבא רק מרוב חיבתן של ישראל מחמת שסבלו יסורי החומר רצה השי"ת שיתענגו גם כן בחומר וכיון שעצרת הוא ג"כ מרמז לגאולה עתידה אשר הוא קודם עוה"ב ולזה קורא אותו עצרת שעוצר אותם עוד בחומרם כדי שיתענגו בחומרם ולכך צוה להביא שבעה פרים שהוא מרמז על כליון האומות עובדי עכו"ם שיהי' אז שהפרים מתמעטין והולכין להורות על כליון האומות ועיי"ש ברש"י סוף פ' פנחס וז"ל במדרש למדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אכסנאי יום ראשון יאכילנו פטומות למחר דגים למחר בשר בהמה למחר קטניות למחר פוחת והולך כפרי החג והכוונה שבשעה שיתחיל לקרב את ישראל יתחיל בפעם אחת לכלות הרבה מהם להראות חיבתן כדרך שמראה חיבה בהכנסת אורח ואח"כ מתמעט והולך עד שיתמעטו ויכלו כלם:
פסוק כד
תרועה מקרא קודש. בש"ם (ר"ה דף ל"ד) איתא אתקן רבה בר אבוה תשר"ת תש"ת תר"ת משוה ספק. אי גנוחי גנח או ילולי או תרווייהו. ולכאורה קשה הדבר לומר כן שהיו מסופקין בדבר שהו' נוהג בכל שנה שלא ידעו היאך נהגו בשנים שעברו. וגם דברי הירושלמי שהביאו התוס' בר"ה דף ט"ו בד"ה כדי לערבב השטן תמוה. ליישב נראה דהנה הטעם במצות שופר הוא מטעם שכתב הרמב"ן דכשהנביאים רוצים לעשות דבר שיהיה מתקיים היו עושים פועל דמיון כמו בירמי' שאמר לו הקב"ה שיזרוק אבן לפרת ויאמר ככה תישקע מלך בבל וכן חץ תרועה לארם עיי"ש בפ' לך בסופו וזה הטעם בכל המצות שלנו כשאנו צריכין לעורר איזה דבר מלמעלה אנו צריכין לעשות פועל דמיון למטה בדברים גשמיים ולכך עושין פשוטה לפני התרועה ופשוטה לאחרי' כדי לעורר שיהי' ג"כ למעלה כך. שיתרבה החסד על הדין כי התרועה שהוא הגנוחי או הילולי ולהתקיעה שהוא סימן לחסד ושמחה כענין שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם הזכיר הכתוב על השמחה התקיעה ועל הצר הצורר אתכם כתוב והרעותם בחצוצרות ובתקיעתינו אנו מעוררים שיתהפך התרועה שהוא מדת הדין לתקיעה שהוא מדת הרחמים והשמחה מחמת שיתרבה החסד על הדין. והנה התרועה שהוא היללה הוא נגד מדת הדין הקשה שיללה הוא על המת והגנוחי שהוא מדת הדין הרפה הוא נגד הדין של הצדיקים והגנוחי והיללה ביחד הוא נגד הבינונים שהן עומדין בר"ה בספק ילולי. וספק גנוחי שהן תלוין ועומדין ולזה שפיר אמר רבה בר אבוה שמשום ספק עושין תשר"ת תר"ת תש"ת שאין אנו יודעין איזה דין יש עלינו אם דין של צדיקים ואז התרועה הוא גנוחי אם דין של בינונים והוא תשר"ת ואם דין של רשעים והוא תר"ת ולכן עושין תשר"ת תחלה שלעולם יחזיק אדם עצמו כבינוני וזהו ג"כ מ"ש התוס' ובר"ה ט"ז) כד שמע שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תנין אמר זהו וודאי שופרא דיתקע בשופר גדול ומטי זימנא למתבלע ומתערבב וכו' והוא תמוה דמהיכי תיתי יתבהל בפעם שני' יותר מבפעם הראשון ולפמ"ש א"ש דכשאנו תוקעין בשופר מעוררין המדה שנקרא שופר למעלה וכד שמע השמן קול תנין כלומר כשמתעורר השופר של מעלה אז ודאי בהיל ולזה תקנו רבנן ג"כ תקיעות דמעומד שבשעת תפלה נעשה ג"כ פועל דמיון להתפלל ע"ז שיהפך הדין לרחמים ובתפלה פועלין הרבה ואולי מחמת תפילתינו יתעורר השופר של מעלה ויתערבב השטן שלא יהי' יכול לקטרג בתפלה ולהכי אין חיוב לתקוע בתפלה רק תשר"ת שלעולם יחזיק אדם את עצמו כבינוני כיון שכבר יצא ידי חובתו:
פסוק מב
בסוכות תשבו שבעת ימים. בש"ס ופ"ק דע"ז אמרינן אומות העולם אומרים תנה לנו מראש ונעשינה וכו' אעפ"כ מצוה אחת יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה מיד כל אחד ואחד עושה סוכתו בראש הגג והקב"ה מקדיח עליהם חמה בתקופת תמוז ומיד כאו"א מבעטבסוכתו ויוצא ובביאור הדברים נראה כי הטעם של סוכה שהיא ב' דפנות וג' אפי' טפח כי ד' מסכים יש רעש אש ערפל נוגה. ומשה לא הי' נגש רק עד הערפל כדכתיב ומשה נגש אל הערפל כמבואר באלשיך (חבקוק ג') ולא היה למשה רק הגשה בשלישית. וסוכה רמז לענני הכבוד כידוע ולכך עושין ב' שלימות והג' רק משהו לרמז כי א"א להגיע רק משהו להשלישית אפי' למשה ולזה כוון הש"ס כי ישראל בעת שהקב"ה משפיע עליהן ההשגה מסתירין פניהם כדכתיב ויסתר משה פניו וכמו שהאריך הרמב"ם בזה (במ"נ ח"א) מה שאין כן האומות ולזה אמר שהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה פי' שישפע ההשגה הגדולה וישראל כשבאין להשיג עושין מסכים גדולים כי יראים לצאת חוץ מגדרם כמ"ש חז"ל משה מחיצה לעצמו אהרן מחיצה לעצמו ישראל מחיצה לעצמן משא"כ האומות עושה סוכתו בראש גגו כלומר שאין עושין מחיצ' לעצמן ובועטין ויוצאין חוצה:
פרק כה
פסוק ג
שש שנים תזרע וגו'. בש"ס (סנהדרין ל"ט) אמר לי' האי מינא לר' אבהו אלהכון גחכן הוא דא"ל ליחזקאל שכב על צדך השמאלי וכתיב ושכבת על צדך הימני אדהכי והכי אתי האי תלמודא א"ל מאי טעמא דשביעתא א"ל השתא אמינא לכו מילתא דשווי' לתרווייכו אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי והם לא עשו כן אלא חטאו וגלו וכו' אם רחמן מלא רחמים הוא מייסר את הגדולים אף הקב"ה מייסר את יחזקאל והקשה המהרש"א דמאי קאמר להו דשווי' לתרווייכו דמה שהשיב למין במנהגו של עולם במה תלה הדבר בשמיטה שהשיב לתלמיד. ועוד הא מפורש בקרא אשר תשכב עליו תשא את עונם ונשיאות עון בית ישראל. ומה הוסיף לו ר"א במשל במנהג של עולם. ונראה לפרש דקושית המין היה כיון דכתיב (יחזקאל ד') תשא את עוונם ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום ונשאת עון ב"י וגו' ושכבת על צדך הימני ונשאת עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה יום לשנה נתתיו לך ועיי' רש"י שחושב כל השנים שהיו בא"י מספר אותן השנים הי' יחזקאל שוכב. וזה לכאורה תמוה מאוד כיון דהם לא גלו רק בעון שמיטות ובשאר שני השמיטה אין כאן חטא ושנת השמיטה לא היה רק שבעים. וכנגדן הו' גלות בבל וא"כ גם יחזקאל לא היה צריך לסבול רק שבעים יום ועל אותן ימים היתירין על שבעים אמר אלהכון גחכן הוא כמו שפרש"י דמשחק בנביאיו שאמר לו יום לשנה וצוה לו לסבול נגד כל השנים שהיו בא"י ולפ"ז שפיר קאמר להו ר"א אימא לכו מלתא דשווי' לתרווייכו דהתלמיד שאלמ"ט דשביעתא וע"ז השיב אמר הב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע דלכאורה נראה דהאי זרעו שש הוא שפת יתר דזריעה אינו בכלל המצוה אך באמת הדבר פשוט דזרעו שש ג"כ בכלל המצוה הוא כדכתיב שש שנים תזרע שדך. והוא כיון דטעמא דשביעתא כדי שתדעו שהארץ שלי ובמה שמוברין שנה אתת ואין זורעין בו ליכא הכירא דהארץ הוא של הקב"ה דהא אדרבא דרך אנשים להוביר אפי' פחות מז' שנים ולזה אמר רחמנא שש שנים תזרע והשמיטו שבע. כיון שדרך בני אדם לזרוע שנה ולהוביר שנה כמ"ש בבבא בתרא דמוברי באגי ואם אינן מוברין מפסידין הארץ מכל וכל. אמנם זה הוא בח"ל כשעולם נוהג עפ"י דרך הטבע אבל בא"י שהכתוב נאמר עליו עיני ה' אלהיך מראשית ועד אחרית שנה ואין הארץ מתנהגת בדרך הטבע רק בהשגחת השי"ת ואם יזכו ישראל הארץ תתן יבולה ועץ השדה יתן פריו ואם ח"ו יחטאו כתיב והאדמה לא תתן את יבולה וזהו שצוה הקב"ה שש תזרע שדך. ולא תבורו שנה אחר שנה כמנהג העולם רק השמיטו בשביעית מפני שהוא קודש משום דכל שביעי קודש הוא כמו שבת בראשית והקב"ה הוא המוציא פירות בא"י ולא הטבע והכתיב מנוחה לעצמו בשביעית כמו בשבת בראשית ובזריעת שש רצופים ובהשמטת שביעית יבורר לישראל שהארץ של הקב"ה וע"ז מסיים והם לא עשו כך אלא חטאו וגלי פי' שלא האמינו בהשגחת השי"ת והובירו שנה א שנה וכשהי' ובוודאי מגיע זמן זריעה בשביעית זרעו כי לא האמינו בו לא הבירו כולם בשנה אחת רק בשנה שזה זרע זה הוביר והעולם נידון אחר רובו נמצא שחטאו ישראל כל השנים שהיו בא"י מה שהבירו שנה אחר שנה מחמת חיסר האמונה שהי' בהם ולכך הוצרך יחזקאל לסבול מספר ימים נגד כל השנים שהיו בא"י כיון שהי' בכל שנה חטא חוסר אמונה בא"י אמנם מה שחטאו בזרוע בשביעית זה חטא יותר גדול שחיללו את הקודש דחילול שביעית כמו חילול שבת לכך הי' גלות לכל ישראל שבעים שנה וחטא של חוסר אמונה שהי' בכל שנה סבל יחזקאל יום לשנה. ובזה מיושב הכל:
פסוק ד
שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'. ופרש"י שבת לשם ה' כמ"ש בשבת בראשית ונראה בכוונתו דכמו בשבת בראשית כתיב בכפל ויכל אלהים ביום השביעי וגו' וישבת ביום השביעי ועיי' במש"ל בפ' בראשית כי וישבות מורה על אלף השביעי שכולו שבת כי אז ישבות הכל כמ"ש ישעי' ונגולו כספר השמים ולזה כתב מכל מלאכתו היינו השמים והארץ והיינו שיתהפך כולם לרוחניים וע"ז נאמר גם כן כאן שבת לה' היינו שגם הארץ יזדכך עד שלא יצטרך לזרוע ולבצור כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות והיינו שתוציא מאכל הרוחני הראוי' לאדם:
פסוק יט
ונתנה הארץ יבולה וכו' וכי תאמר, מה נאכל וכו'. פי' שמבטיח התורה שאפילו בשביעית שלא נזרע מ"מ הארץ יתן פריו וממילא לא הי' צריך השנה הששית ברכה רק בשביל ששמא יאמרו מקצתן שלא יהיה להם בטחון כ"כ על הברכה של השנה השביעית ועלה בלבם מורא בפחד ולכך אתן את ברכתי לשנה הג' לעשות בשנה הששית תבואה על שלש שנים ולשון כי משמש בלשון שמא לפעמים וזהו כוונת הכתוב וכי תאמרו כלומר שמא תאמרו וכו' ולכך וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו':
פרק כו
פסוק ג
אם בחקתי תלכו. כמדרש הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשבתי ברכות מאלף עד תיו וקללות מי' ועד ה' ולא עוד אלא שהן הפוכות לומר שאם תשובו הופך להן הקללות לברכות ותמהו המפרשים ע"ז. ונראה לפרש דהנה באמת קשה הא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות ולמה בברכות וקללות הברכות מועטים הנה והקללות בריבוי המה. והטעם לזה כי כל זה הכל לחסד כי כשהישראל עושין רצונו של מקום ובאין לטהר אפי' אם הן פותחין רק כמלא מחט סדקית הקב"ה פותח להן כפתחו של אולם. ומדלג אותן על ההרים ומקפץ אותן על הגבעות וברגע אחד מגביה אותן משפל מצבם לרום רקיע כענין שנאמר במשה הר נבו שנים עשר מעלית הי' ופסען משה בפסיעה אחת והכוונה שהי' שנים עשר מדרגות ובללן אותן בעזר השי"ת בהשגה אחת וזהו רומז כאן בברכות מא' ועד תיו והיינו שאף שרואין אותן במעשה ראשונה ברגע אחד מגביה אותן הקב"ה למעלה שאין מעלה הימנה יותר והנה המעלה הגבוה שבגבוהים שאין למעלה הימנה מכנה אותן בשם תי"ו וכשם שהתיו היא אחרונה שבאותיות שאין אחריה אות כן הישראל כשיבואו לטהר מעלין אותן שאין למעלה הימנה. משא"כ בקללות שהן לעונש הוא להיפך שמענישין אותן מעט מעט הקל הקל תחלה וכשאינו שומע מחזירין עליו בעונש אולי ישוב וירפא. וזהו הטעם שבקללות שבפ' תבא נאמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה והכל בכפל. ובברכה נאמר רק למעלה וגו' ולא נאמר רק פעם אחד והוא הדבר אשר דברנו כי ישראל. כשהן עולין עולין עד לרקיע למעלה שאין למעלה הימנו בפעם א' ולא מעט מעט, וכן העכו"ם כשבא עליהם העונש בפעם א' ונשלכין בפעם א' מאיגרא רמא לבירא עמיקתא למטה שאין מטה הימנה משא"כ העונש לישראל בא לאט לאט הקל הקל תחלה לכך נאמר בעונש של ישראל מטה מטה היינו שמענישין אותו בהדרגה.ולעולם לא באין ח"ו למדרגה התחתונה של שאול. משא"כ עונש העכו"ם בא בב"א כשנתמלא סאתן למדרגה התחתונה של שאול שאין למטה הימנו וכן ישראל בברכתן מתרוממים בבת אחת למדרגה שאין מדרגה למעלה הימנה לכך נאמר בטובתן של ישראל רק פעם אחת למעלה ולא בכפל שמורה לאט לאט משא"כ בעונשין של ישראל אמר בכפל מטה מטה. וכן בברכתן של האומות שבא לאט לאט נאמר מעלה מעלה וזה שאמר שהקללות הן מי' ועד ה' לומר שאין כלין בסוף האותיות שח"ו אין באין העונשין שיהי' כלין עד סופן ויבוא העונשין עד תכליתן ורימזו בזה שאמרו מי' ועד ה' כי ידוע שהיו"ד מורה על רחמים והה"א על דין ורימז בזה שהיסורין מתחילין ברחמים וכשאינן שבין גומרין בדין ואפי' אחר שהם באים בדין שהה"א רומזת עליהן מ"מ מועיל תשובה ורימז בהא כהדרש שדרשו בפ' כל כתבי שלכך הה"א פתוחה לומר שכל מי שרוצה לכנוס יכנוס וכענין שאמר דוד. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם כי כל תכלית העונשין לישראל הוא רק בשביל חשובה ואמר ולא עוד וכו' הופך להם הקללות לברכות. הכוונה לומר שאין מדת הקב"ה כמדת בשר ודם כי מדת בשר ודם אם המרה פי המלך והענישו ודאי אף כשנתרצה לו המלך ומתפייס מ"מ אינו מטיב לו אח"כ בעד העונש שעשה לו כיון שכדין הענישו רק כשנתברר למלך שהעונשים הן בחנם שבשקר העלילו עליו אז נותן לו שכר חליפי העונש שהענישו בחנם משא"כ הקב"ה אפי' אחר שהעונש הי' כדין כשעושה אחר כך תשובה מאהבה אז העונות נעשה כזכיות וכאלו לא חטא למפרע דמי ונחשב כאלו היה כל העונשין בחנם וממילא מגיע לו שכר חלף העונשין וכענין שכתב באיוב וה' בירך את אחרית איוב וזהו שאמרו כיון שהעוונות נעשו כזכיות ממילא הופך להם הקללות לברכות כלומר שנותן על העונש שכר דחשוב לו כאלו הלקהו בחנם וזה הכוונה במה שאמרו זדונות נעשו כזכיות כיון שא"א להתכפר רק בתשובה דהיינו יסורין במשקל העוונות ובעד כל היסורים נותנים לו שכר אח"כ נמצא כפי מספר העוונות שעשה כ"כ שכר מקבל כיון שע"כ כל כך יסורין סבל. וזהו ג"כ כוונת הש"ס גדולה תשובה שאפי' יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו שהוא תמוה. ועיי' מהרש"א שדחק עצמו ולפי הנ"ל א"ש דהנה כשישראל א' חוטא נתפסין הכל מטעם ערבות שהוא מטעם מצות הוכח תוכיח. וא"ת מה בכך שזה שעבר עבירה עשה תשובה על חטאו במה יתכפרו כל העולם שעברו על מצות הוכח תוכיח והן מחוייבין לקבל עונשם ולזה אמר גדולה תשובה שאפי' יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו בכלל. פי' על חטא זה בעצמו והטעם דאחר התשובה מחשבו הקב"ה כנעקר למפרע וכאלו לא עשה זה שום חטא כלל. וחטא זה שוב לא יזכר עוד וכאלו לא נעשה מעולם ונתכפר לכל העולם וכענין שאמרו בנדרים גבי מי שנדר ושמע חבירו ואמר אני אם הותר הראשון הותרו כולם מטעם דכיון שנעקר הדבר למפרע דהנודר הותרו כולן שהיו תלוין בו. והכא נמי דכוותי' שכולן תלוין בעון החטא וכשנתכפר הוא נתכפרו כולן:
פסוק מב
וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ואף את בריתי יצחק וגו'. ברש"י למה נמנו אחורנית כלומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך ואם אינו כדאי וכו' והוא תמוה דהא יעקב הוא בחור שבאבות וגם אין שייכות לומר ואם אינו כדאי. ונראה שהכוונה היא על דרך שפרש"י בפ' כי תשא אם נתחייבו שריפה הרי אברהם שהושלך לכבשן האש ואם הרג הרי יצחק שפשט צווארו ואם גלות הרי יעקב ולזה מתחיל מחיוב גלות הקל ועל זה מזכיר יעקב ונגד הרג שהוא קל משריפה מזכיר יצחק. ונגד שריפה שהוא המורה מזכיר אברהם. ולזה נמנו אחורנית שמתחיל בהקל תחלה ושייך לומר אינו כדאי להציל מעונש הרג שנתחייבו וכן אברהם וכו':
ואף את בריתי אברהם אזכור וגו'. בשבת (פ' ר"ע) אמרינן אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מה דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' גואלינו וגו'. (פי' שהי' קשה לו דמקודם אמר כי אתה אבינו ולא הזכיר ה' ולבסוף אמר ה' גואלינו. ועוד דאברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אין לו פירוש). לעתיד לבא אומר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו אומר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר אימא ליה ליעקב דהוי לי' צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עליהו. א"ל בניך חטא ואמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה א"ל ליצחק בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי עכשיו בני ולא בניך. ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרים דלא ענשית עלייהו פשו להם חמשים דל כ"ה דלילתא פשו להו כ"ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל' ודבה"כ פשו להו תרתי סרי ופלגא אם סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך. וא"ת כולהו עלי הא קריבי נפשי קדמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה מחוי להו בעיניהו מיד נושאין עיניהם למרום ואומרים אתה ה' אבינו גואלינו מעולם שמך עכ"ל הגמרא. ויש בכאן תמיהות רבות. א' למה אמר אצל אברהם ידענו ואצל ישראל יכירנו וגם בש"ס אמרו אצל אברהם לא בסבי טעמא ואצל יעקב לא בדרדקי עצה הול"ל בחדא לישנא או בשניהם טעם. או בשניהם עצה. וגם למה לאהלך אצל האבות כסדר. אלא מתחלה הלך אצל יעקב ואח"כ הלך אצל יצחק:
ועוד אם טענת יצחק טענה הוא למה לא הוציאנו תיכף מן הגלות בשביל הטענה הזאת. דהא טענת יצחק גם עכשיו טענה הוא ועוד הא דאמר דל פלגא דלילתא ואכילה ושתי' הא כל חטאתינו הוא באכילת אסורות ובביאות אסורות הרי דאנו חוטאין באכילה ושתי' גופי' וגם בלילות. ועוד למה לי חשבון זה הול"ל תיכף פלגא עלי ופלגא עלך. ועוד דאמר ומחוי להו יצחק בעיניהו. הי' לו לומר בפירוש כי היאך שייך רמיזא קמי' קב"ה ועוד היאך שייך שיטעו ישראל בזה לומר כ"כ שיצחק הוא עיקר בגאולה. ועוד היאך שייך לומר שהקב"ה ילך אצל האבות ויעץ בם. הא כתוב את מי נועץ ואבינהו וכבר אמרו רז"ל הוא העד הוא הדיין לכן נראה לי ביאור הדברים בזה דהש"ס בא ליישב למה הי' גאולת מצרים בזכות אבות כדכתיב וגם אני הקימותי את בריתי את אברהם וגם אשר הרבה רשעים יצאו משם דתן ואבירם ופסל מיכה ואותן הרשעים שמתו הי' בימי אפילה בכדי שלא יחולל ח"ו. כבוד המקום וכבוד ישראל ובעת הגאולה לא יגאלו רק צדיקים גמורים כדכתיב והי' העיר היוצאת אלף תשאר מאה ויהי' ג"כ חבלי משיח גדול עד שיפלו רשעי ישראל בחרב העכו"ם בפרסום רב וכללא הוא דכל היכי דהש"ס רוצה ליישב מה שקשה על הקב"ה מיישב בדרך מליצה כאלו טען עמו על מה עשה ה' ככה לארץ וה' משיב והנה התשובה על הנ"ל כי להקב"ה יש לו מדת צדיק דהיינו שכל עשייתו יהי' כצדיק באין שום קטרוג משרי האומות והנה בעת הגאולה כשיבא הקב"ה להרים קרן ישראל ברום המעלות אשר אין למעלה היינו בוודאי שיהי' קטרוג גדול משרי האומות כמבואר בריש ע"ז שיאמרו ישראל שקיבלו היכן קיימו עד שיאמר הקב"ה שיבא מהם ויעידו יבא נ"נ ויעיד על חנניא מישאל ועזרי' שלא פלחו לצלם ועיי' מ"ש שם בזה באורך בס"ד והיינו שיכירו כל האומות שמשפט ה' במה שהרים קרן ישראל הוא משפט אמת וצדק וזה שאמר שהלך אצל אברהם כלומר שאם ארצה לגאלם בזכות אברהם כמו במצרים ע"ז אמר לא בסבי טעמא כלומר שאין כזכות אברהם שום טעם שהרי ישמעאל ג"כ יצא מאברהם ויש לו ג"כ זכות אברהם וע"ז לא הזכיר ג"כ יצחק שממנו יצא עשו שלעשו יש ג"כ זכותו להגן עליו לעתיד. והלך אצל יעקב שהי' מטתו שלימה ורק לישראל עומד זכותו ולא תגין על שום אומה אחרת וע"ז אמר לא בדרדקי עצה שמ"מ אין זה עצה גמורה שמ"מ ישאר קטרוג האומות שאין זכות אבות כדאי להרים הרמה כזו ולכך צריך לעשות שכל האומות יעידו שישראל ראוין למה שרוצה הקב"ה לעשות להרים לישראל למעלה שאין למעלה מזו וכמו שאמרו בע"ז שנבוכדנצר ואיוב ואליהו בן ברכאל יעידו בישראל כיון שלא ישתאר מהם כ"א צדיקים גמורים אשר פשטו צווארם לחרב ונתנסו בנסיונות גדולות ונשארו באמונתם והגאולה מחויב להם במדת הדין וידוע שיצחק הוא כינוי למדת הדין וע"ז אמר שהלך אצל יצחק כלומר שראוי לגאלם במדת. הדין עד שהתחיל מדת הדין בעצמו לטען שראוי לגואלם וע"ז עושה בדרך מליצה כאלו יצחק טען וע"ז אמר דל פלגא דלילתא וידוע שהלילה היא כינוי לגלות וגלות מכפר מחצה ולזה אמר דל פלגא דלילתא היינו הפלגא שכיפר הגלות ודקאמר דל פלגא דמיכלי ומישתי דהנה הבעל עקידה כ' דאין שום אדם ניצל מן החטא שהרבה אכילה ושתיי' עשה כיון שהוא תאוות החומר ומ"ש ודצלויי היינו התפילות ובקשות שהתפללו על צרות חבלי משית ומ"ש ודבית הכסא היינו דהנה החטאים שבדעות ואמונות מחמת איזהו מחשבות רעות שהן מותרי השכל מכונים בשם בית הכסא כמו מותרי מאכל ומשתה כמבואר בעין יעקב ולזה עושה החשבון בדרך מליצה שלא נשאר כ"א תרתי סרי ופלגא דהיינו אף שבוודאי א"א שינקה מכל החטאים דמ"מ ישאר להם איזה חטא או הרהור רע שחייבין עליהם עונש גדול ולזה תפס דרך מליצה תרתין סרי ופלגא דידוע דעד שלש עשרה שנים אינו בר עונשין רק קצת עונש דמופלא הסמוך לאיש והא איכא למ"ד דמופלא סמוך לאיש לוקה על נדרו. וכן יהי' ישראל באותו פעם שאינם חייבין עונשין רק כמו קטן בר תרתי סרי ופלגא שאינו חייב אלא עונש מעט ולזה שוב יועיל צירוף מדת הרחמים וזהו כוונת אמרם כיון שהישראל יהיו צדיקים יחשבו כי במדה"ד עצמו ראוין הם ליגאל לכך אמרו ליצחק כי אתה אבינו כלומר שאפי' במדת הדין זכינו לזה ולבסוף יבונינו כי זה במדת הרחמים הי' להם ומה שאמרו ומחוי להו יצחק בעינייהו כלומר שאין צריך למדת הרחמים כ"א מעט כעין רמז. ומ"ש אצל אברהם לא ידענו וגבי ישראל לא יכירנו כיון דבזכות אברהם אין לו שום טעם חשוב כאילו לא ידעו כלל לאפוקי גבי יעקב בזכותו מועיל רק שאין עצתו הגונה מחמת קטרוג האומות אמור לא יכירנו: