נחלת יעקב· רבי יעקב לורברבוים מליסא
דברים
פרק א
פסוק ג
ויהי בארבעים שנה וגו' פרש"י מלמד שלא הוכיחן עד סמוך למיתה. למד מיעקב וכו' והוא תמוה אטו עשה הוכח תוכיח לא נאמרה רק על סמוך למיתה. וגם מה שאמר שלא יהי' מוכיחו וחוזר ומוכיחו תמוה דהא אמרינן בש"ס הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. ולתרץ נראה דהנה הבעל עקידה כתב בשער י"ג לפרש הש"ס דלא הי' דוד ראוי לאותו מעשה דאין העונש על החטא דאי אפשר לילוד אשה שלא יחטא כי אדם אין צדיק בארץ שהרי אפילו ישראל ודוד חטאו ועיקר העונש על מניעת התשובה ולפ"ז דאין להמוכיח להזכיר להחוטא החטאים שעשה רק להוכיחו לעשות תשובה ומכ"ש כשכבר עשה תשובה ודאי דאין להזכירו העוונות שעשה וכדאמרינן שלא יאמרו לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים ולפ"ז נראה דאין להמוכיח להזכיר העוונות, שעשה כבר וא"כ יוקשה על משה רבינו עליו השלום למה הזכיר החטאים שעשו במדבר בערבה כו' וגם הלא כבר עשו ישראל תשובה ונתכפר להם והיאך הזכירם היפך הדין להזכירם בעוונות שעברו וכמו כן קשה על יעקב אבינו במה שהזכיר לראובן וגם ליהודה חטאם אחר שכבר שבו. ולתרץ זה נראה לי דידוע דכמו שבחולי הגוף שכאשר אם כבר נחלה וקם עדיין רושם החולי בו שהוא צריך שמירה רבה ולהזהירו בכל פעם אפילו מדבר קל כו אפילו בדבר קל מחזיר החולי לחליו וכן הוא בחולי הנפש שכאשר התשובה לא עקר החטא לגמרי להפכו לזכות ועדיין נכתב עונות לפניו יתברך וכיון שיש בו רושם החטא עדיין בדבר קל יכול לחזור ולחטוא וצריך מחמת זה שמירה ואזהרה מרובה. וידוע שמי שלא חטא עדיין ועובד השי"ת בכל כוחו שאינו ראוי לבוא אליו ולהזהירו בכפליים שלא יחטא בחטאים גדולים שהאזהרה בו הוא פגם גדול בכבודו. להזהיר איש שלא נמצא עליו שום שמץ להזהירו שלא יחטא באשת איש וכיוצא בחטאים עצומים ולזה כשקרא משה להזהירם בתוכחה בצ"ח קללות שלא לחטוא בעת שהיו טהורים ונקיים מכל חטא ויש בזה פגם גדול בכבודם להזהירם בכפל ולזה אמר להם מקודם שעדיין רושם מחטאים הללו עליכם. ובדבר קל תוכלו לחזור לחולייכם רק כל זמן שהייתי חי והייתי מזהיר אתכם ושמרתי אתכם להיותי פרנס שלכם וגם אולי זכות שלי שמר אתכם שלא תחזרו לחטוא אבל עכשיו שאני מת ואתם תלכו מפרנס לפרנס שאינני יודע אם יהי' זכות ושמירת הפרנס השני גדול כל כך לכך אני מזהיר עוד הפעם ולכך לא שנה במשנה תורה רק מצות מצות כע"א ועריות שאר בשר שבכו עליו כענין שנאמר בוכה למשפחותיו וכיוצא באלו מצות שהי' יודע שיש בהם רושם חטא מאלו. והנה ענין תוכחה זו שצריך להזכיר רושם החטא ולהזהירם שיהיו נזהרים בהם שלא יחזרו לחטא ודאי אינו נכון להוכיח בהם דבשלמא כשמוכיח על חטא שעדיין לא שב שישוב יש קץ לתוכחתו משא"כ בדבר שכבר שב ממנו רק שבא להזהירו מחשש אולי יש רושם החטא בו שצריך אזהרה יתירה א"כ אין קץ לתוכחתו דכל יום ויום צריך להשכים ולהזהירו וכל הרואה בתוכחתו יחשוב שאתמול עבר עבירה זו ולכך מוכיחו ואין תוכחה זו ראויה רק בשעת מיתה. כשיצאו משמירתו מפרנס לפרנס ואתי נמי שפיר הטעמים שלא יהי' מוכיחו וחוזר ומוכיחו והוא ממש כמש"ל דאיך קץ לתוכחה כזו ובכל יום ויום יצטרך להוכיחו. וגם הטעם השני אתי שפיר שלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו. דכשחבירו רואהו כשמוכיחין אותן יחשוב שעכשיו עבר עבירה זו ומתבייש:
פרק ד
פסוק כג
תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך ופרש"י שלא לעשות והוא דחוק. ולפענ"ד נראה דהפי' הוא כמ"ש רש"י בפ' יתרו בקרא דלא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וז"ל בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהי' של כסף שאם שניתם הרי הן לפני כאלקות לא תעשו לכם לא תאמר הריני עושה כרובים בבהכ"נ ובבהמ"ד כו' וזהו ג"כ כוונתו כאן שלא לעשותתמונת כל אפי' מאותן אשר צוך אלהיך לעשות בבהמ"ק שלא לעשות במקום אחר כגון בבית הכנסת שבמקום אחר הן אצלי כאלקות:
פסוק כה
כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ. אמרינן בש"ס (גיטין פ"ח) מה דכתיב וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו משום דצדיק ה' וישקוד על הרעה. אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת וכו' עולא אמר שהקדים שני שנים לונושנתם והיינו כי לולא שהקדים הגלות הי' מתקיימים בהם ח"ו אבד תאבדון זה כוונת התלמוד בר"ה בהא דפריך הש"ס התם על קרא דצום השביעי וצום העשירי יהפוך ה' לששון ולשמחה קרי לי' צום וקרא לי' ששון וכבר תמה בזה הט"ז באו"ח סי' תקנ"א דמאי קושיא הוא ודאי הכי קאמר דקודם הי' צום יהי' עתה ששון ועיי"ש מה שנדחק בזה. ונלפענ"ד ליישב דהנה לכאורה תמוה הבטחה זו דמה ענין יש להפוך אלו ימי הצומות לששון ולשמחה. וכי מי שאירע לו צרה בתשרי ויצא ממנה בניסן יעשה בתשרי על יום הצרה משתה ושמחה ואין ראוי לקבוע יום משתה ושמחה אלא ביום שניצל מהצרה כמו ביציאת מצרים שנקבע יום השמחה ביום היציאה ממצרים ולא ביום שנכנסו למצרים. ולזה נאמר אף דודאי אין ראוי לקבוע יום שמחה ביום הצרה, מ"מ אם מכח מה שנעשה הצרה ביום הזה הי' סיבה שניצל אח"כ מהצרה כגון ביום שנחלה הי' רופא של המלך כאן וע"י כן נתרפא ואלו היה נחלה ביום אחר לא הי' רופא כאן ולא היה נתרפא בודאי ראוי לקבוע ביום זה המשתה דהא ביום זה היה סיבה לנס. ומעתה הואיל ומה שהקדים הקב"ה את הגלות שני שנים לונושנתם הוא סיבה להגאולה וראוי לקובעו יום משתה ושמחה בזמן הגאולה כי ע"י ההתעוררת הרחמים שהי' בעת הזאת בא קץ הגאולה. והנה ידוע כי ביום שיש צרה גדולה בעולם קונה אותו היום תוקף הדיןובו נפקד עונשים שעינינו רואות שהמן בנפול הגורל ביום מיתת משה שמת ואמרו ע"ז שלא הי' יודע שביום שמת משה נולד משה משמע שאם ח"ו לא הי' נולד משה באותו יום הי' כלי' חלילה מחמת תוקף הדין שהיה שולט באותו יום רק שהמסבב סיבב שבאותו יום נולד משה וקנה אותו יום ג"כ הארה משפע רחמים כיון שהוקבע בעת הגאולה לששון וממילא בשעה שהדין בעולם כגון שיש שמד מצא מין את מינו ונתעורר הדין ביום ההוא ולכך מתענין. וביום הגאולה שיש רחמים בעולם מצא מין את מינו ההתעוררת רחמים שקנה היום ההוא ובשעה שאין שמד ואין שלום כיון שהזמן ממוזג מדין ורחמים ממילא רצו מתענין. ולפ"ז ניישב ג"כ הפסוקים (ביחזקאל כ"ד) בן אדם כתוב לך את שם היום את עצה היום הזה סמך מלך בבל וגו'. הסימן הזה הוא תמוה. א) במה שכפל הדברים ואמר את שם היום את עצם היום. ב) במה שמשל את הקודם ואמר וגם יצוק בו מים ולבסוף אמר והעמידה על גחלים ריקם וגם ענין המשל של שפיתת הסיר שרש"י פירש שירושלים הוא הסיר ויתן אותה ג"כ על אש וגם כל המשל אין לו ענין. וגם קשה אומרו שני פעמים לכן כה אמר ה'. ולדרכינו א"ש כי ידוע שאחד עשר שנה קודם החורבן הי' גלות החרש והמסגר לבבל למען יוקבע ישיבות בבבל כמבואר בש"ס. והנה לשון כתיבה נאמר על דבר שיש בו זכרון לדורות וכיון שיום זה קנה שיהי' יומא דדינא והצרות שנעשו בו. וגם קנה רתמים להתעוררת רחמים שהי' בו ולזה אמר כתוב לך שם היום הזה שהוא עוצם הדין והפורעניות הנעשה בו. את עצם היום הזה כי עצם נאמר על דבר המאיר כמו כעצם השמים לטוהר והיינו האור של רחמים הנעשה בו ביום הזה כי בעצם היום הזה בא נבוכדנצר כלומר בתוקף הרחמים צר נבוכדנצר על ירושלים ביום הזה משול משל שפות הסיר שפות אמר בתוקף הרחמים שימהר בישול הפורעניות בכדי שיגמר מהר ורימז על אותן י"א שנה קודם החורבן שהי' בו גלות החרש והמסגר ולזה אמר אסוף כל ירך טוב מכתף היינו שיגלה כל הצדיקים דהיינו החרש והמסגר ולזה אמר ג"כ שיציק בו מים היינו שהגלות יהיה בתוקף הרחמים ואמר אחרי כן לכן כה אמר ה' סור אשר חלאתה כלומר כיון שעדיין לא שבו ואחר גלות הצדיקים יגלו כל הנשארים אחד אחד בלא גורל ואח"כ אמר על הרשעים אשר ישארו בתוכו לא יסור רשעתם מהם שבאחרונה יגדל המדורה ויעמידה על הגחלים ריקה עד שאפי' נחושתה של הסיר יושרף ויכלה הכל בתוקף הגזירה:
פסוק ל
ושבת עד ה' אלהיך. בשלהי יומא אמרינן גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד ואמר ר"י פד ולא עד בכלל. ומי אמר ר"י הכי והאחר ר"י גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה וכו' לא קשיא הא ביחיד הא בצבור עיי' ברי"ף שהקשה אמאי לא משני הא מאהבה הא מיראה ועיי' במהרש"א במה שהקשה בזה. ולפענ"ד נראה דהכוונה שמגעת עד כסא כבוד ולא עד בכלל דהנה מקום השראת שכינה נקרא כסא הכבוד כי השכינה נקרא כבוד כדכתיב והי' בעבור כבודי וכו' ולכך נקרא מקום השראת שכינה כסא כבוד וכן הוא אומר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. כלומר שמקודם הי' השראת שכינה בשמים ממעל והי' השמים נקראין כסא הכבוד. ועתה השראת שכינה הוא בבית המקדש והמקדש נקרא כסא הכבוד ובמקדש היה השראת שכינה ביתר שאת ממה שהי' בראשון בשמים וזה שאמר כסא כבוד מרום מראשון הא עכשיו מקום מקדשינו והנה כשישראל עושין רצונו של מקום השכינה שורה עליהן כדכתיב היכל ה' המה וכן אפי' ביחיד כשהוא צדיק גמור כמשה ואברהם השכונה שורה עליו ונקרא כסא הכבוד והנה מי שחטא חטא גדול אף שעשה תשובה מאהבה אף שהי' קודם החטא ג"כ צדיק גמור א"א שישרה עליו שכינה שיהי' נקרא כסא כבוד דהא אמרו בשבת (נ"ו) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו אפשר שהשכינה עמו והוא חטא אף שדוד עשה תשובה מאהבה אלא ודאי צ"ל דהחוטא חטא גדול נקרא בעל מום שנתרפא. וזהו כוונתו כאן עד ולא עד בכלל כלומר ששוב א"א שיהי' הבעל תשובה כסא כבוד דהיינו שיהיה הוא מקום השראת השכינה ופריך מקרא דוישיבו אלי. ומשני דצבור שאני דהא מנינו שכמה פעמים עבדו ישראל ע"ז וכתיב עליהם היכל ה'. ולא יכול לתרץ כאן מאהבה דהא דוד עשה מאהבה ואפילו הכי אמרו בש"ס אפשר חטא בא על ידו וה' עמו:
בש"ס שם גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. קשה להבין שהעון שעשה יחשב לו כזכות. ונראה דהנה התשובה הוא מ"ע והדין נותן שהתשובה לא יועיל רק שיכופר לו העון בלבד כי זה לבד הוא ג"כ מחסדי להמקום ב"ה וע"ז אמר ר"ל דלאו דוקא שיכופר לו העון שעשה ויתר מזה עשה הקב"ה ברחמיו שע"י התשובה נעקר העון לגמרי וכאילו לא עשאו כלל דמי והתשובה שעשה נחשב, לו כשאר מצות שעשה שמקבל עליו שכר.:
פרק ה
פסוק טז
למען ייטב לך על האדמה. בש"ס (ב"ק דף נ"ד) שאל ר' חנינא בן עגיל את ר' חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן כי טוב ובדברות האחרונות נאמר בהן כי טוב ופרש"י גבי כיבוד אב דכתיב למען ייטב לך. א"ל עד שאתה שאלני למה נאמר בהן טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהן טוב כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהי' רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהי' בקי באגדה אזיל לגבי' א"ל ממנו לא שמעתי אלא כך א"ל שמואל בר נחום הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל עכ"ל והוא תמוה הרבה, א) דגברא רבא כר' חייא בר אבא לא ידע מה מקרא כתב. ב) א"כ פסקה חס ושלום האריכות ימים מישראל. ג) מפני מה לא אמר כלשון המקרא לא נאמר למען ייטב לך. גם תמוה כל השינויים שבדברות הראשונות לאחרונות ולהבין מה שאמר שמואל ששמור וזכור בדבור אחד נאמרו והאבן עזרא בפ' שמות עמד כבר בזה ויישב בדוחק עיי"ש. וליישב זה נראה דמה ששאל לו מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר טוב שקשה מפני מה לא אמר כלשון הכתוב מפני מה לא נאמר למען ייטב לזה נראה דהנה ידוע המחלוקת דחכמים אומרים שכל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו שמפרשים למען ייטב לך בעוה"ז ור' יעקב פליג וסובר דלמען יטב לך לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך והיינו לעולם הבא שהעולם הבא נקרא טוב. ולזה הקשה לו שהסוברים כר"י מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר טוב כלומר מפני מה בדברות השניות קורא עוה"ב עולם טוב. ובדברות הראשונות אינו קורא בלשון טוב וזה תמוה גדולה והשיב לו שאינו יודע אם נאמר טוב שא"י אם הפירוש דלמען ייטב נאמר על עולם הבא ואפשר דהלכה כרבנן דייטב לך כפשוטו ואז לא יקשה כמו שאבאר והלך אצל רתב"ח וא"ל שסופן להשתבר. דהנה אם נפרש כפשוטו למען יטב לך בעוה"ז לא קשה מידי דבע"ז (דף ה') אמרו דכתיב בקרא (דברים ה') למען ייטב להם ולבניהם לעולם טובה הוא דהוא יהא מיתה איכא והיינו שבשכר קבלת התורה הובטח להם טובה בעוה"ז וזה שאמר אני אמרתי אלהים אתם כו' אכן כאדם תמותון היינו שבעשיית העגל פסק הטובה שהבטיח הם ולפ"ז בדברות הראשונות שנכתבו קודם שעשו את העגל שכבר הובטח להם טובה בשכר קבלת התורה וא"כ למה יש להבטיח טובה על מצוה פרטיות ולא קשה רק על דברות האחרונות שהרי התורה כולה היתה כתובה לפניו במרום ומפני מה כתב בדברות האחרונות למען ייטב כיון שכך היתה כתובה לפניו במרום קודם שעשו את העגל וע"ז השיב לו מפני שסופן להשתבר כלומר שהידיעה והבחירה אמת וכיון שידע שסופן להשתבר וח"ו פסקה טובה מישראל שכבר אבדה הבטחה שהובטח למען ייטב להם ולכך הוצרך להבטיח בדברות האחרונות טובה על מצות פרטיות ואריכת ימים הוצרך להיות ג"כ בדברות הראשונות שהרי מיתה הי' ובתירוץ זה אתי שפיר כל השינויים שמצינו בין דברות ראשונות לאחרונות שקודם שעשו את העגל בקבלות הראשונות ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עד שאמר אני אמרתי אלהים אתם ובטל יצה"ר מהם וכשעשו את העגל חזר זוהמתן ואלי הן השינויים שבין דברות הראשונות לאחרונות ממצות שבת מתחילין השינויים דבדברות ראשונות כתיב זכור ובאחרונות כתיב שמור ובראשונות כתוב הטעם משים כי ששת ימים עשה ולא על כך צוך ובשניות כתיב הטעם כי עבד היית במצרים. בראשונות כתיב כבד את אביך ולא כתיב כאשר צוך ובשניות כתיב כאשר צוך בראשונות לא כתיב למען ייטב ובשניות כתיב למטן ייטב בראשונות כתיב לא תענה עד שקר ובשניות כתיב עד שוא, בראשונות כתיב לא תחמוד בית ריעך ואח"כ אשת ריעך ובשניות כתיב מקודם לא תחמוד אשת ואח"כ בית. בראשונות כתיב אצל בית ועבדו לא תחמוד ובשניות כתיב לא תתאוה:
ולפי הנ"ל מתורץ הכל שבראשונות נתבטל היצה"ר ולא הוצרך להזהירם באיומים ולכך באחרונים הוצרך לייראם כעבדים שהיו עבדים וכשלא ישמרו השבת יחזור ויגלם בין האומות לעבדים. וגם הוצרך להזהירם במצות ל"ת כי השמר פן ואל הוא ל"ת משא"כ בראשונות שכבר ניתן להם תירות ממלכיות ופסק היצה"ר מהם ואין מהצורך ליראם במלכיות רק להיות כמצווים ועושים כל מה שהי' אפשר להזהירם במ"ע הזהירם במ"ע וזהו שאמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שלא תאמר מחמת השינויים להכחיש הידיעה מהם ח"ו ולומר שמקודם בחשבם שיקבלו התורה ויתבטל היצה"ר הזהירם בזה הלשון לזה אמר אל יעלה על דעתיכם כי שבעת שאמר זה אמר זה כי הידיעה אמת ועם כל זה נאמר בכפל בשינויים כי הבחירה ג"כ אמת מה שאין האוזן יכול לשמוע היינו שאין להשיב דבר זה כלל בשכל בן אדם ולכך לא כתיב בראשונות כאשר צוך כי לא נצטוו רק מפני שיהיו כמצווין ועושין ובוודאי לא יעשו רק מפני המצוה שהרי אין להם יצה"ר ותאוות העוה"ז כלל וכלל. אבל השניות שכבר יש להם יצה"ר הוצרך לכתוב כאשר צוך. שלא לחשוב בשעת עשייה בשביל קבלת תועלת להבא או לשעבר לזה הזהיר שלא יעשו רק בשביל כאשר צוך ה':
בראשונות כתיב עד שקר הוצרך להזהיר כשפסק היצה"ר רק על שקר המועט בראשונות שהוא רק כמצווה ועושה ואמרו בש"ס שמקודם יבנה בית ואח"כ ישא אשה. ולכך הזהיר מקודם שבשעת עשיית בית יהיו כמצווין בלא תחמוד בית ואח"כ בשעת לקיחת אשה הזהיר בלא תחמוד אשה. והרמב"ם כתב כי לא תתאוה נאמר על חמדת הלב. ולא תחמד נאמר על מי שעושה תחבולות וסיבות ליקח של חבירו ולזה בראשונות לא הוצרך להזהיר על תאוות הלב רק על מעשה או בפועל להיות כמצווין ועושין. ולא הוצרך להזהיר רק על החמדה בפועל ולכן נאמר מקודם לא תחמוד ואח"כ ולא תתאוה. ונמשיל לזה במי שיש לו בן רע שמקודם מזהירו על הגרוע שבגרועות ואח"כ מרגילו על הקל הקל כמו כן בישראל ע"י העגל המשיכו היצה"ר על עצמן הזהירם בחמור תחלה דהיינו בלא תק ואח"כ בלא תתאוה ולזה נאמר (ירמי' ל"א) כי הנה ימים באים וכרתי את בית ישראל ברית חדשה לא כברית אשר כרתי אתכם בהוציאי אתכם ממצרים אשר הפרו את בריתם ואנכי בעלתי בם כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם אל ה' נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה וגו' הכוונה שלא הי' התורה אצלם באזהרה כדרך שהיו בדברות השניות רק כעין דברות הראשונות אשר מצד עצמם ירצו לעשות המצות והתורה יקבלו רק לענין שיהיו כמצווין ועושין:
פרק ו
פסוק ד
שמע ישראל וגו' בפ"ק דברכות אמרינן אמר ר"י מנין שהקב"ה מניה תפילין וכו' אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע וכו' ואני אעשה אתכם וכו'. נראה להבין כוונת חז"ל ע"פ פשוט כי אנחנו המניחין תפילין בארבע פרשיות נגד הלב ונגד המוח. היות שבאלו הארבע פרשיות הם עיקרים לתורה. ובלעדם יפול התורה בכלל. כי בפ' שמ נזכר אמונת אלהות ואחדותו הפשוט ופרשה והי' אם שמוע קבלת עול של כל התורה והמצות. ופרשת קדש הוא זכרון יציאת מצרים אשר כל המצות הם זכרון ליציאת מצרים כי אז קנה אותנו לעבדים לו יתברך ונשתעבדו לשמור חוקיו וגם גאולת מצרים הוא סיבה לכל הגאולות. כמ"ש בפירושי להגדה בפיסקא דעבדים היינו והוא אמונת כי חלק ה' עמו – ובפרשה והי' כי יביאך הוא מה שמשה הזכיר לישראל הריגת בכורים כי מזה הכירו ישראל כי הקב"ה משגיח עליהם בלי שום אמצעי. כי הכאת בכורים לא הי' ע"י שליח רק הקב"ה בכבודו ובעצמו כי הוא המבחין בין טפה של בכור וכשאינו מאמין בזה חשוב כעובד ע"ז שזהו ע"ז של דור אניש שנתנו כבוד לאמצעיים כמ"ש המהרש"א. ולכן אנחנו קושרים הד' פרשיות נגד הלב והמוח כלומר שאינם סרין ממוחינו ולבנו העיקרים הנ"ל שהן עיקרים לתורה כולה כי בלעדם יפול התורה בכלל ולזה אמרו חז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין. כלומר מנין שחביבותו של ישראל קשורה במחשבתו תמיד ומשים אותנו כחותם על לבו להשגיח עלינו להחזיק אותנו באמונתינו ושיהי' אמונת אלהית וכל האמונות הנ"ל קשורה בלבבינו ולא יסורו מאתנו בכדי לשמור מצותיו וחוקיו ממילא דהתפילין שאנו מניחים כאילו הוא הוא המניח כמו שאמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו. נמצא התפילין שאנו מניחין להורות שהאמונות הנ"ל קשורה בלבבינו והקב"ה הוא הוא הקושר אותם על לבבינו כי הוא המחזיק אמונתינו בו יתברך בלבבינו כמ"ש לא ירפך היינו שלא יתן לך רפיון ולומד ממקרא דנשבע בימינו ובזרוע קדשו וענין שבועה כבר פרשתיו שהוא דבר שא"א להשתנות והיינו שימינו שהיא התורה וזרוע הפשוטה היינו ההשגחה להטיב עמנו בזרוע נגד המקטריגים על ישראל והי' קיים. ולזה מביא הכתובין המעידין ע"ז וזה שאמר בתפילין דמרי עלמא מה כתיב כלומר איזה ראי' יש מהכתובים בתורה שהוא העוזר והמחזיק בלבבינו אמונות הללו. וזה שמביא הכתוב כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים ומוכח מקרא זה שהקב"ה מבטיח לכלל ישראל שלא תשכח מפי זרעו ולעולם לא יוצא גוי גדול כזה אשר לו אלהים קרובים אליו ואשר לו חוקים וגם מה שאמר הכתוב בפרשה שני' אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וזהו הבטחה שני' אשר אנחנו לא נושענו רק בשם ה' ולא ע"י אמצעי ואנחנו חקוקים על לבו לקיים אותנו באמונה זו שהישראל יהי' רק לעם נושע בה'. וכשאנחנו חוטאים והננו בגלות חקוק על לבו זמן הגאולה וגאולת מצרים סיבה לזה כמ"ש בפירושי על הגדה בפיסקא דעבדים היינו עיי' באלשיך בפי' הכתוב דאו הנסה אלהים דמגאולת מצרים איכא הוכחה על הגאולה העתידה דאטו הנסים והנפלאות לא הי' בחירת נסיון אצל השי"ת. ומלבד הטובות האלה ביקש משה שלא ישרה השכינה על או"ה רק עלינו והנה וודאי אין הבקשה על בלתי ראוים וגם על הראוים לא שייך לבקש שלא יעשה השי"ת מה שראוי להם רק ענין הבקשה הוא דדרך משל הוא אם החמה בתוקפה אין הכוכבים נראין כלל ואינן ראוין כלל. וכיון שהקב"ה מסייע לישראל שיהיו מוכנים הרבה מאד ממילא שאר אומות אינם נראין ואינם ראוין כלל. וזהו שאמר הכתוב ולתתך עליון והנה ידוע שיש מדות אשר לכל אתת יש פעולה מיוחדת ולכך חולקין בדרך מליצה לארבע פרשיות לד' בתים. ומדה אחרונה הנקרא זרוע הוא כלולה מכולם ולכן סיים ואמר וכולן כתובין באדרעי':לא מרובכם מכל העמים חשק וגו' כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה וגו' והוא תמוה. דמהיכי תיתי תיסק אדעתי' דמחמת ריבוי חשקו ובחר ה' בהם. ונראה דהנה איתא בש"ס דהקב"ה חזר עם התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה כי לא יכלו לעמוד בלא תרצח וישמעאל בלא תנאף והנה לא מצינו מי שהי' שליח אל האומות רק הכוונה שסובב בשכלו על כל האומות ובכל אומה מצא דבר אחד שלא יהיו יכולין לעמוד בדבר אחד אף שאם הי' משגיח על כולם ביחד הי' אפשר למצוא קיום כל התורה ולכך חילק אותם במחשבתו אבל בישראל השגיח על כללותם. וזהו שאמר לא מרובכם כלומר שבכם מצא הרוב הראויין לקבל ולקיים כל התורה כי אתם המעט מכל העמים. כלומר כנגד כל העמים בכללות אתם המעט רק מאהבת ה' אתכם עושה מכל כלל ובאומות חילק אותן:
פרק ח
פסוק יד
ורם לבבך ושכחת וגו'. בש"ס (שלהי סוטה) אמרינן משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא א"ל רב יוסף לא תתני ענוה דאיכא אנא. א"ל רב נחמן לא תתני יראת חטא דאיכא אנא והוא תמוה. היכן ענוותנותן שמשבחין עצמן בזה. והנראה בכוונתם דהא בלא"ה קשה אהא דקאמר משמת רבי בטלה ענווה והלא הי' הרבה תנאים וכי לא הי' בהם עניו כי אם רבי. ולזה נראה בכוונת התנא. ונמשיל לזה משל פעם אחד נסע אחד לקבץ מעות וקרא שמו מוכיח מעיר גדולה בראדי ועמד לדרוש ואמר שאינו יודע כלל ואינו בן תורה מ"מ לא שקר מיליו שהוא מוכיח מבראד בהיות שהי' עשיר גדול בעיר הזאת וירד מנכסיו עד שאין לו לחם ושמלה וכל הרואה רואה שאין העושר קנין לעצמו ואין מוכיח גדול מזה. וברבי הי' ג"כ זה שמרבי יכולין ללמוד שאין במה להתגאות כי ברבי הי' תורה וגדולה במקום אחד. עד שאמרו בב"מ (פ"ה) אהוריירי' דבי רבי הוו עתיר משבור מלכא והי' נשיא בישראל והי' בעל יסורין גדול מאוד ובשעה שהי' יוצא לנקביו אזל קלי' בתלתא מיל ואין אדם מתפעל אלא מרא ת עין וכל מי שראה גדולת רבי ויסורין שלו נשבר לבו בקרבו, והי' רואה שאין לו במה להתנאות לא בעושר ולא בגדולה כי מה בצע בעושר וגדולה מי שיש לו יסורין כאלה וכל אדם מעותד לזה ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם נמצא יסורין של רבי הי' מעורר ענוה בלב כל אדם ולזה אמר ר"י לא תתני ענווה דאיכא אנא כלומר כי ממני ג"כ יכולין ללמוד כל העולם שאין להם במה להתגאות שהי' לו ג"כ תורה וגדולה במקום אחד שהי' נשיא כמ"ש משמת רבה מלך רב יוסף ונעשה בעל יסורין גדול ונעשה סגי נהור וסומא חשוב כמת ועוד שחלה ושכח תלמודו ובכל פעם הזכיר לו אביו וא"ל רבי לא כך שנית לנו ואין לך צער ושפלות רוח גדול מזה. ולזה אמר שממנו ג"כ יכול העולם לקחת ראי' להיות עניו שאין לאדם במה להתגאות. לא ששיבח עצמו ח"ו בעניוות, וכן הוא הפי' של יראת חטא דכל יסורין של רבי הי' על חטא קל שעשה וממילא הי' לכל העולם יראת חטא ולזה אמר רב נחמן לא תתני יראת חטא דאיכא אנא שהי' יודע בעצמו שג"כ נענש על חטא קל, ובזמן הזה ודאי יכולין לומר שרואין כמה עשירים שנפלו לשאול תחתית ואין לך דבר שמחזיר למוטב רק כשהן מדוכין ומעונין ביסורין ורוב טובה הוא דבר המחטיא את ישראל שהרי מרוב זהב עשו את העגל וכל המדות רעות באות מזה מהשפעת רוב הטובה כגאוה ורכילות ולשון הרע באמרם מי אדון לנו כי העניים מחמת שלבבם יריע יש יראת אלהים בליבם ועשיות הרע הוא המביא רע לעולם:
פרק ט
פסוק יד
ואעשה אותך לגוי גדול. בפ"ק דברכות אמרינן אמר ר' יוחנן בשם ר"י כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי לא חזר בו. מנלן ממשה רבינו שנאמר הרף וכו' ואעשה אותך לגוי וכו' אע"ג דבעי משה רחמים עלה דמלתא ובטל הדבר אפ"ה אוקמי' בזרעי' שנאמר בני משה גרשום ואליעזר וכו' ובני רחבי' רבו למעלה ותני רב יוסף למעלה מששים ריבוא והקשו כל המפרשים דהא מקרא מפורש הוא (ירמי' י"ח) שנאמר רגע אדבר על, גוי וממלכה לנתוץ וכו' ורגע אדבר לבנות ולנטוע ונחמתי וכו' וגם מקשין קראי אהדדי מירמי' (כ"ח ט') ולפענ"ד שהוא על פי פשוטו שחילוק גדול יש בין משפטי השם ובין הבטחת השם שבוודאי משפט השם יוכל להשתנות מרגע לרגע דמשפט השם אינו אלא באשר הוא שם. ומקרא מלא גבי ישמעאל כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם ד"מ כשאדם חוטא חורץ עליו משפט למיתה ולמחר כששב דהבחירה הוא חפשית נהפך המשפט לחיים וככה יוכל המשפט להתהפך אפילו אלף פעמים כי לפי מעשיו נהפך עליו המשפט מאת ה' ואינו משגיח כלל על המעשים שיעשה אח"כ משא"כ כשהקב"ה מבטיח על זמן שלאחריו שלא ע"פ משפט המעשים כמו שהבטיח לנו ע"י נביאים על ביאת הגואל ובעת ההבטחה לא היינו ראויין כי בתכלית הגרעון היינו כי אדרבא לחורבן הבית היינו ראויין וכאשר הבטיח שיבא לנו הגואל אחר זמן רב זה בוודאי לא ישתנה דממ"נ אם הבטחתו הוא לאשר שיודע שבאחרית הימים נחזור למוטב ידיעתו בוודאי לא ישתנה ואם הבטיח שאף אם ח"ו לא נחזור למוטב יגאלנו ג"כ הבטחתו לא ישתנה וכן כשהבטיחלמרע"ה שיעשהו לגוי גדול לא בשביל משפט המעשים הבטיחו לכך לא יתקלקל משא"כ כשחורץ משפט עפ"י המעשים שאז יוכל להשתנות ומאמר ירמי' לחנניא הי' גם כן עז"ה כי מאתר שעפ"י המעשים ראוין הם למשפט החורבן כי עובדי ע"ז היו רק שעתה מבטיחם שלא עפ"י משפט המעשים כי הישראל לא הטיבו מעשיהם בעת ההוא שיושב להם הכלים שגלו אלא בוודאי שהבטחה בעלמא אתה מבטיחם ואז מחויב שיקוים דברו ובזה נ"ל לפרש מאמר שבסוף מכות שאמר ר"ע כל זמן שלא נתקיים נבואתו של אורי' הייתי מתיירא שלא יקויים נבואת זכרי' אשר הוא תמוה מאוד ובדרך תה א"ש מאוד בעזה"י שמקודם הייתי יכול לומר שנבואת אורי' הי' עפ"י משפט המעשים כאשר אמר. לכן בגללכם ובנבואת זכרי' היה חזרה מנבואת אורי' שהטיבו מעשיהם באותו עת שאורי' לא אמר רק על משפט המעשים ובשעה שניבא זכרי' הטיבו מעשיהם וחזר מנבואת אורי' וא"כ אפשר שהרשיעו שוב אחר נבואת זכרי' וחזר בו וכמו שאמר (ירמי' י"ח) רגע אדבר ורגע אדבר אבל כשראה שנבואת אורי' עדיין קיימת אפי' אחר נבואת זכרי' והוא ממש כמו שניבא ולא נתבטלה בשום פעם ע"כ לא עשו תשובה ולא נתקנו מעונות הראשונים דאין סברא לומר שעשו תשובה ונתכפרו בשעה שניבא זכרי' ואח"כ חזרו והרשיעו ונחייבו ממש באותן עונשים שנתחייבו בשעת נביאות אורי' דהא משפטי השי"ת הה מדה כנגד מדה ממש דזה אין סברא כלל וע"כ צ"ל דנבואת זכרי' לא הי' עפ"י משפט המעשים רק הבטחה שלאחר זמן יהי' כך וההבטחה לא ישתנה כמ"ש לעיל ובוודאי יטיבו מעשיהם ויזכו לנבואת זכרי' ואף שהבחירה חפשית מ"מ הבטחה גופי' מוליד שפע טוב עד שמעורר לבבם להיטב מעשיהם ואם לא עכשיו יתקיים באיזה זמן אח"כ וזהו כוונת ישעי' כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישיב וכו' ותיבת ישיב הוא מלשון השקט והנחה כמו בשובה ונחת תושען (ועיי' בקונקרדאנציע בשרש שב) כלומר כמו שהגשם נותן כח והכנה בארץ ליתן זרע להזורע כמו כן נותן דיבור של הקב"ה שפע בעולם לעורר לבבם ולהכינם לכל טוב. ולפ"ז יתיישב נמי הסתירה מירמי' כ"ח לירמי' י"ח די"ל דהטוב שבא על ידי הבטחה שלא עפ"י משפט המעשים ודאי שאינו נשתנה משא"כ לרע וודאי שאין שייך ברע לשון הבטחה ובוודאי הי' הדיבור עפ"י משפט המעשים לכך יכול להשתנות לטוב. משא"כ דיבור לטוב כשידוע שאינו עפ"י משפט המעשים כי בחנניא בן עזור ע"כ הבטחה הוא ובוודאי לא ישתנה:
פסוק כו
ואתפלל אל ה' וגו'. בש"ס (ברכות ל"ב) אמרינן כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם מנ"ל ממשה שנאמר ואתפלל ה' וכתיב בתרי' וישמע ה' וכו' והא אחר ר"ח כל המאריך בתפלתו סוף בא לידי כאב לב לא קשיא הא דמאריך ומעיין בה. הא דמאריך ולא מעיין בה עיי' פרש"י שם והקשו התוס' שם הא עיון תפלה חשיב לי' התנא מה' דברים שאוכלין פירות בעוה"ז והקרן קיימת וכו' ולענ"ד נראה דמעיין דהכא היינו שמעיין איזה צרכיו צריך לבקש ואיזה דבר טוב לו ובאמת אין אדם יודע מה טוב לו ואין להתפלל רק תפלתו הסדורה מאנשי כה"ג או להתפלל סתם והטוב בעיניך עשה. כי הקב"ה יודע מה טוב לאדם ואז אינו בא לידי מחלת לב כי כל מה שמגיע אליו הכל מקבל מאהבה ואומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד והרי יוכל לחשוב שנתמלא בקשתו כי אפשר דבר זה טוב לפניו משא"כ כשחושב מה טוב לפניו וכשאין מגיע לו מחשבתו יש לו מחלת לב. וכן שמעתי לפרש בסדר תפלות שלנו מי בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה אבינו שבשמים עשה עמנו חסד, דלכאורה קשה דמי בעליונים וכו' אין בו שייכות הקדמה לבקשה אבינו שבשמים ולזאת נראה שמקדים לומר שאפי' בעליונים אינו יודע מה טוב לפניו שיבקש מה שיעשה לו, ולכך אין לנו לבקש רק אבינו שבשמים עשה עמנו חסד והיינו דקאמר דמאריך ומעיין פי' שמבקש הרבה צרכו ומעיין איזה צרכיו צריך לבקש ומרבה בקשת צרכיו מה שחושב איזה צרכיו שהן טובין לפניו לפי דעתו וזה בוודאי מביאו לידי מחלת לב, ועיון תפלה דמעליותא הוא כשמעיין לפני מי הוא עומד וכי אין בידו לקרב הטוב ולהרחיק הרע והכל הוא רק ביד השי"ת וזהו מעליותא הוא:
פסוק כז
זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב. בש"ס (שבת ל') אמרינן ודקאמר שלמה משבח אני את המתים שכבר מתו שכשחטאו ישראל במדבר עמד משר בכמה תפלות ותחנונים לפניו הקב"ה ולא נענה וכשאמר זכור לאברהם ליצחק וליעקב מיד נענה. דבר אחר מנהגו של מלך בשר ודם כשגוזר גזירה ספק מקיימין אותה. ספק אין מקיימין וכו' דבר אחר כדרב יהודא וכו' המאמר הזה תמוה מאוד. א' מה דאייתי ראי' ממשה נגד מלך בו"ד וכי מה ענין גזירת משה מפי הקב"ה נגד גזירת מלך בו"ד. וגם מה ענין זה למקרא דושבח אני את המתים מן החיים דמשתעי בצדיקים וגם מה שהביא ראי' ממשה ושלמה נגד אברהם ודוד. דודאי דוד היה גדול משלמה. לכן נראה שבא לתרץ לשון המקרא שקשה מאד דאמר המתים שכבר מתו. בוודאי כשהן מתים כבר מתו והחיים מן חיים ולמה אמר שהן חיים עודנה לזה מביא ראי' ממשה נגד אברהם וכמו שפרש"י שבא להורות שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם שהרי משה הי' הנבחר מכל הנולד עד שהי' ראוי ליתן תורה על ידו יותר מעלידי האבות. ומ"מ כשהיה משה חי לא הועילה תפלתו רק בזכות אברהם והוא מהטעם דהצדיק אחר שכבר מת חשוב יותר מהצדיק החי אפי' כשהוא גדול ממנו דכ"ז שהוא חי הן בקדושיו לא יאמין לזה מביא ראי' ממשה ואבות. ומה שהביא ראיי' מדוד ושלמה להורות דחטאים לבעלי התשוב' לא נגמרו תשובתן והן תלוין ועומדין עד מירוק מיתה כי אם יהיה ח"ו תוהא על הראשונים ועל התשובה שעשה חוזר החטא למקומו. ולזה שפיר מביא ראיי' מדוד ושלמה דבחיי דוד לא הי' יכול להראות לו אות שנמחל לו חטאו. כי הבחירה חפשית ופן לא יתקיים בצדקתו כל ימי חייו משא"כ אחר מותו. הודיע לו ששוב אינו ספק מביא ראי' עוד ממלך בו"ד שידוע שמקיימין גזירותיו בחיים יותר מאחר מיתה. ובמשה הי' להיפך שבעודו בחיים הי' ישראל מהרהרין אחריו עד שאמר כל אחד קינא לאשתו ממשה. ואחר מותו לא בא ח"ו שום הרהור והרי מקיימים כל גזירותיו בלי שום הרהור והוא מהטעם שכיון שנחשב יותר להקב"ה אחרי מותו שנגמר אמונתו בעיני הקב"ה נחשב גם בעיני הבריות יותר ונתחזק עלי' גם לבני אדם. וזהו ג"כ כוונת הכתוב שמשבח את המתים יותר מן החיים תמיד ונותן טעם ע"ז מפני שכבר מתו ונשמר אמונתן בעיני הקב"ה מן החיים מהטעם שהמה חיים עודנה ולא נגמר אמונתן כי הן בקדושיו לא יאמין אף שאחרי מותו הן חשובין יותר רק מחמת שהם עדיין בחיים ובקדושיו לא יאמין והמתים שכבר מתו חשובין יותר:
עוד שם בש"ס הנ"ל ודקאמר שלמה כי לכלב חי טוב וכו' שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת מוטל בתמה. כלבים של בית אבא רעבים מה אעשה שלחו לי' חתוך נבילה והשלך לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תנוק וטלטלו. ולא יפה אמר שלמה טוב כלב וכו' והוא תמוה מאוד דמה ענין להסמיך אלו השני שאלות אהדדי ועוד וכי לא היה בבית המלך ליתן לפני הכלבים לחם או שאר מזונות ואדרבא נבילה בחדר המלך מאי עבדתי'. לכן נראה דודאי האי שלחו לבי מדרשא הוא דרך מליצה כלומר מה שאמר כי לכלב חי יצא לו זה מהדין הנשנה בבית המדרש דבמת אפי' הוא דוד המלך לא הותר לטלטלו בשבת לכבודו אפי' הוא מוטל בבזיון גדול ולצורך כלבים הותר לטלטל מוקצה להשליך נבילה לפניהם כמו שפרש"י בד"ה ולא יפה אמר שלמה ולא עוד כשצריכין לטלטל מת בשבת עושין אותו תשמיש לככר ותינוק ומעשה עץ שימש הרי גוף האדם המת יהי' איזה שיהיה אינו חשוב כלל וכל מי שיש בו חיות אפי' הוא בעל חי הגרוע חשוב הוא לפני המקום עד שהותר לטלטל מוקצה עבורם והא דבאמת גוף האדם יקר הערך יהי' גרוע מבעל חי הטעם דבכל בעל חי יש גלגולים וניצוצות קדושות. ובוודאי יהי' להם לבסוף העלאה דהא אפי' נפש אדונינו דוד הי' מובלע בתוך עם טמא עמון ומואב. וזהו כוונת הכתוב כי מי אשר יבוחר מכל החיים יש בטחון כי לכלב חי וגו' כלומר כי מי אשר נבחר להתגלגל באיזה בע"ח שיהי' יש בטחון שיתוקן. ויעלה, מעלה מעלה והגוף של אדם הוא אדרבא להיפוך שמבואר בתיקוני זהר תיקון מ' דכל גופא דלא אשתלים יהי' למגנא ואל עפר ישוב ואין אדם יכול לידע אי אשתלים גופא אי לא. ולכן לא הותר לחלל שבת עבורו משא"כ החי יהי' איזה בע"ת שיהי' יש בו גלגולים וניצוצות ולכל יש בטחון כנ"ל ומכ"ש בע"ח שהן אצל צדיקים שקונין קדושה כענין חמורו של ר' פנחס בן יאיר. ולזה אמר כלבים של בית אבא רעיבים מותר אף לחתוך נבלה לפניהם אעפ"י שהוא מוקצה ודוד אבא מת ואסור לטלטלו אפילו מפני כבודו ועל זה סמך במה שאמר כי לכלב חי וזהו שאמרו בש"ס ע"ז ולא יפה אמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב:
פרק י
פסוק יב
ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' מקשינין בש"ס (ברכות ל"ג) אטו יראה מלתא זוטרתי היא. לגבי משה מלתא זוטרתי הוא והוא תמוה. מה בכך שלגבי משה הוא מלתא זוטרתי. ועוד למה שאל דוקא על יראה הא במקרא חשיב הרבה דברים יראה ואהבה וללכת בכל דרכיו והי' לו לשאל על כולם אטו כל הני מלתא זוטרתי הוא. ולפרש זה נמשיל לזה משל שאם ראובן יאמר לשמעון שרוצה להוליך מתנה למלך ויאמר לו שמעון מה מתנה אפשר לך ליתן וכי אם תתן לו חמשים אדומים או מאה או אלף היספיקו לך לרצות בזה למלך ובוודאי יאמר הקל הקל תחלה ולא שייך לומר בהיפוך אם תתן. לו אלף או מאה או חמשים ולזה משה שהתחיל ביראה ואחר כך חשב אהבה ואח"כ חשב קיום מצוה כמו שכתוב וללכת בכל דרכיו מקשה שפיר אטו יראה מלתא זוטרתי הוא דמצינו בהיפוך דהא כתיב והי' אמונת עתך וכו' ודרשו בש"ס אמונת זה סדר זרעים עתך מועד וכו' ואפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו וכו' אלמא דאפילו יש בידו כל התורה עיקר האוצר הוא יראה וכיון שיראה הוא עיקר האוצר הי' לו לחשבו בסוף וע"ז משני שפיר לגבי משה מלתא זוטרתי הוא דאם בדרך משל. במדינה אחת יהי' זהב חשוב מכסף ובמדינה אחת להיפוך שאם בן מדינה החשוב שם כסף מזהב ידבר לבן מדינה שם זהב מכסף ודאי יחשוב הזהב קודם לכסף שכ"א חושב מה שהוא חשוב לגבי עצמו למאוחר והנה משה שהי' ודאי כענין אברהם שבן שלש הכיר את בוראו ואח"כ היתה יראתו קודמת לתורתו דכיון שהכיר הבורא ומדותיו בוודאי הי'הי' לו יראת ה' כאברהם שהי' ירא את ה' אף שלא קבל את התורה משא"כ ישראל שהיו עובדי ע"ז עד שקיבלו התורה ושפיר אמרו כיון דלגבי משה מלתא זוטרתי הוא היראה יותר מכל הני' שהגיע לה קודם ולכך חשבה קודם והא שחשיב יראה ולא אהבה. וכן באברהם לא כתיב רק עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא כתיב אוהב אלהים משמע דיראה חשובה טפי וגבי תשובה אמרו דמאהבה תשובה יותר מיראה ד מיראה נעשו לו כשגגות ומאהבה כזכיות וידוע שיש שני מיני יראות יראת הרוממות ויראת העונש ויראות הרוממות חשוב יותר מאהבה. וכן כתבו המפרשים בהא דעתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. דהיינו שאפי' המניעה מלשחוט בנו לא היה כי אם מאהבה ולכאורה קצת קשה להשיג זאת שמניעת הבן מלשחוט לא יעשה כ"א מחמת יראת הרוממת רק הכוונה שכל מצוה שהיה עושה לא הי' עושה כ"א בהתפשטות הגשמיות ונתבטלו חושיו ולא הי' שום הרגש גשמי כלל וכעין זה הוא במתן תורה כשאמרו חז"ל שהיו רואין את הנשמע ושומעין את הנראה שהוא מחמת התפשטות הגשמיות ובנפש עצמו אין ש חילוק וסיבת ביטול חושים הגשמיים הוא רק מחמת יראה כעין העומד לפני המלך שמחמת יראה נתבטלו חושיו ולכך כל הנביאים בשעה שהי' שופע עליהם רוה"ק הי' ביטול חושים גבם וכן אברהם כשהי' עושה מצות השם הי' שופע עליו רוה"ק כמו בנביאים ולזה מאהבה כי כשאדם עושה מאהבה יש לו ג"כ הנאת עצמו כמו שהאב עושה לכן דבר מה מחמת אהבה שיש בו ג"כ הנאת עצמו והא דתשובה מאהבה עדיף מתשובה מיראה היינו מיראת העונש וגם כי אין כל כך יראת הרוממות ברשע שנתרחק כבר מפני המלך כמ"ש השל"ה שאינו דומה היראה למי שעומד בבית המלך ממי שעומד בחצר המלך ולהעומד בחוץ וגם כי כבר נתעבה חומרו וא"א להיות לו התפשטות הגשמיות:
פסוק יז
האל הגדול הגבור והנורא. בש"ס (יומא ס"ט) אמרינן למה נקרא שמן אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמי' ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו אמר איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל וכו' אי' גבורותיו. לא אמר גבור אתי אינהו ואמרו אדרבא זהו גבורותיו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים לכאורה תמוה. וכי בשביל זה אין ראוי לכנותו בשם נורא וגבור. ונראה דהרמב"ם כתב דכל התוארים שאנו אומרים על השי"ת אין הכוונה על תוארים עצמיים ח"ו רק על תוארי הפעולות. כלומר שהפעולות שאנו רואין אצלינו השי"ת הוא הפועל וזהו כוונת הכתוב לך ה' הגדולה והגבורה וכו' כי כל בשמים ובארץ כלומר כל השבחים שאנו משבחין אין כוונתינו על תוארו עצמיות ח"ו רק על שהוא בעל הכוחות כולם אשר בשמים ובארץ כי אין לתאר לו תואר עצמו כלל ולזה כיון ששם גבור לא נאמר רק לומר שפעולות הגבורות שאנו רואין השי"ת הוא העושה וכיון שאינו פועל עכשיו גבורות ונוראות אסור לומר שם גבור מחמת שא"י לומר שם גבור על הפעולות רק מורה זה השם על תאר עצמי שאסור לומר על השי"ת ואנשי כנה"ג החזירו הדבר ליושנה באמרם שגם עכשיו ניכרין פעולות גבורותיו ונוראותיו ושוב נופל שם גבור על תוארי הפעולות ובזה יתפרש מאמרם ז"ל בפ"ק דכתובות (ח' ע"ב) קום אימא מלתא כנגד שבחו של הקב"ה פתח ואמר האל הגדול ברוב גדלו וכו' והדברים כפולין. ועוד נפלא מה חידוש בשבת זה הלא כל אדם יכול להעריך שבח של הקב"ה ואדרבא במגילה אמרו באחד שרצה לומר האדיר וכו' ואמרי לי' סיימתינהו לכולא שבתי דמרך שנאמר ולו דומי' תהלה. לכן ד דהכוונה עפ"י שהקדמנו דאין לתאר הקב"ה בשום תאר כ"א על תוארי הפעולות ובכבישת כעסו ניכרין פעולותיו וגבורותיו והנה כשהצדיק מת בחטאינו דומה כאלו אנחנו הרגנוהו וידוע ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו ולולא כבישת כעסו היו ח"ו חייבין כלי' והקב"ה כובש כעסו ומקרר כעסו בנטילת הצדיק והן הן גבורותיו וכן במיתת הצדיק מתעוררין כל הכיתות הדינים לולא גבורותיו נמצא במיתת הצדיק ניכרין גבורות ונוראות הבורא ית"ש אמנם לעתיד כשיחיו המתים ניכרין ניסיו ונפלאותיו במעשים כי עכשיו אינם ניכרין רק בהעדר המעשה וזהו שאמר האל וכו' כלומר עכשיו במיתת הצדיק ניכר רוב גדלך ורוב נוראותך בכבישת כעסך ולעתיד כשיהי' תחיית המתים אז תהי' עשיית הגדולות כלו' ואז יהי' ניכר הגדולות והנוראות בנפלאות שתעשה ולזה מסיים מחי' מתים במאמרו עושה גדולות עד אין חקר:
פרק יא
פסוק יב
עיני ה' אלהיך בה (אמרינן בר"ה י"ז) עתים לטובה עתים לרעה עתים לטובה כיצד הרי שהי' ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להן גשמים מועטים וכו' הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן. עתים לרעה כיצד הי' ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו להן מרובין וכו' הקב"ה מורידן עליהן על הארץ שאינה צריכה להן ופרש"י ביערות ובמדברות. ונראה דזהו פירושא דקרא (איוב כ"ד) ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו היינו צי' פי' מדבר גם חם היינו ימות החמה יגזלו מימי שלג שהיו ראוין לירד בימות הגשמים הטעם לזה שאול חטאו ושאול הוא לשון בקשה כלומר שמעיקרא בקשו על הגשמים בר"ה ופסקו להם גשמים ואח"כ חטאו ולכך מורידם הקב"ה במדבר ובימות החמה. ולעבדו בכל לבבכם בש"ס (תענית פ"ק) ולעבדו אמרינן מנ"ל דמדכר גשמים בתפלהומשני דתניא ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה איזהו עבודה שבלב זהו תפלה. וכתיב בתרי' ונתתי מטר ארצכם ולכאורה קשה אמאי קי לתפלה עבודה שבלב הא עיקר תפלה הוא בפה. ועוד כיון דכבר קבעה לתפלה על הגשמים בברכת השנים למה להו לתקן הזכרת גשמים ונראה דהטעם הוא דלא שייך לקרות עבודת המלך במי שבא להתחנן על עצמו לפני המלך ליתן לו מתנת חנם או לעשות לו איזה טובה ולומר על שעה זו שהוא מבקש זהו עבודת המלך רק שזהו נקרא עבודת עצמו אמנם אם מתאווה לעבוד עבודת המלך לאהבתו אותו ויש לו סיבות המניעות אותו מלעבוד עבודתו. ומבקש מהמלך להסיר ממנו סיבות המניעות בכדי שיהי' יכול לעבוד עבודת המלך כי חולת אהבת עבודת המלך בוערת בו לזה ראוי להקרא עבודת המלך ולפי זה כיון שכל תפלתינו שאנו מתפללין על בני חיי ומזוני אינו ראוי להיות שיהי' לשום הנאת הגוף והחומר כי לא לזה ברא אותנו רק החיוב הוא שיהי' עיקר כוונתינו בתפלה על בני חיי ומזוני בכדי שיסור מאתנו הסיבות המונעות אותנו לעבוד עבודתינו ושיהיה אהבת עבודת השם בוער בלבנו וכמ"ש דוד המלך ע"ה לא אמות כי אחי' ואספר מעשה יה לזה ראוי להקר' בתפלה עבודה שבלב כיון שכל עיקר התפלה הוא בשביל שמתאוה בלבו לעבוד עבודת השם וזה כוונת חז"ל (ברכות ד') כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא מ"ט אילימא משום דאתי בא"ב נימא תמניא אפי או משום דאית בי' פותח את ידיך נימא הלל הגדול אלא משום דאית בי' תרתי. וכבר תמהו בזה מדוע בהנהו תרתי יזכה לחיי עוה"ב. ונראה דהנה במזמור זה אין בו שום בקשת צרכיו רק שבחי הבורא ית"ש ואמר פותח את ידיך שעם גודל רוממותו משגיח בשפלי שפלים עד שמשביע לכל חי מקרני ראמים עד ביצי כינים לגודל טובו. וכמאמרם ז"ל סוף קדושין ראית מימיך חי' ועוף שיש להם אומנות והם מתפרנסין שלא בצער ואני נבראתי לשמש את קוני וכו' ואילו לא הרעונו מעשינו וקפחנו פרנסתינו לא היינו צריכין לתפלה בבקשת צרכינו כי הוא טוב ומטיב לפרנס אפי' בע"ת השפלים דק מפני שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי צריכין אנו לתפלה למחול חטאינו ולזה נתקן לומר תהלה לדוד קודם תפלת ש"ע לעורר לבבינו שהקב"ה ברוב רחמיו עם גודל רוממותו משגיח גם על השפלים בבע"ח ואנחנו הצריכין תפלה ועבדות למלאות חסרונינו ע"כ מחמת הרעת מעשים הן. ועיקר התפלה הוא רק מחמת כפרת עוונות והחטאים וממילא כשיתכפרו החטאים יתמלא החסרון וגם מה שאנו מבקשין צרכינו אין העיקר מחמת שרצונינו שנהי' תמיד בשמחה וטוב לב כי לפעמים היסורין הם יותר טובים כממארם ז"ל ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין רק עיקר בקשת צרכינו הוא רק מחמת שהיסורין מעבירין לפעמים על דעת קונו לכך מבקשין על צרכינו בכדי שיהי' לבבינו פנוי מטרדת הזמן שלא יבטל אותנו מעבודת השי"ת ומתורתו. והנה מה שנסדר שבתי הבורא בתהלה לדוד בא"ב להורות שאין למלל ולספר שבחי הבורא יתברך אף אם כל הימים דיו. וידוע שא"א לדבר שום דיבור בלתי מהכ"ב אותיות ולכך נסדר באלפא ביתא לומר שאף אם נשבח השי"ת בכל השבחים שאפשר לשבח וע"כ הם תחת הכ"ב אותיות שבחו מי ימלל ומ"מ משגיח אף על השפלים שבעולם ואם אנכי מחוסר מהדברים הנצרכים לעבודת השי"ת ע"כ הרעותי מעשי ויתפלל על הרעת המעשים ואחר כוונת הלב הן הן הדברים כ"א יאמר בכוונה זו תהלה לדוד קודם התפלה בוודאי יפול עליו היראה והכנעה וישוב בלב שלם וכל בקשותיו על צרכיו לא יהי' כי אם על הכוונה הנ"ל למען יהי' מוכן לעבודת הבורא ואז בוודאי יהי' בן עוה"ב:
פסוק יג
ומה דאמר בש"ס שם מפני מה לא נאמר נון באשרי מפני שיש בו מפלתן של שונאי ישראל לכאורה תמוה. דמה נשתנה מזמור זה מכל המזמורים הנאמרים בא"ב שכתוב בהן נו"ן – ונראה דהנה חמש גאולות יש לישראל ד' גאולות מד' מלכיות ומלחמת גוג ומגוג קודם ביאת משיח וכנגדן אמר דוד חמשה ספרים בספר תהלים. וכל כפר מתחיל בגלות ומסיים בגאולה הספר הראשון מתחיל למה רגשו גוים. ומסיים ותציבני לפניך לעולם. השני מתחיל היתה לי דמעתי, ומסיים והי' שמו לעולם הספר השלישי מתחיל במאמר אסף כמעט נטיו רגלי. ומסיים אדני נשבעתי לדוד באמונתך וספר הרביעי מתחיל מאמר משה כי כלינו באפך ומסיים וקבצינו מן הגוים. וספר החמישי מתחיל נגד מלחמות גוג ומגוג ומסיים בתהלה לדוד על הגאולה השלימה ולזה אמר בכל המזמור לעולם ועד שלא יהי' אחריו קלקול וגם אמר יודוך ה' כל מעשיך כי אז נאמר ואשפוך רוחי על כל בשר אמן ב"ב וכיון שנאמר על גאולה העתידה שלא יהי' נפילה אחריה לכך לא נאמר נו"ן לרמז שלא יהי' אחר גאולה זו שום נפילה הנאמר בנו"ן והנה השפעת השי"ת מכונה בשם גשם כמאמר הפסוק בישעי' והוא כגשם לנו דכמו שהגשם צריך שיתעוררו העבים מלמטה ואח"כ מתמתקין בעבים דהינו שמקבל שפע רוחני למעלה ואז יכולין להרבות הארץ ולהולידה ולהצמיחה. תדע דממים של מטה אין הזרעים יכולין להתגדל כמבואר בראש השנה. כן א"א שיתעורר השפע בלי אתערותא דלתתא וכמו שהגשם הוא חיי הגופות כמו כן שפעהקב"ה הוא חיי הנשמות ולכך ממשיל שפע הקב"ה לגשם ואמרו חז"ל במדרש כשישראל עושין רצונו של מקום הגשם יורד מן השמים ואם לאו יורד מן הים. וידוע כשהשפע יורד, מן השמים משפיע לזרעים ע"י שפע קדוש עד שמוליד להאוכלין שפע קדושה משא"כ כשיורד מן הים בלבד שאין בהם שום שפע קדושה וידוע כשהקב"ה רוצה להשפיע מדת טובו לעולם אף שישראל עושין רצונו מ"מ צריך לזה מדת נצח וגבורה לנצח מדת הדין כי לעולם מדה"ד מקטרג כי אין צדיק וכו' ולזה קראו אותו גבורות גשמים ולזה מזכיר אותו בברכת אתה גבור שיש בו מדת גבורה ואח"כ שואלין על המטר ואומר שאם ח"ו חטאינו רבו כל כך עד שאין אנו ראוין ח"ו לגבורת גשמים מבקשין שעכ"פ לא יגרום חטאינו ממניעת המטר מכל וכל שלא והיה ח"ו כליה בעולם ולזה אמר שואלין מטר ולא אמר גבורות גשמים:
והנה בש"ס שם אמרו דמ"ט תני גבורות גשמים משום דכתיב מכין הרים בכוחו נאזר בגבורה והקשו בתוס' שם דלתני כח גשמים או גדולות גשמים. ולענ"ד נראה ליישב דהנה לכאורה קשה להבין דמה נ"מ דהגשמים נקראין גבורות וגם מה ענין גבורה יש בהגשמים ונראה שרצה להורות לנו שלא נאמר שהגשמים באין בשיעור ובזמן שהיוצר הטביע בשעת בריאת העולם ונוכל לחשוב זמן הגשמים כחשבון הילוך החמה ולבנה והמזלות. ולזה אמר שאף שבאמת יכולין לחשוב זמן הגשמים כמ"ש רש"י בשבת גבי היודע לחשוב תקופות ומזלות מ"מ יש גשמים שאין באין לכי חשבון. כי יש ב' מיני גשמים גשמים שבאין מן הים וגשמים באין מן השמים כמש"ל וכמו שמחלק הש"ס גבי טל של ברכה וטל שאינו של ברכה ה"ל יש גשמי ברכה ושאינם של ברכה ואותן של ברכה יורדין מהשמים ושאינן של ברכה באין מהים. והנה הגשמים הבאין מהים הם עפ"י הילוך המזלות החמה אבל גשמי ברכות הבאין מהשמים הן באין מרצון הבורא ולא, עפ"י חשבון הילוך המזלות ולזה בא הכתוב לומר אין חקר כלומר שאין יכול לחקור זמנים עפ"י החקירה הטבעיית ויליף חקר חקר מבריאות בראשית וכמו שבריאת עולם נעשה ברצון השי"ת ולא בהכרת כמו כן הגשמים היורדין מן השמים אין יורדין רק ברצון ולא בהכרח וכבר כתבנו כשהקב"ה רוצה להשפיע מדת טובו בעולם בא ממדת נצח וגבורה כנ"ל ובזה מיושב קושיות התוס' דמש"ה לא נאמר לשון כח וגדולה דזה מורה על כח טבעי ולכן אמר לשון גבורה להורות שבא מרצונו עפ"י ניצוח מדת הדין:
פסוק יד
ואספת דגנך בש"ס (ברכות ל"ה) אמרינן אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשות ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך וכבר תמה מהרש"א הא כתיב אצל והי' אם שמוע קרא זה ולפי ענ"ד נראה לפרש בזה דהעולם נידון אחר רובו וכשרובן צדיקים יש ברכה על כל העולם. ואפילו אותן שאין עושין רצונו של מקום נהנין מאותו ברכה וזהו כוונת הש"ס דהא דכתיב והי' אם שמוע היינו הרוב והא דכתוב ואספת דגנך היינו אפילו אותן שאינן עושין רצונו של מקום:
פסוק כא
למען ירבו ימיכם בש"ס (ברכות ה') אמרינן אמרו לי' לר"י איכא סבי בבבל תמה אמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי לי' דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו הא דלא אמר שאר מצות ותורה נראה דס"ל כמ"ד שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולמען יאריכון ימיך ליום שכולו ארוך אלא דלפ"ז תקשו קרא דלמען ירבו ימיכם על האדמה וזה ראי' למה שכתבנו בפ' תשא דהא דאמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו ליחיד שאין הקב"ה משדד המזל בשביל זכותי' דיחיד אבל לרבים הקב"ה משדד המזל בעבורם ואמנם ר' יוחנן הוכיח מקרא דאפילו בצבור ליכא שכר מצוה אלא בארץ ישראל דלמען ירבו ימיכם על האדמה כתיב דאף דכתיב בלשון רבים ימיכם, אפילו הכי כתיב על האדמה דוקא. ולכן הוצרך לו לומר דבתי כנסיות כארץ ישראל דמיא ועוד תפלה חשובה מכל המצות כמאמרם משה לא נענה אלא בתפלה:
פרק יד
פסוק כב
עשר תעשר בפ"ק דתענית אשכחי' ר"י לינוקא דר"ל אמר לי' מאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנא לך הא מלתא א"ל זיל נסי, א"ל ומי שרי לנסות הקב"ה והכתיב לא תנסו א"ל חוץ מזו דכתיב ובחנוני נא בזאת וגו' והנה יש בכאן תמיהות רבות. א' דבקרא כתיב תעשר והוא דרש תתעשר. ב' דא"ל מנא לך הא הא קרא יתירה קדרש. ג' דא"ל זיל נסי היאך שייך לומר לקטן שינסה במעשר הא קטן לאו בר חיובא הוא במעשר. ועוד דממ"נ אי כל המעשרים מתעשרים, וכל מי שאינו מעשר מתרושש למה הי' לו לומר זיל נסי הול"ל בא וראה כל המעשרים עשירים המה ודאין מעשרים נתרוששים ואי הוי לפעמים אף מי שאין לו כלל מה לעשר נתעשר וכן לפעמים מי שמעשר מתרושש א"כ למה אמר לו זיל נסי ועוד דמה"ת ישתנה מצות צדקה משאר מצות דאסור לנסות בהן. לכן נראה דהתינוק הבין מה שאמר לו בשביל שתתעשר כוונתו כמו למען יאריכון ימיך הנאמר בשאר מצית דהיינו ששכר מצוה הוא אורך ימים ובשכר מצות צדקה הוא עשירות ולכך הוקשה לו מנא לך הא דמה"ת ישתנה מצוה זו משאר מצות דכתיב בהו אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד ודרשו חז"ל למיימינים בה דהיינו העוסק בתורה לשמה אורך ימים להם ולמשמאילים שבה דהיינו העוסקין שלא לשמה עושר וכבוד ובצדקה תהיו אפי' בלשמה עושר וכבוד ומה שאמר לו זיל נסי נראה דהנה לכאורה קשה דאמאי לא נדרש עשר תעשר כמו ביעקב עשר אעשרנו לך ודרשו חז"ל שני מעשרות דהיינו חומש. לכן נראה דבאמת נדרש כן. דהנה מבואר דיש ג' גבולים במעשר א' במעשר גמור הוא חיוב כשאר מצות עשה ובוודאי בזה אסור לנסות רק צריך ליתן לשמה. ב' שיתן שתי מעשרות דהיינו חומש ודבר זה אינו חובה ויוכל להתנות בו תנאי דהא יעקב ג"כ התנה בו תנאי שאמר אם תתן לי להם וכו' עשר וכו' והתנאי הוא כעין נסיון שאמר אם יהי' כך אעשה כך. ג' יותר מחומש יש בו איסור כמו שאמרו חז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וזה שאמר זיל נסי כלומר מה ששאלת לי על מעשר השני ואמרתי לך בשביל שתתעשר כוונתידבמעשר השני הזה יכול אתה לנסות ולומר אם תתן לי גם אני אתן ומה שאמרו חז"ל האומר סלע זה לצדקה ע"מ שיהי' בני זו ע"מ שאתעשר הרי זה צדיק גמור במעשר השני אמרו דיעקב נמי במעשר השני התנה וזה שאמר לו חוץ מזו, היינו אף דבכל המנות אסור לנסות מ"מ במעשר השני שהוא רשות מותר לנסות והביא לו ראי' מדכתיב הביאו את כל המעשר ובחנוני נא בזאת ומלת כל ריבויא הוא לרבות מעשר השני אבל ודאי דאין להביא ראי' מן המתעשר דבודאי עישר ומן המתרושש שלא עישר דלפעמים אף המעשר מתרושש אף דהתורה העידה דכל המעשר יתעשר דנראה בשכר המעשר הוא העושר מ"מ הא כבר העידה התורה שיש עונות שהעושה אותם מתרושש כמאמר החכם בעד אשה זונה עד ככר לתם וכן המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין, והרבה כיוצא בהן ולו נתכנו עלילות מי נדתה מפני מי – ועוד נראה דהעושר אין שכר כלל בשביל הצדקה כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אך הוא על דרך הא דכתיב רודף צדקה ימצא צדקה ופריך הש"ס וכי משום דרודף צדקה וכו' ומשני שהקב"ה ממציא לו מעות הרבה שיהי' לו מה לעשר. וכן הוא כוונת ר' יוחנן במה שאמר בשביל היינו שהקב"ה ימציא לו מעות כדי שיהי' לו במה לעשר וזהו ג"כ כוונת הקרא עשר תעשר כלומר אם תעשר פעם א' יהי' לך הרבה לעשר והא דאמר בשביל שתתעשר היינו שיכול ג"כ לכוין בזה רק דעיקר כוונתו יהי' שתתעשר למען יוכל לעשות בחייו ולא יהי' כוונתי להתעשר בשביל הנאת עצמו רק יהי' כוונתו בשביל עשיית הטוב ואז ממילא יתעשר כדכתיב רודף צדקה ימצא צדקה ולפ"ז לא קשה מה שהקשה הרי"ף בע"י א"כ כל בני אדם יהי' עשירים ולפי מ"ש אתי שפיר מפני דרוב בני אדם אין כוונתם בשביל כך רק להנאת עצמם ובזה א"ש מה שאמר עד שיבלו שפתותיכם מלומר די דלכאורה קשה היאך אפשר שימצא מי שיאמר די והא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו ולפי הנ"ל א"ש שהכוונה שלא יאמר די לנתינת הצדקה אף שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש לפי שהקב"ה ממציא לו מעות שכל אימת שיצטרך ליתן צדקה יהי' לו מה שיתן משיעור מעשרו ולא יהי' אפשר כלל בשפתיו לומר די מחמת שיהי' לו כ"כ הרבה שיראה בעיניו שנתינת הצדקה יהי' פחות החומש:
פרק טו
פסוק ב
וזה דבר השמטה וגו' כי קרא שמטה אל ה' וגו' אפס כי לא יהיה בך אביון. והלשון כי קרא שמטה אל ה' הוא תמוה. וגם לשון אפס הוא תמוה. ונראה לפרש כי ענין השמיטה אשר צוותה התורה הוא כי כל הדברים אשר עושה הקב"ה עמנו צריכין אנחנו להקדים לעשות מדה כזו כמו שאמרו חז"ל כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים ואנחנו חייבין הרבה להקב"ה ואנחנו מכונין בשם לוה והקב"ה מלוה כמ"ש חז"ל בפ"ג דאבות וכל הרוצה ללות יבא וילוה ע"ש ולזה כשאנו משמיטין אנחנו חובות שלנו גם הקב"ה נוהג במדה זו עמנו ומשמע חובות שיש לו עלינו וזהו שאמר הכתוב שמוט כל בעל משה ידו כי קרא שמטה אל ה' כלומר מזה שאתה משמט חובתך אתה קורא שמטה ג"כ אל ה' שהקב"ה ישמט ג"כ חובותיו:
פסוק ג
את הנכרי תגש וגו' אף שכופל הדברים ממה שכבר אמר כל בעל משה ידו ונראה שבא להזהיר על קודם שנת השמיטה שאם יראה אחדוינגושו כדי שלא ישמט בשנת השמיטה ע"כ הזהיר הכתוב שלא ינגושו בחוזק אף שיגרום שישמט כל החוב:
פסוק ד
אפס כי לא יהי' בך אביון כלומר כי כל האזהרות של השמטה הוא רק אם אין ישראל עושין רצונו של מקום כמ"ש רש"י כי כשעושין רצונו נאמר לא יהי' בך אביון ואתה לא תעבוט ולא יהי' הלוואה כלל בישראל ולא יצטרכו ללות זה מזה כלל וזהו שאמר אף שאני מזהירך משמיטות חובות הוא רק אם ת"ו לא תהיו עושין רצונו אפס כלומר שתראו שתעשו רצונו של מקום כדי שלא יהי' בך אביון ואז לא, תעבוט:
פסוק ז
לא תאמץ את לבבך וגו' ולא ירע לבבך בתתך צו, יש להקשות בהא דאמרינן בש"ס דשומר אבידה הוי שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דהעוסק במצוה פטור מן המצוה והוי בצדקה יש ג"כ תרי לאווין לא תאמץ ולא תקפוץ והעוסק במצוה אינו דוחה ל"ת שבתורה. ולזה נראה לחדש ולומר דהא דמצינו מצות צדקה מעשר וחומש היינו במצות צדקה דמי שאין לו מאתים זוז נוטל מן הצדקה אבל אם הי' רואה ערום ורעב אין שיעור לזה ורק כי תראה ערום וכסיתו ואם רעב האכילהו לחם וע"ז קאי לאו דלא תאמץ דהוי כנוטל נפשות ועוד ראיי' מפלוגתא דר"ע ור"י במי שיש בידו קיתון של מים ור"ע דאמר חייו קודמין היינו דווקא כשחייו תלויין בזה אך כשאין חייו תלויים בזה וחיי חבירו תלויין בזה ודאי צריך ליתן מה שיש לו ומי שאינו עושה כן הרי זה מאמץ אח הלב וחייב משום לא תאמץ [עיי' פה"מ להרמב"ם פ"א מפאה נראה היפך זה ועיי' ברמב"ם פ"ז מהל' מתנות עניים והתימא שנעלם זה מאת רבינו המחבר ז"ל ועי' תוס' ב"ב ת' ע"ב ד"ה אכפי' וכתובות מ"ט ע"ב והבן]:
פסוק ח
די מחסורו אשר יחסר לו, בפ"ק דב"ב אמרינן ר"י רמי כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות, וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות, שתי צדקות הללו למה אחת שמצילתו ממיתה משונה, ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם, ואיזהו שמצילתו מגיהנם האי דכתוב בי' עברה דכתיב יום עברה היום ההוא ואיזהו שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נותנה ניטלה ואינו יודע ממי נוטלה. ויש במאמר הזה הרבה תמיהות הדא דאמר ר"י רמי דמשמע שהכתובים סותרים זא"ז ולבסוף לא מקשה רק שני צדקות הללו למה, ואין כאן סתירה רק מיותר פסוק אחד, ועוד כיון דמוכיח איזהו מצילתו מדינה של גיהנם, ממילא מוכח דהכתוב השני הוא המצילתו ממיתה משונה. ועוד דמעיקרא דמקשה איזהו שמצילתו מגיהנם מקשה איזה קרא מיירי מזה כדמוכח מהא דמשני האי דכתיב בי' עברה וכי מקשה איזהו מצילתו ממיתה משונה ומשני נותנה ואינו יודע למי נותנה, משמע דהקושיא היתה איזה צדקה מצילתו ממיתה משונה ועוד הא הצדקה שמצילתו מגיהנם ודאי צריכה להיות חשובה ביותר מהצדקה שמצילתו ממיתה משונה, והצדקה שנותנה ואינו יודע למי נותנה הוא התשובה ביותר מכל הצדקות:
ולתרץ כל זאת נראה דהנה שלשה מיני צדקות הן, א) מה שהוא חיובת דהיינו לעשר מכל הריוח שיהי' לו כדדריש בספרי הובא בתוספות. ב) צדקה שאינה חיובית רק שיש מצוה אם נותנה. ג) צדקה אסורה, דהיינו יותר מחומש כמו שבארתי לעיל. אמנם לפעמים יש חיוב יותר מחומש כמו שביארתי לעיל ולפ"ז אתי שפיר הכל דר"י הקשה שני קושיות א) שהכתובים סותרים זא"ז דכתוב א' אומר לא יועילו אוצרות רשע דמשמע דאוצרות שאינם אוצרות רשע רק שאוצר בצדק מועיל. והכתוב השני אומר לא יועיל הון דמשמע כל הון אפילו אסף בצדק ויושר. ב' הקשה שני צדקות הללו למה. וע"ז משני אחת שמצילתו מדינה של גיהנם ואחת שמצילתו ממיתהמשונה והיינו שיש שני מיני צדקות, א' שהיא חיובית דהיינו מעשר דכתיב עשר תעשר, והשני דהיינו עד חומש שאינה חיובית רק נדבה וביותר מחומש איכא איסורא והנה הצדקה שהיא חיובית אין בה כח רק להצילו אם נתחייב באיזה ענין מיתה משונה הצדקה זו מצילו, דאין הפרש בין צדקה חיובית שהוא מ"ע לשאר מצות דאמרו חז"ל אין מצוה מכבה עבירה, ואם נותן יותר מחיוב דהיינו עד חומש מצילתו אפי' מדינה של גיהנם. וע"ז אמר איזהו שמצילתו מדינה של גיהנם ומשני זה שכתוב בה עברה והיינו הכתוב דלא יועיל הון ביום עברה והון נאמר ג"כ על תורה ומצות כמו שדרשו חז"ל, והובא ברש"י על הכתוב ורוע זונות יאבד הון זה הונה של תורה וזה שאמר לא יועיל הין, כלומר כי תורה ומצות אין מצילין מדינה של גיהנם אם עבר עבירה שחייב בה גיהנם כי אין מצוה מכבה עבירה רק צדקה יש לה כח יותר להציל אותו מדינה של גיהנם, וע"כ צדקה שאינה חיובית דהיינו הצדקה שנותן עד חומש, דהצדקה שהיא חיובית לא עדיפא משאר מצות שאינם מצילין מיום עברה, אבל הכתוב השני דאמר לא יועילו אוצרות רשע וע"כ האי אוצרות רשע דקאמר לאו היינו מה שאצר בגניבה וגזילה דע"ז לא שייך לומר לא יועיל והן מזיקין ואת נפש בעליו יקח כמבואר במשלי א' אלא ע"כ האי אוצרות רשע דקאמר היינו שמבקש טצדקי לפטור עצמו ממעשר כמו שאמרו רז"ל (ברכות ל"ה) עכשיו מכניסין דרך גנות וחצירות לפטרו ממעשר, וזה ג"כ נקרא רשע וכן אמרו בפיאה (פ"ז משנה ג') המניח את הכלכלה תחת הגפן בשנה שהוא בוצר הרי הוא גוזל העניים ולכן אמר לא יועילו אוצרות רשע, דהיינו מה שמבקש טצדקי לפטור ממעשר לא יועילו וע"ז אמר צדקה תציל ממות היינו כשנותן צדקה החיובית מצילתו ממות והיינו ממיתה משונה דממיתה טבעית כל אדם לא ינצל וע"ז אמר איזהו צדקה המצלת כלומר באיזהו אופן צריכה להיות נתינת הצדקה, ע"ז אמר דכל צדקה אפילו היא חיובית מחויב להיות שלא יתבייש העני:
פסוק י
ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל וגו'. ולשון לבבך תמוה כי לשון לבבך משמע בשני יצרך ועל יצר טוב לא שייך לומר לא ירע. ולכן נראה דהאי כי בגלל הדבר הזה מוסב על בתתך לו כי אמרו חז"ל הנותן צדקה לעני בשביל שיחי' בנו הרי זה צדיק גמור וזה שאמר ולא ירע לבבך דהיינו שני יצרך בתתך לו כי בגלל הדבר כלומר אף שתתן לו כדי שיברכך ה' לא ירע לבבך כי באמת אף שנותן באופן הזה ג"כ הוא צדיק גמור וממילא לא ירע להיצ"ט וגם לא להיצר הרע לא ירע על שחיסר ממונו כיון שידוע שיברך הקב"ה אותך אמנם אינו דומה עושה מצות צדקה לשמה לאומר הנני נותן סלע זה לצדקה ע"מ שיחי' בני. ולזה כוונו חז"ל בפ"ק דב"ב וילבש צדקה כשריון מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצרפת לחשבון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצרפת לחשבון גדול. ר"ת אמר מהכא כבגד עידים כל צדקותינו מה בגד זה כל נימא ונימא מצרפות לחשבון גדול וכו' נראה דכוונת הש"ס במשלים אלו דהנותן צדקה לשמה מדמין אותו לשריון שכמו שהשריון הוא דבר המגין כמו כן צדקה כזו מגין מן היסורין כדכתיב וצדקה תציל ממות אמרינן לקמן שצריך דוקא נותנה ואינו יודע למי נתנה נוטלה וא"י ממי נוטלה אבל הנותן צ שלא כדינו אינו מצלת כדמשמע התם מדמה אותם לבגד עדים דכמו שבגד עידים מ"מ מלביש הוא ה"נ צדקה כזו תשוב עכ"פ כבגד עדים וכשאין עושה כלל נחשב כערטילאי ממצות צדקה ונראה דלזה כוונו חז"ל בסוטה דף ל"ח אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך והוא תמוה דמה הי' קשה לו על הפשוט כדכתיב יבורך ועוד הא קיי"ל אורח מברך, ונ"ל עפ"י מ"ש הכוונה עד"ז דאף מי שאומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני הרי זה צדיק גמור. מ"מ לא מקרי טוב עין אלא מי שהוא נותן בשביל שהוא מרחם על העני זה הנקרא טוב עין והי' קשה להם מה דכתיב טוב עין הוא יבורך הא אפי' אם אינו נותן צדקה רק בשביל עצמו הוא מתברך אמנם כשה וא טוב עין ומשפיע לאחרים שלא בשביל עצמם מעורר גם כן צנור המשפיע לאחרים וזה כוונת הש"ס א"ת יבורך אלא יברך דהיינו שמשפיע לאחרים בזכותו וזה א"א כ"א ע"י מי שהוא טוב עין וזהו כוונתן ג"כ אין נותנין כוס ש"ב אלא למי שהוא טו"ע דהרמב"ם במ"נ ח"א כתב דהא דאמר בש"ס שנותנין כוס של ברכה לדוד בעת הגאולה דהיינו שכוס של ברכה נקרא שפע שמשפיע על ידו וזהו כוונתן כאן אין נותנין כוס של ברכה לברך פי' אין ממשיכין השפע אלא למי שהוא טוב עין:
פרק טז
פסוק יח
שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שפטים במדרש זהו שאמר הכתוב לך אצל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. נראה כוונת חז"ל בזה כי החכם בא להורות לנו דרך ישר שאין לשבח עצמו במה שהוא איש ישר ולא גזלתי מעולם משום אדם כל שאינך עושה משום מצות רחמנא רק בשביל שטבע שכלך מחייב כי בזה אין אתה יותר טיב מן הנמלים, כי, הלא הנמלה ג"כ נזהרת מאד מן הגזל. ומעולם לא שמענו שיהיה אחד משבח את הנמלים שהם טובים צדיקים שאין גוזלין מאומה משל חביריהם, כי באמת שטות גדול מי שמשבח אותם בזה, כי טבע מוטבע הוא בהם וכמוכרחים הן לכך וההכרח לא ישובח ומכ"ש האדם שלפעמים האנשים שהן מוטבעים בטבע כך הם מתנהגים ביושר משום שיהיו מפורסמים בכל העולם לנאמנים ויהיו אהובים אצל העולם לעשות מו"מ עמהם וא"כ הם גרועים מנמלים שאין להם רק הכרח הטבע ואלו יש להן ג"כ הכרת אחר ואילו הי' זה מה שאין גוזל תכלית הבריאה הי' יכול לברוא כל העולם כטבע הנמלים וגם בזה הן דומין לנמלה כי הנמלה אין גוזל מחבירו, ובאמת כל מאכלם גזל שכל לקיטתה הוא גזל שגוזלת מן הבעלים שיגע בזה מאוד שחרש וקצר ואחר כל הטרדא היא גוזלת אותו וכן מי שאינו עושה עפ"י התורה, אפשר שכל ממונו גזל כפי דין תורה כי הכל של הקב"ה ומי שנוטל עפ"י שכלו ולא עפ"י התורה הוי גזל כיון דרחמנא אסרה לקבל ממון כזה וממון זה דרחמנא הוא ולזה אייתי המדרש האי קרא על פרשה דשופטים ושוטרים לומר לך שצריך לעשות הכל ע"פ התורה אשר יורוך:
ועד"ז יתבאר מאמר קהלת אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת את זאת והוא תמוה, א) מה שאמר אל תאמר ומסיים שאלת, ב) שאמר לו אל תאמר שהוא לשון עתיד ומסיים שאלת לשון עבר כאלו כבר שאל, ובהנ"ל נראה לומר בזה ע"ד הצחות כי הנה יש לאדם החוטא התנצלות מה שאין מתנהגים עתה כדרך הראשונים שמקודם היו חכמים גדולים והיו יודעים בחכמתם להורות הדרך הישר אשר היו מוכרחים להודות כי זהו דרך הישר משא"כ עכשיו שאין לנו חכם שיורה עפ"י שכל אשר זהו הדרך הנכון. אבל באמת אינו כן, כי ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, כי בעת שהיו האומות שעבדו, ע"י בחכמה, והיו יודעים לעשות טלמסאות להוריד רוחניות עד שהיו מניעים את ההמון הוכרח הקב"ה להעמיד חכמים ונביאים להשיב טענותם משא"כ עכשיו שאבדה חכמת חכמיו וא"צ חכמה גדולה לסתור לכך בינת נבוניו תסתתר, ומי שחוטא עכשיו אינו כלל מפני שהשכל מטעה אותו רק משום מלאכת הניצוח וזהו שאמר כי לא מחכמה שאלת על זאת ושאלת הוא מלשון שואל ומבקש כלומר כל משאלותיך ובקשתיך לא מחכמה אלא משום מלאכת הניצוח ובזה אין מועיל שום חכם וחכמה ובאמת אין ראוי לאדם כלל לילך אחר שכלו רק לשמוע דעת חכמים, כי החכמה עפ"י הטבע לאו חכמה הוא כענין (משלי ל') ארבעה המה חכמים מחוכמים שממית בידם תתפש והיא בהיכל מלך, והכוונה שרוצה לגנות אותן ההולכיםעפ"י חכמת הטבע שאין בהם ממש כדכתיב מוליך יועצים וכו'. וזהו שאמר ע"ד מליצה כי הרבה בעלי חיים אשר נותן להם הקב"ה חכמה וכיון שחכמתם הוא בטבע אין יכולין להתנהג א"ע בחכמתן ועושים חכמתן ופועלין בהיכל מלך אשר בכל שעה עומדין עליהם לחקור פעולתן ולסותרן ואלו היו עושין בבתים אחרים הי' פעולתן מתקיימת כמו כן אותן ב"א שאין הולכין בדרכי התורה פועלין חכמתן בהיכל מלך עד שנתפשין בחכמתן:
שופטים ושוטרים תתן לך וגו' תיבת לך הוא מיותר, ונראה שפירושו כעין שפרש"י בפרשת לך לך להנאתך ולטובתך וכן פרש"י כאן כי מינוי השופטים טובתך היא כמו שאמרו ז"ל כדאי הוא מינוי השופטים להושיבן על אדמתן ובימי משה הי' לטובת משה כמו שפירשו בקרא דאיכה אשא לבדי עיי"ש:
פרק יז
פסוק יד
אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, כבר עמדו בזה כל המפרשים, א) מה ענין לומר בזה ככל הגוים. ב) למה האשים שמואל את ישראל על ששאלו מלך, הא שימת מלך הוא מ"ע בתורה ונראה לפענ"ד ליישב כל זה דהנה כשבא נתן הנביא אל דוד (שמואל ב' י"ב) וא"ל שני אנשים היו בעיר אחד עשיר ואחד עני ולעשיר צאן ובקר ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה וגו' ולקח את כבשת הרש וגו' ויחר אף דוד ויאמר אל נתן חי ה' כי בן מות הוא ואת הכבשה ישלם ארבעתים ויאמר נתן אל דוד אתה הוא האיש הזה כה אמר ה' וגו', דיש לדקדק למה הי' לו להמשיל משל הי' לו לומר תיכף כה אמר ה' אנכי משחתיך למלך מדוע בזית את דבר ה' ולתרץ כל זה נאמר דהנה לכאורה קשה מה צריך לישראל להקמת מלך הלא ה' לוחם מלחמותיהם מאז ומקדם כאשר הי' בימי השופטים ויש להם סנהדרין ששופטין להשופטין, אך באמת צריכין למשפט סנהדרין ולמשפט מלך ועינינו הרואות איך שדוד פסק את הדין על העשיר כי בן מות הוא ואת הכבשה ישלם ארבעתים וכי דין תורה הוא הא קיי"ל דאין מת ומשלם וגם אין דין תשלומי ארבעה וחמשה בגזלן, רק התורה ניתנה בכללות אי אפשר להשגיח על הפרט אף שהשכל מחייב שהגוזל את העשיר כבשה קטנה שאין חשובה אצלו משא"כ לגוזל את העני שאין לו כי אם כבשה קטנה אך זה א"א דא"כ הי'צריך התורה לשקול הכל אם הוא עני כזה או כזה ואין דין זה רק למראית עין לכך הוצרך לישראל ג"כ מלך למשפט לפי השעה והענין עד שבדורינו בעוה"ר אין לנו מלך הועמד לנו ראשים שידונו לפי השעה והענין. ולזה הוכרח לבוא אל דוד במשל כי ע"פ דין הקבוע לא הי' יכול לחייב את דוד כי כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה כי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, אך כל זה עול גדול הוא בעיני העריות שהוא מסכן עצמו עבור דוד ויוצא ללחום מלחמותיו, ועתה לקח אשתו ממנו ומחמת זה בא למרוד במלכותו ועי"ז יהרג ועל פי משפט השעה והענין נתחייב בעונש. ולכך הביא המשל הזה הנ"ל אי אתה מודה במשפט שהוא לפי השעה והענין, כן הוא הענין שלך שמשפטך חרוץ עפ"י השעה והענין ולא עפ"י משפט הקבוע וזה הוא ג"כ משפט חטא ישראל היות שהישראל צריכין בכלל למשפט התורה רק לפעמים למשפט המלך בפרט והמה רצו לעקור משפטי התורה בכלל להעמיד הכל על משפט המלך, שהרי אמרו אליו אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך שימה עלינו מלך לשפטינו, ומאסו התורה בכלל לכך תרה אף ה' ויאמר לא אותך מאסו ולכך המשיל להם כמו מי שמבקש מטר לקציר כי בקשת המטר הוא רק לזריעה ולא לקצור כמו כן אתם בקשתם המלך זר המזיק ולא לדבר הצורך, והדברים ברורים:
ובזה יתפרש כוונת הכתוב (משלי כ"ב) אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש כי לפעמים חשוב הדבר גזל אף שלפי חק הקבוע אין זה גזל ואם יבא למשפט חק הקבוע יזכה בדין. ואמרו במדרש, שזה הי' מדת סדום, שכל אחד הי' ניטל פחות משוה פרוטה ולא היו יכולין לחייב עפ"י הדין וזה הי' גזל וכן מצינו באבות האומר שלי שלי ושלך שלך זהו מדת סדום, וקרא כתיב כי מלאה הארץ חמס והיינו שהערימו לעשות עפ"י הדין שלא יהיו יכולין לחייבן וזהו שאמר אל תגזול דל כי דל הוא כי מצינו לפעמים שהעני מחמת שהוא עני נגזל עפ"י הדין וחק הקבוע כמו ששנינו שני אחין אחד אא ואחד עשיר והניח להם מרחץ ובית הבד הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים קח לך זיתים וגוד או אגוד אין העני יכיל לטעון שאין לו מעות לטעון אגוד ונמצא שמשפט זיכה עשיר כי הדיינים מחוייבים לדון ע"פ דין הקבוע ואין מרחמין בדין, אבל הבע"ד מחויב לעשות תמיד ע"פ היושר, ועל כיוצא בזה אמרו לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה וזהו שאמר אל תגזול דל היינו שהדל נגזל במה שהוא דל ואל תדכא עני בשער כי שער הוא מקום המשפט שנאמר ועלתה יבמתו השערה וזהו שאמרו שלא יגזולו את הדל במה שהוא דל ומדכאין אותו במקום המשפט הקבוע וזהו שאמר וקבע את קובעיהם נפש, קבע הוא לשון עושק ואין לו שורש, ולא מצינו עושק בלשון קבועה רק כאן וגם במלאכי היקבע אדם אלהים במה קבענוך. ונראה שזה נאמר על שגזלו בחק הקבוע עד שאין הב"ד יכול לחייבו כמו במעשר ותרומה וזהו שאמר במה קבענוך המעשר והתרומה וכן היקבע אדם אלהים כלומר מי הוא אשר יאמר שילך נגד אלהים דוקא בחק הקבוע, וזה ג"כ נקרא גזל כמ"ש בזרעים המניח את הכלכלה תחת התאנה לפטרו מפרט על זה נאמר אל תסיג גבול עולם הרי מצינו שההולך ע"פ חק הקבוע לפטור עצמו מחוב עניים נקרא גוזל והנה אותן שגזלו תרומות ומעשרות ודאי לא הי' גוזלן בגזל גמור, דא"כ היו הגבאים מהב"ד שביניהם מוציאין מהם, אך שהתחכמו והערימו לפטור עצמם מהדין כמ"ש חז"ל דורות הראשונים היו מכניסין דרך שער לחייבן במעשר ודורות אחרונים מכניסין דרך גגות לפטרו ממעשר והולכין ע"פ חק הקבוע וידוע אם הי' רוצה הקב"ה לדון ע"פ חוק הקבוע לא הי' שום אדם יכיל לעמוד, כי מי יעמוד בדין אם תגמור. וזהו וקבע את קובעיהם נפש, שאם הוא ילך ע"פ חק הקבוע גם הקב"ה ילך עמו ע"פ חק הקבוע וממילא יטיל נפשה:
פרק יח
פסוק יד
כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים וגו' ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך. לכאורה לא הי' לו לומר רק לא צוך ה' אמנם הכוונה כי הגוים אשר המה תחת המזל ראוי להם לסמוך על מנחש ומכשף היודע משפט הכוכבים ואתה לא כן נתן לך ה' פי' כי לא נתן אותך תחת המזל ומשפטי הכוכבים והמזלות אינם שייכין לך:
פסוק כא
וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר וגו' אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהי' הדבר ולא יבא וגו'. ברש"י הביא דברי הספרי עתידין אתם לומר איך נדע, ירמי' אומר וכן חנני' בן עזור טובות ה', תמהו בו רבים מה ענין האות הזה כי בוודאי כשיראו שלא יבא הדבר ידעו שהוא שקר ועיקר אמירתן איך נדע היינו קודם שיתברר ועוד אמר לא תגורו ממנו, מי האיש הירא כשראהו ששקר דבר, והרמב"ן כתב לחלק בהא דכתיב בירמי' רגע אדבר, דמשמע שחוזר אפילו בין טוב לרע ומטענת ירמי' עם חנניא בן עזור משמע שמטוב לרע אינו חוזר ומרע לטוב חוזר ותירץ דמדברו בלבבו חוזר בין מטוב ובין מרע אבל כשמבטיח ע"י נביא שליח השם אינו חוזר מטוב אבל מרע חוזר, ולהסביר דבריו נראה דבדברו אל לבו חוזר אף מטובה, והטעם דהקב"ה דן תמיד המדינה והאדם כאשר הוא שם ואם כפי מעשיו של עכשיו הוא טוב עושה בלבו להיטב ואם נשתנה לב ב"א כביכול נשתנה רצונו, אבל כששולח ע"י נביא להודיעו אם כששולח לרע אף אם הרע עומד לחזרה אם ישובו מ"מ שילה שליח להתרות אותם שאם לא ישובו יבא עליהם העונש כזה וכזה כי הם חייבים עונש כזה לפי מעשיהם של משא"כ כששולח להם נביא לבשר להם טובה ההוא מחויב לבא עכ"פ אפילו לא יהיו ראוים הטובה כי אין לומר שעדיין תלוים למה הי' להקב"ה לבשר להם כיון שגם אחר הידיעה יהי' להם הדבר בספק עדיין, ומה תועלת בהידיעה. וכן ההבטחה שהבטיח לאבות על זרעם לא ישתנה אפילו בכולן חייב כדכתיב ואתם אומרים הי' נהי' סגורים בית ישראל וגו' אם לא בחימה שפוכה וגו' לכך לא שייך לבשר טוב ע"י שליח דודאי לא שייך לבשר טוב עליהם עצמם רק על הדבר שיהי' בסמוך כי כל דינו של הקב"ה היא כאשר הוא שם, וא"כ כשאפשר להשתנות ממ"נ אם הן ראוין עכשיו לטובה זו מה"ת לא יבא הטובה תיכף ואם אינם ראוין עדיין למה יבשרם עכשיו דהא הבחירה הוא בידם עדיין ועכשיו אינם עדיין ראוים בשלמא כשמבטיח על זרעם שייך להבטיח אפילו אחר אלף דור ולפ"ז אמר הכתוב על תשובת ירמי' איך נדע שמרמז על ירמי' וחנני' בן עזור, ולא יהי' הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' כלומר כשלא יהי' הדבר תיכף, ודאי נביא שקר הוא כי בשורת הטוב על האדם עצמו מחויב להיות תיכף כי אז ראוין להיטב מאין מעכב שלא תבא תיכף ואף שימצא הרבה פעמים הבטחת טובה לזמן קביע מאוחר היינו כשמפרש הזמן קבוע ואז אפשר שהבטחה זו מה שמחויב הטובה ההוא מכבר מהבטחת אבות משא"כ ההבטחה בסתם שהבטיח לפי מעשיהם שלעכשיו מחויב לבא תיכף כנלפענ"ד: