אור ברסלב

נחלת יעקב· רבי יעקב לורברבוים מליסא

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק ב

שאו את ראש. ברש"י מתוך חיבתן עיי"ש וכשנפלו בעגל וכו' ולכאורה אין הבנה לזה מה חיבה נודע לנו במספר הזה. ולפניו הכל גלוי. ולכן נראה כי הרמב"ן כתב בפרשת לך שהנביאים הוכרחו לעשות פועל דמיון למטה בכדי שיתקיים למעלה נביאותיהם על כל פנים כמו (ירמי' ל) השלך אבן עיי"ש והנה כשישראל עושין רצונו של מקום מושגחין בפרטות. וכשישראל אין עושין רצונו של מקים מסיר השגחתו ולזה כשיצאו ישראל ממצרים בזכות האמונה רצה הקב"ה לזכותם להכניס כולם תחת כנפיו להיות מושגחין כולם בפרטות מאתו יתברך. צוה לעשות פועל דמיון למטה לספור כולם בפרטות מאתו יתברך למען יתקיים הדבר, ולזה כתב על המנין לשון שאו את ראש כי אין לך נשיאות ראש גדול מזה וידוע שכאשר הקב"ה רוצה להגביה למעלה ראש אזי המלאכים ומדה"ד מקטרגים. ולזה צוה ליתן כופר נפש ומטעם זה הוא מצות ספירת העומר כי בשעת יציאת מצרים אלו הימים היו ימי טהרה לישראל שיהיו ראוים לקבלת התורה וקנו אותן הימים אורה וחשיבות ולכך אנחנו סופרים כדי שיוחזר במהרה החשיבות והאורה לאותן הימים ולזה מצוה לממני שבועות כי כל שבוע המה ימים טהורים שיהיו ראוין למדה אחת ובכל שבוע עלה למעלה למעלה. ולזה כשחטאו ישראל ונפסקה השגחה פרטית כשעשו תשובה ורצה למחול ושיחזרו להיות מושגחים בפרטית חוזר ועושה פועל דמיון על המנין וצוה למנותן ובכל מקום שבא להשרות שכינתו עליהם שיהיו משגחים בפרטות צוה למנותן:

פסוק נד

ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו. נאמר עשיה בכפל. ונראה שבא להשמיענו דאף שעיקר העשיי' של הציווי בפועל הוא ללוים וידמה שאין להישראל חלק בעשיית הלוים מצוה זו ובאמת כיון שהישראל יחזקו את הלוים בממונם בתרומות ובמעשרות נתייחס עשיית הלוים גם לעשיית ישראל. ולזה כתוב ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' כלומר שנחשב עשיה זו גם לישראל על כל אשר צוה ה' ולזה סיים בכפל שנחשב מעשה האחד לשני עשיות ללוים ולישראל:

במדרש תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת מנהג שבעולם אדם יש לו זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות וכלי חמדה ודעת אין בו מה הנאה יש בו. מתלא אמר דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית יש זהב בנדבת המשכן פנינים זה נדבת הנשיאים. לפי שהיתה נפשו של משה עגומה שכל ישראל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי כלום. אמר לו הקב"ה דיבורך חביב עלי מכל אלו. תדע שבכולן לא קרא הדיבור אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה. והוא תמוה. ונראה דהכוונה דהנה באמת יש לתמוה מפני מה לא התנדב משה למשכן. והנה על משה לא קשה דהקב"ה צוה לו כך שנאמר קחו מאתם משמע ולא ממנו אך על הקב"ה קשה אמאי לא ציוה לו להתנדב ולזכותו במצוה זו ג"כ ואף שבא לכפרה ומשה לא הוצרך לזה מ"מ מפני מה גרע ממנו מצוה זו. ולתרץ נראה כי העיקר מה שצוה ליתן לנדבת המשכן זהב וכסף ואף שנאמר לי הכסף ולי הזהב הוא מחמת הנדיבות הלב מפני שהוא נוטה אחר תאוות הגוף וממון וכשיתנדב לבם להקב"ה ליתן ממונם לבית המקדש מצוה זו מגין ומכפר עליהם משא"כ משה אשר נדמה למלאך ה' וזהב לא נחשב אצלו לכלום ואין שום נדיבות לב שייך במשה כלל. וזה מאמר המדרש שהי' קשה לו אהא דכתיב ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד ואחר כך כתב ויקרא אל משה ובשום דבור לא מצינו קריאה לזה הביא המדרש קרא דמשלי יש זהב והי' קשה לו דמה ענין זהב לדעה הא אין יחוס כלל זהב לדעה דהא בנוהג שבעולם כו' מתלא אומר וכו'. ולזה תירץ דכוונתו הוא על זהב של מצוה דהיינו נדבת המשכן אך שיש מחלוקת בש"ס אי מעשה גדול או לימוד גדול מ"מ דעת של משה אין ייחוס כלל למעשה. והנה משה אמר לו הקב"ה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל שלא הי' בישראל ראוי לשליח כמשה ועתה כשראה משה שהי' מעשה הישראל כל כך גדול עד שכבוד ה' מילא את המשכן הי' סבור משה ששוב אינו ראוי לשליחות לעם כזה עד שלדעתו לא יכול לבוא עוד כמקדם שאמרו עליו אשרי ילוד אשה כשהי' רוצה נתייחד עמו הדיבור מ"מ עכשיו שוב אינו ראוי לזה ולכך הוצרך לקריאה והתדע שהביא המדרש הוא לראיי' על מה שדיבורו של משה חביב עליו מכל מעשה המקדש שעשו ישראל ועל זה אמר שבכולן לא קרא הדיבור כמו למשה:

פרק ה

פסוק יד

ועבר עליו רוח קנאה והוא תמוה מה שאמר בכפל רוח קנאה שהי' לו לומר שעבר עליו רות קנאה והיא נטמאה או לא נטמאה. ונראה לפרש דהנה (בסוטה דף ג') יש מחלוקת אם הוא רוח טומאה או רוח טהרה ולזה אמר בכפל דאם באמת נטמאה אז בוודאי רות טהרה הי' מעורר אותו למען לא יכשל בעון מחמת שנאסרה עליו. ואם באמת שלא נטמאה אז בוודאי רוח טומאה מעורר אותו שיחשוד בצדקת ולגרום מחיקת השם ולזה נאמר בכפל רוח קנאה:

פרק ו

פסוק כג

כה תברכו את בני ישראל אמור להם. ולכאורה קשה דהא לשון ציווי הוא והי' לו לינקד בחטף שוא ולא בקמץ. לכן נראה לפרש דהנה בפרשת שמיני נאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ופרש"י בברכת כהנים יברכך יאר ישא הרי עינינו רואות שכיון אהרן הברכות ברות הקודש קודם שיצטוו ולזה הוא שאמר להםאמור להם בקמץ שהוא לשון מקור היינו אותן הברכות שכבר נאמר להם מפי אהרן:

כה תברכו את בני ישראל אמור להם. וכבר תמהו המפרשים על לשון אמור להם והנראה דהנה ענין ברכה שבירך אברהם ליצחק ויצחק ליעקב וכן שאר מברכים הענין הוא שהם הי' המשפיעים שפע קדושה מהמברך למתברך וברכה הוא מלשון בריכה והמברך הוא המעיין וצינור להוריד השפע ולא יאות זה לכנות את הכהנים שהם יהיו הצינורות להשפיע על ידן לכל ישראל. והנה לשון יברכך הוא לשון למי שרוצה לברך שיהי' כן מחמת ברכתו וכן משמש לשון זה כשאחד מגיד עתידות. ואמר שיהי' כך שיברך אותו השי"ת והתורה למדה מדה לכהנים המקבלים טובה מישראל כ"ד מתנות כהונה להיות מחזיקים טובה לישראל לומר שבוודאי בשכר זה יברך אותן השם יתברך וייטיב לכם. וזה כוונת הכתוב כה תברכו אמור להם כלומר שהברכה לא יהי' כדרך צינורות המשפיעין רק כדרך אמירה להגדת עתידות שבוודאי בשכר זה שמספיקין אותם ברכך ה' וזהו שמסיים ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם כלומר שהם אין להם רק זכות זה שיכולין להזכיר שמו כשאילת שלום כשאומרים יברכך ה' מה שאין רשות לאחר בשאילת שלום להזכיר שמו של הקב"ה שהרי במה שאמרו לבועז יברכך ה' אמרו סוף ברכות על זה עת לעשות לה' הפרו תורתיך והכהנים יש להם רשות להזכיר שמו של הקב"ה בשאילת שלום וזהו ואני אברכם כלומר אני הוא הבריכה שלהם המשפיע להם:

פסוק כד

יברכך ה' וישמרך פי' כי הברכה הוא תוספות טובה ולפעמים התוספות טובה גורם לרע ח"ו כדכתיב וישמן ישורון ויבעט ולזה אמר וישמרך היינו שישמור אותו שלא יחטא ע"י תוספות הטובה:

יאר וגו' פי' העיקר להורות לעם ה' דרכי ה' המעשה אשר יעשון ויוכיחו זא"ז כי עיקר קורבן בית המקדש הוא ע"י שלא הוכיחו זא"ז ולזה צריך שיהי' נשיאות פנים ונשיאת חן מהשי"ת שיתקבל דברי המוכיח בעיני השומעין ולזה יאר ה' וגו' ויחונך היינו שיתנו עליך הארת פנים ונשיאת חן למען נראה כי שם ה' נקרא עליו ויראו ממנו ויקובלו דבריו:

ישא ה' פניו וגו', דהנה ידוע דאין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא ועל כל חטא שחוטא נקרא רשע וברשעים יש מניעת שלום כדכתיב אין שלום אמר ה' לרשעים ולכך אמר ישא ה' פניו ופנים נאמר גם על פנים של זעם כלומר אף תחטא לפעמים ישא ה' פניו של זעם וימחול לך וימחה חטאותיך ואז ממילא ישים לך שלום:

פרק יא

פסוק א

ויהי העם כמתאוננים וגו' בפרשה זו דקדקו המפרשים הרבה מה הי' החטא של המתאוננים. ב' כפל לשון התאוו תאוה, ג' שאמרו מי יאכילנו בשר ואמרו זכרנו את הדגה ואת הקשואים ואת הבצלים. ויותר הי' להם לומר זכרנו בשבתנו על סיר הבשר. ד' קושיות התוס' הא היה להם שליו. ה' מה שאמר אספה לי שבעים איש מה תועלת של השבעים איש לנתינת הבשר. ו' היאך פה קדוש יאמר דבר זה ליוצרו אין אתה מספיק לנו. ז' מה שאמר יהושע אדוני משה כלאם. מה חטאו ומה עשו שנתחייבו כליה. ומה שנראה לי בזה בהקדים כי הנה ראה ראינו כי בימי משה לא מצינו איש מתנבא מלבד אהרן עד שאמר לו הקב"ה אספה לי שבעים איש ואפילו יהושע לא הי' מתנבא ואחר מיתת משה בימי הנביאים היו הנביאים לרוב כמבואר בקרא תבל הנביאים עולים. והיאך דורו של משו וב לא הי' דורות כמותן עד שהקב"ה אמר מי יתן והי' לבבם זה כל הימים. לא יהיו מוכנים לנבואה. כדורות האחרונים. ולזה צריך לומר כי כמו שהשמש מכהה אורות הכוכבים עד שאינם נראים כלל משא"כ אור הלבנה שאין אורה גדול כל כך נראין ג"כ אורות הככבים. כן הוא בכאן שמעלת משה הי' גדולה כ"כ בלתי תכלית והי' מכהה אור כל הצדיקים נגד השי"ת. ולא הי' מדבר רק עם משה כי פני משה כפני חמה מה שאין כן יהושע אשר הי' כפני הלבנה אז הי' נראין ג"כ הככבים דהיינו שאר הצדיקים וזהו כוונת חז"ל שאמרו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני הלבנה אוי לאותה בושה כי אין בושה גדולה מזו שלא נחשבנו נגד משה לכלום. ג"כ נקדים כי ידוע שהמזונות צריכין שיתייחס אל הניזון כי בהמה אשר חומרה עב הוא תבן מאכלה והנחש עפר לחמה וכן כל מין ומין והאדם היותר מזוכך לכן גם מאכלו יותר מזוכך. והנה דורו של משה בהיות אורו של הקב"ה משפיע עליהם שפע רב באמצעות משה שהאמצע הי' אורו רב והי' שופע עליהם אור גדול אשר אין לשער ונזדככו בזכוך רב והיו קרובים אל הרוחניות יותר מהגשמיות הי' מאכלם ג"כ צריך שיהי' מדבר שהוא קרוב לרוחנית ולא היו ניזונים במאכלים עבים. כמו שאדם אינו ניזון במאכלים עבים היינו תבן שהוא מאכל בהמה והיו צריכין ליזון ממין שהוא לחם של מלאכי השרת דווקא ולא הי' להם תאווה לבשר כמו שהאדם אינו מתאוה למאכל בהמה ומסתמא השליו הראשון שירד להם עם המן הי' קרוב אל הרוחני יותר מהגשמי כמו המן. ובזה אתי שפיר המשך הכתובים דהעם היו כמתאוננים פי' שהתאוננו על רוע חלקם שראו עצמם מוכנים לנבואה ואינם מתנבאים כענין ברוך בן נריה עםירמיה. והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה פירוש שתאוותם הי' בהיפוך שהתאוו שהי' להם תאווה להדברים העבים כבראשונה ומאסו בשפע השם יתברך המזוכך ואמרו מי יאכילנו בשר ואף שהי' להם בשר לא היו יכולים לאוכלם כי באמצעות המוכן חל ג"כ על שאינו מוכן ולא היו יכולין לסבול השפע רב כמו החולה שאין יכול לקבל מאכל השמן והטוב כמו התבן לאדם וראו עצמם כיוצאים מגדר האנושיות ורצו לחזור להיות כבראשונה וידוע שכל עוד שהאור הולך ע"י האמצע היותר בהיר האור יותר גדול. וכל שהאמצעים מתרבים האור יותר קטן ולזה אמר הקב"ה אספה שבעים איש ובהתרבות האמצעים קטני האיכות נגד משה ואז יתקטן האור ולא יהיו מזוככים כל כך ואתן להם בשר ואכלו חודש ימים. ויאמר משה שש מאות אלף רגלי האנשים פי' כי ידוע כי באמצעות המוכנים שופע האור ג"כ על שאינם מוכנים. כמ"ש הרמב"ם מזה עיי"ש גם אשר אנכי בקרבו ועל ידי זה שופע עליהם אור גדיל ואף אם יתרבה אמצעים מ"מ אנכי בקרבם ובלתי אפשרות כלל שהבשר בהמה העב מספיק לרוות להאיש אף אם ימלא בטנו הלא אין מתייחס לו וזהו מאמרו הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם פי' וכי מספיק להם לרוות צמאונם הלא אינם מתייחס להם בהיותי בקרבם והם תאוות בשר ובקשו ולא בשר כי בשר הי' להם כי מקנה רב להם ובאמת לא הי' אפשרות כלל שיהי' ניזונים בבשר בהמה כל ימי היות משה בקרבם אך מה עשה הקב"ה הקטין האור על ידי אמצעות השבעים איש והוריד להם השליו האחרון שאינו במדרגת השליו הראשון ונגשם יותר אשר הי' מתייחס קצת לבשר בהמה. ומזה נתמצע ונתמלא תאוותם ומ"מ לא היו יכולים לסבלו ומתו מזה. ומי שהי' יתר זך יותר הי' מזיק לו והי' ממהר יותר מיתתו כמו שהתבן מזיק לאדם. והנה נביאות השבעים איש הי' לצורך שעה אבל באמת לפי מדריגת משה לא היו ראוים להתנבאות וכשפסק הצורך אינו ראוי שיתנבאו מה שהשיגו בעת הצורך כי בהנבאם מפחיתים מדרגת משה לעיני הרואים כי יאמרו בהיות שע"כ נתקטן מדרגתו של משה אם כיוצא באלו ג"כ מתנבאים. ויתמעט כבוד הרב ומשה לרוב ענוותנותו מחל על כבודו:

פסוק טז

אספה לי שבעים איש. בסוף פ"ב דר"ה אמרינן ת"ר מ"מ לא נתפרסמו שמותיהן של שבעים זקנים שלא יאמר אדם לחבירו פלוני כמשה ואהרן פ' כאלדד ומידד פלוני כנדב ואביהוא והוא תמוה. דממ"נ אם חש לדור שראו הזקינים הלא ידעו גדולתן ואכתי יאמרו פלוני כזה. פלוני כזה. ואי חש לדור שלא ידעו הזקנים ולא ראו אותם אפי' אם יתפרסמו שמותם אכתי לא ידעו אם זה שנתפרש שמו הי' גדול בחכמה אם לא ועוד מה קושיא הוא דלאיזה צורך הי' לי' להתורה לפרש שמותן לכן נראה לפענ"ד דהקושיא הוא כך כיון שאדם עיני בשר לו. שאפי' שמואל הנביא טעה כאשר ציוה לו הקב"ה למשוח מלך. וזה קשה כאן כיון שהקב"ה ציוה למשה לבחור שבעים זקנים. היה לו להקב"ה לפרש שמותן מי ומי שיבחור כי רק השי"ת יודע לבחור המובחרים ולזה מתרץ שלא יאמרו פלוני כמשה ואהרן כלומר הנך רואה שאין הקב"ה רוצה לפרש שמותן שסמך עצמו שתי שיבחרו הוא יסכים על ידן כדכתיב לאל גומר עלי ואמרו חז"ל אתם אפי' מוטעין ולזה ג"כ בדורנו מי שישראל בוחרים בשכלם הקב"ה מסכים על ידן והוא הקדוש ושוב לא יאמרו פלוני שנתמנה מפי הצבור פלוני כזה או כזה ובענין זה אני רגיל לפרש מאמר חז"ל פ' ערבי פסחים (דף קי"ב ע"ב). אמר רב ניזהא דתורא הן הן ניזהא דארי' זה זה ניזהא דגמליא דא דא ניזהא דארבא הילני הילא והיליק הוליא:

והוא תמוה ונראה לפרש דהנה ידוע דהש"ס קורא לרשעים שור המזיק ואמר דרך מליצה כשפוגע בך אדם רשע שהוא דומה לשור המזיק שנאמר בו אל תתחר במרעים אין לו תקנתא רק שינענע בראשו תמיד ויאמר הן הן ואל יתחר בו ובל יתגרה עמו. וניזהא דארי' זה וזה דידוע שהת"ח נקרא בשם ארי' כמו (אבות פ"ד) והוי זנב לאריות. ארי עלה מבבל והכוונה שהזהיר התנא שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן. פלוני כשמואל הנביא רק יפתח בדורו כשמואל בדורו לכך אמר הלחש שצריך לומר לפני הת"ח זה זה. – וניזהא דגמליא דא דא והכוונה דידוע שמחויב אדם לגמול טוב במי שגמל עמו טוב והנה אם יקפיד הנגמל לומר שיהא הטוב מה שגומל לי חבירי שוה במה שגמל עמו. בא שנאה ומחלוקת ולכך הזהיר ואמר ניזהא דגמליא כלומר הלחש של התגמולים לומר תמיד דא דא. דהיינו שיהי' שוה בעיני התגמולים הגמול שגמל לו חבירו ויאמר תמיד דא הוא ממש כמו שגמלתיו שלא יבואו ח"ו לידי שנאה ומחלוקת ניזהא דארבא וכו' כי ידוע שהעוה"ז מכונה בשם ספינה כמו שאמרו במיתת אברהם ווי לספינה וכו' ורצה ללמוד אותנו היאך לנהוג בעוה"ז והנה הערוך בערך ה' על פסוק הלאות אנשים תרגום מהלן יתנבייא ארי תהלין ית פתגמי היוצא דהלן פירושו לשון נגיעה ובערך הייא פי' לשון מהירות ובערך תל פי' לשון חלי הוא לשון חולי וחילוק פי' בערך לשון דגים קטנים וחוליא פי' לשון מתוק וזה כוונתן הילני היינו היגיעה שאדם יגע בעוה"ז לצורך מחייתו הייא היינו שצריך להיות במהירות כענין שאמרו הוי ממעט בפסק ופסוק בתורה וגם צריך שיהי' מתוק בעיניו כל מה שיארע לו מהצרות ותלאות שיטיל עליו הקב"ה וזה שאחר חלי דהיינו החלאים והצרות וחילוק היינו המאכלים גרועים חוליא כלומרשיהיו מתוק בעיניו כדבש ועיין בערוך שחז"ל היו רגילין לומר ה' במקום ח' וח' במקום ה':

פרק יג

פסוק א

וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים ומה הארץ השמנה היא אם רזה וגו'. ויש לתמוה כאן הרבה דמלישנא דקרא משמע דשילוח המרגלים הי' דאם יהי' הארץ שמינה אז יכנסו לארץ ואם רזה הוא אל יכנסו לארץ וכן בחזק ורפה ובמחנים אם במבצרים וא"כ קשה מאוד בכאן דבשלמא נגד השמנה הי' שייך שליחות המרגלים לאמן דבריו אבל החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים מה הי' שייך שליחות המרגלים על זה הא משה בעצמו מסתמא הי' אמר להם האמת שהעם היושב בהנה חזקים הם ושהערים גדולות ובצורות בשמים הם כאשר מצינו באמת שאמר להם כך להוריש גוים גדולים ועצומים והערים גדולות ובצורות בשמים וא"כ מה הי' שייך שליחות המרגלים ע"ז וגם מה הי' חטא המרגלים בזה כיון שהאמת אמרו. וגם אם הי' שליחות המרגלים חטא למה שלח יהושע מרגלים. וגם קשה דבור השמינה היא אם רזה וכי עיקר כוונת כניסת הארץ לאכול חלב הארץ הרי הלכו אחריו במדבר בארץ לא זרועה ולכנוס לארץ שלחו מרגלים לראות השמינה היא והשכל ימאן זה. ונלפענ"ד ליישב בס"ד דכל עיקר ספיקת בני ישראל אם הגיע זמן כניסת הארץ כאשר נסתפקו תמיד היש ה' בקרבנו אם אין. ומה שיראו חטא המתאוננים וכל אלו הדברים הי' לסימן אם הגיע עת כניסת הארץ דהנה בוודאי אם הגיע עת כניסת הארץ הי' מחויב. לראות להיות שימוגו כל הארץ מפניהם ושיפול כחד ישראל עליהם עד שלא יקום עוד רוח בהם כמאמר מרגלי יהושע ליהושע. וכן ראוי להיות מלביש גבורה למרגלים מאת ה' שיראו כל עם הארץ כחגבים למולם בעיניהם כאשר לבש לדוד בעת הלחמו עם גליות והמרגלים שהלכו לרגל את יעזר שלכדוה בעצמם כמו שפי' רש"י בפ' חקת וכן דוד המלך ע"ה מתחזק לבו באותו פעם עד שערב לבו לנגד הארי והדוב וכן הי' ליהונתן בשעה שנלחם עם העם רב וכן הי' באמת אלו היו המרגלים כשירים הי' נפל פחדם עליהם ולהם הי' לובש רוח גבורה עד שהיו מתראים כל עם הארץ כחגבים והם בעצמם היו כובשים את הארץ כמו שנכבש הארץ לפני יהונתן והמרגלים את יעזר כמו שפי' רש"י בפ' חקת אך כיון שהרשיעו ותיכף שהלכו לרגל הלכו בדיעה זו להניא את לב בני ישראל ותהי להיפך שאדרבא היו בעיניהם כחגבים כמו שאמרי ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. אבל יהושע וכלב היו באמת צדיקים גמורים אמרו שסר צלם מעליהם כיון שבעיניהם היו כפגרים מתים. ודיבור החזק הוא הרפה היינו איך שיתראו בפניהם החזק הוא הרפה וכן הבמחנים אם במבצרים הוא כן בחזקת נערך נגד האדם הבא נגדו כנגד אדם חלוש אפילו חומה קלה דומה כמבצר משגב של מלך. אבל לגבור כמו יהודה אשר בצעקתו נפלו כל חומות מצרים וכל המבצרים דומה לו כפרזים וק"ו למי שלבשתו רוח גבורה מאת ה' אשר כל המבצרים כאין נגדו וכן הי' כוונת מאמר משה הבמחנים כלומר היאך יתראו בעיניהם הבמחנים אם במבצרים וכן השמינה היא אם רזה והי' סימן להגעת עת כניסת הארץ דהרי הפירות של ארץ ישראל יוכיחו שמשקל אחד יהי' ק"כ סאה מה שאינו כך בשום פעם אפילו בארץ ישראל אלא ודאי לא הי' זה רק שנתברך ארץ ישראל בשינוי מדרך הטבע בשביל ישראל שהגיע עת כניסתם בה וכך הי' מתברך ארץ ישראל כל זמן היות ישראל שרוים בה כמבואר בסוף כתובות. ובהגלותם ממנה נתבטל מהיפך להיפך וזה יהי' סימן גדול להגעת עת הכניסה אבל באמת חטאו ישראל בשליחות המרגלים על נסותם היש ה' בקרבם להיותם רואים ה' הולך לפניהם בעמוד ענן יומם הי' להם לילך איך שהעמוד ענן מנהיגם ולא לנסות את ה'. ומה גם שמשה הי' שם והי' להם להאמין במשה עבדו שכל דבריו דברי ה' המה ולא הי' צריך לנסיונות משא"כ יהושע ושאר הנביאים שהיו צריכין לנסיונות ולשאלת אורים ותומים בעת צאתם למלחמה כן נראה לפענ"ד:

פרק טז

פסוק ו

ויקח קרח וגו' קחו לכם מחתות וגו' ושימו עליהן וגו'. הקושיות הנופלות מפ' זו שכאן ציוה ליתן אש הקטרת ולא צוה רק לקרח ולעדתו ולא לאהרן ואח"כ כתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וגו' אתה והם ואהרן מחר וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת ואתה ואהרן איש מחתתו וגו' הרי צוה לאהרן שיקריב ג"כ ולא צוה כלל שיקחו אש ויתנו על הקטרת ולבסוף כתיב ויקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליהן קטרת הרי כתיב שיתנו אש ואהרן לא הלך עמהם להקטיר עוד קשה הכתוב ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם ומה הי' לו לספק שהקב"ה יפן אל מנחתם ואם בדעת השי"ת לפנות אל מנחתם והן ראוין לפני השי"ת שיקבל מנחתם ומאיזו טעם הי' לו לבקש להשי"ת שלא לקבל מנחתם. וגם אין ענין לטענתו שאמר לא הרעותי וכי משום שלא הרע לאחד מהם לא יקבל הקב"ה מנחתם אף אם ראוין.לכן נראה דהנה בקרא זאת עשו קחו לכם מחתות פרש"י וז"ל הא לכם תשמיש חביב מכל הוא הקטרת וסם המות נתון בתוכו וכל מי שיבחר בו יצא חי וכולן יאבדו עיי"ש ולכך צוה שיתנו בהן אש כדרך שאהרן מקטיר בכל שנה דמצוה להביא מן ההדיוט. וכשיאבדו כולם יהיו נסיון גדול שאהרן נתכהן מה' דהא מקטיר בכל יום והרי קיים. וכשקבלו על עצמן חרה למשה מאוד שימותו עם ה' על ידו ורצה לעשות נסיון אחר כעין נסיון שעשה אליהו עם נביאי הבעל ולזה צוה שיקחו כל אחד מחתה עם קטרת וגם אהרן יקח מחתה עם קטרת ולא יתנו עליהם אש ומי שתרד אש מן השמים על מחתתו הוא הקדיש ולזה נפל על פניו וביקש מהשי"ת ואמר אל תכן אל מנחתם כלומר שהנסיון יהי' במה שאל תפן אל מנחתם כי לא הרעותי את אחד מהם כלומר אינני חפץ ברעת שום אחד מהם לעשות נסיון הראשון להמית עם ה' על ידי אמנם קרח לא נתרצה בנסיון השני שילכו כולם בלא אש כי ירא אולי לא תרד אש מן השמים רק על של אהרן ויהי' לשחוק בעיני כל. ולזה בחר בנסיון הראשון ואף כי נסיון הראשון הי' חשש מיתה חשב קרח שלא יזיק לו כיון שראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו כמו שפרש"י ולזה בחר בנסיון הראשון ונתן אש על המחתה שלו וממילא לא הי' צריך אהרן להקטיר קטורת כי אהרן הקטיר בכל יום קטורת:

ברש"י ד"ה רב לכם ולא טפשים היו וכו' וכי קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה. הא צריך להבין דברי רש"י ז"ל מה שהקשה וכי קרח שפקח הי' כמו שפרש"י מקודם כן יאמר על קרח הא כולם לא היו טפשים וכאשר אמר מקודם שחטאו בנפשותם כן יאמר עליו. ונראה כי קרח רצה להתנשאות על עם ה' ולהיות ראש על בני ישראל כמ"ש ויקח קרח ואתפליג לעצמו עיי"ש ברש"י אמנם אנשים אשר עמו לא רצו להתנשא על עם ה' אדרבא אמרו ומדוע תתנשאו על עם ה' גם לנו גם לכם לא יהי' וקרח יעץ להם שיקחו כולם מחתות כדכתיב קחו איש מחתתו לומר כי תתנשאו גם אתם על עם ה' ולזה לא קשה עליהם מה ראו לשטות זה מה שירצו להתנשא על עם ה' כי מקודם לא רצו רק שגם המה לא יתנשאו. וכיון שכבר נכנס בהם רוח שטות שוב שמעו לדבר קרח. ושפיר אמר רש"י הם חטאו על נפשותם לבעבור כי עבירה גוררת עבירה מן עבירה קטנה בא לידי עבירה גדולה. אמנם קרח מה ראה לשטות זה מתחלתו ע"ז מתרץ רש"י ז"ל תירוץ אחר:

פסוק ט

המעט מכם כי הבדיל וגו' הנה ראוי לשית לב באומרו המעט מכם רצונו וכי קטן בעיניכם אשר נתן לכם ותרצו עוד גדולה מזו הלא כן דרך אנשים אדם יש לו מנה רוצה מאתים ועוד מדוע הכהונה לאהרן ולבניו ולא להם עפ"י דברי חז"ל כי בכל שבטי ישראל היו בני לוי המועטים. כי הארון הי' מכלה בהם יען כי הבדיל ה' אותם אליו ולהיות נבחרים מכל בני ישראל לעבדו ולעמוד לפני העדה ולכן אם ע"י דבר קטן וחטא קל בל ראוי עוד לעמוד עוד לפני העדה לשרתם ועל זה אמר מדוע אתם מועטים מכל בנ"י. הלא זה בעבור כי הבדיל ה' אתכם לעמוד לפניו וכו' והשי"ת מדקדק בכם כחוט השערה כדכתיב וסביביו נשערה מאוד ובקשתם גם כהונה רצונו לו' תבקשו עוד מעלה גדולה איך תרצו לעלות למעלה כי גם לפחות מזו אין אתם סובלים:

פסוק לב

ותפתח הארץ את פיה. בפ"ב דעירובין אמרינן שלשה פתחים לגיהנם א' במדבר א' בים א' בירושלים והוא תמוה דמה בא להודיענו בזה, ונראה הכוונה בזה דשלשה דברים יש להן סיבות והכנה לגיהנם וחשיב א' במדבר דהיינו מה שנעשה במדבר במחלוקותו של קרח ובזה מרמז עון המחלוקת אשר הוא סבה לגיהנם וכן מוכח מהראי' שהביא הפסוק דגבי קרח וירדו הם וכו' וא' בים דהיינו מי שיכול להוכיח ואינו מוכיח דהיינו החטא שעשה יונה ונענש בטביעת הים. וא' בירושלים היינו העונות שעשו בירושלים כמ"ש ירהבו הנער בזקן וכו':

ותבלע אותם ואת בתיהם וגו. בש"ס (ב"ב ריש פ' המוכר את הספינה) אמרינן אמר רבה בר בר תנא א"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך בלועי דקרח. חזאי תרי בזעי והוי קמפקי קוטרא שקלי גבבא דעמרא ואמשינה במיא ודעצתה בראשה דרומחא ועיילי' להתם וכי אפיק הוי מחרך איחרוכי. אמר לי' אצית מאי שמעית ושמעית דהויין אמרין משה אמת ותורתו אמת והן בדאין והוא תמוה. ונראה דהכוונה דע"כ קרח לא הי' חולק על משה ע"פ דעת ההמונים בדעת שוטים בלי דעה והשכל רק מעומק המתפלספות וטעה בהתפלספותו כמו שאר פילוסופין ואפיקורסין שהולכים אחר שכלם הרע להכחיש את התורה כי השכל לואה להשיג על אמיתית על נכון ולזה פרשתי בתהלים י"ז שמרני אל כי חסיתי בך פי' שביקש מהקב"ה שלא יפול בפח האפיקורסין. אמרת לה' וכו' מדבר להמתנגד כי אמרת הוא מלשון נוכח כי הנה האפיקורסין כופרים בהשי"ת משני טעמים. א' כי לגודל רוממותו אינו משגיח בשפלים. ב' מחמת שרואין רוע הסדר רשע וטוב לו. לזה מדבר להמתנגד אמרת לה' אדוני אתה כלומר לגודל רוממותיך טובתי בל עליך כלומר הטיב שנעשה לי אינו מיוחס אליך רק לקדושים אשר בארץ המה היינו השכליים הנבדלים הנקראין קדושים והם עושין משטרה בארץ ואדירי הם הגלגלים והמזלות כל חפצי כלומר כל חפצי מתנהג ע"י אשר מחמת זה הם מנסכים נסכים לאלקי אחר. ולזה התחיל לקללם ואמר ירבו עצבותם אחר מהרו בל אסיך נסכיהם מדם אני אין עושה כן רק ה' מנת חלקיחבלים נפלו לי בנעימים אמר נגד רוע הסידור היינו צדיק ורע לו כיון שרואין הטובות שעושה הקב"ה עם העולם ראוי להודות לו אפי' על הרעה. ולזה אמר חבלים נפלו לי בנעימים כלומר כיון שרואין חבילות קבילית טובות שנפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי נחלה הוא לשון יסורין כמו נחלה עבר על נפשינו עיי' רש"י כלומר אפילו היסורין הם טובים לי ומברך על הרעה כשם שעל הטובה אברך את ה' אשר יעצני כלומר אברך ה' אשר יעצני היינו שניתן לי עצה בשכלי אף לילות יסרוני כליותי כלומר אף מחשבות מה שקשה לי על רוע הסידור מייסרין אותי כי כליותי הוא לשון מחשבה כי הכליות יועצות עכ"ז שויתי ה' לנגדי תמיד שלא אסיר מאמונתי כי מימיני דהיינו התורה וכי משמש בלשון אשר בל אמוט. כלומר שאין אני נוטה מדרך התורה משום איזה קושיא המייסר אותי ולכן שמח לבי וכו' כי לא תעזוב כי מי שמחזיק בעיקר אמיתותו ותורתו מובטח הוא שלא יעזוב אותו לשאול ושחת. ולזה מבקש מהקב"ה שיודיענו אורח חיים שישבעו לנצח בנעימים היינו שיתן לי השגה לקיים דברי התורה שיהי' לי נעימות בתורה הנקראת ימין. ונחזור למאמר שהתחלנו בו תא ואחוי לך בלועי דקרח כלומר שהראה כל פלפולי טעותו שעל ידם נבלע קרח בארץ ואין הכוונה כי אם על קרח לחוד רק על כל הפילוסופים מכחישי התורה מכונים בשם קרח כלומר שהראה לי כל הפילוסופים והסברות שאפשר לומר למכחישי התורה וחזאי תרי ביזעי כי קרח כפר בנבואת משה רבינו עליו השלום ובתורה מן השמים. כי התורה נחלקת לשנים כי עשרת הדברות שמענו מפי הגבורה ושאר התורה מפי משה. וזהו שאמר דחזאי תרי ביזעי כלומר תרי בקעים שמבקע אמונת התורה והנבואה ונפיק קיטרא מבינייהו כלומר כמו מסמא העינים כל הפלפול של הפילוסופים הכופרים מסמא את העינים שקלי גבבתא דעמרי הן הקדמות המושכלות הנקיים מסוג ופסולת כמ"ש הפייטן רישי' כעמר נקי ואמשינהו במיא כלומר. וצרפתי לה הקדמות התורה הנקרא מים ודעצתא ברישי' דרומחא פי' כי אותן העוסקין בפלפול קרא אותן הזהר בעלי רומחין כמבואר בתיקונים אמר שרצה להתיר סברתו בניצוח ופלפול של מהירות וכל דבר של מהירות אין השכל שופט על כל דבר ודבר שיוצא מפיו א"א לכלכל דבריו בצדק. וכי אפיק איחרך איחרוכי כלומר כי הראיות שהביא היו נחרכים כמו מן האש מעומק ראיות הפילוסופים שהביאו המכחישים כלומר שהי' מזיק לו שראה בעצם שאין יכול לסתור בטוב סברתם מפני מהירות הניצוח ואמר אצית מה אמרי. כלומר התיישב בנחת ושמע אמריהם בנחת ולא במהירות הניצוח ושמע דהוי אמרי משה אמת ותורתו אמת כלומר כששמעתי דבריהם בנחת ולא בניצוח ראיתי שהראיות עצמם שהביאו אומרים משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. וכמו שהמוכיח צריך להוכיח בנחת כמו כן השומעים צריכין לשמוע בנחת. ומטעם זה פירשו המפרשים מה שאמרו חז"ל גדול השלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז כדור אנוש מוחל להם. והוא מטעם זה כשכל אחד שומע לחבירו בנחת יתברר האמת משא"כ כשהשומעין שומעין בניצוח ורוצים לנצח דברי המוכיח ואמר כל ל' יום מהדרין לי' גיהנם וכו' פי' כי מבואר במקובלים שהרשעים כאשר כלה מהם כל כחי הקדושות מחזירין אותו למוטב למען יהי' לו השפעת קדושה ואח"כ חוזרין ומטמאין אותן לינק ממנו וזהו שאמר כל שלשים יום מהדרין לי' גיהנם:

פרק יז

פסוק ג

את מחתות החטאים. בש"ס (ברכות י"א) איתא הנהו בריוני דהוי בשובבותי' דר' מאיר דהוי מצערי לי' ובעי רחמי עלייהו דלימתו א"ל ברורי' דביתהו מאי דעתך דכתיב יתמו חטאים מן הארץ מי כתיב חוטאים חטאים כתוב. ועוד שפיל לסיפא דקרא ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלייהו דליהדרו בתשובה. וזה תמוה מאוד כמו שתמהו המהרש"א והרי"ף דמאי קאמר מי כתיב חוטאים חטאים כתיב הא כמעט בכל המקומות כתיב חטאים ופירושו חוטאים ומקרא מלא דיבר הכתוב את מחתות החטאים האלה חטאים תרדף רעה ועוד הלא בכמה מקומות שקילל דוד את שונאיו יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה וכיוצא בזה הרבה. ועוד קשה פרש"י שכתב וז"ל חטאים כתיב קרי בי' חוטאים ולפ"ז קשה א"כ הוא מסייע לר"מ ועוד הקשה המהרש"א דבשלמא אדם המבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה ניחא. דאע"ג דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והרי אמרו הבא לטהר מסייעין לו וכיון שמבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה הרי הוא כבא לטהר אבל לבקש רחמים על חבירו להחזירו בתשובה קשה מה מועיל בקשתו הא הכל בידי שמים חוץ וכו' ולתרץ כ"ז נראה דהנה הרמב"ן בפ' תולדות בפסוק כי ציד בפיו כתב וז"ל כי היא מליצה כי עשו צד בפיו אביו יכנה האיש במעשהו ותדירתו וכמוהו. והכוונה כי המקרה המתדבקת עם העצם עד שלא תפרד ממנו בשום פעם גם המקרה יקרא בשם עצם. ולכן דוד קרא את עצמו בשם תפלה כמו שאמר ואני תפלה. וכן נאמר וכל עולה קפצה פיה ולא נאמר עושי עול ומכנה לאיש בשם עולה. ולפ"ז א"ש דבאמת הא דכתיב בקרא על חוטאים חטאים שהרי ע"פ דקדוק צריך לכתוב חוטאים כגון חטאים תרדף רעה הוא על כוונה זו שהכתוב אינו מקלל כ"א לחטאים פי' אותן שא"א שוב להחטא להפרד ממני. והיינו אותן שמונעין מהם דרכי התשובה ושוב א"א להפרד ממנו בשום אופן. והחטא נתעצם בו מאד עד שנקראין חטאים ולא חוטאין ולכך מקללן ואמר חטאים תרדף רעה יתמו חטאים. ולזה כשביקש ר"מ על הנהו בריוני דלימתו ובדיוני את עתובריוני נקראין אותן שלא הושרשו בחטא שהם לא נקראים אפילו רשעים ולא מינים רק בשם בריוני שפיר אמרה לו ברוריא מי כתיב חוטאים. פי' וכי קלל דוד אותן אשר לא נוכל לכנות בשם חטאים הלא דוד לא קלל רק אותן שמכונים בשם חטאים פי' אותן שהחטא כבר עצמיות בהם וא"א להפרד מהן והן אותן שמונעין מהם דרכי התשובה הן ראוין לקללה משא"כ אותן שמכונים בשם חוטאים שהחטא אינו בהם עצמיות רק במקרה שאפשר להם עדיין בתשובה אלו אסור לקלל דאימר ישובו עדיין וזהו ג"כ פרש"י שפירש קרי בי' חוטאים פי' דרש"י נשמר שלא נאמר דהכוונה כמו שמפרשין העולם דהיינו שגוף העוונות יתמו. ובזה מיאן רש"י משום קושיות מהרש"א דזה א"א לבקש על חבירו כלל. לזה כרש"י קרי בי' חוטאים שהכוונה בכתוב על החוטאים המכונים חטאים. ולכך הקרי חוטאים והכתיב חטאים שאם הי' הקרי ג"כ חטאים היה אפשר לטעות דקאי על עצם החטא אבל עכשיו ניכר שקאי על החוטאים שראוי לכנותן בשם חטאים. והא דאמר ורשעים עוד אינם פי' כי רשעים נקראים אפי' אם לא עבר רק עבירה אחת יכולין לקרותו רשע שאפי' המזלזל בנטילת ידים נקרא רשע. ומבואר בכתבי האר"י ז"ל בקרא דהנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את פי' כשיש רשעים גמורים שמתגברין כח הטומאה בארץ אז לפעמים גם הצדיק נכשל ומצינו דאפי' באמוראים דר' יוחנן הוי יתיב אשערי טבילה ואמר דמיין עלי כי קאקי חיורא. כי מחמת שנתבטל ממנו תאוות היצה"ר והי' במדרגת הרוחניות לא הי' לו השגה כלל בגשמיות ומסתמא הי' אברהם באלף דרגות יותר עד שנשלם ממנו השגת דברים גשמיים. אמנם בבואו למצרים ששם מקום מזוהם וטומאה אין חקר עד שאברהם ג"כ נפל מקצת ממדרגותו ונשקע קצת בדברים גשמיים ולכן אמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. מה שלא הי' לו ידיעה מזה מקודם ומזה נתברר לו שהמקום הוא מקום טומאה וזוהמא עד שאני חושש מפני גודל הטומאה שאני מרגיש בכאן שיהרגו אותי על דבר אשתי. ולזה שפיר כיון דיתמו חטאים שהן בתוקף הזוהמא המונעין הרשעים מלעשות חשובה וממילא הרשעים עוד אינם כי בהתמעט הזוהמא יש מקום שיתנו הרשעים לב לשוב בתשובה. אמנם הא דבאמת בעי ר"מ לבסוף רחמים כי היכי דלהדרו בתשובה קשה קושיות מהרש"א דהא אינו מועיל תפלת אחרים שישוב בתשובה. ונראה דהנה ביומא אמרינן גדול תשובה שמביא רפואה לעולם שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה שענין רפואה הוא קשה. ולהבין הכוונה נראה דהנה בעל העקידה כתב בטעם הגורל דלהשם ולעזאזל דהרמב"ם כתב דטבע בני אדם משתנים יש שהוא קל לפעמים לכעוס או שהוא מרובה בתאוה. ויש שבטבעו אין לו תאווה ואינו נוח לכעוס וכיוצא באלו הרבה ולפום צערא אגרא וכן הוא בהעונש. ולזה הי' הגורל כעין התנצלות על החטא שכך עלה בגורלו ולזה עיקר מה שאינו שב בתשובה דנהי בשעת עבירה היה מנוצח מהטבע מ"מ הי' לו לשוב ולזה אמר שפיר גדולה תשובה שמביא רפואה פי' שאם עשה תשובה על החטא שעשה מחמת ניצוח טבעו מרפאו הקב"ה שוב מטבעו ולזה אמר שפיר ארפא משובתם אוהבם נדבה דכיון שנתרפא מטבעו הרע ממילא האהבה הוא רק בנדבה מאתו יתברך וזה ענין ההבדל בין חוטאים לחטאים כי חוטאים מורה על שהוא פועל החטא כי חוטא על משקל פועל וחטאים מורה על שרשו שהוא תכונה רעה בנפש כאלו הוא נעדר הפועל ולזה אמרו מי כתיב חוטאים חטאים כתוב וזה אין שייך לומר שיבקש רחמים על אותן שימותו וע"כ הבקשה כמו שפרש"י שיכלה היצה"ר מהם ושיתרפא התכונה רעה מהם וזה אמרה דביתהו כיון שלא קילל דוד רק אותן החוטאים ברוע בחירתם משא"כ אותן החוטאים מצד רוע חומרם אדרבא אבקש רחמים עליהם שיתרפאו מהם א"כ אין לבקש רחמים על אנשים פרטים שימותו דדלמא חוטאים מצד רוע חומרם ולו נתכנו עלילות:

פרק כ

פסוק ח

ודברתם אל הסלע. להבין חטא משה כי לכאורה אין חילוק בין אם יוצא המים ע"י הכאת הסלע או הדיבור אל הסלע. וגם המדרש הוא תמוה שאמרו במדרש בשעה שנגזר מיתה על משה אמר רבש"ע מה עשיתי והשיב הן האדם הי' כאחד ממנו וכו' כלומר כיון שנגזר מיתה על האדם בלתי אפשרית שיחיה האדם לעולם שלא יעשהו אלוה, והוא תמוה דמפורש בקרא החטא שעשה. לכן נראה לפרש בדרך שדרך האלשיך ורק שהוספתי בו דברים כאשר יראה הקורא שם לכאן והבוחר יבחר. והוא להבין ענין הבאר כי מי שמע כזאת הולך הלוך הבאר כרגלי הממלא כי ל"ת מסעות נסעו והבאר עמהם וגם אחרו חז"ל שכל נשיא הי' רושם במשענתו על הארץ מפי הבאר עד מקום שבטו. וגם אמרו שהיו דשאים ואילנות ופירות היו צומחים בו ואין זה דרך באר. והנראה כי כיון שהמן הי' מאכל שמלאכי השרת אוכלין והוא מאכל רוחני ולזה ע"כ מי הבאר היו ג"כ רוחנים ומסתמא הישראל היו ג"כ רוחנים כי המזון נתייחס אל הניזון. והנה כל עון ופשע הוא מסך ומבדיל והוא הסותם פי הבאר מלהוריד ממנו שפע רוחניות ומאותו עון ני כצור החלמיש ואמרו במדרש כשהנער קטן רבו מכה אותו ומלמדו כיון שהגדיל בדיבורו מייסרו. וידוע מ"ש רמב"ן בפ' לך כשה נביאים כשהיו רוצים שיתקיימו דבריהם היוצריכין לעשות פועל דמיון שיהי' דומה להדיבור של נבואה ע"ש. ומקודם שהי' הקליפה קשה הוצרך להכאת מטה אלהים להכניע כח הקליפה הנקראת צור הסותמת פי הבאר וכאן לא הי' צריך רק דיבור ולבסוף כשנזדככו ישראל הי' די להם לשנות פרק אחד או הלכה אחת כמ"ש חז"ל והיו שבים להזדככות הראשון ועל ידי הכעס שכעס משה עליהם ולא השיבם בנחת נסתתם פי הבאר המוריד שפע חיות עד שהוצרך להכות בכח הקליפה הקשה ומן אז והלאה נתמעט ההזדככות של ישראל וגם כח משה נתמעט וחזרו לזוהמתן ואם היו ההזדככות הליך וגדל הי' פסקה מיתה מישראל אבל כיון שלא הושיבם משה ולא פסקה מיתה מישראל ממילא הוכרח גם משה למות משום דהן האדם הי' כאחד ממנו והבן. ובדרך אחר יש לפרש להבין חטא משה כי אין סברא שמשה ישנה דברי השם כי הוא צוה לו לדבר והוא שינה להכית את הסלע. עוד קשה דלמה צוה לו השי"ת ליקח המטה כיון דבדיבור סגי. וגם קשה הכפל שאמר ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו ולמה האר עוד והוצאת להם מים שהוא מיותר. וגם המדרש פ' וילך הוא תמוה וז"ל למה אמות שמא עברתי על ל"ו כריתות וכו' ואמר לו הקב"ה בעון אדה"ר דכתיב הן האדם כו' ע"ש שהוא תמוה דהא החטא מפורש בקרא יען לא האמנתם בי להקדישני וכו'. ולפענ"ד דהנה מה שהוצרך משה לעשות במטה הנסים שעשה הוא רק מפני כלא הי' לישראל ההזדככות והוא עדיין בגשמות לכן הוצרך לעשות פועל דמיון בגשמות ע"י המטה וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל ולכך בפ' בשלח צוה לו להכות בצור לצאת מים לאשר הוא בקצת גשמיות אבל אח"כ שכבר נזדככו ופסקה זוהמתן והיו צריכין למים רוחנים מלמעלה ולזה אין תועלת במטה ולכך צוה לו הקב"ה ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והיינו כמ"ש האלשיך דהסלע הוא כח הטומאה מחמת החטא הסוגר את פי הבאר והוא מכונה בשם סלע וצור ולזה ציה לו ודברתם אל הסלע כמ"ש חז"ל שאמר לו שנה עליו פרק אחד או הלכה אחת שיסתלק כח הטומאה ואז ממילא הבאר שהוא כינוי לשכינה יתן מימיו הרוחנים ואם הי' משה עושה כן היתה פסקה זוהמתן לגמרי ולא הי' להם מיתה כלל כמו שהי' בשעה שאמרו נעשה ונשמע שפסקה זוהמתן ופסקה המיתה אך כיון שהבחירה היא חפשית ואולי יגרום החטא ולכך אמר לו בכפל ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו שאם לא יגרום החטא מועיל הדיבור שיסתלקו הכוחות הטומאה המכונה בשם סלע ונתן מימיו וצוה לו ג"כ שיקח המטה מפני שאולי יגרום החטא מפני שהבחירה חפשית ויצטרך להוציא מים גשמיים מן הסלע ולזה צוה לו שיקח המטה ולזה א"ל והוצאת להם מים מן הסלע והיינו ע"י המטה ולכך סיים והשקית את העדה ואת בעירם כיון שאל יהיו המים גשמיים אשר הוא ראוי ג"כ לבעירם. וכיון שמשה חשב לישראל לחוטאים כמ"ש שמעו נא המורים חשב שכבר גרם החטא ולכך פעל ע"י המטה ובאמת לא הי' חטאם גדול כל כך ואם הי' מדבר הי' ג"כ מועיל והי' אז ג"כ מים רוחניים והיו אז כולם חיים וקיימים אך הוא חושבם לחוטאים שלא יועיל להזדכך חומרם ופעל על ידי המטה ונתמעט השפע גם ממשה ולא נזדככו וכיון שלא הזדככו וממילא לא הסתלק המות מהם וממילא הוכרח הדבר שלא הסתלק המות אפילו ממשה כדכתיב, הן האדם הי' כאחד ממנו שלא יטעו אחריו לומר כי זה משה איש אלהים הוא שהרי חי וקים:

פרק כב

פסוק ה

וישלח מלאכים אל בלעם. בבבא בתרא (י"ד.) אמרינן משה כתב ספרו ופרשת בלעם. והוא תמוה דהא פ' בלעם גוף התורה הוא וכל התורה כולה משה כתבה. לכן נראה הכוונה דהנה מה שאמר בלעם לבלק וודאי לא בלשון הכתוב בתורה אמרה דא"כ לא היה משיג בלק מה שאומר בלעם דמנין הי' יודע בלק לדבר בלשון הקודש ובלשון סתום, אך משה כתב כוונת ההשגה שהשיג בלעם בלשון זה הכתוב בתורה על כל קוץ וקוץ תילי תילים של רמזי סודות:

פסוק יב

לא תלך עמהם ולא תאור וגו' ויש לתמוה שמקודם אמר לא תלך ואח"כ אמר קום לך אתם ולא איש הוא וינחם ואח"כ חרה אפו כי הולך הוא. והנלפענ"ד כי לכאורה הדבר תמוה כי בלעם אשר טימא עצמו בכל מיני טומאות שבעולם עד שאמרו שבא על אתונו שיראה שכינת כבודו יתברך לדבר עמו ודבר זה לזר יחשב. לזאת נראה כי דרך לשון תורה ולשון בני אדם לקרות תמיד הסיבה בשם המסבב כגון אם ראובן יסבב סיבות להרוג את שמעון נקרא ראובן ההורג אף שהוא ע"י סיבות רבות ורחוקות לזאת דאף שהכתוב מכנה שהאלהים אמר לבלעם לדעתי ח"ו שהשי"ת ידבר אל בלעם בתוקף ובחוזק טומאתו וכן העיד הכתוב ויקר אלהים אל בלעם ודרשו חז"ל הובא ברש"י שהוא לשון קרי וטומאה ובמקום טומאה אין מבוא לקדושה לזאת נראה כי בלעם לא הי' דבוק רק בכוחות הטומאה כי הם ג"כ שומעים מאחורי הפרגוד ויונקים מכוחות הקדושה ומגלין לו מה ששמעו וכיון שהשי"ת סבב כל הסיבות מייחס האמירה אל הקב"ה שהוא קדש וכן הי' הדיבור אל לבן וכאשר נתוודע לכוחות הטומאה שלא יבא ארורה לישראל והודיעו לו שלא ילך עמהם לאשר שלא יאור העם כי ברוך הוא ומייחס אמירה זו לאלהים ושהוא שם בקודש לאשר שהשי"ת היה סיבהראשונה לזה ואח"כ כשראה השי"ת שמתאמץ ללכת ברוב חשקו וחכמתו גזרה שיאמרו הברכות מפי בלעם כענין מלאך רע יענה אמן לזאת נאמר לו אח"כ שילך אתם עפ"י שנתוודע להם לכוחות הטומאה שרצון השי"ת שילך אתם הודיעו לו וכן יאמרו לו שילך אתם ומ"מ חרה אפו בו כי הולך בבחירתו הרעה אף שנאמר לו מקודם שלא יאור העם. ובדרך אחר יש לפרש לא תלך עמהם לא תאור העם בכאן תמהו המפרשים דמתחלה אמר לא תלך עמהם ואח"כ אמר קום לך אתם ולבסוף אמר הכתוב ויחר אף אלהים כי הולך הוא. וכי היה קשה לקב"ה להמית את בלעם או לחרשו או לאלמו. לכן נראה כי בלעם היה מוכרח להיות בעולם כי מבואר שג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולם על ידי יסורין הרי שהיסורין המה מוכרחים להיות לישראל למען יבואו אל המתנות. וידוע מה שכתבו הרמב"ם והאלשיך שכל מה שהוא במחשבתו של הקב"ה יוכל הדבר להשתנות מרע לטוב ומטוב לרע אבל כשיוצא מפי הנביא אינו יכול להשתנות וכיון שהרעות אשר הן סיבות הטובות הוכרחו ג"כ להאמר מפי הנביא אמנם מפני שהם בעצמם רע צריך להאמר מפי מלאך הרע. ולזה אמרו במדרש דברים ראוין הברכות להאמר מפי משה והקללות מפי בלעם וכו' ובלק שקוסם היה יותר מבלעם ידע שראוין הקללות להאמר ע"י בלעם ולכך קראו וזרזו והנה הא דבאמת שינה הקב"ה שמשה יאמר הקללות ובלעם הברכות הטעם כי מבואר בזהר שע"י זכות או חטא יכולין להשתנות הדברים שעלו במחשבה מטוב לרע או מרע לטוב ולזה אם היה משה אומר הברכות והיו מתברכין במחשבה ובמעשה והי' קשה מאד להשתנות אף על ידי חטא וכן אם הי' בלעם אומר הקללות והי' מקללם במחשבה ובמעשה והי' ג"כ א"י להשתנות ולכך נאמרו הקללות מפי משה וידוע שלשון הקודש נתהפך מטוב לרע וכן להיפך ומעונג לנגע ולזה נאמרו הקללות מפי משה שאם ישובו נתהפך מקללות לברכות כאשר היה במחשבה והברכות נאמרו מפי בלעם שאם ח"ו יריעו מעשיהם יתהפך הברכות לקללות כפי מחשבתו וכמו שאמרו חז"ל ברכותיו נתהפכו לקללות והנה ודאי א"א שהקב"ה בעצמו דבר אל בלעם שאין הקדושה שורה על הטומאה אך הענין הוא שידוע שכוחות הטומאה שומעין מאחורי הפרגוד ומצינו ג"כ באחאב (מלכים א' כ"ב) ויאמר ה' מי יפתה את אחאב וגו' ויאמר אני אפתנו וגו' ונתן ה' רוח שקר בפי כל הנביאים ובוודאי אינו לייחס לומר שקר להשי"ת וכתיב דובר שקרים לא יכון וכי רק מחמת שהקב"ה סיבות כל הסיבות מייחסין תמיד המסובב להמסבב ומחמת שהקב"ה מסיר השגחתו הטובה יש כח להשראת כוחות הטומאה שיעשו שלהן מיוחסין העשיי' להקב"ה לכן גבי בלעם כשנאמר לו תחלה לא תלך ולא תאור את העם הוא מחמת ששמעו מאחורי הפרגוד שלא יאור את העם ואז לא היה לו לבלעם לילך כלל כיון שלא יאור אין טעם להליכתן וקרא דלא תאור הוא טעם דלא תלך כלומר ממקום שנאמר לו הנבואה אמר לו שאין לו לילך כיון שלא תאור ובאמת לא השיגו השגה שלימה כי הי' מוכרח לילך רק שלא יאור ואח"כ כששמעו מאחורי הפרגוד כי מוכרח הוא לילך נאמר לו קום לך אתם כיון שהי' הולך במחשבה חזקה לקלל ורצה הקב"ה להחליש מחשבתו ולזה אמר הכתוב ויחר אף אלהים כי הולך הוא כלומר שהליכתו במחשבה חזקה כזו הי' קשה בעיני השי"ת כיון שידע שלבסוף יתהפכו הברכות לקללות כמבואר בסנהדרין ק"ה ע"ב. ואם הי' במחשבה רעה רבה הי' מזיקין הרבה והי' הרעה קשה מאוד ולזה הי' קשה בעיני הקב"ה הליכתו במחשב' רעה כזו ולזה החרידו ה' בדברים המחרידים ע"י האתון להחליש את מחשבתו הרעה אשר חשב:

פרק כד

פסוק יד

לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. והוא תמוה והיא דגוף העצה חסר מ"מ קשה שאין חיבור לדברים אלו, לכן נראה הכוונה דהנה אם לא חטאו הישראל בשיטים עפ"י עצת בלעם היו עולים במעלה למעלה והי' נתקיים הנבואה שניבא בלעם מיד ולזה אמר בלעם שיעץ אתו בעצה אשר מחמת עצה זו בוודאי אותן הנביאות שלישראל לא יעשו דברים אלו עד אחרית הימים מחמת שיחטאו בזנות ואלהיהם של אלו שונא זמה הוא ובוודאי כל הברכות לא יתקיימו עד אחרית הימים:

פסוק טז

ויודע דעת עליון. בש"ס (ברכות פ"ק) אמרינן השתא דעת בהמתו לא ידע דעת עליון ידע. אלא שהי' יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה וכו' תנא משמי' דר"ה בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשם ומשתחוים לחמה. מיד כועס הקב"ה עיי' במפרשים שנתקשו בזה. ונראה לפרש דהרמב"ם בס' המורה ה כתב דכשהקב"ה עושה פעולה דומה לפעולה הבאה מאתנו ע"י כעס. נאמר עליה דרך השאלה שהוא כועס. דרך משל כשמעניש עוברי רצונו וכשאדם מעניש לחבירו מענשו ע"י כעס הושאל ג"כ שם הכעס לבורא יתעלה מכל חסרון עילוי רב ובהקדים ג"כ מה שאמר הנביא ברש"י במגלת איכה בסוק מאתי לא תצא הרעות והטוב. כי בעצמו מביא הרע לעושי הרע פי' כי כן הטביע הבורא יתעלה בהמזלות שיתנהגו בטוב וההיפוך בהיפוכו כמו שהטביע בארץ כח ההצמחה ע"י זריעה. כן הטביע בהם שיתנהגו אחר רוב העולם. ובנ"ר שמלכי מזרח ומערב משתחוין לחמה באותו פעם מתנהגין המזלות לרע על העולם הושאל עליו לומר שהוא כועס באותה שעה תמיד אך ל"ה אלא רגע אחד כי כן הטביע בהם ע"י ידיעתו הקדומה:

פרק כח

פסוק טו

שעיר עזים אחד לחטאת וגו'. בפ"ק דשבועות אמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר ראש חודש שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי על שמיעטתי את הירח והוא תמוה. ונראה הכוונה דהנה בברכות ל"ב אמר ר' יהושע בן חנניא ג' מקראות אלו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל, חד דכתיב אשר הרעותי ופרש"י אני גרמתי להם שבראתי יצה"ר ומבואר במקובלים שע"י מיעוט הירח נולד הרע בעולם וזהו כוונתן כאן שבר"ח יש בו מיעוט הירח ולזה אמר הקב"ה הביאו כפרה על עונותיכן ואני אטול כל העוונות עלי כלומר שאני גרמתי להם שעשו העוונות שבראתי יצה"ר על מיעוט הירח כמ"ש ואשר הרעותי:

פרק לב

פסוק א

בענין בני גד ובני ראובן הקושיות יתבארו מתוך הפירוש. ונראה דהנה כשיוצאין למלחמה אפשר שיהי' לכוונת כיבוש ולצורך עצמו לשלול שלל או לעזור לאחרים משא"כ כשיוצאין למלחמת מצוה מחויב שלא לכוין רק לקיים מצות השי"ת ולזה אמרו שני דברים שלא הוכשרו בעיני משה. א'. מה שאמרו ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום וכו' והיה משמעות דבריהם שיצאו למלחמה לטובת בני ישראל לאשר שהם גבורים ויהי' להם לעזר לכבוש ולזה סיימו לא נשוב אל בתינו עד התנחל כי שמא יצטרכו עוד לעזור ובזה חטאו כי באמת ישראל אין צריכין לעזרת אדם כי ה' לוחם מלחמתם ולא היה צריך להם לאמר רק נלך לקיים מצות הבורא כי מלחמת מצוה הוא. וגם אנחנו מחוייבים לקיים מצות בוראינו יתברך וכשחטאו בלשונם שאמרו גדרות צאן נבנה למקנינו וערים לטפנו והנה וודאי היה טפם חביבין להם מבהמתן ועוד סיימו וישב טפינו בערי המבצר ובוודאי שלא היה כוונתם לבנות ערי מבצר לטפם כי לזה צריך משך זמן רב. ולזה נראה שאמרו שלא יבנו רק גדרות צאן וערים לטפינו שאמרו הי' כוונתם על ערי מבצר שהי' שם מכבר וכאשר סיימו דבריהם וישב טפינו בערי המבצר ובאמת לא היו צריכין לכך להכניסם בערי המבצר ובזה חטאו ג"כ כי היוצאין למלחמת מצוה אין צריכין להניח טפם בערי המבצר כי שלותי מצוה אינם ניזוקין וכאשר הובטח להם בעלייתן לרגל לא יחמוד איש את ארצך ולזה השיב משה ושינה בלשוני אם תחלצו לפני השם במלחמה כלומר שחליצתם למלחמה לא יהיה רק לפני השם דהיינו לקיים מצוה הבורא במלחמת מצוה ולא שהישראל צריכין לעזרת אדם ולזה אין אתם צריכין להמתין רק עד אחר שיוריש ה' את אויבינו שאז כלה מצותן ולזה אמר בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם כלומר אין אתם צריכין לערי המבצר רק אף בערים כל דהוא ומה שאמר בנו לכם ערים לאו לבנותן מחדש רק לתקן תיקון בעלמא לצורך הטף באהלים בעלמא יכולין לישב כי אין פקד ומאן דמפחד חטאה הוא. ומה שאמר אם לא תעשון כן כוונתו שאם לא תעשו כן בכוונה זו רק שתחשבו כחכם ועוצם ידיכם לתועלת שתשבו טפכם בערי המבצר דוקא חטאתם לפני ה' היודע מחשבות ולזה השיבו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה טפינו יהיו בערי הגלעד ולא אמרו בערי המבצר ובזה שייך לשון מצוה שעל העשוי בפועל שייך לומר שעשו כאשר יש צווה לעשות וסיימו ג"כ שילכו לפני ה' למלחמה היינו בכוונת קיום מצוה ולא לכוונה אחרת כלל וכיון שאינו רק על המחשבה שייך לשון באשר אדיני דובר שמחשבתן יהי' כאשר משה דובר כל זה כנלעפנ"ד נכון:

פרק לג

פסוק ב

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם והוא תמוה. ונראה לפרש זה על פי משל. בעשיר מופלג בעשירות גדול שלא היה נחשב אצלו ממון לכלום. והי' לו בן ולא רצה לפרנס אותו משל אביו כי מאן דאכיל דלאו דידי' (בעי) בהית לאסתכלא באפיו רק להתפרנס מדידי' ועבר לסחורה דרך ימים ומדברות ונהרות להרויח. והרוויח הרבה ובבואו סיפר לפני אוהביו כל הקורות שהי' לו בדרך ומהריוח המופלג שהי' לו וראה אותו האוהב ששמחת הריוח הוא גדולה בעיניו כ"כ עד שלא נחשבו יסורי הדרך לכלום כי לולי המסע לא הי' מגיע להריוח הזה. אמנם בבוא האיש וסיפר לפני אביו המאורעות והריוח הי' גונח מאוד על כל אחד היסורין שעברו עליו לחביבות הבן בעיניו והריוח לא הי' נחשב בעיניו לכלום נגד היסורין שהי' לבנו. וזהו שאמר ויכתוב משה על פי ה' מוצאיהם למסעיהם כלומר שאצל הקב"ה הי' קשה מאוד מוצאיהם היינו היסורים שעברו עליהם בהמסעות אף שהרויחו הרבה בכל מסע והגיעו בזה למעלה מ"מ היה קשה מאוד בעיניו היסורים שלהם וסיפר אותן להגדולים שבהן ואמר הכתוב ואלה מסעיהם למוצאיהם כלומר שהיה הכל כדי להביאם בכל מסע מהמסעות שהי' להם ממעלה למעלה גבוה ממנו לא הי' רק בשביל מוצאיהם דהיינו היסורין כי שלשה מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין לטוב להן:

תוכן העניינים

נחלת יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה