אור ברסלב
נחלת יהושע צדקה - דרוש ג

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

צדקה - דרוש ג

צדקה - דרוש ב

למצות צדקה

גרסינן בפ"ק דב"ב (דף י) אמר ר' אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להן לאו וראו מה פירש דוד אבא פיזר נתן לאביונים צדקתו עומד לעד קרנו תרום בכבוד:

והנה תחילה צריך לבאר מה שהבאתי בספרי ע"י (סי' יז) לענין אם מהני שאל' בתר דמטא ליד גזבר וחילקתי שם בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה דבקדשי מזבח שיש לבעלים חלק בו ואפי' אם נתן ליד גזבר ע"כ מהני שאלה אח"כ ג"כ וכמו דאמרינן בב"ק (דף עח) בשלמא אטביח' לא לחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח לא דמרי' קא טבח אלא אהקדש לחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ומשני דהתם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וע"כ לא הוי מכיר'. וכתבו התוס' דהא אמרינן לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו להדיוט היינו בקדשי ב"ה דלא מקרי על שם בעלים וע"כ כיון שהגיע ליד גזבר לא מהני שאל'. וע"ש שהארכתי בזה הרבה:

ובזה יתיישב קצת הירושל' (פי"א דכתובות ה"ד) הדא מסייע לר"ל דאמר אין למקח הוני' לעולם א"ר יוחנן אם הי' המקח מופלג יש לו הוני' כו' פדה שוה מנה במאתים ר"י אמר אינו פדוי רשב"ל אומר פדוי מתניתא פליגא על ר"י אמר טלית זה תחת חמור זה יצא לחולין וסיפא פליגא על ר"ל צריך לעשות לו דמים א"ר יוסא כל גרמא אמר שצריך לעשות לו דמים מה פליגין להביא מעיל' ר"י אמר מביא קרבן מעיל' ר"ש ב"ל אומר אינו מביא קרבן מעיל' ותמה הק"ע דאמאי לא מקשה ממתניתין דפ"ה דתמור' (דף כו) אם הי' בעל מום יוצא לחולין וצריך לעשות לו דמים ועיקר פלוגתא בש"ס דילן בתמור' (דף כז) ובב"מ (דף נו) אמתניתין דר"י סובר יצא לחולין ד"ת וצריך להעשות לו דמים מדבריהם ור"ל אמר אף צריך לעשות לו דמים ד"ת (והוא בהיפוך מן הירושל' ובש"ס דילן קאמר נמי איפוך) ע"כ נ"ל דבירושל' מקשה טפי מטלית זה דנראה להירושל' דפליגי לענין מכיר' דהקדש כמו לענין מכירה דקרקעות דאימעוט מאונאה ופליגי אם בדבר מופלג יש לו אונא' וא"כ לענין קדשי מזבח דההקדש לא הוי כמכיר' דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וכמו שהבאתי בספרי ע"י שם ובדרוש א' מה דאיתא בירושל' (פ"ז דב"מ ה"ד) ר' יוסטא ב"ר מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבל למעשרות (פי' דקיי"ל מקח טובל למעשר וקא מבעי לי' אם הפדיון כמקח מתיב ר"ל והא תנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר דכוותי' הפודה אינו כלוקח) אלמא דלדעת הירושל' ההקדש אינו כמכיר' והפדיון אינו כלקיח' אבל לר"י לפי מה דמשמע בש"ס דילן בקדשי מזבח לא הוי כמכיר' והפדיון אינו כלקיח' משא"כ בקדשי בדק הבית דהוי כמו מכיר' והפדיון הוא כלקיח'. וע"כ אפשר לומר לשיטת הירושל' דפליגי דוקא בקדשי ב"ה דבקדשי מזבח דלא הוי כמכירה והפדיון אינו כלקיחה בודאי דלכתחיל' צריך לפדותו בשוי' אבל בדיעבד הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל דהא הפדיון אינו בתורת לקיחה דהא ההקדש אינו כמכיר' דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן והפדיון אינו אלא לאפקועי איסורא אבל בקדשי ב"ה דהוי כמכירה לדעת ר"י ע"כ אומר דפדה שוה מנה במאתים ר"י אמר אינו פדוי וכמו דאמרינן בקרקע דאמעט מהוני' דאם הי' דבר מופלג יש לו עליו אונאה ה"נ בהקדש ור"ש בן לקיש אמר פדוי דר"ל לטעמי' דס"ל דאפי' בקדשי ב"ה אינו כמכיר' והפדיון אינו כלקיחה אלא לאפקועי איסורא וע"כ הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל וע"כ מייתי מהברייתא טלית זה תחת חמור זה יצא לחולין ולא מקשה ממתניתין דתמור' דהתם בקדשי מזבח ובקדשי מזבח הפדיון היינו רק לאפקועי איסורא. ואפשר שזהו הטעם שחילקו התוס' בתמורה (דף כז) בין אחר הפודה לבעלים דבאחר אינו מחולל בשוה פרוטה משא"כ בבעלים והארכתי בזה בספרי ע"י ע"ש אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר דבאחר הפודה הוא בתורת לקיחה וע"כ הוי כמו מקח טעות משא"כ בבעלים דהוי כשלו דהא הי' שלו מתחילה אלא דהוי כפדיון דהיינו לאפקועי איסירא ע"כ אפילו חיללו על שו"פ מחולל (וע"ש בתוס' דאם ידע שהוא שו"פ ע"כ הוי כפדיון אבל אם טעה במקח אינו מחולל) וכה"ג אמרי' בספ"ק דבכורות (דף יב) איבעי להו מהו לפדות בבהמת שביעית כו' כיון דמפריש טלה והוא לעצמו לאכלה קרינ' בי' או דילמא דכיון דכמה דלא מפקע איסורא כאחר דמי. ת"ש דאמר ר"ח בהמת. שביעית אין פודין בה את הודאי אבל פודין בה את הספק ע"ש:

ובזה יתיישב הא דאמרינן בירושלמי (פ"א דקידושין ה"ו) רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה כיצד גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין קנה הקדש בכל מקום שהוא שנאמר לה' הארץ ומלואה כו' פדה מן ההקדש במנה הדא הוא דכתיב ויסף חמשית כסף ערכך וקם לו. ולכאורה צריך להבין דאמאי לא קאמר נמי גבי גזבר שקנה מן ההקדש נמי משום דכתיב ונתן הכסף וקם לו אלא ודאי דדוקא גבי פדיון הוא אבל לא מטעם קנין. ובזה יתבאר מה שכתב הכ"מ ברמב"ם פ"ט מה' מכירה דדוקא לקנות מן ההקדש קנה הכסף אבל לא מוכר להקדש ובמ"א ביארתי באורך:

עכ"פ נתבאר בספרי ע"י בארוכה דלר"י קדשי מזבח לא הוי כמכיר' רק קדשי ב"ה [רק מהירושל' הבאתי דס"ל לר"ל דאפי' קדשי ב"ה נמי לא הוי כמכיר' והפודה אינו כלוקח. ובזה יתיישב הא דאמרינן בב"מ (דף מו) אר"י ד"ת מעות קונות ופירש"י בב"מ (דף מו) כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו פירש"י דיליף מהקדש ולכאור' קשה לר"ל דמ"ט לא יליף הדיוט מהקדש וכבר ביארתי לעיל משום דבהקדש ליכא משיכה דכל היכא דאית' בי גזא דרחמנא איתא כמו שכתבו התוס' בקדושין דמשיכה ליכא בהקדש אבל מ"מ נילף הדיוט מהקדש אבל לפי שיטת הירושל' ניחא שפיר דר"ל לטעמי' שסובר דבהקדש נמי לא הוי כמכירה והפדיון אינו כלקיחה אלא גזרת הכתוב הוא שיוצא לחולין ואפי' בקדשי ב"ה דלא אמרינן מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ומהא דהקדש קונה בכסף נמי לא יליף דהתם אפי' בדיבור אם מקנה להקדש נמי קונה ההקדש מטעם דכתיב לה' הארץ ומלואה כמו דאמרינן שם בירושל' שור זה עולה ובית זה קרבן קנה ההקדש בכל מקום שהוא דכתיב לה' הארץ ומלואה. ואין כאן מקום להאריך בזה עוד ועיין בר"פ שלוח הקן (דף קלט) פלוגתא דר"י ור"ל בענין קדשי בדק הבית. ובירושל' (פ"ב דשקלים) הפריש שקלו ואבד ר"י אמר חייב באחריותו עד שימסור לגזבר רשב"ל אמר הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא. ובחולין (דף קלט) מסיק דקא סבר ר"ל דאפי' אמר עלי, ה"מ דמת השור ונפל הבית כו' אבל היכא דאיתנהו כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא וא"כ כיון שביארתי דקדשי מזבח אפי' מטא ליד גזבר מהני שאלה משא"כ בקדשי ב"ה דלאחר שמטו ליד גזבר לא מהני שאלה:

והנה בספרי ע"י ביארתי שם בענין צדקה אם דומה לקדשי מזבח או לקדשי ב"ה וכתבתי שם דזה תלוי בהא דאיתא בנדרים (דף ס"ה) נימא לי' כל דמעני לאו עלי נפל ופי' הר"ן דאמאי קתני דפותחין לו שמא יעני ויהא צריך לפרנסו והלא כל דמיעני לאו עלי נפל אלא על הגבאי והוא יתן להגבאי והגבאי נותן לו דכיון שאם ירצה הגבאי ליתן לאחר רשאי ע"כ מותר ליתן לו אע"פ שאסר עליו הנאתו דהוי לי' כהא דתנן נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה כן פי' הר"ן אבל הרא"ש פי' דהאי דכל מיעני לאו עלי נפל פי' שהוא יתן להגבאי מעותיו ומה שהוא נותן ליד הגבאי יתן לעניים אחרים ולאותו עני יתן לו מה שיתנו לו אחרים. והטעם של הרא"ש הוא דלא דמי לנותן לאחר לשום מתנה דהתם הוא נותן במתנה לגמרי והכא נהי דביד הגבאי ליתן למי שירצה אעפ"כ לא פקע כח הבעלים לגמרי עד שיתן לעניים דאין לומר דכל שנתן ליד גבאי ליתן לעניים שירצה סילק עצמו מהם והגבאי זכה בהם כדי ליתן לעניים שירצה דאדרבא סתמא דמילתא כל אדם רוצה לעשות צדקה בנכסיו ושיהנה העני ממנו וכמו דאמרינן בפ' השותפין (דף מח) דאפי' למ"ד קני ע"מ להקנותו קנה הכא שאני דסעודתו מוכיח עליו וכתבו הראשונים דמסתמא ניחא לבן שיהנה מנכסי אביו וה"נ לנידון דידן עכ"ל בספרי ע"י שם ע"ש. וא"כ אי אמרינן שכבר סילק כחו מהם א"כ נסתלק מן המעות ולא באו מידו ליד העני אבל אי אמרינן דלא פקע כח הבעלים ע"כ אע"פ שהם בידו של הגזבר אעפ"כ כי מטי אח"כ ליד העני הוי כמו שבאו מכחו ומידו וא"כ לפי דעת הר"ן דס"ל דאם נתן לגזבר פקע כח הנותן ע"ש שביארתי דלפ"ז דמי צדקה להקדש ב"ה דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר:

והכי משמע בירושלמי (פ"ג דמגילה) ר"ח ב"א אזיל לחמץ יהבו לי' פריטין למפלגא ליתמא ולארמלתא נפק ופלגין לרבנן מהו שיהא צריך להפריש תחתיהן ר' זעירא אמר צריך להפריש תחתיהן ר' אילא אמר אינו צריך להפריש תחתיהן ר' יוסי בשם ר' אלעזר אומר אין צריך להפריש תחתיהן ר' יעקב בר אחא ר' יוסי ר"א בר' חנינא כל המצות עד שלא נתנו לגיזבר אתה רשאי לשנותם משנתנו לגיזבר אין אתה רשאי לשנותן ועיין במ"א שהקשה לדעת הטור שכתב דאם נתן ליד גיזבר בשביל עני זכה אותו העני וא"כ אמאי לא אמרינן הכא נמי דזכו אותם העניים ותירץ דההיא מעשה הי' שנתנו לר' חייא למפלגא לפי ראות עיניו למי שירצה וע"כ לא שייך לומר דזכה לאותם עניים כיון שלא הי' מבוררין:

ולי נראה דאיפשר לומר דהירושלמי לטעמי' אזיל דאיתא בירושלמי (פ"ד דפיאה) והבאתיו בספרי ע"י ר' רדיפא אמר אתפלגין ר' יונה ור' יוסי חד אמר הראוי ליטול זכה וחרנא אמר הראוי ליתן זכה מאן דמר ראוי ליטול כ"ש ליתן ומ"ד הראוי ליתן אבל ליטול לא מתניתא פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה דתנינן תמן תן גט זה לאשתי, שכן ראוי לקבל גט לבתו ושטר שיחרור זה לעבדי, שכן ראוי לקבל ג"ש (פי' דמיירי שנותן להעבד הגט וע"כ אמר שכן ראוי לקבל ג"ש מרבו כו' והא מתניתא פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה דתנינן תמן עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו ור"ע ראוי ליטול הוא פתר לה קודם שהעשיר ואפי' תימא משהעשיר תיפתר כשהי' פרנס ויד הפרנס כיד העני מילתי' דריב"ל אמר הראוי ליטול זכה דאמר ריב"ל בבעה"ב עשיר נחלקו. אבל בבעה"ב עני מתוך שהוא ראוי ליטול זכה אלמא דהירושלמי סובר דבעינן שיהא ראוי דוקא ליטול. והא דאמר עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף היינו קודם שהעשיר או לאחר שהעשיר ויד הפרנס כיד העני וכן הא דאמר ריב"ל בבעה"ב עשיר נחלקו אבל בבעה"ב עני מתוך שהוא ראוי ליטול זכה. היינו משום שבעינן שיהא ראוי ליטול. אך בש"ס דילן ובפוסקים לא מצינו שלא יוכל לזכות הג"ש רק ע"י עבד ועיין בגיטין (דף כג) נראים דברים שהעבד מקבל גט לחבירו כו' וכן הא דמשנינן בגיטין (דף ל) ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים לא מצינו שצריך לזכות ע"י כהן דוקא שראוי ליטול ועיין בגיטין (דף סג) וכן הא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף ט) אמר עולא אמר ריב"ל מחלוקת מעשיר לעני דר"א סבר מיגו דאי בעי מפקר נכסי' והוי עני וחזי לי' השתא נמי חזי לי' כו' היינו מטעם דאלא"ה הוי חב לאחריני וע"כ בעינן שיהא עני וחזי לי' אבל לא מטעם דבעינן שיהי' ראוי ליטול והנ"מ בין שני הטעמים דלהטעם של הירושלמי דבעינן שיהא ראוי ליטול ע"כ אפי' אם משוי שליח בפירוש שיהא זוכה לאחר אינו יכול דבעינן דוקא שיהא ראוי לאותו דבר אבל בלא"ה לא מבי משוי שליח אבל אי אמרינן דהטעם משום דחב לאחרים זה לא מצינו רק במציאה או בתופס לבע"ח שמעצמו תופס. או אפי' שוי' הבע"ח שליח לדעת התוס'. אבל אם הלוה עשאו שליח לתפוס בשביל הבע"ח בודאי דמצי משוי אבל לטעם הירושלמי דבעינן שיהא ראוי ליטול א"כ אפי' עשאו הלה שליח נמי לא מהני וע"כ לא נמצא בש"ס דילן הך פלוגתא והקושי' ממתניתין דגיטין תן גט זה לאשתי. וא"כ להירושלמי בעינן שיהא המקבל ראוי לאותו דבר ליטול והש"ס דילן סובר דלא בעינן שיהא ראוי לאותו דבר בפרטיות ועיין בגיטין (דף סג) פשיטא איש הוי שליח להולכה שכן בעל מוליך גט לאשתו כו' ואשה הוי שליח לקבלה שכן אשה מקבלת גט מיד בעלה איש לקבלה והאשה להולכה מהו. ופשטינא דאשה יכולה להיות שליח להולכה אע"פ שאינה בהולכה כו' ע"ש אלמא אע"ג שאין השליח ראוי בפרטיות אפ"ה כיון שבדרך כלל הוא בר גיטין וקידושין יכול להיות שליח וכן במתנות כהונה ובצדקה ובמעשרות אע"פ שאינו ראוי ליטול אפ"ה כיון שצריך ליתן יכול להיות שליח:

[ועיין במ"א שהקשה אהא שכתב המ"מ ברמב"ם הלכות מכירה פ"ד ה"ה וכתב ע"ז המ"א דזהו דעת הרמב"ן וטעמו משום דחצירו של אדם הרי הוא בידו ויכול לומר תזכה חצרי לפלוני וזה אינו דחצר לאו משום יד אתרבאי, אלא משום שליחות כו' וכן נראה מדברי התוס' פ"ק דב"מ גבי עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע שפירשו דמופרש ועומד הי', אלא שהי' רובה לזכותם לבעלים אעפ"כ איצטריך להשכיר מקומם, ולא הוי סגי לומר תזכה לו חבירי ליהושע, ואע"ג דט"ה אינה ממון והוא כבר הפקירם אצלו, וכמו שפירש"י וע"ש ולי נראה דוודאי אדם יכול לזכות ע"י חצירו בדבר של הפקר, וכמו שביארתי לעיל מהא דנדרים (ד' לד) אמר רבא הי' לפניו ככר של הפקר כו' והבאתי לעיל מה שכתב הר"ן וכן מהירוש' פ"ק דב"מ ואני בעניי הכנותי כו' הוי אומר בנתונים בתוך ד' אמות שלו (ומה שפירשתי לעיל שהקדש זכה מעצמו ע"י חצירו עדיין צ"ע, דהא ר"ל קאמר התם ולר"ל ס"ל בירושלמי דאין אדם זוכה לחבירו במציאה, אלא ודאי דתחילה זכה הוא' אך מפשט דברי הר"ן משמע דלכתחילה זכה ההקדש) ומה שהקשה המ"א דאמאי לא זוכה להם ע"י חצירו, זה אינו דאפי' אי אמרינן טובת הנאה אינה ממון ודמי להפקר, אפ"ה אינו יכול לזכות דהא חב לאחרים והתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני, ובמציאה דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קני חבירו היינו מטעם דזכי לנפשי' והכא ר"ג לא הי' יכול לזכות בעצמו, וע"כ לא הי' יכול לזכות להם ע"י חצירו, וע"כ השכיר להם החצר, וזכו הם בעצמם מחמת החבר אבל במקום שיכול לזכות לעצמו יכול לזכות נמי לחבירו ע"י חצירו דלא כמו שכתב המ"א. וזהו לשיטת הש"ס דילן אבל לשיטת הירושלמי דאם אינו ראוי ליטול לא זכה א"כ אפי' זיכהו ע"י נמי לא מהני משא"כ אי אמרינן מחמת דחב לחבירו א"כ הוא בעצמו יכול לזכות וליכא הא דחב לחבירו וע"כ בירושלמי (פ"ג דמגילה) גבי הא דר"ח בר בא אע"ג דיהבו לי' פריטין למפלגא ליתמא ולארמלתא אעפ"כ לא זכי להו משום שאינו ראוי ליטול והמ"א תירץ משום דנתנם לו למי שירצה. וע"כ לא זכי להו:

עכ"פ לכאורה משמע דכיון דמטי ליד גיזבר פסק כח הבעלים כמו בהקדש ב"ה וע"כ אע"פ דשינה מדעת הבעלים אעפ"כ אינו צריך להפריש תחתיהן. עכ"ז נ"ל שצדקה לא דמי להקדש בדק הבית ואפי' מטי ליד גיזבר אעפ"כ אין כח הבעלים נפסק והראי' דהא אמרינן בב"מ (דף עח) ר' אליעזר אומר מגבת פורים לפורים מגבת העיר לאותה העיר כו' ר"א אומר מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח רצועה לסנדלו אלא א"כ התנה במעמד אנשי העיר והקשו דאמרינן בפ"ק דערכין (דף י) מעות של צדקה מותר לשנותן בכל מה שירצו ואפי' באו ליד גבאי ואפי' אמר מנורה זו לב"ה מותר לשנותה למצוה אחרת ע"ש כו'. ולי נראה דאפשר לחלק דמעות צדקה שאני שאין הבעלים רוצים שיפסוק כחם עד דמטי ליד עני ועיין ביו"ד (סי' רנ"ט) סעיף ג' במה שחילק הט"ז בין מעות של צדקה שהם בדרך מקרה ובין צדקה קבוע דמה שהוא בדרך מקרה אמרינן דמותר העני לאותו העני והקשה הט"ו דאמאי מותר כאן לשנות גבי מנורה או נר לבית הכנסת ע"ש הא אין זה דבר קבוע וע"ש בט"ז ונ"ל דבצדקה שאינו קבוע אינו רוצה שיפסוק כחו עד דמטי ליד עני ובפרט לדברי ר' מאיר שאומר הנותן דינר לעני לא יקח בו טלית טלית לא יקח בו חלוק מפני שמעביר על דעתו של בעה"ב. א"כ אפי' מטא ליד העני נמי אינו נפסק כח הבעלים וכמו שהבאתי לעיל מה שכתבו האחרונים דאין לומר דכל שנתן ליד גבאי יכול ליתן לעניים שירצה דאדרבא סתמא דמילתא כל אדם רוצה לעשות צדקה בנכסיו וא"כ אי אמרינן שכבר סילק כחו מהם א"כ נסתלק מן המעות. ולא באו מידו ליד העני אבל אי אמרינן דלא פקע כח הבעלים. ע"כ אע"פ שהוא ביד גיזבר אעפ"כ אם מטי אח"כ ליד העני הוי כמו שבאו מכחו ומידו ובירושלמי (פ"ג דשקלים) של בית ר"ג הי' נכנס ושקלו בין אצבעותיו זורק לפני התורם והתורם מתכוין ודוחפו לקופה כו' אילו שני כריים ותרם מא' מהן על חבירו. שמא לא פטר את חבירו (פי' וא"כ אע"פ שיהי' קריבין משל אחרים אעפ"כ פטר חובתו ג"כ) הנחת רוח להם שלא יהי' קרבן מתקרב אלא משלהם תחילה דהיינו מהמעות גופייהו של בית ר"ג. וע"כ אם נותן ליד גזבר אע"פ שנפטר הזה ממצות הצדקה אעפ"כ כיון שכבר נסתלק כח הבעלים ע"כ רצונם של הבעלים. דוקא שיתנו הם בעצמם:

והנה אמרינן בב"ב (שם) דב' פעמים אמר שלמה צדקה תציל ממות א' שמצילתו ממיתה משונה. וא' שמצילתו מדינה של גיהנם ואיזו היא שמצלתו ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. וע"כ צריך ליתן לכיס של צדקה. ובזה יתבאר הדרוש שהתחלתי א"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחן של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד. פי' ששאלו את שלמה בן דוד כיון שאמר ב' פעמים וצדקה תציל ממות והיינו ב' צדקות והצדקה היותר גבוה היינו נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה והיכי ליעביד ליתן לקופה של צדקה ע"ז שאלו עד היכן כחה של צדקה היינו מתי נפסק כח הצדקה. אם מדמטי ליד גיזבר נסתלק כח הבעלים. או עד דמטי ליד העני דאם נפסק כחו של צדקה מעידנא דמטא ליד גיזבר א"כ יש בזה חסרון אם נותן ליד הגיזבר דהא לא מטי מידו ליד העני. ולא מקרבה הנייתו אע"פ שכבר יצא ידי המצוה. אעפ"כ עיקר הנחת רוח הוא במה שנותן מעותיו מידו ליד העני. אך אי אמרינן דאע"פ דמטי ליד גיזבר. אעפ"כ לא נפסק כחו מהצדקה. ע"כ טוב יותר שיתן ליד גיזבר דאיכא תרתי לטיבותא הא' שאינו מבייש את העני. ואעפ"כ לא נפסק כחו. עד דמטי ליד העני:

וע"ז אמר צאו וראו מה פירש דוד אבא. פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד דאפי' נתן מכבר ליד העני אעפ"כ לא נפסק כחו. ואעפ"כ מה שמרויח העני ע"י מעותיו הרי הוא כאילו נתן לו משעה ראשונה וכמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש ט) על המדרש פ' בהר ויצבט לה קלי קליל זעיר בראשי אצבעותיו נתן לה והכתיב ותאכל ותשבע ותותר. א"ר יצחק ש"מ תרתי או ברכות שרת בידו של אותו צדיק או ברכה שרת במעיה של אותה צדקת אלא מן מה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר. אנו יודעין שברכה שרת במעי' של אותו צדקת כו' תני ר"י אומר יותר ממה שהבעה"ב עושה עם העני. העני עושה עם בעה"ב כו' וביארתי שם בארוכה שאע"פ שהברכה הי' לאחר שאכלה. והוא לא נתן לה רק קליל זעיר בראשי אצבעותיו. אעפ"כ שנתברך במעי' מגיע לו שכר כמו שהאכילה הרבה ולא נפסק כחו מהצדקה. ואפי' בשעה שאכלה ברשותי' דידי' קא מתאכיל. ולא נפסק כחו מהצדקה אפי' מטא ליד העני אעפ"כ הוי מעות של צדקה (וכן בהענקה אמרינן בפ"ק דקידושין (דף טו) דלא משתעבד מדר' נתן. אע"ג דכבר מטא לידי' אפ"ה הוא עדיין בתורת צדקה וכמו שכתב הש"ך בחוה"מ (סי' פו ס"ק ג') דהרמב"ם מפרש דבכל מילי דצדקה כגון מעשר עני ושאר צדקה נמי לא ס"ל כר' נתן דהדבר ידוע דהענקה מדין צדקה כו' ושאר צדקה נמי לא ס"ל כר' נתן כדתני' בתוספתא דפיאה מעשר עני אין משלמים בו החוב ופסקה הרמב"ם בפ"ו מה' מתנות עניים וכ"כ המרדכי פ"ק דב"ב בשם אבי העזרי על א' שהי' נושים בו מנה ונתנו לו צדקה דפטור מלשלם ממעות זה החוב ואפשר משום דאדעתא דהכי לא נתן לו הב"ה כי אם שיהנה הוא בעצמו ולא שיתן לאחרים וכמו דאמרינן בב"מ (דף עח) שאינו רשאי ליקח רצועה לסנדלו וזהו דוקא אם נותן לו בלב שלם ורוצה שיצליח מזה העני ע"כ אם מתברך אח"כ הוי כמו שנתן לו כל זה אבל אם אינו נותן לו בלב שלם כי אם שמתבייש ממנו וע"כ נותן לו. אבל אין רצונו באמת. מיד נפסק כח הצדקה:

וע"ז אומר זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד וכמו שביארתי שם בספרי שהשכר בעד הצדקה הוא לפי ערך הנאת המקבל ואם נותן פרוטה לעני והעני לוקח ככר בי' פרוטות נוטל שכר בעד כל הככר. כיון שבלא זה הפרוטה לא הי' יכול לקנות הככר וע"ז אומר זרעו לכם לצדקה כמו שאדם זורע גרעין א' ואח"כ מצמיח אותו גרעין ומתברך ונוטל אח"כ כמה גרעינין. כן בצדקה נותן פרוטה א' וכל מה שהעני מרויח אח"כ השכר הוא לבעה"ב ע"ז אומר זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד שבה. וכמו דאמרינן בסוכה (דף מט) אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה שנאמר זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד שבה דהיינו אם נותן ברצון טוב הרי כל מה שנתברך אח"כ שייך לבעה"ב אבל אם אינו נותן אלא בע"כ או מיד לאחר הנתינה נפסק כחו וכן בבועז כתיב ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר שנתן לה בעין טובה ע"כ אף שלא הי' רק קליל זעיר בראשי אצבעותיו אעפ"כ כתיב ותאכל ותשבע ותותר אע"פ שנתברך במעי' של אותה הצדקת השכר שייך לבועז וכמו דאיתא במדרש רות א"ר זעירא מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים:

ובזה ביארתי במ"א הא דכתיב (מ"ב א) ויאמר אלי' אל תראי כו' אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונ' והוצאת לי ולך ולבנך תעשה באחרונה כו' ותאכל הוא והיא ימים רבים כן הוא הקרי אבל המסורת הוא ותאכל היא והוא ימים רבים וביארתי במ"א שהמסורת הוא שמכיון שנתברך כד הקמח בשביל אלי' הרי עיקר הבעה"ב הי' אלי' שבשבילו נתברך וא"כ הרי הוא שלו. וכמו שביארתי במ"א על הא דאמרינן בב"ק (דף יו) גבי רב ספרא נהי דאפקרא אדעתי' דארי' אדעתי' דכ"ע לא אפקרי' וכתב הרא"ש שם דכיון שנעשה נס לר"ס מה שלא נעשה לכל אדם אדעתא שיזכה ר"ס הוא אבל המקר' הוא ותאכל היא והוא ימים רבים דכיון שנתברך כד הקמח שלה ע"כ היא הית' בעלת הבית וע"כ כתיב ותאכל היא והוא ימים רבים שהיא היתה בעלת הבית. וא"כ אע"פ שנתברך בשביל אלי' אעפ"כ כיון שזה הי' ע"י הצדקה שנתנה מתחיל' בעין טובה לאלי' ע"כ כל מה שנתברך אח"כ והוא אכל הוי כמו שהאכילה משלה וכמו דכתיב זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד כמו שע"י זריעה מתברכת והכל הוא של בעל הבית כן נמי מה שנתברך ע"י צדקה שייך נמי לבעה"ב וע"כ מה שנתברך אח"כ היא הי' בעה"ב וע"כ המקרא הוא ותאכל היא והוא ימים רבים וע"כ כששאלו את שלמה עד היכן כחה של צדקה דהיינו כמו שביארתי אימת נפסק כח הצדקה אם מדמטי ליד גזבר או עד דמטי ליד העני ע"ז אומר צאו וראו מה פירש דוד אבא שמלבד שאינו נפסק כח הצדקה מדמטי ליד גזבר אלא אפי' פזר נתן לאביונים רק שהוא פזר מעצמו בעין טובה צדקתו עומדת לעד ומה שנתברך אח"כ הוא נמי שייך לבעה"ב א"כ מכש"כ אם נתן ליד גזבר וכמו שאמר שלמה ב' פעמים וצדקה תציל ממות כו' ואיזו היא שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואינו יודע כו' והיכי ליעבד ליתן לארנקי של צדק' שבודאי אין כחו נפסק עד דמטי ליד העני צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד:

ע"כ אחיי ורעיי מה מאוד צריכים לרדוף אחר מצות הצדק' וכמו דאיתא במדרש (ס' בהר) שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא אשר עשיתי עמו אמר' לה הרבה פעולות וטובות עשיתי עמו בשביל פרוט' שנתן לי ויש לדקדק מהו הרבה פעולות וטובות מהו הפעולות כו' וכבר ביארתי לעיל שבזכות הצדקה אם נותן מרצונו אז אפי' מתברכת אח"כ הכל שייך להנותן כמו דכתיב ותאכל ותשבע ותותר ומה שנתברך אח"כ הי' השכר לבועז וע"ז אומר יותר ממה שהבעה"ב עושה העני כו' ובמ"א הארכתי בזה. ובזכות הצדק' ירחם ה' עלינו וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים ובא לציון גואל ב"ב א"ס:

דרוש לשבת הגדול

תנן במתניתין בפ"י דפסחים (דף קטז) ר"ג הי' אומר כל שלא אמר שלש' דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח 'ואלו הן פסח ומצה ומרור כו'. והנה בהגדה איתא כנגד ד בנים דברה תורה כו' חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וצריך להבין מהו השאלה ששואל החכם ומהו התשוב' שמשיבין לו שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן:

אך הענין יובן ע"פ מאי דאמרי' בפסחים (דף סא) שהפסח נשחט לאוכליו ובפסחים (דף פו) חמשה דברים באים בטומא' ואין נאכלים בטומא' העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור כו'. הפסח שבא בטומא' נאכל בטומא' שלא בא מתחילתו אלא לאכיל' אלמא דק"פ חלוק משאר הקרבנות שאינו בא אלא לאכילה. וכן אמרינן בפסחים (דף עח) נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם וכו' ובמוקדשין אינו כן אלא אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם ופירש"י משום דעיקר פסח לאכילת אדם קא אתי וכמו דאמרינן שם אמר רב כו' דתני' נמנו עליו חבורה אחת וחזרו ונמנו עליו ראשונים שיש להם כזית אוכלים ופטורים מלעשות פסח שני אחרונים שאין להם כזית אין אוכלים וחייבים לעשות פסח שני ר' נתן אומר כו' אלמא דרבנן סברי דכיון שאין לו כזית לאכיל' אינו יוצא וחייב בפסח שני. ובירושלמי (פ"ח דפסחים) הפרישו סתם כל מה שיבואו מנויו הם ר' אחא בר יעקב בשם ר' זעיר' מתניתא אמרה כן (פי' בתמיה' ואפשר שצ"ל מתניתא לא אמר' כן) ואם ימעט הבית מלמד שהם מתמעטין והולכין בלבד שיהא שם א' מבני חבורה הראשונ' וא' מבני חבורה השני' דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר בין מן הראשונה בין מן השני' כו' אין תימר כל מה שיבאו מנויו הן. הן בני חבורה ראשונה (פי' דר"ז הוכיח דמתניתא לא סברה כן דאי אמרינן דהפרישו סתם אמרינן דהוי כאילו נמנו כולם כא' מתחיל' א"כ איך שייך לחלק בין חבורה ראשונ' לחבורה שני') מה נפיק מביניהון הפריש פסחו ומשך ידו ונמנו אחר עמו ע"ד דר"ה כשר דהא יש מחבורה ראשונ'. על דעתי' דר"ז פסול על דעתי' דר"ה הקדש יחיד עושה תמורה דהא לא אמרינן דהוי כאלו נמנין כולן מתחילה וע"כ הוי הקדש יחיד ועושה תמורה (וצ"ל על דעתי' דר' זירא) על דעת ר"ה הקדש שותפין ואין הקדש שותפין עושה תמורה דהא הוי כאלו נמנו כולם מתחיל' נמנו עליו מאה ב"א כאחת ר"ה אמר יש כזית לכל א' וא' כשר ואם לאו פסול א"ר זעירא מקום שיש כזית לכל או"א מהם כשר ואם לאו פסול ותני כן נמנו עליו וחזרו ונמנו עליו מקים שיש כזית לכל או"א מהם כשר ואם לאו פסול וע"ש בק"ע ומובן מפירושו שרב הונא ור' זעירא אמרו דבר א' ע"ש:

ולי נראה דזה ג"כ מהחילוקים והנ"מ שבין ר"ה לר"ז והיינו שאם נמנו עליו הרבה ב"א זא"ז והאי דקאמר בירושל' נמנו עליו מאה ב"א כאחת הוא לאו דוקא או שהוא ט"ס וא"כ לדעת ר"ה שאומר דכולם הם מנויים משעה הראשונ' ע"כ הפסח פסול וע"ז אמר אם יש כזית לכל או"א כשר ואם לאו פסול אבל ר' זעירא אמר מקום שיש כזית לכל או"א כשר פי' שאנו מחשבים עד כמה שנמנו עליו והי' מספיק לכל או"א כשר אבל לאחר שנמנו עליו ועוד אין מספיק אינם יוצאים משא"כ לר"ה שכיון שנמנו עליו וחזר ונמנו עליו הרי הוא כאלו הם מנויים משעה הראשונ' וע"כ פסול לגבי כל אי וע"ז מביא ראי' ותני כן נמנו עליו וחזרו ונמנו עליו עד מקום שיש כזית לכל א' כשר ואם לאו פסול והוא ברייתא בש"ס דילן בפסחים (דף עח) נמנו עליו חבורה אחת וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת ראשונים שיש להם כזית אוכלים ופטורים מלעשות פסח שני. אחרונים שאין להם כזית אין אוכלים וחייבים לעשות פסח שני וע"ז מדייק ר' זעירא מקום כו'. והק"ע לא עיין בכל זה:

וכן בירושלמי הבאתיו (ח"א סי' א) אמר ר"א באחיות לא קודש ובחטאות כיפר האיך עבידא שחט שתי חטאות לשם חטאת א' המזבח בורר את הראוי לו ושתיהן אסורות באכילה שחט שני אשמות לשם א' המזבח בורר את הראוי לו ושניהם אסורים באכילה כו' ובפסחים לא כיפר שאין הפסח בא אלא לאכילה ועיין בסוגיא דפסחים (דף פח) בהא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן. אלמא דפסח חלוק בזה דהאכילה מעכבת משא"כ בחטאת אע"ג דאמרינן בפסחים (דף נט) דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין. ועיין תוספת שם שהוכיחו מהא דיבמות (דף צ) דאכילת כהנים בחטאת לא מעכבא ע"ש וכן יש להוכיח מהירושלמי שהבאתי דאע"ג דאסורות באכילה מחמת ספק אפ"ה כיפר ודוק. ויש להאריך בזה הרבה ועיין בסוגיא דפסחים דף עח]:

וא"כ כיון שנתבאר שהק"פ עיקרו לאכילה והאכיל' מעכבת וע"ז שואל החכם מה העדות והחקים כו' אשר צוה ה' אלקינו אתכם. פי' שנשתנה הק"פ מכל הקרבנות דאכילת הדיוט מעכבא משא"כ בכל הקרבנות דאפי' הקטרת אימורין אינה מעכבת חוץ מן הדם שהיא עבודה והכפרה תלוי' בזה וא"כ למה מעכב בק"פ האכילה וע"ו אומר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דבעינן שיהא טעם פסח בפיו. וכמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש יא) על הפסוק כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני כו' בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהי' להם כמרימי עול על לחייהם ואט אליו אוכיל. פי' שישראל בצאתם ממצרים הי' בבחי' נער ולא היו עדיין בני כוונה שיתכוונו כ"כ לעבודה שהיו משועבדים למצרים בטיט ובחומר וע"כ אם הי' מצוה להם מצוה שע"י מעשה הי' צריך כונה ואט אליו אוכיל פי' מצוה שהיא באכיל' ובאכילה אפי' לא כיון נמי יצא. וכמו שכתב הר"ן דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא שלא בכונה הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות שכן נהנה וה"נ טעם הק"פ נשאר בפיו. וע"ז אומר ואהי' להם כמרימי עול על לחייהם ואט אליו אוכיל:

וביותר ביאור יובן ע"פ מה שביארתי במ"א על הא דאמרינן פ"ק דחגיג' (דף ד) רב הונא כי מטי להאי קרא בכי וזבחת שלמים ואכלת שם עבד שרבו מצפה לאכול על שולחנו יתרחק ממנו דכתיב למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'. ויבואר ע"פ מה שכתב הט"א על מה שהקשו התוס' בפ"ק דחגיג' (דף ז) על הא דאמרינן בעולות נדרים ונדבות במועד באות ביו"ט אינם באות. והקשו התוס' דאמאי לא מייתי נדרים ונדבות ביו"ט משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה ותירצו דמיירי שכבר קרב שלמי שמחה והקשה שם הט"א ע"ש והעלה בתירוצו על קושי' התוס' וז"ל ונ"ל דאע"ג דיוצא י"ח ש"ש בנו"נ בכל ענין אפ"ה אין קריבין ביו"ט דהא בלא"ה כל הנדרים ונדבות חוץ מעולה יש בהן צורך הדיוט דהא הבשר נאכל ואפ"ה אין קרב ביו"ט מטעמא דמפרש בפ"ב דביצה (דף כ) דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו פי' דעיקר השחיטה הוא משום צורך גבוה נעשית ולא משום אכילת הדיוט ונעש' צרכי הדיוט טפל לשל גבוה ה"נ אע"ג דיוצא ידי חובת ש"ש בנדרים ונדבות מ"מ עיקר השחיטה נעשית לשם נו"נ שמחויב ועומד מכבר אלא שממיל' יצא י"ח ש"ש דהא יש לו בשר במה לשמוח נמצא צרכי הדיוט בשמחה נעשה טפל לשם גבוה משא"כ באם הביא שלמים מיוחדים לשם ש"ש דהשתא עיקר הקרבן נעש' לצרכי הדיוט שיהא לו בשר במה לשמוח אלא שהתורה הקפידה על בשר שמחה זה שיהא של קרבן דוקא נמצא עיקר השחיט' נעשה לצורך אוכל נפש דהדיוט אלא שלצורך הדיוט זה א"א בלתי הקרבה הילכך נעשית צורך גבוה טפל לשל הדיוט ומותר להקריב ביו"ט דה"ל כאלו חלק גבוה זוכה משולחן הדיוט ממצות המקום:

ויש לי להביא ראי' לדבריו ממה שכתבו התוספ' בפ"ג דביצה (דף כז) שכתבו שם וזה לשונם ותירץ ר"י דתחת תבשילו הואיל ואית בי' נמי צורך גבוה בטל לי' צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאלו הוא כולו של גבוה. הכא נמי גבי תרומה נימא הכי. וקשה לפ"ז דא"כ צליית פסחים האיך דחי יו"ט הא אית בי' צורך גבוה כי אם צלי אש ואמאי לא בטיל אצל מצות גבוה את מה שיש להדיוט אלא ודאי יש לומר דאין קושי' מטעם זה דמצות גבוה לא בטלה חלק דהדיוט וגבי שלמים שאני דעיקר הקרבה בשביל גבוה כו' ע"כ אלמא דגבי פסח נמי אמרינן דלא בטל חלק דהדיוט מאחר שעיקרו לצורך אכיל' וה"נ בשלמי שמחה שעיקרן לצורך אכיל' לשמוח בבשר ע"כ אמרינן דחלק גבוה הוא טפל אצל חלק דהדיוט וע"כ שלמי שמחה קריבין ביו"ט משא"כ נדרים ונדבות וכמו שכתבו התוס' בביצ' (דף כא) דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט כו' ואפי' לר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא מ"מ אותו ממון זכה משולחן גבוה דהא עיקר הקרבן בשביל גבוה והילכך נהי דהוי ממונו לקדש בו האשה מ"מ כל העבוד' לצורך גבוה הם עושים. והכי מוכח בב"ק (דף עו) דאמרינן שם גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אמרי בשלמא אטביח' לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דמרי' קא טבח אלא אהקדש לחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים כו' הכא במאי עסקינן בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא. ופירש"י דריה"ג בפ"ק הילכך לאו מכיר' היא ומיהו מרשות מרא קמא אפקעינהו שם הקדש וכי קא טבח לאו דמרי' קא טבח אלמא דאפי' לריה"ג דאמר ק"ק ממון בעלים הוא אפ"ה העיקר הוא של גבוה דהא לא מחייב אטביח' שאח"כ משום דמרשות מ"ק אפקעינהו שם הקדש. והנה בל"א פירש"י דבטביח' לא מחייב דבשעת טביח' דהקדש נינהו דכי אמר ריה"ג ממון בעלים מחיים אבל לאחר טביח' לא אלא משולחן גבוה קא זכי כו' אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהוי התם שחיט' וזריק' והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה לא ואכתי ממון בעלים הוא:

והנה בס' המקנה בקידושין (דף נב) כתב דאפי' לריה"ג אינו אלא ממון בעלים בבשר אבל לא באימורים. דהוי מחיים ממון גבוה. וע"כ לא מתחייב אמכירה דלא הוי מכרו כולו. וכן אשחיטה לא הוי טבחו כולו דהא האימורים הוי אפי' מחיים ממון גבוה אפי' לריה"ג וכ"ת דא"כ כי מוכר לאח"כ לתחייב משום דתחילה כי הקדיש הוי מכירה לגבי האימורים ואח"כ לתחייב אמכירה שלאח"כ על הבשר וכתב דלא מצטרף כמו דאמרינן בב"ק (דף עח) מכרו חוץ משלשים יום לא מהני עכ"ד:

והנה בירושלמי דב"ק (פ"ז ה' ה) אמרינן ר' זעירא בעי מכר חצי' מהו. חצי' לזה וחצי' לזה מהו. פי' דמיבעי לי' אם מכר לחצאים אם מהני ואח"כ מיבעי לי' מכר חצי' לזה וחצי' לזה אי מהני אך אפשר לומר דלא מיבעי לי' אלא בב"א אבל לא בזה אחר זה ועוד דלהירושלמי ניחא מתניתין ולא צריך לאוקמי כריה"ג דלדידי' אע"פ שמקדיש לבדק הבית אפ"ה לא הוי כמכירה. וכמו שהבאתי הירושל' בספרי ע"י (סי' טז) הירושל' דב"ק (פ"ז ה' ד) ר' יוסטא בר מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתיטבול למעשרות מתיב ר"ל והתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוות' הפודה אינו כלוקח אלמא דלר"ל הקדש לא הוי כמכירה והא דלא קשה לר"ל דמשני דהקדש לא הוי כלקיחה א"כ אמאי אינו מתחייב לאח"כ כמו שהקשה רש"י לריה"ג דמ"ט לא מהני מכירה שאח"כ. או דאמאי לא מהני טביחה שאח"כ זה אינו דמכירה שאח"כ לא מהני דלא סבר כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא. וע"כ אינו יכול למכור ומה שהקשה רש"י הוא רק לריה"ג דס"ל דיכול למוכרו כמו דאמרינן בפסחים (דף צ) והא ליכא לאוקמי כריה"ג דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אבל לר"ל ס"ל דאינו יכול למוכרו וטביחה נמי לא מיחייב דר"ל אזיל לטעמי' בב"ק (דף עז) והני קדשים הואיל וליתנהו במכירה ליתנהו בטביחה אבל לשיטת הש"ס דילן לס"ד שהקד' הוא כמו מכיר' ומוכרחין אנו לתרץ כריה"ג וא"כ קשה דאמאי לא מהני מכירה שאח"כ אלא ודאי הוא כמו שכתב המקנה דאימורין הוי ממון גבוה אפי' מחיים והא דלא מתחייב אמכירה שבבשר אח"כ הוא משום דהמכירות לא מצטרפי וקצת יש לי להביא ראי' למה שכתב המקנה דאימורין הוי ממון גבוה מחיים אפי' לריה"ג דהא אמרינן בפ"ק דב"ק (דף יג) שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן. כו' ואי אליבא דר' נתן הא אמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כו' וא"כ קשה לכאורה לדעת הפוסקים והטור (סי' ת"י סי' לד) דהא דאמרינן דמשתלם מדר' נתן היינו כשהשני הי' פטור מיד אבל לא כשנפטר אח"כ דהיינו שאין לו ממה לשלם וא"כ אי אמרינן דלריה"ג דהאימורין מחיים נמי הוי ממון בעלים והא התם מיירי לריה"ג כמו שכתבו התוס' וע"כ אי אמרינן דהאימורין מחיים הוי ממון בעלים אלא דאח"כ כששחט הוי האימורין של גבוה וא"כ הוי כמו שנפטר אח"כ וא"כ אמאי אמרינן כדר' נתן לענין שגובה מבשרן כנגד האימורין. ודוחק לומר כיון דאנן ידעינן שסוף כל סוף לא יהי' ממה לשלם ע"כ משתלם אע"פ שמחיים הוי ממון בעלים ולפי מה שכתב הקצה"ח (סי' תי) דהא דאמרינן לר"י הגלילי דהמוכר עולתו ושלמיו מכור בפסחים (דף צ) היינו לבשר שיאכל הקונה את הבשר אבל שישחט ויזרוק על שם הקונה מודה ריה"ג דלא מהני דהזבח אינו נשחט ונזרק אלא לשם בעלים הראשונים. ע"ש שמתרץ הרמב"ם שפסק כריה"ג ואעפ"כ פסק דהמוכר עולתו ושלמיו אינו מכור ולפ"ז א"ש הא דלא דקדק רש"י על המכירה דהא שייר במכירה דהא אינו יכול למכור אלא הבשר אבל הקדושה קדוש לשם בעלים הראשונים:

עוד נראה לי דאפ"ל דהטעם הא דלא דקדק רש"י על הטביח' ולא על המכירה משום דאם מוכר בודאי אינו מוכר האימורים וכמו דאמרינן בחולין פ' ראשית הגז (דף קלח) אלמא מתנות דכהן לא מזבין אינש כו' לא שייר הלוקח חייב דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך וא"כ מכש"כ שלא מכר לו האימורים שהם מנתא דצורך גבוה וע"כ הוי שיור במכירה [וכן בירושלמי (פ"ג דפיאה מפני שמכר לו חוץ מחובתו פי' דכל שהוא חייב ליתנו לכהן לא מכר לו ודע דשם שגה המפרש מהרא"פ ומהר"ש דתנן התם אמר ר' יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר שדהו הוא נותן פאה לכל ואמרינן התם עד כדון כשהתחיל לקצור. אפי' כשלא התחיל נשמעינה מהדא לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר המוכר חייב ואם לאו הלוקח חויב ר' ירמי' בשם ר' יוחנן דר' יהודה היא שני' היא תמן בין שהתחיל לגזוז את צאנו ובין שלא התחיל וכא לא שני' בין שהתחיל לקצור ובין שלא התחיל ופירשו וכי שני' היא התם בין שהתחיל ללא התחיל שהרי לא כתיב בגוזזכם] דנימא שאין החיוב בא אלא לאחר שכבר התחיל והכא נמי לא שני לן ונעלם מהם הגמ' דחולין (דף קלח) אמר לי' רבא והא מר הוא דאמר והוא שהתחיל בעל השדה לקצור וכ"ת ה"נ והוא שהתחיל לגזוז בשלמא התם ובקוצריכם את קציר ארציכם מעידנא דאתחיל לקצור מחייב בכולי' שדה אלא הכא מעידני' דאתחיל למיגז לא מיחייב בכולי' עדרי' אלמא דהטעם דהתם ליכא למימר והוא דאתחיל לגזוז דהא מחמת זה לא מיחייב בכולי' עדרי' ודלא כמו שפי' המהרא"פ ומהר"ש:

הרי נתבאר שיש חילוק בין נדרים ונדבות לשלמי שמחה שבנדרים ונדבות העיקר הוא לצורך גבוה משא"כ בשלמי שמחה וא"כ בנדרים ונדבות העיקר הוא בשביל גבוה:

והא דאוכלים הבעלים משולחן גבוה קא זכי משא"כ בשלמי שמחה שעיקרם הוא לצורך הדיוט ומצות התורה שצריך מזה להקריב האימורים כמו שכתב הט"א:

וע"ז אומר רב הונא כי מטי להאי קרא בכי וזבחת שלמים ואכלת שם ומהאי קרא מפיק לה בפסחים (דף ע) לענין שלמי שמחה דאמרינן התם אמר ר' אלעזר שלמים ששחטן מעיו"ט אינו יוצא בהם לא משום שמחה כו' דכתיב וזבחת ושמחת שם בעינן זביחה בשעת שמחה ועיין תוס' שם וע"ז אמר עבד שרבו מצפה לאכול על שולחנו פי' שהקב"ה מצפה לאכול על שולחנו. פי' משא"כ בשאר נדרים ונדבות שעיקרן הוא משום גבוה ובעלים משולחן גבוה קא זכי. משא"כ בשלמי שמחה שעיקרן משום הדיוט ורבו מצפה לאכול על שולחנו יתרחק ממנו:

וא"כ כיון שנתבאר דשלמי שמחה עיקרה לצורך הדיוט וחלק הדיוט אינו בטל אצל חלק גבוה וא"כ בפסח נמי אין חלק הדיוט בטל אצל מצות גבוה וכמו שכתבו התוס' בביצה (דף כו) שהקשו דצליית פסחים היכי דחי יו"ט הא אית בי' צורך גבוה כי אם צלי אש ואמאי לא בטיל אצל מצות גבוה את מה שיש להדיוט ותירצו דאין זו קושי' מטעם זה דמצות גבוה לא בטלה חלק דהדיוט וגבי שלמים שאני דעיקר הקרבה בשביל גבוה. ולכאורה צריך להבין דהא פסח הוי קרבן של חובה. ואמאי לא יבטל חלק גבוה את חלק ההדיוט כמו בשלמים אך הענין הוא דמצינו קולא יותר בפסח. דהוי כשלו וכמו דאמרינן בפסחים (דף פט) אמר עולא ואתימא ר' אושעי' אפשר ידעין חברין בבלאי טעמא דהאי מילתא זה הפריש טלה לפסחו וזה הפריש מעות לפסחו. האיך הקדש חל על הקדש אמר אביי אי לאו דאוקמי ר' אושעי' לההוא בממנה זונה על פסחו ורבי היא כו' אבל בפסח לא משייר אינש במעות ודאי משייר דמעיקרא כי מפריש להו אדעתא דהכי מפריש כו' מאי רבי דתניא אם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח ופירש"י אם יחסר לו מעות שאין לו במה ליקח צורכי אכילת הפסח כגון עצים לצלייתו רשאי הוא למוכרו כו' שאם אין לו ממנה עמו אחר על פסחו כו' שע"מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן כו' חד אמר בעצים לצלותו כ"ע לא פליגי דכיון דתקנתא דפסח כגופ' דפסח דמי כו' ועיין ברמב"ם עכ"פ בעצים לצלייתו משייר נמי בפסח שיכול ליקח בהמעות עצים לצלייתו. וכן נמי מצה ומרור ועיין במ"ל ברמב"ם (פ"ד מה' ק"פ):

ובירושלמי (פ"ח דפסחים) ר' אלעזר בשם ר' הושעי' תנאי ב"ד הוא שיהא זה מפריש את פסחו וזה מפריש את מעותיו ממנה אותו על שלו. והמעות יוצאים לחולין מה יוצא לחולין וחוזר וקודש או לכך הקדישו משעה ראשונה (פי' אם המעות מתחללין על הפסח שהפסח יוצא לחולין בשעה שנותן המעות וחוזר וקודש או לכך הקדישו משעה ראשונה כמו דאמרינן בפסחים (דף צ) דבמעות משייר אינש פי' שלא הפריש אלא לצאת י"ח פסח ולא בתורת הקדש וכמו שפי' רש"י שם דבמעות משייר אינש לתתם מתת חולין לבעל הפסח ע"ש מה נפיק מביניהון הפריש מאה מנה לפסחו והמנה אותו על חמשים אין תימר יוצא לחולין וחוזר וקודש שאר המעות חולין הם אין תימר לכך הקדישו משעה ראשונה שאר המעות הקדש הן ר' יעקב בר אחא כו' הגע עצמך שהמנה אותו על חנם מה אית לך יוצא לחולין וחוזר וקודש כו' ועיין בק"ע ואלולי מסתפינא היתי אומר שהוא ט"ס וצ"ל מה נפיק מביניהון הפריש מאה מנה לפסחו והמנה אותו על חמישים אין תימר יוצא לחולין וחוזר וקודש שאר המעות קודש הם. דכיון שהשיור הוא בפסח שהפסח יוצא לחולין וחוזר וקודש והוא לא נמנה רק בעד חמשים מנה א"כ ממילא השאר קודש אבל אם השיור הוא במעות דמשעה ראשונה לא הקדיש אלא לשם פסח וע"כ מכי נתן לחבירו החמישים ואין צורך לשאר החמישים הם ממילא חולין וכן אם ממנה אותו בחנם הרי הם ממילא חולין (ואפשר לקיים הגירס' כמו דאיתא בירושלמי נמי ועיין בק"ע ואין כאן מקום להאריך):

ולכאורה קשה כיון דקיי"ל דקדושת הגוף לא פקע בכדי וכמו דאיתא בנדרים (דף כט) ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרו' וקודשו' פדאן חוזרו' וקודשו' עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן א"ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה כו' א"ל רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקע בכדי. קדושת הגוף לא פקע בכדי וא"כ איך אמרינן דיוצא לחולין וחוזר וקודש כיון דקדושת הגוף לא פקע בכדי [ולכאורה אפשר לומר כמו שכתב הנתיבות (סי' רמא) על הרא"ש שכתב במס' סוכה במתנה ע"מ להחזיר דמוכרח אח"כ להקנות לו בחזרה ע"ש והקשה מהא דאמרינן בב"ב (דף קלז) שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו ה"ז מוקדש ומוחזר דאיך יכול להקנות לו אח"כ כיון שהוא הקדש ותירץ דמיירי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דיכול למכור עולתו ושלמיו והקשה שם על הנ"י דאפי' מכרו והחזירו מהני וא"כ אפי' בקדשי ב"ה נמי מהני. ותירץ ע"פ מה שכתב הר"ן פ' המגרש גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני. ונישאת לפלוני דהגט בטל והקשה דאיך הגט בטל. שהרי אם נישאת לזה שנאסרה עליו ונמצא גט בטל דאין קידושין תופסין וא"א לה להנשא ותירץ דכיון שא"א לגט להתבטל אלא מחמת חלות הנשואין ה"ה כאלו אמר לה הרי את מותרת לכל אדם. אלא שאם תנשא לפלוני הרי את אשתו עד שעת הנשואין ומשעת נשואין ואילך אלא שבשעת נשואין אי את אשתי אע"ג דמסקינן לקמן בהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון דפסקה פסקה ה"מ היכא דיום א' פסקה לגמרי אבל הכא לא פסק אלא לענין שאפשר לנשואי אותו פלוני לחול וכתב דה"נ כיון שהוא התנה ע"מ שתחזירהו לי ולא אמר התנאי שלו רק שיהי' יכול לחזור ולהקנות בקנין ואף שאח"כ לא יהי' שלו וא"כ יהי' ג"כ הקדש קודם החזרה ואחר החזרה. רק שבשעת חזרה לא יהי' הקדש ואף דקדושה בכדי לא פקע מ"מ כיון דהכא לא פקע אלא בכדי שייתקיים התנאי כדי שיהי' אפשר להקדש לחול ע"כ מהני וא"כ לפ"ז אפשר לומר דגבי פסח נמי כיון שיוצא לחולין וחוזר וקודש ע"כ מהני אף דקדוש' הגוף לא פקע בכדי וקצת ראי' לזה דהא במס' נדרי' (ד' כט ושם) איתא א"ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה. ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי כו' וכתב הרא"ש שם דהכי אמר בפ' המגרש לענין גט דאם אמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי. כיון שפסקה פסקה וה"ה נמי לענין קידושין דמקשינן הוי' ליציאה וא"כ כיון דהקדש מדמינן לקדושין וקידושין מדמינן לגט כמו שכתב הרא"ש וע"כ כיון שכתב הר"ן דגבי גירושין מהני שתחיל' תהא אשתו ואח"כ תהא מופסקת שתחול התנאי ואח"כ הרי היא כמו בתחיל' וא"כ הוא הדין בהקדש מהני אך אעפ"כ זהו דוחק:

וע"כ נראה לי שהירושלמי לטעמי' אזיל דס"ל דקדושת הגוף פקע בכדי וכמו שהבאתי בספרי עמק יהושע (סי' יא) ובספרי זה דהירושלמי ס"ל דקדושת הגוף פקע בכדי וכמו דאית לי' לאביי בנדרים (דף כט) וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דקידושין) דגרס התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה כל שלשים יום ה"ז עולה לאחר שלשים יום יצתה לחולין מאלי' הרי את מקודשת לשלשים יום ה"ז מקודשת מה בין הקדש ומה בין אשה מצינו הקדש יוצא בלי פדיון ולא מצינו אשה שיוצאה בלא גט:

ובזה יתיישב לשון הגמ' בפסחים (דף פט) אמר עולא ואתימא ר' הושעי' אפשר ידעין חברין בבלאי טעמא דהא מילתא ויש לדקדק מהו חברין בבלאי דוקא ע"כ נראה לי לבאר כמי שביארתי דלשיטת הירושלמי איפשר לומר דלאחר שהקדישו לפסח יצא לחולין ע"ז אומר אפשר ידעין חברין בבלאי פי' דס"ל להש"ס בבלי דקדושה לא פקע בכדי. ועל זה אומר זה הפריש טלה לפסחו. וזה הפריש מעות לפסחו. האיך הקדש חל על הקדש דקתני מעות שבידו חולין. משום דהש"ס בבלי אזלי לשיטתייהו דס"ל דקדושת הגוף לא פקע בכדי. כמו דאיתא בנדרים (דף כט) א"ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ועולא דאמר ידעין חברין בבלאי טעמא דהא מילתא למי לטעמי' דס"ל כשיטת הירושלמי דקדושה פקע בכדי. וכדאמרינן (שם) דעולא אמר כיון שנקצצו שוב אינן פודן (אך אפשר לדחות דזהו גבי קדושת דמים) עכ"פ לשיטת הירושלמי אף קדושת הגוף פקע בכדי וע"ז אומר ידעין חברין בבלאי טעמא דהאי מילתא פי' דס"ל דקדושת הגוף לא פקע בכדי א"כ א"א לומר כטעם הירושלמי דיוצא לחולין וחוזר וקודש וא"כ זה הפריש טלה לפסחו וזה הפריש מעות לפסחו האיך הקדש חל על הקדש [ועוד אפשר לומר כיון דאמרינן בירושלמי דהוי תנאי ב"ד. ע"כ יכולים להפקיע הקדושה אפי' בקדושת הגוף. כמו דאיתא בשבועות (דף יא):

וכיון שנתבאר שע"מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן בכדי שיוכלו לקנות בעד המעות עצים לצלייתו ואפי' ליקח מצה ומרור וע"כ כיון שיש לו חלק בהפסח שיוכל ליקח מצה ומרור. וכמו דאמרינן בפסחים (דף צ) מהיות משה החייהו משה ורבי סבר החי' עצמך משה. וכתבו התוס' תימא כיון דמקרא נפיק מה צריך לטעמא שע"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן ותירצו דקמ"ל קרא דדעתו לכך וע"כ כיון שיכול לקנות בעד המעות של הפסח מצה ומרור לאכילתו וכמו שפירש"י התם אם יחסר לו מעות שאין לו במה ליקח צרכי אכילת פסח כגון עצים לצלותו רשאי הוא למוכרו ע"כ ודאי דמותר לצלותו ביו"ט ולא אמרינן דבטל חלק הדיוט אצל חלק גבוה. וע"כ שואל החכם מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם שאין הפסח כשאר שלמים דמשולחן גבוה קא זכו והכא לא בטל חלק הדיוט אצל חלק גבוה והאכיל' שאוכלים הפסח הוא העיקר. וע"ז הוא התשובה אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וכמו שביארתי על הא דכתיב כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני כו' ואהי להם כמרימי עול על לחייהם ואט אליו אוכיל שהעיקר של הק"פ יהי' האכילה:

וא"כ נתבאר ששאלת החכם הי' על שהפסח עיקרו לאכיל' ולמה אינו כשאר הקרבנות דבטל חלק הדיוט אצל חלק גבוה והאכיל' אינו מעכב. וע"ז הי' התשוב' אף אתה אמור לו כהלכות כו' וכמו שביארתי. וע"ז אומר רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם. שרשע אמר בהיפוך למה העבודה הזאת דהיינו זריקת דם והקטרת אימורים שהוא חפץ יותר באכילת רשות. וכמו שביארתי במ"א על הא דאמרינן ביומא (דף עה) תנא משמי' דריב"ק אל תקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר הטעון שחיט' אמר רבי וכי מכאן אתה למד כו' והלא כבר נאמר כו'. ודקדקתי דמהו הלשון של וישטחו להם שטוח מלמד שירד להם הטעון שחיט' ומה שייך זה לכאן. אך הענין הוא דכתיב ויתאוו תאוה שהם בקשו לאכול דוקא דבר הגשמי כדי שיתאוו תאוה ולא מן השלמים כיון דמשולחן גבוה קא זכי ועיין בחולין (דף יז) וכמו שביארתי שהוא ענין רוחני והמן יורד מן השמים והוא נמי לחם רוחני וע"כ אמר משה הצאן ובקר ישחט להם שרצה שירד להם שליו מן השמים וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף נט) הי' ריב"ב אומר אדה"ר מיסב בג"ע הי' והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו הנחש כו' התם בבשר היורד מן השמים אין כי הא דר' שמעון ב"ח הוה קאזיל באורחא פגע בי' הנך אריוותא דהוי נהמי לאפי' אמר הכפירים שואגים לטרף נחיתו לי' תרתי אטמתא חדא אכלוה וחדא שבקוה אייתי ואתי לבי מדרשא בעי עלה דבר טמא הוא זה או דבר טהור א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים בעא מיני' ר' זירא מר' אבוה ירדה לי דמות חמור מהו כו' אין דבר טמא יורד מן השמים ונרא' לי דכמו דאין דבר טמא יורד מן השמים ה"נ דבר היורד מן השמים אינו טעון שחיט' וכמו דאמרינן בחולין (דף כו) בהמה שנבראת מן היבשה הכשירה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בלא כלום. עוף שנברא מן הרקק הכשירו בסימן א' וא"כ מה שיורד מן השמים אין טעון שחיט' וע"כ בקש משה שיהא השליו יורד מן השמים כמו המן שהוא ענין רוחני ולא יתגשמו מזה אך הקב"ה אמר שאדרבא יעשה להם כרצונם ולא יום אחד כו' עד אשר יצא מאפם והי' להם לזרא. ע"ז אמר וישטחו להם שטוח מלמד שירד להם דבר הטעון שחיט' כמו דכתי' ויגז להם שלוים מן הים. וע"ז מביא ראי' מהא דכתיב וימטר להם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף דבר הבא מן הרקק. עכ"פ הרשעים רוצים דוקא לענין הגשמי כדי להתאוה תאוה וע"כ שואל מה העבודה הזאת לכם שאין רצונו בעבודה דהיינו בהקטרת אימורין וזריקת הדם רק באכיל' עצמית וע"ז שואל כיון שעיקרו הוא לאכיל' א"כ למה העבוד':

ובזה יתיישב מה שהקש' הט"א מהא דאמרינן בנזיר (דף כג) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני ב"א שצלו פסחיהן א' אכלו לשם מצוה ואז אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכיל' גסה ופושעים יכשלו בם. והקש' הט"א דמאי מקשה ר"ל נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד דאמאי לא מוקי לי' כשיטתי' דס"ל בפסחים (דף קיד) דמצות צריכות כונה וע"כ ניחא דזה שאכלו לשם מצוה יצא וזה שלא אכלו לשם מצוה לא יצא ע"ש מה שתירץ ובספרי ע"י (דרוש יא) הקשיתי ע"ז דאכתי לוקמי במצה שזה אכלו לשם מצוה יצא וזה שלא אכלו לשם מצוה לא יצא:

אבל לפי מה שביארתי ניחא דישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. פי' דרכי ה' דרך התורה ישר מאד. דהיינו לפי מה שביארתי בפסח שעיקרו לאכיל' וע"כ מותר לצלותו על האש ביו"ט והטעם הוא שיהי' הטעם פסח בפיו וכמו דאמרינן אף אתה אמור לו כהלכות הפסח כו' מפני שהי' בבחי' נער ע"כ המצוה היא דוקא באכילה כמו שביארתי ואעפ"כ אוכלו למצוה ולא להנאת עצמו לאוכלו לתיאבון אבל הרשע אומר שכיון שעיקרו לצורך אכיל' ע"כ הוי כמו סתם אכיל' ואוכלו בתורת אכיל' גסה ודומה לו כמו אכילת חולין משא"כ הצדיק אוכלו בכונה לשם מצוה ואע"פ שצלייתו דוחה יו"ט ולא אמרינן בי' משולחן גבוה קא זכי ולא בטל חלק הדיוט אצל חלק גבוה אעפ"כ נזהר לאוכלו לשם מצוה משום דהוי קרבן ויש בה חלק דלגבוה סלקי וע"ז אומר לשני ב"א שצלו פסחיהן זה אכלו לשם מצוה וכו' דלכאור' הוא מיותר דה"ל למימר ב' ב"א שאכלו את פסחיהם זה אכל לשם מצוה וזה כו' אך לפי מה שביארתי ניחא שאומר שצלו כו' שמזה הדרך גופי' צדיקים ילכו בם ומתכונים דוקא לשם מצוה שאף שמהצליי' שצולין אותו ביו"ט מוכח שהעיקר הוא האכיל' ושחלק הדיוט לא בטיל אצל חלק גבוה. אך היינו מטעם דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ובעינן שיהא טעם פסח נשאר בפיו להשריש בלבו ענין י"מ וכמו שביארתי ורשעים יכשלו בם שאומרי' שזהו כמו אכילת חולין ואוכלו לשם אכיל' גסה. ועוד שהפסח נאכל על השובע וע"כ אוכלו לשם אכיל' גסה ממש משא"כ הצדיק אינו אוכלו לשם אכיל' גסה והא דנאכל על השובע הוא כדי שיהי' טעם פסח נשאר בפיו. וע"ז אומר כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם שמדרכי התור' הצדיק ילך בה והרשע יכשל אבל במצה אם זה אוכל לשם מצוה וזה אינו אוכלו לשם מצוה הם כמו ב' דרכים שזה מקיים המצוה וזה אינו מקיים המצוה:

וע"כ כיון שביארתי ענין אכילת ק"פ ע"כ אחיי ורעיי מה מאוד צריך ליזהר בחג הקדוש הזה שיהא כל עיקר הכונ' לשם מצוה ולשמוח בשמח' של מצו' דוקא ולא לשמוח בהחג בשמח' של קלות ראש כמו דאמרינן סקבא דשתא ריגלא ובפרט בימי ספירת העומר דאמרינן במדרש (פ' אמור) שבע שבתות תמימות תהיינה ואימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. ואיתא במדרש שם ר"י ורשב"ל אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען הדא הוא דכתיב ונתתי לזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור ר"ל אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו הוי אומר בזכות קמח שעורים כו' היא שעמדה להם בימי גדעון שנא' ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין. ולכאור' צריך להבין אמאי יהי' מצות העומר קלה יותר מכל המצות מה שאומר אל תהי' מצות העומר קלה בעיניך. אך הענין הוא שאומר אל תהי מצות העומר קלה בעיניך היינו משום שכל המנחות באות מן החטין ומנחת העומר באה מן השעורים:

ע"ז אמר אל תהי מצות העומר קלה בעיניך מחמת שהוא מן השעורים ע"ז אומר שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו. פי' מנחת סוטה שהוא דוגמת העומר שבאה ג"כ מן השעורים כמו דאמרינן בפ"ב דסוטה (דף יד) כל המנחות באות מן החטין וזו באה מן השעורין מנחת העומר אע"פ שהי' באת מן השעורים היא הי' באה גרש וזו באה קמח דעל ידי מנחת סוטה שבאה ג"כ מן השעורים נעשית שלום בין איש לאשתו. והיא שעמדה להם בימי גדעון כו' ובאמת צריך להבין דאם מצות העומר גדולה כל כך אמאי היא באה מן השעורין ויובן הענין ע"פ מאי דכתיב (שופטים ו) ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה והושעת את ב"י מכף מדין כו' ויאמר אליו בי אדוני במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה כו' ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את אזבח הבעל אשר לאביך כו' (ובשופטים ז) כתיב ויבוא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום כו' והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין ויובן הענין ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה) ורבא אמר מנחת העומר שקמצ' שלא לשמה כשירה ושירי' נאכלין ואינה צריכ' מנחת העומר להתיר' שאין מחשבה מעלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבוד' ובמקום הראוי לעבוד' במי שראוי לעבוד' לאפוקי כהן בעל מום ובדבר הראוי לעבוד' לאפוקי מנחת העומר דלא חזי דחידוש הוא ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי נפגם המזבח ופירש"י בדבר הראוי לעבוד' כגון מנחת חיטים אבל מנחת העומר של שעורים אינה ראוי אלא לעבוד' זו בלבד להתיר ולא משום קרבן אתי' ואי משום מנחת סוטה לאו ראוי' היא דמנחת סוטה באה קמח ושל עומר גרש ועוד דלאו עבודה הוא דלברר עון קא אתי. והאי דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרי' חטאת והתוס' הקשו דא"כ מנחת קנאות לא תיפסל שלא לשמה ונראה לפרש דחשיב מנחת העומר דבר שאינו ראוי לפבוד' משום דאפי' לגבוה אסור להקריב חדש קודם העומר וא"כ מוכח מזה שאין המחשבה פוסלת אלא במקום הראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבוד' ובמי שראוי לעבוד' לאפוקי כהן בעל מום:

ובזה יתבאר הא דגדעון שאמר בי אדוני במה אושיע את ישראל שלא ידע באיזה זכות, אך באמת ניצולו בזכות העומר שהי' בימי פסח (וכמו שפי' רש"י על איפת קמח מצות) אך א"כ צריך להבין מפני מה היא באה מן השעורים שהוא מאכל בהמה ואמאי לא באה מן החטים, אך הטעם הוא שהקב"ה אמר הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות וא"כ כיון שכללות העולם נידון בפסח, וכל עיקר חיות העולם תלוי בזה (וכמו שהבאתי בספרי מה שהקשה הר"ן על הא שבר"ה נידונים והלא בפסח נידונים ג"כ בחיות, שכל החיות תלוי בתבואה שבשדה) וע"כ רצה הקב"ה שהעומר יתקבל ברצון, וע"כ צוה להקריב מן השעורים שהוא חידוש שלא מצינו קרבן מן השעורים, ולא הוי דבר הראוי לעבודה, ועוד דלא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל, כמו שכתבו התוס' במנחות (שם) וע"כ אין שום מחשבה פוסלת בו, וא"כ כיון שאין מחשבה פוסלת בו ע"כ בודאי עולה לרצון ומתברך התבואה שבשדות.

וע"כ כתיב ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך כו' ואמרינן בתמורה (דף כח) שמונה דברים התירו באותו לילה חוץ כו' והנה כיון שצוה לו ה' וא"כ מוכרח לקיים לשמה דאלא"ה לא עלת' לו לשם חוב' וגדעון ירא בעצמו שאינו יכול לכוון כמו שצריך אך כיון שלא הוי ראוי לעבודה ע"כ אין המחשבה פוסלת בו וע"כ התיר לו שמונה דברים בכדי שלא יהי' ראוי לעבוד' וע"כ אח"כ כששמע גדעון איש מספר לרעהו החלום והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין. אז הבין גדעון שבזכות העומר יצילם ה' וכמו שאמרו אל תהי מצות העומר קלה בעיניכם. (מדרש ס' אמור) שאדרבא הא שבאה מן השעורים מעליותא היא. שאין מחשבה פוסלתה:

[ובמ"א ביארתי על הא דאית' במדרש (ס' לך לך) קחה לי עגלה משולשת הראה לו ג' מיני פרים וג' מיני שעירים וג' מיני אילים כו' ויקח לו את כל אלה. רשב"י ורבנן רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפ' לא הראה לו ורבנן אמרי אף עשירית האיפ' הראה לו ואפשר לומר שרשב"י לטעמי' דס"ל דבמנחות אינן פסולות שלא לשמה וכמו דאמרינן במנחות (דף ב) ר' שמעון אומר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשי' מוכיחין עלי' שהיא מחבת חריבה לשם בלולה מעשי' מוכיחין עלי' לשם חריבה אבל בזבחים אינו כן שחיט' אחת לכולן וזריק' אחת לכולן וקבלה א' לכולן. אלמא דבמנחות ס"ל לר"ש דמחשב' לא פסלה בהא וכן אמרינן התם מעשי' מוכיחין עלי' דקאמר ר"ש סברא הוא מחשבה דלא מינכרא פסל בה רחמנא מחשבה דמינכרא לא פסל בה רחמנא וכל עיקר שהראה הקרבנות לאברהם למען שאברהם יחשב בהן המחשב' טובה וינחילם לבניו וכמו שביארתי בספרי ע"י על הא דאמרינן בזבחים (דף ב) סתם זבחים לשמה קאי משא"כ במנחות שאינם פסולות שלא לשמה וע"ז אמר שכל הכפרות הרא' לו חוץ מעשירית האיפ' לא הרא' לו אע"פ שחטאת הוא אעפ"כ מעשי' מוכיחין עלי'. ורבנן לא ס"ל הא דמעשי' מוכיחין וס"ל דמנחות נמי פסולות שלא לשמה. ובזה יתיישב המדרש ואל אלקינו כי ירבה לסלוח זו עשירית האיפ' שויתר משלו דע"כ ויתר משלו משום דמעשי' מוכיחין עלי' ואינה פסול' שלא לשמה לדברי ר"ש]:

וע"כ צריך כל א' לשמוח בשמחת החג בשמחה של מצוה ולא בשמחה של קלות ראש כמו דאמרינן בסוף קידושין סיקבא דשתא ריגלא [וכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאתי נשוא וכחו דאמרינן בשבת (דף קמה) מאי הי' עלי לטורח א"ר אלעזר אמר הקב"ה לא דיין לישראל שחוטאין לפני אלא שמטריחין אותי לידע איזה גזירה קשה אביא עליהם א"ר יצחק אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת לציפורי. והמהרש"א בח"א פירש הי' עלי לטורח שבדיני אדם מי שהי' נתחייב ב' מיתות ב"ד הי' נידון בחמור' כדאמרינן פ' ד' מיתות מ"מ בדיני שמים להודיע העונש כעין עביר' נידון במדה שמדד על העבירות שעשה האדם מביא עליו הקב"ה גזיר' קשה כעין כל עבירותיו עכ"ד. והוא תמוה מהא דסנהדרין (דף לז) תני' א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי א' שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו כו' ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה אני או אתה אבל מה אעש' שאין דמך מסור בידי שהרי אמר' תור' ע"פ שנים עדים יומת המת היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת. ופריך והאי בר נחש הוא והאמר רב יוסף מיום שחרב בהמ"ק אע"פ שבטלה סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו והא בטלו אלא דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב כו'. אמרו ההוא חטא אחריתי' הוי בי' דאמר מר מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידון בחמורה וזה בדיני שמים הוא ואמרי' עלה דנידון בחמור']:

ומעתה נחזור לראש הדרוש הא דתנן בפסחים (דף קטז) ר"ג אומר כל שלא אמר שלש' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור כו' ולכאור' צריך להבין דהא זה תלוי בפלוגת' אם מצות צריכות כונה וא"כ אי אמרינן דמצות א"צ כונה א"כ מפני מה צריך לומר שלש' דברים אלו ואי ס"ל דמצות צריכות כונה א"כ בכל המצות נמי הדין כך ועוד דאמרינן בעירובין (דף צו) בפלוגתא דר"ג ות"ק ואב"א דכ"ע לצאת לא בעי כונה אלמא דר"ג סבר דמצות אין צריכות כונ' ועוד אפי' אם נאמר דמצות צריכות כונ' א"כ בכונה סגי ואמאי צריך דוקא שיאמר פסח זו כו' מצה זו כו'. והתוס' כתבו בפסחים (שם) דכתיב ואמרתם זבח פסח פי' באמיר' שצריך לומר פסח זה ואיתקש מצה ומרור לפסח:

והנה בענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו פירש"י בחולין (דף יב) דמעשה עם הדיבור חשיב מעשה ומחשבה גרידה היינו דיבור בלא מעשה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו מעשה בלא דיבור והנה כבר ביארתי כשיצאו ישראל ממצרים הי' בבחי' נער כמו דכתיב כי נער ישראל ואוהבהו. וממצרים קראתי לבני ועוד שעיקר י"מ הי' למען תספר באזני בנך כו' אשר התעללתי במצרים ובקטן בעינן דוקא מעשה. אבל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא הוי רק מדרבנן ומדאוריי' אין לו רק מעשה. והיינו מעשה עם הדיבור לפירש"י בחולין (דף יג) עי"ש:

וע"כ אמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור פסח כו' והיינו אע"ג דלא בעינן כונה בפירוש להמצוה אפ"ה בעינן שיהא מחשבתו ניכרת מתוך מעשה (ועיין בספרי ע"י (ד' יב ע"ש) אך התוס' כתבו (שם) דמעשה גמור הוא כגון ההוא דאלין ורמון כו' שחקקו תינוקת למוד בהן דודאי דהם חוקקים לצורך בית קיבול וכיון דודאי מוכח דאין חוקקין אלא כדי לקבל חשיב מעשה גמור אע"פ שלא פירש ומעשה גרוע כמו ההיא דהעלום חרש שוטה וקטן אינו מועיל דיבור כו' ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו שמוכיח קצת עכ"פ המובן מדבריהם שבמקום שהמעשה עצמה מוכיח על המחשבה ואין לומר בזה כוונה אחרת הוי מעשה גמור ובמקום שיש להעמיד בזה כונה אחרת זה לא חשיב מעשה גמור והנה כל מצות פסח המה באכילה והיינו פסח מצה ומרור והנה באכול' אינו מוכח שעושה לשם מצוה וא ואפשר שאוכל להנאת עצמו כמו דאית' בנזיר (דף כג) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם כו' במה הכתוב מדבר כו' שבענין אכילה אפשר שאדם אוכל להנאת עצמו ואינו מתכוין למצוה משא"כ במעשה המצות שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מצד עצמו שאל"כ למה הוא עושה המצוה (ואע"פ שביארתי שלענין כונת המצוה מצות אכילה עדיף יותר וכמו שכתב הר"ן מחמת שמרגיש הטעם וכמו שביארתי לעיל אעפ"כ לענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אפשר שמצוה שהוא ע"י מעשה מוכח יותר שעושה לשם מצוה משא"כ באכילה) והנה יש לומר כשני הפירושים שאם מדבר שהוא עושה המעשה לשם מה שהוא עושה כיון שהוא מדבר בפירוש ע"כ הוי מעשה גמור כמו שפירש"י וכן אם המעשה בעצמה מוכיח ואין לומר בזה כונה אחרת. וכה"ג יש בירושל' (פ"ו דפסחים) מתניתא פליגא על ר' יוחנן יוצאים במצה בין שכיון בין שלא כיון ומשני כיון דהיסב חוקה כיון. וכן בירושל' דמגילה הי' עובר אחורי בהכ"נ כו' אם כיון לבו לא יצא דוקא בשלא עמד אבל אם עמד חזקה כיון וע"כ כיון שהוא מצות אכילה וא"כ אין מחשבתו ניכרת מתוך המעשה דאולי הוא מתכוין להנאתו ולא לשם מצוה וע"כ קאמר ר"ג כל שלא אמר כו' ואע"ג שביארתי שע"כ עיקר מצות פסח באכילה דאפי' לא יתכוין נמי יצא אבל אעפ"כ בעינן שיאמר ג' דברים אלו שיהא מחשבתו ניכרת מתוך המעשה שמתכוין לשם מצוה וע"כ צריך כל א' שיראה לקיים המצות בכונה לשם מצוה ולשמוח בשמחת החג לשם מצוה כמו דכתיב נגילה ונשמחה בך, בך בישועתך בך בתורתך:

דרוש לבין המצרים

איתא במדרש היתה כאלמנה ר' חמא בר עוקבא ורבנן, ר' חמא בר עוקבא אמר לאלמנה שהי' תובעת מזונות ואינה תובעת כתובתה ורבנן אמרי למלך שכעס על מטרונ' וכתב לה גיטה ועמד וחטפו ממנה וכל זמן שהי' מבקשת להנשא לאחר הי' אומר לה היכן גיטך וכל זמן שהי' תובעת מזונות הי' אומר לה ולא כבר גרשתיך כך כל זמן שישראל היו מבקשים כו' הי' אומר להם הקב"ה איזה ספר כריתות אמכם וכל זמן שמבקשים לעשות להם נסים כבתחילה אומר להם הקב"ה כבר גרשתי אתכם הה"ד שלחתי' ואתן ספר כריתות אלי':

והנה ביארתי בספרי ע"י (דרוש יג) שהפי' הוא לאלמנה שהיא תובעת מזונות ואינה תובעת כתובתה דבזמן שהי' בהמ"ק הי' ההשפעה ע"י לכל העולם וכמו דאמרינן מזבח מזיח ומזין ומחבב ומכפר ועכשיו שחרב בהמ"ק הרי כל ההשפע' על מזונות בני ישראל הוא ע"י שמתאבלין עלי' אבל אם אין מתאבלין מפסידין מזונות ע"ו אומר לאלמנה שהיא תובעת מזונותי' ואינה תובעת כתובת' דאם תובעת כתובתה אמרינן בכתובות (דף נד) דמפסדת מזונות והטעם דהא דתובעת כתובתה היינו משום שדעתה להנשא וא"כ כבוד בעלה אינו יקר בעיני' דהא רוצת להנשא וע"כ מפסדת מזונותי'. וה"נ אם מתאבלין על בהמ"ק הרי כבוד השכינה יקר בעיני' וע"כ יש לה מזונות אבל בלא"ה כיון שאינה מתאבלת הרי אינו יקר בעיני' וע"כ מפסדת מזונות וע"ש במה שביארתי על הכתוב קראתי למאהבי המה רימוני ע"פ הירושל' הביאו הרא"ש (בפ"ד דכתובות) רב יהודה בשם רב התובעת כתובתה בב"ד אבדה מזונותי' א"ר יוסי ובלבד מן השופי אבל מן האונס לא כהדא ארמלתא דר' אבדימוס רימו בה ואמר לה ר' בא בר כהן בעי לך תבעה פורנא איבדה מזונותי' מן דאתידעין מילין עלון עובדא קומי ר' אסי וחזרה למזונה:

[והנה הרי"ף והרמב"ם לא הביאו הך ירושלמי ומשמע דלא ס"ל כהך ירושלמי אלא אפי' באונס נמי אבדה מזונותי' וצריך לבאר מפני מה לא ס"ל כהך ירושלמי כיון דלא מצינו חולק בזה בש"ס דילן אך באמת מצינו בש"ס ירושלמי גופא דס"ל דאפי' באונס נמי אבדה מזונותי' כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דסוטה ה' ד) ומכות פרושים זה שהוא נותן עצה ליתומים להבריח מזונות מן האלמנה כהדא ארמלתא דר' שובתי הוי מבזבזא בנכסי' אתון יתמין וקרבי' לר' אלעזר כו' עבדון גרמיכון מזבנים והיא תבעה פורנא ומובד' מזונה פי' שיעשו היתומים כאלו רוצים למכור הנכסים ועי"ז תתבע כתובתה ותפסיד מזונותי' עבדין כן ברומשא אתת וקרבת גבי' ר' לעזר אמר זו מכות פרושין נגעו בה. יבוא עלי אם נתכוונתי לכך אלמא דאפי' באונס נמי אבדה מזונותי' דהא הכא הו' באונס ע"י שראתה שאלו היתומים רוצים למכור הנכסים ואפ"ה אבדה מזונות ועיין בק"ע:

וכן בירושלמי ב"ב (פ"ט ה' א) אין אלמנה דוחה לבנות ע"י הבנים כך תדחה אלמנה לבנים. אמר ראוי' היא לתבוע ולאבד מזונותי' כהדא ארמלתא דר' שובתי הוית מבזבזא בנכסי' אתא בנוי קרבין לר' אליעזר אמר ומאי נעביד לכון כו' עבדין גרמיכון מזבנים כו' אלמא דהביא הא דר' לעזר דאפי' באונס אבדה מזונותי' ולא הביא הך דכתובות (פי"א) דאמר רב יהודה אמר רב התובעת כתובתה בב"ד איבדה מזונותי' אך דעלה איתמר א"ר יוסי ובלבד חן השופי אבל באונס לא וא"כ לפי"ז לא יתורץ כל כך מה שהקשה דכיון דאלמנה דוחה לבנות ע"י בנים כך תדחה אלמנה לבנים (פי' מזונות אלמנה) וע"ז אמר ראוי' היא לתבוע ולאבד מזונותי' (פי' כיון שיכולה לתבוע ולאבד מזונותי' ע"כ לא אלים התקנתא דמזונות) וא"כ אי אמרינן דדוקא מן השופי אבל באונס לא א"כ אלימא התקנה דהא בידה שלא לתבוע הכתובה ולא תאבד מזונותי' וע"כ משני ראוי' היא לתבוע ולאבד כהדא ארמלתא דר' שובתי' הות מבזבזא בנכסי' אתי בנוי קרבון לר' אלעזר אמר ומאי נעביד לכון כו' עבדין גרמיכון מזבנין בנכס' וא"כ מוכח אפי' באונס נמי אבדה מזונותי' וע"כ אינו דוחה האלמנה לבנים דלא אלים תקנתא דמזונות דידה דהא יכולים היתומים לעשות עצמם כאילו מוכרים הנכסים ותתבע כתובתה ותאבד מזונותי' וע"כ הביא הירושלמי דסוטה ולא הירושלמי דכתובות (וחזה נסתר מה שכתב הק"ע שלא הועיל העצה ע"ש).

ובאמת משמע מרש"י בכתובות (די נד) דהטעם דהתובעת כתובתה בב"ד הוא משום שדומה כאלו גבתה כתובתה ע"ש וא"כ אין נ"מ בין מן האונס בין מן השופי והנה רש"י פי' בגיטין (ד' לה) בהא דאמרינן התם ההיא דאתאי לקמי' דרבה בר רב הונא א"ל מאי איעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא כו' אמרה לי' הב לי מזוני אמרה לי' מזוני נמי לית לך דאמר ר' יהודא אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ופירש"י מעתה דגלי דעתא דבעי לאינסובא ואיהו לא אתני בהד' אלא כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו אלמא דהטעם כיון שאינה חוששת לכבודו של בעל ע"כ מפסדת מזונותי' ובאמת משמעות הסוגי' דגיטין הוא דתובעת כתובתה אבדה מזונותי' היינו משום שאינה חוששת לכבודו של בעל ולא משום דהוי כמו שגבתה כתובתה משום דיש נ"מ בין שני הטעמים דאי אמרינן דהוי כמו שגבתה כתובתה ע"כ אפשר לומר דדוקא אם בא לבסוף לידי גיבוי כתובתה ע"כ דומה כאלו גבתה משעת תביעה אבל אם לא בא לבסוף לידי גיבוי כתובתה ע"כ לא נוכל לומר דדמי לגבתה כתובתה וכן כתב הב"ש באה"ע (ס' צג ס' ה') שכתב הש"ע אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד אין לה עוד מזונות ואפי' אם לא פרעוה וכתב הב"ש ואפי' לא פרעוה היינו אם פרעו אח"כ אז למפרע מיום התביעה אין לה עלי' מזונות אבל אם אין להם לשלם או שאינם רוצים לשלם יש לה מזונות:

וא"כ קשה מהך דגיטין דההיא דאתאי לקמי' דרבה בר רב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא אמרה לי' הב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית לך דאמר רב .יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה עלי' מזונות אלמא אע"ג דלא תגבה הכתובה דהא רב לא מגבי כתובה לארמלתא ואפ"ה אבדה מזונותי' וע"כ פירש רש"י דהטעם דלא נתחייב הבעל אלא אם תהי' אלמנה בשביל כבודו וע"כ אם תבעה כתובתה אין לה מזונות אעפ"י שלא באה לבסוף לידי גיבוי דאי הטעם דהוי כאלו גבתה א"כ היינו דוקא אם באה לבסוף לידי גיבוי ובאמת תמיהני על הב"ש מהך סוגי' דגיטין:

עכ"פ נתבאר שמוכח מהירושלמי שסובר דאפי' באונס נמי אבדה מזונותי' והטעם משום דדמי לגבתה כתובתה. והכי משמע נמי מהתוס' דכתובות (ד' נד) גבי הא דאמר ר' איבו א"ר ואני תנאי כתובה ככתובה דמי ונפקא מינה כו' לתובעת פי' בקונטריס שאם תבעה תוס' אין לה מזונות וכתבו התוס' ולא יתכן פירושו אליבא דרבנן דאמרינן לקמן בפ' אלמנה (ד' צו) משכנה או נתנה מקצת כתובתה יש לה מזונות אלמא דהטעם משום דדמי לגבתה כתובתה וע"כ הקשו דהא רבנן סברי דאפי' מישכנה או נתנה מקצת כתובתה יש לה מזונות ואפשר דרש"י לטעמי' שפי' בגיטין (ד' לה) דהטעם הוא משום ביזיון דבעל. וע"כ אפי' תבעה מקצת אבדה מזונות או איפשר דאעפ"כ כיון דמכרה מקצתה יש לה מזונות הוא הדין לתבעה ובמ"א הארכתי בזה הרבה ואין כאן מקום להאריך הרי נתבאר מהירושלמי דהטעם דתובעת כתובתה אינו משום דכבוד בעלה אינו יקר בעיני' אלא משום דהוי כמו שגבתה כתובתה א"כ אין לפרש כמו שביארתי בספרי שם ודו"ק:

וע"כ נ"ל לבאר בפשיטות הא דאית' במדרש היתה כאלמנ' כאלמנה שתובעת מזונות ואינה תובעת כתובתה והוא כמו דאמרינן בתענית (דף כ) היתה כאלמנה אמר רב יהודה לברכה כאלמנה ולא אלמנה ממש אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים. וצריך להבין דא"כ מה שייך זה לאלמנ' אך הענין יובן ע"פ מה דאית' בירושל' (פי"ב ה"ג) רבי צוה ג' דברים בשעת פטירתו אל תזוז אלמנתי ואל תספדוני בעיירות ומי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי. אל תזוז אלמנתי מביתי ולא מתניתא היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי א"ר יוסי דלא יימרון ביתא דנשיותא הוא משתעבד לנשיותא א"ר אלעזר בן יוסי כהדא דתני דרה בבית כשם שהי' דרה ובעלה נתון במדינת הים ומשתמשת בכלי כסף ובכלי זהב כשם שהי' משתמשת ובעלה נתון במדינת הים וניזונית כשם שהי' ניזונית ובעלה נתון במדינת הים. וא"כ הא דאמרינן בכתובות (דף קג) משתמשת במדור כמו שמשתמשת בחיי בעלה אינ' משתמשת ממש כמו שמשתמשת בחיי בעלה אם הוא בביתה אלא כמו שמשתמשת ובעלה נתון במדינת הים שאינו כמו שהוא עמה. וכן ה"נ כשנחרב בהמ"ק שאע"פ שנחרב הבית עדיין הקדושה במקומה עומדת כמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש יג) הא דאמרינן בפ"ב דשבועות (דף טו) א"ר יהושע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית והרי היא בבחי' אלמנה דמשתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה ואעפ"כ אין השמוש רק כמו שהלך בעלה למדינת הים (ועיין בש"ס דילן בכתובות (דף קג) שיפצה מאי פי' אם צריכים לחזק הבדקים) אך עכ"ז אין השמוש ואין הכלים ואין המזונות באופן כמו שהי' בתחילה כשהי' בעלה עמה וכן ה"נ כשנחרב הבית לא בטלה הקדושה כמו שהארכתי שם. וכמו שנראה ליעקב אבינו שאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים שראה איך שהוא בנוי וחרב ואעפ"כ הוא תמיד שער השמים עכ"ז אין ההתגלות השכינה והניסים כמו שהי' בתחיל' דהא אפי' בבית שני אמרינן נמי ביומא (דף כא) שחסר ה' דברים דכתיב וארצה בו ואכבד מלמד שחסר ה' דברים וע"כ אמרינן בתענית (דף כ) היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור עלי'. ואפשר לפרש כמו שביארתי שאין השימוש בהכלים כמו שהי' בעלה עמה וה"נ אע"פ דאמרינן כאלמנה ולא אלמנה ממש אעפ"כ אינה רק כמו אשה שהלך בעלה כו' שאין ההתגלות והניסים כמו שהי' בתחילה:

אך שעדיין צריך להבין מה שאומר שם רבנן אמרי' משל כו' שכעס על מטרונה וכתב לה גיטה ועמדו וחטפו ממנה כל זמן שהי' מבקשת להנשא לאחר הי' אומר לה היכן גיטך וכל זמן שהית' תובעת מזונותי' הי' אומר לה ולא כבר גרשתיך כך כל זמן שישראל מבקשים כו' ולכאור' הוא תמוה דממ"נ אם גירשה למה יחטוף ממנה הגט ואם לא גירשה צריך ליתן מזונותי':

ויובן ע"פ מה דכתיב (יהושע ב) וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. ולכאור' צריך להבין הא שאומר וארשתיך לי לעולם דודאי כל קידושין הוי לעולם וכמו דאיתא בנדרים (דף כט) א"ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אלו אמר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט וא"כ מהו שאומר וארשתיך לי לעולם גם צריך להבין הא שאומר וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד כו' וארשתיך לי באמונה והל"ל וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים ובאמונה וידעת את ה':

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה