נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא
צדקה - דרוש א
למצות צדקה
הנה כתב (דה"א כט) ויברך דוד את ה' כו' וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה ה' אלקינו כל ההמון הזה אשר הכינותי לבנות לך בית לשם קדשך מידך הוא ולך הכל. ואית' במדרש פ' ויחי כתיב כי גר אנכי עמך תושב כו' כי גרים אנחנו לפניך כצל ימינו על הארץ ואין מקוה והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף דכתיב כצל עובר ואין מקוה אין מי שיקוה שלא ימות הכל יודעים ואומרים בפיהם שהם מתים כו' וכן במדרש קהלת שלמה אמר כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים ויעשם כצל באיזה צל אם כצלו של כותל יש בו ממש ואם כצלו של דקל יש בו ממש בא דוד ופירש ואמר ימיו כצל עובר רב הונא בשם ר' אחא כהדין עופא דעבר וטולי' עבר עמו. ויובן ע"פ מה דאמרינן בירושל' (פ"ק דב"מ ה"ד) ר"ל אמר כו' אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות שלו ר' יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ידו כו' התיבון והכתיב ואני בעניי הכנותי וגו' והיכי אם בנתונים בתוך ידו עשיר הוא ואי בשאינם נתונים לתוך ידו וכי יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונים בתוך ד' אמותיו (ובפ"ד דפאה ובפ"ד דגיטין) בירושלמי אמרינן תיפתר במקדיש ראשון ראשון פי' שמיד שזכה הקדישו. ולכאורה צריך להבין דאפי' אי אמרינן במקדיש ראשון ראשון עכ"ז מהו שאומר ואני בעניי הכינותי דכיון שזכה בו עשיר הוא. ויובן ע"פ מה שכתב בס' א"מ והביא מה שכתב הב"ש (ס"ק צט) והא דבעי בטל מהו כיון דבין לעבר בין להבא מועיל היינו משום דאם לא אמר הוא משמע שהגט מעצמו בטל והיינו לשעבר כלומר בטל הוא מעצמו ולא ע"י שיבטלנו הוא והתם בפ' אין בין המודר (דף לד) אמר רבא הי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה ופי' הר"ן שהי' הככר מונח תוך ד' אמות שלו וזכו ד' אמות שלו להקדש כדין המגבי' מציאה לחבירו ולא שהקדישו הוא דהא אינו שלו ולא מצי אקדיש ואין לומר שזכה בו לעצמו ואח"כ הקדישו דא"כ ה"ל גזבר ואין מועלין בו עד שיוציאו לחולין ע"ש אלא ע"כ שזכה חצירו להקדש והוא ד' אמותיו וא"כ ככר זה הקדש ממיל' ולא ע"י קדושת פיו ולפ"ז דוקא כשאומר ככר זה הקדש דמשמע ממיל' הוא דקדוש אבל אם אמר ככר זה הוא הקדש דמשמע ע"י אמירתו שהקדישו יהי' קדוש א"כ כונתו שיזכה בו תחיל' דאל"ה לא מצי מקדיש דאינו שלו וכיון שזכה בו תחיל' נעשה הוא גזבר עליו ולא הי' מועל כו' לכך הוצרך לומר ככר זה הקדש דמשמע ממיל' והיינו ע"י ד' אמותיו שיזכו להקדש בלי אמצעיתו עכ"ל והשתא א"ש מה דפריך בירושל' ואני בעניי הכנותי היכי אם בנתונים בתוך ידו עשיר הוא ואי אינם נתונים לתוך ידו וכי יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונים בתוך ד' אמותיו (פי' שלא זכה בהם הוא כלל אלא שהקדיש ע"י ד' אמות שלו להקדש שלא אמר אלא ככר זה הקדש דהיינו ממיל' לא ע"י אמצעיתו שלא זכה בהם תחיל' וכמו שכתב הקצה"ח שאם אומר זה הקדש מקדיש ע"י ד' אמותיו בלי אמצעיתו) וע"ז אמר דוד ואני בעניי הכנותי שלא זכה בהם הוא תחיל' אלא הקדיש לה' ע"י ד' אמותיו. והענין שעשה כן היינו שלא רצה להחזיק טובה לעצמו כאלו הוא המקדיש וע"כ לא הקדיש מכחו אלא אמר ככר זה הקדש דהיינו שלא ע"י אמצעיתו וא"כ אינו מחזיק טובה לעצמו כמו שאמר ואני בעניי הכנותי וע"ז אומר ויברך דוד את ה' כו' וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך פי' וכי מי אני שיאמר שהוא הקדיש דהא לא אמר שיהא הקדש דא"כ הוא המקדיש וא"כ זכה בו הוא תחיל' אלא שנתנו מיד ע"י ד' אמותיו להקדש וע"ז אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך ולא שהי' ע"י אמצעיתו:
ועדיין צריך להבין מה שאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך מהו שאומר כי ממך הכל. אך לכאורה צריך להבין דמפני מה מהני אם אמר זה הקדש ול"א שיהא הקדש וכמו שהקשו התוס' בגיטין (דף לב) מ"ש מהרי הוא הקדש תימא דבריש אין בין המודר (דף לד) משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי לא אמר כלום כו' ובאמת צריך להבין דמ"ט מועיל אם אמר ככר זה הקדש. אך יובן על דרך דרוש שהטעם אם צריך לומר על דבר א' מהתחדשות הפעולה שיהי' הגט בטל אפשר לומר דצריך לומר שיהא בטל אבל להקדיש דבר לא בעינן שיאמר שיהא הקדש אלא בסתם אם אמר זה הקדש נמי נתפס. וכמו דאמרינן בברכות (דף לה) א"ר יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשי' כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה וע"כ כיון שהכל שלו ע"כ אם מקדיש אדם לגבוה א"צ לומר שיהי' הקדש אלא אם אומר זה הקדש נתפס הקדש ממילא וכמו דאמרינן דאפי' הקדיש הקדש לדמים קדש קדושת הגוף והא לא אקדשה לקדושת הגוף וא"כ איך פשט' לקדושת הגוף אלא ודאי כיון שהכל שלו אלא שהארץ נתן לבני אדם ליהנות ולהשתמש בו ע"כ הוי שלו ע"כ מכיון שהקדישו לדמיו ממיל' פשטה קדושת הגוף:
ובזה תירצתי מה שהקשה בס' א"מ (סי' כו) שהשיג על המהרי"ט שכתב שאם אומר אני נותן לך לקידושין דלא מהני וראי' מפ' כיצד מערימים (דף כז) אמר על בהמה טמא' ועל בעל מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה אלמא דשאני לן בין האומר עולה לאומר לעולה והקש' ע"ז בס' א"מ וכתב דגבי עולה אם אמר ה"ז לעולה חלה קדושה על גוף החפץ וה"ל עולה ממש וכן באומר ה"ז לחטאתי. וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ב משחיט' וז"ל הי' מחויב חטאת ושחט ואמר לחטאתו שחיטתו פסול'. וכן כתב בטור יו"ד (ס"ה) כו' וא"כ באומר לעולי נמי הוי עולה והאי דבעלת מום שאני כיון דבעל מום לא מיתפס בעול' א"כ כשאמר ה"ז עולה לא אמר כלום ובאומר לעול' כונתו לדמי עול' אבל במתפיס בהמה תמימ' אפי' אמר לעול' נמי כונתו על גוף השור שיהי' עולה:
ולי נראה דודאי הכי הוא דאם אמר על בהמ' תמימ' ה"ז לעול' ודאי דהוי עול' וכמו דאמרינן בפ"ק דחולין ואעפ"כ ניחא מה שהביא המהרי"ט ראי' דאם אמר לקידושין דלא מהני דהטעם הוא אם אמר לעול' דמהני אע"ג דאם אמר לעולה משמע לדמי עול' וכמו דאמרינן בבכורות שם דאם אמר על בהמה טמא' ובעלת מום הרי אלו עול' לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה. והא דאם אמר לעולה דקדוש קדושת הגוף היינו כמו דאמרינן בתמור' (דף יט) הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וע"כ נתפסת הקדוש' להיות קדוש דאפי' אם כונתו לדמי נמי פשטה קדושת הגוף. ועיין בנדרים (דף כט) במאי דמשני הכא במאי עסקינן דאמר לדמי וכתב הר"ן דמיירי בבעל מום דאילו תם אפי' אמר לדמי נמי קדוש קדושת הגוף ורק אם אמר עלי בהמ' טמא' ובעלת מום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה משום דא"א להתקדש קדושת הגוף וע"כ אם אמר הרי אלו עולה לא אמר כלום ואם אמר לעול' ימכרו ויביא בדמיהם עול'. והכי אית' להדי' ברמב"ם (הל' מעה"ק ה"ה) האומר דמי בהמ' זו עולה או ה"ז לעולה אם הי' ראוי' ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה ואם אינה ראוי' תמכר ויביא בדמי' עול' אמר הרי אלו לעול' ימכרו ויביא בדמיהם עולה אלמא דהטעם הוא משום דהקדיש זכר לדמי' קדוש קדושת הגוף אבל אם אמר לעול' ודאי כונתו לדמי אלא שקדוש קדושת הגוף משום דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף אבל לענין קידושי אשה ודאי דלא מהני בזה האופן ואע"ג דבקדושי אשה נמי אמרינן בפ"ק דקידושין (דף ז) ונפשט' קידושי בכולה וכתבו התוס' משום דאמר בלשון הקדש היינו משום דהקדיש חצי' ע"כ הוי כמו הקדש אבל לדמי לא שייך בקידושין וע"כ אם אמר לקידושין לא מהני וא"ש מה שכתב מהרי"ט]:
וע"ז אומר וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת וכמו שביארתי על הא שאמר ואני בעניי הכנותי דהיינו שלא זכה הוא בעצמו ולא אמר שהוא הקדש ע"י פעולתו שלא רצה להחזיק טובה לעצמו אלא שהקדיש ע"י ד' אמותיו שלא באמצעיתו וא"כ הי' ע"י שאמר זה הקדש סתם ולא שאמר שיהא הקדש וא"כ איך מהני ע"ז אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך שהכל שלך ואם מקדישים הרי הוא כמו שמחזירין חפץ שלך וא"כ כיון שאינו מעשה ופועל מחדש אלא מחזירין את שלך ע"כ מהני אם אמר הקדש וע"ז אומר וכי מי אני כו' וכמו שאמר ואני בעניי הכנותי וכמו שמבואר בירושל' אם כשבאו לתוך ידו עשיר הוא אלא ע"י ד' אמותיו:
והנה יש עוד טעם שהקדיש ע"י ד' אמותיו שלא רצה שיזכה בהם תחיל' שחשש שמא ימות ע"כ משני בירושלמי במקדיש ראשון ראשון ע"ז אומר כי גרים אנחנו ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה וכמו דאית' במדרש והלואי כצילו של אילן או של כותל אלא כצילו של עוף הפורח וע"ז אמר כצל ימינו על הארץ ואין מקוה ואין מי שיקוה שלא ימות [ובזה יתבאר הכתוב (איוב ד) אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד וצריך להבין מהו ולא יעמוד ויובן ע"פ המדרש ריש קהלת ששלמה אמר ויעשם כצל ולא פי' איזה צל אם צילו של דקל או צילו של כותל וע"ז בא דוד ופי' ימינו כצל עובר כהדין עוף דפרח וטולי' עבר עמי' וע"ז אמר איוב אדם ילוד אשה קצר ימים כו' ויברח כצל ולא יעמוד פי' שאינו עומד במקום א' אלא כצל עובר] ויובן ע"פ מה שכתב המ"א באו"ח (ס' תקסח) שכתב דלזמן מועט לא חיישינן שמא ימות כמו שכתב הרא"ש בפ"ק דנדרים. ולכאור' צ"ע דהא אנן קיי"ל דאפי' לזמן מועט חיישינן כמו דאמרינן ה"ז גיטך שעה אחת סמוך למיתתו אסורה לאכול בתרומ' מיד והרא"ש לא כתב אלא דאפי' למ"ד דלא חיישינן שמא ימות אפ"ה לזמן מרובה חיישינן אבל לדידן ודאי דחיישינן אפי' לזמן מועט:
אך בירושל' משמע דלזמן מועט לא חיישינן דאמרינן בירושל' (פ"ז דגיטין ה"ד) ליידא מילה (פי' הא דאמר ר' יהודה הרי היא כאשת איש לכל דברי' כו') ר' לעזר אמר ליורשה דתנינן תמן וזכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפרת נדרי' א"ר זעירא ואת אומרת שהיא כאשת איש לכל דברי' מוחלפת השיט' דר' יהוד' תמן הוא אומר מית' מצוי' והכא אומר אין מיתה מצוי' (פי' תמן ביומא חייש ר' יהודה למיתה דאמר ביומא אף אשה אחרת מתקינן לי' והכא הוא אומר אין מית' מצוי' דא"ר יהודה הרי היא כאשת איש לכל דברי' אע"ג דכונתו באומר אם מתי בודאי מעת שאני בעולם כמו דאמרינן בש"ס דילן בגיטין (דף עג) והא קיי"ל דאין גט לאחר מית' אמר רבא באומר מעת שאני בעולם דהיינו שתחול שעה אחת סמוך למיתתי וא"כ איך אמר ר"י הרי היא כא"א לכל דברי' הא על כל שעה איכא לספוקי דילמא היינו שעה אחת דסמוכה למית' ומשני דביחיד לא חיישינן וביומא לענין כפרת ציבור חיישינן וא"כ משמע מהירושל' דלא חיישינן לזמן מועט לשמא ימות ועל זה אומר דאין מית' מצוי' ועיין בש"ס דילן בגיטין (דף כח) בענין הלוקח יין מבין הכותים כו' והתם משמע דחייש ר' יהודה אפי' לזמן מועט ע"ש:
אך בירושלמי (פ"ז דדמאי) מזגו לו את הכוס ואומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר כו' וקאמר שם בירושלמי תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים תני ר' יוסי ור"ש אוסרים שמא תבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע והדא מתניתא לא כר' יוסי וכר"ש הוא (פי' דאמאי לא חיישינן שמא באמצע השתי' תבקע הכוס ומשני א"ר יעקב בר אידי הכל מודים על הכוס שהוא על אתר. פי' דבאותה הרגע לא חיישינן אלמא דלא חיישינן שמא ימות מיד בההיא דאומר מעת שאני בעולם ובההיא דשמא יבקע הנוד מפני שהם על אתר ולא חיישינן דילמא זו הרגע והשעה שימות וא"כ אמאי אמרינן בגיטין (דף כח) דה"ז גיטיך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא דחיישינן אפי' לזמן מועט לשמא ימות וכן בנזיר (דף ג) אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההוא שעתא ה"ל נזיר מידי דהוי האומר לאשתו ה"ז גיטיך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד והרא"ש כתב ואפי' מאן דפליג בפ' כל הגט ואמר לא חיישינן שמא ימות והכא לזמן מרובה חיישינן ומשמע דהא דפליגי הוא שמא ימות לזמן מועט:
ע"כ נ"ל ליישב דהא דאמר בירושלמי דלא חייש על אתר דהכל מודים בכוס שהוא על אתר דוקא התם דלא חיישינן אלא לרגע זו בלבד ובודאי ברגע ח א לא חיישינן שמא יבקע הנוד באמצע שתיתו דלרגע חדא הוא מילתא דלא שכיחא דהא מכיון שישתה וישייר בשולי הכוס הי מעשר לא חייש שמא יבקע דהא המעשר מבורר וע"כ לא חייש לשמא יבקע הכוס באמצע השתי' ולא יבוא לידי זה שישתייר בשולי הכוס דלא חיישינן ברגע חדא. וכן בהא דאמר דר' יהודה לא חיים למיתה באומר ה"ז גיטיך שעה אחת סמוכה למיתתו דאמרינן בגיטין (דף עג) ת"ר ימים שבנתיים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפרת נדרי' דקאמר בירושלמי נמי ר' יהודה דלא חייש למיתה היינו שמיירי באומר אם מתי מחולי זה דהא קאמר התם ר"מ אומר בעילתה תלוי' ופירש"י הדבר תלוי אם ימות או יעמוד מחולי זה ושם נמי לא חיישינן דילמא זו היא הרגע דשעה א' סמוך למיתתו דלמילתא דלא שכיחא לא חיישינן וכ"ת דהא מ"מ סוף אדם למות ומי גבר יחי' ולא יראה מות אעפ"כ אין אנו צריכין לחוש רק עד שיעמוד מחולי זה ודילמא לא ימות מחולי זה וע"כ כיון שיש זמן מוגבל לא חיישינן לרגע חדא. אבל בהא דה"ז גיטיך שעה אחת סמוך למיתתו או שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר אם תאמר דלרגע חדא לא חיישינן א"כ תאמר כן על כל רגע ורגע. והרי סוף אדם למות ואין מי שיקוה שלא ימות וא"כ מוכרח שיהי' רגע א' סמוך למיתתו וע"כ חיישינן על כל רגע ורגע דילמא זו היא הרגע הסמוכה למיתתו וע"כ אם אמר ה"ז גיטיך שעה אחת סמוך למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד:
[ולכאורה הי' אפשר ליישב בזה על מה שהקשה הלח"מ ברמב"ם (פ"א מה' נזירות ה' ד) דאמאי כתב הרמב"ם גבי תרומה בפ"ז מה' מעשר טעמא דברירה ולא טעמא דבקיעת הנוד כיון דהרמב"ם פסק דחיישינן שמא ימות ונדחק בזה ע"ש ולכאורה אפשר לומר דטעמא דברירה עדיף טפי דאלו לטעמא דשמא יבקע לא חיישינן על אתר ולטעמא דברירה חיישינן אפי' על אתר:
ובאמת צ"ע על הרמב"ם שפסק כמתניתין דדמאי (פ"ז מ"ב) מזגו לו את הכוס כו'. (בפ"ט מה' מעשר) נתן לו ע"ה לשתותו אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר כו' ואמאי לא חייש לטעמא דברירה וכ"ת כיון דדמאי דרבנן קיי"ל דבדרבנן יש ברירה זה אינו דהא מוכח בעירובין (ד' לו) דאפי' בדמאי חיישינן לברירה גבי הא דע"ה שאמר לחבירו קח לי אגודה של ירק וכ"ת כיון דיחד לו מקום ואמר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי יחד לו מקום וע"כ לא תלי בברירה דא"כ מאי פריך בירושלמי דאמאי לא חיישינן שמא יבקע הנוד הא אפי' יבקע לא ישתה טבלים אלא ודאי דהקושי' הוא. כמו דאמר התם בירושלמי מה אנן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא. אם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה אלא כי אנן קיימין באומר מכבר לכשאשתה ואש"ל כמו שכתבו הראשונים דהא דבעינן טעמא דברירה היינו משום דאי לאו הכי לא הוי מסויים וע"כ תלי בברירה דאי אמרינן ברירה הוי מסויים והכי אמרינן בירושלמי שם תניא ר' יוסי ור"ש אוסרים שמא תבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע לא כטעמא הדין טעמא דהדין טעמא דר' יוסי שמא יסייע (צ"ל משום מסויים) טעמא דר"ש שמא ישכח וישתה. את השאר פי' דר' יוסי סובר דבעינן מסויים כההיא דתני מעשר שני שבחפץ זה יהא מחולל על סלע שבכיס זה חילל ר' יוסי אומר לא חילל אבל ר"ש סובר דלא בעינן מסויים דהא תנן (בפ"ג דתרומות) האומר תרומת הכרי הזה בתוכו ר"ש אומר קרא השם ובירושלמי (פ"ג דתרומות) ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן אתי דר"ש כב"ש כמה דב"ש אמרי קדשו מדומעים כן ר"ש אומר קדשו מדומעים עד כדון באומר בתוכו. אבל אמר בו מהו נשמעינה מן הדא מ"ש שבחפץ זה מחולל על המעות האלו ולא קרא לו שם. ר"ש אומר קרא השם. וחכמים אומרים לא עשה ולא כלום עד שיאמר בצפונו או בדרומו. הדא אמרה היא תוכו היא בו. וכן פירשו הראשונים הרשב"א והר"ן דאי אמרינן ברירה הוי מסויים דכיון שהוברר הוי מסויים. ועיין במה שכתב המ"ל ברמב"ם (פ' יא ה' יא) שהביא מה שכתב הריטב"א ואיכא דקשי' לי' איך לא סיים מקום למעשרות אלו. ואיכא למימר דכי בעינן סיים מקום ה"מ למאן דלית לי' ברירה אבל ר"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיור מעשר אמרינן דהוברר. והכי אמרינן במכות (ד' יט) ר' יוסי אומר כהן שעלה בידו תאינה של טבל. אמר תאינה זו תרומתה בעוקצה. אלמא דר' יוסי סובר דבעינן מסויים וא"כ הכא כיון דבלאו"ה הוי מסויים ע"כ לא צריך לטעמא דברירה ועיין רש"י בחולין (ד' יד) שכתב דאי אין ברירה. התרומה מעורבת ואין כאן מקום להאריך בזה אך מהש"ס דילן בעירובין (ד' לו) לא משמע הכי עוד יש לומר לענין מה שכתב הלח"מ דטעמא דברירה עדיפא מבקיעת הנוד דאלו לטעמא דבקיעת הנוד אי אתרמי הכי דלא אבקע תרומתו תרומה אבל לטעמא דברירה אפי' בדיעבד לא מהני כיון דאין ברירה]:
עכ"פ כיון דסוף כל אדם למות חיישינן בכל רגע ורגע שמא ימות ע"ז אמר המדרש הלואי כצילו של כותל או של אילן דודאי אם רואים שהאילן בריא או הכותל אמרינן דיעמוד עוד זמן מרובה עד שיזקין אלא כצילו של עוף הפורח דגבי אדם חיישינן בכל רגע שימות. וע"ז אמר גבי דוד שאמר כי מידך נתנו לך וכמו שביארתי ע"פ הירושלמי שהקדיש ראשון הצדקה כמ"ש גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו. כצל ימינו על הארץ ואין מקוה פי' שאמר כצל ימינו על הארץ הלואי כצילו של כותל או של אילן אלא כצילו של עוף הפורח. פי' דחיישינן בכל רגע ורגע שמא ימות ואין מקוה אין מי שיקוה שלא ימות דכיון דסוף אדם למות ע"כ חיישינן בכל רגע ורגע שמא הוא הרגע האחת הסמוכה למיתתו דאין מי שיקוה שלא ימות כמו דאיתא במדרש אברהם אמר כו'. ובפשיטת יש לפרש מה דאיתא בירושלמי שהקדיש ראשון ראשון וכמו שאומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך דהיינו כמו שבא מידו בזו הרגע נתן לו והטעם הוא שהי' עוסקים במלחמה ובביזה והיו מסוכנים בסכנה וכמו דאמרינן בכתובות (דף ט) כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ע"כ היו נזהרים במצות הצדקה להקדיש מיד כדי להצילם ממיתה וכמו דאמרינן בב"ב (דף י) ואיזהו שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואינו יווע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה וזו היא עיקר מצות הצדקה ע"ז אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך פי' שאין בזה נתינה כלל. אלא כמו שמחזיר לגבוה. וע"ז אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך והיו נזהרים במצות הצדקה כדי להצילם מן הסכנה וכמו דאית' בירושלמי ואני בעניי הכנותי כו':
וביותר ביאור יש להבין על שאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ואח"כ אמר ד' אלקינו כל ההמון הזה אשר הכינונו לבנות בית לשם קדשך מידך הוא ולך הכל והענין הוא כמו שביארתי תחילה שבהקדש אפי' אם אמר זה הקדש ממילא נתפס בהקדש שלא ע"י אמצעיתו והטעם כי ממך הכל. ויבואר יותר עפ"י מה שכתב רש"י בב"מ (ד' מו) דלר' יוחנן דאמר מעות קונות היינו כמו שמצינו בהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו. והקשו התוס' ברפ"ב דבכורות (ד' יג) דלר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה ליגמר שיקנה כסף בהדיוט כמו בהקדש. ומשיכה נמי תקני בהקדש כמו בהדיוט. ותירצו התוס' דמשיכה לא שייך בהקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתי'. וע"כ לא שייך שימשוך לרשותו דכתיב לה' הארץ ומלואה ולפ"ז לא יתיישב קצת דאמרי' בחולין (ד' קלט) דפליגי איפכא ר"י ור"ל וכן אמר ר' יוחנן דמקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה. א"ל ר"ש בן לקיש וכיון שמרדה פקע לה קדושתה. א"ל בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה, והכי פליגי בהיפוך דר"י גמר מהקדש. ור"ל ס"ל דאין לגמור מהקדש. דבהקדש לא שייך משיכה. דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא). ובא"א ביארתי דע"כ סובר ר"ל דמשיכה קונה ולא גמר מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו משום דלר"ל לא הוי הקדש בדק הבית כמו מכירה. וכמו שהבאתי הירושלמי בספרי ע"י (ס' יז) הפודה כלכלה מיד הגזבר. מהו שתיטבל למעשרות מתיב ר"ל והתנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דתנינן תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוותה הפודה אינו כלוקח וע"כ כיון דלר"ל אין טעם ההקדש והפדיון כמו מכירה ולקיחה אלא אפי' בקדשי בדק הבית לא חשיב כמו מכירה והפדיון לא הוי לקיחה אלא הפקעת איסור בלבד וע"כ לא ילפינן מינה דלקני בהדיוט מעות כמו בהקדש אבל ר' יוחנן ס"ל כמו דאמרינן בב"ק (דף עו) מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים אלמא דקדשי בדק הבית חשיב כמו מכירה וא"כ הפדיון הוא כמו לקיחה וע"כ יליף מינה ר' יוחנן ג"כ דמעות קונות מדאורייתא ועיין בספרי (שם) ועיין בספ"ד דב"מ (דף נו) בהא דצריך לעשות לו דמים ע"ש:
אבל המקנה כתב דודאי אף לר' יוחנן משיכה קונה במתנה ומציאה וכן קנין הכסף לר"י הכסף עצמו נקנה במשיכה להמוכר וכן בחליפין כיון שמשך זה קנה חבירו ועיקר הפלוגתא דר"י ור"ל במוכר מטלטלין באיזה הדבר הי' הקנין של המשיכה אם במשיכת המוכר למעות או במשיכת הלוקח להחפץ אי נימא דאלים כח המוכר טפי שצריך הוא למשוך המעות או דאלים כח הלוקח וצריך הלוקח לעשות משיכה בהחפץ אז ולפ"ז כסף גבי הקדש דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו משמע דווקא כסף לאלומי כח הקדש למעט משיכה וע"כ ליכא למילף בהדיוט שיהי' מעות קונות ע"ש:
ויש לי להביא ראי' לדעת המקנה מהירושלמי (פ"ח דשביעית) המוכר מוכר לעצים והלוקח לאוכלין (פי' דאם לוקח לעצים אין בו קדושת שביעית ואם לאוכלים יש בה קדושת שביעית) תפלוגתא דר"י ור"ל דר"י אמר אין המעות קונות ד"ת דמי אוכלים נתנם לו על דעתי' דרשב"ל דו אמר המעות קונות ד"ת דמי עצים נתנם לו (צ"ל בהיפוך דר"י אמר המעות קונות ד"ת ורשב"ל אמר אין המעות קונות ד"ת) ולכאורה צריך להבין דמאי נ"מ אם המעות קונות ד"ת או שהמשיכה קונה ד"ת **(כל הדברים הנאמרים כאן המה רק לברר ענין הקדש מעשרות שביעית והדומה אבל גוף עניני מכידה וקנין וכדומה כמו כל ענינים הנוגעים לדיני ממונות הולכים בזמה"ז כפי חוקי המלכות יר"ה:)** אבל לפי מה שכתב המקנה ניחא שפיר דלמ"ד מעות קונות אלים כח המוכר ולמ"ד משיכה קונה אלים כח הלוקח וע"כ אומר הירושלמי דהמוכר מוכר לעצים והלוקח לאוכלים תלי בהא דאי מעות קונות אלים כח המוכר וע"כ דמי אוכלים נתנם לו שהוא חישב לאוכלים ואי אין מעות קונות ד"ת א"כ כח הלוקח אלים טפי והוא חישב לעצים [ובזה איפשר לדחות מה שראיתי בס' ח"ש שהשיג על המק"ח שהשיג על המ"ב שכתב דחמץ כיון שרוצה להקנות מחמת איסור חמץ בגילוי דעתא סגי ומהני בכסף לחוד וכתב ע"ז המק"ח דצריך דעת קונה ובהקונה לא שייך סברת המ"ב והכריח בס' ח"ש מהא דקידושין (דף כו) דאיבעי להו קרקע לזה ומטלטלין לזה מהני באגב והשתא אי נימא דמצד הקונה צריך קנין א"כ נראה פשוט דלא מהני דלגבי הקונה לא הוי אגב ע"ש אך לפי מה שביארתי אין מזה ראי' דכיון דהא דפליגי אם כסף קונה או משיכה קונה היינו מי הוא העיקר אם הקונה או המקנה וע"כ אי אמרינן דמשיכה קונה העיקר הוא בתר הקונה וע"כ יפה השיג המק"ח דמאי מהני אם המקנה מקנה מחמת איסור חמץ אפ"ה אולי הקנין הוא במשיכ' וא"כ בעינן דעת הקונה ואזלינן בתר הקונה והא שהביא ראי' מקנין אגב שאני דאגב הוא ודאי מצד המקנה וכמו שביארתי לעיל בתשובה (סי' כג) דקנין אגב מהני בגט לדעת רש"י עי"ש:
אך לפי דעת המקנה לא יתיישב דזהו דווקא אם פודה מן ההקדש אז הוא ודאי פודה במעות שההקדש היא עיקר אבל גיזבר הקונה מן ההדיוט א"כ צריך שיקנה במשיכה לאלומי כח הקדש וא"כ אמאי אמרינן בפ"ק דקידושין (דף כה) כיצד רשות הגבוה בכסף גיזבר שנתן מעות בבהמה אפי' בהמה בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ובס' המקנה בקידושין (דף כט) נדחק בזה עי"ש וע"כ נראה לי עיקר כמו שכתבו התוס' דמהקדש ליכא למילף שיקנה בכסף דהא התם ליכא משיכה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכן רשות הגבוה בכסף דגיזבר שנתן מעות בבהמה אפי' בהמה בסוף העולם קנה נמי דכיון שנתן מעות ממילא הבהמה קיימ' ברשותא דהקדש דכתיב לה' הארץ ומלואה והכי אמרינן בירושלמי (פ"ק דקידושין) רשות הגבוה בכסף כו' כיצד גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין קנה הקדש בכל מקום שהוא שנאמר לה' הארץ ומלואה כו' ע"ש שור זה עולה ובית זה קרבן קנה הקדש בכל מקום שהוא דכתיב לה' הארץ ומלואה ובהדיוט לא קנה עד שיחזיק עכ"ל וע"ז אמר דוד כי ממך הכל ומידך נתנו לך שהי' מקדיש מיד בתוך ד' אמותיו וכיון שאמר שיזכה להקדש זכה לו משום דממך הכל וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא.
ע"כ אחיי ורעיי התעוררו נא למצות הצדקה לצעקת עניים ואביונים ובזכות שנשמע זעקת עניים ואביונים לרחם עליהם יקוים בנו מקרא שכתוב כי עם בציון ישב בירושלים בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקיך כשמעתו ענך ויובן ע"פ הגמ' בב"מ (דף נ"ט) מיום שחרב ביהמ"ק ננעלו שערי תפילה ואע"פ ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו וע"ז אומר בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקיך פי' אפי' לקול זעקיך חנון יחנך ולא ינעלו שערי תפלה עוד וציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה ובא לציון גואל אמן