אור ברסלב
נחלת יהושע סימן כז

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן כז

סימן כו

והנה מכל הראיות שהבאתי. מוכח ג"כ מה שהארכתי בספרי ע"י (סי' ב) שמחויב לראות מתחילה שלא יהי' אנוס לבטל המצוה דהא אין שוחטין ביו"ט משום שיגרום לבטל מצות כיסוי אע"פ שאח"כ יהי' אנוס וכן הא דאמרינן ביבמות (דף כו) לעולם אימא לך אין זיקה ומשום דקא סבר אסור לבטל מצות יבמין דילמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין אלמא אע"ג דבשעה שמייבם אחת אינו מבטל המצוה אך דאם מיית אידך תצא בלא יבום וא"כ אנוס הוא אח"כ אפ"ה אמרינן דחולצת אע"ג דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא כמו דאמרינן ביבמות (דף כא) באלמנה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כי פליגי באלמנה מן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת ומ"ד אינה פוטרת לא אחי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר בחליצה מיתבי ואם בעלו קנו תיובתא לימא תהוי תיובתא דר"ל אמר לך ר"ל כי אמינא אנא. היכי דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה הוא אלמא אע"ג דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא אפ"ה אמרינן דחולצות אע"ג שביארתי בספרי ע"י (סי' כג) דמוכח מזה דחליצה מצוה היא דאלא"ה הא עכשיו מבטל המצוה לגמרי ע"ש אעפ"כ הא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא. דאלא"ה אמאי אם בעלו קנו. הא אין עשה דוחה ל"ת. כיון שאפשר בחליצה:

והנה הנ"ב בס' דורש לציון הקשה דכיון דקיי"ל דכל מקום שאתה יכול לקיים עשה ול"ת. אין עשה דוחה ל"ת א"כ אמאי כתב הרמב"ם (פ"י מה' יבום וחליצה ח' ו) הי' היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהי' שני' חולצת ולא מתייבמת ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה ליקוחין כו' לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה. וא"צ לומר שני' ה"ז קונה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותי' מותר' לזר שהרי נפטרו עכ"ל והקשה דכיון דקיי"ל דבכ"מ שאתה יכול לקיים עשה ול"ת אין עשה דוחה ל"ת. וא"כ אמאי אם בא עלי' קנאה. דכיון שיכול לקיים המצוה באחרת שאינה מחייבי לאוין א"כ אין עשה דוחה ל"ת ואמאי אם עבר ובא עלי' קנאה ונפטרה צרתה. ותירץ הנ"ב דהטעם הוא משום דאמרינן ביבמות (דף י) אמר ר"ל הוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת ועל הצרה בין הוא ובין האחים חייבים על הצרה כרת. ור' יוחנן אמר בין הוא בין האחין אינם חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת כו' ור' יוחנן מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא קאי עלי' בכרת אלא איהו שליחותא דצרה קא עבדא וע"כ כיון דמטעם שליחות הוא ע"כ אי הוי אמרינן דהבא עלי' לא קנאה. א"כ לא הי' יוצאת החייבי לאוין נמי ע"י הצרה כיון דאיהי לא מצי עבדא ושליחא דידה נמי לא מצי עבדא. ע"כ אמרינן דאפי' בא עלי' נמי קנאה:

[ולכאורה הי' אפשר לומר דבהא שקיל וטרי בירושלמי יבמות (פ"ב ה' ג) פשיטא הדא מילתא. איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה נפטרה צרתה. בא עלי' ר' יוסי אמר אתפלגין ר' לעזר אמר לא נפטרה צרתה ור"י כו' כצ"ל, ר' שמי מיחלף שמועא, פי' דר' אלעזר סובר דנפטרה צרתה. מסתברא על דר' שמי דבכל אתר ר' לעזר סמוך לר' חיי' רבה (פי' בכל אחר סובר ר' לעזר כר' חייא רבה) דתני ר' חיי' איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה ובא עלי' נפטרה צרתה. כו' וא"כ ודאי ר"א סובר כר' חייא רבה דבא עלי' נפטרה צרתה. ואפשר לומר דבהא פליגי אם ביאתה פוטרת את חבירתה. אפי' בחייבי לאוין ומשום דהוי ביאה פסולה. דבהא לא דחי עשה הל"ת דהא אפשר לקיים ע"י השני'. אע"ג דבחליצה ודאו פוטרת חבירתה וכמו שהבאתי לעיל מה שכתבו התוס' ביבמות (ד' יא) וכן בפ"ז דיבמות (ד' כו) דהא דחליצה פסולה אינה פוטרת היינו דווקא. במקום דנקלש הזיק'. כגון חלץ לאחיות לא נפטרו צרות וכן חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה דהורע הזיקה. וקלשה לה אבל בשאר דוכתי אע"ג דאסורה להתייבם, כיון שהזיקה שלימה פוטרת ואעפ"כ פליגי אם בא עלו'. דאין עשה דוחה ל"ת. דהא אפשר לקיים שניהם ע"י הצרה. וקאמר דפליגי אמוראי בזה ור"א סובר דאם בא עלי' נמי נפטרה צרתה כמו בחליצה וכן הביאו הרשב"א בחדושיו ליבמות (ד' כו) ראי' למה שכתבו התוס'. דאינו רק דוקא במקום דקלשא לה הזיקה מהתוספתא וז"ל שם ותני' בתוספתא הי' אחת מהן אסורה על האחין איסור ערוה וחלץ לה לא עשה ולא כלום ולא פטר צרתה אלא או היא או צרתה. מתייבמת לשאר אחין הי' איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה נפטר' צרתה. אלא דאינו מבואר דאפי' אם בא עלי'. ובהך תוספתא מבואר דאפי' אם בא עלי' נפטרה צרתה ג"כ. ומסיק הירושלמו דר' שמי מחליף שמועתא דר"א סובר דנפטרה צרתה אך באמת אין אנו צריכין לכל זה. וזהו הפלוגתא דפליגי ר"י ור""א בש"ס דילן (ד' כא) איתמר ביאת כה"ג באלמנה ר' יוחנן ור"א ח"א אינה פוטרת צרה וח"ד אמר פוטרת צרחה כו' כי פליגי באלמנה מן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי את ל"ת. ומ"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל"ת. כיון דאפשר בחליצה כו' לימא תהוי תיובתא נמי דר"ל אמר לך ר"ל כו אמינא אנא היכי דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לא מצוה היא ועיין בק"ע]:

אך איך שהוא מה שכתב הנ"ב לא נראה לי. דהא אמרינן בפ"ק דיבמות (דף יא) הי' אחת כשירה והאחת פסולה כו' אם הי' מייבם מייבם לכשירה. ונפטרת צרתה אע"ג דצרה אי אפשר לייבם ועוד דאיך שייך לומר שליחות ביבום וחליצה. הא אמרינן בכתובות (דף עד) דלכך לא מהני תנאי בחליצה. משום דאי איפשר לקיומי ע"י שליח והא דאמרינן איהו שליחותא דאחים קא עבדא איהי שליחותא דצרה קא עבדא אין זה מטעם שליחות רק כמו דאמרינן בירושלמי (ריש יבמות ה' א) ניחא הוא אינו חייב על החלוצה שכבר נראה לפטור בה וחייב על הצרה שלא נראה לפטור בה פי' כמו שביארתי בספרי (סי' כג) בפי' הירושלמי דקידושין דאמר ר' יוסי בר' בון מתניתא לאחר שיחלוץ ליך כו' דעל החלוצה אינו חייב כרת שכבר נראה לפטור בה פי' דהזיקה מגרע הכרת וע"כ כיון שנראית לו ואגלאי מילתא שהי' זקוקה. ע"כ נדחה הכרת של אשת אח דהא הי' זקוקה לו והתורה התירה אלא על הצרה שלא נראה לפטור בה דכיון דלא נחלצה א"כ אגלאי מילתא למפרע שלא הי' זקוקה א"כ יהא חייב כרת על הצרה וכמו שהארכתי שם בספרי ע"י ולעיל (סי' יח) דהירושלמי ס"ל כיון דלא עשה בסוף המעשה דחליצה או יבום אגלאי מילתא שלא הי' זקוקה והבאתי ראיו' לזה ע"ש. ולעיל (סי' יח) הארכתי בזה ע"ש:

וע"ז קאמר שם בירושל' מיליהון דרבנן אמרין חליצ' פטור שמעון בר בא בעא קומי ר' יוחנן מה בין חולץ מה בין מגרש א"ל את סבור חליצ' קנין אין עליו פטור אין האחין חייבין עלי' משום אשתו של חולץ אבל חייבים משום אשתו של מת. וכתב הק"ע אגב גררא נקט הכא ועיקרא דמילתא בפ"ג כו' ע"ש ושגה בזה דהירושל' קאמר דמדשקלו וטרו הני רבנן אם חייבין על הצרה כרת משום דאגלאי מילתא שאינה עומדת להאחים לחליצ' וא"כ נשאר הכרת שהי' עלי' כמו אשת אח והיא בכרת או כיון שחלץ איהו שליחותא דאחים קא עבדי וע"כ אין עליו כרת אבל זהו לכ"ע דאינם חייבים משום חלוצת אחיו. אלמא דאין החליצ' קנין אלא פטור דאם הי' החליצה קנין א"כ הי' חייבים משום חלוצת אחיו דהוי כמו אשת אחיו וע"ז אמר מיליהון דרבנן אמרין חליצה פטור. ועיין לעיל (סי כה) ואדרבא הא דאיתא לקמן מיליהון דרבנן אמר חליצה פטור, הועתק מן הכא:

והנה בכאן אבאר הא דשקלו וטרו בהא אם חליצה פטור או קנין דלכאורה חליצה הוא ודאי פטור ובהש"ס דילן ליתא לכל השקל' וטרי' אם חליצה פטור או קנין רק ביבמות(דף נב) אמרינן דר"ע הי' עושה חלוצה כערוה אבל כ"ע סברי דחליצה אינו אלא פטור. אך הענין הוא כמו שביארתי בספרי ע"י (סי' כג) ולעיל בתשובה (סי' יח) דלהירושלמי אימתי הוי זיקה אם בא לבסוף לידי מעשה חליצה או יבום אבל אם לא בא לבסוף לידי חליצה או יבום לא הוי זיקה. וע"ש שהבאתי הרבה ראיות ע"ז ע"ש היטב. ולשיטת הש"ס דילן אפי' לא אתא לידי חליצ' או יבום נמי הוי זיקה וכמו דאמרינן ביבמות (דף יו) שומרת יבם שמתה אסור באמה. אלמא קסבר יש זיקה וזיקה בכדי לא פקעי וע"כ אליב' דש"ס דילן לא שייך לומר דחליצה קנין דמהיכי תיתי דחליצה ודאי פטור הוא כמו גט באשה רק להירושל' דס"ל דאימתי הוי זיקה היינו דוקא לאחר חליצ' וע"כ קאמר בירושל' דחליצה הוי קנין פי' כיון דחולץ אז נגמרה הזיקה אבל כל כמה דלא חלץ לא נגמרה הזיקה וע"ז גרסינן בירושלמי (פ"ג ה"א) רב אמר חליצ' קנין שמואל אמר חליצה פטר ר' זעירא אמר חליצה קנין ר' הילא אמר חליצ' פטור, שמעון בר בא בעי קומי ר' יוחנן כו א"ל את סבור חליצה קנין אינה אלא פטור לוי אמר זיקה קנין וכל אחת ואחת צריכה חליצה משניהן פי' דלוי סובר כשיטת הש"ס דילן דזיקה קנין אפי' קודם החליצה כיון דשניהם מזוקקות לחליצה ע"כ הוי זיקה קנין וכל א' וא' צריכ' חליצה משניהן והטעם משום דהוי חליצה פסולי וצריכה לחזור על כל האחין וכמו דאיתא בש"ס דילן ביבמות (דף כו) אמר רבה בר הונא אמר רב ג' אחיות שנפלו לפני שני אחין יבמין זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואמצעית צריכ' חליצה משניהם משום דהוי חליצה פסולה ועיין רש"י ותוס' שם משום דאינו יכול ליבם לכל א' משום זיקה וזהו דוקא ללוי דס"ל דיש זיקה קודם החליצ' אבל לשיטת הירושלמי דקאמר (בפ"ב דיבמות ה"ח) הדא דאת אמר בשחלץ ואח"כ יבם אבל אם יבם בתחילה אסור שמא ימות אחיו ונמצא כבא על אחות יבמתו וכבר ביארתי לעיל (סי' יח) מ"ט לא קאמר משום אחות זקוקתו. כמו דאיתא בש"ס דילן ביבמות (דף כג) דוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דקא פגע באחות זקוקתו והטעם משום דאם יחלוץ הא' ואחיו השני יחלוץ לאחותה א"כ כיון דלא חלץ להשני' א"כ אגלאי מילתא דלא הוי אחות זקוקתו וע"כ קאמר שמא ימות אחיו ונמצא כבא על אחות יבמתו וכן בירושלמי (פ"ג ה"א) כנס הראשון ובעל אומרים לשני שיבעול לא בעל הראשון אסור לבעול שמא ימות כו' אבל לא קאמר מטעם אחות זקוקתו דהא כיון שהשני יחלוץ א"כ אגלאי מילתא לאפרע דהשני לא הי' עומדת לו לחליצ' וא"כ כיון דלא עבד בה מעשה לא הוי מזוקקת לו. אבל לשיטת הש"ס דילן אפי' לא עביד מעשה לבסוף אמרינן דיש זיקה וע"כ סבר לוי שהוא אזיל כשיטת הש"ס דילן דאפי' לא עביד בה כו' וע"כ סובר דכל א' מהאחיות צריכה חליצה משניהן דכל א' הוא אחות זקוקתו ואע"ג דאם יחלוץ הא' והשני יחלוץ להאחרת א"כ נמצא דלא הי' זקוקתו מעולם לשיטת הירושלמי. אבל לוי סובר כשיטת הש"ס דילן דאפי' לא עבד בה מעשה נמי הוי זיקה וכמו דאיתא בש"ס דילן ביבמות (דף כו) שלש אחיות יבמות שנפלו לפני שני אחין יבמין זה חולץ לא' וזה חולץ לא' ואמצעית צריכ' חליצה משניהן אמר רבה מדקאמרת אמצעית צריכה חליצ' משניהן קסברת יש זיקה וה"ל חליצה פסול' וחליצה פסול' צריכה לחזור על כל האחין אי הכי קמייתא נמי כו' וזהו לשיטת לוי אבל לשיטת רב ושמואל דשניהם סברי דזיקה אינה אלא אם בא לבסוף לידי מעשה דחליצ' או יבום אלא דפליגי אם חליצה קנין פי' כיון דעשה לבסוף חליצה או יבום ע"כ נגמרה הזיק' ואגלאי מילתא למפרע שהי' מזוקקת וע"כ אמרינן שם הי' חמשה אחין ג' מהם נשואין לשלש אחיות ומתו, רב אמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת והשלישית חולצת משניהן שמואל אמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת והג' חולצת משניהם משום דסברי דאין זיקה אלא אם בא לבסוף לידי מעשה דחליצה או יבום וע"כ כיון שזה חולץ לאחת והשני יחלוץ להאחרת. א"כ אגלאי מילתא דלא הי' עומדת לזה לחליצה. וע"כ לא הוי חליצ' פסולה. והא דקאמר רב והשלישית חולצת מאיזה מהן שירצה. לכאור' הוא תמוה דהא רב סובר דחליצה קנין וא"כ איך תחלוץ משניהם ואין כאן מקום להאריך ועיין בק"ע ובמ"א יתבאר. ושמואל סובר דצריכה חליצ' משניהם משום דהוי חליצ' פסול' עכ"פ הא דרב סובר דחליצה קנין היינו משום דלאחר החליצ' אגלאי מילתא למפרע שהי' זקוקתו של זה אבל אם לא יחלוץ לא הי' זיקה כלל ושמואל סובר דקודם חליצה אין זיקה משום דילמא לא יחלוץ לה ולאחר החליצ' לא אמרינן דאגלאי מילתא דהוי זיקה:

וא"כ ג' בדבר דלרב נגמרה הזיקה ע"י החליצ' וע"כ הוי חליצ' קנין דאל"ה לא הוי זיקה ושמואל סובר לשיטת הירושלמי דאין זיקה אפי' לאחר החליב', ולא אמרינן דהוי זיקה למפרע אבל לרב ע"י החליצ' נגמרה הזיק' וע"כ אומר שהחליצה קנין. ולוי סובר דיש זיקה ולא מטעם החליצ' שאח"כ אלא אפי' אם לא יבא לבסוף לידי חליצ' או יבום אפ"ה נמי הוי זיקה. והש"ס דילן סובר כשיטת לוי דהירושלמי. ולמ"ד יש זיקה היינו אפי' אם לא חלץ אח"כ וכמו דאמרינן דזיקה בכדי לא פקע ולא מחמת החליצ' שאח"כ וא"כ אין מקום לומר דחליצ' קנין הא החליצה אינה אלא פטור והא שסובר הירושלמי אליבא דרב דחליצ' קנין היינו מחמת שהזיקה נגמרת ע"י החליצ' ואם לא יחלוץ לא הוי זיק' וע"כ פריך הירושלמי דכה"ג איך חולץ לאלמנה הא ע"י חליצתו עושה זיקה. וע"ז פריך כמ"ד חליבה קנין אומרים לו עבור על ד"ת והיינו משום דס"ל דהחליצ' גומרת הזיק'. ושמואל סובר דחליצה פטור ואע"ג שע"י החליב' נגמרת הזיק' אעפ"כ לא הוי קנין אבל לשיטת הש"ס דילן דלא תלי' כלל בחליצ' א"כ אין מקום לומר דחליצ' הוי קנין. אלא דלמ"ד יש זיקה אפי' בלא חליצ' נמי אסור כמו דאמרינן ביבמות (דף יו) שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא אע"ג דלא עבד בה מעשה דחליצ' אפ"ה יש זיקה ולמ"ד אין זיק' אפי' חלץ לה נמי אין זיקה, משא"כ לשיטת הירושלמי דס"ל כשמואל דאין זיק' אלא אם בא לבסוף לידי חליצה אבל לא שהחליצ' פועלת הזיק' דא"כ הוי זיקה קנין אלא דהיא ממילא מזוקקת אך ה"מ אם בא אח"כ לידי חליצ' אבל אם לא בא אח"כ לידי חליצ' כגון שמת החלוץ או שמתה היא פקעה הזיקה למפרע. אבל כ"ז שלא נתבטלה החליצ' היא ממילא מזוקקת וע"כ סובר הירושלמי דהזיקה תלי' בהחליצה ואפ"ה חליצ' אינו אלא פטור ובהכי מתיישבים כל הסוגיות הירושלמי ודוק היטיב:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ג ה"ג) ג' אחין שנים מהן נשואים שתי אחיות כו' הרי אלו חולצות ולא מתיבמת ר"ש פוטר עולא בר ישמעאל אמר כך פירשה ר' הושעי' אבי המשנה ר"ש פוטר את השני' מן החליצה ומן היבום. אמר ר' יוחנן חבורה הי' מקשה שלא עלת על דעתו שיקנה אדם שתי אחיות כאחת כו' תמן אמרין דברי ר"ש אין זיקה נופלת למקום זיקה ר' בא בשם ר' לעזר והוא שעבר ובעל האיך עבידא קידש א' מן השוק את השני' על דעתי' דרבנן קידושין גמורין על דעתי' דר"א קידושין תלוין וכשיבעול את הראשונ' קידושין תופסין את השני'. בא על השני' על דעתי' דרבנן ביאת ערוה על דעתי' דר' לעזר אינה ביאת ערוה. מתה הראשונ' על דעתי' דרבנן מותר בשני'. והנה המפרשים הק"ע והפ"מ לא הבינו הירושלמי הזה אבל לפי מה שביארתי א"ש דהזיק' תלוי' אם מייבם או חולץ לבסוף וע"ז אומר תמן אמרין דברי ר"ש אין זיקה נופלת למקום זיקה וע"כ פוטר בשני' משום דזיקת הראשונ' מדחה זיקת השני' וע"ז אמר ר' בא בשם ר' לעזר והוא שעבר ובעל פי' דוקא אם בעל אז נגמרה הזיקה למפרע (והא דקאמר אם עבר ובעל אפשר לומר דהטעם משום דנגמר הזיק' ע"י היבום וא"כ בתחילת הביאה הוי כאילו בועל אחות זקוקתו וע"ו אמר עבר ובעל הותר:

וע"ז אמר איך עבידא קידש א' מן השוק השני' ע"ד דרבנן קידושין גמורין (פי' לדעת רבנן שאומרים דאין הזיק' תלוי' במעשה דלבסוף רק מיד הוי זיקה וע"כ השני' נפטרת מיד וע"כ תפסי בה קידושין מיד) ע"ד דר' לעזר קידושין תלוין לכשיבעול את הראשונ' קידושין תופסין את השני' (פי' לר"א שאומר דאין הזיקה נגמרת אלא ע"י מעשה דלבסוף דהיינו חליצה או יבום וע"כ הקידושין תלוין עד שיבעול את הראשונה לכשיבעול את הראשונ' קידושין תופסין את השני') בא על השני' ע"ד דרבנן ביאת ערוה (פי' לרבנן דאמרי דהזיק' אינה תלוי' במעשה דלבסוף וא"כ כיון שהראשונ' נפלה ליבום ע"כ השני' ביאת ערוה) על דעתי' דר' לעזר אינו ביאת ערוה (דהא לא עשה בה מעשה דלבסוף שייבם אותה או יחלוץ) מתה הראשונה על דעתי' דרבנן מותר בשני' (ואפשר דגרסינן על דעתי' דר' לעזר דכיון שמתה לא בא לידי מעשה דחליצה או יבום וע"כ בטלה הזיק' או דגרסינן מתה הראשונ' מותר בשני' וקאי לר"א. והא דקאמר בסמוך הי' לראשונ' צרה כונס צרה ומקיים אשתו ואסור בשני' נ"ל שהוא ט"ס ונשתבש בדפוס וצ"ל תחיל' על דעתי' דרבנן אסור בשני'. והמפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בפירושיהם. וכן צ"ל הי' לראשונה צרה כונס צרה ומקיים את אשתו (פי' דאם מתה הראשונ' לר"א בטלה הזיק' וא"כ מותר בשני' ואם הי' מייבם לראשונ' הי' צרתה נפטרת ביבומה ואחותה הי' נפטרת משום דאין זיקה נופלת למקום זיקה וכיון שמתה הראשונה ע"כ הותר בשני' ולא הוי אחות זקוקתו כיון דלא בא לבסוף לידי מעשה דחליצה או יבום וע"כ כיון שמותר בשני' וכנס את השני' א"כ במה נפטרת הצרי של הראשונ' ע"ז אומר הי' לראשונ' צרה כונס צרה ומקיים אשתו פי' שמקיים השני' שכנסה וכונס הצרה ג"כ וע"ז אומר הדא היא מותר אדם באחות צרת חלוצתו וע"כ אע"ג שהשני' היא אחותה של צרת חלוצתו ובפרט דהא היא צרת כנוסתו ואפ"ה מותרת. ופריך ויהא אסור משום צרת קרובת חליצתו פי' שיהי' אסור לכנוס את הצרה דהא הצרה הוי כמו צרת קרובת חלוצתו כיון דכנס השני' נמצא שהצרה היא צרת אחותה של השני' והוי צרת קרובת חלוצתו. אמר ר' יודן אילו ביקש לבעול את הצרה עד שלא כנס השני' שמא אינו מותר פי' כיון שאילו הי' רוצה הי' כונס הצרה קודם השני' בתחיל' הוא מותר ולבסוף אסור. אם אתה עושה כן נמצאת עושה צרה לאחר מיתה ואין צרה לאחר מית' ודוחק. וזהו דוקא לר"א דס"ל דתלוי בביאה ואם מתה אח"כ הותר בשני' וכמו שביארתי דזיק' תלוי' במעשה דלבסוף [ואפשר דהא דקאמר עבר ובעל מיירי כשיש צרה וע"כ אם בעל האחת נפטרת השני' משום דאין זיקה נופלת למקום זיק' אבל אם יחלוץ או ייבם הצרה חייבת השני' ג"כ בחליצ' א"כ מבטל בזה מצות יבמין מהשני' ואע"ג דהירושל' אינו סובר הטעם דביטל מצות יבמין היינו משום שמא ימות אבל הכא מבטל מיד מצות יבמין וע"כ אומר עבר ובטל דמיירי בשיש צרה כדי להשמיענו הדין של הצרה אליבא דר' לעזר ודוק או דלאו דוקא נקט עבר וכמו שפי' הק"ע]:

וע"כ קאמר בש"ס דילן בפ"ק דיבמות (דף י) דלא אמרי' כמו דאמר בירושלמי דעל החלוצ' אינו חייב כרת שכבר הי' זקוק' לו וע"כ נדחה הכרת אבל על הצרה שלא נראה לפטור בה דאגלאי מילתא למפרע דלא הוי קיימי לזיקה חייב כרת וע"ז קאמר ר' יוחנן דהא דנפטרה צרה אינו בדרך דאגלאי מילתא למפרע שלא הי' זקוקה כלל דהא אי בעי הוי מייבם לאידך. אלא איהי שליחותא דצרה קא עבדא פי' דנפטרה מכאן ואילך והוי כמו דעבדא שליחות' וע"כ ליכא כרת בשניהם וכן לגבי אחים לא נאמר דאגלאי מילתא למפרע שלא הי' זקוקה כלל וע"כ תהא לגבייהו בכרת ע"ז אומר דאיהו שליחות' דאחים קא עבדא אבל עד עתה הי' מזוקקת לשניהם וע"כ נדחה הכרת אפי' לגבי אחין נמי אבל לא מטעם שליחות כמו שכתב הדורש לציון:

ועיין בספרי ע"י (סי' כג) במה שביארתי על הירושלמי (ריש יבמות ה"א) ר' יודן בעי כמאן דאמר הכל מודים בצרה שהוא חייב ע"ש שהכלל הוא למ"ד דלא אמרינן דאיהי שליחותא דצרה קא עבדא או איהו שליחותא דאחים קא עבדא וע"כ לאחין שלא עשו מעשה דחליצ' או ייבום נמצא דלא הי' מזוקקת להן וכיון שלא היתה מזוקקת להן ע"כ חל עלי' החיוב כרת של אשת אח ועיין בספרי שם על הא דבעי ר' יודן כו' ע"ש וכעת נפרש הא דאמר אח"כ ר' יודן בעא כמ"ד הוא אינו ח יב על החלוצ' אבל חייב הוא על הברה חליצה פטור ביאה פטור כמה דתימר חלץ לה נאסר' לאחין ודכוותי' בא עלי' נאסרה לאחין תני ר' חייא מת הראשון ייבם השני מת השני ייבם השלישי (פי כיון דלא אמרינן דאיהו שליחותא דאחים קא עבדא והוי קיימי בזיק' לכ"ע ונפטרו מכרת שהוא פטר בעד כולם ושליחותא דאחין קא עבד. אלא אמרינן דהאחין חייבין עלי' כרת דלגבייהו אגלאי מילתא דלא הוי קיימא לזיק' וע"כ חייבים כרת א"כ חליצ' פטור וביא' פטור וא"כ כיון שבא עלי' זה לא אמרינן דשליחות' דאחים קא עבד א"כ בביאה נמי לא עבד שליחות' דאחים וא"כ האחים חייבים כרת וא"כ איך יכולים לייבם אם מת השני וכן השלישי הא קיימא עלי' בכרת מהאח הראשון). וע"ז אמר ר' יוסי מה את סבור היא חליצ' היא ביא' כיון שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפרע וחל עלה איסורו של מת אבל האחין אבל אם בא עלי' אשתו היא (פי' שאומר ר' יוסי דלא דמי חליצ' לביא' דאע"ג דבחליצ' אמרינן דכיון שחלץ לה זה נעקרה הימנו זיקת המת למפרע אצל האחים וחייבים עלי' כרת. אעפ"כ בביא' לא אמרינן דאגלאי מילתא למפרע דנעקר' הימנ' זיקת המת למפרע וחל עלי' איסור אשת אח דכיון דכנסה אזיל לה איסור אשת אח אפי' לגבי אחין דכיון שכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואם יגרשנ' מותר לחזור אות' וה"נ לגבי אחין אזיל לה איסור דאשת אח ומותרת להאחין מחמת שנופלת מהאח הב'. וכה"ג אמרינן ביבמות (דף כ) אליבא דר"ש אלא מעתה אחותו מאמו כו' האי איסור דלית לי' התירא האי איסורא דאית לי' התיר'. וכמו שכתבו התוספ' דפקע איסור אשת אח דיכול להחזיר' לאחר שגירש' וכי היכי דפקע לגבי דידי' איסור א"א פקע נמי לגבי אחיו הנולד וה"ל אשת אחיו שהי' בעולמו ואע"ג דרבנן פליגי באשת אחיו שלא הי' בעולמו אפ"ה לגבי אשת אחיו שהי' בעולמו לא אמרינן דהוי עלי' כרת מחמת אשת אחיו הראשון דנימא אגלאי מילתא למפרע כמו בחליצ' ודוק]:

וכן הא דאמרינן בכתובות (דף ע) גבי הא דהמדיר את אשתו ופרנס לאו שליחותי' קא עביד. והאריכו בזה האחרונים. דכיון דקיי"ל אין שליח לדבר עביר' א"כ לא הוי שליח כלל. אבל באמת הא דקאמר לאו שליחות' קא עביד העיקר הוא כמו שביארתי בספרי ע"י (סימן כא) דהעיקר במה שמהנה אות' במה שהפרנס מפרנס אות' והוא מחויב לשלם מן הדין לפרנס ע"ש. וכה"ג אמרינן בע"ג (דף נג) מכי עבדו ישראל לעגל גלי דעתי' דניחא להו כו' שליחותא דידהו עבדי כו' ולא הוי שליחות ממש ומה שהקש' הדורש לציון ותמה על נושאי כלים של הרמב"ם שלא הרגישו קושיא זו דלמה פסק הרמב"ם דאם עבר ובעל יבמתו האסור' משום לאו או משום עשה דקנה אותה קנין גמור ונפטר' צרת' הא בכל מקום שאתה יכול לקיים עשה ול"ת אין עשה דוחה ל"ת:

ולי נראה דלא קשה דכיון בדידי' תלה רחמנא ואם רוצה לחלוץ חולץ ואפ"ה יכול לייבם החייבי לאוין מדאוריית' ומשוה דחליצ' במקום יבום לאו מצוה היא ואמאי לא נימא שיהא מוכרח לייבם אותה אלא בדידי' תלה רחמנא דאם אינו רוצ' לייבם יחלוץ אע"ג דחליצ' במקום יבום לאו מצוה היא ואם רוצה לייבם ייבם משום דחליצ' במקום יבום לאו מצוה היא וא"כ כיון שהאחרת אינו רוצה לייבם אותה אלא לחלוץ ורשאי מן הדין וזאת היא רוצה לייבם ע"כ יכול לייבם מדאוריי' החייבי לאוין ולא אמרינן דאפשר באחרת כיון שאינו רוצה לייבם האחרת:

ועיין ברמב"ם הלכות ציצית (פ"ג ה"ו) שכתב ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן כו' ומפני וזה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיום את שניהם הרי מוטב כו' וכאן אי אפשר לקיים שתיהן עכ"ל וכמו דאמרינן במנחות (דף מ) ולא יהא אלא לבן כיון דאפשר לקיים במינם כר"ל דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת כו' וכתב הכ"מ וא"ת אמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שתיהן כשלא ילבש אלא טלית של צמר. כבר תירצו התוספת בכתובות (דף מ) שאין זה חשוב אפשר כיון שרוצה ללבוש טלית של פשתן:

עכ"פ חליצ' במקום יבום לאו מצוה היא ואמרינן דחולצת ולא מתייבמת שמא ימות א' מהם ונמצא מבטל מצות יבמין אלמא דאינו רשאי לעשות כן מתחיל' אע"פ שאח"כ יארע לו אונס. וכן מהא דפסחים (דף פ) דמשלחין אותו לדרך רחוקה ופריך ויטמאנו במת כו' מדחיהו אתה מחגיגתו מזה משמע כמו שביארתי בספרי ע"י דאסור ללבוש הבגד של ציצית אם אין לו ציצית אע"ג דאנוס הוא כיון שאין לו ציצית אפ"ה מוטב שלא ילבש כלל וכמו שהוכחתי שם מהא דמנחות (דף לו) ארבע ציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה אחת ור' ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות. ופריך מאי בינייהו והקשיתי שם דלימא אם אין לו רק ג' ציצית דלמאן דס"ל דארבעתן מצוה אחת ע"כ פטור מלהטיל הג' ציצית אבל למאן דס"ל שארבעתן ד' מצות הן לכל הפחות מחויב להטיל הג' ציצית אלא ודאי דסוף כל סוף אסור ללבוש הבגד משום דמבטל למצוה הד' וכיון דאסור לו ללבוש ע"כ אינו אומר מר הנ"מ ההיא. ומשני אמר רב יוסף סדין בציצית איכא בינייהו והשתא א"ש דמיירי שנפסקה לו ברה"ר דאי משום ציצית כבוד הבריות דוחה בשב ואל תעשה אבל משום כלאים הוי קום ועשה ומחויב לפשוט הבגד דהוי קום ועשה ואע"ג שתחילת הלבישה הי' בהיתר אעפ"כ הוי יש בו מעשה. וכמו שהוכחתי שם מהא דנזיר (דף מב) כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה דמקרי לאו שיש בו מעשה ללקות עליו אע"ג דתחילת הכניס' הוי בהיתר רק שהתוס' כתבו דדוקא בשסייע בפריעת המעזיבה. ועיין בשבועות (דף יז) בתוס' שם בד"ה או:

והכי משמע לי מהירושלמי (פ"ג דנזיר ה' ה) עודנו שם ר"י אמר מתרין על הכל כדי פרישה ופרישה. ר' אליעזר אימר עד שיפרוש ויחזיר אמר ר' הילא מהשתחוי' למד ר"י דתנינן תמן השתחוה או ששהא כדי השתחוי' כו' מתניתא פליגא על ר' יוחנן כהן שעומד בביה"ק והושיטו לו מת אחר יכול יקבל כו' (פי' שר"י סובר שמתרין בו על כל פרישה ופרישה שאם הי' לו שהו' כדי לפרוש ולחזור ולטמא חויב מלקות על כל פרישה ופריש' וכמו דאמרי' בסוף מכו' (ד' כא) הי' לבוש כלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל א' וא' אמר ר' ביבי אמר ר' יוסי לא פושט ולובש ממש. אלא אפי' מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו. רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב וכתבו התוס' דבלא שהה לא מחייב ולא דמי דין זה להך דפ"ב דשבועו' (דף יד) דאיבעי להו מי צריך שהי' למלקות כו' אבל הכא דאין לו שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחרת דעדיין הלבישה הראשונה קיימת דהתם נמי אינו חייב עד שיוכל לפרוש מן הטומאה וע"כ סובר ר' יוחנן גבי טומאה נמי שאם התרו בו חייב על כל כדי פרישה ופרישה כמו שמחוייב מלקות גבי כלאים אם לא שהה אלא כדי לפשוט ואף דצ"ע קצת הא דאמר מהשתחוי' למד ר' יוחנן דהא אמרינן בפ"ב דשבועות (דף יז) בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהי' למלקות או אינו צריך בפנים גמירי שהי' בחוץ לא גמירי שהי' וכתבו התוס' דמיבעי לי' רק אי בעינן כדי השתחוי' אבל מ"מ בעינן כדי יציאה כניסה אבל בפחות מכן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי ופשיטה ולבישה ועד כתבו שם דאפי' אי גמירי שהי' כדי השתחוי' למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמי לשהי' דקרבן גבי מקדש אבל לגבי כלאים פשיטא דלא גמירי דלא שייך התם השתחוא' כלל:

[ובזה יתבאר הירושלמי (ס"פ ידיעות הטומאה) נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים נשמעינה מן הדא השתחוה או ששהה כדי השתחוי' וכיון ששה' לאו כמו שהכניס ראשו ורובו ותימר עד כדי שישה' כדי השתחוי'. וכא עד שישה' כדי השתחוי' עכ"ל פי' דמיבעו לי' אם נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים אי בעי' שהי' דוקא או דדמי לנכנס ראשו ורובו שא"צ שהי' וע"ז פשיט מדבעינן דווקא שהה כדי השתחוי'. אע"ג ששהה לאו כמו שהכניס ראשו ורובו פי' אע"ג ששהה כדי לצאת. ובכה"ג מתחייב בכלאים. דדמי לחזר ולבש. וא"כ הכא נמי דומה להכניס ראשו ורובו ואפ"ה הלכתא גמירי לה דבעינן דוקא כדי שיעור השתחוי' והכא נמי אע"ג שהכניס ראשו ורובו לפני ולפנים. אפ"ה הלכתא גמירי לה דבעינן שהי'. וא"כ כיון שביארתי דהשתחוי' הוא שיעור א"כ איך קאמר מהשתחוי' למד ר' יוחנן. הא ר' יוחנן מחייב על כל כדי פרישה ופרישה. וא"כ איך למד מהשתחוי' ואפשר דקאמר דלא למד רק מהשתחוי' שיכול להתחייב אף על הטומאה שאח"כ אע"ג שהוא ע"י שהי' אעפ"כ מצרפינן לתחילת הכניסה שהי' ע"ו המעשה. ואעפ"כ מתחייב הכא על כל כדו פרישה דדוקא בפנים גמירי שהי' ועי' תוס' שבועות (ד' יז):

עוד קאמר התם בירושלמי א"ר מתני' הוינן סברין מימר מה פליגי במכות הא בקרבן לא מן מה דמר ר' הילא. מהשתחוי' למד ר' יוחנן הדא אמרה היא במכות היא בקרבן. גם בזה צ"ע שהק"ע פי' סברנו למימר כי פליגי ר"י ור"א במלקות. אבל קרבן טומאה דנזיר לא מחייב אבל ממה דא"ר הילא מהשתחוי' למד ר' יוחנן ש"מ כי היכי דמחייב קרבן אשהי'. אף בנזיר מחייב ר"י בין מלקות בין קרבן. אשהי'. והקשה שם הק"ע הא בטומאת ביה"ק איירי וכמ"ש בסמוך. ותנן במתניתין ואינו מביא קרבן טומאה אלא א"כ יצא ויכנס עכ"ל. ואיפשר לומר דמיירי בשנכנס ע"י שידה תיבv ומגדל כמו דאמר בנזיר (ד' יז) וקאמר כיון דמהשתחוי' למד. ע"כ אפי' לא הי' תחילת המעשה ע"ו איסור. ועיין במכות (ד' יג). גם מוכרחין אנו לומר דעיקר החידוש הוא שמתחייב על השהי' שאח"כ אבל לא שיתחייב קרבן על כל שהי' ושהי' דהא אמרינן בכריתות ובנזיר (ד' יח) נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן א'. וכן בירושלמי פ"ו דנזיר ע"ש ע"כ איפשר דלא קאמר רק דבשהי' אם נכנס בשידה תיבה ומגדל חייב קרבן. כי היכי דמתחייב קרבן בהשתחוי':

אך אעפ"כ צריך עיון דבנזיר בקבר לענין קרבן לא בעינן שהי' וכמו שכתב רש"י בשבועות (ד' יז) דאמרינן התם בעי ר"א נזיר בקבר בעי שהי' למלקות. דלענין קרבן לא שייך הכא כלל. שאין כרת בנזיר שנטמא וקרבן נזיר טמא לאו טעון טומאה קא אתי. אלא למיחל עליו נזירות דטהרה. וכשאר מחוסרי כפרה ע"ש. וכן כתבו התוס' בשבועות (ד' לז) ועוד דבנזיר חייב אפי' באונס. וכמו דאמרינן רפ"ב דכריתות (ד' ט) דאפי' נטמא באונס נמי צריך להביא קרבן. וא"כ אמאי בעי שהי' וכמו דאמרינן ברפ"ב דכריתות (ד' יח) כי קא מייתי קרבן למיחל עלי' נזירות דטהרה. ועיין בכריתות (ד' כו) ועיין במ"א באור"ח (ס' א) דחטאת נזיר אינה באה לכפרה אבל אשם נזיר בא לכפרה ובאמת משמע דשניהם אינם באים לכפרה. ועיין בכריתות. (ד' כו) אין לך דבר שהוא בא לבטלה. אלא אשם נזיר בלבד והארכתי בזה לעיל בתשובה (ס' ה) ועיין לקמן (ח"ב דרוש א) ואפשר דהירושלמי קאמר לענין טמא שניכנס להיכל דרך גגות דחייב קרבן. וכמו שהאריך בזה המ"ל בפ"ג מה' ביאת מקדש. וקאמר אע"ג דלא מחייבינן על הביאה. אעפ"כ מחייבינן אם נכנס דרך גגות להיכל מחייב אף על השהי' שאח"כ. או אפשר דלא גמירי שהי' אלא דוקא בנטמא בפנים. אבל הכא מתחייב אם שהה כדי לפרוש ולחזור]:

עכ"פ מוכח מר' יוחנן דס"ל דאם תחילת הכניסה הי' בהיתר אעפ"כ מתחייב על השהי' שאח"כ או לכל הפחות אם נכנס באיסור מתחייב נמי אשהי' שאח"כ והירושל' ס"ל ג"כ דר' יוחנן ס"ל דאינו לוקה רק דוקא בלאו שיש בו מעשה וכמו דאיתא במכות (דף יו) וכמו שאבאר אלמא דוה חשיב ג"כ מעשה כיון שתחילתו הי' ע"י מעשה וכמו דאמרינן בירושלמי (בפ"ג דשבועות ה' י). זה הכלל כל ל"ת שיש בו מעש' לוקה ושאין בו מעשה אינו לוקה חוץ מן המימר והנשבע ומקלל חבירו בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן לית כאן מימר מימר דיבור ומעשה אלמא דהירושלמי סובר נמי אליבא דר' יוחנן דלאו שאין בו מעשה. אין לוקים עליו. דהא קאמר דאינו לוקה אלא בהני שלשה דברים. ור"י קאמר דבמימר משום דבדיבורו עביד מעשה. וכמו דאמרינן בש"ס דילן פ"ק דתמורה (ד' ג):

ובזה יתיישב קושי' הק"ע בירושלמי (רפ"ה דנזיר) תמן תנינן ריב"י אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים חזקי' אמר לשוגג בל"ת ולמימר בלית (ט"ס וצ"ל ולמזיד בל"ת) אבל אם בא לומר חולין ואמר עולה קדשה (ט"ס וצ"ל לא קדשה) אמר ר' יוחנן בא לומר חולין. ואמר עולה קדשה כו' על דעתי' דר' יוחנן עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין (פי' דלר' יוחנן דמפרש דהאי עשה שוגג כמזיד בתמורה. ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים היינו לענין תפיסת הקדושה. דבתמורה תופס אפי' בשוגג משא"כ במוקדשים ניחא אלא לחזקי' דקאמר לשוגג בל"ת ולמזיד בל"ת וא"כ לענין מלקות בשלמא בתמורה ניחא לענין מלקות אבל בהקדש היכי משכחת לה מלקות בהקדש והפ"מ שגה מאוד בפירושו ע"ש ומשני במקדיש בכור ומי קדש לא כן כו' הקדיש בכור עולה לגבי מזבח אפי' לדמים לא קדש הקדיש בעל מום למזבח אפי' בתמורה לא קדשה (זה קשה למאוד דהא תנן בפ"ב דתמורה (דף טז) חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חלה על בעל מום קבוע כו' וכן הקשה הק"ע שם ויותר טוב הי' לגרוס הקדיש בעל מום למזבח. אפי' לדמים לא קדשה וכמו דתנן בתמורה (דף כו) אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום) אלא המקדיש בעל מום עובר ומחוור הוא למכות אר"י אבוי' דר"מ תיפתר במקדיש תמימים לבדק הבית ריב"י בשיטת אביו הקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה. בל"ת מנין ת"ל כי לאו אמור דברי ר"י עכ"ל. פי' וע"כ ניחא דמשכחת לה מלקות בקדשים כגון שהקדיש תמימים לבדק הבית ועובר בל"ת נמי ובזה יש חילוק לענין מלקות בין תמרה לקדשים דבתמורה לוקה אפי' בשוגג משא"כ בקדשים והקשה הק"ע דמאי פריך דבמקדיש בכור לא קדיש הא אמרינן בערכין (דף כט) ורבנן אל תקדיש מיבעי לי' ללאו וא"כ אע"ג דלא קדש. אעפ"כ משכחת לה מלקות על הל"ת וכן הקשה נמי אהא דמקדיש בעל מום למזבח דאפי' לא קדיש אעפ"כ עובר בלאו ע"ש ולכאורה תלוי בפלוגתא דאביי' ורבא בפ"ק דתמורה (דף ה) לענין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד. אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי. רבא אמר לא מהני מידי והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא כו' ועיין בירושלמי (פ"ג דתרומות) ר' חמא בר עוקבא בשם כו' ממה שאתה עובר בל"ת אתה יודע מה שעשה עשוי:

אבל לפי מה שביארתי א"ש דהירושלמי סובר כמו דקיי"ל דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וכמו שהבאתי הירושלמי (פ"ג דשבועות) דקאמר ר' יוחנן לית כאן מימר משום דבדיבורו עביד מעשה וכמו דאמרינן בפ"ק דתמורה (דף מ) א"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל ל"ת שבתורה עשה מעשה לוקה לא עשה מעשה פטור חוץ מן הנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אע"פ שלא עשה מעשה חייב ואמרינן התם א"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר משום דבדיבורו עביד מעשה וכן כתבו התוס' בב"מ (דף צ) לענין חסמה בקול. דלא קאמר ר' יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבורו קא עביד מעשה וע"כ ניחא שפיר מה שהקשה בירושלמי דאיך קאמר חזקי' דעשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים הוא לענין מלקות כיון דלא קדש וליכא למימר. דאע"ג דלא מהני אפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא דהכא כיון דלא קדש לא הוי לאו שיש בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דהא דיבור לא הוי מעשה אלא בתמורה משום דבדיבורו עביד מעשה והכא כיון דלא קדש לא הוי מעשה. וע"כ פריך שפיר דכיון דלא קדש לא לקי משום דליכא מעשה וא"כ איך משכחת לה לענין מלקות. הא דלא עשה שוגג כמזיד במוקדשין. דהא המקדיש בכור לא קדש. ובירושלמי (פ"ב דשקלים) כתיב אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו כל שהוא קודש אין קדושה חלה עליו וכן במקדיש בעל מום לגבי מזבח. וע"כ משני במקדיש תמימין לבדק הבית דבהא תפיס הקדושה וע"כ הוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו וא"ש ועיין בספ"ב דתמורה (דף יז) ועיין ברמב"ם סוף הלכות תמורה (ה' יא) המשנה את הקדשים כו' ואין לוקין על לאו זה ע"ש ובכ"מ שם ודו"ק:

וא"כ מוכח מזה דהירושלמי נמי ס"ל אליבא דר' יוחנן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ועיין במכות (דף יז) ואע"ג דמהירושלמי (פ"ג דשבועות) מוכח אליבא דר' יוחנן דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דאיתא שם שביעה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ואכלה ר"י ור"ל תריהון אמרין פטור לא טעמא דאהן כו' טעמא דר' יוחנן משום שאינו ראוי לקבל התרי' טעמא דר"ל הוא משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה מה מפקא מביניהון שרפה והשליכה לים אין תימר משום שאין ראוי לקבל התראה פטור. ואין תימר משום שהוא בל"ת הרי יש בו מעשה אלמא דלדעת הירושל' ר' יוחנן אינו סובר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אך איפשר לומר דקאמר משום התראת ספק דאי משום לאו שאין בו מעשה. אם שרפה והשליכה לים יש בו מעשה. וע"כ קאמר הטעם משום התראת ספק. אבל לעולם אית לי' דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ועוד דאפשר לומר דהגירסא מהופכת דבפ' (תמיד נשחט) קאמר בהיפוך אתפלגין בשני יו"ט של גליות ר"י אמר מקבלין התריי' על הספק. ר"ל אמר אין מקבלין התויי' על הספק. וכן בספי"א דיבמות. וכן בנזיר (פ"ח) ומה שתירץ שם דבריו דחוקים. וכן כתבתי לעיל (סי' ה):

עכ"פ נתבאר דלדעת הירושלמי סובר ר' יוחנן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ואפ"ה סובר דעודנו שם מתרין בו על כל פרישה ופרישה. אלמא דמצרפינן תחילת המעשה להיות נקרא אח"כ לאו שיש בו מעשה. (אך אפשר לומר משום דתחילת הכניסה הי' באיסור):

[וכיון דאתינא להאי ירושלמי נבאר מה דאיתא שם בסוף. דאמרינן התם מתניתא פליגא על ר' יוחנן כהן שעומד בביה"ק והושיטו לו מת אחר כו' ת"ל להחלו. את שהוא מוסיף חילול על חילולו יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו. פי' דמקשה דאיך שייך גבי טומאה לומר שמתחייב על כל כדו פרישה כיון שכבר נטמא א"כ אינו מוסיף חילול על חילולו. וכה"ג הקשו התוס' בשבועות (ד' יז) בהא דאמר התם נזיר בקבר בעי שהי' למלקות וזה לשונם. וא"ת הא אמר בפ' ג' מינים (ד' מב) גבי נזיר שהי' מת מונח על כתיפו כו' ת"ל לא יחלל. יצא זה שמחולל ועומד. ופריך מדתנן הי' מטמא ואמרו לו אל תטמא כו' חייב על כל אחת. ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. ומשמע כ"ז שלא פירש מן המת אינו חיוב במה שהושיטו לו מת אחר. משום דאינו מוסיף טומאה על טומאה כו'. וא"כ הכא אמאי ילקה כ"ז שלא פי' ותירצו דהא דפטר לי' כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק והשליך מת הראשון מעליו ולפיכך אינו מוסיף טומאה. אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר מלפרוש מן הקבר:

וע"כ הקשה בירושלמי נמי דאיך מתחייב על כל כדי פרישה ופרישה דהא מחולל ועומד ומשני שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקט עצמות פלוני. והנה הק"ע פי' פי' דחוק מאוד כמו שיראה המעיין. והפ"מ פירש דהא דמחייב ר' יוחנן על כל פרישה ופרישה היינו אם מתחילה נטמא באיסור. ע"כ חייב על כל פרישה ופרישה והא דקאמרינן להחלו מי שמוסיף חילול על חילולו. יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו. היינו שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא. אלקט עצמות פלוני. דהתם נטמא בהיתר ונדחית אצלו הטומאה. ע"כ אינו חייב מחמת שאינו מוסיף חילול על חילולו. ולפי"ז שייך במה שהארכתי בספרי (ס' א) בענין דחוי' או הותרה. ולי נראה שאינו ענין לזה כלל והפי' הוא דהירושלמי משני דהא דטומאה בחיבורין אמרינן דפטור משום שאינו מוסיף חילול על חילולו. היינו דוקא באם לא אפשר לפרוש מן הטומאה הראשונה. וע"כ אינו מתחייב על הטומאה השני' דבלאו"ה טמא מחמת הראשונה אבל אם אפשר לו לפרוש מן הראשונה לא אמרינן שאינו פועל כלום משום שאינו מוסיף טומאה על טומאתו הא הוא מוזהר כל שעה לפרוש מן הטומאה הראשונה. וכמו שתירצו התוס' דהא דפטר לי' כשהושיטו לו מת אחר היינו כשלא הספיק והשליך את הראשון מעליו. לפיכך אינו מוסיף טומאה משום שמחולל ועומד. אבל בלאו"ה הרי מוזהר כל שעה לפרוש מן הראשונה והירושלמי משני באופן אחר. ולא כמו שתירצו התוס' דהיינו שנטמא לאביו. וא"כ אינו מוזהר מלפרוש מן הטומאה. וע"כ אינו חייב על הטומאה השני' אבל בעודו בקבר לא אמרינן כיון שכבר נטמא אינו מוסיף טומאה על טומאתו דהא מתרינן בי' שיפרוש וכיון שאינו פורש הרי מוסיף טומאה אע"ג שהוא בחבורין]:

והנה הרמב"ם כתב (בפ"ג מה' אבל ה"ד) כהן שנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו שביארנו בטומאת מקדש ה"ז לוקה נכנס וחזר ונכנס ויצא אם התרו בו בכל פעם לוק' על כל כניס' וכניס'. ולכאור' הוא פוסק דלא כהירושל' שאמר אפי' עודנו שם ר"י אומר מתרין בו על כל פריש' ופריש'. ר' אליעזר אומר עד שיפרוש ויחזור וא"כ פוסק דלא כר"י דבעי דוקא עד שיפרוש ויחזיר. ובסוף ה' כלאים פ"י כתב שם וז"ל אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו ה"ז חייב על כל שהי' ושהי' שהתרו בו עלי' ואע"פ שלא פשט והוא כמו דאמרינן במכות (דף כא) רב אשי אמר אפי' לא שה' אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. אלמא דהוי מעשה ולוקה על השהי' כיון דתחילתו הי' ע"י מעשה:

ולכאורה יש לחלק דהתם תחילת הלביש' הי' במזיד וע"כ פסק הרמב"ם דחייב על כל שהי' ושהי' משא"כ הכא דתחילת הכניס' הי' בשוגג ע"כ אינו מתחייב עד שנכנס וחזר ויצא ונכנס. אך לפי זה לאחר שפירש ונכנס הי' מתחייב על כל שהי' ע"כ נ"ל דודאי בכלאים לענין לאו שאין בו מעשה פסק כיון דתחילתו הי' ע"י מעשה ע"כ לוקה אח"כ והכא גבי טומא' אינו מתחייב אח"כ על השהי' הוא מטעם כמו דמקשה בירושלמי משום דכיון דהוי טומא' בחיבורין א"כ אינו מוסיף טומא' על טומאתו ע"כ בעינן דנכנס ויצא וחזר ונכנס דכיון דפריש הרי מוסיף טומא' על טומאתו. וכמו דמקשה ע"ז בירושל' דלא דמי לכלאים וכמו שביארתי. והרמב"ם לית לי' תירוצא דהירושלמי דכיון דאינו מוסיף טומא' ליכא מלקות אע"פ שבידו לפרוש מהטומא' וכדמשמע מדמסיים שם הרמב"ם וכן אם נגע במת ופירש וחזר ונגע כו' לוקה על כל אחת ואחת הי' נוגע ולא פי' או שהי' עומד בבה"ק ונגע במתים אחרים כו' אינו לוק' אלא אחת שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש ואפשר דלא דמי לשהי' דמבעי' לי' בשבועות (דף יז) דהתם ליכא אלא חד מלקות על אותה שהי' משא"כ ללקות על כל אחת אינו חייב כיון שכבר הוא מחולל ועדיין צ"ע. ואין כאן מקום להאריך בזה ובמ"א יתבאר בזה בארוכה:

וא"כ מוכח מזה אע"פ דתחילת הכניס' הי' בהיתר אעפ"כ הוי לאו שיש בו מעשה וע"כ הסוגי' דמנחות מיירי כמו שכתבתי בספרי (שם) שנפסקה ברה"ר אבל בענין אחר ליכא נ"מ בין אי אמרינן דהוי ד' מצות או שאינם אלא מצוה אחת דמ"מ אסור ללבוש הבגד משום ביטול מצוה רביעית לר"י נמי כמו שהארכתי בספרי ע"י (סי' ב). אלמא אע"פ דאנוס שאין לו ציצית אעפ"כ כיון דאפשר בלא לבישה אסור לגרום שיבטל העשה אע"פ שהוא אנוס אח"כ וכמו שביארתי ודוק:

(השמטה מהקדמה)

איתא בירושלמי (פ"ב דשבועות) א"ר יוחנן כל ספק רה"ר ספיקו טהור ואין מתירין לו לעשות. והא תנינן כל ס' הטהור לתרומה טהור לחטאת א"ר זירא מתניתין בדבר שאינו מחמת הזבח מה דמר ר' יוחנן בדבר הבא מן הובח.. וע"ש בפ"מ שפירש מחמת הזבח קאי על מי חטאת ופי' בדוחק וכן הק"ע. ע"כ נראה לי שהוא טעות הדפוס וצ"ל מתנית' בדבר שאינו מחמת הוכח. מה דמר ר' יוחנן בדבר הבא מחמת הוכח פי' בשני שבילין. כמו דאמרינן פ"ק דנדה (דף ז) שלא תאמר בהוכחות שנינו. ופירש"י בספק טומאה מוכחת פי' דבס' טומאה מוכחת כיון שא' בודאי נטמא וע"כ אומר כל ס' רה"ר ספיקו טהור ואין מתירין לו לעשות ומתנית' בדבר שאינו בא מחמת הוכח וע"כ הוא טהור לגמרי ומתירין לו לעשות. וכה"ג איתא בירושלמי (פ"ג דעירובין) תמן תנינן ספיקו טהור ר' יוסי מטמא א"ר יונה לא טימא ר"י אלא משום הוכח וכן בירושל' (רפ"ח דשקלי') כל הכלים הנמצאים דרך ירידה לבית הטביל' טמאין וקאמר בגמר' לא כן א"ר אבהו בשם ר"י לא גזרו על הכלים שבירושלים ומשני מכיון שנמצאו דרך ירידה לבית הטביל' נעשו הוכיח פי' שיש הוכחה שטמאין. ועיין תוס' כתובות (דף כז) ובע"ג (דף לז) ועיין בשעה"מ פ"י מהל' מקואות:

עוד בירושל' (פ"ק דכתובות) ר' אבדימי כו' משם ויתור מעונה ופירשו הגליון והק"ע והפ"מ ויתור מעונה שם חכם. ובאמת לא מן השם הוא זה. וב' התיבות אינו משם א' והאי ויתור פי' שמחלה על כתובתה. והאי מעונה הוא ט"ס וצ"ל מעתה. ופריך מעתה אשה שהי' כתובתה פחות ממאתים תטמין כתובתה כדי שתטול בשקל הקודש. וכן מצאתי אח"כ ברשב"א סוף כתובות שהעתיק שם הירושלמי:

ובירושלמי (פ"ג דחלה) ר' הילא בשם ר' לעזר מודה ר"ע לחכמים בעיסת הקדש שגלגולה פוטרה כהנא אמר דברי ר"ע אין מירוח פוטר במקום הקדש ועיין בפי' המפרש מהרא"פ שהוכחת ר"כ הוא ממתניתין דס"ל דהכל הולך אחר הקרימה בתנור ונעלם ממנו הסוגי' דמנחות (דף סו) ור"ע מחייב בחלה ובמעשרות. אמר ר"כ אומר הי' ר"ע מירוח הקדש אינו פוטר כו' אמר רבא פשיטא לי דמירוח הקדש פוטר ואפי' ר"ע לא מחייב התם אלא שלא ניתנו מעות אלא לצורך להם. אבל ר"כ ס"ל דע"כ מחייב ר"ע במעשרות משום דס"ל דמירוח הקדש אינו פוטר. וע"ז אמר בירושלמי כהנא אמר דברי ר"ע אין מירוח הקדש פוטר וע"ז אמר הדא דכהנא פליגא על דר' אליעזר פי' דר"א אמר מודה ר"ע לחכמים בעיסת הקדש שגילגולה פוטרה מ"ד גילגול פוטר מירוח פוטר ומ"ד אין הגילגול פוטר אין מירוח פוטר כו' פי' שהיו סבורים דמירוח וגלגול שוים הם וא"כ כיון דכהנא אמר דברי ר"ע דמירוח הקדש אינו פוטר א"כ פליג על ר"א שאומר מודה ר"ע לחכמים בעיסת הקדש שגילגולה פוטרה ואח"כ אומר אר"ח ברי' דר' הילל מן הדא דרבנן אנן ילפי דלית הדא דכהנא פליגא על דר"א כמה דרבנן אמרי גלגול פוטר כו' אין מירוח פוטר ברשות כו' כן ר"ע אומר גילגול פוטר ברשות הקדש ואין המירוח פוטר ברשות הקדש. כן נ"ל הגירסא בירושלמי וכן שקיל וטרי הש"ס במנחות (דף סו) אי דמי מירוח לגלגול או לא ורבא מסיק שם דגילגול דמי למירוח. והמפרש נעלם ממנו כל הסוגיא דמנחות. ועיין בירושלמי (פ"ק דחלה) ומותר העומר מתניתין דלא כר"ע דר"ע מחייב בחלה ובמעשרות וע"ז אמר כהנא אמר דברי ר"ע אין מירוח הקדש פוטר:

הקדמה לחלק שני

אמר המחבר, איתא במדרש פ' משפטים מגיד דבריו ליעקב כו' נתן לאדם ו' מצות הוסיף לנח אחת לאברהם ח' ליעקב ט' אבל לישראל נתן להם את הכל אמר ר' סימון בר' חנינא משל למלך שהי' לפניו שולחן ומיני תבשילין נכנס עבדו נתן לו חתיכה, שני נתן לו כו', שלישי נתן לו ירק וכן לכל א' וא', נכנס בנו נתן לפניו כל השולחן אמר לו לאלו נתתי מנה מנה אבל אתה הכל נתתי ברשותך כך הקב"ה נתן לבני נח מקצת מצות אבל כשעמדו ישראל אמר להם הרי כל התורה כולה לכם כו':

והענין יובן ע"פ מה שהביא בתשובות בר"א לענין הא דאמרינן בב"ב (דף קלו) מתנת שכ"מ מאימתי קנה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה שבחיות החי אין ממוצע בנתים מחמת שהוא במאמר העצם דהיינו בחיות ובחיות אינו שייך לומר חצי חי אלא או שהוא חי או שהוא אינו חי כיון שהוא במאמר העצם ולא בתואר וע"כ אינו שייך בזה לומר שנתגדל מעט מעט ע"ש שהאריך בזה **(כל הדברים בכאן לא הובאו רק בדרך דרוש לחזק היסוד שאין שייך בחיות החי למצוא ממוצע בין החיים והמות אבל לא למידן דינא בדיני ממונות שהולכין בזמן הזה רק ע"פ דינא דמלכותא ואם יתגלגלו הדברים באיזה מקום לדבר מדינים כאלה אינם רק כמאמרם ז"ל דרוש וקבל שכר הכלל הזה יהי' שמור בזכרון הקורא בכל דברי הספר הזה לבל יהי' מן הצורך להכפיל האזהרה)** והקשה דא"כ איך מתגדל האדם בתורה מעט מעט ודמי לפרציד' דתותי קלא וכיון דנבט נבט ותירץ דההצטרפות וההתחלקות אינו אלא מצד חומר המפסיק אבל התורה מצד עצמה אין שייך בזה התחלקות וכמו שאין בעצם הנפש והחיות התחלקות והצטרפות ה"נ בתורה עכת"ד. ואפשר לומר לפי דבריו שע"כ כתבו התוס' בברכות (דף נ) דהא דאמרינן ד' דברים נאמרו בכוס של ברכה הדחה ושטיפה חי כו' דהאי חי היינו שלם כמו דאיתא במכות (דף עו) ריסק ט' נמלים וא' חי כו' אלמא דבעינן שיהא הכוס שלם בלא שבירה וכן אמרינן בב"ק (דף נד) דשבירתן של כלים זו היא מיתתן ולמה נאמר שם חי על השלימות אך שהלשון הוא דכשם שאין לומר על החי חצי חי אלא לא נקרא חי אלא אם הוא בשלימות וכן כל דבר השלם נקרא חי. אך לכאורה קצת קשה דהא אמרינן בחולין (דף קכא) ומי אמר חזקי' הכי והא איתמר שחט בו שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת חזקי' אמר אינה לאברים מתה היא ר' יוחנן אמר ישנה לאברים כו' א"ל יצתה מכלל חי' ולכלל מתה לא באת אלמא דאמרינן שיצתה מכלל חי' ולכלל מתה לא באת אך דאמרינן התם אמר ר' אליעזר נקוט דר' יוחנן בידך דישנו לאברים אלמא חי הוי ועיין בגיטין (ד' ע) אמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואמרינן התם דחי הוא כו' אלא דכחישותא הוא דאתחילה בי' ועיין תוס' חולין (ד' ב) ובפ"ב דחולין (ד' ל) וברמב"ם ובמ"ל (פ"ה מה' ערכין ה' יג) ובחולין (ד' עה):

[וכן נראה לי דבדבר השלימות אינו שייך לומר התחלקות והצטרפות וכמו דאמרינן בחולין (ד' קג) חלקו מבחוץ מהו א"ל פטור כו' והטעם דאבר מן החי אינו חייב רק מצד שהוא ברי' וע"כ אם חלקו אינו מצטרף דלא הוי שלימות וכמו דאמרינן במכות ריסק ט' נמלים וא' חי דעל השלם לוקה משום ברי' וע"כ בעינן שיהא חי פי' שלם אבל ודאי הוי מת דאי ר"ל חי ממש א"כ איך משלים לכזית נבילה וכמו דאמרינן בחולין (ד' קא) ציפור דטמאה בין בחי' בין במיתתה בכל שהוא ועיין בנזיר (ד' נא) נמלה שחסרה כו' עכ"פ באבר מן החי שההקפד הוא על השלימות ע"כ חלקו פטור ובזה יתיישב מה שכתב הטור באבר מן החי לפיכך אבר הפורש חן החי בין שיש בו בשר גידים ועצמות כו' וכתב ע"ז הב"י ומ"מ אינו יודע ומי הכניסו לרבינו לכתוב כן דה"ל למכתב אסור לאוכלו סתם ואנא ידענא דאפי' חצי שיעור אסור כו' וע"ש מה שתירצתי בספרי ע"י (ס' ו) ע"ז ועיין מה שהבאתי לעיל (ס' יא) מהא דאיתא בנדרים (ד' סח) דאיבעי להו בעל מיגז גייז או אקלושי מקליש כו' וע"ש שהארכתי בזה אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר כיון דבאבר מן החי הקפידה תורה דווקא על השלימות ובכל דבר של שלימות אין המחצה נקר' בשם חצי שיעור וכה"ג יש פוסקים שסוברים דבנשבע שלא לאכול כזית מותר בחצי שיעור דאין כוונתו רק על כזית ועיין בשבועות (ד' כב) מפרש כברי' דמי לענין כ"ש ועיין בספרי זה בתשובה (ס' ו) שהארכתי בזה וביותר ביאור יובן עפ"י מה שהבאתי לקמן על מה שהקשה הר"ן בסנהדרין (ד' עח) דרבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל נפש. וריב"ב סבר כל נפש כל דהוא נפש וע"ש (דרוש ז) מה שהקשיתי על הר"ן ע"ש והתוס' הקשו בבכורות (ד' ג) על הא דקיי"ל כל דם ואפי' מקצת דם ולענין כל נפש קיי"ל כרבנן דלא אמרינן מקצת נפש ככל נפש אלא דקיי"ל כרבנן דכל דוקא כול'. ועוד קשה לי הא קיי"ל ביומא (ד' עד) דכל לרבות חצי שיעור וכן בפסחים (ד' מג) שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מניין ת"ל כל אלמא דהלשון כל הוא אפי' כל דהוא ע"כ נראה לי דכל דבר שיש בו התחלקות והצטרפות הוי הלשון כל אפי' כל דהוא. כמו דאמרינן גבי דם ואפי' מקצת דם דמקצת דם נמי הוי כל. דכל פרט ופרט נקרא בשם כל משא"כ בכל נפש דאמרינן כל כול' נפש. משום דמקצת לא מקרי נפש דנפש אין בו התחלקות והצטרפות. כמו שביארתי אבל גבי דם כל פרט ופרט נקרא בשם כל. דהא אפי' מקצת דם נמי קרוי דם. ע"כ אמרינן דכל אפי' כל דהוא ובמ"א ביארתי יותר, וכן בחלב כל מקצת נקרא בשם חלב ע"כ אפי' מקצת נמי קרוי בשם כל משא"כ בדבר השלימות לא נקרא המקצת בשם כל וע"כ חצי אבר לא מרבינן מכל. לרבות חצי שיעור ועיין בספרי ע"י (סי' י):

ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' בסנהדרין (ד' ד) מניין לרביעית דם והקשו תימא למה לי קרא להכי מ"ש מב' חצאי זיתים מב' מתים שמטמא כו' ע"ש וביומא (ד' פא) בד"ה כל כו' שמעתי מקשה מאי אצטריך קרא לר"ע ב פ"ק דסנהדרין (ד' ד) לרביעית דם הבא מב' מתים כו' ומ"ט דרבנן דפליגי והא קיי"ל כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרף כו' ע"ש ולפי מה שביארתי אפשר לומר כיון דהא דמטמא ילפינן מעל כל נפשות מת לא יבוא וכן ילפינן בחולין (ד' עב) מן הנוגע במת בנפש איזהו נפש של אדם שמטמא הוי אומר זהו רביעית דם וכל שהוא מצד הנפש אין שייך בו הצטרפות שנפש אינו רק בשלימות ואין שייך לומר חצי חיות וכמו שכתב הרמב"ם בה' טומאת מת (פ"ד ה' ב) אבר חן החי מב' אנשים טהור ואפי' מאיש א' אם נחלק לשנים טהור דבעינן דוקא שלימות וע"כ אינו שייך בנפש נמי לומר הצטרפות ודו"ק (ועוד דמרבינן אבר מן החי מהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר כמו דאמרינן בחולין (ד' קב) לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי וכבר ביארתי דהנפש אינו נקרא אלא על שלימות הנפש וע"כ מרבינן אבר מן החי מהא דכתיב לא תאכל הנפש וכמו שפירש"י לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי דנקרא נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישיב עוד כנפש הנטול' שאינה חוזרת כו' וע"כ הי' צריך הטור לכתוב דאסור משום ח"ש]:

עכ"פ הרי נתבאר דבדבר שהוא על צד החיות או השלימות בזה לא שייך צירוף וכמו שביארתי לעיל דבחיות לא שייך צירוף אלא או שהוא חי או שהוא אינו חי וכן בדבר שהוא על צד השלימות גם הבאתי לעיל מה שהקשה הבר"א א"כ בתורה שהיא על צד החיות א"כ איך מתגדל האדם בתורה מעט מעט. ותירץ שזהו מצד חומר המפסיק ובזה ביארתי הא דאמרינן בגיטין (דף נט) דפליגי בזה אם תורה חתומה ניתנה או תורה מגילה מגילה ניתנה, וכתב המהרש"א בח"א וזה לשונו מהידוע כי התורה אחת גמורה לפי הנותן יתברך ב"ה אמנם לפי המקבלים יש בה שינויים מחולקים והוא כי סוד ונסתר של התורה מורה על שמו המיוחד כמ"ש מי שיודע לצרף אותיו' שבתורה כו', והנגלה של התורה הוא מבואר שהן מצות האדם וזה שאמרו מגילה מגילה ניתנה מחולק בשינויי ענינים לפי המקבל ושאמר חתומה היינו חתומה וסתומה בחיבור א' לפי הנותן יתברך, ולפי מה שביארתי אפשר מפני שהתורה הוא חיות כמו דכתיב כי היא חייכם ובחיות אין התחלקות והצטרפות לומר שהוא חצי חי ומתגדל עצם החיות מעט מעט אלא ברגע א' נגמר החיות. וכל ענין הצירוף היינו רק במאמר התואר ובתורה שמתגדל מעט מעט הוא רק מצד הפסק החומר וע"כ מצד הקב"ה היינו התורה כמו שהיא בעצם תורה חתומה ניתנה ומצד המקבלים התורה מגילה מגילה ניתנה אבל התורה בעצמה היא תמימה:

וכמו דאיתא בילקוט (תהלים יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש שתהא כולה תמה, תורת ה' תמימה ר' ירמי' ורבנן חד מנהון אמר למה היא תמימה מפני שהיא משיבת נפש וחרינא למה היא משיבת נפש שהיא תמימה ע"כ והוא כמו שביארתי שלמה היא תמימה מפני שהיא משיבת נפש היינו משום דכתיב כי הוא חייכם ובדבר שהוא חיות אין לומר בזה מחצה כמו שאינו שייך לומר חצי חי וחד אמר למה היא משיבת נפש מפני שהיא תמימה היינו שעיקר הוא השלימות ובמה שהיא בשלימות ע"כ היא משיבת נפש וכמו שביארתי לעיל דכל דבר שהוא שלם נקרא חי:

ולפי מה שביארתי לעיל דכל דבר שהוא בתמימות אין שייך בזה לומר הצטרפות בזה יובן הירושלמי הביאו הרא"ש (בפ"ג דמגילה) ר' אבא ברי' דר' חיי' בר אבא בשם ר' יוחנן הי' קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון אין תימר ממקום שפסק הראשון נתברך לפניהם ולא לאחריהם והאחרון נתברך לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש וכתב הרא"ש דהיינו בתר דתקינו שכל א' וא' מברך וע"ש ברא"ש דלענין התוקע ועף ועומד אחר לתקוע מתחיל ממקום שפסק ואינו מברך דדוקא בתורה דכתיב בה תמימה הוא דמתחיל בראש ומברך אבל שאר מצות לא ובזה יתבאר הירושלמי פ"ד דמגילה ר' יהונתן הוי עבר קומי סדרא שמע קלין קרי' ולא מברכין אמר לון עד מתי אתם עושים את התורה קרחות קרחות ופי' הק"ע שנראין ד"ת כאילו הן קרוחין בלא ברכה ולי נראה ששמע שאין מברכין באמצע רק שסומכין על הפותח והחותם ע"כ אמר להם עד מתי אתם עושים קרחות קרחות וכמו דאיתא בירושלמי הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה וע"ז אמר שאתם עושים קרחות קרחות פי' התחלקות בתורה כמו דאמרינן בעירובין (דף ג) קרחת הכרם שחרב באמצעיתו כו' פי' שמחלק הכרם ואינם מצטרפין וה"נ אינם מצטרפים. וכתיב תורת ה' תמימה ועיין בסנהדרין (דף ע):

ובזה יתבאר המדרש (פ' משפטים) מגיד דבריו ליעקב נתן לאדם ו' מצות והוסיף מצוה אחת לנח כו' אבל לישראל נתן הכל משל כו' שהי' לפניו שולחן ערוך ומיני תבשילין כו' הענין הוא שקודם מ"ת לא הי' התורה אלא בבחינת תואר דהיינו בבחינת החכמה וע"כ הי' בה התחלקות משא"כ לאחר מ"ת שהי' התורה בבחינות חיות וכל שהוא בבחינת חיות אין בה התחלקות וכמו שאין לומר חצי חי וכמו שהבאתי הילקוט תורת ה' תמימה למה היא תמימה מפני שהיא משיבת נפש דהיינו בבחינות חיות וצריכה שתהא תמימה ועיין (ביומא דף כט):

ויובן יותר ע"פ שביארתי במ"א על המדרש (קהלת) עיר קטנה זה העולם ואנשים בה מעט זה דור אנוש ודור המבול ומצא בה איש מסכן וחכם זה נח שנאמר כי אותך ראיתי כו' ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא א"ל כו' אתון לא אדכריתי' אנא אדכר לי' שנאמר ויזכור אלוקים את נח כו':

והנה איתא במדרש (ס' בראשית) א"ר סימון ג' מציאות מצא הקב"ה אברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך דוד דכתיב מצאתי דוד עבדי וישראל דכתיב כענבים במדבר מצאתי ישראל אתיבון חברי' לר' סימון. והא כתיב ונח מצא חן א"ל הוא מצא הקב"ה לא מצא. והענין הוא שו' מצות שהיו עד מ"ת הי' כולם בשב וא"ת. וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' נח) כי קא חשיב שב וא"ת. קום ועשה לא קא חשיב ופריך והא דינין כו' ומשני קום ועשה שב נינהו ק ועיין ברמב"ם (פ"י מה"מ ה' ט) ובכ"מ שם:

ובזה ביארתי המדרש (ס' שמות פ' ל) לב"נ נתתי משפטים (פי' שעד מ"ת הופקדו על הדינים) ולאחר מ"ת נתתי משפטים מה בין אלו לאלו כו' וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם והענין הוא שיש ב' מיני חכמות הא' הוא בבחי' לשמור עצמו מהדבר המזיק והב' החכמה בעניני המעשיות והאומניות. והחכמה לשמור עצמו מדבר המזיק אינה בבחי' החיות כי אפי' אם ישמור עצמו בתמידות מענינים המויקים עכ"ז החכמה הזאת לא תחי' את בעלי' להכין טרף לביתו כי אם כשעוסק בחכמה בעניני המעשה ע"ז יחי' האדם והחכמה תחי' את בעלי' והנה עד מ"ת שהיו הז' מצות רק בבחינת השלילה והשימור מן הענינים המזיקים כמו גזל ועריות וכה"ג לא הי' בבחינת החיות ולא בבחינת קום ועשה וכמו דאמר התם בסנהדרין (דף נט) קום ועשה שב וא"ת נינהו ועיין רש"י שם [וביארתי במקום אחר בארוכה שהדינים שעד מ"ת הי' העיקר בבחי' שב וא"ת וע"כ לא חילקה התורה בעונשיהם. שעד מ"ת הי' העונש על כל הז' מצות רק בסייף. דזה יספיק לתיקון ולהנהגת העולם לשמור מן העול. וכמו דאיתא במדרש לפיכך נתן לב"נ עד מ"ת חצות גולמיות. פי' כמו דאמרינן בשבת (ד' עז) שנקרא גלימ' שנעשה כגולם שהכל בעונש סייף אבל במ"ת אמרינן שם במדרש שפירש להם עונשם ומתן שכרם שזהו בבחי' החיות להבין בפרטותיהם. וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' עא) בן סורר ומורה לא הי' ולא עתיד להיות זלמה נכתב אלא דרוש וקבל שכר וכן עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר אלמא שלא בלבד על שמירת העול נאמרה הדינים במ"ת אלא לעסוק בהם ולקבל שכר להבין דיקדוקיהם בפרטיות) וע"כ כיון שהוא בקום ועשה הוא בבחינת החיות וע"ז אומר מה בין אלו לאלו ע"ז אומר שעד מ"ת נאמר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם פי' שאפי' משפטים דהוי בבחינת קום ועשה עכ"ז העיקר הוא השמירה מן הנזק ומן העול בבחינת שב וא"ת משא"כ במ"ת כתיב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם על צד החיות בבחינת קום ועשה להעמיד סנהדרין בזמן הקודם ולעסוק בהם ועוד שנצטוו על מצות מעשיות כמו דכתיב אשר יעשה אותם ש האדם וחי בהם:

ובזה יובן המדרש (פ' בחוקתי) תנא בשם ר' אליעזר הסייף והספר נתנו מכורכין מן השמים אמר להם הקב"ה אם שמרתם מה שכתוב כספר הרי אתם ניצולים מן הסייף כו' והיכן משמען של דברים שנאמר ויגרש את האדם לשמור את דרך עץ החיים דרך זו דרך ארץ כו' חני בשם ר' שמעון בן יוחאי הככר והמקל ניתנו מכורכין מן השמים ואמר להם אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות וצריך להבין מפני מה תחילה אמר הסייף והספר ואח"כ אמר הככר והמקל אך הענין הוא דמה דאמר ר' אליעזר הסייף והספר קאי על ז' מצות שנצטוה אדה"ר עד מ"ת וע"כ לא אמר הככר והמקל כיון שלא הי' רק ע"צ השמירה מן העול בשב וא"ת לתיקון העולם שיהי' נשמרים מן הגזל ומן העריות ולא על צד החיות ע"כ לא אמר רק הסייף והספר (שעד מ"ת הי' עונש רק בסייף כמו שביארתי) אבל הא דאמר רשב"י הככר והמקל הוא לאחר מ"ת שהוא בבחי' חיות ואמר להם אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול כו':

ובזה יתבאר המדרש (ס' בראשית) א"ר סימון ג' מציאות מצא כו' והוא ע"פ מה שכתב המהרש"א בח"א על הא דאמרינן בעירובין (דף יג) ב' שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא כו' וכתב המהרש"א בח"א דנמנו וגמרו היינו שמנו המ"ע והל"ת והם רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וא"כ הל"ת מרובים יותר מהעשין וא"כ אם לא נברא לא יקיים המ"ע אך לא יעבור על ל"ת ומשנבר' אפשר שיעבו' על הל"ת אך יכול לקיים העשין והל"ת מרובין יותר ע"כ נוח לו לאדם שלא נבר' יותר משנברא אך לאחר שנברא יכול לקיים העשין ושישמור א"ע שלא יעבור על הל"ת:

וע"ז אומר ג' מציאות מצא הקב"ה אברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכן ישראל וכן דוד שכל אלו קיימו את המצות בקום ועשה וע"כ יש ריוח בבריאתם והוי מציאה משא"כ בנח שלא קיים רק בשב ואל תעשה שכל הז' מצות שהי' עד מ"ת הי' בשב וא"ת כמו שביארתי וא"כ לא מצא הקב"ה כלום שאם לא הי' נברא נמי לא הי' עובר על ל"ת אך לאחר שנברא ושמר השבע מצות שלא לעבור עליהם ואמרינן בקידושין (דף לט) דישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה וזו לאחר הבריאה אבל אעפ"כ אם לא הי' נברא ג"כ לא הי' עובר על ל"ת ע"ז אומר נח מצא אבל הקב"ה לא מצא פי' דלאחר שנברא נח מצא חן שלא עבר עבירה אבל הקב"ה לא מצא:

ובזה יתבאר המדרש (קהלת) עיר קטנה זה העולם כו' ומצא בה איש מסכן וחכם זה נח שנאמר כי אותך ראיתי כו' ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא א"ל כו' אתון לא אדכורתי' אנא אדכרי' לי' שנאמר ויזכור אלקים את נח ולכאורה מפני מה אין מזכירין את נח אך הענין הוא שהעיקר אם עושה הרבה מצות בפועל ועוש' צדקות כמו באברהם שנאמר ושמר כו' לעשות משפט וצדקה. ע"כ מזכירין צדקתו. משא"כ נח שלא עבר על ז' מצות ולא עשה בפועל ע"כ אין מזכירין אותו אך הקב"ה מזכירו כמו דאמרינן בקידושין (ד' לט) דישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה. ואמרינן התם כגון שבא לידו דבר עבירה ונצול הימנו ע"כ הוי כמעשה ולה' החסד כי ישלם לו כמעשהו בפועל ממש וכן בדור המבול שהי' חוטאים ונח לא הלך בדרכיהם וע"כ משלם לו כעושה מעשה וע"כ כתיב ויזכור כו' את נח וע"ז אומר נח מצא אבל הקב"ה לא מצא פי' שנח מצא חן לחשוב על מה שישב ולא עבר עבירה כעושה מצוה דהוי כמו שבא לידו דבר עבירה ונצול הימנו כי הא דר' חנינא בר פפי כו' (קידושין ד' לט):

והנה איתא במדרש סמכוני באשישות אלו ההלכות המאוששות, רפדוני בתפוחים אלו ההגדות שטעמן וריחן כתפוחים. כי חולת אהבה אני כו' תני עד שלא יחלה אדם אוכל מה שמוצא כיון שחולה מבקש לאכול מיני תענוגים אמר ר' יצחק לשעבר הי' התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד כו' אמר ר' לוי לשעבר הי' הפרוטה כו' והי' אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה ותלמוד ועכשיו כו' אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות:

ובמ"א ביארתי שיש ב' מיני מזון הא' מזון שהוא לחם או מחמשת המינים שאדם אוכל לשובע נפשו והב' יש מזון שהוא של תענוג כמו פירות ומרקחת דאמרינן בסנהדרין שמאירין את העינים. והנה אם האדם הוא בבריאות אז אוכל לחם הרבה ולחם לבב אנוש יסעד. ופירות אוכל לפרקים להתענג אבל כשאדם חולה אז אינו יכול לאכול לחם ואוכל יותר מממרקחת ומיני פירות ואוכל לחם מעט, וכשאוכל הלחם עושין תבשיל ומערבין בו קצת מחמשת המינין. שבהפירות לבד אינו יכול לחיות וע"ז אומר סמכוני באשישות אלו ההלכות המאוששות. וכמו דאמרינן בפסחים (דף לו) לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה (ופירש"י גלוסקא גדולה ואמרינן התם א' מששה באיפה). רפדוני בתפוחים, אלו אגדות שטעמן וריחן כתפוחים. כי חולת אהבה אני וכמו דאית' במדרש בזמן שאין הפרוטה מצוי' כו'. וכמו דאמרינן בב"מ (דף קיד) א"ל לא מתני מר טהרות כו' א"ל בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא א"ל ואמאי א"ל דחיקא לי מילתא. וכן אמרינן במנחות (דף קג) א"ל ר' זריקא מ"ט לא קא מהדר מר א"ל היכי אהדר לי' דא"ר חנן והי' חייך תלוים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה כו' וההוא גברא על פלטר סמוך [ובמ"א ביארתי בזה הכתוב נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי. פי' אע"פ שנפשי בכפי תמיד ואעפ"כ תורתך לא שכחתי] וע"ז אומר המדרש שאין הפרוטה מצוי' וטרודים הם בפרנסתם וע"כ מבקשים לשמוע דברי האגדות:

וע"כ חברתי חלק הדרוש, וכבר מילתי אמורה בהקדמתי לספרי ע"י שאין הדרושים שלי כשאר הדרושים הבנויים על אדני החקירה סכינ' חריפ' מפסקי קראי ומעיילין פילא בקופא דמחטא אך סמכתים ויסדתים על עקרי הלכות בבלי וירושלמי, ואימא מילתא דשוי' לתרווייהו בעלי התלמוד והלכה ובעלי אגדה, וכל א' ילמוד מה שלבו חפץ, וכמו דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש. וכמו שביארתי שבדבר החיות אין בה התחלקות, ולמה היא תמימה מפני שהיא משיבת נפש ולמה היא משיבת נפש מפני שהיא תמימה. וע"כ מישך שייכא הלכה לאגדה. והארכתי בספרי נחלת יהושע זה בכל דרוש ודרוש בביאורי הירושלמי והבבלי אשר כל ישעי וחפצי בספר זה הוא לבאר הירושלמי וכל יסודתו הוא על נהרי נחלי דבש ומעין גנים ונוזלים מים חיים היוצאים מירושלים וע"כ הארכתי בכל דרוש ודרוש. וכמאמר הכתוב ואתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי מחמת שהוא בנוי על עיקרי פקודי ה' ישרים והמצות וההלכות וכמו דכתיב סמכוני באשישות אלו הלכות המאוששות רפדוני בתפוחים אלו אגדות. פי' שהאגדות יהיו סמוכים ומיוסדים על הלכות שהעיקר הוא הלכות אך כי חולת אהבה אני ע"כ סמכוני באשישות שיהי' היסוד מוסד על הלכות המאוששות, רפדוני בתפוחים אלו אגדות כי חולת אהבה אני. וכמו דאמרינן בב"ק (דף ס) מר א"ל לימא מר שמעתא ומר א"ל לימא מר אגדתא אמר להן אי הכי אימא לכו מילתא דשוי' לתרווייכו כו'. וכן עשיתי ג"כ שהארכתי בכל דרוש בעיקרי הלכות הירושלמי. וכבר ביארתי בהקדמתי לספרי ע"י על הא דאמר ריב"ל בירושל' (פ' טו) דשבת אנא מן יומי לא אסתכלת בספרא דאגדתא כו' היינו שלא רצו לכתוב האגדות מפני שאינם צריכים למעשה. ואנן סמכינן על הא דגיטין (דף ס) דמעייני בספרא דאגדתא. ובב"ב (דף נב) דרבא אפיק כו' ספרא דאגדתא ובברכות (דף כג) אמר רבא כי הוי אזלינן בתר דר"נ כי הוי נקיט ספרא דאגדתא כו' אבל ריב"ל לא הי' רוצה שיכתבו האגדות מפני שאינם למעשה, וכזה אמר ר' יוחנן בתמור' (דף י) כותבי הלכות כו', אך לבסוף התירו משום עת לעשות ע"ש. וע"כ בניתי הדרושים על עיקרי הלכות משנה ותלמוד ירושלמי ובבלי כדי שיהי' בלולים במקרא בלולים במשנה בלולים בהש"ס. כמו דאמרינן בב"מ (דף לג) דתלמוד אין לך מדה גדולה מזו. וכמו דאיתא בירושלמי (פט"ו דשבת) ומפני מה אין קורין. בהם מפני ביטול בהמ"ד ואמרינן בירושלמי הדא אמרה שהמשנה קודמת למקרא. ובירושלמי (פ"ק דברכות) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה כו' אמר ר' אבא מרי לא תנינן אלא כאדם שהוא קורא בתורה הא בעונתה כמשנה היא ר"ש בן יוחאי כדעתי' דרשב"י דאמר העוסק במקרא מדה ואינה מדה כו':

ברם צריך למידע שיש בכל דרוש ודרוש כמה חידושים וענינים עמוקים בש"ס בבלי וירושלמי כמו שיראה המעיין ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. דברי המעתיר מקרב ולב עמק יהושע אייזיק חופ"ק טיקטין יע"א:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה