אור ברסלב
נחלת יהושע סימן כו

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן כו

סימן כה

והנה מעתה נבאר אם יש דיחוי בגברא אצל מצות וכבר הארכתי בזה בספרי ע"י (סי' כב) שאין דיחוי בגברא אצל מצות ע"ש. והנה עדיין צריך לבאר בזה ותחיל' צריך אני להקדים מה שכתבתי בחידושי ליבמות (דף צה) על התוס' שכתבו שם וז"ל ותימא לר' יצחק דמנלן כשאומר שאינו רוצה להשקותה ששוב אינו יכול להשקותה ואמר רבינו יצחק שיש להוכיח קצת דכי אמר איני משקה קתני במתניתין בסוט' (דף כב) בהדי הני שמנחותיהן נשרפות שאינם ראויות עוד לשתות ולכאור' קשה דהא קא חשיב התם בסוטה (דף כג) אלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמא' אני לך ושבאו לה עדים והאומרת איני שותה ושאמר בעלה אינו משקה וא"כ כיון דקא חשיב נמי האומרת איני שותה א"כ לא מצי חזרה בה כמו שאמר בעלה איני משקה והא אמרינן בפ"ג דסוטה (דף כ) איבעי להו אמרה איני שותה מחמת בריותא וחזרה ואמרה שותה אני מהו (ופירש"י לר"ע מהו להשקות' מרצונ' פי' לר' עקיבא שאמר כלום אנו צריכין לבודקה והלא בדוקה ועומדת כיון דאמר' איני שותה טמא' אני קאמר וכיון דאחזיק נפשה בטומא' לא מצי הדרי בה או דילמא כיון דאמרה שותה אני גלי' דעת' דמחמת בעתותא קאמר' אלמא דמספקא לי' להש"ס אפי' לר' עקיבא שסובר דכיון דאינו שותה בדוקה ועומדת וע"כ לא מצי חזרה. אבל אי לאו מחמת בריותא בודאי מצי הדר' בה וא"כ אמאי קא חשיב לה במתניתין בהדי הנהו מנחות שנשרפות:

ובזה יש ליישב קצת מה שהקשה המ"ל (בפ"ח מה' תרומות) על התוס' דפ"ק דסוטה שכתבו דהאומרת טמאה אני לך קשי' בשילהי מסכת נדרים (דף צ) דפליגי רבה ור"ש באומרת טמאה אני לך דר"ש אמר אוכלת בתרומה ותירץ דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה שרגלים לדבר אפי' רב ששת מודה והכי מפרש לה בירושלמי והקשה המ"ל על התוס' וכן על הירושלמי דמאי מדייק הירושלמי ממתניתין כמשנה ראשונה משמע דלמשנה אחרונה מותרת לאכול בתרומה שהרי שנינו בפ"ק נכנסה עמו לבית הסתר כו' אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, וא"כ היעלה על הדעת, דבשביל שאמרה טמאה אני תהא מותרת, וע"כ פי' שהירושלמי מיירי דאמרה שהיא טמאה אחר שקינא לה ונסתרה ושתתה, דכיון שאמרה אח"כ טמאה אני אמרינן דמה שלא בדקוה מי' אימר הזכות תלה לה ע"ש:

ולפי מה שביארתי יש ליישב בפשיטות דיש חילוק בין האומרת טמאה אני, לאומרת איני שותה שאעפ"י שבשניהם אינה יכולה לשתות, אעפ"כ באומרת איני שותה יכולה לחזור אח"כ ולשתות משא"כ באומרת טמאה אני דאינה יכולה לחזור דכבר שוויתי' עלי' חתיכה דאיסורא, וע"כ חלקינהו במתניתין להך דטמאה אני לך ולהך דאיני שותה, וע"ז תנן במתניתין האומרת טמאה אני דגרע מהאומרת איני שותה דאפי' חוזרת אח"כ ורצתה לשתות אינה יכולה לחזור וע"ז מקשה בירושלמי מתניתין כמשנה ראשונה דאילו למשנה אחרונה לא אמרינן דשוי אנפשא חתי' דאיסורא שלא תהא אשה נותנת עיני' באחר א"כ אמאי אינה חוזרת ומשני משום שרגלים לדבר וע"כ כיון שאמרה טמאה אני אינה יכולה לחזור (אך לפי מה שכתב הר"ן התם דעיקר הטעם שאינה יכולה לשוי' אנפשא חתי' דאיסורא משום שמשועבדת לו הא הכא בלא"ה יכולה לומר איני שותה ושוברת כתובתה ויוצאת וא"כ לפי זה מצי' לעשות אנפשא חתי' דאיסורא):

עכ"פ על התוס' קשה לכאורה במה שהוכיחו דאם אמר איני משקה שאינו יכול לחזור מדתני בהדי הנהו שמנחותיהן נשרפות והא תני נמי אם אמרה איני שותה ובזה יכולה לחזור לרבנן דר' עקיבא ואפי' לר"ע קא מיבעי לי' [ובירושלמי (פ"ג דסוטה) תני לעולם היא יכולה לחזור בה עד שלא תקרב מנחתה קרבה מנחתה ואומרת איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ. ורק לר"ע קאמר התם (פ"ג ה' ג) אלא סבר ר' עקיבא באומרת איני שותה כאומרת טמאה אני לך כו' ע"ש:

ע"כ נראה לי לבאר ע"פ מה שכתב בס' א"מ (סי' יא) שהקשה על התוס' דילמא לעולם יכול לחזור. והא דמנחותיהן נשרפות היינו משום דהוי דיחוי וכמו דאמר ר' יוחנן בפ"ק דזבחים (דף יב) אכל חלב והפריש קרבן כו' וא"כ ה"נ הוי דיחוי ותירץ כיון דהוי בידו לא הוי דיחוי. כמו דאמרינן בזבחים (דף לד) כל שבידו לא הוי דיחוי וכתבו התוס' שם וגבי כיסוי הדם דחשיב לי' דיחוי כשכסהו הרוח ונתגלה כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו ולא דמי להכא דמצוה לאוספו. והפריש קרבן כו' דלעיל בזבחים (דף ב) אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור וא"כ הך דאינו משקה כיון דמצוה להשקותו ולבטל הדיחוי חשב כמו שבידו וכמו דאמרינן בזבחים (דף לד) דחשיב בידו עכת"ד. ולפ"ז ניחא שפיר דהך דמצוה להשקותה אינו רק לגבי הבעל. כיון שרצונה לשתות ולברר שהיא טהורה. ע"כ מצוה להשקותה אבל אם היא אינה רוצה לשתות ליכא מצוה כלל דהא אדרבא מאיימין עלי' שלא תשתה וע"כ כיון דלא הוי מצוה אע"ג דבידה לחזור אפ"ה נשרפת המנחה. כמו בכיסוי הדם דלא חשיב בידו כיון דאינו מצוה לגלות כמו שכתבו התוס' וע"כ ניחא שפיר דחשיב אילו מנחותיהן נשרפות. אע"ג דיכולה לחזור. אפ"ה נשרפת המנחה מחמת דיחוי.

ובזה יש ליישב קצת מה שביארתי בספרי ע"י (סי' כב) דדיחוי דגברא לא חשיב דיחוי. וא"כ אמאי אמרינן בירושלמי (פ"ד דסוטה) הי' לו אשה ובנים ומתו כבר נראית לשתות לא הי' לו אשה ובנים. כבר נראית שלא לשתות. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מה' סוטה ה' יא) הי' לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה כו' והמ"ל שם נסתפק באיסורי תורה אם הי' מתחילה מותרת. ואח"כ נאסרה עליו אם משקה אותה מחמת שכבר ניראית לשתות ונראה לי דאפי' באיסורין נמי הדין כן ובהכי ניחא לי מה שקשה לי דאמאי השמיטוה הפוסקים להירושלמי (פ"ד דסוטה ה' ב) על הא דתנן אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו' לא שותות ולא נוטלות כתובה כו'. א"ר יוסי ב"ר בון כלום המים באים אלא להתירה לביתה. וזו כיון שנסתרה אומרים לו הוצא. ולפ"ז אמאי פירש"י הטעם בסוטה (דף כדא דלא נאמרה פרשה זו אלא בראוי' לקיימה והרמב"ם פירש הטעם משום דאינו מנוקה מעון ואמאי לא פירשו כמו דאיתא בירוש' דכלום המים באים אלא להתירה לביתה. וזו כיון שנסתרה אומרים לו הוצא דהעיקר מה שמוחקין המגילה הוא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. כמו דאמרינן במכות (דף יא) ומה לעשות שלום בין איש לאשתו כו' וא"כ כיון שהיא אלמנה לכה"ג וצריך להוציאה למאי ישקה אותה וזה הטעם פשוט יותר אך אי אמרינן דאפי' נאסרה עליו אח"כ אפ"ה משקה אותה. כיון שהית' ראוי' מתחילה א"כ בשלמא אי הטעם משום גזירת הכתוב דבעינן שיהא ראוי' לקיימה ע"כ איפשר לומר דכיון שהי' ראוי' מתחילה והי' ראוי' להשקאה ע"כ משקה אותה אח"כ נמי אע"פ שאינה ראוי' להשקאה אבל אם הטעם הוא מחמת דכיון שאינה ראוי' להיות אשתו למאי ישקה אותה א"כ אע"פ שהי' ראוי' מתחילה אפ"ה למאי ישקה אותה כיון שלע"ע אינה ראוי' ויש בזה להאריך ואין כאן מקומו:

עכ"פ כיון דהעיקר תלוי איך שהי' בשעת קינוי ואם לא הי' לו אשה ובנים כבר נראית שלא לשתות. אלמא דיש דיחוי בגברא נמי אצל מצות. ובספרי ע"י (שם) הבאתי הרבה ראיות דאין דיחוי בגברא. והכי משמע לי קצת מהירושלמי דהוריות (פ"ג) אכל חצי זית עד שלא נתמנה. וחצי זית משנתמנה. וחצי זית משעבר. הואיל ובא חיוב קרבן בנתיים מצטרפין. ועיין בפ"מ ולכאורה קשה דאמאי לא מיבעי לי' כמו דבעי בש"ס דילן בהוריות (דף יא) בעא מיני' רבא מר"נ נשיאות מהו שתפסיק. ה"ד כגון שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר והשלימו התם הוא דלא מצטרף. דאכלי' פלגא כשהוא הדיוט. ופלגא כשהוא נשיא אבל הכא דאידי ואידי כשהוא הדיוט אכיל מצטרף. ופריך ותיפשוט לי' מהא דאמר עולא א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן וחזר בו הואיל ונדחה ידחה כו'. וא"כ אמאי לא מיבעי לי' בירושלמי אם אכל חצי זית עד שלא נתמנה וחצי זית משעבר אם מצטרף או לא:

אך שבספרי (שם) הקשיתי דמאי פריך דתיפשוט לי' מהא דאמר עולא דאכל חלב. והפריש קרבן כו' הואיל ונדחה ידחה. דהתם הפריש חטאתו. וע"כ נדחה הקרבן. וע"כ יש דיחוי אבל הכא לא הפריש עדיין קרבן. ובגברא ליכא דיחוי. ותירצתי שם דאעפ"כ מדמה דיחוי דקרבן לענין דיחוי דגברא שלא יצטרף. ודמי לדיחוי דקרבן. אבל הירושלמי ס"ל דבכה"ג ליכא למיבעי כיון דאין דיחוי בגברא. ולענין שלא יצטרף נמי אין דיחוי. וע"כ אומר אם אכל חצי זית עד שלא נתמנה. וחצי זית משנתמנה. וחצי זית משעבר. דבזה יכול להיות דפטור וכמו דאמרינן בזבחים. (דף לא) חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבא ויקץ כישן הפיגול. ורב המנונא אמר עירוב מחשבות הוי. ופי' התוס' שאין הפסול מניח לפיגול להפרד מעליו עי"ש. והכא נמי כיון שחצי זית הראשון שעבר קודם שנתמנה נצטרף עם חצי זית השני ונדחה מקרבן משום שאין הקרבנות שוים. כמו דאמרינן בהוריות (דף יא) כגון שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט. ונתמנה ועבר והשלימו ע"כ אינו מצטרף עוד לחצי זית הראשון שאכל אחר שעבר:

וא"כ משמע מזה ג"כ דאין דיחוי בגברא אצל מצות ואע"ג דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף לו) אלא מעתה יביא חטאת חלב על חבירו. שכן אדם מביא על אשתו שוטה. כר' יהודה כו' אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא. ואי דאכלה כשהיא פקחת ונישתטת הא אמר ר' אבהו א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה פסול הואיל ונדחה ידחה אלמא דאע"ג דלא הפריש קרבן נמי אמרינן דיחוי בגברא זה אינו דהתם היינו להביא קרבן בשעה שהיא שוטה. וע"כ מייתי ראי' דכי היכי דאם הפריש קרבן הוי דיחוי אלמא דשוטה לאו בר קרבן הוא ע"כ אין להביא עלי' בשעה שהיא שוטה. אבל אה"נ דאם אח"כ נשתפה כ"ז שלא הפריש קרבן חייב בקרבן. וא"כ אמאי יש דיחוי לענין השקאת סוטה. וע"ש מה שכתבתי בספרי ע"י:

אבל כעת נראה לי דהטעם דאין דיחוי בגברא אצל מצות הוא משום דכל שעתא ושעתא רכיב עלי' החיוב של המצוה על הגברא וכה"ג כתבו התוס' בבכורות (דף מט) לענין נכסים שקנה אחרי כן חל עלייהו שיעבוד לענין פדיון ואע"ג דלא כתב דאקני דכל שעתא ושעתא רכיב עלי' חיוב פדיון וכיון דחשבינן לי' כמלוה בשטר הוי כאילו נכתב לאחר שקנה הקרקעות משא"כ בחפץ כגון בלולב או בדם דיש דיחוי משום דעל החפץ לא רמי עלי' חיוב וע"כ כיון שנדחה בתחילה שוב יש דיחוי והכא כיון שלגבי השקאת סוטה לגבי דידה ליכא מצוה דהא מאיימין עלי' שלא תשתה ע"כ יש דיחוי וכיון שלא חל עלי' חובת ההשקאה כגון שלא הי' לו אשה ובנים כבר נראית שלא לשתות דעלי' ליכא מצוה:

אך לכאורה לא הי' צריך לומר בעל הא"מ דמצוה להשקות' ולבטל הדיחוי וע"כ אם הי' יכול הבעל לחזור לא הי' נשרפת דאין דיחוי תיפוק לי' דמצוה שלא תפסול המנחה. וה"נ יש להקשות על שכתבו התוס' בחולין (דף פו) דאם נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל אע"פ דאמרינן חוזר וניעור משום דהוי דיחוי הרי הוי בידו לרבות דם והוי מצוה כדי שלא תפסול וא"כ הוי כמו הא דזבחים (דף לד) שנשפך הדם דהוי נמי בידו משום דהוי מצוה. אח"כ מצאתי שהקש' בשעה"מ הל' ק"פ אך אפי' אם נאמר משום מצוה דמנחה אפ"ה לגבי דיד' ליכא מצוה דהא אדרבא מאיימין עלי' שלא תשתה. ועיין שם בסוטה (דף ז) לא קשיא כאן קודם שנמחקה המגילה. ועל מה שהקש' השעה"מ דהרי מצוה להרבות כדי להכשיר את הדם וא"כ הוי בידו וכל שהוא בידו לא הוי דיחוי, אפשר ליישב ע"פ מה שהקשו התוס' בזבחים (דף עז) דדם בהמה וחיה היכי זריק להו למזבח נהי דאמר רואין כאלו הוא מים ולא מבטל דם אחר מ"מ מים גמורים לא הוי ולא בטל ממנו שם חולין. ותירצו דכיון דדם הכשר מעורב בו ואין עיקר זריקתן לשם הפסול אלא לשם הכשר שרי כו' ע"ש וא"כ בודאי לא אמרינן שיהא מצוה לבטל החולין ולזורקו ע"ג המזבח:

ומה שהקשה שם בס' א"מ כיון דעיקר המנחה של הסוטה וכמ"ש רש"י בסוטה ואע"ג דמשל בעל באה המנחה אבל המנחת סוטה קרבן אשה הוא כו' וכיון דקרבן אשה הוא נראה דהוי דיחוי מכי אמר איני רוצה להשקותה ואע"ג דבידו לחזור ולהשקותה כיון דקרבן דידה הוא והאשה אין בידה שיחזור הבעל חשיב לאו בידה וה"ל דיחוי והמנחה נשרפת נראה לי דאפשר לומר דאעפ"כ הוי של הבעל נמי כמו דאמרי' בסוטה (דף כג) כיצד כהנת לוי' וישראלית שנישאת לכהן אין מנחתה נאכלת מפני שיש לו חלק בה ואין עולה כליל מפני שיש לה חלק בה אלא הקומץ קרב לעצמו כו' וכתבו התוס' שם דאסוטה קאי וכמו דאיתא בירושלמי והביאו התוספת מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה כשם שהיא קדשה לשמה כך היא קידשה לשמו כו' ליקרב כליל אינו יכול כו' והביא את קרבנו עלי' בעל מהו שיפריש חוץ מדעתה מכיון שיש לו שותפות במנחה מפריש עלי' חוץ מדעתה אלמא דהוי של שותפות וע"כ הוכיחו דאינו יכול הבעל לחזור דאל"ה כיון שיש בידו לחזור ומצוה עלי' להשקותה לא חשיב דיחוי. וכן כתבו התוס' שם בז"ה הקומץ דאמאי לא שדינן לכולה מנחה בתר דידה כמו דאמרינן בנדרים (דף לו) דמתכפר עושה תמורה ותירצו דהתם מיקני למתכפר כולי' זבח ואין למקדיש חלק בו אבל הכא יש לבעל חלק במנחה.

ועוד נראה לפע"ד דאפשר לומר בכוונת התוס' שהוכיחו דודאי אינו יכול לחזור דאל"ה אמאי לא הי' אומרים לו שיחזור משום הפסד קדשים שלא תשרוף המנחה וכמו דאמרי' בנזיר (דף כח) ר"ע אומר אפי' נשחט' עלי' א' מכל הבהמות אינו יכול להפר ופי' התוס' ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השריפ' שהיא אינה צריכה לחטאת. וכתבו התוס' שם יש להסתפק אם הפר לה מופר או שמא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התור' בשב וא"ת וא"כ הכא נמי אם הי' יכול לחזור הי' אומרים לו שיחזיר משום הפסד קדשים בשלמא באומרת איני שותה אין אומרים לה שתחזור אפי' אם יכולה לחזור דילמא אינ' יכולה לשתות מפני שיודעת בעצמה שהיא טמא' דהא אדרבא מאיימין עלי' שלא תשתה אבל לגבי דידי' אמאי לא הי' אומרים לו שיחזור משום הפסד קדשים דרק מה שכתבו התוספ' דיכולים לעקור בשב וא"ת צ"ע דאיזה שב הוא, הא הוי קום ועשה לזרוק את הדם משום חולין בעזרה אי הוי דאורייתא. ובפרט לפי מה שכתבו התוספ' בזבחים (דף עז) דלהעלות ע"ג המזבח לכ"ע הוי דאורייתא אך זה נדחה מהא דנזיר (דף כט) דאפי' לעלות ע"ג מזבח נמי הוי דרבנן. ועוד הי' נראה לכאורה לומר דהוכחת התוספ' הוא מדחשיב בהדי הנהו שמנחותיהן נשרפות וכמו דאמרינן בפסחים (דף עב) וכן בפסחים (דף לג) דאי הוי פסול הגוף ישרף מיד ובדם ובבעלים בעי כו' וא"כ אם אומר הבעל איני משקה אם הי' יכול לחזור א"כ כל עיקר העיכוב הוא מחמת שאינו רוצה להשקות א"כ הוי כמו פסולו מחמת דבר אחר ואינה נשרפת מיד משא"כ אם היא אומרת איני שותה והיא עיקר הבעלים של המנחה. וכמו שכתב הא"מ א"כ ה"ל כחטאת שמתו בעלי' וכמו דאיתא בירושלמי דסוטה (פ"ג) והאומרת טמא' אני לא כחטאת שמתו בעלי' וע"כ הוי כמו פסול הגוף אבל אם אינו יכול לחזור הוי כמו פסול הגוף ודוק ויש לדחות ובמ"א יתבאר:

ובזה יש ליישב הירושל' שתמהתי עליו בספרי ע"י (סי' יג) (בפ"ח דסנה') א"ר יאשי' סח לי זעירא משם אנשי ירושלים שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין לו ואלו הן סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא ע"פ ב"ד ופריך סוטה לאו מתניתין היא שבעלה אינו רוצה להשקותה סברין מימר עד שלא נכתב' המגילה אתא מימר ואפי' משנכתבה המגיל' עכ"ל. ותמהתי ע"ז הירושל' דמאי פריך ולאו מתניתין היא שבעלה אינו רוצה להשקותה דהתם מ"מ היא אסורה לבעלה דהא תנן בפ"ק דסוטה (דף) ואלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ושבאו עדים שהיא טמא' והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה אלא כיון דאינו רוצה להשקותה צריך ליתן לה כתובתה אבל הא דבעל שמחל על קינוי' מחול היינו דמותרת לבעלה משום דלא הוי קינוי כלל והרי היא כמו שנסתר' לבעל' בלא קינוי דאינה אסורה לבעלה:

אבל לפי מה שביארתי א"ש דראי' הירושל' הוא מהמשנה דסוטה (דף כג) אלו שמנחותיהן נשרפות כו' ושבעל' אינו רוצה להשקותה דחשיב לי' בהדי הני שמנחותיהן נשרפות אלמא דלא מצי הבעל לחזור דאל"ה אמאי נשרפת דהא לא הוי דיחוי או שאמאי אין אומרים לבעל שישקינה משום הפסד קדשים ומאי טעמא אינו יכול לחזור אם הוא רוצה להשקותה דמחילה לא שייך אלא בענין ממון [וכמו שהאריך בזה המ"ל (בפ"י מה' אישות) לענין תנאי דבעונה תנאו בטל דלא דמי לדבר שבממון דאתיהיב למחילה. והקשה מהא דתלמידים יוצאים לתלמוד תורה שתים ושלש שנים שלא ברשות ותירץ דוה לא מדין מחילה נגעו בה אלא כ"ז שהיא אינה תובעת מותר לו לימנע עונתה מאחר שנתנה לו רשות אבל אם חזרה ותבעה פשיטא דחייב בעונתה ולעיל בתשובה (סי' כג) הארכתי דלא שייך בהא מחיל' וא"כ מאי טעמא אינו יכול לחזור אלא ודאי שזהו כמו שמחל לו על הקינוי וע"כ אינו יכול להשקותה עוד אפילו אם יחזור וירצה להשקותה משום דהוי כמו שלא הי' קינוי מתחילה:

אך לפ"ז צריך להבין דמ"ט אסורה לבעלה ויוציא ויתן כתובה כיון שלא קדם לזה הקינוי לדעת הירושלמי אך הטעם משום דהוי עוברת על דעת ואפי' לא הוי קינוי. וכמו דאמרינן בסוטה (דף כה) איבעי להו בעל שמחל על קינוי' קינויו מחיל ופי' רש"י והשתא ס"ד דקא בעי בין שמחל קודם סתירה בין שמחל אחר הסתירה אם תימצי לומר עוברת על דת שרצה לקיימה מקיימה ה"מ בלא קינוי וסתיר' אבל היכא דאיכא קינוי וסתיר' כו' והתוס' כתבו וז"ל ותיפשוט נמי עוברת על דת אם רצה בעל לקיימה מקיימ' אפי' התרה בה פי' דאי אמרינן דעוברת על דת אם רצה הבעל לקיימה אינו מקיימה א"כ אפי' אי אמרינן דבעל שמחל על קינוי' קינויו מחול הא מ"מ היא עוברת על דת וע"כ כתבו התוס' ותיפשוט נמי עוברת ע"ד אם רצה לקיימה מקיימה אפי' התרה בה ומשום דאפי' אי אמרינן דבעל שמחל על קינוי' קינוי' מחול אפ"ה היא עוברת ע"ד בהתראה שהמחיל' היא רק לענין השקאה אבל מ"מ הרי התרה בה (ומזה מוכח נמי מה שנסתפק המ"ל אי הוי קינוי התראה אי לא ואשתמיטתי' להמ"ל דברי התוס' האלו):

וע"כ סובר הירושלמי שלא כהש"ס דילן דלאחר סתירה אינו מחול אלא דלאחר הסתירה נמי מחול והיינו טעמא דאם אמר הבעל איני משקה משום דהוי מחילה דאל"ה אמאי אינו יכול לחזור בו אם אמר איני משקה אלא ודאי דמתורת מחילה על הקינוי היא והא דיוציא ויתן כתובה, הוא משום דלכל הפחות לא גרע מעוברת ע"ד, ועיין בריטב"א שהקשה על רש"י ביבמות (ד' כה) דמפקינן בעידי דבר מכוער, וכתב וז"ל ואפי' במקנא לה עפ"י עדים ומחל על קינוי' קודם סתירה, אעפ"י שנסתרה אח"כ שרי ואין לך דבר מכוער גדול יותר מזה ולא עוד אלא דאיכא מאן דסבר התם דאפי' לאחר סתירה אם מחל על קינוי' קינוי' מחול ולבסוף מסיק דאפי' לדעת התוס' אם רצה להוציא בלא כתובה יוציא והביא ראי' מהירושלמי מי דכתובות (פ' המדיר) הוי עובדא קומי ר' יוסי ואמר תיפוק בלא פרן עי"ש ואיפשר דס"ל להירושלמי דעוברת על דת אם רצה הבעל לקיימה אינו מקיימה [ובזה יש ליישב קצת מה שהקשה שם הק"ע (בפ"ז דכתובו') כתב הרשב"א ואפי' פי' על פיה משמע דאינה סוטה כדמשמע בירושלמי פ' המדיר ותימא הוא דאדרבא כאן מפורש דתצא עכ"ל. אבל לפי מה שביארתי הירושלמי לשיטתי' דאפי' בעוברת על דת נמי תצא או דזה גרע מעוברת על דת וע"כ אמר תיפוק בלא פרן. ואפשר דאפי' בע"כ דבעל נמי:

והשתא א"ש הא דמקשה הירושלמי על הא דא"ר יאשי' סח לי זעירא כו' שלשה הם שאם בקשו מוחלין לו ואלו הן סוטה. וע"כ פריך סוטה ולאו מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה ולא מקשה ממתניתין דסוטה (דף כד) אמר בעלה איני משקה כו' דנוטלת כתובתה ולא שותה דבזה איפשר לומר משום שאינו רוצה להשקותה. אבל לא מטעם מחילה על הקינוי ע"כ פריך ממתניתין דסוטה (דף כג) דחשיב ואלו שמנחותיהן נשרפות שמזה מוכח דהבעל אינו יכול לחזור כמו שכתבו התוס' דאלא"ה לא הי' נשרפת כיון שיכול לחזור ולא הוי דיחוי. אלא ודאי דאינו יכול לחזור והטעם משום דבעל שמחל על קינוי' קינוי' מחול. אבל מ"מ אסורה דהא הוי עוברת ע"ד והש"ס דילן סובר דלאחר סתירה אינו יכול למחול והא דסוטה דיכול למחול היינו קודם הסתירה לענין שאם נסתרה אח"כ שתהא מותרת לבעלה:

אך אעפ"כ צריך לעיין דאם הטעם הא דאם אמר איני משקה. דהוי מחילה על הקינוי ואפ"ה אסורה. מטעם דהיא עוברת ע"ד זה לא יתכן באם הקינוי הי' ע"י מי שאינו אסורה ביחוד וכמו שביארתי במ"ל על מה שכתב המ"ל ברמב"ם פ"א מה' סוטה על הירושלמי (פ"ק דסוטה ה' ב) מהו שיקנא לה משני ב"א כאחת ר' יודן אמר במחלוקת מאן דאמר מקנא לה מאבי' ומבנה מקנא לה משני ב"א כאחת. ופי' המ"ל דהיינו באומר שלא תסתרי עם שני ב"א כאחת וצדדי האיבעי' הוא משום דאפשר דלא שייך קינוי אלא בסתירה דאסור מן הדין אבל באומר שלא תסתרי עם שני ב"א כאחת. איפשר דלא חשיב קינוי כו' ואמר ר' יודן במחלוקת מ"ד מקנא לה מאבי' או מבנה ואף דבהני ליכא איסור יחוד כו'. וא"כ למ"ד דמקנא לה ע"י אבי' או בנה אע"ג דליכא איסור יחוד וה"ה דמקנא לה ע"י שנים כאחת:

עי"ש מה שהשיג על הכ"מ. והאריך שם המ"ל דמנין הכריע הרמב"ם (פ"א מה' סוטה ה' ג) קינא לה ע"י שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחת ושהתה כדי טומאה. אפי' הם אחי' או אבי' ה"ז אסור' עד שתשת' עכ"ל הא בירושל' פליגי בזה:

והק"ע הקשה ע"ז דהא קיי"ל דבג' בני אדם ה"ל רה"ר דילפינן מסוטה דקרוי סתירה ואינן אלא שנים הוא והבועל כו' וכ"כ הרשב"א דסתירה לא הוי בשנים. ועי"ש שרוצה לדחות הירושלמי מהלכה אך אעפ"כ נראה לע"ד דהרמב"ם הכריע להלכה. דמקנא לה ע"י שני ב"א כאחת ממה דאמרינן בירושלמי (שם ה' א) השיבו על דברי ר"י בר"י א"כ אין לדבר סוף הכל ממנו לקנאות לה כו' ולהביא עדים שנסתרה ולפוסלה מכתובתה א"ר יוסי מה טיבה להסתר אלא אתי די לא על מתניתין הכל ממנו לקנאות לה מפיו ולומר שנסתרה ולפוסלה מכתובתה א"ר מנא אפי' כהדין תניא אתי היא כמאן דאמר מקנא לה מאבי' ומבנה. הכל ממנו לקנאות לה מאבי' ומבנה ולהביא עדים שנסתר' ולפוסלה מכתובתה אין תימר מאי טיבה להסתר. התור' התירה להסתר כו' עכ"ל פי' דבתחילה אמר שהשיבו על ר"י בר"י שאמר מקנא לה ע"פ עד א' או ע"פ עצמו דא"כ אין לדבר סוף שכל א יאמר לאחר שנסתר' בפני שנים שקינא לה בינו לבינה ונפסלה מכתובתה ומקשה ר' יוסי מה טיבה להסתר פי' דמה הי' לה להסתר ולעבור על היחוד וע"כ כיון שנסתרה ועברה על היחוד. אין אנו חוששין לתקנתה ע"כ משני דמה שהקשו אין לדבר סוף קאי על ר"א דמתניתין דמקנא לה ע"פ שנים ומשקה ע"פ עצמו. דאין לדבר סוף. דיכול לקנאות לה ע"פ עדים ואח"כ יאמר שנסתרה ויפסלנה מכתובתה ור' מנא משני דלעולם כמו דהוי אמר מעיקרא דקאי על ר"י בר"י דאמר דמקנא לה ע"פ עצמו ומשקה לה ע"פ שנים וכל א' יכול לומר לאחר שנסתרה שקינא לה. ויפסלנה מכתובתה. וכ"ת הי' לה שלא תסתור ולמה עברה על איסור יחוד. ואין אנו צריכין לחשוש לתקנתא וע"ז משני כמ"ד מקנא לה מאבי' ומבנה. ובזה לא עברה על איסור יחוד ולפ"ז יאמר לאחר שתסתור שקינא לה והיא לא פשעה בדבר וא"כ אין לדבר סוף:

ולפ"ז ודאי קיי"ל דהלכה כמ"ד דמקנא לה מאבי' ומבנה דהא אמרינן בש"ס דילן בפ"ק דסוטה (דף ב) א"ר יצחק בר' יוסף אר"י אף לדברי ריב"י אין לדבר סוף. אף לדברי ריב"י ולא מיבעי למשנתינו. אדרבא למשנתינו איכא עיקר. התם ליכא עיקר אלא אי איתמר הכי איתמר אמר ר"י ב"י אמר ר"י לדברי ר' יוסי בר"י אף למשנתינו אין לדבר סוף ופירש"י למשנתינו איכא עוקר שכבר התחיל בעדים שלא ע"י כעס הכא ליכא עיקר ולכשיכעוס יכול לומר קנאתי לה והוא ימצא סתירות הרבה ומשני דה"ק דלדברי ר"י בר"י אף למשנתינו אין לדבר סוף ולכאורה קשה דמאי פריך דאדרבא למשנתינו איכא עיקר והכא ליכא עיקר דכיון דמקנא לה ע"פ עצמו. א"כ לאחר שתסתור יאמר שקינא לה דאעפ"כ אין אנו צריכין לחשוש לתקנת' דה"ל שלא להסתר והיא הפסידה על עצמה במה שעברה על איסור יחוד. וכמו דאמרינן בירושלמי מה טיבה להסתר וא"כ מאי פריך דמאי אף לדברי ריב"י ולא מיבעי למשנתינו אדרבא למשנתינו איכא עיקר כו' דאדרבא למשנתינו ודאי אין לדבר סוף דמשקה לה ע"פ עצמו א"כ יכול לקנאות לה בפני שנים ואח"כ יאמר שנסתרה. ומאי ה"ל למיעבד. אבל לדברי ריב"י הוה אמינא דיש לדבר סוף דה"ל שלא תסתר ואפי' יאמר שקינא לה לא יהי' בדבריו כלום. וע"כ אומר שאף לדברי ריב"י אין לדבר סוף דאע"פ שעברה על הסתירה חוששין לתקנת' אלא ודאי דסובר הש"ס דילן כמו דמסיק בירושלמי דיכול לקנאות לה אפי' במקום דליכא איסור יחוד. וכמו דמשני בירושלמי. וע"כ פריך שפיר דודאי לדברי ריב"י שאומר דמקנא לה ע"פ שנים אין לדבר סוף יותר דעל כל סתיר' שתסתור בהיתר יאמר שקינא לה ומזה הכריע הרמב"ם דמקנא לה ע"י שנים כא' ואפי' הם אחי' או אבי' ולפ"ז אינו מספיק הטעם של הירושלמי אי הוי אמרינן דמחילה דלאחר הסתירה נמי מהני והא דאמר בעלה איני משקה הוא מתורת מחיל' ואפ"ה הוי עוברת ע"ד וע"כ אסורה לבעלה כמו שביארתי. דהא אם קינא לה משנים לא הוי עוברת ע"ד ואפ"ה אסורה וע"כ סובר הש"ס דילן דהא דאמר בעלה איני משקה לאו מתורת מחילה היא שמוחל על הקינוי ועוד דקיי"ל דלאחר סתיר' אינו יכול למחול:

נחזור לענינינו למה שביארתי ע"פ התוס' דיבמות (דף צה) דע"כ נידחית המנחה. אם אומרת איני שותה משום דעלי' ליכא מצוה ולא הוי כמו שבידו ומזה ביארתי דע"כ אמרינן דאם לא הי' לו בנים בשעת קינוי נדחית מהשקאה אע"ג דליכא דיחוי בגברא. היינו משום דעלי' לינא מצוה וע"כ נדחית כמו דאמרינן דיש דיחוי בחפצא משא"כ במצוה שמוטל על האדם לא הוי דיחוי אבל בסוטה כיון דעלי' אינו מצוה הוי דיחוי כמו בחפצא ועפ"ז יתיישב מה שהקשיתי בספרי ע"י (סי' כב) מהא דאמרינן בירושלמי (פ"ב דכתובות) לענין אונס דצריך לכונסה הי' נשוי את אחותה כבר נפטר מתה כבר נפטר, פי' דאע"פ שמתה אשתו אח"כ אעפ"כ פטור מלכונסה אע"ג דאין דיחוי בגברא אצל מצות [וכבר ביארתי (ס' יב) דהא דצריך לכנוס באונס, אינו מחמת שיעבוד וכמו שכתב בס' א"מ (ס' כח) והארכתי בזה במה שכתבו התוס' במכות (ד' טז) בד"ה כגון, וכן נראה לי קצת מהא דאמר בירושלמי (פ"ג דכתובות) אמרה איפשר בוררת וחוזרת ובוררת פי' שיכולה לברור ולומר שרוצת בא', אע"ג דבה תלי' מילתא, וכמו דאמרינן ביררה א' מהם, נפטרה כולהון מל"ת, וא"כ אי הוי כמו שעבוד א"כ מכיון שאמרה איני רוצה הרי מחלה לו על השיעבוד אלא ודאי דלאו בתורת שיעבוד הוא, אלא בתורת מצוה, רק דלפי מה שביארתי לעיל, ומבואר בארוכה (ס' כג) דמה שאינו ממון לא שייך מחילה ויכולה לחזור, א"כ אין ראי' מזה] עכ"פ כיון דהוי מצוה אמאי אמרינן דכיון דהי' נשוי את אחותה כבר נפטר והא אין דיחוי בגברא אצל מצות. אלא ודאי משום דלדידה ליכא מצוה וכמו דאמרינן בכתובות (דף מ) דאי אמרה לא בעינא מי איכא לעשה כלל וע"כ יש דיחוי כמו בחפץ שיש בו דיחוי אצל מצות דהא מחמתה ליכא מצוה כלל. וכמו שביארתי לענין סוטה:

[ועיין בס' ששה"ע כלל י' וז"ל שאלה אונס שגירש ע"י שליח להולכה' ובשעת הגט הי' דעתו להחזירה והגט לא נתן על תנאי וקידשה אחר אי חלין הקידושין. גם איהי אם עשתה שליח לקבלה מהו. תשובה למ"ש התוס' כו' וה"ה בגירושין כה"ג דעבירה הוא לגרשה ואין שילד"ע. והגט בטל כו' אמנם למ"ש התוס' פסחים (ד' כט) כו' דלאו הניתק לעשה. כל שבדעתו לקיים העשה בשעת עבירת הלאו לא עשה כלל איסור כו' א"כ גם כאן כשדעתו הי' לגרשה ע"מ להחזירה לא עשה כלל עבירה וכו' ומיהו יראה אם האשה עשתה שליח לקבלה באונס שגירש דמשעה שקיבל הגט נתגרשה. די"ל דאין זה שליח לד"ע דהיא לא מוזהרת אלאו דלא יכול לשלחה. ולא שייך אין שלד"ע. ויש לעיין דמ"מ עובר על ל"ע עכ"ל והנה ראשונה מה שכתב דאם דעתו לקיים העשה בשעת עבירת הלאו אינו עובר על הלאו. ותלה בהא שכתבו התוס' בפסחים (ד' כט) כבר כתבתי לעיל בתשובה (ס' ד) שאין זה כלל אלא דהעיקר תלוי בקיימו ולא בקיימו וביטלו ולא ביטלו כמו דאמרינן בחולין (ד' קמא) דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו כל כמה דלא שחטי' לא עברי' ללאו והתוס' לא כתבו זה רק לענין חמץ ומבואר שם ע"ש, גם במה שכתב דאם האשה עשתה שליח קבלה באונס שגירש דמשעה שקיבל הגט נתגרשה די"ל דאין זה שלד"ע דהיא לא מוזהרת אלאו דלא יוכל לשלחה ויש לעיין דמ"מ הוא עובר על ל"ע. ולכאורה יש קצת ראי' מהא דאמרינן במכות (ד' טז) ביטלו ולא ביטלו היכי משכחת לה אי דקטלה קלב"מ אמר ר"ש מחוזנאי כגון שקבל לה קידושין מאחר אמר רב אי שויתי' שליח איהי קא מבטלי לי' פי' ולא הוי ביטלו כו' משמע דלמ"ד קיימו ולא קיימו לוקה ולכאורה הא קיי"ל דאין שלד"ע וא"כ לא הוי קידושין כלל. אלא ודאי כיון דלדיד' ליכא עבירה. אעפ"י שהוא עובר על הלאו. וא"כ אי מקדשה הרי עובר עבירה. אעפ"כ כיון דליכא עבירה למשלח רק לשליח לא איכפת לן. וכמו דמוכח מהתוס' דגיטין (ד' יב) דאמרינן הקם ע"כ לא קאמרי רבנן אלא דכתיב לא תלקט לעני. לא תלקט לו לעני. והקשו התוס' דלמ"ד בפ"ק דתמורה (ד' ד) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. וא"כ קני העני, ולכאורה הא אין שליח לדבר עבירה, אלא ודאי כיון דאין העבירה רק על השליח, אבל לא על המשלח אין זה בכלל שלוח לדבר עבירה וה"נ אי שויתי' שליח כיון דמחמת המשלח לא הוי עבירה. רק מחמת השליח הוי שליחות. ואע"ג שהוא עוברת על לפני עור אעפ"כ לא בטלה השליחות, אך מגיטין אין ראי' על זה, דהתם מעצמו נעשה שליח ללקט לפני. ואין העני עובר על לפני עור, אך יותר מזה דבריו תמוהים דכיון דשויתי' שליח שיגרשה. הוי כמו דאמרה לא בעינא וא"כ לא עבר כלל. וכמו דאמרינן בכתובות (ד' מ) ואפי' אם נשאה אם הי' רוצת שיגרשה יכול לגרשה כמו דאמרינן בכתובות (ד' לט) וריב"י סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. והא דאמרינן במכות (שם) דאיהי מבטלה לה משמע דלמ"ד קיימו ולא קיימו לוקה. וכן כתב הרמב"ם התם בשעה שגירשה הי' בע"כ משא"כ אם היא עשתה שליח לקבל הגט. איפשר שזהו כמו שהיא רוצת. ומתרצת שיגרשה. ואפשר שסובר דאעפ"י שעשתה שליח לקבל הגט, אעפ"כ לא הוי רצונה שיגרשה ועיין בכתובות (ד' לט) כשתוציא היא אין לה עליו כלום, ופירש"י אם יצתה מאלי' ותבעה הימנו גט וברמב"ם פ"א מה' סוטה ואינו מוציא לרצונו לעולם כו', ובמ"א יתבאר]:

אך עכ"ז הקשיתי שם בספרי ע"י (סי' כב) מהא דבכורות (דף מו) גיורת שיצא פדחת ולדה כו' לא הי' נותנים לה ימי טומא' וי"ט ואינה מביאה קרבן לידה ע"ש. וכן מהא דאמרינן בסנהדרין (דף מז) דאמרינן גבי אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזה צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואדחי אדחי ולכאור' הוא דיחוי דגברא ואפ"ה אמרינן דיש דיחוי והבאתי שם הרא"ש שכתב וז"ל ומה שהביא ראי' מאין דיחוי אצל מצות אין ראי' לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדיחוי דאין דיחוי במצות אלא בקדשים והאדם הוא מחויב לעשות המצוה אם נדחה ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשות יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה אבל אם הי' האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין אפי' כשנראה לעשותה. ולפ"ז משמע מהרא"ש דגרועה יותר דיחוי של גברא מדיחוי של מצות:

[ובאמת הבאתי שם ראיות הרבה דאין דיחוי בגברא, דאמרינן בסוכה (ד' כז) דקטן שנתגדל בנתיים חייב בסוכה וכן לענין ראי' כתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב) דאפי' הי' חיגר בשעה ראשונה ואח"כ נתפשט בשני' דחייב, וכן בר"ה (ד' כ"ח) משמע דאם הי' תחילה שוטה ואח"כ תפקח דלא יצא בשעה שאכל מצה בראשונה וצריך לאכול אח"כ, ולא אמרינן דנדחה מהמצוה, וכן מהירושלמי (פ"ק דמגילה) רב נחמן בר יעקב בעי מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבד נפטר וכן הבאתי שם ראי' מהא שהביאו התוס' הירושלמי בפ"ב דחגיגה (ד' יז) אמר ר' יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר, דאפי' נראה ונדחה נמי לא אמרינן גבי גברא, וא"כ קשה על הרא"ש שכתב דדיחוי דגברא גרע טפי, מדיחוי דמצוה]:

וע"כ הי' נרא' לכאור' לומר דהא דלא אמרינן דיחוי בגברא היינו דוקא במצות שהן חובת הגוף ומוכרח לעשותה וע"כ לא אמרינן דיחוי אצל גברא והיינו משום דבכל שעתי' רמי עלי' חיוב מחדש כמו שהבאתי לעיל התוספת דבכורות (דף מט) אבל לענין מצות דלא הוי חובת הגוף כגון אבילות דלא הוי חובת הגוף אלא דאם אירע לו אבילות מצוה להתאבל וכן הך דהשקאת סוטה והך דולו תהי' לאשה וכן הך דיולדת שאינם חובת הגוף ע"כ כיון שנדחה בשעה שחל עליו חובת המצוה א"כ לא רמי עלי' חיוב מחדש. וכמו שכתב הרא"ש דאם הי' האדם דחוי בשעת חיוב המצו' נדחית לעולם דמצו' שהיא אינ' חובת הגוף אינו חל רק בשעה שאירע לו אותו דבר שחל עליו המצוה וע"כ באבילות כיון דלא הי' צריך להתאבל בשעה שחל עליו אבילות ע"כ נדחה מלהתאבל אח"כ וכן לדעת הרא"ש אם הי' קטן בשעת חיוב האבילות וגרע טפי מדיחוי דמצות דהטעם של דיחוי דמצות הוא משום שאין על החפץ שום מצוה וה"נ אין עליו חיוב מצו' אלא מחמת שאירע לו אותו דבר וכ"ז דלא חל עליו המצוה אינו מחויב להכניס עצמו בחיוב המצוה וע"כ דמי לדיחוי דמצות וגרע טפי דהתם בעי להו בגמ' דע"ג (דף מו) ובחולין (דף פז) אם יש דיחוי אצל מצות דהתם האדם הוא מחויב לעשות המצו' אם נדחה ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשות' אבל אם הי' האדם דחוי בעשיית המצו' נדחית ממנו לעולם כמו שכתב הרא"ש בפ"ק שם. אך דמ"מ קשה מהא שהוכחתי שם דבפ"ק דזבחים (דף יב) אמר עולא אר"י אכל חלב והפריש קרבן ונשטתה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה וכו' ולא קאמר אלא דוקא אם הפריש קרבן אבל בלא הפרשת קרבן לא נדחה הגברא אע"ג דחטאת חלב אין זה חובת הגוף דמוטב שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן וכן הבאתי שם מהירושל' (רפ"ט דנזיר) דאם נטמא ואח"כ כפאו לנזירות דלא אמרינן דיחוי דגברא אצל קרבן:

ע"כ נראה לי כמו שביארתי לעיל דמצוה שהיא חובת הגוף מחויב להכניס עצמו בחיוב אבל במצוה שאינ' חובת הגוף אינו מחויב להכניס עצמו בחיוב וה"מ אם עדיין לא חל עליו חובת המצוה אבל אם חל עליו חובת המצו' אין לבטל המצוה כמו שהוכחתי לעיל מהא דאסור לבטל מצות יבמין והארכתי בזה לעיל:

וע"כ במצוה שהיא חובת הגוף אע"ג דעדיין לא חל עליו המצוה בשעת התחלת החיוב אעפ"כ לא אמרינן דיחוי דמצות אבל גברא מחמת שמוטל עליו בכל שעה חובת המצוה וכל שעתא ושעתא רמי עלי' חיוב חדש. וכן במצוה שאינה חובת הגוף מכיון שנתחייב בה, ביארתי לעיל דמחויב לראות שלא תתבטל המצוה דמאחר שכבר נתחייב בה אסור לבטל המצו' והראי' אף דאמרינן בר"ה (דף כט) כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם ומברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא ואעפ"כ כתבו הפוסקים גבי ברכת המזון דאע"פ שלא אכל כדי שביעה יכול להוציא לאחרים שאכלו כדי שביע' דכיון דאכלו כבר חל עליהם חיוב המצוה וכל ישראל ערבים זב"ז וע"כ יכול להוציא אחרים דכבר הם מחוייבים וע"כ בחטאת שחל עליו החיוב ואח"כ נדחה הרי הוא כמו חובת הגוף ובכל שעתא ושעתא רמי' עלי' החיוב מחדש. והא דכתב הרא"ש גבי אבילות וכן בסנהדרין (דף מז) דכיון דאדחי אדחי התם הוי מצוה שאינו חובת הגוף ונדחה בתחילת החיוב ע"כ נדחה נמי לאח"כ משא"כ גבי חטאת שחל עליו החיוב ונדחה אח"כ כיון שחל עליו החיוב הרי הוא כמו חובת הגוף וכן ביולדת ובסוטה ובאנס אשה שהם מצוה שאינם חובת הגוף ונדחה בתחיל' ולא חל עליו החיוב נדחה נמי לאח"כ ובזה מתורץ כל הסתירות שהבאתי שם בספרי ע"י ע"פ הכלל שביארת לעיל וחילקתי בין מצות שהם חובת הגוף שמחוייב להכניס עצמו בחיוב ובין מצות שאינם חובת הגוף שאינו מחויב להכניס עצמו בחיוב ואעפ"כ כיון שכבר חל עליו המצוה אין לבטל המצוה כמו בחובת הגוף וע"כ במצוה שהוא חובת הגוף לא אמרינן דיש דיחוי וכן במצוה שאינ' חובת הגוף כיון דחל עליו חיוב המצוה נמי לא אמרינן דיש דיחוי רק במצוה שהיא אינ' חובת הגוף ונדחה בתחיל' קודם שחל עליו החיוב בזה אמרינן דיש דיחוי ואע"ג דגבי מצות גרע טפי נראה ונדחה מדיחוי מעיקרא כמו דאמרינן בסוכה (דף לג) אעפ"כ בגברא לענין מצות שאינם חובת הגוף גרע טפי הא דנדחה בתחילת החיוב משנדח' לאח"כ דכיון דחל עליו החיוב דמי לחובת הגוף והראי' דאין לו לבטלה ומחויב שיראה שיעמוד בחיובו כמו שביארתי לעיל וע"כ לא אמרינן דיש דיחוי וזיל בתר טעמא:

אך מה שקשה עדיין הוא מראי' א' שהבאתי בספרי ע"י (סי' כב) שכתבתי שם דיש להביא ראי' מהא דבעי ר"י בזבחים (דף יב) אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהם מי הוי דיחוי. אלמא דזה נקרא דיחוי מה שהורו ב"ד שחלב מותר. וכמו שכתבו התוס' דאע"ג דבטעות הוי אפ"ה הוי דיחוי וא"כ מאי בעי לי' לר' ירמי' אליבא דר' יוחנן הא אמרינן בריש הוריות (דף ב) הורו ב"ד שחלב מותר ונחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב וקא פריך התם מהא דאמרינן השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו והכא לאו שב מידיעתו הוא ומשני ר"פ דקא סבר ר"י דכיון דמתידע לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר בי' שב מידיעתו הוא וע"כ חייב קרבן וקשה דתיפוק לי' דאם מה שהורו ב"ד הוי דיחוי דהא נדחה הגברא מקרבן דבשעה שאכלו והורו ב"ד שחלב מותר א"כ נדחה אלא ודאי דלא אמרינן דיחוי בגברא אלא בקרבן וא"כ קשה דהא הכא קרבן לא הוי חובת הגוף וא"כ אי אמרינן דמה שהורו ב"ד הוי דיחוי א"כ איך מביא קרבן הא בשעה שאכל הורו ב"ד שחלב מותר וא"כ לא חל עליו החיוב כלל. וכבר ביארתי דבמצוה שאינ' חובת הגוף אם נדחה בתחילתו הוי דיחוי וא"כ מאי בעי' לי' לר' ירמי' אליבא דר' יוחנן אם זהו הוי דיחוי א"כ איך חייב קרבן אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו הא הוי דיחוי אלא ודאי דלא אמרינן דיחוי בגברא אצל מצות אפי' במצוה שאינה חובת הגוף ואפי' נדחה בתחילתו נמי:

ע"כ נראה לי לומר דאף מהא לא קשה דלכאור' קשה איך בעי לי' ר' ירמי' אי הוי דיחוי מה שהורו ב"ד שחלב מותר הא הוי דיחוי בטעות דכיון דאלו מתידע לב"ד הדרו בהו. וכמו דאמרינן בהוריות דהוי שב מידיעתו דכיון דאלו מתידע להו לב"ד הדרי בהו הוי שב מידיעתו וא"כ איך הוי דיחוי הא הוי דיחוי בטעות ואיך קאמר ההוא סבא כי פתח ר' יוחנן בדחוין מהא פתח, דפשיטא לי' דהוי דיחוי הא הוי דיחוי בטעות. ע"כ נראה לי שזהו דוקא לגבי קרבן דאע"ג דבטעות הורו ב"ד שחלב מותר אעפ"כ אם הי' רוצה להביא החטאת על החלב שאכל לא הי' ב"ד מניחין אותו דהא לדידהו הוי חולין בעזרה דכיון שהורו שחלב מותר א"כ מ"מ נדחה הקרבן ולא גרע מהא דאמרינן בזבחים (דף עג) השתא דאמור רבנן לא יקריב אי מקריב לא ירצה אע"ג דהא דלא יקריב הוא רק מדרבנן, דלבתר דפריש אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש אפ"ה כיון דרבנן אמרו שלא יקריב ממילא הוי דיחוי (ועיין בספרי ע"י (סי' יד) דהוי דיחוי אף מדאורייתא ויש לבעלים להקריב קרבן אחר דהא אין לו לעבור על דרבנן ולהקריב א"כ ממילא נדחה וה"נ אע"ג דבטעות הוא מה שהורו ב"ד שחלב מותר אפ"ה כיון שהם לא יניחו אותו להקריב ממילא נדחה הקרבן) אבל לענין דיחוי דגברא תלוי אם באמת לא הי' מחויב קרבן בשעת חלות החיוב או לא וא"כ כיון שב"ד הורו בטעות שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו אע"ג דלפי דעת הב"ד לא חל עליו חיוב הקרבן אעפ"כ כיון דאגלאי מילתא אח"כ שהורו בטעות א"כ אגלאי מילתא מפרע שהי' מחויב קרבן בשעה שנתחלף לו החלב בשומן וע"כ כיון שהי' בטעות לא הוי דיחוי ולא הוי דיחוי רק לענין הקרבן משום דהב"ד לא יניחו אותו להקריב:

וכה"ג אמרינן בירושל' (פ"ק דהוריות) הפריש חטאתו נתחרש או נשתטה כו' או שהורו ב"ד שחלב מותר ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו רשב"ל אמר לא נדחית חטאתו ר' יוסי בר בון אמר ר' אחא מחלף שמועתה דלא אתי מילתי' דר' יוחנן פליגא על מילתי' דמר ר"ש בר בא בשם ר' יוחנן גוסס (כצ"ל וכן הוא בגיטין) זורקין עלי' מדם חטאתו ודם אשמו רבנן דקסרין אמרין ר' חייא ור' אמי חד מחלף וחד כהן תני' מאן דמחליף לית לי' כאילו קשי' כמאן דמר לא נידחית חטאתו מי מקבל הימנו ימתין עד שיחזרו בהם ב"ד אלא כשהי' כהן עבר והקריב וכיפר (פי' דר' יוסי בר בון מחליף שמועתה דר"י לדר"ל ודר"ל לר"י דלא יפליג על דא"ר יוחנן דגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ודם אשמו. אלמא דר"י סבר דלא נדחית חטאתו) וחד לא מחליף משום דלית לי' כאלו קשייתא (שסובר דלא שייך זה לזה וכמו שאבאר) והפ"מ לא ביאר כל הצורך. וזה יתבאר ע"פ הירושל' דגיטין (פ"ז ה"א) ר' יעקב בר אחא אמר אתפלגין ר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן אמר עודהו קורדייקוס כותבין ונותנים גט לאשתו ר"ל אמר לכשישתפה מחלפי' שיטתי' דר"ל דאיתפלגין נתחרש או נשתטה כו' או שהורו ב"ד לאכול חלב ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו ר"ל אמר לא נדחית חטאתו כו' ע"ש. ולכאורה קשה מאי מקשה מדר"ל דקא סבר לא נדחית חטאתו אהיך דאמר דכותבין לכשישתפה דהא התם משום דאין דיחוי לבע"ח אלא ודאי דסובר הירושל' דלא נדחית חטאתו היינו שיכול להקריב בעדו אפי' בעודו חרש והטעם דכיון דהפרשתו הי' בעודנו ברי' ע"כ יכולים להקריב אח"כ כמו שאם אמר כתבו גט לאשתי יוכל ליתן אח"כ אפי' לא נשתפה לר"י שם וה"נ כיון שהפריש תחיל' יכול להקריבו אח"כ וע"כ הקשה ג"כ מהא דר"י אדר"י דאמר הגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ודם אשמו דכיון שהפריש הקרבן בעודנו ברי' ע"כ יכולים להקריבו אע"פ שהוא גוסס (והק"ע הקשה לדעת האומרים הובא ברא"ש סוף קידושין דהא דתנן הגוסס הרי כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל וזוקק ליבום היינו במידי דאתי ממילא אבל גיטו ומתנתו דמכח דיבורו לא והא זריקת דם נמי לא צריכין דעתו ודיבורו דהא כבר הפרישו בעודו ברי' ואפ"ה אינו מקריבו למ"ד בקורדייקוס נדחית חטאתו ע"ש ואפשר לומר משום דבחטאת בעינן דעת בשעת כפרה נמי כמו דאמרינן בספ"ה דערכין (דף כא) וע"כ קאמר זורקין עליו מדם חטאתו ודם אשמו דוקא משום דאינהו בעינן דעת בשעת כפרה):

וע"ז אמר בהוריות דלית לי' כאילן קשויי משום דיכול לדחות דפליגי באם נתרפא אח"כ אם בע"ח נדחין ולא פליגי אם רשאי להקריב בעודו חרש או שוטה (או דלית לי' כאילן קשויי' משום דגוסס דעתא צלותא וכחישותא הוא דאתחיל' בי' כמו דאמרינן בגיטין (דף ע) דהא אמרינן שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואין לך גוסס גדול מזה, כמו שכתבו התוספת בקידושין (דף עח) וא"כ אי אמרינן כמו שסובר בש"ס דילן אי מקריבין אם נשתפה אח"כ ופליגי בבע"ח נדחין לא שייך לפלוגת' דר"י ור"ל דגיטין דעודהו קורדייקוס כו':

ובזה יתבאר הירושלמי דהוריות כמאן דמר לא נדחית חטאתו מי מקבלה הימנו (פי' דמקשה למאן דמפרש לפלוגתייהו אם מקריבין קרבנו בעודו חרש או שוטה וע"ז אמר כמאן דמר לא נדחית חטאתו מי מקבלה הימנו פי' דאינך דברים ניחא דיכולים להקריב עבורו אפי' אם נתחרש אח"כ אבל אם הורו ב"ד שחלב מותר א"כ איך אפשר שיקריבו קרבנו בעוד שהורו שמותר הא הב"ד לא יניחו להקריב כיון שלפי דעתם הוא חולין בעזרה וא"כ איך אפשר להקריב בשעת הוריי' ב"ד) ע"ו משני כשהי' כהן עבר והקריב וכיפר (פי' כשהי' בעצמו כהן ולא שאל לב"ד ועבר והקריב ואע"ג שהי' בשעת הוריי' ב"ד, אפ"ה לא נדחית חטאתו) עכ"פ מוכח מהירושל' דבשעת הוריי' ב"ד א"א להקריב הקרבן וע"כ נדחה אף שהוא בטעות כמו שביארתי:

[ובזה ביארתי בפירושי להירושלמי שם כמאן דמר לא נדחית חטאתו, תולדות הורי' כהורי' הורי' בהורי' מהו שיצטרפו היך עבידא אכלו צבור חלבים והפרישו קרבנותיהם, אין תימר תולדות הורי' כהורי' ב"ד חייבין, ואין תימר אין תולדות הורי' כהורי' ב"ד פטורין, והנה הפ"מ פירש בה בדוחק מאוד כמו שיראה המעיין, ע"כ נראה לי שהפי' הוא אם אכלו חלבים קודם שהורו בי"ד, והפרישו קרבנותיהם שהכרישו חטאתיהם על שגגת חלב ואח"כ הורו ב"ד שחלב מותר, וא"כ החטאות חולין הם, כיון שהורו ב"ד דמותר לאכול, ואין ב"ד מניחים אותם להקריב קרבנותיהם משום שהם חולין בעזרה ומותר לשוחטם בחוץ, (כמו דאמרינן בירושלמי דשקלים, (פ"ב ה' ג) הפריש חטאתו סבור שהוא חייב, ונמצא שאינו חייב לא קדשה), ושחטו בחוץ, וע"כ מיבעי לי' כיון שאין עיקר ההוראה של ב"ד הי' שיהא מותר להקריב שחוטי חוץ, אלא דנולד מחמת הורי' שלהם שחלב מותר, א"כ ממילא מותר להקריב אותם בחוץ אם חייבין ב"ד ע"ז, דדילמא אין ב"ד חייבין, אלא אם טעו כגוף ההוראה, אבל אם החטא הי' ע"י מה שטעו בדבר אחר א"כ לא הוי כהוריי' ב"ד ואין חייבין קרבן, וזהו דווקא למ"ד דאין חטאתו נדחית ע"כ שייך למיבעי אם תולדות הוריי' כהוריי' משום דלאח"כ שידעו שטעו בהוראתם, וא"כ הי' החטאות קדשים וא"כ הקריבו שחוטי חוץ וה"מ אם לא נדחית חטאתו, אבל למ"ד דנדחית חטאתו, א"כ ליכא למיבעי כלל, דאפי' לאחר שידעו שטעו עכ"ז לא הקריבו שחוטי חוץ, דהא א"א להקריבם, משום דהוי דיחוי, וכיון דא"א להקריבם, לא מתחייב כרת כמו דאמרינן בגיטין (ד' נה) ואי אמרת יאוש כדי לא קנה כרת מאי עבידתה ופירש"י הא קיי"ל הראוי לפתח אוהל מועד חייבין עליו בחוץ כו' וע"כ מיבעי לי' דוקא כמ"ד לא נדחית חטאתו וע"ז אומר הורי' בהורי' מהו שיצטרפו היך עבידא הורו ב"ד חלב כולי' של ימין מותרת. ושל שמאל ולו מכסה אסור. חזרו והחליפו אכלו רוב בראשונה ורוב בשני'. אין תימר מצטרפין חייבין אחת. שתי הוריות בעבירה אחת מהו שיצטרפו. האיך עבידא אכלו רוב ושחטו רוב על דעתי' דר"מ חייבין אחת. ועל דעתי' דר"ש חייבין שתים. אכלו מיעוט בראשונה ומיעוט בשני' על דעתי' דר"מ חייבין. ועל דעתי' דר"ש פטורין. ופי' הפ"מ על דעתי' דר"מ דאמר בתר החטא אזלינן כו' ע"ש. והם דברים תמוהים. דהא הבעי' הוא אי הוי הוראה אחת או לא. ובהוריות (ד' ג) איבעי להו הורה ב"ד חלב מותר. ועשו מיעוט הקהל וחזרו בהן ב"ד. והורו ועשו מיעוט אחר. כיון דשתי ידיעות לא מצטרף. ולא מפליג בין ר"ש לרבנן. ובאיבעי' דמרובין ונתמעטו תלי בפלוגתא דר"ש ורבנן וכל מה שכתב בזה הם דחוקים. ועוד אמאי קרי לה ר"מ הא סתם רבנן פליגי בזה:

ע"כ נ"ל דהכי פי' הורו ב"ד חלב כולי' של ימין מותר ושל שמאל ולו מכסה אסור. חזרו והחליפו אכלו רוב בראשונה ורוב בשני' אין חימר מצטרפין פי' דאם אכל משניהם כזית מצטרפין ע"כ חייבין אחת. אבל אם לא מצטרפין האיסורין חייבין שתים דאע"ג דשניהם הוא משום א' אפייה הוי שני מינים וכמו דאמרינן בפ"ב דע"ג (ד' סו) תבלין ב' וג' שמות והם מין א' ועיין שם בתוס' דאם הי' שני מינים אפי' משם א' אין מצטרפין ושם אמרינן ר"מ אומר מניין לכל איסורים שבתורה שמצטרפים זה עם זה וכן בירושלמי (פ"ב דערלה) מצטרפין זה עם זה. בין באיסור כו' כדי ליתן טעם דברי ר"מ. ר"ש אומר אינם מצטרפין ע"ז אמר ע"ד דר"מ חייבין אחת דהא אמר בירושלמי אין תימר מצטרפין חייבין אחת. ור"מ ס"ל דמצטרפין. ע"ד דר"ש חייבין שתים. דהא ס"ל דאין מצטרפוןץ וכן אם אכלו מיעוט בראשונה ומיעוט בשני' עד דר"מ חייבין פי' משום דר"מ ס"ל דמצטרפין וע"ד דר"ש אין מצטרפין. וע"כ פטורין ונ"ל לגרוס אח"כ שתי הוריי' בהוריי' אחת מהו שיצטרפו. האיך עבידא אכלו רוב ושחטו רוב ופי' הפ"מ דהוי ב' הוראות בענין אחת שחוטי חוץ. ואכילת חוץ. והוא תמוש דאין חייבין כרת על אכילת שחוטי חוץ ואינו חייב כרת אלא בשוחט ומעלה. אבל לפי מה שביארתי בענין תולדות הורי' בהוריי' א"ש. וע"ז אומר את"ל תולדות הוריי' כהוריי'. וא"כ אם הקריבו החטאות ע"י ב"ד שהורו להם שחלב מותר חייבים ע"ז. אע"ג דהטעות לא הי' בעצם ההוראה אלא ע"י דבר אחר. וע"כ מיבעי' לי' שתי הוריות בעבירה אחת מהו שיצטרפו האיך עבידא אכלו רוב ושחטו רוב פי' שאכלו רוב חלב בהוראתם שחלב מותר. ושחטו רוב קרבנותיהם דהא הוי חולין בעזרה. לפי הוראתם. א"כ מותרים להקריבם בחוץ. וע"כ כיון שב' הוראות הוא מענין א'. ע"כ מיבעי לי' אם מצטרפי]:

עכ"פ מוכח מהירושלמי שמקשה דאם הורו ב"ד שחלב מותר. א"כ איך לא נדחית חטאתו (לפי דעת האומרים דפליגי אי רשאי להקריב בעודו שוטה או חרש [אך דא"כ קשה דאם כו' איך מקריבין קרבנו דהא זבח רשעים תועבה] וע"כ מיבעי לי' בהורו ב"ד איך יניחו לו להקריב קרבנו. וזהו דוקא לענין הקרבן דאע"ג שהי' בטעות ע"פ הוראת ב"ד הוי דיחוי דהא מ"מ לא היו מניחין אותו להקריב אבל לא לענין גברא. דכיון שחזרו בהם אח"כ וידעו שטעו. א"כ אגלאי מילתא למפרע דלא הוי דיחוי כלל:

והשתא ניחא מה שהקשיתי מהא דהוריות (דף ב) הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו. רב אמר פטור ור"י אמר חייב משום דלגבי גברא לא הוי דיחוי הא דהורו ב"ד. אבל לעולם אם נדחה במצוה שאינה חובת הגוף בשעה שחל עליו המצוה כמו באבילות אמרינן לגבי גברא נמי דהוי דיחוי ולפ"ז מיושב שפיר הא דאמרינן בהוריות (דף יא) בעא מיני' רבא מר"נ נשיאות מהו שתפסיק ופריך תפשוט לי' מהא דאמר עולא א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה פי' וא"כ ה"נ כיון דנעשה נשיא ונשתנה קרבנו. א"כ ידח' גברא מקרבן וע"כ אפי' השלימו אח"כ כשהי' הדיוט נמי הוי דיחוי והקשיתי דהא ביארתי דאין דיחוי בגברא אלא דוקא בקרבן אם הפריש ותירצתי בדוחק דלענין לאצטרופי אפי' לא הפריש קרבן נמי הוי דיחוי אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דבמצוה שאינה חובת הגוף כיון שהי' דיחוי בתחילת חלות המצוה הוי דיחוי בגברא נמי כמו שיש דיחוי באבלות וכן לענין השקאת סוטה. וכן לענין יולדת דכולם הוי מצות שאינם חובת הגוף ע"כ אם הי' דיחוי בתחילתו הוי דיחוי וע"כ פריך שפיר בהוריות דתיפשוט לי' מדר' יוחנן דבכה"ג הוי דיחוי ואע"ג דר"י קאמר דוקא הפריש חלב. והפריש קרבן כו' וחזר בו הואיל ונדחה ידחה אלמא דדוקא בהפריש קרבן. התם שאני משום דכבר חל עליו חובת קרבן ע"כ רמי המצוה עליו כל שעתא כמו שביארתי. אבל הכא כיון דהוי מצוה שאינה חובת הגוף שנדחה בתחילתו. ע"כ הוי דיחוי אפי' לא הפריש קרבן נמי:

אך שעדיין צ"ע לפי מה שביארתי דבמצות יש דיחוי וכן בע"ג (דף מז) נמי קא מיבעי לי' אם יש דיחוי אצל מצות כו' ואמרינן שם דלחומרא אין דיחוי אבל מצות. אבל לקולא מיבעי לן עי"ש וכן בסוכה (דף לג) מסקינן דאם נראה ונדחה יש דיחוי אצל מצות עי"ש וא"כ איך אמרינן בירושלמי (פ"ק דביכורים) פשיטא הדא מילתא מכר לו פירות ושייר קרקע המוכר אינו יכול להביא שאין לו פירות חזר ולקחן ממנו נשמעינה מהדא נתן לה קדשים הרי אלו מותרים. יינות שמנים וסלתות. וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח כו' מה אנן קיימין אם בשנתן לה באתננה כך אנו אומרים הלוקח מן השוק מביא ביכורים אלא כי אנן קיימים כשהי' הגפנים משלה ומכרה לו פירותיהם. וחזר ונתנם לה באתננה מפני שהי' אתנן הא לא הי' אתנן מביא. הדא אמרה חור ולקחן ממנו מביא וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מה' ביכורים ה' יז) ע"ש. ולכאורה קשה דאי אמרינן יש דיחוי אצל מצות א"כ אמאי מביא ביכורים דהא הוי נראה ונדחה שמתחילה הי' נראה ואח"כ כשמכרם נדחה ממצות ביכורים שהמוכר אינו יכל להביא מפני שאין לו פירות והלוקח אינו יכול להביא מפני שאין לו קרקע. וא"כ אמאי מביא ביכורים כשלקחם אח"כ הא יש דיחוי אצל מצות וכ"ת דאזלינן לחומרא וע"כ חייב להביא דלחומרא אין דיחוי אצל מצות דא"כ הי' צריך לאקדושינהו כיון דהפרשתו מספק. וכמו דאמרינן בב"ב (דף פא) לענין שני אילנות. וכן פסק הרמב"ם (פ"ד דביכורים ה' ד) עי"ש ועל הירושלמי גופ' לא קשה דאפשר לומר ששובר דאין דיחוי אצל מצות והכי משמע בירושלמי (פ"ק דביכורים) הכל מודים באשירה שביטלה שאינה מביא ממנה גזירים למערכה. רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב מצות כגבוה כן. או אינו כגבוה אין תימר כגבוה הן אינו מביא אין תימר אינו כגבוה מביא' פשיטא שהוא מביא שאין מצות כגבוה מהו שיביא ממנה ביכורים כר' יהודה דו אמר הוקשו לקדשי הגבול מביא כרבנן דאינון אמרין הוקשו לקדשי המקדש אינו מביא והנה משמעות המפרש מהרא"פ שמפרש דאי כגבוה הן אמרינן דמאיס אפי' לאחר הביטול אבל באמת יש לפרש נמי לענין דיחוי דמצות דאי כגבוה הן אמרינן דיש דיחוי וכה"ג איתא פ"ב דע"ג (דף מז) כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מיבעי לי' יש דיחוי אצל מצות כו' עי"ש וע"כ מיבעי לי' דאם מצות כגבוה הן יש דיחוי כמו שיש דיחוי בקדשים. ואפי' אם נפרש לענין מאיס עכ"פ מוכח. דס"ל דאין דיחוי אצל מצות דהא קאמר פשיטא שהוא מביא אבל לשיטת הש"ס דילן דיש דיחוי אצל מצות בנראה ונדחה כמו דאמרינן בסוכה (דף לג) רק אם הוא בידו כמו שכתב הכ"מ ברמב"ם (פ"ח מה' לולב ה' ה) והכא הא אינו בידו דילמא לא ירצה למכור לו ועוד הא הרמב"ם פסק בה' ביכורים (פ"ב ה' ה) אשירה שביטלה אין מביאין ממנו ביכורים שהביכורים כקדשי מקדש הן ואע"ג דיש לומר דטעמא משום דמאיס מ"מ צריך להיות כקדשי מקדש לענין דיחוי נמי ועיין בס' ח"ש (סימן א) שכת' לענין מ"ב אם מכרה וחזר ולקח' אי מיפטר מטעם לקוח באם יש דיחוי אצל מצות עי"ש ואף ששגה בזה מהגמ' דבכורות (דף נו) דמוכח בהדי' דפטור ועי"ש בהשמטות ועיין בספרי ע"י (סי' כא) (והא דאמרינן בב"מ (דף פח) לענין מעשר דאם חזר המוכר ולקחו חייב במעשר התם הוא משום דמעשר מטביל ואסור לאכול וע"כ איפשר דאינו שייך לענין דיחוי דמצות ועיין בב"ק (דף פד) אבל בביכורים צ"ע דהא הוי נראה ונדחה כמו שביארתי וליכא למימר דהוי מצוה שהיא חובת הגוף וע"כ יכול להביא אח"כ דהא כבר ביארתי לעיל (סי' כה) דטפי דמי למצוה שאינה חובת הגוף:

היוצא לנו מכל מה שביארתי שבמצוה שהיא חובת הגוף לא אמרינן דיחוי בגברא ובמצוה שהיא אינה חובת הגוף יש דיחוי אם מתחילה לא חל עליו החיוב ובהא דסוטה דאמרינן לא הי' לו אשה ובנים. ונולדו לו בין קינוי לסתירה כבר נראית שלא לשתות ה"ט כיון דעלי' ליכא מצוה ואם אמרה איני שותה אין משקין אותה ע"כ אמרינן דיש דיחוי וכמו שביארתי ועיין בק"ע שפי' בירושלמי שלא הי' לו אשה הראוי' לילד בשעת קינוי אלא זו האיילונית וכיוצא בה ונולד לו בן מגרושתו בין קינוי לסתירה וכתב שם עוד הק"ע כאשר פרשתי בקונטריס כ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ס אך קשה לי מאי דוחקי' לאוקמי שנולד לו בן מגרושתו הא כפשוטו נמי אתי שלאחר הקינוי נשא אשה והי' לו בנים ואפשר דרבותא קמ"ל אע"ג דהי' לו אשה בשעת הקינוי אבל לא בנים ובשעת סתירה כו' עי"ש וזה דוחק ולי נראה דאפשר לומר דקמ"ל דאע"ג דאגלאי מילתא למפרע שהי' עומדת לילד. א"כ ה"א דאגלאי מילתא שהיתה האיילונית ראוי' לשתות מעיקרא ועיין ביבמות (דף ה) ובמ"א ביארתי ודוק אפ"ה יש דיחוי כיון דלא הי' ידוע מתחילה שתלד האשה האחרת. ע"כ יש דיחוי. וכמו שביארתי לעיל לענין חטאת דאע"ג שהי' בטעות ע"פ הוראת ב"ד שחלב מותר אפ"ה הוי דיחוי וה"נ לענין השקאת סוטה דלא דמי לדיחוי דגברא שביארתי לעיל שאם הי' ע"פ טעות לא הוי דיחוי ודו"ק:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה