אור ברסלב
נחלת יהושע סימן כה

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן כה

סימן כד

שאלה מי שהוא פטור מן המצוה, אם מחויב להשתדל להכניס עצמו בחיוב של המצוה, או לא:

תשובה כבר ביארתי בספרי ע"י (ח"ב דרוש ט) שצריך לראות שיתחייב במצוה דלא כהמהרי"ט שהקש' בתשובה דמניין לו להרמב"ם שהבורסקי והמצרף נחושת היו מחויבים לטהר גופם ומלבושיהם ולעלות לרגל דאימא כיון דפטרינהו רחמנ' מלעלות כדכתיב כל זכורך אינם מחוייבים לטהר עצמם כדי שיתחייבו בראי' וע"ש שהבאתי ראי' מפסחים (דף סט) דערל שלא מל ענוש כרת אלמא דערל רמי חיוב' עלי' למול ולהתחייב בק"פ וכן ממה שכתב הרמב"ם דטמא חייב לטהר עצמו כדי ל ליכנס למקדש ולאכול בקדשים ע"ש:

ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דרפ"ו דחולין (דף פד) דקא משני הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית ופריך ולפרקינהו ולכסינהו. והקשו התוס' תימא מנלן שצריך לפדותו להתחייב בכיסוי כו' אלמא שאין צריך לראות שיתחייב במצוה. אך זה אינו דהתם אינו חובת הגוף לכסות אלא דאם שחט חייב לכסות וע"כ אינו מחויב לראות שיתחייב במצוה מידי דהוי אם כסהו הרוח דאמרינן בחולין (דף פז) כסהו הרוח חייב לכסות אמר רבב"ח אר"י לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות ע"ש. ומזה כתבו התוס' בסוכה (דף לג) על מה דפריך כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות הואיל ואדחי אדחי אע"ג דכיסוי הדם בידו לגלות מ"מ הי' לו לחושבו דיחוי הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדיחוי כדי לחזור ולכסות. אלמא דאינו מחויב לראות שיתחייב בהמצוה [ועיין בפמ"ג ביו"ד (סי' כח) שכתב דלפי מה שכתב התיש דאפי' כסהו הרוח בדברים שאין מכסין אפ"ה פטור ה"ה אם כיסהו בעצמו בדברים שאין מכסין ומגלהו אין מברך דיש דיחוי הוי בעי' דלא אפשיטא. ואין זה מוכרח דכיון דאיהו לא קיים המצוה כמו שצריך מחויב לגלות ולכסות ואין זה דיחוי דהא הוי בידו וכיון דמחויב לגלות ולכסות מקרי בידו:

אך באמת משמע מהתוס' דשבת (דף כד) דבעינן דוקא שכיסהו הרוח בדבר שמכסין בו. דהא התוס' הביאו ראי' שם לענין שצריך לברך על הדלקת הנר אע"פ שאם היא מודלקת מבעוד יום א"צ לכבות ולהדליק ומביאין ראי' מהא דכסהו הרוח אין צריך לכסות ואפ"ה צריך לברך ואם איתא כמו שכתב הת"ש דאפי' כסהו הרוח בדברים שאין מכסין בו אין צריך לכסות א"כ מהו הראי' דהא התם הוא מצד שנדחית מן המצוה וליכא מצוה כלל מידי דהוי אם לא שחט ולא הי' לו מה לכסות אלא ודאי דבעינן דוקא שכסהו בדבר שראוי לכסות בו אבל בלא"ה צריך לחזור לכסות אלמא דהטעם דכיון דנעשתה המצוה בכשרות אלא דהוא לא עשה בידים המצוה אע"ג דבעינן שיעשה מצות הנתינה של העפר בעצמו כמו שכתבו התוס' ר"פ כיסוי הדם (דף פג) אפ"ה כיון דנעשתה המצוה א"צ לגלות ולעשות המצוה בעצמו ואפ"ה כשעושה בעצמו צריך לברך. וה"נ לענין הדלקת הנר. וכן הביאו ראי' מהא דנולד כשהוא מהול דא"צ להטיף דם ברית ואפ"ה צריך לברך מוכרחין אנו לומר דס"ל להתוס' דנתקיים המצוה ממיל' וא"צ להטיף דם ברית, ולא כמו שכתב הרא"ש דכיון דנולד כשהוא מהול לא חל עליו המצוה כלל. אלא דסברת התוס' דנעשית המצוה ממיל'. וכה"ג ראיתי להצל"ח שרוצ' לומר דהא דאמרי' בשבת (דף קלו) דאם מל שלאחר השבת בשבת דלא עשה מצוה היינו דלא עשה המצו' בשבת אלא דלמחר כשיגיע יום שמיני תחול המצוה וע"כ כתב הרמ"א דאם מלו תוך שמונ' יצא משום דלמחר כשיגיע יום שמיני חל המצוה אך לכאור' עדיין תקשה דא"כ למה כתב הרמ"א (ס' רסד) דאם צריך למולו תוך שמונ' מפני הסכנה אין נ"מ בין שימולו א"י ובין שימול ישראל דכיון דלאחר שמונ' הוי מצוה א"כ יש נ"מ בין מלו ישראל ובין מלו א"י. ולפי מה שביארתי בספרי ע"י (סי' כ) דתוך שמונ' ליכא מצוה כלל, דתוך שמונ' כיון דערלה שלא בזמנה לא הוי ערל' ע"כ הוי כמו שלא חל עליו החיוב כלל ע"כ ניחא. אבל לפי מה שכתב הצל"ח לא יתיישב שפיר. אך אפשר לומר דכיון דבתוך שמונ' לא הוי מצו' אלא דלאחר שמונ' נגמר המצוה ממילא וע"כ אין חילוק בין אם מלו ישראל ובין אם מלו א"י ועיין בספרי ע"י (סי' כ) לענין קצירת העומר דאם קצרו ביום דומה לבא מן העלי' והא דאם מלו בלילה לא יצא משום דזהו הפסול בעצמות המצוה וכמו שביארתי בכיסוי אם כסהו בדבר שאין מכסין בו אך כל זה דוחק. אך לכאור' יש להביא ראי' למה שכתב הצל"ח דלאחר שמונ' נגמר המצוה מהירושל' ספ"י דפסחים מתנית' פליגא על ר"י שכח ומל את שלאחר השבת בשבת ר"א מחייב ור"י פוטר הרי אין בעשיתו מצוה ור"י פוטר שמואל קפודקי' אמר למחר יש בעשיתו מצוה אך העיקר הוא כמו שביארתי שם בספרי ע"ש. והירושל' יש לפרשו דלמחר יש בו מצו' וע"כ טריד ע"ש ודוק היטב:

עכ"פ מוכח דאינו מחויב לראות שיתחייב בהמצוה אך באמת יש חילוק בין מצוה שהיא חובת הגוף ובין מצוה שהיא אינה חובת הגוף דכיסוי כיון שאינו חובת הגוף א"צ לפדות כדי שיתחייב בכיסוי כמו שאינו מחויב לשחוט חי' או עוף כדי שיתחייב במצות כיסוי אבל במצו' שהיא חובת הגוף מחויב לראות שיתחייב במצוה וכיסוי הדם שאני משום שהוא אינ' חובת הגוף. וכ"ת א"כ כיון שבמצו' שהיא אינ' חובת הגוף אינו מחויב לראות שיתחייב בהמצו' א"כ מ"ט אמרינן ביבמות (דף כו) ש"מ יש זיק' דאי אין זיק' כו' לעולם אימא לך ומשום דקא סבר אסור לבטל מצות יבמין אלמא דאפי' מצות יבום שהיא אינ' חובת הגוף אלא מצו' שהיא באה מחמת שמת אחיו אעפ"כ אסור לבטל מצות יבמין זה אינו דהתם שאני משום שכבר חל עליו המצוה וע"כ חיישינן שלא תתבטל המצו' אבל אם עדיין לא חל' המצו' אינו מחויב לראות שיתחייב בהמצו'. והראי' דאמרינן בגיטין (דף פג) אלא מעתה בת אחיו לא ישא שמא ימות בלא בנים ונמצא גורם לעקור דבר מן התור'. ובתוס' ביבמות (ד' צט) הביאו הירושל' זאת אומרת מותר לאדם לישא אשת בת אחיו ופי' אע"פ שיכול לבוא לידי ביטול מצות יבמין. ובפ"ז דגיטין (דף עד) אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם מת יהא גט כו'. ובריש כתובות (דף ב) דילמא מת דוקא דלא ניחא לי' דתיפול קמי יבם. ובקידושין (ד' סג) מת הבן מלמדין האב לומר שאינו רוצה ופירש"י כדי לעקור את הקידושין למפרע ולא תזקק ליבום. ובגיטין (דף עד) ה"ז גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת כו' רשב"ג אומר נותנת לאביו או לאחיו או לא' מן הקרובים. וביבמות (דף קז) וב"ה אומרים בבעל וביבם ואמרינן התם עולא אמר ממאנת אף לזיקתו דנשואי קמאי קא עקרא אלמא דהיכא דלא חל המצוה מותר לבטל מצות יבמין והתם שאני משום שכבר חל עליו המצו' ע"כ אסור לבטל המצוה:

ויש להביא ראי' לזה דהא אפי' במצות כיסוי שהוא בודאי מצו' שאינ' חובת הגוף אפ"ה אמרינן בפ"ק דביצ' (דף ח) כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו. וכן הא דתנן בריש ביצ' (דף ב) לא ישח ט אלא א"כ הי' לו עפר מוכן מבעוד יום אלמא דאסור לגרום לבטל המצו' של כיסוי ובחולין (דף פו) אמרינן ר' חייא נפל לי' יאניבא בכיתני' אתא לקמי' דרבי א"ל שקול עופא ושחוט על בובות' דמי' דמורח דמא ושבק לי' ופרח. ופריך היכי עביד הכי והתני' השוחט וצריך לדם חייב לכסות כי אתא ר"ד א"ל צא טרוף א"ל כי אתא רבין א"ל צא נחור א"ל פי' דפטור מכיסוי אלמא דשרי לגרום לבטל המצו'. אלא ודאי דהתם שאני משום דלא חל עליו המצוה כלל ע"כ שרי דהוי כמו שאינו רוצה לשחוט כלל. משא"כ השוחט ביו"ט דחל עליו חובת הכיסוי אלא שאינו יכול לקיים מחמת שהוא י"ט אבל המצוה חל עליו ע"כ הוי לי' כמו שגורם לעקור אחר שחל עליו חובת המצוה:

וכה"ג אמרינן בירושל' (רפ"ט דגיטין) השיב ר' טרפון הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכ' ונישאת ומת בלא בנים האיך זו מתייבמת לא נמצא מתנה ע"מ שכתוב בתורה וכל המתנ' ע"מ שכתוב בתור' תנאו בטל. ופריך מעתה לא ישא בת אחיו שלא יתנה על מה שכתוב בתור' א"ר יוסי בר' בון טעמא תמן התורה אסרתה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו פי' דתמן התורה אסרתה עליו הוא כמו שביארתי דכל שלא חל עליו החיוב מעיקרא אין בזה משום גורם לבטל המצו' ע"כ בנושא בת אחיו לא חל עליו החיוב מעיקרא ואין בזה משום גורם לעקור דבר מן התור' אבל הכא בע"מ שלא תנשאי לפלוני שנופלת לפניו ליבום אלא שאינו יכול לייבמה שאם יבא עלי' הוי אשת איש מעיקרא וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף ע"ב) דבע"מ בשעת נפילה אכתי לא הוי אשת איש עד שתבעל ליבם ותעבור על תנאה. ועיין בספרי ע"י (סי' יד) אם הירושלמי מיירי בע"מ או בחוץ וא"כ אם מיירי בע"מ הרי בשעת נפיל' לא הוי א"א וע"כ כיון שחל עליו היבום אלא שאינו יכול לייבמה מחמת התנאי ע"כ הוי גורם לעקור דבר מן התור':

וזה הפי' מוכח בירושל' שאומר שם בירושל' התיב ר' מנא ב"ר פנחס ניתני שש עשרה נשים כר"א א"ר מנא כבר איתמר טעמא תמן התורה אסרתה ברם הכא הוא אסר' עליו. פי' תמן הי' ערוה עליו וע"כ פטור' מהחליצ' ומהיבום אבל הכא אינ' ערוה עליו אלא שאינו יכול לבוא עליו שא"כ תעבור על תנאה וע"כ לא דמי לאחותו דהוי ערוה ופטורה מהייבום ומהחליצ' ועיין בתוספ' גיטין (דף עב) ומוכח מזה דאם לא חל עליו החיוב כלל אין בזה משום מבטל המצו' אבל אם חל עליו החיוב אלא שאינו יכול לקיים מחמת דבר אחר הוי מבטל המצוה ואסור לבטל המצוה:

ויש לי להביא עוד ראי' ע"ז מהא דאמרינן בגיטין (דף כח) השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים. ופריך בגמ' והא בעינן סמיכה וכתבו התוספ' אע"ג דסמיכ' לא מעכבא מ"מ אין לעשות בלא סמיכה והקש' הפ"י מ"ש מהא דביכורים דאמרינן בגיטין (דף מז) בצרן ושיגרן ביד שליח מביא ואינו קורא ופי' התוס' בשם הירושל' כשבצרן מתחיל' לכך אבל בלא"ה אמרינן כל שאר"ל בילה מעכבת בו אלמא אע"ג דאמרינן בזה כל שאר"ל בילה מעכבת בו אפ"ה יוכל לשלוח ע"י שליח אע"פ שמבטל מצות קריאה א"כ מכש"כ לגבי סמיכה דגלי לן קרא דלא אמרינן בזה כל שאר"ל בילה מעכבת בו כמו שכתבו התוס' מכש"כ דיכול לשלוח ע"י שליח אע"פ דלא מקיים מצות סמיכה ונדחק שם הפ"י בתירוצו:

אבל לפי מה שביארתי א"ש דלגבי מצות קריאה דמיעט הכתוב משום דבעינן לקיחה והבאה כא' וע"כ אפילו הבעלים נמי אינם יכולים לקרות כמו שכתבו התוס' שם וא"כ כיון דמיעטה התור' מגזה"כ דפטור ממצות קריאה וביכורים לא הוי מצוה של חובת הגף דהא אם אין לו קרקע אינו מביא ביכורים. ועיין רש"י בגיטין (דף מז) שכתב דהוא מצוה דרמי עלי' אבל אעפ"כ מ"מ לא הוי חובת הגוף דהא אינו מחוייב לקנות קרקע להביא ממנה ביכורים וכן כתבו התוס' בב"ב (דף פא) דהוי חובת הגוף כמו ציצית דאע"ג דאינו מחוייב לקנות טלית חשיב כתובת הגוף אי אמרינן חובת גברא ועיין במנחות (דף מא) גבי מלאכ' אשכחי' כו' אבל מ"מ לא הוי חובת הגוף. והכא נמי אינו מחוייב לקנות קרקע שיתחייב בביכורים. וע"כ אם תשלחו ע"י שליח לכתחילה אינו מבטל מצות קריאה כיון דלא חל עליו המצוה כלל יכול לבטל המצוה. משא"כ בהך דסמוכה דאע"ג דמעטינן מקרא במנחות (דף צג) שהשליח אינו יכול לסמוך אעפ"כ הא יש בזה מצות סמיכ' דהא הבעלים יכולי' לסמוך וע"כ פריך הגמ' דהא קא מבטל מצות סמיכה. דהא על הקרבן מוטל מצות סמיכה. אם הי' באפשרי שיבואו הבעלים לכאן. וא"כ הוי כמו שאין שוחטין ביו"ט דמבטל למצות כיסוי דהא מחויב אלא שאינו יכול מחמת יו"ט. ועוקר למצות כיסוי. ע"כ אפי' במצוה שאינו חובת הגוף נמי אינו רשאי לבטל:

ובזה יתיישב קושי' התוס' בב"ב (דף פא) דמשני דעביד להו כר"י בר"ח דבצרן ושגרן ביד שליח והקשו התוס' דאמאי לא מייתי מתניתין דהשליח מביא ואינו קורא וא"כ יכול לשלוח ע"י שליח דממתניתין לא ידעינן דמותר לעשות כן לכתחילה דאפשר דמיירי דהבעלים אינם יכולים לבוא וע"כ השליח מביא ואינו קורא, דהא מחוייב במצות הבאה א"נ בדיעבד ששלחו ע"י שליח אבל לכתחילה איפשר דאין יכולים לשלוח ע"י שליח משום דמבטל למצות קריאה, וע"כ מביא הא דר"י בר"ח דבצרן ושגרן מיעטו הכתוב דאפי' הבעלים אינם יכולים לקרות האדמה אשר נתת לי, אע"ג דהקרקע של הבעלים הוא משום דבעינן לקיחה והבאה כא', א"כ לית בזה מצות קריאה כלל, וא"כ יכול לכתחילה לבצור ע"מ שישלח ע"י שליח דכיון דמיעטו הכתוב לית בזה מצות קריאה כלל וכיון דאין כאן מצוה כלל מותר לבטל במצוה שאינה חובת הגוף כמו שבארתי לעיל.

ולכאורה יש להביא ראי' דאפי' במצוה שאינה חובת הגוף אסור לגרום לבטל המצוה אע"ג שלא חל עליו עדיין וכמו שאבאר דאמרינן בספ"ט דיבמות (דף פז) א"ל ר"י מדאסקרתא לרבא לא נעשה מתים כחיים לענין יבום מק"ו ומה במקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה. לא עשה מתים כחיים מקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן היבום אינו דין שלא נעשה מתים כחיים ת"ל דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום ופירש"י וזו שהי' לה בן ולא נזקק ליבם וניסת לשוק ומת בנה ואם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה הילכך ע"כ בן אין לו בשעת מיתה קאמר והרי יש לו. וקשה לע"ד דאמאי תהא צריכה חליצה אם תנשא דכיון שנשאת בהיתר שהי' לה בן ואח"כ מת הבן א"כ שוב אינה זקוקה ליבום ותצא בלא יבום ובלא חליצה דהא היא ערוה עליו מחמת איסור אשת איש. ובשלמא לפי מה שפירשו התוס' בגיטין (דף פב) הירושלמי שהבאתי לעיל דפריך ולתני ט"ז נשים לר"א (פי' לר"א דס"ל דהמגרש את אשתו ואמר הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני דהיא מותרת וא"כ משכחת לה ט"ז נשים כגון שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ואח"כ נשא' אחיו ונפלה לפניו ליבום) ומשני תמן התורה אסרתה עליו פי' כל ט"ו נשים אסרה תורה ליבם להאיסור בא ממילא ע"י קידושין בלא שום תנאי. אבל כאן אסרה ע"י תנאי שלו א"נ י"ל תמן התור' אסרת' ואין לה היתר להתייבם דאין איסור שלה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרתה עליו אבל בא"א האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו המת שנשאה וא"כ משמע דערוה של אשת איש אינה מדחה הצרה מן היבום והחליצה אך כבר ביארתי שעיקר הפירוש בירושלמי שזה אינה ערוה. אלא שמעוכב' מחמת התנאי דבע"מ מיירי ולא בחוץ. וכמו שהארכתי בזה בספרי ע"י (סי' יד) דאי בחוץ משרא שרי אם נשאת לאחר כמו דאמרינן בגיטין (דף פג) מודה ר"א במגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונשאת לא' מן השוק שמותרת לזה שנאסרה עליו אלא ודאי דמיירי בע"מ ע"ש וא"כ דוקא אם מחמת התנאי לא הוי ערוה אבל אם היא ערוה מחמת א"א בודאי שפטור' מן היבום והחליצה:

והכי משמע נמי ממה שכתב הרמב"ם (פ"ו ה' ט) בהלכות יבום כיצד יבמה שהיא ערוה על היבם כו' ה"ז פטורה מהחליצה ומן היבום ואין לו עלי' זיקה כלל שנאמר ולקח' לו לאשה ויבמה מי שראוי לליקוחין וקידושין תופסין בה היא זקוקה ליבם משמע דהטעם הוא מדכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה. דליקוחין תופסין בה. וע"כ תפסה הזיקה. אבל במקום שאין קידושין תופסין אין הזיקה תופסת דהזיקה הוי כמו קידושין. וע"ש במ"מ ובפ"ק דיבמות (דף ט) משמע נמי כמו שכתב הרמב"ם דעיקר הטעם של ט"ו נשים שפוטרת צרותיהם היינו משום דאין קידושין תופסין בה. וכל שאין הקידושין תופסין אין הזיקה תופסת ג"כ כמו דאמרינן ביבמות (דף ט) והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר"ע ורבנן וקתני בפרקין קא אמרינן וכתבו התוס' בכל דוכתא פשיטא לי' להש"ס דח"ל לר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו חייבי כריתות כו' ותימא לר"י דאמאי לא אמרינן נמי לר"ע ליתי עשה ולדחי ל"ת עכ"ל עכ"פ מוכח מזה שעיקר הטעם כיון שאין קידושין תופסין בה ע"כ אין הזיקה נתפסת וע"כ לר"ע שסובר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ע"כ פטורה מהחליצה ומן היבום דאין הזיקה נתפס בה ג"כ. והכי משמע בירושלמי (פ"ק דיבמות ה' א) ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא אלמנה לכה"ג מהו שתהא צריכה חליצה א"ל איפשר לומר קידושין תופסין בה ואת אומר אינה צריכה חליצה אלמא כיון דקידושין תופסין בה. ע"כ הזיקה נתפסת משמע דבעריות אין הזיקה תופסת כשם שאין קידושין תופסין בה וא"כ בא"א נמי כיון שאין קידושין תופסין בה. בודאי אין הזיקה נתפסת ג"כ. ופטורה מהחליצה ומן היבום. וא"כ בודאי הפי' הוא בירושלמי ברם הכא הוא אסרה עלי' מחמת שאסרה בע"מ אבל בלא"ה אינה ערוה עליו אלא שאינו יכול ליובמה. וע"כ הזיקה תופסת בה אבל באשת איש גמורה ודאי דפטורה מן היבום ומן החליצה:

ובזה יתיישב הירושלמי (פ"ג דיבמות) רב אומר חליצה קנין שמואל אומר חליצה פטור (פי' שרב סובר שחליצה קנין כאלו קנאה מתחילה אלא שפטרה בחליצה ושמואל סובר דאינה קנין רק פטור כו'). מתניתא פליגא על רב שנים מהן נשואין ב' אחיות וא' מופנה מת א' מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר כו' וב"ה אומרים מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. הדא מסייע (צ"ל קשי') למאן דאמר חליצה קנין ויש אדם מתכווין לקנות שתי אחיות כאחת פתר לה לאחר מיתה ואין לאחר מיתה ייבם. פתר לה כר"א דר"א אמר אע"פ שבטל הגורם האיסור במקומו מתניתא פליגא על רב שומרת יבם שקידש אחיו את אחותו משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה מעשה כו' הדא מסייע לי' למ"ד חליצה פטור ברם כמ"ד חליצה קנין ויש אדם מתכווין לקנות שני אחיות כאחת. פתר לה לאחר מיתה וכתב הק"ע וקשה א"כ יבמתו שהיא אחות אשתו לעולם לא תנשא שמא תמות אשתו ותהא זקוקה ליבם. וכתיב דרכי' דרכי נועם ולעיל רפ"ב משמע דלא מצינו כה"ג שתאסור היבמה לעולם ובקונטריס פירשתי דאיסורא דוקא עד שלא ניסת ודוחק. דהא לא מצינו בקרא כה"ג שתהא יבמה מותרת לעלמא ותאסר אח"כ עכ"ל. וטעה בזה מאוד דזה ודאי מודה הירושלמי דכל שנפטרה בשע' נפיל' כגון ביבמתו שהיא אחות אשתו שאע"פ שמתה אשתו מותרת לשוק. והא דקאמר הירושלמי דלאחר חולצת שאני הכא שלא פטרה כמו דסברי ב"ה מוציא כו' ואת אשת אחיו בחליצה. וכן בהך דריב"ב. אלא שאי איפשר לו לחלון אותה. משום דחליצה תיהוי קנין. ואין אדם מתכווין לקנות שתי אחיות כאחת ואי אפשר לחלוץ אותה משום דאם יחלוץ אותה ישא ב' אחיות אבל כל כמה דלא חלצה אינה פטורה ותפסה הזיקה אלא שאין לו במה לפוטרה לא ביבום ולא בחליצה אבל מ"מ לא אלים לדחות הזיקה. וע"כ אם מתה חולצת אח"כ. אבל לא שתהא פטורה וגם מה שמשמע מהק"ע שאם לא ניסת חייבת לחלוץ. אבל רשאה להנשא לפי דעתו זה אינו אלא דאינה רשאה להנשא ואגידה בי'. וכמו שביארתי בע"מ שלא תנשאי שאסורה להתייבם. ואעפ"כ אינה פטורה ולא דמי' לאחות אשה. דהא תופסת הזיקה שהיא אינה א"א אצלו אלא שאסורה להתייבם ודוק היטיב ועיין לקמן (סי' כו) שהארכתי בזה. אלא שלכאורה קשה מהא דאמר תחיל' מתניתא פליגא על רב החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה חולצת ולא מתייבמת הדא מסייע לי' למ"ד חליצה פטור ברם הכא כמ"ד חליצה קנין ויש אדם מתכווין לקנות ב' אחיות כאחת. פתר לה לאחר מיתה דהא כיון דס"ל חליצה קנין א"כ תהא אחותו פטורה לגמרי. אך איפשר לומר דאעפ"כ לא אלים לדחות הזיקה אלא דאי איפשר לחלוץ אחותה משום ב' אחיות וע"כ חולצת לאחר מיתה ודו"ק. ועיין לקמן (סי' כז):

[ובמ"א ביארתי על מה שהארכתי בספרי ע"י (ס' ד) בענין ספק סוטה אי אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא וחייב עלי' כרת משום אשת אח ע"ש, ובתשובה במ"א ביארתי באופן אחר קצת על מה שנסתפק המ"ל בחייבי לאוין ועשה דאסורה מן התורה לייבם אי אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא נראה לע"ד דזה הכלל הוא דאם האיסור מגרע הזיקה חייב כרת דאמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא. אבל אם אסור לייבמה כגון שהיא אלמנה לכה"ג אע"ג דמדאוריית' אסור לייבמה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אעפ"כ כיון דהאיסור אינו מגרע הזיקה דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין וכן לענין זיקה נמי אלא דאסור לייבמה, אעפ"כ אם יבמה, פטור מכרת דלא אמרינן דאהררי' לאיסורא קמא, וכמו שכתבו התוס' בפ"ג דיבמות (ד' כו) דלא כמו שפי' בקונטריס דכל היכא שאינו יכול לייבם חשוב חליצה פסולה, דהא אמרינן בפ"ק (ד' יא) גבי מחזיר גרושתו או היא או צרתה חולבת ולא חשיבא א גרושה חליצה פסולה וכתבו דלא הוי חליצה פסולה אלא אחות זקוקתו למ"ד יש זיקה או אחות חלוצתו לכ"ע ובעלת הגט ובעלת המאמר דבכולהו קלשא לה זיקה דאחות זקוקתו דמי לאחות אשתו דאין בה זיקה ואחות חלוצתו כאחות גרושתו ובעלת הגט דמי לחליצה ובעלת מאמר לכנוסה דאין בה זיקה וכן סוטה דרבנן דקרי לה בירושלמי חליצה פסולה גבי הא דא"ר שמעון ביאתה כו' דדמי נמי לסוטה דאורייתא דאין בה זיקה דטומאה כתיב בה כעריות אבל מחזיר גרושתו ואסור לבטל חצות יבמין לא נגרע בהם הזיקה ולהכי חשיב חליצה כשירה, וכן כתבו התוס' בפ"ק דיבמות (ד' יא) ע"ש ומה שהביאו התוס' הירושלמי הוא ביבמות (פ"ו ה' ב) ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה כו' הדא אמרה על דר' שמעון ביאת פסולה פוטרת. (פי' פוטרת צרתה ודלא כמשמע מהפ"מ ע"ש). פי' אע"ג דביאה פסולה מחמת דקלשא הזיקה משום דטומאה כתיב בה כעריות. וכמו שהבאתי בספרי ע"י (שם) צרת סוטה למה אסורה מריח ערוה נגעו צה ע"ש. ובזה יתיישב מה שפסק הרמב"ם (בה' ממרים) שאם נחלקו בהשקאת סוטה אם זו צריכה לשתות או אינה צריכה ה"ז חייב דאעפ"י שצריכה חליצה אעפ"כ אם יבמה חייב כרת משום דבזה ודאי דאהדרי' לאיסורא קמא וחייב כרת משום דקלשא הזיקה. וכיון שנוגע לענין כרת חייב ע"ז הז"מ ודו"ק]:

עכ"פ לפי מה שביארתי דמצד אשת איש פטורה מן היבום ומן החליצה. ולפ"ז קשה על מאי דמשני ביבמות (דף פו) דבודאי עשה מתים כחיים משום דכתיב דרכי' דרכי נועם כו' ופירש"י וזו שהי' לה בן ולא נזקק ליבום וניסת לשוק ומת בנה ואם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה כו' ואמאי הא כיון דנשאת תחילה בהיתר א"כ הוו א"א ופטורה מהחליצה ומן היבום (וכה"ג אמרינן ביבמות (דף עט) אלא אמר רבה כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע א"ל אביי וליתי איסור דפצוע ולידחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מיאנ' מיאנ' אם לא מיאנ' תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה. אלמא דאתי איסור אחות אשה ודחי וה"נ לדחי איסור דפצוע). ודוחק לומר דכיון דמת אח"כ הרי זקוק' ליבם מעיקרא ונשאת באיסור וא"כ אמאי לא דחי מחמת שהיא א"א שלא תצטרך לחלוץ כיון שביארתי דאשת איש דמי לכל העריו' [ובדרך אגב ראיתי להביא מה שהקשה הק"ע על הירושלמי (פ"ח דיבמות ה' א) שומרת יבם כהנת שנפלה לפני שני כהנים יבמים עשה בה א' מהן מאמר לא הספיק לכונסה לחופה של נישואין עד שנעשה פצוע דכא כו' ע"ש והקשה הק"ע דאמאי הוי משתמרת לביאה פסולה. הא פצוע דכא אסור בה דאתי איסור פצוע ודוחה איסור יבום ביבמות (ד' עט) ודבריו תמוהים דלא קאמר אלא לר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל לרבנן הרי הוא ככל החייבי לאוין וכמו שאמר התם באח חלל, דמשתמרת לביאה פסולה. גם מה שכתב שם שהקשה דאפי' בכהנת שמזוקקת לכהן לא תאכל דיבם פוסל ואינו מאכיל אפי' אם היא כהנת לא עיין בגמ' (ד' סז) וכל מה שכתב שם הם דברי שגגה, ואין כאן מקום להאריך בזה]:

וכן ראיתי בס' א"מ באה"ע הלכו' קידושין (סי' נ) שנסתפק בא' שקידש אשה לאחר שלשים יום ובא השני וקידש' בתוך שלשים יום ומת השני בתוך שלשים יום וכתב הרמ"א דחזרי קידושי הראשון, והוא מהירושלמי, דאיתא בירושלמי שאם מת השני והניח אח לאחר שזקוקה ליבם לא חלו עלי' קידושי ראשון. וכתב הרמב"ן דהירושל' לטעמי' דס"ל דאין קידושין תופסין ביבמה אבל לדידן דקיי"ל דיבמה שנתקדש' צריכה גט כמו דאמרינן ביבמות (דף צב) אף כאן אין הזיקה מונעת לחול קידושי ראשון. והובא בר"ן פ' האומר וכתב הא"מ שנסתפק אם היא זקוקה ליבום וחליצ' כיון דקידושי הראשון תופסין בה והרי היא איסור ערוה ליבם כאיסור א"א ונפקא בלא חליצה והא דיבמה שנתקדשה צריכה גט אינו אלא מחמת ספק אם קידושין תופסין בה או לא וא"כ ודאי דלא נפקא בלא חליצה דספק אין קידושין תופסין ביבמה וא"כ עדיין זקוקה ליבום ואפי' למ"ד קידושין תופסין ביבמה בודאי לא נפקא בלא חליצה כיון דקידושי הראשון לא חיילי אלא לאחר שלשים יום והיא כבר זקוקה ליבם קודם גמר קידושי ראשון. אמנם נראה דלמ"ד קידושין תופסין ביבמה בודאי דאינה זקוק' ליבום וחליצ' מהא דאמרינן בפ' ב"ש (דף קט) או דילמא משום דקא סבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה. וכתבו התוס' ואפי' אי סבירא לן המקדש אחות יבמה לא נפטרה יבמה מ"מ היכא שהקידושין הי' באין ממילא נפטרה יבמה מעצמה וה"נ כיון דלאחר שלשים הקידושים באים ממילא ונעשית א"א נפטרה מחליצ' ויבום כמו דנעשית אחות אשה ממילא. אך קשה דלפי זה הא דתנן ט"ו נשים פוטרות והא משכחת לה ט"ז היינו א"א שנעשית אחר מכאן עכ"ל. ותמיהני עליו שלא העיר מהתוס' דר"פ המגרש (דף פב) דפריך ולתני ט"ז נשים לר"א ומשני תמן התורה אסרתה עליו ברם הכא הוא אסר' עליו ופי' התוס' תמן התור' אסרת' ואין לה היתר להתייבם דאין איסור שלה תלוי בשום אדם אלא בתור' שאסרת' עליו אבל בא"א האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שמת אחיו שנשאה וא"כ לא דמי לאחות אשה וכ"ת דהתם יכול לבטל התנאי של ע"מ ואם הפי' בחוץ כמו שהבין המבי"ט כמו שהבאתיו בספרי ע"י (סי' יד) הרי יכול לגרש קודם שמת אחיו והכא אינו יכול לגרש בתוך שלשים יום שהרי לא חלו עדיין הקידושים כמו שהאריך המ"ל ברמב"ם (פ"ו מה' גירושין) הא ליתא דהא מ"מ יכול הבעל לחזור בתוך שלשים כמו שפסק הש"ע אה"ע (סי' מ) וא"כ לא קשה דלא דמי לאחות אשה והא דלא מקשה הירושל' ליתני שש עשר' כמו לר"א הא הירושל' לטעמי' אזיל דס"ל שאין קידושין תופסין ביבמה כרב וא"כ לא תפסי הקידושין כלל (גם מה שכתב דלמ"ד דקידושין תופסין ביבמ' הוא תמוה דליכא למ"ד דקידושין תופסין ביבמ' בודאי דהא פליגי בזה רב ושמואל ביבמות (דף צב) דרב ס"ל דאין קידושין תופסין ביבמ' בודאי ושמואל מספקא לי' וכן אביי מספקא לי' ביבמות (דף מט) וליכא למ"ד דס"ל קידושין תופסין ביבמה בודאי וא"כ ליכא לאקשוי' אפי' לפי הש"ס דילן) [ובפ"ק דיבמות (דף טז) כתבו התוס' להדי' דיבמ' שנתקדש' לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם הלכך לא פקע זיקי. ועוד אר"י דלא תהי' אשת המת לאיש זר משמע דאפי' ע"י הוי' דהיינו קידושין, לא תהי' לאיש זר דלהכי אפקי' בלשון הוי ויתבאר אח"ז]:

וכן יש להקשות נמי אהא שכתבו התוס' רפ"ב דיבמות (דף יז) אשת אחיו שלא הי' בעולמו היכא כתיבה כו' וכתבו התוס' ואם תאמר תיפוק לי' מדכתיב דרכי' דרכי נועם ומה"ט עבדינן מתים כחיים לענין יבום בפ' יש חותרות (דף פו) ואור"י דאצטריך להיכא דחמותה של יבמ' מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם דתמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו וא"כ קשה דמאי קשי' להו תיפוק לי' מדכתיב דרכי' דרכי נועם הא אם תהא ניסת ונולד לו את אח"כ תהא פטור' מן היבום ומן החליצ' כיון שהיא א"א. אלא ודאי דאסור' להנשא תחיל' אם לא נעשה מתים כחיים שמא ימות וא"כ תבטל מצות יבמין וכן באשת אחיו שלא הי' בעולמו אם היא תזקק ליבום א"כ היא אסור' להנשא משום ביטול מצות יבמין ואין זה דרכי נועם להיות עגונה כל ימי'. והכי איתא בירושלמי (רפ"ב דיבמות) יחדיו פרט לאשת אחיו שלא הי' בעולמו דלא כן מה אנן אמרין מת בלא בנים תהא אשתו אסורה להנשא שמא יוליד אביו בן ותהא אשתו זקוקה ליבוה מעתה אפי' מתה אמו תהא אשתו אסורה להנשא שמא ילך אביו וישא לו אשה אחרת ויוליד בן ותהא אשתו זקוקה ליבום ויאמר קרי' ובן ואב אין לו אלא כן אנן קיימין כשמת והניח את אשתו מעוברת שלא תאמר אילו מת והניח את אשתו מעוברת שמא אינה בריכה להמתין ולידע אם בן קיימ' אוף הכא צריכ' להמתין ולידע אם בן קיימא הוא ואם אינו ב"ק לפום כן צריך מימר פרט לאשת אחיו שלא הי' בעולמו [ועיין בק"ע שכתב שפי' דודאי צריכה להמתין מדאורייתא דכיון דאקרא קאי אין לומר שצריכה להמתין מתקנת חכמים דגזרו על מעוברת חבירו, אך קשה הא ודאי מדאורייתא מי שמת בלא בנים והניח אשתו מעוברת מותרת להנשא, ואין חוששין שמא לא יהא הולד בן קיימא דקיי"ל רוב נשים יולדות בן קיימא עכ"ל ונעלם ממנו גמ' ערוכה ביבמות (ד' לו) דאמרינן וא"ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים וולד מעלי' ילדן ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם והא דקאמר הירושלמי צריכה להמתין לידע לאו, דווקא אלא הטעם משום דאין הולד פוטר עד שיבא לאויר העולם:

וא"כ מדקאמר אסורה להנשא שמא ילך אביו וישא לו אשה ודאי הכוונה הוא משום ביטול מצות יבמין דאי הטעם משום שאח"כ תהא זקוקה ליבום. תחלוץ אח"כ והירו' לא קאמר משום דאין זה דרכי נועם. (אך אפשר לומר שמא תלד והיא תנשא ולא תדע שאשת אביו ילדה לו את). ולפי מה שביארתי דאיסור א"א פוטרה מן היבום ומן מחליצה א"כ וודאי הטעם דאסור' להנש' משום ביטול מצו' יבמין. [וכמו שכתב הריטב"א ביבמות (ד' קט) על הא דבעי מיני' ר' אלעזר מרב מ"ט דר"ג משום דקא סבר קידושי קטנה מתלא ותלי וכי גדלי גדלי בהדה אע"ג דלא בעל או דילמא משום דקא סבר המקדש אחות יבמה מפטרא יבמה והלכה לה, ופי' שם דאי אמרינן מתלא תלי אין זה כמקדש אחות יבמה לכתחילה שמבטל מצות יבמין וכי קאמר לעיל בפ' כיצד (ד' יח) דהא ר"ג אמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין דתנן ר"ב אומר אם מיאנה כו' היינו להאי לישנא דאמר אי בעל אין ואי לא בעל לא] וא"כ מוכח מזה דאע"ג דלא חל עדיין המצוה אעפ"כ אסורה להנשא שלא תבטל מצות יבמין:

אך באמת לפי מה שפי' התוס' בריש יבמות (דף ב) דאחות אשתו אע"פ שמתה אשתו אח"כ שוב לא תזקק ליבום כיון שנפטרה שעה אחת משום שנאמר דרכי' דרכי נועם ואפי' היכא דלא מדחי' מהאי ביתא לגמרי כגון שיש אחים אחרים אסורה לזה שמתה אשתו כו' דאין זה דרכי נועם אם יש לה להזקק אחר שנפטר' הימנו כו' ע"ש. וא"כ ניחא שפיר דביבמות (דף פז) מיירי שלא ניסת עדיין אך אם לא נעשה מתים כחיים א"כ לאחר שהותרה תחזור ותאסור ואין זה דרכי נועם וכן בהא דאשת אחיו שלא הי' בעולמו מה שהקשו התוס' היינו נמי בשלא נישאת אך שאין זה דרכי נועם אם לאחר שהותרה תחזור ותאסור אבל לאחר שכבר ניסת בודאי שפטורה מן היבום ומן החליצה. וגם שהיא מותרת להנשא משום שלא חל עדיין מצות יבום ואין בזה משום ובטל מצות יבמין כמו שביארתי. ואפי' לדעת רש"י שפירש אם ניסת איפשר דס"ל כמו שכתבו התוס' בגיטין (דף פב) דתמן התורה אסרה עלי' דאין האיסור שלה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרתה עליו אבל בא"א תלוי במגרש. ולפי דעת המבי"ט שכוונת התוס' בחוץ אעפ"כ כיון דיכול לגרש לא דמי לאחות אשה וע"כ אין איסור א"א מדחה. וכמו שהבאתי לעיל מה שכתב התוס' ביבמות (דף טז) דאין איסור א"א מדחה הזיקה ע"ש אבל זה ודאי כל כמה דלא חל עדיין המצוה מותר לבטל מצות יבמין. כמו שביארתי:

הרי נתברר החילוק שבין המצוה שהיא חובת הגוף. ובין המצוה שאינה חובת הגוף. שהמצוה שהיא חובת הגוף מחוייב להכניס עצמו בחיוב המצוה. וגם שלא להפקיע א"ע מן המצוה וכמו דאמרינן בפסחים (דף פ) ועולא אמר משלחין א' מהם לדרך רחוקה ופריך ויטמאנו בשרץ ומשני קא סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויטמאנו במת מדחיהו אתה מחגיגתו כו'. אלמא אע"ג דלא מטי עדיין זמן חיובא אסור לטמאו' עצמו במת כדי שלא ידחה מחגיגתו וזהו דלא כהמהרי"ט שהקשה בתשובה דמניין לו להרמב"ם שהבורסקי והמצרף נחושת מחויבים לטהר גופם ומלבושיהם ולעלות לרגל דאימא כיון דפטרינהו רחמנא מלעלות כדכתיב כל זכורך אינם מחוייבים לטהר עצמם כדי שיתחייבו בראי' ע"ש. דהא הכא אמרינן דאינו רשאי לטמאות עצמו במת. כדי שלא ידחה מחגיגתו וכ"ת דהתם אינו רשאי לטמאות עצמו במת. דהיינו שיעשה מעשה להפקיע עצמו מחובת המצוה אבל אם הי' פטור כמו בורסקי איפשר דאינו מחויב לבקש לו עצה דהיינו לכבס בגדיו שיחול עליו חובת ראי' זה אינו דהא אמרינן בירושלמי (פ"ק דר"ה) מתניתא פליגא על ר' יוסי בר' בון כולהם מתכוונים ומביאים קרבנותיהם ברגל. ופריך ניחא נזיר מצורע לא מחוסר כיפורים הוא. והא תנן ההלל והשמחה שמונה. (פי' וא"כ איך משהה קרבנותיו עד הרגל. דא"כ הוי ברגל מחוסר כיפורים. ומבטל מצות שמחה ברגל דהא אסור לאכול בקדשים) פתר לה בנזיר כו' לא כבר איתתבת תמן וא"ר יוסי כו' בכהנים ובשעיר הכא נמי בכהנים ובשעיר עכ"ל. וכמו דאמרינן בפסחים (דף עא) משמחו בשעירי הרגלים. אלמא דאי לאו הכי צריך המצורע להקריב קרבנותיו קודם הרגל שלא יהי' מחוסר כיפורים ברגל ויתבטל ממצות שמחה. אלמא דצריך לעשות מעשה דהיינו להביא קרבנותיו שלא יהי' מחוסר כיפורים ועיין במוע"ק (ד' יז) נזיר ומצורע אעפ"י שהי' להם פנאי מותרים. שלא ישהו קרבנותיהן. וע"ש בתוס' אע"ג דתגלחת דנזיר לא מיעכבא מ"מ רגיל הוא לגלח. דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדור. ולכאורה צ"ע דאמאי אינו מותר לגלח משום מצות גילוח. וכמו דאמרינן בפ"ק דנזיר (דף ד) רב אחא ברי' דרב איקא אמר עובר בבל תאחר תגלחתו. ולא מיבעי למאן דאמר תגלחת מעכבת אלא אפי' למאן דאמר תגלחת אינה מעכבת מצות גילוח מיהא לא קיים אלמא דאפי' בתגלחת נמי עובר בב"ת תגלחתו וא"כ כמו שמותר בתגלחה מחמת שלא ישה' הקרבן. הכא נמי מותר בנזיר שלא ישה' התגלחת והא דקאמר שלא ישהו קרבנותיהן. היינו משום מצורע:

[ועפי"ז נ"ל לבאר הירושלמי שם דקאמר שם בירושלמי מתניתא פליגא על ר' יוסי בר' בון כולהם מתכוונים, ומביאים קרבנותיהם ברגל ופריך ניחא נזיר מצורע לא מחוסר כיפורים הוא, פי' וא"כ איך רשאי להשהות הקרבן על הרגל, וא"כ מבטל מצות שמחה ברגל. והא אנן תנן ההלל והשמחה שמונה פתר לה בנזיר פי' דקאי רק על נזיר, ר' זכרי' חתני' דר' לוי בעי רישא אתון פתרין בנזיר. וסיפא במצורע וכתב הק"ע לא אתפריש לן הך סיפא ולי נראה דזהו הברייתא שמביא במועד קטן (ד' יז) כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד בשלא הי' להם פנאי. אבל הי' להם פנאי אסורין. נזיר ומצורע אעפ"י שהי, להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם וזהו הברייתא שמביא בירושלמי דכולהם מתכוונים ומביאים קרבנותיהם ברגל. ומסיים בסיפא שלא ישהו קרבנותיהם, וזה הטעם לא קאי רק על המצורע דהא בנזיר תגלחת לא מעכבת לקרבן ואינו מותר רק משום התגלחת גופ'. וכמו שכתבו התוס' שם. דאע"ג דתגלחת דנזיר לא מעכבא, מ"מ רגיל הוא לגלח דמצוה עליו לגלח, ולשלוח שערו תחת הדוד ומשמע מדבריהם דתגלחת דמצורע מעכבא, וכן כתב המ"ל (פ"ח מה' נזירות ה' ו) על הכ"מ ע"ש, ובאמת הי' לו להביא משמעות דמעכבת מהתוס' דהכא וע"כ לדעת הירושלמי קאי רק על מצורע וע"ז מקשה על הא דמשני פתר לה בנזיר פי' דהעיקר קאי על הנזיר, אבל על מצורע אינו קאי דהא אסור לכתחילה לשהות שלא יהי' מחוסר כיפורים אלא דאם השהה מותר וע"ז מקשה רישא אתון פתרון בנזיר וסיפא במצורע, דהלשון שלא ישהו קרבנותיהם קאי אמצורע, דבנזיר תגלחת אינה מעכבת לקרבן אלא דמשום מצות גילוח לחוד הוא, וא"כ כיון שהסיפא קאי על המצורע א"כ רישא נמי מיירי במצורע:

אך אעפ"כ יש לדקדק בדברי הירושלמי דהתינח לענין שמחה אבל אעפ"כ איך מתכוין ומביא קרבנותיו ברגל הא מבטל מצות ראי', וכ"ת כיון שיש לו תשלומין הניחא למ"ד דכולהון תשלומין זה לזה, אבל לפי מאי דקיי"ל דכולהן תשלומין דראשון, וא"כ כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני, דהא בראשון הוי מחוסר כיפורים, ואסור להקריב קרבנותיו ברגל וא"כ כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ולכאורה אפשר לומר כחו שכתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב) דקטן איך מקריב קרבנות ראי' ברגל כיון דאינו חייב אלא מדרבנן ואסור להקריב ברגל וא"כ כי דלא חזי בראשון לא חזי בשני, למ"ד כולן תשלומין דראשון וכתבו התוס' דה"מ היכא דגברא לא חזי הילכך כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. אבל הכא כל חיוב שישנו בשני ישנו בראשון. אלא משום שאין היום ראוי עכשיו כו' ע"ש. וא"כ ה"נ במחוסר כיפורים הא יכול להביא קרבנותיו ויהי' חזי לראי'. והא שאינו יכול להביא הוא מפני שאין מקריבין ביו"ט. א"כ והעיכוב הוא מחמת היום וע"כ מקרי בר חיובא ולא דמי לחיגר בראשון ונתפשט בשני. אעפ"כ לא דמי דהתם הי' ראוי להקריב אם לא מפני היום וע"כ יש לו תשלומין. אבל הכא כיון דהוי מחוסר כיפורים. והוי טמא וכמו דאמרינן בזבחים (ד' יז) אי מחוסר כיפורים דזב כזב דמו. ואע"ג דאי לאו מחמת היום. הי' ראוי להקריב. וכל העיכוב הוא רק מחמת היום. אעפ"כ כיון דמ"מ אינו ראוי להקריב א"כ הוי מחוסר כיפורים והוי טמא לענין קדשים ולא חזי לראי']:

ובזה יש ליישב קצת מה שהקשה בט"א על מה שחילקו התוס' בין אם העיכוב הוא מחמת היום או לא מהא דאמרינן בספ"ק דכריתו' (דף ז) המפלת לאור פ"א ביש פוטרים מן הקרבן משום שלא יצתה לשעה הראוי' להביא קרבן. א"ל ב"ה הרי המפלת יום פ"א תוכיח שלא יצתה לשעה הראוי' להביא קרבן. וחייבת בקרבן כו' ואם איתא מאי מקשה כיון דב"ש ודאי ס"ל לילה מחוסר זמן א"כ מה מביא ראי' מאם חל בשבת דהא התם רק שבת מעכבו וע"כ הוי שעה שראוי' להביא קרבן ע"ש. דלפי מה שביארתי איפשר לומר. דאע"ג דלענין הקרבן עצמו יש לו תשלומין אם העיכוב הוא מחמת היום. אבל לענין אחר אפשר לומר. כיון דמ"מ אינו ראוי להביא קרבן מחמת שבת ע"כ לא יצתה לשעה הראוי' להביא קרבן דכיון דמ"מ אינו ראוי להביא קרבן. הוי כחדא לידה אריכתא. ומה שתירץ הט"א כבר הקשיתי ע"ז במ"א:

וא"כ נתבאר שהמצו' שהוא חובת הגוף אינו רשאי לעשות מעשה לבטל ואדרבא מחויב להכניס עצמו בחיוב כמו שהוכחתי מהירושל' ועוד דכל עיקר הטעם דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ט) דחייב אדם לטהר א"ע ברגל הוא משום שיוכל לקיים חובות הקרבנות כגון ראי' ושלמי שמחה אלמא דמחויב להכניס א"ע בחיוב משא"כ במצו' שאינה חובת הגוף. וכמו דאמרינן בירושלמי (סוף מגיל') והביאו הרא"ש בה) תפילין תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת רב הונא אמר תפילה קודמת מ"ט דשמואל שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברות מתניתא מסייע לשמואל תפילין שבלה עושין אותה מזוזה כו' וכתב הרא"ש בה' תפילין ומסתבר' דהלכת' כרב הונא דמצו' דגופי' עדיף וגם מדמפרש תלמודא טעמ' אלמא דחשוב לי' עיקר. ותמה ע"ז הק"ע דלפי גירסתנו אף טעמא דשמואל מפרש הש"ס אך באמת הסיוע דשמואל נדחה מהש"ס שלנו דאמרינן במנחות (דף לג) דתפילין וס"ת שבלו אין עושין מהם מזוזה דמעלין בקודש ולא מורידין אלמא דקדושת תפילין חמירא מקדושת מזוז'. אך לכאור' ל"ל להרא"ש ליתן טעם אחר משום דמצו' דגופי' עדיף הא בירושל' קאמר טעם אחר שכן היא נוהגת במפרשי הימים. ואפשר לומר דטעם דמצוה דגופי' עדיף היינו טעמא גופ' דהירושלמי שאומר שם מ"ט דשמואל שכן נוהגת בשבתות ויו"ט וא"כ הוי תדיר לגבי תפילין ודוחה מצות תפילין כמו דאמרינן בסוכה (דף נד) מ"ט דר"ה שכן נוהגת במפרשי הימים כו' פי' שתפילין הוי חובת הגוף שאפי' אם הוא בים או במדבר ח יב בתפילין משא"כ מזוזה לא הוי חובת הגוף דהא אינו מחויב אלא אם יש לו בית ואינו מחויב לקנות בית שיתחייב במזוז'. ועיין בספרי ע"י (סי' ב) דבית שאינה שלו פטור מן המזוז' מן התורה כמו שכתבו התוספת במנחות (דף מד) וא"כ הוי מצו' שאינה חובת הגוף אלא אם יש לו בית חייב במזוז'. וכה"ג אמרינן בשבת (דף קלא) אמר ר"א ב"א למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו ומסקינן הואיל ובידו להפקירם:

וע"כ הכריע הרא"ש כר"ה דתפילין עדיפי משום דהוי חובת הגוף אע"פ דמזוזה הוי תדיר אעפ"כ הא אמרינן בזבחים (דף ל) איבעי להו תדיר ומקודש איז' מהם קודם תדיר קודם משום דתדיר או דילמא מקודש קודם כו' ת"ש שלמים של אמש חטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמים הא אידי ואידי דיום חטאת ואשם קדמי ואע"ג דשלמים תדירי אמר רבא מבוי קא אמרת תדיר קא מיבעי לן מצוי לא קא מיבעי לן א"ל ר"ה ב"י אטו מצוי לאו תדיר הוא והתני' אוציא את הפסח שאינו תדיר ולא אוציא את המיל' שהיא תדירה כו' ופירש"י מצוי קא אמרת שאין תדירותו חובה אלא שהוא מצוי תמיד יותר מחבירו פי' דכיון שהי' יכול שלא לנדור ולהביא שלמים ע"כ לא הוי תדיר אלא מצוי. ופריך ממילה דקרי לה תדיר אע"פ שהיא אינה חובת הגוף אלא אם יש לו בן חייב לחול כו' וע"כ אע"ג דתדיר ומקודש הוי בעי' דלא איפשטא שם היינו דוקא בתדיר ומקודש אבל לא במצוי וע"כ מזוז' אע"פ שהיא נוהגת בשבתות ויו"ט אפ"ה כיון שאינה חובת הגוף ואינו מחויב לקנות בית שיתחייב במזוז' ע"כ לא הוי רק מצוי ומקודש ומצוי ודאי מקודש עדיף וע"כ כתב הרא"ש דמסתבר' כר"ה דמצוה דגופ' עדיף ואע"פ שמזוזה נוהגת בשבתות וי"ט אפ"ה כיון דלאו מצוה דגופי' היא אינו מקרי רק מצוי וע"כ חובת הגוף עדיף טפי:

[והנה בירושלמי (פ"ג דפסחים) ההולך לשחוט את פסחו ולמיל את בנו כו' אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו כו' מילת בניו ושחיטת פסחו מי קודם א"ר פנחס מן מה דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, הדא אמרה שמילת בנו קודמת לשחיטת פסחו עכ"ל, ופירש הק"ע מילת בנו ושחיטת פסחו מי קודם מי אמרינן דפסח קודם דתדור דנוהג בכל שנה. ומילה אינה אלא פעם אחת כל ימי חייו, או דילמא מילה קודם דנכרתו עלי' י"ג בריתות עכ"ל והדברים האלו תמוהים דהא אמרינן בזבחים (ד' צא) אמר רבא מצוי קא אמרת תדיר קא מיבעי לן כו' אטו מצוי לאו תדיר הוא והתניא אוציא את הפסח שאינו תדיר ולא אוציא את המילה שהוא תדירה כו' מילה לגבי פסח כתדיר דמי' ופירש"י שמצוי' היא הרבה מפסח אבל מצוי דשלמים לגבי מצוי דחטאת לאו כתדירה דמי' אלמא דמילה הוי תדיר לגבי פסח ויותר הי' לו לפרש כמו דאמרינן בשבת (ד' קלג) וצריכא דאי אשמעינן גבי חילה התם הוא דמכשירין דאפשר לעשות מאתמול לא דחי שבת דליכא כרת (ופירש"י מילה בזמנה ליכא כרת דקטן לאו בר עונשין הוא ואבוה לא מחייב עליו כרת) ואי אשמעינן גבי פסח משום דלא נכרתו עלי' י"ג בריתות. אבל מילה דנכרתו עלי' י"ג בריתות כו' והכא נמי הי' לו לפרש. מי אמרינן דפסח קודם משום דאיכא כרת. או דילמא מילה קודם משום דנכרתו עלי' י"ג בריתות אבל מי"ח בעיקר בעי' דהירושלמי אינו מובן לי דמאי בעי מי קודם. וכי אינו ידוע דמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסחו. ובמילת זכריו כ"ע מודו כמו שכתבו התוס' ביבמות (ד' ע) בד"ה אי מה פסח כו'. ולכאורה הי' אפשר לגרוס אכילת פסחו ומילת זכריו מי קודם דהא באכילת פסח ילפינן ממילת עבדיו. אך זה אינו דהא המילה ביום והאכילה בלילה וא"כ איך שייך למיבעי מי קודם, וע"כ נראה לי ליישב בדוחק דהבעי' בירושלמי הוא דס"ד דבאם יש לו שהות לעשות שניהם. אז בודאי מילת זכריו מעכבת ולא שייך למיבעי מי קודם. אלא דאם אינו יכול לקיים שניה' אי אמרינן דפסח קודם. אז הוי כאנוס לגבי מילה. וכבר ביארתי לעיל (ס' ב) דאם אינו יכול למול מילת זכריו אינה מעכבת. וכמו דאמרינן ביבמות (ד' עא) המול לו כל זכר אמר רחמנא. והאי לאו בר מהילא הוא. וכן אם הי' כייבין לי' עיני' וכמו שביארתי וע"כ אי אמרינן דפסח עדיף הרי הוא כאנוס לגבי מילה וכמו דאמרינן אם הי' אביוו אמו חבושין בבית האסורין וכיון שצריך להקדים הפסח א"כ נעשה כמו שחבשוהו סופרים כמו שהבאתי לעיל (סי' ב) הירושלמי דכתובות (פ"ה) דנעשה כמו שחבשוהו סופרים. וכה"ג מצינו רבות בש"ס בפסחים (ד' נט) והא כל כמה דלא מתקטרי אימורין לא מצי אכלי בשר, דתני' יכול יהא כהנים רשאין בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין כו' א"ל כיון דלא איפשר עשאום כמו שנטמאו האימורים או אבדו, דתני' יכול נטמאו האימורים או שאבדו לא יהי' כהנים זכאים בחזה ושוק, ת"ל והי' החזה לאהרן ובניו מכל מקום וכן בפסחים (ד' עז) ומה אימורין דכי ליתנהו לא מעכבי. כי אתנהו מעכבי. וכן ביבמות (ד' קד) ומה במקום מצוה דאיכא למימר מידי דהוי אאימורין דכי ליתנהו לא מעכבי. וכי איתנהו מעכבי. ובמנחות (ד' מה) לפי שנאמר בתורה פרים כו' ששה כבשים מה ת"ל לפי שנאמר בתורה שבעה ומניין שאם לא מצא שבעה. יביא ששה. כו' ומניין שמעכבין זא"ז. ת"ל יהיו וכתבו התוס' פירוש כשיש להם כל הצורך. וכה"ג בירושלמי (פ"ח דשקלים) מוספי שבת מוספי ר"ח מי קודם ר' ירמי' סבר מימר מוספי שבת ומוספי ר"ח מוספי ר"ח קודמין. חילי' דר' ירמי' מהדא שירו של שבת ושירו של ר"ח. שירו של ר"ח קודם. אמר ר' יוסי שניא היא תמן דאמר ר' חיי' בשם ר' יוחנן כדי לפרסמו ולהודיעו שהוא ר"ח כו' וכתב הק"ע וקשה הא מתניתין בר"פ כל התדיר (ד' פט) מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח. וי"ל דר"י הוי דחי למתניתין מקמי ברייתא. והוא דוחק. וע"כ נראה לי דאפשר לומר דסבר ר' ירמי' דהא דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם היינו דוקא אם רוצה לקיים שניהם אבל אם אין לו רק א' מהם. אפשר דאינו קודם. וכה"ג כתבו התוס' בשבת (ד' כג) לענין הפטרת ר"ח והפטרת חנוכה אך דמהתוס' דסוכה (ד' נד) לא משמע הכי דאמרינן התם מיתבי, ר"ח שחל להיות בשבת שור של ר"ח דוחה שיר של שבת ואם איתא לימא דשבת ולימא דר"ח. אמר ר"ס מאי דוחה לקדם. ואמאי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. כו' וכתבו התוס' בלא ר"ס יכול להקשות כן אלמא דאמרינן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אף לדחות. ובאמת דהכי משמע במנחות (ד' מט) ציבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהם קודם תמידין עדיפא שכן תדיר. או דילמא מוספין עדיפא דה"ל מקודש. אלמא אי לאו מקודש הוי תדיר עדיף אף לדחות אך בסוכה אם נאמר דלדחות לא עדיף. הוי א"ש טפי הקושי' דלא קאי רק על רכ ספרא:

וע"כ ניחא שפיר דסברת ר' ירמי' הי' דלדחות לא אמרינן דתדיר עדיף. וע"כ בעי מוספי שבת ומוספי ר"ח מי קודם. ר' ירמי' סבר מימר מוספי ר"ח קודם חילי' דר' ירמי' מהדא שירו של שבת ושירו של ר"ח. שירו של ר"ח קודם. ואע"ג דתנן במתניתין דמוספי שבת קודם. היינו אם יכול לקיים שניהם. אבל בלאו"ה מוספי ר"ח קודם וע"כ פשיט לי' משור של ר"ח דקודם לשיר של מוספי שבת. והתם אינו יכול לקיים שניהם וכמו דמסקינן שם בסוכה (ד' נה) יכול כשם שתוקעין על שבת בפני עצמה ועל ר"ח בפני עצמו כך יהי' תוקעין על כל מוסף ומוסף. ת"ל ובראשי חדשיכם כו' ע"ש אלמא דאין תוקעין על כל מוסף. וע"כ סוברת הברייתא דשיר של ר"ח קודם וע"כ הי' סובר דלדחות לא אמרינן דתדיר קודם. וע"ז דחי אמר ר' יוסי שני' הי' תמן. דאמר ר' חייא בשם ר' יוחנן כדי לפרסמו ולהודיעו שהוא ר"ח, וע"ז אומר כיצד הי' עושה שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו, של ר"ח (פי' רק של ר"ח לבד דאין תוקעין על כל מוסף) וע"ז אומר ברם הכא מוספי שבת ומוספי ר"ח מוספי שבת קודמין על שם כל התדיר מחבירו קודם את חבירו אפילו לדחות ואינו ראי' משיר של ר"ח. דהתם הוא לידע שהוקבע ר"ח בזמנו]:

ועוד אפשר לומר דהא דמסיק בירושל' דמגיל' דמזוזה עדיף משום דנוהג בשבתות וימים טובים אע"ג דלא הוי חובת הגוף וא"כ הוי כמו מצוי הוא משום דאזיל לטעמי' דאיתא בירושל' סוף סוכה ובעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ. אית תנויי תני הילך חמץ הילך מצה. מ"ד הילך מצה שהוא חביב. ומ"ד הילך חמץ שהוא תדיר ופי' הק"ע שהחמץ אוכל תדיר. אלמא דאע"ג דזהו רשות מה שאוכל חמץ תדיר אעפ"כ הוי תדיר. אך עכ"ז הוא דוחק ואלולי מסתפינא הי' אומר שהוא ט"ס וצ"ל מ"ד הילך מצה שהוא תדיר משום שבא תמיד מ"ד הילך חמץ שהוא חביב מפני שהוא חובה ליום הוי חביב:

ע"כ נ"ל לומר דהירושל' לטעמי' אזיל דס"ל דתדיר עדיף ממקודש וכמו דאית' בירושל' (פ"ז דיומא) אתי' דר"א כב"ש כמה דב"ש אומרים תדיר ומקודש מקודש קודם. כן ר"א אומר תדיר ומקודש מקודש קודם, האיך עבידא עבודת היום מקודשת ומוספי היום תדירי עבודת היום קודמת למוספי היום וכן בירושל' (פ"ז דנזיר) אתי דר"א כב"ש דב"ש אומרים תדיר ומקודש תדיר קודם (והוא ט"ס וצ"ל מקודש קודם) והירושלמי פליג אהא דאמרינן בזבחים (דף צא) אטו שבת לברכת היום אהני ולברכת היין לא אהני. וכן אמרינן התם אטו שבת לתפלת מוספין אהני כו' וא"כ כיון דב"ה פליגי ואמרי דתדיר ומקודש תדיר קודם וע"כ מסיק דמזוזה עדיף שכן נוהג בשבתות וי"ט. אבל להש"ס דילן דלא תלי פלוגת' דב"ש וב"ה בהא ותדיר ומקודש הוא בעי' דלא אפשיטא ובפרט שמזוזה לא הוי רק בתורת מצוי וע"כ סובר הש"ס דילן דתפילין עדיפי:

והנה נתבאר מכל הנ"ל שמצו' שהיא חובת הגוף מחויב לראות שיתחייב בהמצוה ולכאור' יש להביא ראי' שבמקום שהתורה פטרתו אינו מחויב להכניס עצמו בחיוב וכמו דאמרינן בפסחים (דף צד) ר' אליעזר אומר מאיסקופת העזר' ולחוץ ואע"ג דמצי עייל ולא אמרינן לי' קום עייל והתני' יהודי ערל שלא מל ענוש כרת דברי ר' אליעזר אביי אמר דרך רחוק' לטהור ואין דרך רחוקה לטמא אלמא דיש חילוק דבטמא כל העיכוב הוא מפני שאינו יכול לאכול בפסח וכן בערל והתורה לא פטרה אותו רק מחמת שאסור לו לאכול בק"פ ע"כ מחויב למול בכדי שיתחייב בק"פ משא"כ מי שהי' בדרך רחוק' פטר' אותו התור' לגמרי מפסח ראשון ורחמנא נתקי' לשני ע"כ לא אמרינן לי' קום עייל. וא"כ לכאור' הי' מקום לחלק לענין מה שכתב המהרי"ט דהקומץ והמצרף נחושת שפטור מחמת שהתור' פטרתו ע"כ אפשר דאינו מחויב להכניס עצמו בחיוב אך רבא קאמר התם תנאי היא. אלמא דלית לי' חילוק בין טמא ושהי' בדרך רחוקה והלכה כרבא לגבי אביי [והתוספת תמהו על זה דכשהוא עומד חוץ לעזר' והוא ערל או טמא חייב בפסח ואם ימול או יטהר יפטר ומיהו דוגמת זה מצינו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ומלבד שאין זה דומה לזה לא ניח' דא"כ מ"ט לא יהא מצוה עליו ליכנוס אם הוא בדרך רחוקה וכמו שכתבו התוספ' בנדה (דף סו) וא"ת ואמאי לא בעינן ביאת מים לכתחיל' בבית הסתרים כמו בילה וקריא' וחלינה וביכורים וי"ל דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה התורה אלא שיטהר האדם כו' אבל בילה ומקרא ביכורים וחליצ' מצות נינהו הלכך לכתחיל' ליעבד אלמא דאפי' במקום דאמרי' כל הראוי לבילה כו' אעפ"כ מצוה לכתחיל' ליעבד:

אך מצינו כה"ג במנחות (דף נז) בעי ר"פ חימצה ויצאת וחזר וחימצה מהו כו' ע"ש ובזבחים (דף צט) בעי ר"ל בעל מום והוא טמא מהו שיחלקו לו כיון דלא חזי ורחמנ' רבי' לא שנא מה לי טמא מה לי בעל מום או דילמא ראוי לאכיל' חולק. אלמא דמיבעי לי' אע"ג דבעלמא אינו חולק מ"מ בעל מום והוא טמא מאי. ובירושלמי (רפ"ק דחגיגה) שמואל בר אבא בעי קומי ר' זעיר' קטן חרש מהו שיהא חייב (פי' שהקטן חייב מדאוריית' בראי' לשיטת הירושלמי וחרש פטור ע"כ מבעי' לי' בקטן חרש אם הוא חייב, א"ל איתא חמי יציבא בארעא וגיורא בשמי' שמיא אילו גדול חרש פטור חרש לא כש"כ א"ר ירמי' בדין הי' כו' הי' אומר אילו גדול חרש יהא חייב (צ"ל אפי' קטן חרש יהא חייב) כו' ע"ש. ועיין ברמב"ם הל' מעה"ק (פי"ח ה"יז) השוחט בחוץ בלילה חייב וע"ש בהשגת הראב"ד ודוק:

וא"כ כיון דרבא פליג לא מחלקינן בזה והכי משמע בירושלמי (בפ"ו דפסחים) תמן תנינן איזה היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר' עקיבא ר' אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ א"ר יוחנן לא אמר ר' אליעזר אלא לפוטרו מן הכרת אמר ר' לעזר מתניתא אמרה כן השיב ר"ע הזי' תוכיח שהיא מצוה ומצוה להזות כו'. והשתא אי הא דפטור בדרך רחוק' היינו דלגמרי פטור וא"כ אמאי דוחה הזא' הא מ"מ פטור משום דרך רחוקה הא אפי' לאחר הזאה יהא אסור לכנוס בעזר' עד הערב. אלא ודאי דאינו פטור מכרת אבל מ"מ מצוה איכא עליו ומשני תיפתר שחל יום השביעי להיות בשלש' עשר שחל להיות בשבת ואילו בחול הי' מזה עליו ולמחר בא ושוחטו דלמחר יהא מותר לכנוס לעזרה וא"כ שמע מיני' דס"ל להירושלמי דלא אמרינן דרך רחוק' לטהור ואין דרך רחוקה לטמא דאל"ה לא הוי מקשה מידי כיון דאין דרך רחוק' לטמא (ועוד ש"מ דאפי' לענין דרך רחוק' מחויב להזות עליו בי"ג אע"פ דלדעת הירושל' מיפטר למחר משום דרך רחוק' אליבא דר"א דס"ל מאסקופת העזרה ולחוץ) וכמו שסובר רבא דלא מחלקינן בהכי:

והכי משמע דעת הרמב"ם דאפי' בדרך רחוק' מחייב אם יכול להכניס עצמו בחיוב. והוא שלא מצאתי להרמב"ם שהביא דין זה. דאמרינן בפסחים (דף צד) ת"ר הי' עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא הי' והלה הי' בדרך והרמב"ם לא הביא רק סיפ' דבריית' הי' עומד לפנים מן המודיעים (בפ"ה ה"ג) ואפשר לומר דס"ל דצריך להכניס עצמו לחיוב והבריית' לא ממעט אלא מכרת וע"כ לא הביא הבריית' דהא בפסח ליכא חטאת ולכתחיל' אם יכול להכניס עצמו לחיוב בודאי דצריך להכניס עצמו בחיוב ואפי' בדרך רחוק' נמי אך לקמן יתבאר שהרמב"ם מביא בפסח לענין כרת ג"כ] והוא משום דהרמב"ם ס"ל דטמא נמי רחמנא דחי' כמו דרך רחוק' כמו שכתב הרמב"ם (פ"ה מה' קרבן פסח ה"א) מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת כו' אבל מי שהי' טמא או בדרך רחוק' ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בב' אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת והטעם דמי שהי' בדרך רחוק' רחמנא דחי' לפסח שני ואינו בתורת חיוב בפסח ראשון. וכן בטמא נמי סובר הרמב"ם דהוי בדרך דיחוי לפסח שני ובזה יתיישב קושי' התוס' בפסחים (דף סט) דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח דאפשר לומר להורות דמדחי דחי ולא בדרך אנוס וע"כ אע"פ שהזיד ולא הקריב בשני אינו חייב כרת. ועוד דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דטמא מת אע"פ שיכול לטבול ולהזות נדחה לפסח שני וא"כ הוא ודאי בדרך דיחוי:

אך באמת לא הי' צריך הרמב"ם להביא הך דהי' עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים כו' דלדעת הרמב"ם דס"ל דדיחוי דדרך רחוקה הוא ביום י"ד עם עלית השמש. וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"ה מה' ק"פ ה"ט) מי שהי' בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עלית השמש ט"ו מיל או יותר ה"ז בדרך רחוקה. הי' בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוק' מפני שיכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת וכו' וא"כ פטרתו התורה אע"פ שיכול להגיע לשחיטת הפסח אחר חצות או כשירוץ יכול להגיע אפי' לתחילת זמן שחיטת הפסח אפ"ה הוי בדרך דיחוי וכיון שנדחה בתחילת היום הוי דיחוי (וכבר השיג ע"ז בש"א דלא אמרינן דיחוי דגברא) עכ"פ לדעת הרמב"ם הוי בדרך דיחוי וא"כ כיון ששיעורא הוא דט"ו מיל שאפי' יכול להגיע נמי דחוי וא"כ כיון שהי' עומד חוץ למודיעים בתחילת היום ויכול להגיע בסוסים ובפרדים נמי וא"כ אין מן הצורך להביא כיון שכתב דשיעורא הוא כשהולך בנחת אבל אם הי' רץ הי' מגיע ואפ"ה פטרי' רחמנא (ואפשר שקודם יום י"ד מחויב להכניס עצמו לקיים מצות פסח ראשון):

ודע שהרמב"ם כתב ( בפ"ז מה' ק"פ ה"ו) כיצד משערים הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים אין משערין בכל האוכלים שאפשר שיהי' ב' נימנים על פסח א' ומשלחין אותו ביד א' לשחוט עליהן אלא משערים בכל הנכנסים לעזרה כו' וכתב הכ"מ פ' מי שהי' (דף צד) בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה. ובירושלמי פ' כ"ב לטומאה הלך אחר רוב הנכנסים לעזרה כו' ע"ש וצ"ע שהש"ס דילן מיירי שהולכים אחר רוב העומדים בעזר' ואפי' טהורים מבחוץ מפני שהם בדרך רחוקה וכר"א דס"ל דאפי' מאסקופת העזרה ולחוץ הוי בדרך רחוקה והרמב"ם פסק בפ"ה מה' ק"פ כר"ע אלא שסמך על הירושל' וכמו שמפרש דלא אזלינן בתר האוכלים אלא בתר הנכנסים שאפשר. שכמה אנשים יעשו א' לשליח אבל אינו ענין לגמ' דילן והכ"מ שהביא הגמרא דילן צ"ע ודוק:

הרי נתבאר שמצוה שהיא חובת הגוף מחויב לראות שיתחייב בהמצוה. ועיין בזבחים (דף קא) הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו כו' ובתוספ' שם, ובסוכה (דף כה) משום דלא מטא זמן חיובא דפסח התם שאני משום דטומאת קרובים ומת מצוה הוי נמי מצוה וע"כ כיון דלא מטא זמן חיובא דפסח צריך לטמא אבל בלא"ה כל מצוה שהיא חובת הגוף מחויב לראות שיתחייב במצוה כמו שביארתי:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה