אור ברסלב
נחלת יהושע סימן כד

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן כד

סימן כג

שאלה אשה שאמרה אשת איש הייתי ונתגרשתי במקום פלוני. ושנים אומרים נתגרשה אשה

במקום פלוני. ושנים אומרים לא נתגרשה אשה במקום פלוני. אם היא נאמנת או לא:

תשובה לכאורה הי' אפשר לומר כיון דמסקינן ביבמות (דף לא) דתרי ותרי הוי ס' דרבנן דאמרינן אוקמי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמא אחזקה. ה"נ יש לומר במיגו דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואזלינן בתר מיגו ואינה אסור' להנשא אלא מדרבנן כמו גבי חזק' אך התוס' כתבו בב"ב (דף לא) בהא דאמרינן שם איתמר שני עדים המכחישות זא"ז. אמר ר"ה זו באה בפני עצמה ומעיד'. וזו באה בפ"ע ומעיד'. ור"ח אמר בהדי סהדי שקרי ל"ל. והקשו התוספת דבין לר"ה ובין לרב חסדא נהמנינהו לבתראי במיגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא וכתבו התוס' דמיגו במקום עדים לא אמרינן דמיגו לא יכול לסייעם יותר משני עדים. ואפי' הי' עמהם ק' עדים. אין נאמנים דתרי כמאה. וכן כתבו התוס' בכתובות (דף יד) דמיגו במקום עדים הוא אלמא דבתרי ותרי ואפי' איכא מיגו נמי אין נאמנים יותר. אלמא דלא אמרינן מיגו במקום תרי ותרי. ולכאורה לאו דוקא מיגו של העדים אלא אפי' איכא מיגו דהבע"ד בעצמו ואיכא תרי לגבי תרי נמי לא אמרינן מיגו:

ויש להביא ראי' לזה מהירושלמי דכתובות (פ"ב ה' ה) ר' יודן בעי אשת איש הייתי ונתגרשתי במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני מכחישין הן אותה. ר' יוסי בעי אמרה א"א היתי ונתגרשתי במקום פלוני באותו היום. ובאו שנים ואמרו נתגרשה אשה במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני. כהכחש עדות בתוך עדות אנו כחיין מפי' היום ע"כ אלמא דמסתפקא לי' לר' יוסי. אי אמרינן מיגו במקום תרי ותרי אע"ג דבתרי ותרי אזלינן בתר החזק'. וכ"ת דמסתפקא לי' מדרבנן. דהא בחזקה נמי מדרבנן אסור וכמו שפסק הש"ע באה"ע (סי' מז) בשנים אומרים נתקדשה. ושנים אומרים לא נתקדש' דלא תנשא. ואם נשאת תצא. וע"כ מיבעי לר' יוסי בשנים אומרים נתגרשה אשה כו' אי אמרינן מיגו במקום תרי ותרי. שתנשא לכתחיל' דמיגו עדיפא מחזקה וכמו דאמרינן בקידושין (דף סד) ר' סבר מה לי לשקר כי עדים דמי ואתי עדים עקרי לחזקה ור' נתן סבר מה לי לשקר כי חזק' דמי לא אתא חזק' ועקר חזק' לגמרי. וכן בפ"ק דב"ב (דף ה) אי אמרינן מיגו במקום חזק'. אך חזק' דהתם לא הוי כשאר חזקות דסברא היא דלא פרע אינש תוך זימני'. אבל לעולם דמיגו אמרינן יותר בתרי ותרי כמו בחזק'. זה אינו דבירושלמי אמרינן דר' יוסי אית לי' דבשנים אומרים נתקדש'. ושנים אומרים לא נתקדש' דתינשא לכתחיל'. דאמרינן בירושלמי (פ"ב דכתו' ה' ב) שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה. ר' יונה מדמי לחלבים אילו שנים אומרים פלוני אכל חלב. ושנים אומרים פלוני לא אכל חלב. שמא אינו מביא אשם תלוי מספק וכא יתן גט מספק. א"ל ר' יוסי לא תדמינה לחלבים שכן אפי' אמר לבי נוקפני מביא אשם תלוי מתניתא פליגא על ר' יוסי שנים אומרים נתקדש' ושנים אומרים לא נתקדש' לא תנשא. וסיפא פליגא על ר' יונה. ואם נשאת תבא אלמא דר' יוסי ס"ל דבתרי ותרי אוקמינן אחזק'. ואפ"ה מיבעי לי' במיגו במקום תרי ותרי. אך באמת א"ר מנא לא דר' יוסי אומר תנשא ולא ר' יונה אמר אם נישאת תצא. לא א"ל אלא לא תדמיני' לחלבים שכן אפי' אמר לבי נוקפני מביא אשם תלוי. פי' דשניהם מודים דלא תנשא לכתחיל' אלא דא"ל דלא תדמינה לחלבים דמחלבים אין ראי' שכן אפילו אמר לבי נוקפני. מביא אשם תלוי:

והנה הק"ע כתב דהרשב"א כתב בתה"א דספיקא דאוריי' לחומרא ד"ת. דאלת"ה אשם תלוי למ"ד לא בעינן חתיכה מב' חתיכות היכי משכחת לה כו' ע"ש וקשה הא לר' יוסי ליכא לדמויי שאר ספיקא דאורייתא לאשם תלוי. א"כ מאי מייתי הרשב"א ז"ל מאשם תלוי. דאשם תלוי שאני מחמת שאמר לבי נוקפני. ולע"ד נראה ששגה בזה הק"ע. דהא דמביא אשם תלוי בשנים אומרים פלוני אכל חלב. ושנים אומרים שלא אכל היינו משום דשמא אכל אין השנים האומרים שלא אכל מצילין אותו מן החטא. ואולי יתברר אח"כ ע"י עידי הזמ' שאכל מתחייב חטאת וע"כ צריך להביא אשם תלוי ואע"ג דמס' א"צ להביא אשם תלוי דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומוקמינן אחזקתי' וכמו דאמרינן ביבמות (דף לא) אעפ"כ מביא אשם תלוי שאפי' אמר לבי נוקפני. דשמא אכל וחטא ומה בכך ששנים אומרים לא אכל. וכן אפי' בס"ס כתבו התוס' רפ"ד דכריתות (דף יז) דמביא אשם תלוי כגון ס' אכל ס' לא אכל ס' יש בו כשיעור ס' אין בו כשיעור דאלו אכל אין הס"ס מצילו מן החטא דמ"מ חטא ואע"ג שלע"ע יש ס"ס שלא אכל כשיעור ואינו מחוייב להביא. מ"מ צריך להביא אשם תלוי, שאפי' אמר לבי נוקפני שמא חטא ומתיירא בלבו מן החטא מ"מ צריך להביא אשם תלוי אע"ג דבכל ס"ס אזלינן לקולא ומ"מ הוכיח הרשב"א שפיר דס' דאורייתא מותר מן התורה לחומרא דאי ס"ד ספק דאורייתא הוא מותר מן התורה. א"כ איזה חטא יש כאן כיון דרחמנא שרי' ואין בו עון אשר חטא ומה שייך שיאמר לבי נוקפני. וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף לה) החולץ ליבמתו כו' יוציא וחייבין וכתבו התוס' דתוך שלשה איירי דאי לאחר שלשה אמאי חייבין קרבן כיון דרוב נשים עוברה ניכר לשליש ימי' וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי ה"ל למיעבד וכה"ג אמרינן בשבועות (דף יח) דשלא בשעת ווסתה אנוס הוא ופטור מהקרבן. וע"כ אע"פ שלאח"כ נתברר שחטא אפ"ה כיון דרחמנא שרי' מאי ה"ל למיעבד:

[ועוד איפשר לומר דאם הי' ספק מותר מן התורה, וא"כ איך חייב אשם תלוי אם נתוודע לו אח"כ שהוא ספק חלב, הא כיון דמותר מן התורה לאו שב מידיעתו הוא, וכמו דאמרינן בפ"ג דשבועות (ד' כו) גבי מצטער ע"ש, ובאשם תלוי נמי בעינן שב מידיעתו כמו שכתבו התוס' בכריתות (ד' יז) ספק אבל חלב דמיירי בשעה שאכל הי' סובר שהוא שומן דאי ידע שהוא ס' חלב, היכי מייתי קרבן הא לאו שב מידיעתו הוא, והשתא אם הי' החתיכה לפנינו והי' נודע לצו שהוא ספק הי' מותרת מן התורה וא"כ איך יהי' חייב אשם תלוי הא לא הוי שב מידיעתו, והיינו דוקא אם הספק הוא על החתי', אבל אם הספק הוא אם אכל, או לא, אע"ג דחד לגבי חד לאו ספק הוא, ואוקמי אחזקתה, אעפ"כ אשם תלוי שאני, שאם לבו נוקפו מביא אשם תלוי והוא שאם אומר לבי נוקפני, אולי הוא כדברי העד שאומר שאכל ע"כ מביא אשם תלוי:

ובמה שביארתי דבספיקא דלשעבר דהיינו אם אכל או לא, דלא שייך לומר שאינו מחויב אשם תלוי משום דאם הי' לפנינו דספיקו מותר, כיון דהספק הוא בעצם המעשה, אם אכל או לא, ע"כ אעפ"י שגם זה הספק אינו ספק גמור, דכל עד א' בהכחשה לאו כלום הוא וכמו שכתב ביו"ד סי קכ"ו ע"ש אפ"ה מביא אשם תלוי משום דאם אמר לבי נוקפני כו':

[ובזה יתיישב מה שהקשה בס' ש"ש (פ"ד ש' א) על מה שכתב הרשב"א דהא דבעי למימר בחולין (ד' ט) דספק איסורא מותר מן התורה. מהא דספק טומאה ברה"ר היינו דוקא בס' שנולד במקרה שאנו מסופקים אם נתחדש הס' אבל ספק הבא בתולדה. אפי' חתיכה א' אסור מן התורה. (והא דבעי חתיכה מב' חתיכות הוא גזירת הכתוב לאשם תלוי אבל ס' הבא בתולדה אפי' חתי' א' אסור מן התורה) וא"כ קשה מהא דתנן פ"ק דנדה (ו' טו) נמצא על שלה לאחר זמן טמאים מספק וחייבין באשם תלוי והקשה הש"ש דהא ה"ל ספק הבא במקרה אבל לפי מה שביארתי דבספק דלשעבר אע"ג דלא ה"ל ספק גמור, אפ"ה חייב משום דאמר לבי נוקפני, ע"כ אפי' בספק הבא במקרה נמי, דלא שייך לומר אילו הי' הספק לפנינו הי' מותר, כיון דהספק הוא בלעבר, וגם לא שייך לומר דהוא אנוס דבלאו"ה מיירי בסמוך לווסתה, דאלו"ה הא אנוס הוא, וכמו דאמרינן בפ"ב דשבועות (ד' יח) כניסה תנינא נמצא על שלו טמאים וחייבים בקרבן מאי לאו בסמוך לווסתה ואכניסה כו', והא דאמרינן בנדה (ד' יב) תנא וחייבין באשם תלוי, ותנא דידן מ"ט בעינן חתיכה משני חתיכות הוא משום דלהרשב"א חתיכה מב' חתיכות הוא גזירת הכתוב, לענין אשם תלוי, דהא ס"ל דס' דאורייתא אסור מן התורה אפי' בחתיכה א', וע"כ בעינן חתיכה מב' חתיכות אפי' בלשעבר וע"כ אינו מביא א"ת אבל למאן דס"ל דלא בעינן חתיכה א' מב' חתיכות וע"כ בלשעבר, אע"ג דלאו ספק הוא אפ"ה מביא אשם תלוי דאם אמר לבי נוקפני מביא אשם תלוי כמו בעד א' אומר אכל כו' אע"ג דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא או כמו שאומר בירושלמי לענין אם שנים אומרים אכל, ושנים אומרים לא אכל אע"ג דתרי ותרי הוי ס' דרבנן, משום דהספק הוא אינו בהחתיכה אלא אם חטא או לא, וכל שהס' הוא בהחטא אע"ג שאינו ספק גמור מחוייב להביא אשם תלוי, ובזה יש ליושב מה שהקשה בס' שה"ע למאי דאמרינן בנזיר (ד' כט) דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, א"כ מה צריך קרא שיביא חטאת העוף מספק, למ"ד דס' דאורייתא לחומרא מן התורה, הא ממילא ידעינן דצריך להביא מן הספק, כיון דחולין בעזרה ליכא איסורא, וי"ל דפלוגתא היא אי ספק מן התורה אסור כמ"ש הפר"ח דתלי אי בעינן חתיכה א' מב' חתיכות. דלפי מ"ש הרשב"א דיש חילוק בין ספק הבא במקרה או בתולדה דס' הבא במקרה אינו אלא מדרבנן ע"כ איצטריך קרא להביא חטאת העוף. דס' זה אינו מן התורה כגון ספק אם ילדה או לא, ואדרבא לאביי מוכרחין או לומר דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואין שחיטה לעוף מן התורה, דאלו"ה אמאי מביא חטאת העוף בספק אם ילדה, כמו דאיתא בכריתות (ד' ז) הא ספק הבא במקרה אינו מן התורה ובהא ליכא למימר הטעם משום דאם אמר לבי נוקפני דהא אינו בא לכפרה אלא ודאי משום דחולין בעזרה לאו דאורייתא ואין שחיטה לעוף מן התורה, ואע"ג דאיפשר לומר דגזה"כ הוא מ"מ צריך לאשמועינן משום דה"ל ספק הבא במקרה]:

ובמה שביארתי יתיישב הא דאמרינן בפסחים (דף צב) אלא כר' יהושע דתרומה דתנן הי' אוכל בתרומה ונודע לו שהוא ב"ג וב"ח ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר ומייתי מינה ראי' דס"ל לר"י דטעה בדבר מצוה פטור מחטאת ודחי לה דמיירי בתרומ' בעה"פ דזמנו בהול אי נמי שאני תרומה דאקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר. דתנן הי' עומד ומקריב ונודע שהוא ב"ג וב"ח כו' וכן ביבמות דס"ל לר"י דטעה בדבר מצוה פטור דאין זמנו בהול. ולכאור' צריך להבין דהא ברישא דמתניתין (רפ"ח דתרומות) תנן האשה שהי' אוכלת בתרומ' באו ואמרו לה מת בעליך או גירשה. וכן עבד שהי' אוכל בתרומ' ואמר לו מת רבך או מכרך לישראל או נתנה במתנה ועשאך ב"ח. וכן כהן שהי' אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג או ב"ח ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר וא"כ אמאי פוטר ר"י ברישא דמתניתין דליכא לשנויי בזה דטועה בדבר מצוה או משום דאקרי עבודה דזהו דוקא בב"ג או בב"ח כמו דאית' בקדושין (דף סו) וזה לא הוי רק בכהן עצמו אבל באשתו של כהן או בעבדו של כהן לא שייך מצוה באכילת תרומה דידהו דהא הם אינם אוכלים בתרומ' אלא מפני שהם קנינו של כהן. אלא ודאי דהטעם משום שהם אנוסים ע"כ פטורים מהחומש כמו דתנן בגיטין (דף כח) בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומ' בחזקת שהוא קיים דשמא מת לא חיישינן דמוקמינן אחזקתי' והיא מותרת מן הדין לאכול ע"כ פטורה מן החומש משא"כ בב"ג ובב"ח דאגלאי מילת' למפרע דפסול הי' והי' בטעות מה שהי' סבורים שהוא כהן ע"כ צריך לטעמא דטעה בדבר מצוה או משום דאקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר. ועיין בר"ן (פ"ב דקידושין) שהביא ראי' מהא דפ"ק דגיטין (דף יב) דעבד כהן שברח אוכל בתרומ' ואין חוששין שמא מכרו רבו לישראל. וכתב דאפי' האוסרין בקטנה שהלך אבי' למדינת הים גבי כהן ועבד ליכא למיחש שמא מכרו רבו או קידשה לישראל דכיון שהם אוכלים בתרומה בחזקת שהוא קיים לא מקלקל להו ע"ש. ולפי מה שביארתי מוכח ממתניתין הכי דהא תנן האשה שהי אוכלת בתרומה כו' ולפי מה שביארתי דהטעם של ר' יהושע שפוטר הוא משום שהוא אנוס אלמא דא"ל לחוש שמא ימכרו או שיעשהו בן חורין. ובאמת תמהו האחרונים על הא דאמרינן ביבמות (דף פז) דניסת ע"פ ביד תצא ופטורה מן הקרבן ואם ניסת ע"פ עדים חייבת בקרבן ואמאי חייבת קרבן הלא אנוסה היא ואפשר דאם הטעות הוא ע"פ עדים לא אמרינן דאנוסה היא דאין זה בדרך הוראה אלא בדרך בירור וכיון דאגלאי מילת' דעידי שקר הם ועל עדים שקרים לא אמרה תורה לסמוך עליהם אבל מה שהתיר בדרך רוב או חזקה איך נאמר שחייבת בקרבן דהא על להבא נמי מורינן לסמוך על הרוב והא דקיי"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב היינו אם ב"ד חוזרין ומשא"כ הכא דעל להבא נמי מרין ב"ד שהדין כן ועיין תוס' פסחים (דף עג) בהא דשחטו ונמצא טריפה:

[אח"כ מצאתי בס' ח"ש שכוונתי במקצת לדבריו והנה שם (ח' יו"ד סי' א) האריך להוכיח דר"א סובר דאינו פטור מטעם אנוס וע"כ מחייב במת בעליך וכתב דיש לזה ראי' מהירושל' דאמרינן בירושלמי (פ"ח דתרומות) ר' חגיי שאיל לחברי' מניין לאוכל ברשות שהוא פטור מה בין סבור שהוא חולין ונמצאת תרומה שהוא חייב מה בין סבור שהוא כהן ונמצא ישראל שהוא פטור א"ל מהורית ב"ד. וכתב שגם הש"ס דילן מודה לזה ולר"א אינו פטור מטעם אונס. ולכאור' א"כ לדידי' יחיד שעשה בהוראת ב"ד נמי חייב. ולפ"ז קשה דהא אנן אמרינן ביבמות (דף צב) דר"א סובר נמי ויחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וא"כ איך מחייב קרן וחומש לפי מה שביארתי דקיי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ואפ"ה אנוס פטור ולר"א הוא בהיפך. ואפשר לומר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד הוא גזה"כ כמו דאית' בשבת (דף צג) ולא מטעם אנוס]:

וכן ביארתי במ"א הא דאמרינן ביבמות (דף צב) אמר זעירי ליתא למתניתין מדתני בי מדרש' הורו ששקעה חמה ולבסוף זרחה אין זו הוראה אלא טעות ור"נ אמר הוראה היא דעיקר המחלוקת הוא דלזעירי עד א' דהכא הוי דנאמן כמו ב' עדים דעלמא וכמו בשני עדים דעלמא אם נשאת חייבת בקרבן מאחר שלא הוי הוראה אלא טעות דהא אינהו אטעינהו לב"ד והכא נמי בעד א' ור"נ סבר כיון דבעלמא עד א' לא מהימן והכא הימנוהו לא הימנוהו בתורת עדות אלא בתורת הוראה וע"כ הוי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. ועיין בירושלמי (רפ"ו דתרומות) ר' חגי שאל חבריי' מניין לאוכל ברשות שהוא פטור ומה בין סבור שהוא חולין ונמצא תרומה א"ל מהורי' ב"ד:

[ועיין בירושלמי (פ"ו דפסחים) שכן נצרכה לחלל, הא בגלוי חייב אמר ר"י דר"ש היא וכתב הק"ע וז"ל כתבו התוס' בפירקין (ד' עג) שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור, תימא לר"י אמאי פטור, והלא לא עשה מצוה. ומתניתין אוקימנא דמחייב אפי' לר"י היכא דלא עשה מצוה. וליכא למימר דהכא פטור דאנוס הוא. דע"כ לאו מטעם אנוס פטור לי' אלא משום דטעה בדבר מצוה כו'. ותירץ ר"י דכל זה מדברי ר' מאיר וקשה דבסוגיין מסקינן דר"ש היא וגם אקושייתם יש לתמוה דבסוגיין אמרינן דפטור מטעם דאנוס הוא שכן נצרכה לחלל כו' (פי' שכן נצרכה לחלל הא דתנן במתניתין שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור שהרי הי' צריך לחלל, דמנא ידע שיש בה טריפות) (כן פי' הק"ע שם) כו' וא"ת הא אוקימנא למתניתן כר"ש, ור"ש הוא דמחייב בקרבן דמאי הוי לי' למיעבד, כדתנן ביבמות (ד' פז) וקושי' זו נמי קשי' אתוספות דלמה להם לסייע מקושי' הש"ס מר"א, הא מר"ש גופא איכא למידק וכדכתיבנא וי"ל מי לא מודה ר"ש דניסת עפ"י ב"ד פטורה מן הקרבן, והא נמי כהוריי' ב"ד, שהרי כופין אותו לשחוט פסחו בשבת עכ"ל הק"ע, אלמא דפטור מטעם אנוס, וכמו שביארתי:

אך כל דבריו של הק"ע קשה דמה שהביא מהא דר"ש ביבמות (ד' פז) דר"ש סובר דמחייב בקרבן אע"ג שהורו ב"ד ע"ש דר"ש לא קאמר התם אלא דניס' שלא ברשו' מותר' לחזור לו דהיינו עפ"י עדים ומותר' לבעלה (ואינו ענין לקרבן כלל, דלבעלה מותרת בשוגג, וקרבן חייב אפי' בשוגג ג"כ, ואינו פטור רק באנוס) גם מה שתירץ שם דמי לא מודה ר"ש דניסת עפ"י ב"ד פטורה מן הקרבן, זה פשוט הוא וכמו דאמרינן (ביבמות ד' צא) רבינא אמר לענין קרבן קתני, עשו ב"ד בהוראתן כזדון איש באשה, ולא מתיא קרבן, וכמו שפירשו התוס' שם דהטעם הוא משום יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, דהכי אית לי' לר' שמעון פ"ק דהוריות (ד' ג) וכן כתבו התוס' בשבת (ד' צג) דר"ש אית לי' יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, והביאו ראי' מהוריות (ד' ג) הלך ועשה על פיהן ר"ש פוטר, ומפרש טעמא תולה בב"ד אנוס הוא, ובעיקר הפי' של הירושלמי הא דקאמר בירושלמי שם הא בגלוי חייב, א"ר יוחנן דר"ש היא נ"ל דלא כמו שפי' הק"ע דר"ש היא שסובר כיון שאין בעשיתו מצוה חייב אלא ר"ש היא דס"ל דיש חילוק בין ראוים לשאינם ראוים, דאם אינם ראוים לא טריד בהו, וכמו דאמרינן בש"ס דילן בפסחים (ד' עב) מאן תנא דשני לי' בין ראוים לשאינם ראוים ר"ש היא ע"ש, וע"ז אומר הא בגלוי חייב אמר ר"י דר"ש היא (פי' דבגלוי חייב משום דאינם ראוים וכמו דאמרינן בפסחים שם בעלי מומין לא טריד בהו) והתם אמרינן דאפי' ר"מ מודה בזה, והא שכתבו התוס' דר"ש ס"ל דבעינן דוקא עשה מצוה, הוא ר"ש ב"א כמו דאיתא בשבת (ד' קלו) אמר רשב"א לא נחלקו ר"א ור"י כו', ודברי התוס' צריך עיון קצת) ונמצא טריפה בסתר פטור בלאו"ה משום דטרוד בדבר מצוה, דהא לא ידע, ולא מטעם אנוס, ועוד נראה לי דהא דקאמר בירושלמי שכן נצרכה לחלל, לא קאי על נמצא טריפה בסתר דקאמר התם שני' היא שהוא בעל מום ובעל מום אין דרכו להתחלף, ופריך הרי עגל אין דרכו להתחלף ואמר ר' אלעזר דברי ר' מאיר אפי' עגל, פי' דלר"מ שסובר דאפי' אינם ראוים נמי אפילו עגל א"כ בעל מום לא גרע מעגל אמר ר' יוסי אין יסבור ר' לעזר כר' יוחנן (פי' דס"ל דאפי' אין בעשיתו מצוה נמי פטור, וא"כ קשה דאיך מוקי כר"מ, דהא תנן במתניתן שחטו ונמצא בעל מום חייב הא לא גרע מעגל שאין דרכו להתחלף ואמר ר' אלעזר דברי ר' מאיר אפי' עגל פטור וע"ז משני בעל מום אין דרכו להתחלף עגל דרכו להתחלף שכן נצרכה לחלל, (וקאי אדלעיל, ולא כמו שפי' הק"ע) פי' שנצרכה לחלל לעגלה ערופה, וע"כ דרכה להתחלף יותר מבעל מום, דהא פעמים שצריכין לעגל לעגלה ערופה, וכפרה כתיב בה כקדשים וע"כ טריד בהו יותר מבעל מום, ואח"כ מתחיל לענין אחר הא בגלוי חייב כו' ולא כמו שמפרש הק"ע שקאי על טריפה בסתר פטור, שכן נצרכה לחלל, שהרי הי' צריך לחלל דמנא ידע שיש בה טריפות שהפי' ההוא דחוק מאוד, רק כמו שפירשתי, ועיין בפסחים (ד' עב) פוטר הי' ר"מ אפי' עגל של זבחי שלמים ע"ש ואף שהוא דוחק עכ"ז פי' הק"ע הוא דחוק יותר:

וכן ראיתי להק"ע בירושלמי רפ"ד דיבמות שכתב על התוס' דיבמות (דף לה) שכתבו דלאחר ג' חדשים אינו חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברה ניכר לשליש ימי', וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי ה"ל למיעבד וכה"ג איתא בשבועות (דף יח) פרט לאנוס שלא בשעת ווסתה ע"כ. וכתב הק"ע ותימא למאן קאמרי הכי אי לר"ש דתנן לקמן פ' האשה רבה ניסת ע"פ עדים מותרת לחזור לו ופטורה מן הקרבן דמאי ה"ל למיעבד א"כ ה"ל להביא ראי' ממתניתין דלקמן דפטורה לריש ולא ה"ל להביא ממרחק ראייתם ואי לרבנן דפליגי אר"ש הא אינהו מחייבי קרבן במאי ה"ל למיעבד כו' ע"ש ונמשך הכל אחר טעותו דפליגי ר"ש ורבנן במאי הו"ל למיעבד לענין קרבן. וכל דבריו הם טעות, ולא פליגי ר"ש ורבנן לענין קרבן בנשאת ע"פ עדים ואינהו לא פליגי אלא בנשאת ע"פ עדים. אם מותרת לבעלה. וע"פ עדים לכ"ע חייבת בקרבן דזהו לא מקרי אונס ותפטור מן הקרבן אלא טעות ושגגה. והא דאמרינן ביבמות (דף צב) רבינא אמר לענין קרבן קתני כו' היינו דר"ש סובר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ורבנן סברי דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכן פסק הרמב"ם. אבל בעדים ודאי דחייבת בקרבן וכמו דאמרינן התם ע"פ עדים כשגגת איש באשה ומייתי קרבן וכמו שביארתי דכל שאנו מורין אח"כ לסמוך על הרוב או על החזקה מקרי אנוס והראי' דהא אנן מורין אח"כ נמי כן. וע"כ כתבו התוס' דלאחר ג' הוי אנוס. וכן שלא בשעת ווסתה מטעם אנוס ודלא כמו שכתב שם הק"ע וז"ל וי"ל דלא דמי מאי ה"ל למיעבד דהכא להאי דפ' האשה דהתם לא טרידא בדבר מצוה דאשה לא מפקדא אפרי' ורבי' אבל הכא דטריד במצות יבום פטור. כדאמרינן בבבלי פסחים (דף עב) אמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור אך קשה לישנא דמאי ה"ל למיעבד לא שיך הכא ועוד הא אמרינן בפסחים בסמוך לווסתה אפי' ביבמתו חייב כיון דלא רמי' מצוה עליו א"כ ה"נ כיון דיש לו להמתין עד אחר ט' חדשים כמאן דלא רמי' מצוה עלי' עכ"ל וגם זה דברי שגגה דהא אחר ג' חדשים מותרת ליבמה לכתחילה. משא"כ בסמוך לווסתה דאסורה מדרבנן אלא הטעם דבאינו סמוך לווסתה ולאחר ג' חדשים כיון דדינא הכי ואם בא לימלך אח"כ מורין לו שמותר א"כ איך יתחייב קרבן משא"כ בעדים דכיון דאסהידו שקר נמצאו דפסולים הם ואין לסמוך עליהם על להבא והא דסמכינן על עדים אחרים משום דמן הסתם הם בחזקת כשירים וע"כ לא הוי כחו אנוס רק כמו שגגה וחייבים קרבן. משא"כ לענין שתהא אסורה לבעלה אפילו בשוגג נמי מותרת. וכמו דאמרינן ביבמות (דף לג) שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניס תן לחופה כו' הרי אלו חייבין משום א"א כו' ומפרישין אותה שלשה חדשים שמא מעוברות הן. ואם הי' קטנות שאינם ראוי' לילד מחזירין אותו מיד אלמא דחייבין בקרבן ואעפ"כ מותרת לבעלה:

ובירושלמי (פ"י דיבמות) כמה דתימר תמן מפרישין אותם שלשה חדשים שמא מעוברות הן ואם היו קטנות שאינם ראוי' לילד מחזירין אותו מיד. ויאמר אוף הכא כן כו' קנס קנסו בה שתהא בודקת יפה. גם מה שכתב הק"ע מכאן משמע דנשים שהחליפו כו' אנוסות גמורות הן. כו' וניחא בזה מה שהקשיתי לעיל ס"פ ארבע אחין כו' גם זהו דברי שגגה דלענין לאסור לבעלה אינו תלוי באנוס רק בשוגג ומה שהקשה לעיל אהא דאיתא (ס"פ ארבע' אחין) אם הי' כהנות נפסלות מן הכהונה אמר ר' יוסי זאת אומרת שהאונסין פסולה מן הכהונה. והקשה דילמא שאני הכא דלאו אנוסה גמורה הוא דה"ל למידק אבל אנוסה מנ"ל דנפסלת זה אינו דלגבי הבעל לא תלוי באנוסה כמו לקרבן רק בשוגג וע"פ עדים ודאי לא הוי אלא כמו שוגג' וחייבת בקרבן דלגבי קרבן אמרינן דלאו אנוס והא דפליגי ר"ש ורבנן בניסת ע"פ עדים. היינו מטעם כיון שהיא צריכה גט. וכמו שכתב הרמב"ם (פ"י מהלכות גירושין ה' ה) ע"ש ברמב"ם ובהמ"ל ע"ש באורך ובתוס' יבמות. (דף צא) ובניסת ע"פ עד אחד דפטור לר"ש היינו משום יחיד שעשה בהוראת ב"ד אבל ע"פ שנים עדים לכ"ע חייבת קרבן:

עוד ראיתי להק"ע בירושל' (פ"י דיבמות) התיב ר' חגי קומי ר' יוסי ויהא כן בהוראה כשהורו מותר כו' ויהא כן בקלקול, הקלקול דומה כשהורו מותר לאכול חלב ואכל דם כצ"ל פי' דכיון דהוי כתולה בהוראת ב"ד שפטור א"כ אפי' זינתה נמי ואמאי אמרינן דוקא נשאו אבל זינו לא וכמו דתנן ביבמות (דף פז) הורו ב"ד להנשא והלכה וקלקלה חייבת בקרבן שלא הורו אלא להנשא ואמאי הא כיון דהוי כתולה בהוראת ב"ד ומשני דזה הוי כהורו ב"ד על החלב ואכל דם שזהו איסור אחר ועיין בק"ע שהביא מה שכתב הגליון כלומר כשהורו ב"ד מותר לאכול חלב ועשה יחיד על פיהם חייב קרבן כמו כן דבר זה והא דשרו רבנן להנשא משום דאיהי גופא דיקא ומנסב' משא"כ בזנות, וכתב הק"ע ותימא מי איכא למ"ד יחיד העוש' בהוראת ב"ד דחייב כו' ע"ש ואף שמה שכתוב בגליון אינו נכון דודאי מתניתין סוברת דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כמן דמשמע ביבמות (דף צב) ע"ש אבל הא שכתב הק"ע דמי איכא למ"ד יחיד שעשה בהוראות ב"ד חייב הוא טעות גמור דהא אית' ביבמות (שם) ודילמא קא סבר יחיד שעשה בהוראת כו' חייב. וכן אמרינן בהוריות (דף ב) אמר ר"י זו דברי ר' יהודה אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהורי' כו' חייב. וכן פסק הרמב"ם. וע"כ הקשה המ"ל (בפי"ד מה' שגגות) דלמאי כתב שם (ה' ג) וכן אם התירו ב"ד א"א להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואח"כ בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות דזה דוקא למ"ד יחיד שעשה בהוראת כו' פטור אבל לדידן דחייב כי נמי חשיב הוראה חייב:

אך לכאורה יש לדקדק דמיגו עדיפא מחזקה בתרי ותרי דאע"ג דבשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדש' אפי' ר' יוסי מודה דלכתחיל' לא תנשא ואעפ"כ מבעי' לי' דאם אמרה א"א הייתי ונתגרשתי במקום פלוני באותו היום ובאו ואמרו נתגרשה אשה במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני כהכחש עדות בתוך עדות אנו כחיין מפי' היום. אלמא דמספקי לי' אם מותרת להרשא לכתחיל' אע"ג דהוי תרי לגבי תרי אלמא דמיגו עדיפא מחזקה לענין תרי ותרי. ומהתוס' משמע דמיגו בודאי לא אמרינן בתרי לגבי תרי משום דתרי כמאה ומאה כתרי אע"ג דבתרי לגבי תרי אזלינן בתר חזקה מדאורייתא. והטעם כתבו האחרונים דחזקה אינו מצד הבירור אלא שאנו מעמידין את הדבר כמו שהי' עד עתה. וכמו שכתב הרמב"ם בשילהי נזיר על הא דאמרינן שרגלים לדבר כו' אבל מיגו שהוא מכח הסבר' הוי כמו בירור הדבר וא"כ מה יושיענו זה במקום תרי ותרי דהא תרי כמאה ומאה כתרי וכמו שהאריך בזה הקצה"ח בש"ש וע"כ אע"ג דמיגו עדיפא מחזקה אעפ"כ אמרינן דתרי ותרי הוי ספיק' דרבנן ומעמידין הדבר על חזקתו משא"כ במיגו במקום עדים. ומהירושלמי הזה מוכח להיפוך דבחזק' בתרי ותרי אמרינן דלכתחיל' לא תנשא כמו שאמר ר' מנא (בפ"ב דכתובות) לא דר' יוסי אומרים תנשא ולא ר' יונה כו' אלמא דר' יוסי נמי מודה דלכתחיל' לא תנשא. ולפ"ז יש ראי' למה שכתב הפמ"ג (בפתיחה לה' שחיטה) בשנים אומרים ששחט יפה ושנים אומרים ששהה או שדרס אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואזלינן בתר הרוב דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. והטעם דהא רוב עדיף מחזקה וכמו דבחזקה אזלינן בתר חזקה מן התורה בתרי לגבי תרי מכש"כ ברוב דעדיף מחזקה ואע"ג דבחזקה הוי ספיקא דרבנן ולא תנשא וכמו דאיתא באה"ע (סי' מז) היינו משום דמילי דאישות שאני וכמו שכתב הב"ש שם וע"כ אזלינן בשחיט' בתר הרוב בתרי לגבי תרי דלכאורה אפשר לומר לפי מה שכתבו דבתרי ותרי לא אזלינן בתר מיגו משום דמיגו הוא בירור הדבר וע"כ לא אזלינן בתר מיגו משום דתרי כמאה כו' ע"כ אע"ג דמיגו עדיף אפ"ה לא אזלינן בתר מיגו בתרי ותרי משום דתרי כמאה וא"כ אפשר דלגבי רוב נמי אי משום בירור הוא ע"כ לא אזלינן בתר רובא בתרי ותרי אך לפ"מ שהבאתי ראי' מהירושלמי דאזלינן בתר מיגו בתרי ותרי א"כ אזלינן נמי בתר רובא בתרי ותרי דהא אפי' במיגו שהוא בירור הדבר אזלינן נמי בתר תרי ותרי אך אפשר לומר ע"פ מה שכתבו התוס' ישנים בכתובות (דף יט) דאי אין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים שפיר במיגו דאי בעי שתקי וא"כ האי מיגו עדיף יותר משאר מיגו וא"כ אפשר דהכא נמי אית לה מיגו דאי בעי לא הי' אומרת כלל שהיא אשת איש וע"כ האי מיגו עדיף יותר וע"כ בעי לה אי אזלינן בתר מיגו דידה בתרי לגבי תרי:

ועפ"ז יתבאר הירושלמי דדחיק לה בירושל' בענין הבעי' דאי אמרה א"א הייתי ונתגרשתי במקום פלוני באותו היום ובאו שנים ואמרו נתגרשה אשה במקום פלוני באותו היום ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה במקום פלוני באותו היום דאמאי לא אמר כגון ששנים אמרו נתגרשה ושנים אמרו לא נתגרשה:

וכה"ג אמר בירושלמי דכתובות (פ"ב ה"ב) דקאמרי התם מתניתא פליגא על ר' יוחנן שנים אומרים נשהית והיא טהורה ושנים אומרים נשבית והיא טמאה לא תנשא ואם נשאת לא תצא א"ר יוסי מאחר שאלו אומרים טהורה ואלו אומרים טמאה כמו שאלו אומרים נשבית ואלו אומרים לא נשבית ואלו חיים מפי' וא"כ אמאי לא מיבעי הכא נמי אילו אמרה תחילה א"א הייתי ונתגרשתי ואח"כ אמרו שנים שנתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אי הוי כהכחש עדות בתוך עדות ואנו כחיין מפי' כמו שאמר גבי שבוי'. והק"ע הקשה דאמאי לעיל גבי שבוי' מסיק דמותרת והכא קא מבעי' לי' והניח בצ"ע. אך בפשיטות ניח' דהא הבעי' של הירושלמי אי אמרינן מיגו במקום תרי ותרי. ואמרינן בכתובות (דף כג) ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם משנשאת באו עדים כו' ר' אושעי' מתני לה ארישא כו' וע"כ לא יוכל למבעי אלא באופן כגן שאמרה אשת איש הייתי ונתגרשתי במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני וא"כ העדים שמעידין שנתגרשה במקום פלוני וכן העדים שמעידין שלא נתגרשה אשה במקום פלוני אינם יודעים שהי' א"א אלא דאלו אומרים שנתגרשה אשה במקום פלוני ואלו אומרים שלא נתגרשה אשה במקום פלוני וע"כ מיבעי' לי' אי אמרינן מיגו דאי בעי לא אמרה שהי' א"א וע"כ אית לה מיגו אבל אם הי' מכחישים אותה שאלו הי' אומרים שנתגרשה ואלו הי' אומרים לא נתגרשה וא"כ שני כיתי העדים מעידים שהי' א"א ובזה לא מכחשי אהדדי וא"כ ממיל' ליכא מיגו ע"כ מבעי' לי' דוקא שאינם יודעים חזה האשה כלום אלא אם נתגרשה אשה במקום פלוני אי לא נתגרשה אשה במקום פלוני:

אבל לעיל בפ"ב דכתובות גבי שבוי' אין הטעם שאמר ר' יוסי מאחר שאלו אומרים טהורה ואלו אומרים שהיא טמאה כמו שאלו אומרים נשבית ואלו אומרים שלא נשבית שנאמנת במיגו דהא לית לה מיגו כיון שהעדים יודעים שנשבית אלא דמותרת כמו בהכחשה דעד לגבי עד וע"כ בתרי לגבי תרי נמי טהור' שאנו סומכים על השנים שאומרים שמותרת ומטעם דמוקמינן אותה אחזקת כשרות וכמו שכתב המהרי"ט בפ"ק דקידושין בכונת התוס' דקידושין (דף יב) וז"ל ואפשר לתרץ דבריהם ולומר דאם הקילו בשבוי' לפי שיש להעמיד בחזקת כשרות דאפי' נחשוב זה הקול כס' דתרי אמרין נטמאת ותרין אמרין לא נטמאת אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמא איתתא אחזקה דמה שראינו שנשבית לא בשביל כך איתרע חזקתה דמ"מ אין אנו יודעים אם נטמאת ואינה אסורה מן התורה נקיל בא"א דאי איכא סהדי דאותה אבני דכוחלא אית בה כו' אע"פ שיש שם עדים אחרים כו' דאין להעמידה על חזקת היתר שהרי יצתה מכלל פנוי' ע"ש וע"ז אמר בירושל' כיון שאלו אומרים טהורה ואלו אומרים שהיא טמא' כמו שאלו אומרים שנשבית ואלו אומרים שלא נשבית מעמידין אותה על חזקתה ה"נ באלו אומרים נטמאת ואלו אומרים שלא נטמאת מעמידין אחזקתה דבמה שנשבית לא יצתה מכלל החוק' כמו שכתב המהרי"ט ולא מטעם מיגו דהא הכא ליכא מיגו כיון שיש עדים שנשבית:

וע"כ אמר תחילה בירושל' ר' יודן בעי א"א הייתי ונתגרשתי במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני מכחישין הן אותה ופי' הפ"מ אי הוי הכחשה דעבדי אינשי דמגרשי בצנעה. ולא נראה לי דכיון שאמרו במקום פלוני והם אמרו שלא נתגרשה ודאי הוי הכחשה וכמו שהביא המ"ל ברמב"ם (פ"ט מה' אישות) שאם היו כולם במעמד א' כשנתגרשה דאות' שאומרים לא ראינו דהוי הכחשה וגם לא ניחא לי לפרש דהאי בעי' הוא אי אמרינן מיגו במקום עדים כמו דאית' בב"ב (דף לא). ע"כ נראה לי שהבעי' הוא כמו שכתב הר"ן בשבועות (דף מא) גבי ההוא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתא פלוני ופלוני כו' א"ל רבא כל מילתי' דלא רמי עלי' דאינש לאו וכתב הר"ן בשם הרשב"א דאע"ג דאמרינן בב"ב (דף קע) דצריך לברר ואם לא בירר הפסיד היינו דוקא בשטר וחזקה דחזקה מכח שטרא קא אתי אבל בב' כיתי עדים אמרינן דא"צ לברר והכא דומה לשתי כיתי עדים דטענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא מילת' יתירתא הוא דאמר הילכך אפי' באו עדים ואמרו לא הי' דברים מעולם נאמן ועיין בסנהדרין (דף כג):

וה"נ כיון שא"צ לומר באיזה מקום נתגרשה ע"כ אפי' באו עדים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני אפשר דלא הוי הכחשה. ובמ"א יתבאר בזה באורך וע"ז בעי ר' יוסי אם תאמר דהוי הכחשה אמר' א"א הייתי ונתגרשתי במקום פלוני כו' אנו כחיין מפי' אי אמרינן ק מיגו במקום תרי ותרי וכמו שביארתי ודוק:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה