אור ברסלב
נחלת יהושע סימן כג

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן כג

סימן כב

שאלה האומר לאשה התקדשי לי בפיקדון שיש לי בביתך. אי הוי מקודשת מחמת שקנה לה ביתה. או לא:

תשובה תחילה צריך אני להקדים מה שכתבתי על הקצה"ח ומזה יבואר לענין קידושין אם הוי קידושין או לא. דהקצה"ח כתב בה' מקח וממכר (סי' ר) וז"ל ונאתפקתי בראובן שנתן מתנה לשמעון שטר מתנה על ביתו. ואמר הנני נותן לך את הבית הזה. עם השטר מתנה שבתוכו מי נימא כה"ג חצירו ומתנתו באים כא' דבכה"ג אמרינן ר"פ הזורק (דף עו) חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' ומסיק דיד עבד כיד רבו, אלא גיטו וידו באים כאחת. וה"נ חצירה וגיטה באים כא' ולאחר העיון נראה פשיטא דכה"ג אינו זוכה. כיון דהחצר והשטר עדיין לא יצא מרשותו. איך יזכה המקבל. והא דאמרינן גבי גט גיטה וחצירה באים כא'. נראה דגט שאני. דגט אשה ודעבד לא בעי זכי'. שיזכה בדרך זכי' כיון דאשה מתגרשת בע"כ. ואין זכי' בע"כ, אלא ודאי דגבי אשה לא בעינן רק ונתן בידה וכן בעבד וליכא תורת זכי' בע"כ. ומה"ט נמי נראה בהא דקיי"ל כתבו על איסורי הנאה כשר. ואע"ג דליכא תורת זכי' כלל באיסורי הנאה וכמ"ש הרשב"א בתשובה (סי' תרב). וזהו דלא כדברי הריב"ש דס"ל דיש זכי' באיסורי הנאה אלא ודאי משום דגירושין בע"כ. לא בעי זכי' כלל אלא ונתן בידה כו' וכיון דלא בעינן בגט אשה ועבד תורת זכי' בשטר אלא ונתן בידה או בחצירה. ומש"ה כל שידה וגיטה באים כא' סגי לה. והוי ונתן בידה. כיון דהחצר והיד באים עם נתינת הגט כאחת. אבל במתנה דבעינן שיזכה המקבל בשטר מתנה דרך זכי'. וכל זמן שלא בא החצר לידו לא זכה בשטר מתנה. ועיין לשון רש"י ר"פ הזורק גיטה וידה באים כא'. ע"י הגט באה לה ידה ע"י נתינתו עכ"ל. והיינו משום דלא בעינן התם זכי' רק נתינה כו' עכ"ל:

ובזה יש ליישב קצת מה שקשה על הר"ן שכתב בפשיטות ר"פ הזורק דאין אשה מתגרשת באגב דבעינן ונתן בידה וליכא. והתם מדין חצירה נגעו בה כו' עי"ש. שהשיג על רש"י שכתב שיקנה מדין אגב ולכאורה קשה דאיך פשיטא לי' להר"ן מאי דמיבעי לי' בירושלמי (פ"ג דגיטין ה' ג) ר' זעירא בעי קומי ר' מנא מסר לה במוסירה מהו מדת הדין את אמר נקנה המקח. והכא את אמר הכין. או שני' היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה ע"כ. אלמא דמיבעי להירושלמי אם הגט נקנה ע"י קנינים כגון מוסירה שהפרה ניקנית בזה והגט על קרן של פרה או דבעינן דוקא בידה. וא"כ איך פשיטא לי' להר"ן דאין הגט נקנה ע"י אגב (ועיין בספרי ע"י (סי' יג) שהבאתי הירושלמי שם). ע"כ נראה לי דהטעם דהגט אינו נקנה ע"י אגב דנתינת הגט אינו בתורת זכי'. דהא כתבו על איסורי הנאה כשר. כמו דאמרינן בגיטין (ד' כ) ע"ש. ועוד אמרינן התם בעי מיני' רבא מר"ל כתב לה גט על טס של זהב, ואמר לה התקבלי גיטיך והתקבלי כתובתיך מהו. אמר לי' נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה) וכתבו התוס' שם על הבעי', דאע"ג דכתבו על איסורי הנאה כשר. היינו משום דיהיב לה מיהא כל הגט. אבל הכא לא שייכא אלא בתורת פרעון ע"ש. וע"כ כיון דלאו בתורת זכי' הוא דהא באיסורי הנאה אין בו זכי' ואפ"ה מתגרשת אלמא דעיקר הגירושין הוא הנתינה לתוך ידה וע"כ לא מהני שיהא הגט שלה ע"י קנין. דהקנין לא מהני רק מצד שזכתה בגט. אבל בגט לא מתורת זכי' הוא. וע"כ כתב הר"ן בפשיטות דלא מהני קנין אגב דהא באיסורי הנאה ודאי לא מהני קנין וכמו שביארתי במ"א הירושלמי (פ"ב דקידושין ה' א) מכרם וקידש בדמיהם מקודשת ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהם א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזילה וכמו שהבאתי בספרי ע"י (סי' ו) על המ"ל שנסתפק ברמב"ם פט"ז מה' מכירה במוכר לחבירו איסורי הנאה אי מצי להוציא ממנו המעו' וכתבתי שם כיון שכתבו התוס' בגיטין (דף מג) דאין הקנין נתפס בעבד שהוא פחות משו"פ כש"כ באיסורי הנאה ושם ביארתי דאיסורי הנאה גרע מפחות משו"פ וע"ז אמר בירושלמי מכרם וקידש בדמיהם מקודשת. וע"ז אמר ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהם. פי' כיון דאיסורי הנאה אינם נתפסים בקנין. ע"כ לא תפסי דמיהם. דלא הוי דמי קנין. כיון שאין באיסורי הנאה קנין חוץ מהני דרבינהו רחמנא שתופסין דמיהם וע"ז אמר ר' חנינא זאת אומרת שמקדשים בגזילה דכיון שאינם נתפסים בקנין ממילא הוי המעות גזל) ובנתינת הגט לתוך ידה מהני אלמא דהעיקר הוא הנתינה לתוך ידה:

והא דבעי בירושלמי מסר לה במוסירה מהו כו' היינו משום דהירושלמי לטעמי' אזיל דקאמר שם בירושל' על הקרן של פרה מתניתין כשאמר לה הרי גיטך והשאר לכתובתה נתקבלה גיטה וכתובתה כאחת אמר לה הרי גיטיך וכתובתיך כאחת. ר' זעירא בעי קומי ר' מנא מסר לה במוסירה מהו כו' וע"כ כיון דמיבעי לי' בירושלמי אם אמר לה הרי זה גיטיך וכתובתיך דאפשר דלא מהני אלמא דבעינן בדרך זכי' דוקא (וכן בכתבו באיסורי הנאה אמרינן בירושלמי והבאתי בספרי (סי' ו) כתבו על דבר שהוא איסורי הנאה כו' מאן דאמר מגורשת מקודשת איסורי הנאה מדבריהם ומ"ד אינה מגורשת אינה מקודשת איסורי הנאה ד"ת. וע"כ כיון דלא פשיטא לי' להירושלמי אם כתבו על איסורי הנאה אם כשר. וא רבא מסקנת הירושלמי דבאיסורי הנאה ד"ת אינה מתגרשת וע"כ קאמר בירושלמי ר' זעירא בעי מסר לה במוסירה מהו. וע"כ ניחא הא דסמיך הא דמיבעי לי' ר' זעיר' להא דאמ' תחילה אמר לה הרי גיטיך וכתובתיך כאחת. וכמו שביארתי דכיון דבעינן בדרך זכי'. ע"כ אפשר דמהני מסר לה במוסירה.

[ובירושלמי (שם) לית הדא פליגא על רב דרב אמר דברי ר"מ המקדש בחמץ משש שעות ולמעל' לא עשה ולא כלום וכתב הק"ע כתב הר"ן פ"ב דגיטין שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר משמע בכל איסורי הנאה קאמר מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם. וצריך שריפה הגט בטל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ע"כ. וקשה דמאי פריך הש"ס מחמץ דילמא שאני חמץ דצריך ביעור מן העולם כו' ע"ש ולא קשה מידי דהא דכתב הר"ן היינו דווקא בגט דכל העומד לשרוף כשרוף דמי. ואותיות פורחות באויר. וכמו שכתב הב"ש באה"ע (ס' קכד) אבל אם קידש בחיטי קורדנייתא מה נ"מ בין איסורי הנאה שעומד לשרוף לשאר איסורי הנאה. והא שהקשה בירושלמי היינו כמו דלא הוי קידושין. בחיטי קורדנייתא. אלמא דלא הוי נתינה. והכא נמי בגט בעינן ונתן. וע"ז משני דתמן בגופו קידש כו'. ועיין מה שכתבתי בספרי עמק יהושע (ס' ו) באורך על הירושלמי הזה. גם מה שכתב שם הק"ע וא"ת מה הוא איסורי הנאה שאינו צריך ביעור שריפה או קבורה כו' ע"ש גם בזה שגה. דלא אמרינן כל העומד לשרוף. אלא דוקא באיסורי הנאה של שריפה. אבל לא בסתם איסורי הנאה והא. דבעי קבורה' היינו שלא יבוא לידי תקלה:

ובזה יתיישב מה שפסק הש"ע באה"ע (ס' קכד ס' א) כתבו על איסורי הנאה כשר שהא בירושלמי אמרינן דדוקא באיסורי הנאה דדבריהם אבל באיסורי הנאה ד"ת פסול. כמו שהבאתיו בספרי (ס' ו) ע"ש, והרשב"א בתשובה (ס' תרג) נסתפק אי תלמודא דילן פליג על הירושלמי, וא"כ אמאי פסק בש"ע שכתב על איסורי הנאה כשר, ולא מפליג בין איסורי הנאה דדבריהם לאיסורי הנאה ד"ת:

אך לפי מה שכתבו התוס' בגיטין (ד' כ) דהתקבלי גיטיך והתקבלי כתובתיך גרע טפי מאיסורי הנאה, וא"כ כיון דפשיט לי' ר"נ דנתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה, ע"כ פסק דכתבו על איסורי הנאה כשר, אפי' באיסורי הנאה ד"ת, והירושלמי שמחלק לטעמי' אזיל כדבעי לה בירושלמי. אמר לה הרי גיטיך וכתובתיך כאחת כו':

ובזה יתיישב מה שהאריך הפ"י בהא דאמר בגיטין (ד' כ) בעי רמי בר חמא הי' מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו, והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי' אקני לה דמשמע שצריך להקנות העבד בקנין בפני עצמו, והביא הפ"י מה שכתב הרשב"א והוכיח מהירושלמי דבמסירת הגט שעל העבד ממילא זכתה ע"ש שהאריך ועפ"י מה שביארתי אין ראי' מהירושלמי דלטעמי' אזיל דמסירת הגט הוא מטעם זכי', וע"כ ממילא זכתה העבד, וע"כ מיבעי לי' בירושלמי אי מסר לה במוסירה, דאפשר דמהני אם הקנה ע"י קנין, וכן ע"י אגב, אבל הר"ן לטעמי' שסובר דבשיטת הש"ס דילן דלא מהני מטעם קנין, וכמו שביארתי דלאו מחמת זכי' הוא אלא מחמת נתינה. וא"כ איך זכתה בהעבד כיון דלא הוי מחמת זכי', והא שצריכה לקנות העבד הוא בתורת זכי' וע"כ הביא הב"י בשם הר"ן שצריך להקנות בפירוש ועיין בפ"י]:

ובזה הי' אפשר ליישב קצת מה שיש לדקדק על הר"ן (בפ"ק דגיטין) שכתב וז"ל בגט פשיטא דמעמד שלשתן לא מהני דלא תקינו מעמד שלשתן. אלא במידי דזכות אבל במידי דחובה לא. אבל ג"ש צריך תלמוד. אמאי לא מהני מעמד ג'. שעשו בו חכמים שאינו זוכה כזוכה. אלא כאן יש ללמוד דלא תקנו מעמד ג'. וטעמא דמילתא משום דבשלמא בדבר שגופו ממון איכא למימר דכיון דמצי זכי לנפשי' תקינו רבנן דלזכי' לחברי'. אבל בדבר שאין גופו ממון כשטר דלא מצי זכי בי' לא תקנו רבנן דלזכי' לחברי':

ולכאורה יש להקשות דהא הר"ן כתב (בר"פ הזורק) דע"י קנין אגב אינה מגורשת. וא"כ בלא"ה לא מהני ע"י קנין. וכן מצאתי להאחרונים שהניחו הקושי' בצ"ע. ולפי מה שביארתי הי' אפשר ליישב קצת שהר"ן סובר דאם הי' מתקנים מעמד ג' אפי' בשטרות הי' מועיל בגט אם הי' זכות דהא הלכתא בלא טעמא היא כמו דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף יד) דעשו כמאן דמטי לידי'. ולאו בתורת קנין הוא. דהא אמרינן בב"ב (דף קמח) דאם אמר תנו הלואתי לפלוני הלואתי לפלוני ואע"ג דליכא בברי כו'. הלואה איתא בברי כו' דאמר ר"ה א"ר מנה לפלוני בידך תניהו לפלוני במעמד ג' קנאה אלמא אע"ג דהלואה ליתא בקנין וכמו שכתבו התוס' בב"ב (דף עז) דאגב קרקע נמי לא נקנה רק מכח תקנת חכמים בהרשאה. ואפ"ה במעמד ג' נקנה. אלמא דשוינהו כמאן דמטי לידי'. וע"כ אפשר דבגט נמי אע"ג דכתבו על איסורי הנאה כשר. ולא שייך בי' זכי'. אפ"ה מהני במעמד ג' ואע"ג דהשתא מפרשינן מילתא דרב והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית. אפ"ה מעמד שלשתן לאו בתור' קנין הוא אלא כמאן דמטי לידי':

ויש לבאר עוד דבס' א"מ הקשה דלדעת רש"י דהגט נקנה באגב א"כ אמאי אמרינן בגיטין (דף כא) אין כותבין על המחובר והטעם הוא משום דמחוסר קציצה. הא האשה יכולה לקנות הגט כשהוא מחובר ע"י חזקה דאלים טפי מקנין אגב. וא"כ אינו מחוסר קציצה כלל. ולי נראה דאפשר לומר במה שכתב רש"י דגט נקנה באגב היינו דוקא ע"י אגב. דגט הוא לא מתור' קנין שהיא קונה את עצמה אלא מתור' שהוא משלחה ומגרשה. וע"כ דוקא בקנין אגב שזהו קנין מתור' המקנה ולא מתור' הקונה. והראי' דאין אגב יכול להיות בדבר של הפקר. והעיקר בגט הוא מצד המגרש. ועיין בקצה"ח ס' ערה ממה שהוכיח לו גדול א' דבעינן דעת מקנה מהא דבעי בפ"ק דקידושין שדה לאחר כו' ואף שהקצה"ח הכריע דאגב מהני אפי' בדבר של הפקר אינו מוכרע כמו שהארכתי בזה לעיל בתשובה (סי' כ) וע"כ מהני אגב גבי גט. משא"כ חזקה דהעיקר הוא מצד הקונה שהוא העושה החזקה. וע"כ לא מהני חזקה גבי גט. אפי' לדעת רש"י והראי' דבעי בירושלמי מסר לה במוסירה מהו מדת הדין את אמר נקנה המקח. והכא את אמר הכין. או שני' היא דכתיב ונתן בידה. ואמאי לא מיבעי' לי' אם קנה הפרה במשיכה אם נקנה הגט. אלא ודאי דהבע' הוא דוקא במוסירה. דוהו דוקא מכח המקנה אבל במציאה ובנכסי הגר אינו קונה כמו דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף ח) מוסיר' מחבירו קנה במציאה ובנכסי הגר לא קני דמאן מסר לו דלקני' אבל במשיכ' קני אפי' במציא' כמו שכתבו התוס' בב"ב (דף עו) וע"כ במשיכה כיון שזהו מחמת הקונה. ע"כ בודאי דלא מהני בגט. דהא בגט הוא דוקא מצד הבעל דהא לא בעינן רצונה וכה"ג אמרינן בפ"ק דקידושין (דף ז) ושלחה ולא שתשלח את עצמה:

והקצה"ח כתב הטעם דאין כותבין במחובר לקרקע אע"ג דאפשר לקנות ע"י חזקה. הוא מחמת דהוי כמו טלי גיטיך מע"ג קרקע וע"ש בקצה"ח שרוצה לומר מטעם זה. דבעבד יכול לכתוב הג"ש במחובר משום דבעבד מהני טלי גיטיך מע"ג קרקע דהא אם נתן גט בחצירו והקנה לה החצר לא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע כיון דמקנה לה החצר עם הגט. א"כ בעבד דקני לי' גופי' אפי' נטל העבד, מע"ג קרקע אעפ"כ כיון דקנה לי' גופי'. ואח"כ כשמשחררו הוי כמקנה לו החצר והשטר שיחרר מונח בו. ע"כ לא הוי טלי גיטיך מע"ג קרקע. והא דאמרינן בגיטין (דף ט) דבזה שוה גיטי נשים. לשיחרורי עבדים היינו דוקא אם משחררו ע"י אחר ובזה יתיישב מה שהקשה הט"ז והביאוהו השעה"מ בהלכות עבדים על מה שהטור הביא הדין דאין כותבין במחובר בשם הרמב"ם ולא הביא הגמ' דגיטין (דף ט) דמהגמ' אין ראי' דשם מיירי אם משחררו ע"י שליח. וע"כ הוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע אבל ע"י עצמו איפשר דכותבין במחובר דלא הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע. והא דגמרינן לה לה מאשה היינו משום דבאשה שייך מי שאינו מחוסר אלא כתיבה וקציצה ונתינה. משא"כ בעבד אם משחררו ע"י עצמו. אבל כיון שהרמב"ם גמר לה מדכתיב בעבד עצמו ונתן. וכמו שכתב הרמב"ם פ"י מה' שיחרורי עבדים. א"כ ע"כ דבעבד אמרינן נמי מי שאינו מחוסר אלא כתיבה קציצה ונתינה. ע"כ דבעבד נמי פסול טלי גיטיך מע"ג קרקע וע"כ הביא בשם הרמב"ם דווקא:

ובזה נ"ל ליישב דעת רש"י שכתב בגיטין (דף עו) זיל אמרו לי' לקני' לההוא דוכתא דיתיב בה גיטא ותיזיל איהו ותיחד ותיפתח. ופירש שם רש"י דתקנה מטעם אגב ע"ש ותמהו האחרונים דאמאי לא פירש בפשיטות מטעם חצר כמו דאמרינן בגיטין (ד' כא) כתב לה גט ונתנו בחצירו. וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו. דלפי מה שביארתי איפשר לומר דהיינו דוקא אם הקנין בחצר מחמת השטר. וע"כ הוי הקנין בחצר מחמת הבעל. דהא בהפקר לא מצי קנו בשטר. וע"כ זכתה בגיטה מטעם חצר. אבל הכא דאמר תיזיל ותיחד ותיפתח דקנתה בחצר מטעם חזקה. וחזקה קונה בנכסי הפקר וא"כ ליכא נתינה מחמת הנותן. ע"כ פירש רש"י שהקנה לה הגט אגב קרקע וזה לא מהני בהפקר ומה שהביא הקצה"ח ראי' מהרשב"א שכתב בב"ק (ד' מט) גבי המחזיק בשטרותיו של גר כו' דמאן דמחזיק בנכסי הגר קני השטר מחמת אגב ע"ש. אלמא דאגב קונה בנכסי הפקר היינו מטעם דהתם לא בעי למימר אגב וקני דשטרא אפסרא דארעא הוא כמו שכתבו התוס' בגיטין (דף כב) בד"ה החזיק בזרעים קנה עציץ דבשטר לא בעינן אגב משום דשטרא אפסרא דארעא הוא וע"כ פירש"י מטעם אגב. ועיין בתוס' גיטין (דף עז) שכתבו ולא הוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאלו נתנו לה:

ונ"ל להביא ראי' דלא אמרינן גיטו וי"ו באים כא' אלא דוקא גבי גט אבל לא בשאר קנינים דהא אמרינן בגיטין (דף לט) ר"ש אומר משום ר"ע יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר בה ת"ל והפדה לא נפדתה לומר לך שטר גומר בה ואין הכסף גומר בה. ורבנן דאתי ממחוזא אמרי אמר ר' זירא משמי' דר"נ הלכה. וכי אתא לסוריא אשכחתי' לר' חייא בר אבין אמר לי איזי גופא דעובדא היני הוי א"ל ההוא אמתא דהוי מרה שכ"מ אתי בכי' קמי' א"ל עד אימתי תשתעבד ותיזל ההיא איתתא אתא שקל כומתא ושדא בה א"ל זיל קני הא וקני נפשיך אתא לקמי' דר"נ א"ל לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דהלכה כר"ש. ולא היא אלא משום דהוי כליו של מקנה ופירש"י מאן דחזא סבר משום דהלכ' כר"ש כו' ולא אמר כלום דר"נ להתיר' לישראל קאמר כר' שמעון אבל מידי שיעבוד יצאת. ויש לדקדק דהא לא עשה ולא כלום משמע שלא עשה כלל ועוד כיון שיצאת מידי שעבוד אמרינן בגיטין (דף לח) עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותבין לו ג"ש והטעם דכיון שאינו יכול להשתעבד בו ע"כ כופין אותו לכתוב לו ג"ש כדי שיתחייב במצות:

ולכאורה הי' אפשר לומר דלכך לא עשה ולא כלום דכיון דסבר כר"ש דאמר אין הכסף גומר בה ורק יצאת מידי שעבוד אבל עדיין אסור בבת חורין ע"כ ה"מ אם נותנים לרבו כסף אבל הכא הי' בכליו של מקנה דשקל כומתא ושדא בה ואמר לה זיל קני הא וקני נפשיך ע"כ לא עשה ולא כלום דהא ליכא למימר גיטו וידו באים כא' דהא הגוף עדיין לרבו וע"כ כיון שלא קנתה את הכומתא איך תקני לנפשה. ודוחק לומר דלמ"ד בכליו של מקנה היינו דבההיא הנאה דמקביל מיני' גמר ומקני' כמו שכתב הר"ן בפ"ק דקידושין אע"ג דסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר הוא ע"כ אפילו לא קנה מחמת שכל מה שקנה עבד קנה רבו נמי מהני. ועיין בספ"ה דנדרים (דף מז) מאן לימא לן דאי תפיס לא מתפיס ובפ"ק דב"מ (דף ז) ש"מ האי סודרא כיון דתפיס בי' שלש על שלש קרינן בי' ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי וקני. והכי משמע לכאור' בירושל' (פ"ק דקידושין ה"ג) פלונית שפחתי עושה אני לה כתב שלא תשתעבד ר' אלעזר ור' שמעון בן יקום ר' יוחנן אמר' לא הכל ממנו לשעבד בני' מה הם עבדים מה שייר מעשה ידי' ר' אבא ור' יוסי תריהון אמרין דרבי היא דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו. וכתב הפ"מ ובבבלי פ' השולח (דף מ) קאמר ר' יוחנן התם כופין את היורשין וכותבים לה גט שיחרור אמר לפניו ר' אמי ור' אסי אי אתה מודה שבני' עבדים:

והנה הפ"מ שגה בזה וגם לא ביאר כל הצורך. והפי' הוא ששאל בני' מה הם ומה שעשה לה הכתב שלא תשתעבד אם הכוונה היא שתצא לחירות ובני' בני חורין. והשיב שבני' עבדים ומה שייר בה מעשה ידי' פי' שלא תשתעבד וע"ז אמר ר' אבא ור' יוסי דאתי כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו. ופריך ולית לי' לרבנן אדם משחרר חצי עבדו אית לן בעבד של שותפות אבל בעבד שהוא כולו שלו שני' היא שהוא כמזכה מימינו לשמאלו (פי' כיון דאינו משחררו לגמרי א"כ ליכא למימר בזה גיטו וידו באים כא' וא"כ מה שקנה עבד קנה רבו) ופריך ולית לי' לרבי שהוא כמזכה מימינו לשמאלו (כי' דאיך משחרר חצי עבדו הא מה שקנה עבד קנה רבו וא"כ איך משחרר חצי עבדו) וכן הקשו התוס' בגיטין (דף כג) בהא דאמרינן התם עובר ירך אמו הוא ונעשה כמו שהקנה לה א' מאברי'. וכתבו התוס' תימא לר"י היתה עוברה איך זכתה לו אע"ג דירך אמו הוא כו' ואפי' שיחרר כולה חוץ מידה לא הי' לזכות לו דכשמשחרר כולה יש לה כח לזכות משום דגיטה וידה באים כא' כדאמרינן בפ"ק דקידושין וע"ז פריך ולית לי' לרבי שהוא כמזכה מימינו לשמאלו ומשני אית לי' במזכה ע"י אחר. ופריך ולית לי' לרבנן במזכה ע"י אחר. ומשני קסבר הראוי לזכות לעצמו זוכה ע"י אחר וכל שאינו ראוי לזכות לעצמו אינו זוכה ע"י אחר (פי' כל היכא דאיהו מצי עביד שלוחא דידי' מצי עביד וכל היכא דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד):

וע"ז קאמר ר' אבא ור' יוסי דאתי כר' דאמר אדם משחרר חצי עבדו אבל בלא"ה איך קנתה הכתב שלא תשתעבד כיון דליכא למימר בזה גיטו וידו באים כא' וכל זה הוא לשיטת הירושל' שהי' ע"פ השטר דקאמר פלונית שפחתי אני עושה לה כתב שלא תשתעבד וע"ז קאמר דאתי כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו, אבל לשיטת הש"ס דילן בגיטין (דף מ) דאמרינן התם כי אתא ר"ד אמר ר"י מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה, דהטעם משום מצוה לקיים דברי המת ע"כ יכול לצוות שלא ישתעבד בה אבל בירושלמי דמיירי בשטר, ע"ז אומר דאתי כרבי דאדם משחרר חצי עבדו דאל"כ איך נתן להכתב שלא תשתעבד הא ליכא למימר בזה גיטו וידו באים כא' ולפי"ז אפשר לומר דע"כ אמרינן בגיטין (דף לט) בההיא דשקל כומתא ושדי בה א"ל קני הא וקני נפשיך ואמר ר"נ דלא עשה ולא כלום ומאן דחזא סבר דהלכ' כר"ש דאין הכסף גומר בה וכיון דאינו גומר בה ע"כ לא עשה ולא כלום אפי' לענין שיעבוד נמי דהא העבד אינו קונה כלל הכומתא דהא אין העבד יכול לקבל מתנה מרבו וכמו שכתבו התוס' בקידושין (דף כד) דאם נתן מתנה לעבדו לא קנה כלל:

וכמו דאמרינן בירושל' (פ"ק דקדושין ה"ג) פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר מאחר לרבו מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו מחלוקת ר"מ וחכמים, אומר הא לך כסף זה ע"מ שלא יהי' לרבך רשות בו זכה בהם העבד זכה בו רבו דברי ר"מ, וחכ"א זכה העבד לא זכה בו רבו מה צריכ' לי' מרבו לאחר מאי כשם שהעבד זכה מאחר לרבו כך הוא זוכה מרבו לאחר. ועפ"ז מיושב מה שהקש' השעה"מ על הריטב"א בה' עבדים שכתב דלזכות לאחרים עדיפא מזכי' לעצמו מהא דנדרים (דף פח) דאשה זוכה לעצמה מיד הבעל ואעפ"כ לא יוכל לזכות ע"י העירוב ע"ש דמהירושל' משמע כדעת הריטב"א דלזכות לאחרים עדיף טפי דקאמר דמרבו לעצמו לא מהני ומרבו לאחר מיבעי לי' ואפי' אי אמרינן דע"מ שתצא לחירות מהני, היינו משום דהעבד נמי לא קנה כלל. וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דקידושין (דף כד) דזה. מקרי ע"י אחרים דהא העבד נמי לא קנה אלא שיתן לרבו ויצא לחירות אבל הכא קאמר לי' קני הא וקני נפשך, אלמא דבתורת קנין הוא ועוד לר"א אליבא דר"מ ע"מ שתצא לחירות נמי לא מהני וגיטו וידו באים כאחת נמי ליכא למימר דהא לר"ש אין הכסף גומר בה אעפ"כ לא נראה לי כלל לפרש באופן זה דכיון דאף לר"ש שאומר דאין הכסף גומר בה אעפ"כ יוצא מידי שעבוד ומעשה ידיו לעצמו א"כ אמאי לא יהי' לו יד לקנות הכומתא. וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף עז) בד"ה ידה גופא מי קני לי'. והקשו התוס' וא"ת חצירה נמי לא קני גופה אלא פירי ויש לומר כיון דקנוי' לו לפיר' הוי כאלו קנוי לו גוף החצר אבל מעשה ידי' מעלמ' קא אתי ועוד דהחצר קנוי לו בע"כ של אשה אבל ידי' אינם קנוים לו בע"כ דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה:

ובזה אפשר ליישב מה שהקשה המ"ל בה' עבדים על הירושל' (פ"ז דגיטין) ר' שמעון בן יקים אעיל עובדא קומי ר' יוחנן מהיום ולאחר מיתה מתנתו מתנה כו' מכיון שאמר מהיום מתנה גמורה היא לאיזה דבר כתב לאחר מיתה לשייר לו אכילת פירות. ובגיטין מכיון שכתוב מהיום גט כריתות הוא לאיזה דבר כתב לו לאחר מיתה לשייר לו אגופה א"ר בון בר כהנא קומי ר' אילי לשייר לו מעשה ידי' א"ל לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידי' לזה כו' אף בגט שיחרור כן הרי גט שיחרורך מעכשיו ולאחר שלשים יום ע"ד דרבי כו' והקש' המ"ל אמאי לא נימא ה"נ גופה מהיום ופירי לאחר זמן ותירץ דלא מצינו ג"כ עבד לזה ומעשה ידיו לזה. ולכאורה מצינו כה"ג בב"ק (דף צ) המוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו שלשים יום אך יש לומר דלא שכיח הוא:

אך לפי מה שביארתי אפשר לומר כיון דלענין חצר אזלינן בתר פירות וכמו שכתבו התוס' וא"כ איך אפשר לומר שמקנה לו גוף מהיום ופירי לאחר זמן דא"כ איך מקבל גיטו כיון דעדיין הוא לפירות לרבו ולענין אשה כתבו התוס' דהיינו משום שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אבל בלא"ה כיון שמשועבדת למעשה ידי' אין לה יד וזהו דוקא כיון דקנוי לרבו למעש' ידיו אבל הכא שיוצא לשיחרור למעשה ידיו ואילו אחר הי' נותן לו יש לו קנין כיון דאינו משועבד לרבו למעש' ידיו וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף סו) ד"ה ועבדים שקנו עבדים דמשכחת לה במפקיר עבדו ע"ש. והכי נמי משמע בפ"ק דב"מ (דף יא) עישור שאני עתיד למוד נתון כו' ומקומו מושכר לו אלמא דאע"ג שהוא בתורת שכירות אפ"ה קונה לו מתורת חצר וההיא דירושל' לעיל אפשר לומר הא דקאמר מה שייר בה מעשה ידי' היינו שלא יטריחוהו במלאכות כבדות. והר"ן כתב בגיטין ומשום מצוה לקיים דברי המת אסור להשתעבד בה ומעשה ידי' לא פקע, אלמא דאפי' למעש' ידי, נמי לא שיחררה לגמרי וע"כ ליכא למימר בה גיטו וידו באים כא':

ע"כ נ"ל לבאר הסוגי' דגיטין (דף לט) באופן אחר, והוא שיש ב' ענינים דהיינו מה שהוא בדרך קנין וגט כריתות ושיחרורי עבדים. והנה גט אשה ושיחרור עבדים אינו בתורת קנין שמקנה נפשה או שמקנה את העבד לעצמו דהא יכול לגרש או לשחרר בע"כ, אלא ודאי דלאו בתורת קנין הוא אלא כך גזירת הכתוב שאם יגרש את האש' או ישחרר את העבד הותר אפי' האיסור ג"כ אלא דבעינן שיתן לידה או ליד העבד את הגט או את השיחרור. וע"ז משני בגיטין (דף עו) אהא דהוי קשי' לי' דהא כל מה שקנה עבד קנה רבו וע"ז משני גיטו וידו באים כאחת, משא"כ מה שהיא בתורת קנין לא נוכל לומר גיטו וידו באים כא' וא"כ איך נוכל לומר שיזכה את החצר ע"י השטר המונח בחצר כיון דעדיין לא קנה את החצר א"כ אינו מונח השטר בחצירו וכמו שכתב הקצה"ח. והנה בקנין כסף נוכל לומר או שמטעם קנין הוא כמו בכל הקניני' וכמו שביארתי לעיל (סי' כ) על הירושל' ר' ירמי' בעי קומי ר' זעירא הילך כסף זה שתצא שדך לחירות (נ"ל שב"ל שיצא עבדך לחירות. וכן הגיה הק"ע דלא כהפ"מ) וע"ש מה שביארתי על הירושל' וא"כ הא דיוצא בכסף הוא מטעם קנין או שגזירת הכתוב הוא שיצא ע"י כסף כמו שיצא ע"י שטר וע"כ נ"ל שיש חילוק בזה בין רבנן לר"ש דלרבנן דסברי שהכסף מתיר את האיסור ג"כ ויליף מהא דכתיב והפדה לא נפדתה הוא בתורת שילוח כמו בשטר אבל אי אמרינן דלא ילפינן מהא דכתיב והפדה לא נפדתה וכמו דאמרינן בגיטין (דף לט) ושם ר' שמעון אומר משום ר' עקיבא יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר בה כו' לומר לך שטר גומר בה ואין הכסף גומר בה א"כ הא דיוצא בכסף הוא מידי דהוי אכל קנינים שבכסף ועי' רש"י ד"ה אורע' ודוק:

וכה"ג אמרינן בירושל' (פ"ז דגיטין ה"ה) היוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום יאוש בניו ב"ח אמר ר' יוסי בר' בון לא מסתבר' חילופין היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה בני' ב"ח והיוצא משום יאוש הואיל ולא שיחררתו התור' בני' עבדים. פי' היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה שכתוב לענין שיחרור גופא ע"כ בני' ב"ח שמתיר את האיסור ג"כ אבל היוצא משום יאוש הואיל ולא שיחררתו התורה דהיינו מכח שיחרור אלא מידי דהוי אכל יאוש דעלמא ע"כ בני' עבדים ואינו מתיר רק הממון כמו בכל יאוש והפקר. והשתא ניחא דע"כ אמר ר"נ לא עשה ולא כלום דכיון שסובר כר"ש דאין הכסף גומר בה והא דכסף קונה הוא רק מטעם קנין שמקנה את העבד לעצמו ולא משום שיחרור דהא אינו מועיל רק להממון ולא להאיסור וע"כ כיון שאינם רק מטעם קנין ע"כ לא עשה ולא כלום כיון דעדיין היא שפחתו איך תקנה הכומתא וכ"ת מטעם גיטו וידו באים כא' ה"מ לגבי שיחרור אבל לגבי קנין ליכא למימר הכי וכמו שביארתי. וע"כ ניח' שפיר הא דלא עשה ולא כלום אפי' לענין שיעבוד נמי וא"כ מוכח לפ"ז דלא אמרינן גבי קנין גיטו וידו באים כא':

והכי משמע בירושל' (פ"ק דקידושין) בכסף ר' ירמי' אמר מאחר לרבו הא מרבו לאחר לא א"ר זעירא אפי' מרבו לאחר הא מרבו לעצמו לא. ולכאורה קש' כיון דאמרינן דיוצא בכסף א"כ אמאי אינו יוצא אפי' מרבו לעצמו וכ"ת כל מה שקנה עבד קנה רבו אמאי לא נימא דגיטו וידו באים כא' כמו בשטר דתנן בקידושין (דף כב) ובשטר ע"י עצמו אלא ודאי דר' זירא לטעמי' בגיטין (דף לט) דר' זירא משמי' דרב נחמן אמר הלכה כר"ש וע"כ אינו יוצא רק מטעם קנין וע"כ מרבו לעצמו לא דכל מה שקנה עבד קנה רבו ולא אמרינן בזה גיטו וידו באים כאחת כמו דלא אמרינן בכל הקנינים גיטו וידו באים כאחת וכמו שביארתי וע"כ דוקא מרבו לאחר דס"ל בכליו של מקנה. וכמו דאמרינן בגיטין (דף לט) ולא היא אלא משום דהוי בכליו של מקנה (ואפשר דס"ל דמטבע נעשה חליפין. ועיין בירושל' (דקידושין פ"ג) ר' בא בשם רב והוא שיחדה לו סלע במגדל במה קידש' כההיא דתנינן תמן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו והכא נמי זכה בסלע שבמגדל במה שדיבר עלי' לשלטון וכתב ע"ו הרשב"א דכיון דאפליגו רב ולוי בב"מ (דף מה) דחד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין שמא רב הוא דאמר נעשה חליפין כדמוכח הכא בירושלמי:

וכ"ת הא מ"מ כיון שהאחר זוכה לעבד. א"כ איך יוצא בזה. דהא כל מה שקנה עבד קנה רבו. וא"כ לא יצא עדיין מרשותו זה אינו דהא בכה"ג מהני נמי ע"י אחר לרשב"א בקידו' (ד' כ"ג) דגמר לה לה מאש' מה אשה עד שיוציא גט כו' אף עבד נמי עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו. ועוד אפשר לומר כמו שהביא השעה"מ מה' עבדים שהביא מה שכתב הריטב"א וז"ל ומיהו צריך תלמוד הרב שנתן מתנה לעבדו. וזכה לו ע"י אחר. אם זוכה בה לגמרי. דומי' דאשה. או דילמא אין קנין לעבד בלא רבו. אפי' במתנה שזכו לו אחרים מיד רבו ומסתבר לי דבהא נמי אין קנין לעבד כו' וע"ש ומדברי המרדכי שכתב משם הר' אלחנן ואם הבעל נתן מתנה לאשתו קנתה כו' ואומר הר' אלחנן דההיא יש לדחות. דמזכה לה ע"י אחר דכה"ג מהני אפי' בעבד. מבואר שחילק על הריטב"א וס"ל דהרב שזיכה לעבדו ע"י אחר מהני. וע"כ מהני אם נותן הכסף לאחר דבהא קני העבד. או איפשר שהאחר מקבל לעצמו. ובההיא הנאה משחרר לעבדו. וכמו דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ז) תן מנה לפלוני כו' ע"ש. אבל בכסף ע"י עצמו ודאי לא מהני לדעת הירושלמי. אע"פ דבשטר מהני אלא ודאי דר' זירא לטעמי' דבכסף הוא מטעם קנין וכל שהוא מטעם קנין לא אמרינן דבאים כאחת ובשטר שאני שהוא בתורת שיחרור. ומהני אפי' באיסורי הנאה ע"כ לא אמרינן בזה גיטו וידו באים כאחת וע"כ אמר ר' זירא בכסף מאחר לרבו. הא מרבו לאחר לא. א"ר זעירא אפי' מרבו לאחר הא מרבו לעצמו לא. דכל שהוא מטעם קנין לא אמרינן בזה דבאים כאחת וכמו שכתב הקצה"ח ודלא כתשובת מהרי"ט (סי' סה) שהביא שם א' מגדולי החכמים שרצה לבטל המתנה מטעם זה שכתב הרשב"ם. דחצר של נפקד אינו קונה. דה"ל רשות המפקיד:

וכתב כיון דהמפקיד מקנה הפיקדון. א"כ נימא דחצירו ומתנתו באים כא' כמו שאמרו ר"פ הזורק דגיטה וחצירה באים כאחד שכבר ביארתי דבכל דבר שהוא מטעם קנין לא אמרינן דבאים כאחת.

ועוד יש להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ה דנדרים ה' א) ר' יוחנן בשם ר' ינאי השותפים קונים זה מזה בחצר וחייבים זה בנזקי זה. א"ר בון בר כהנא באומר צבור ואקנה (צ"ל ותקנה) אבל אם ציבורין. לא קנה עד שיטלטל והנה הפ"מ פי' בדוחק. ונ"ל דהפי' הוא שכבר ביארתי בספרי עזי (דף יא) דבחצר השותפין בשעה שכל א' משתמש הוא שלו וכמו שהאריך בזה הר"ן במס' נדרים (דף מה) וע"כ אם הי' צבורין מתחילה לא קנה מטעם חצירו. דכיון שהראשון נשתמש בה מתחילה ונעשית חצירו. וא"כ איך יהי' חצירו של השני במה שזה מקנה לו חפצו והוא משתמש בה עכשיו ונעשית חצירו דכיון דלא הוי עדיין חצירו. א"כ אין החפץ נקנה לו בזה. ולא אמרינן דע"י החפץ נעשית חצירו דבשעה שמניח בה חפצו הוי החצר שלו. וע"כ קנה החפץ. וגיטו וידו באים כא'. כמו דאמרינן גבי גיטו ומתנתו. דכל שהוא מטעם קנין לא אמרי' דבאים כאחת. אבל אם אמר לו צבור וקנה. וא"כ התחיל תחילה להכניס החפץ. ונשתמש בה תחילה. א"כ ממילא הרי החפץ ברשותו דבכל מקום שהוא מהלך הוא שלו. או שהפי' הוא עד שיטלטל עד שימשוך אבל ע"י החפץ בעצמו. אינו קונה ובש"ס דילן בב"ב (דף פד) אמרינן חצר השותפים קונים זה מזה ומוקי לה במודד לתוך קופתו ועיין בר"ן פ"ק דקידושין (דף ח) גבי הא דהתקדשי לי במנה כו' בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו. ובמה שכתבו התוס' שם אלמא דלא אמרינן גבי קנין דמתנתו וחצירו באים כא'. והכי משמע נמי ממה שכתב הש"מ בפ"ק דב"מ (דף יא) וז"ל וא"ת א"כ למה הוצרכו לתקן משיכה ומסירה בסימטא. יקנה בד' אמות יש לומר דלא אמרו ד' אמות. אלא כשעומד ונותן לו בתוך ד' אמותיו דאם קדם כלי לא זכה לו. לפי שמקומו של כלי קנוי' לבעל הכלי. והא דפיאה ומציאה שכבר קדמו לי' פיאה ומציאה. התם משום דאין להם בעלים והילכך המוצא זוכה בכלי. ובד' אמותיו כאחת והשתא אי אמרינן דבמתנה נמי באים כאחת כמו גבי גיטו וחצירו. א"כ ה"נ שמקנה לו החפץ. נימא שהחפץ והד' אמות באים כאחת, דכיון שמקנה לו החפץ, א"כ החפץ שלו מונח בד' אמותיו אלא ודאי דלא אמרינן בכה"ג, גבי קנינים דבאים כאחת, ואע"ג דאמרינן בב"ק (ד' סז) מיתבי הגנב והמן והאנס הקדישן הקדש, ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר כו' אמרי התם איכא שינוי השם מעיקרא טבלא והשתא תרומה. מעיקרא חולין והשתא הקדש. אלמא דאמרינן דחל ההקדש והתרומה מחמת דהוי שינוי השם בב"א דכיון דהוי הקדש. ע"כ הוי שינוי השם וקונה ההקדש. ולא אמרינן דאדרבא כיון דיאוש לחודי' לא קני ממילא לא הוי הקדש. התם שאני שהחסרון מחמת גוף הדבר ולא מחמת כח הקונה שבקנין לא מהני יאוש בלחוד. וע"כ אמרינן דשינוי השם וההקדש. באים כאחת. להיות הקדש משא"כ בכל הני שביארתי שהחסרון מחמת קנין של המקבל. וע"כ כיון דלא קנה המקבל החצר. איך איפשר שיקנה החצר ע"י שטר המונח בחצר להיות החצר שלו משא"כ בהקדש שהכל בא מכח המקדיש שהוא עושה ההקדש ושינוי השם כאחת. ודמי קצת לגט שהכל בא מכח המגרש לחוד. משא"כ אם מקנה לו. החצר ע"י השטר, שצריך הדבר לקנות ע"י חצירו של המקבל, וכל כמה דלא מטא לחצירו לא קני, וא"כ איך יזכה השטר ע"י החצר, כיון שהחצר בעצמו עדיין לא נקנה לו:

[ויש עוד להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"א דקידושין ה' ג) הרי את בת חורין וולדי עבד, ולדה כיוצא בה דברי ר' יוסי הגלילי, וחכ"א לא עשה כלום, אמר ר' לעזר כך פירשה ר' הושעי' כו' שניהם ב"ח, ר' אימי בשם ר' יוחנן שניהם עבדים על דעתי' דר"י ניחא מחלוקת על דעתי' דר' לעזר מה איכא מחלוקת, אלא כיני דבריו קיימים, דברי ר' יוסי הגלילי, וחכ"א לא עשה כלום. מהו לא עשה כלום, אר' לעזר כך פירשה ר' הושעי' שניהם בני חורין, ר' אימי בשם ר' יוחנן שניהם עבדים, כרבי דרבי אמר אדם משחר חצי עבדו, וכתב הק"ע והא דאמר ר"י הגלילי דבריו קיימים, אע"ג דעובר ירך אמו, אתי' כרבי דאמר אדם משחרר חבי עבדו והקשה שם הק"ע דילמא קא סבר עובר לאו ירך אמו כמו דאמרינן בתמורה (ד' כה) אליבא דרבנן, וכן ס"ל לר"י התם דעובר לאו ירך אמו הוא עכ"ל, ובאמת קשה טובא דהא ר"י הגלילי דס"ל דאם אמר הרי את ב"ח וולדך עבד דדבריו קיימים, ודאי דס"ל דעובר לאו ירך אמו, וע"כ היא ב"ח וולדה עבד וא"כ הוי כב' גופין, וא"כ מה צריך לומר דס"ל כרבי דאדם משחרר חצי עבדו, ודוחק לומר דאע"ג דס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא, אעפ"כ הרי היד שלה מעורב בה כח מן הולד דזהו דוחק כיון דס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא וכמו דלא אמרינן דהיא וולדה נגחו והיא וולדה נרבעת וכמו שהאריכו בזה התוס' בב"ק (ד' מז) אלא ודאי דקאי אדסמוך לי' דלפי מה שפירשה ר' הושעי' דשניהם ב"ח והטעם משום דאמרינן עובר ירך אמו, וא"כ אי אמרינן דעובר ירך אמו א"כ ה"ל כחד גופא. והוא נתן הג"ש לאמו ואמר הרי את בת חורין וולדך עבד וא"כ ה"ל משחרר חצי עבדו. דליכא למימר בזה גיטו וידו באים כא'. ואמאי הוי שניהם ב"ח. דהטעם משום דהעובר טפל לגבי אמו ושיירו אינו משוייר. כמו דאמרינן בתמורה (ד' כה) והעובר נגרר אחר האם דה"מ דאם אמו משוחרת. וע"כ ממילא הולד משוחרר וכמו בקדשים דאם שיירו אינו משוייר והולד קדוש מכח האם אבל לרבנן דס"ל דאין משחרר חצי עבדו. והטעם משום דליכא למימר גיטו וידו באים כאחת. וא"כ אפי' החצי אינו משוחרר. וא"כ איך שייך לומר דאם שיירו אינו משוייר. וע"כ אומר שסובר כרבי דאדם משחרר חצי עבדו. וא"כ מוכח דלא אמרינן כיון דאי אמרינן דאם שוורו אינו משוייר א"כ יהי' הולד נמי ב"ח. וע"כ משוחררת דזה אינו דאדרבא נימא בהיפוך כיון דעובר ירך אמו והוא אינו משחרר רק האם. וא"כ ה"ל משחרר חצי עבדו ושניהם עבדים וכמו דס"ל לר"י דשניהם עבדים. אלא ודאי דלא אמרינן בכה"ג ולגבי שיחרור עצמה שאני כיון שהוא בתורת שילוח אמרינן דגיטה וידה באים כא' משא"כ לענין שתהא משוחררת מטעם דלא תיהוי חצי עבד. מטעם דלאחר השיחרור כולה משוחררת זה לא אמרינן:

אבל מ"מ מוכרח דאיכא לפרושי כמו שפירשתי דאע"ג דעובר לאו ירך אמו הוא היינו לענין שיכול לשייר אבל אעפ"כ הם גוף א' וה"ל כמשחרר חצי עבדו דהא ביד דידה נמי מעורב כח מן הולד. אך ממה שכתב הרמב"ם (פ"ז מה' עבדים) והשיגו הראב"ד ע"ש היטיב מתבאר מתוך דברי הראב"ד דאי אמרינן דעובר לאו ירך אמו ניחא הא דהאומר לשפחתו הרי את ב"ח וולדך עבד אפי' לפי מאי דקיי"ל אין אדם משחרר חצי עבדו דהוי כב' גופין ע"ש היטיב ולדעת הרמב"ם אפי' אי אמרינן עובר ירך אמו הוא ע"ש בלח"מ וא"כ מוכח דהירושלמי קאי על ר' הושעי' אבי המשנה דלא עשה ולא כלום. היינו דשניהם יצאו לחירות משום דעובר ירך אמו הוא ואם שיירו אינו משוייר. וע"כ הוי חצי עבדו. וא"כ קשה דמ"ט הוי חצי עבדו כיון דאמרינן דלא עשה ולא כלום היינו דשניהם יצאו לחירות וא"כ לא הוי משחרר חצי עבדו אך ה"מ אי אמרינן דבמשחרר חצי עבדו יצא לחירות וע"כ תפיש בה החירות ע"כ עדיף יותר ממשחרר חצי עבדו דהעובר בטול לגבי האם ואם שיירן אינו משוייר אבל אי אמרינן דהמשחרר חצי עבדו אינו משוחרר א"כ האם נמי אינה משוחררת. ואמאי שניהם יצאו לחירות והשתא אי אמרינן דתפסינן הסוף תחילה א"כ מאי קאמר דס"ל כרבי דאם משחרר חצי עבדו נימא כיון דאי אמרינן דאם שיירו אינו משוייר ויצא לחירות ע"כ לא הוי כמשחרר חבי עבדו אלא ודאי דאמרינן בהיפוך. כיון דמשחרר חצי עבדו לא קנה. ע"כ לא התחיל בו החירות ולא דמי להא דהיא חטאת וולדה חולין דהיא קדושה ממ"נ. וע"כ אם שיורו אינו משוייר. משא"כ הכא. וע"ז אומר דס"ל כרבי דאדם משחרר ח"ע. וע"כ כיון שהיא משוחררת על כל צד ע"כ אמרינן דשניהם ב"ח אלמא דלא אמרינן דתפשינן צד הסוף בתחילה. אלא לגבי גוף השיחרור אמרינן דגיטו וידו באים כא'. אבל לא לענין שתהא משוחררת באומר את ב"ח וולדה עבד וא"כ כש"כ דלא אמרינן בשארי דברים דהא בשיחרור נמי לא אמרינן לכל מילי. ודוק]:

ולכאורה יש להביא קצת ראי' להיפוך דאמרינן בכל הדברים דשניהם באים כאחת מהא דאיתא בנדרים (דף לד) בעי מיני' ר"ח ב"א מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו. ככרי אמר לו כי איתא ברשותי' הוא דאסור או דילמא עליך א"ל עילוי' שויתי' הקדש. א"ל פשיטא אע"ג דיהבה לי' במתנה אסור אלא ככרי עליך לאפוקי דאי גנבי' מיגנב א"ל לא לאפוקי דאי אזמני' עלי'. וכתב הר"ן כלומר לעולם אימא לך דאי יהיב לי' במתנה שרי לי'. וכי קאמר לי' עליך לאפוקי דאי אזמני' עלי' תיתסר לי' דההוא שעתא נמי ככרו הוא. ולכאורה יש להקשות לפי מה שכתב הר"ן בפ"ג דע"ג והבאתיו בספרי ע"י (סי' ו) דליכא זכי' באיסורי הנאה משום דלית בה דין ממון. א"כ מאי קא מיבעי לי' אם נתנה במתנה. דכיון דנתנה לו במתנה. והוא אמר ככרי דוקא שהככר שלו. וע"כ מכי נתנה לו במתנה לא הוי ככרו וע"כ שרי. הא כיון שאין זה יכול לזכות בה דהא אסרי' ושוי' עלוי' הקדש. וע"כ כיון דלא מצי זכי הוי דמרי' קמא וכמו דאיתא בנדרים. (דף מג) הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל כו' וכה"ג בכריתות (דף כד) בשלמא לרשב"ג קסבר כי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלין לה מיני' כי לא מקבל מיני' הדרא למרה והא דפליגי התם היינו אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כמו דאמרינן בחולין (דף לט) ע"ש וא"כ הוי דמרא קמא. ואיך מותר להנות. ואע"פ שלדעת הר"ן לא קשה. שהר"ן כתב בספ"ה דנדרים (דף מח) גבי ההוא גברא דהוי שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסי' עלי' כו'. וכתב הר"ן דאפי' מחיים נמי אי בעי למרבינהו לברי' מצי עביד. כדתנן נותן לבניו או לאחיו וכמו שכתב שם (דף מז) והוי יודע דכי תנן הכא אם מת לא ירשנו לאו למימרא דכיון שהנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם כו' אלמא דלדעת הר"ן יש להמודר זכי' בהם. ואף דיש להקשות ע"ז ממה שכתב הר"ן בפ"ב דנדרים (דף פה) שהאוסר הנאת פירות על עצמו. יכולים אחרים ליטול כבר הארכתי בזה בספרי ע"י (סי' ו) אך לדעת הרשב"א דהמודר הנאה מחבירו. ונתן לו לולב לצאת בו דביום א' לא יצא דבעינן לכם משלכם. וכן כתב הרשב"א בתשובה (סי' רב) דאשה שאסרה על עצמה נכסי ראובן ואח"כ קיבלה קידושין ממנ' דאינ' מקודשת בהם כיון דאסורה בהנאה אינו יכול לזכות ועיין במ"א הלכות זכי' והפקר וא"כ איך קא מיבעי לי' אם אמר ככרי עליך ונתנה לו במתנה. דאיך יכול לזכות בהמתנה כיון דהוי איסורי הנאה

וכ"ת דכיון שנתנה לווא"כ יש לו רשות לאכול מצד הנותן ע"כ אע"פ דלא זכה בהם אעפ"כ לא מקרי ככרו זה אינו דהא אית' שם אלא ככרי עליך לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאי גנבה מיני' מיגנב א"ל לא לאפוקי דאי אזמני' עלי' וכתב הר"ן וז"ל כלומר לעולם אימא לך דאי יהיב לי' במתנה שרי' לי' וכי קאמר לי' עליך לאפוקי דאי אזמני' עלה תיתסר דההיא שעתא נמי ככרו הוא. והארכתי בזה בספרי ע"י (סי' טו) בענין מה שהאריך המהרי"ט בתשובה (סי' קנ) בדין א' שנטל התפוח מעל השולחן ונתן לחבירו קידושין בעד בתו והאריך המהרי"ט דאע"ג שיש לו רשות לאכול אפ"ה אינה שלו. וכמו דאמרינן בב"מ (דף צב) פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני דאי משל שמים הוא אוכל אינו יכול ליתן לאשתו ובניו. וכתבתי שם שזה תלוי בהא דנדרים (דף לד) שהרא"ש פירש דאי אזמני' עלי' לענין זה חל האיסור שאסור להזמינו עלי' שמיד כשהזמינו עלי' הוא נהנה במה שמזמינו ומכבדו ורוצה בו להאכילו אע"פ שעדיין לא אכל והר"ן פי' לאפוקי דאי אזמני' עלי' משום דההיא שעתא נמי ככרו הוא פי' דהוי כמו שמזמינו על ככרו שלא הורשה לו רק לאכול אבל לא שיהא שלו. וא"כ משמע מהר"ן דבמזמינו על ככרו אף דרשות לו לאכול אפ"ה לא הוי דידי' ממש:

וכמו שהבאתי שם הירושל' דעירובין (פ"ו ה"ז) גבי האחין והשותפין כו' שאין אביהם זכה להם אלא במה שהם אוכלים (פי' וע"כ לא הוי שותפים מתחילה וצריכין עירוב ע"ש) וכה"ג אמרינן שם בירושל' דעירובין (פ"ז ה"ו) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה כו' וקאמר לית הדא אמרה שאינו מזכה להם בגופי' של אוכל. א"ר חנינא תיפתר שגררוהו עכברים (פי' דקאמר ש"מ שאינו מזכה להם בגופו של אוכל ואין להם קנין בהאוכל והוי רק כמו נתינת רשות להם לאכול וכיון שהוא מחמת נתינת רשות ע"ו קאמר נתמעט האוכל דהיינו שבעה"ב מיעט להאוכל דהא יכול לחזור. וא"כ מוכח דאינו מזכה להם בגופו של אוכל ותיפשוט דעירוב משום דירה ולא משום קנין וכמו דאמרי' בעירובין (דף מט) דאמר שמואל עירוב משום קנין. וכתבו התוס' וא"ת הא תנן לקמן בעירו' (דף עא) בעה"ב שהי' שותף בשכינו לזה ביין ולזה בשמן א"ב לערב וכן בעירובין (דף פ) גבי בני חבורה שהי' מסובין וקידש עליהן היום סומכין על הכת משום עירוב ולמ"ד משום דירה א"ש. וי"ל כיון שיש קירוב דעת ביניהן עשאוה חכמים כאלו הקנו זה לזה עכ"ל. אבל למ"ד עירוב משום דירה א"צ לומר שהקנו זה לזה וע"ז אמר כיון שאת אומר נתמעט האוכל אלמא שיש לו רשות לאכול הדא אמרה שאין מוכה להם בגופו רק שיש להם רשות לאכול והוי כמ"ד עירוב משום דירה והכי קיי"ל דעירוב משום דירה וכמו שכתבו התוספת דהא קיי"ל מערבין אפי' בפחות משו"פ ובפחות משו"פ לא שיך קנין רק נתינת רשות לאכול. ובזה יתיישב מה שהקש' הק"ע דהא צריך לערב בדבר דאי בעי מיני' חברי' שיתן לו ולא יקפיד כמפורש (ד' סח) דזה אינו דודאי כ"ז שלא חזר מזכה להם שיש להם רשות לאכול אבל מ"מ יכול הבעה"ב ליטול שלא מדעתם דאינו מזכה להם בגופו של אוכל וע"ז דחי תיפתר שגררוהו עכברים ולא שנטל הבעה"ב ולעולם מזכה להם בגופו של אוכל:

ובאה"ע ברמ"א (סי' כח ס"ג) אורח שיושב אצל בעה"ב ונטל חלקו וקידש בו מקודשת. והט"ז כתב דאינו אלא ס' קידושין וע"ש בב"ש ולפי מה שביארתי דלדעת הר"ן שכתב דאי אזמני' עלי' ההיא שעתי' ככרו הוא ואינו רשאי רק לאכול. וא"כ לפי דעת הר"ן אינה מקודשת וא"כ כיון דתלוי בפלוגת' דהר"ן והרא"ש הוי ס' מקודשת. וע"ש בספרי ע"י (סי' טו) במה שהארכתי שם באם שהותר לו לאכול מפני פ"נ אם יכול לתרום תרומה ע"ש שהבאתי הירושלמי (פ"א דתרומות) אתם פרע לתורם שאינו שלו מה את עביד לי' כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו פי' אם הטעם דתורם שאינו שלו הוא מפני שאינו שלו וא"כ אפי' הותר לו לאכול אינו יכול לתרום או הטעם מפני שהוא של חבירו ע"ש שהביא הירושל' ראי' נשמעינה מן הדא הפקיר כריו ומרחו וחזר כו' ע"ש אך לכאורה משמע בתוס' ביבמות (דף פט) שהפקר כו' אבל מן הטמא על הטהור ליכא למימר דאפקוה מרשותו בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו עכ"ל משמע דאם הוי מפקי מרשותו לא הי' תרומתו תרומה אע"ג דאין לו בעלים אחרים, ויש לדחות ודוק. אך לכאורה יש להביא ראי' מהירושל' (פ"ג דמעשרות) ר' יונה בעי דמים מהו שיטבלו במקח (פי' במקום ששם אותה בדמים משום השבת אבידה כמו דאמר התם אם קובע למעשר כמקח) או מאחר שהבעלים מוציאין אותה לא נטבלה (פי' שאם הבעלים באים מוציאין אותה מידו שאע"פ ששם אותה בדמים ויכול לאכול אעפ"כ כ"ו שהבעלים באים ומוצאין בעין צריך להחזיר ע"כ לא הוי כמקח) ר' מנא בעי הגע עצמך שהי' נתונה בפיו לא נמאס הוא יכול להחזיר' ע"ש בפירוש מהרא"פ שמפרש אם הבעלים מצאו שהוא אוכל וא"כ הוי בידיעת הבעלים והוא א"צ להחזיר ע"כ הוי כמקח וא"צ לדוחקו שהפי' הוא כפשוטו הגע עצמך שהי' נתינה בפיו נמאס לא יכול הוא להחזירה אם אומר את כן לא נמצא אוכל טבל למפרע (כי' כיון שאת מתירו לאכול ובשעה שאוכל הוא נמאס ולא הי' צריך להחזיר אפי' אם יבואו הבעלים דהא נמאס הוא וא"כ נמצא דהוי כמקח גמור אוכל טבל למפרע) הדא אמרה דמים כמקח הן. וא"כ נמצא דבשעה שמפריש לא נשום אצלו רק בדמים ואם הבעלים באים צריך להחזיר וא"כ אינו שלו בעצם ואפ"ה יכול להפריש אלמא דלא בעינן דוקא שיהא שלו אלא שיהא לו רשות לאכול. אך מזה אין ראי' דמשום השבת אבידה הוא וניח' להו לבעלים וע"כ תיקנו שישום את דמיו וע"כ הוי כאלו הבעלים נתנו לו רשות לתרום ולפ"ז אפ"ל כמו שכתבתי בספרי ע"י שם דהא דלא אפשר בחולין דאמרינן ביומא (דף פג) היינו דאין הבעלים בעיר. ואע"פ שמותר לו לאכול אעפ"כ אינו יכול לתרום (וכמו דאמרינן בירו' (פ"ח דיומא) ר' יוחנן מטתי' כן ואכל מה דאשכח קדמוי וקרין עלי' החכמה תחי' בעלי'. וכתב הק"ע נראה דאיירי שאכל דברים שלא הפרישו מהם תרומה ומעשר ומפני שידע שמותר בטבל קרא עלי' המקרא הזה. וכן נ"ל לפרש הא דאמרו בבלי פעם אחת רצתי למזרחה של תאינה עכ"ל ולא רצה להפריש ודוחק לומר בשלא הספיק אם הי' מפריש. וס"ל תרומ' חמורה. אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר משום דלא הי' הבעלים בעיר. אבל באמת א"צ לכל זה דהא דר' יוחנן מטתי' כן ואכל מה דאשכח קדמוי היינו אע"ג שלא היו הבעלי' ואכל שלא מדעת בעלים וכמו דאמרינן ביומא (דף פג) ר' יהוד' ור' יוסי הוי קא אזלי באורחא אחזי' בולמס לר' יהוד' קפחי' לרועה אכלי' לריפתא, ופירש"י כפאו ונטל ממנו כו' אני קפחתי את הרועה ואתה קפחת את כל העיר כולה וע"כ אי לאו בולמס לא הי' רשאי ליקח שלא מדעת בעלים. וכמו דאמרינן בב"מ (דף כב) אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא כו' מר זוטרא לא אכל, ופירש"י דגזל נינהו שלא ידעו הבעלים הכא מחמת הבולמוס אכל וע"כ קרא אנפשי' החכמה תחי' וכן הא הא דאמרינן בבבלי (דף פג) א"ר יוחנן פעם א' אחזני בולמס ורצתי למזרחה של תאינה וקיימתי בעצמי החכמה תחי' בעלי' פי' שאכל שלא מדעת בעלים):

וראיתי בס' המקנה שהוכיח מהא דאמרינן במעילה (דף כ) אמר לו תן להם חתיכה חתיכה והוא אומר טלו שתים והם נטלו ג' כולם מעלו ובודאי דהמעיל, מיד ולא בשעת אכיל' דאל"ה אינו חייב דהא לא אמרינן זה נהנה וזה מתחייב כמו שכתבו התוספ' בקידושין (דף מג) וא"כ אי אמרינן דאינו יכול ליתנו המתנה לאחר הא אמרינן כל מתנה שאם הקדישו אינה מקודשת אינה מתנה וא"כ לא הי' מועל ע"ש ולכאורה תמוה דהא דאמרינן שאם הקדישו אינה מקודשת אינה מתנה, היינו אם צריך להחזיר כשהוא בעין אבל יכול לאכול בודאי וכמו דאמרינן בב"מ (ד' נט) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנא' שבה וע"ש בתוספת אע"ג דודאי אינו רשאי ליתן במתנ' לאחר אעפ"כ מעל וא"כ ה"נ כיון דיש לו רשות לאכול בעצמו וא"כ אמאי לא מעל:

אך יש לדחות דהתם קני לי' מתחיל' להשתמש בו דמשיכ' קונה בשומרין אבל הכא אי אמרינן דאינו מותר לו רק לאכול הרי לא הוי שלו מתחיל' והא דיכול לאכול היינו רק מחמת שנתן לו רשות לאכול ואם רוצה לחזור בו הרי יכול לחזור:

וכמו שביארתי במ"א על הא שכתב המ"ל ל (פט"ז מה' מלוה ולוה) דהא דאמרינן בגיטין (ד' עח) דזרוק לי' חובי והפטר דנפטר הזורק נ"ל דלסברת רבינו ישעי, שהביאו הטור (סס"י יב) דבמלוה בשטר מחילה בעי קנין הכא מיירי במלוה ע"פ דאילו בשטר בדברים לא מיפטר דהכא מדין מחילה נגעו בה. וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש פ' המקבל שרצו להוכיח מהך סוגי' דמחילה א"צ קנין ע"כ. וכתבתי שם שאף שמן הירושל' מוכח כדעת רבינו ישעי' דאמרינן בירושלמי (ספ"ק דגיטין) הדין דמחל שטר לחברי' ר' חנינא ור' מנא חד אמר מחיל וחד אמר אינו מחיל עד דמחזיר לי' שטרא אעפ"כ לפי מה שכתב המהרי"ט הובא במ"ל שם דכי אמר זרוק לי חובי והפטר כל שעדיין לא זרקו יכול לומר לו אי אפשי שתזרוק וכן בשואל אע"פ שאמר לו שלח והפטר יכול לומר לו אי אפשי וכן באומר קרע ע"מ לפטור בב"ק (דף צג) יכול לומר לו אי אפשי שתקרענו. וכמו שכתב המ"ל דזהו לא מדין מחילה נגעו בה אלא מתורת נתינת רשות ולא מתורת מחילה. ולפ"ז אפשר דמהני אפי' בשטר נמי דאע"ג דמחילה לא מהני מחמת דשטר' בידי' אעפ"כ יכול ליתן רשות אלא שיכול לחזור. וכמו שכתב המ"ל שם לענין תנאי דבעונ' תנאו בטל דלא דמי לדבר שבממון דאתיהיב למחילה. והקש' מהא דתלמידים יוצאים לת"ת שתים ושלש שנים שלא ברשות ותירץ דזה לא מדין מחילה נגעו בה אלא כל זמן שהיא אינה תובעת מותר לו למנע עונתה מאחר שנתנה לו רשות אבל אם חזרה ותבעה פשיט' דמחוייב בעונת' והארכתי שם שאפשר לומר לפי מה שכתב המ"ל דהא דבעונה לא מהני תנאי היינו משום דעונה הוי צער הגוף ואינו עשוי למחול וע"כ בתנאי דשאר וכסות **(ענינים כאלו אונם נוהגים בזמנים הללו ע"פ דינא דמלכותא.)** הכוונה הוא שתמחול לו הממון של שאר וכסות אבל עונה שהוא צער הגוף שאינו עשוי למחול אמרינן דהכונה הוא ע"מ שלא יהא עליו דין עונה וע"כ לא מהני התנאי דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף נו) אבל אם מחלה בפירוש מהני וכתבתי שם שעפ"ז אפשר ליישב הירושל' דמהירושלמי (ס"פ הפועלים) משמע דאפי' עונה נמי יכולה למחול. ומהירושלמי (דפ"ק דקידושין) משמע דעונה תנאי הגוף ואינו יכול למחול דקאמר תיפתר בקטנה דלית לה צער. והקשה בס' הפלאה דהא מ"מ לכי גדלה יש לה צער אך כיון שקטנה אין לה צער א"כ מוחלת היא על העונה עצמה ולא על דין עונה ע"כ אפי' לכי גדלה נמי הוי מחילה וע"ש בהפלאה והוא תמוה, שהקש' שם דאדרב' גבי יעוד מיירי בקטנה וא"כ איך אמרינן שם גבי יעוד דחכמים אומרים לא עשה ולא כלום שהתנה ע"מ שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ופריך ולית לי' לרבנן כו' אית לי' תנאי ממון וזה תנאי הגוף ע"ש. והוא תמוה דהא גבי יעוד האב מתנה עמו ע"מ שלא יהא לו עלי' יעודין והוא אית לי' צער':

אך זה לא נרא' לי כלל אלא דעונה הוא תנאי הגוף ולא מהני מחילה כפשטא דהירושל' פ"ק דקידושין ובירושל' (פ"ג דכתובות) אמרה אפשר בוררת וחוזרת ובוררת, פי' שיכול' לברור ולומר שרוצת בו אע"ג דבה תלי, מילתא וכמו דאמרינן שם ביררה א' מהם נפטרה כולהון מל"ת וא"כ אי אמר' אפשי בו הרי מחלה לו החיוב שצריך לכונסה אעפ"כ יכולה לחזור דבזה לא שייך מחילה:

נחזור לענינינו דלפי דעת הר"ן מה דאזמני' על הככר אינו שלו אלא שנתן לו רשות לאכול ואם אכל אינו יכיל לתבוע אבל כל זמן שלא אכל יכול לחזור בו. אלמא דלדעת הר"ן הא דמיבעי לי' בככרי עליך ונתנה לו במתנה בעינן שיהא דוקא שלו וא"כ קשה לדעת הר"ן דאיך זוכה בו הא הוי איסורי הנא' דהא אמר קונם ככרי עליך אלא ודאי משום שלאחר שיזכה בהככר א"כ יהי' הככר חלו וע"כ זכיתו והתירו באים כא' אלמא דאמרינן דשניהם באים כא' אך זהו ג"כ מחמת חסרון הככר שהוא אסור הנא' ע"כ אמרינן דשניהם באים כא' אבל לא אם צריך לזכות מחמת המקום דליכא למימר דבאים כאחת. וא"כ כיון שנתבאר דלא אמרינן גיטו וידו באים כא' רק גבי גט א"כ הכא גבי קידושין לכאורה לא זכתה בהקידושין ע"י החצר כיון דכבר הי' קנוי להמפקיד וכמו שהאריך בזה הקצה"ח (סי' קפט) א"כ במאי זכתה הקידושין:

אך אעפ"כ נרא' לי שמקודשת מתורת חצר כמו שכתב המהרי"ט, והמהרי"ט נמי מו ה דלא אמרינן גיטה וחציר' באים כא' רק גבי גט אעפ"כ גבי שאלה מסתברא כדעת מהרי"ט. וכמו שכתב (שאל' סה) וז"ל ועוד נרא' לי שאפי' יחד לה מקום להשאילו לה לצורך אותם החפצים מסתבר' שכל שנטלה אותם החפצים לא נשאר המקום קנוי לה לעולם שתביא חפצים אחרים שלא השאיל', כו' ואם פינן אף בתוך שלשים יום חוזר המקום לבעליו הילכך עכשיו שנתנם במתנה להנפקד נמצא שהמטלטלין והמקום באו לו כא' דהכי אמרינן בריש הזורק כו' אלא גיטה וידה באים כא' כו' ע"ש לא הביא הך דגיטין רק לסמך לענין שאלת המקום שכיון שלא השאילו רק להחפצים א"כ כיון שמקנה לו החפצים ממיל' חוזר המקום לבעליו ואינו מתורת קנין דהא המקום הי' של בעלים מתחיל' והוא לא השאיל לו רק עד הזמן א"כ לאחר הזמן ממיל' חוזר:

וכמו שביארתי בספרי ע"י (סי' יא) החילוק שבין מתנה ע"מ להחזיר. ובין שאל'. שמתנ' ע"מ להחזיר צריך להקנות לו אח"כ מחדש. ובשאל' לאחר הזמן הוי שלו ממילא ועוד אפשר לומר כמו שכתב המהרי"ט שם דאפי' יחדו לה הבעלים מקום לא נקנה המקום למפקיד. ואף שיש לפקפק בזה דהא אמרינן בב"ק (דף מח) אמרי ברשות ה"ל שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק חייבת. ופירש"י הוי שן בחצר הניזק דכיון דיהיב לי' בעל החצר רשות לעייל. זכותא אקני לי' בגוי'. והוי לי' חצר הניזק כו' ע"ש וכן בירושלמי (פ"ג דב"ק ה' א) ואית דבעי מימר כיון שאמר לו הכנס נעשת כחצר השותפין. קונים זה מזה בחצר. זה אינו דה"ל כחצר השותפין אבל לא בתורת שיהא שלו. ועיין בבכורות (דף יח) לא נחלקו אלא בחצר בעה"ב ורועה כהן. ר' טרפון סבר אקנויי' קא מקני' לי' בחצירו. וניחא לי' דלתעביד מצוה בממונו. וכתבו התוס' ואפי' בלא קנין קא קני דקא גמיר ומשעבד נפשי'. א"נ כמה פעמים הרועה פותח ונועל ע"כ אלמא דלא נקנה לו החצר. ע"י הבכור העומד בתוכו. אי לאו משום דמחזיק בחצר:

וע"כ כיון שבשאלה לא נקנה לו המקום לגמרי ע"כ מהני אם המפקיד נותן מתנה להנפקד. וזכת' לו חצירו והכא נמי בקידושין אם המפקיד מקדש את האשה בהחפץ שמונח בחצירה מקודשת ע"י החצר שזכתה לה חצירה. והכי משמע בירושלמי (פ"ט דשביעית) ר' יצחק בר רדיפא ה"ל עובדו אתא שאל לר' ירמי' א"ל מה אריותא קמך ואת שאיל לר' יאשי'. א"ל חמא לך תלתי רחמין. ואפקר' קדמיהון (פי' שיראה ג' אוהבים שיפקיר לפניהם דאין הפקר פחות מג' כמו דאיתא בנדרים (דף מה) כו' ר' חזקי' סליק גבי ר' ירמי' א"ל זכיתי בהם אוצרה. א"ל צור לי אילין פריטי' גבך א"ל הרי מקומן מושכר לי. א"ל לא כן אפקרתן חזר וזכית' בהם ופי' המפרש מהרא"פ שהי' לו לר' ירמי' אוצר של פירות שביעית בבית ר"ח, והגיע זמן הבעור. וא"ל ר"ח זכיתי באותו אוצר שיש לך בביתי מן ההפקר דרחמנא אפקר'. אע"פ שעדיין לא הפקיר. וא"ל ר' ירמי' צור לי הני מעות כו' כלומר קח אותן ממנו וצר אותו לפיקדון בידיך. ואחר שלקח המעות ממנו. א"ל ר"י הרי מקומן של פירות מושכרים לי על המעות שקבלת נמצאת הן שלי שיקנ' לי מקומם א"ל ר"ח לא כן אפקרתן. חזר וזכית' בהם. ופי' מהרא"פ שאם עדיין לא הפקרתם האיך תחזור ותזכ' בהם שהי' צריך להפקירן תחיל' דלגבי דידך אין הפקר עד שתפקיר אותם. ואז תוכל לחזור ולזכות בהם. (ואפשר לפרש כיון שהפקרת אותם. ור' חזקיא אמר זכיתי בהם אוצר'. וא"כ איך תוכל לחזור ולזכות בהם) ולכאורה קשה דמה הי' צריך ר' ירמי' לשכור המקום מחדש דכיון שכבר השאיל לו המקום ר' חזקי' לר' ירמי' א"כ הי' החצר של ר' ירמי' וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וא"כ אמאי לא זכה ע"י חצירו דהא הי' מושאל לו מתחיל' וכ"ת דשביעית שאני דכיון שהי' שלו ע"כ אינו זוכה מן ההפקר כיון שהוא סובר שהוא שלו וכמו שכתבו התוס' בב"ב (דף נד) אדעתא דציבא לא קני. וכתבו התוס' אע"פ שמתקן הקרקע כו' דלעולם לא קני אלא א"כ מתכוין לקנות כו' וביבמות (ד נב) אמר הא למה זה דומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני כו' דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצירו ואם הי' יודע הי' רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני והכי נמי בשביעית כיון שאפי' הי' יודע לא הי' מתכוין לקנות כיון שהי' תחיל' שלו. זה אינו דלגבי ר' ירמי' לא שייך זה שהוא יודע שצריך לזכות. ועוד הא אמרינן בירושלמי (פ"ד דשביעית) מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית. ר' ירמי' סבר מימר משיתנם בתוך כליו. ר' יוסי סבר מימר אפי' נתנם לתוך כליו לא זכה. דהוא סבר דאינון דידי' ולית אינון דידי' וא"כ סובר ר' ירמי' דאם נתנם לתוך כליו זוכה וא"כ אמאי לא הי' זוכה מטעם חצר דהא החצר הי' מושאל לו. על פירותיו אלא ודאי כיון שלא השאיל לו המקום רק לפירותיו וא"כ כיון שבשביעית רחמנא אפקרי' ואין הפירות שלו ממילא אין החצר מושאל לו. (ולא אמרינן דאדרבא כיון דאם יזכה בהמקום ע"י הפירות א"כ יקנ' המקום ע"י הפירות והפירות ע"י המקום והפירות והמקום יקנ' בב"א) וא"כ מכש"כ הכא שנתן המפקיד והנפקד מתנה מדעתו ממילא כלתה לה השאילה. וא"כ הכא נמי אם קידש המפקיד להאשה בהחפץ שהי' מופקד בביתה קנתה מתורת חצר, ומקודשת, והכי משמע להדי' מהא דתני' בקידושין (דף מז) האומר לאשה התקדשי לי בפיקדון שיש לי בידך והלכה ומצאת' שנגנב או שאבד אם נשתייר ממנו ש"פ מקודשת אלמא דקנת' מתורת חצר ומקודשת. וכמו שביארתי ועיין בקצה"ח (סי' קפט) כן נ"ל:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה