נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא
סימן כב
שאלה א' שקידש אשה בחפץ שהי' מוחזק בו מספק. וקיי"ל דלא מפקינן מיד המוחזק. אי הוה מקודשת ודאי או שאינה מקודשת רק מספק **(עיקר השאלה הזאת, הוא כמבואר בפירוש רק לענין קדושי אשה, וממילא מסתעפו הדברים לכנוס בכמה ענינים מה שאין להם עתה כח בפועל כמו דיני ממונות שחרור וכדומה, אבל לא למידן בהם הובאו הענינים, כי בכל אלה הולכין אחר חוקי המלכות יר"ה כמאמרם ז"ל דינא דמלכותא דינא)**:
תשובה כבר האריך בזה בס' ח"ש על הא דמשמע בפ"ק דב"מ (ד' ו) דאי אמרינן דתקפו כהן מוציאין מידו, הוי ודאי כשלו, ונכנס לדיר להתעשר, ולא אמרינן דפוטר ממונו בממונו של כהן, אלמא דכיון דהוא מוחזק והממע"ה חזר להיות כודאי, ואילו בב"ב (ד' פא) אמרינן אמר רבה דילמא רבנן בב' אילנות ספוקי מספקא להו, ומש"ה מביא ואינו קורא עיי"ש, ואי נימא דכל היכא דהדין נותן דתקפו כהן מוציאין מידו הוי לגמרי של בעלים הראשונים וא"כ אלו קנו הבעלים הראשונים, מן הלוקח אילן א', הי' אפשר לומר מביאים וקוראים, א"כ איך יביא הלוקח, משום שמא הוא שלו, הא הוא בודאי של בעלים הראשונים ע"ש (ועיין לעיל ס' ו) מה שתירצתי ע"ז), והנה הביא שם, עוד, מה שהשיב לו הגאון בעל חו"ד דהא דאמרינן בב"מ (ד' ו) דאי תקפו כהן מוציאין מידו הוי כשלו דכל ס' ממון חשוב כודאי של בעלים הראשונים היינו מחמת דהוי שלו מחמת יאוש בעלים, וע"כ הוי כשלו ודאי, משא"כ בב"ב (ד' פא) דהתם לענין קרקע, וע"כ אם חזר וקנה המוכר אילן א' מהלוקח אינו מביא וקורא, מחמת דאין יאוש בקרקע וע"כ לא הוי שלו רק בתורת ס', וא"כ בין אם חזר ולקחו המוכר אילן א', ובין הלוקח אינו מביא וקורא, משום דלא הוי רק בתורת ס' וע"כ אינו מביא וקורא ואינו נראה לי דהא התוס' בב"ב (ד' מד) הביאו ראי' מהירושלמי דיש יאוש לקרקע וכתבו שם דבקרקע אין רגילים להתייאש, וא"כ הכא כיון שהוא מוחזק מס', ואפי' תפס השני מוציאין מידו, א"כ יאוש כזה, מהני לגבי קרקע נמי, ועוד דהא איתא בירושלמי בהדי' בביכורים (פ"א) האריסין והחכירים כו', והגזלן אין מביאין מאותו הטעם, משום שנאמר ראשית ביכורי אדמתך וקאמר בירושלמי עד כדון בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה (ט"ס וצ"ל שלא נתייאשו הבעלים ממנה) אפי' בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה, סברין מימר מן הדא הרי אלו בתרומה ומעשר משא"כ בביכורים, לאו בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה, אבל בגזילה שנתייאשו (ט"ס וצ"ל שלא נתייאשו) הבעלים ממנו אפי' בתרומה לא עשה ולא כלום, כהא דתני האונס והגנב והגזלן בזמן שהבעלים מרדפין אחריהן, אין תרומתן תרומה, ולא מעשרותן מעשר כו' א"ר יוסי עד כדון אנן קיימים בגזילה שלא נתייאשו הימנה, וליידא מילה תנינן הרי אלו בתרומה ומעשר, משא"כ בביכורים, איפשר לפירות לצאת בלא ביכורים, אפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשרות. אבל בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה עד כדון צריכה. (פי' שר' יוסי מדחה דלעולם מיירי בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה וכ"ת א"כ אמאי תנינן משא"כ בתרומה ומעשר דהא כיון שלא נתייאשו הבעלים ממנה. אף בתרומה אינם יכולים להפריש. ע"ז אומר דאעפ"כ אסור לאכול הפירות מחמת שהם טבל. אלא שאינו יכול להפריש. משא"כ בביכורים אין הפירות נאסרים בשביל כך דהא ביכורים אינם טובלים. וע"ז אומר הרי אלו בתרומה ומעשר, משא"כ בביכורים, אבל לעולם מיירי קודם יאוש, אבל בלאחר יאוש מיבעי' לי' וזה בודאי דהירושלמי מיירי ביאוש בקרקע דאל"ה אם הקרקע אינה שלו. א"כ מאי מהני אם גזל הפירות הא אפי' אם קנה הפירות לא הי' יכול להביא ביכורים ואפ"ה מסיק בירושלמי דאפשר לומר דמייתי ביכורים אלמא דאפשר דמהני יאוש בקרקע, אפי' לענין ביכורים נמי ולפי"ז א"א לתרץ כמו שתירץ הגאון הנ"ל, דהטעם הוא דבין אם חזר ולקח המוכר אילן א', ובין הלוקח אינם יכולים להביא ביכורים ולקרות מחמת דלא הוי אלא בתורת ס' משום דלא מהני יאוש, כמו שביאר שם. ע"כ נ"ל לתרץ באופן אחר, וכמו שאבאר לקמן:
ותחילה נקדים מה שכתב הרמב"ם (פ"ט מה' תרומות) וז"ל הכותב נכסיו לאחר, וזיכה לו ע"י אחר והי' בהם עבדים ושתק זה שנתנו לו, ואח"כ צווח, ה"ז ספק אם זה שצווח הוכיח סופו על תחילתו, ועדיין לא יצא מרשות ראשון, או זה שצווח אחר ששתק חזר בו, לפיכך אין אוכלין בתרומה, בין שהי' רבו שני ישראל, והראשון כהן בין שהי' רבו ראשון ישראל, והשני כהן עכ"ל ולכאורה קשה דהא כיון שהוא ספק אם זכה השני ואח"כ הפקירו או שלא זכה כלל. א"כ מוקמינן בחזקת מ"ק לפי מה שביארתי במ"א כדעת הקצה"ח. דבספק בתפיסה לא הוי תפיסה וע"כ בספק אם יצא לחירות מוקמינן בחזקת מ"ק. כיון דהספק הוא בתפיסה עצמו דלפ"ז כיון דלגבי שני אינו שייך בודאי. דהא מ"מ הפקירו, אלא דהס' הוא, אם הוכיח סופו על תחילתו. והוי כמו שצווח מעיקרא, ונמצא דלא זכה בו. והדר למר' קמא או דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. והוי כמו שהפקירו אח"כ ויוצא לחירות. וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' זכי' ומתנה) זיכה לו ע"י אחר וכששמע המקבל שתק ואח"כ צווח ואמר איני מקבלה ה"ז ספק אם זה ששתק כבר רצה וזה שחזר וצווח חוזר בו. או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום וזה שצווח הוכיח סופו על תחילתו לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו אין מוציאין מידו שמא המקבל זכה כו' וכיון שאמר איני רוצה הוכיח סופו על תחילתו ולא קנה אותה וברשות הבעלים הראשונים, היא קיימת עדיין עכ"ל וא"כ לפי מה שכתב הקצה"ח דתפיסת העבד הוי ס' בתפיסה וכל שהוא ספק בתפיסה עצמה אינו תפיסה, ואוקי בחזקת מ"ק ותירץ בזה קושי' המ"ל (פ"ה מה' עבדים) דאמאי אינו משוחרר בספק. באם אומר ה"ז גט שיחרור מעכשיו ולאחר שלשים דהוי ס' תנאה וס' חזרה ועיין בספרי ע"י (ח"א סי' יו) מה שכתבתי שם. וא"כ לפ"ז הוי של רבו וא"כ קשה דאם הי' רבו ראשון כהן אמאי אינו אוכל בתרומה. הא הוא שייך לרבו, אלא ודאי אע"ג דשייך לרבו מחמת ספק, אפ"ה כיון דמצד עיקר הדין הוי ס'. ע"כ אינו אוכל בתרומה שמא אינו שייך לרבו:
ולכאורה יש להוכיח מהרמב"ם גופי' דס"ל דלא אמרינן דהעבד מוחזק בעצמו מחמת ספק דלכאורה קשה דאמאי לא כתב הרמב"ם רבותא יותר דאפי' הי' שניהם כהנים אינם אוכלים תרומה מחמת ס' דילמ' לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. וזה שצווח אחר ששתק חזר בו. והרמב"ם פסק שם (ה' ה) דכל עבד שיצא לחרות ועדיין הוא מעוכב ג"ש כו' אעפ"כ ה"ז אסור לאכול בתרומה. וכמו דמיבעי לן בגיטין (דף מב) איבעי להו מעוכב ג"ש אוכל בתרומה או לא וא"כ כיון שסובר דהמפקיר עבדו אסור לאכול בתרומה. א"כ אפי' אם היו שניהם כהנים. אינו אוכל בתרומה שמא זכה בו רבו שני ואח"כ הפקירו. והמפקיר עבדו אינו אוכל בתרומה. אלא ודאי דאם שניהם כהנים מותר לאכול בתרומה מחמת דהוי ס"ס שמא הוא לרבו ראשון. וא"כ אוכל בתרומה ואפי' הוא הפקר מחמת הפקר של רבו שני אעפ"כ דילמא מעוכב ג"ש אוכל בתרומה. דהא זו היא אבעי' דלא אפשיטא בגיטין (דף מב) והרמב"ם פסק לחומרא מחמת ס' איבעי' וזהו דוקא אי אמרינן דתפיסת העבד בעצמו לא הוי תפיסה. וא"כ שייך לרבו ראשון. דאוקי העבד בחזקת מ"ק. ואע"ג דהרמב"ם ס"ל דאע"ג דאמרינן אוקי בחזקת מ"ק. אעפ"כ אינו רק על צד הספק. ואפ"ה אסור לאכול בתרומה מחמת ס'. אעפ"כ כיון דהכא הוי ס"ס ע"כ מותר העבד לאכול בתרומ' מחמ' דמצד הדין הוא שייך לרבו ומצד שהוא בעצם ס' אף שכל ממון שמחזיקין אותו מחמת ס'. הוא רק בתורת ס' ולא בתורת ודאי מ"מ הוי ס"ס ושרי לאכול בתרומה:
אבל אם נאמר דתפיסת העבד בעצמו. אע"פ שהוא מחמת ס' הוי תפיסה. וא"כ זכה העבד בעצמו וא"כ מצד ממון אינו משועבד כלל לרבו ראשון וזוכה העבד בעצמו וא"כ מה מועיל הס"ס. דהא לא הוי רק מחוסר ג"ש. ואינו אוכל בתרומה מחמת דהוא בעי' דלא אפשיטא. וא"כ אפי' בשניה כהנים נמי אסור לאכול בתרומה אלא ודאי דתפיסת העבד מס' לא הוי תפיסה וא"כ שייך הוא לרבו. אע"ג דה אינו רק על צד הספק. וע"כ אם הי' רבו ראשון כהן והשני ישראל. או שהראשון ישראל והשני כהן. אע"ג דשייך לרבו ראשון אם הי' הראשון כהן. אפ"ה אסור לאכול בתרומה. מחמת שאינו מוחזק רק על צד הס'. אבל בשניהם כהנים מותר לאכול בתרומה. כיון דשייך לרבו ראשון ומותר לאכול בתרומה מחמת דהוי ס"ס ודוק:
אעפ"כ יש לדחות דבאמת תפיסת העבד מס' לא הוי תפיסה ואפ"ה בשניהם כהנים אוכל בתרומה דילמא באמת הוא שייך לרבו ראשון לגמרי ומותר לאכול בתרומה ואפי' אם קנה רבו שני ואח"כ הפקירו דילמא מעכב ג"ש אוכל בתרומה אע"ג דסוף כל סוף העבד מוחזק בעצמו וא"צ שישתעבד לרבו ראשון אעפ"כ מצרפינן האי ספק לס"ס שיאכל בתרומה אע"ג דהעבד מוחזק ותופס בעצמו אעפ"כ הוא רק מתורת ספק ומתוך זה יתברר שדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש בב"ק (דף סו) דכתב דכיון דקיי"ל כרבה דמספקא לי' אי יאוש קני מדאוריית' או מדרבנן ע"כ אם קידש אשה מקודשת וצריכה גט אע"ג דמשמע מהרא"ש ומבואר בטור להדי' דצריך להחזיר העורות מספק אפ"ה מקודשת מספק ותמה ע"ז הקצה"ח בקונטרס הספיקות דכיון דצריך להחזיר א"כ לא הוי דידי' כלל ואמאי מקודשת לחומר' ע"ש שהאריך בזה:
ולפ"ז יהי' מוכח נמי שהרמב"ם סובר כן דבשניהם כהנים אע"ג שהעבד מוחזק בעצמו ואינו משתעבד לרבו ראשון אעפ"כ מצטרף לס"ס דדילמא הוא של רבו ראשון ואוכל בתרומה. אלמא אע"ג דהעבד תופס בעצמו והוי שלו אעפ"כ אינו רק בתורת ספק ואינו כשאר עבד שהפקירו רבו שאינו אוכל בתרומה אע"פ שמחוסר גט שיחרור דהתם הוא בודאי לעצמו אבל הכא מה ששייך לעצמו אינו רק משום דהוא תפוס אבל בעצם אפשר שהוא באמת שייך לרבו ראשון אפי' בממון וא"כ אע"ג דמ"מ שייך לעצמו אפ"ה כיון דאפשר שהוא באמת שייך לרבו ראשון מצרפינן האי ספק ושרי לאכול בתרומה אלמא דמצרפינן אפי' לקולא שיהא אוכל בתרומה אע"ג דסוף כל סוף שייך לעצמו אלמא דתפיסת ספק אע"ג דבאמת הוא זוכה אפ"ה אינו רק על צד הספק ולא ודאית:
ומעתה נחקור אם תפיסת העבד בעצמו הוי תפיסה. ונאמר כיון שהוא תפוס זכה בעצמו ואע"ג דהוא ספק אעפ"כ על ס' זה הוא ג"כ תפוס או כדעת הקצה"ח דכיון דהוי ספק בתפיס' תפסינן צד השני ונאמר שהוא עדיין עבד ולא תפס בעצמו:
ולכאורה יש להביא ראי' דדעת הרמב"ם כמו שכתב הקצה"ח דאדרבא תפסינן צד השני דמאחר שהוא ספק א"כ לא הוי תפיסה ולא זכה בעצמו והוא דהמ"ל הקשה דאמאי לא הביא הרמב"ם הך דינא דהירושל' (פ"ו דסנהדרין) שור שהוא יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אומר כל הקודם בו זכה בו רשב"ל אומר יאוש של טעות הוי וכן עבד שהוא יוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממים ר' יוחנן אמר זכה לעצמו רשב"ל אמר יאוש של טעות הוי [עיין שם בפ"מ ודבריו תמוהים] והקשה המ"ל דאמאי לא הביא הרמב"ם דין זה של הירושל' בעבד שהוא יוצא ליהרג דזכה בעצמו אם נמצאו עדיו זוממין ולא הביא רק הא דשור הנסקל והא דעיר הנדחת כמו דאית' בכריתות (דף כד):
ולכאורה הי' אפשר לומר דדווקא גבי שור הנסק' ועיר הנידחת אמרינן כל המחזיק בו זכה בו, אע"ג דיאוש של טעות הוי, דהא נמצאו עידיו זוממין, אפ"ה כיון דגמרו את הדין ואסרו תחילה בהנאה. ע"כ אעפ"י שנמצאו אח"כ העדים זוממין אפ"ה כל המקדים והחזיק זכה בו, אבל במקום שעפ"י הגמ"ד לא נעשית איסורי הנאה לא אמרינן שכבר נתייאשו הבעלים, דמימר אמר שאם וחזרו בהם ב"ד יהא הדר ממונו למרי', אבל בדבר שהוא איסור הנאה, מייאש ששוב לא יהי' היתר לאיסורו והראי' דהא אמרינן בסנהדרין (ד' לג) דטעה בדבר משנה חוזר ואמאי לא אמרינן שכבר נתייאש וכן מצאתי להאחרונים שדקדקו בזה אלא ודאי דכיון דלא שוינהו איסורי הנאה אמרינן דכיון דהדין חוזר, יאוש של טעות הוי:
ולפי"ז ניחא מה שלא הביא הרמב"ם דין זה דעבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין, דהא אם גמרו ב"ד את הדין לאו מאיסורי הנאה הוא. כמו דאמרינן בספ"ק דערכין (ד' ז) דמסקינן שם דזו מיתתה אוסרתה. וזו גמר דינא אוסרתה. ופירש"י דשער המת לא מיתסר בהנאה, דלא דמי לשער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות. אבל בהמה גמ"ד אוסרתה. ולפי"ז אין הגמר דין אוסרתו רק המיתה. וע"כ לא אמרינן בעבד שזכה בעצמו. דהא אינו נאסר מחיים. והירושלמי ס"ל כרב דאמר שם בפ"ק דערכין (ד' ז) דדוקא באומר תנו כבינתי לבתי, אבל בלאו"ה נאסר שערו ע"י גמ"ד. והכי אמרינן בירושלמי דגיטין (פ"ז ה' ה) ר' אליעזר שאל מתנתו כמתנת שכ"מ כו' מה דהיא צריכה לר' אלעזר פשיטא לר' יוסי בר' חנינא. דחנינן תמן האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה עי"ש ודוחק:
וגם אין ליישב כמו שכתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין (ד' פה) דהיוצא ליהרג עפ"י סנהדרין בימים קדמונים הי' חייב בבושת וצער' ולא הי' פטור אלא מנזק משום דלא הוי מקויים שבעמך, ועוד כתב הר"ן שם דהא דדרשינן במקויים שבעמך למעוטי כו' היינו דווקא אם הכהו הכאה שאין בה שו"פ דאינו חייב משום דלא הי' בזה ריוח להשני, ואינו חייב רק מצד העונש, וע"כ כיון שאינו מקויים שבעמך פטורי, אבל אם הכהו הכאה שיש בה שו"פ, שהי' בזה חיוב ממון להשני, ודאי חייב ע"ש, וא"כ הי' איפשר לומר דבעבד היוצא ליהרג אכתי שייך להאדון אם הכהו הכאה שיש בה שו"פ וע"כ לא מתייאש, וכה"ג מיבעי לי' בגיטין (ד' מב) איבעי להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור כו', מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא, וע"כ לא מתייאש. משא"כ להירושלמי דס"ל דהוי אימורי הנאה וע"כ לא הוי דידי' כלל, דזה אינו דהא ר"ת כתב בזבחים (ד' ע) דשור הנסקל אינו נאסר בהנאה מחיים ואפ"ה הוי הפקר משום דאין מענין את דינו ועוד דקשה לי על הר"ן שכתב דאינו פטור רק מחבלה שאין בה שו"פ אבל לא מחבלה שיש בה שו"פ, מהא דאמרינן בפ"ק דערכין (ד' ו) דהיוצא ליהרג בימים קדמונים, הוא שחבל באחרים חייב, ואחרים שחבלו בו פטורין, ר"ש בן אלעזר אומר אף הוא אם חבל באחרים פטור שלא ניתן לחזרת עמידת ב"ד ואמרינן התם דבמלוה ע"פ גובה מן היורשין פליגי ת"ק סובר דמלוה ע"פ גובה מן היורשין, ורשב"א סובר, דאינו גובה וקתני אחרים שחבלו בו פטורין וצ"ע]:
ע"כ אפשר לומר דע"כ לא הביא הרמב"ם הא דעבד זוכה בעצמו דלכאורה צריך להבין דאמאי לא אמרינן דיאוש של טעות הוא וחוזר דאם הי' יודע שיבואו עדים ויזימום לא הי' מתייאש וע"כ צ"ל כמו שכתב הר"ן בנדרים (דף פה) לענין איסורי הנאה דאם זכה בו אחר קנה דאע"ג דאתשיל אח"כ על הנדר אעפ"כ זכה בו ולא אמרינן דזכי' בטעות הוא ע"ש דהטעם דמכיון שבא ליד אחר וזכה בו לא מצי למיתשל ע"ש וכה"ג אית' בנדרים (דף מג) דהמפקיר את שדיהו כל ג' ימים יכול לחזור בו כו' וכתב הרא"ש דאם זכה בו הוא או אחר פטור מן המעשר ולא יוכל אח"כ לבטל ההפקר כיון שכבר בא ליד אדם בתורת זכי' מן ההפקר ע"ש. וה"נ הא דאמרינן דאע"ג דיאוש בטעות הוא אפ"ה הוי יאוש היינו דוקא אם זכה בו אחר ובלא"ה יאוש אינו קונה אלא בתר דמטא ליד אחר וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דף סט) דלא חשיב כהפקר לפוטרו מן המעשר (ובירושל' (ספ"ד דנדרים) הדא אמרה הפקר כר' יוסי וחייב במעשרות מה אמר הפקר לא מתנה כו' ע"ש פי' כיון דר' יוסי סובר הפקר כמתנה דאין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכי'. וכמו דאית' בש"ס דילן בנדרים (דף מג) מה מתנה עד דאתי לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה כו' וע"כ ביאוש נמי כיון דלא מהני עד דמטי ליד אחר ע"כ הוי כמתנה):
ועפ"ז יתיישב הא דאמרינן בב"ק (דף קטו) כי הא דרב ספרא הוי קא אזיל בשיירתא לוינהו ההוא ארי' כל ליליא קא שררי לי' חמרא דחד מנייהו וקא אכיל כי מטא זימנ' דרב ספרא שדר לי' חמרא ולא אכלה קדים רב ספרא וזכה בי' א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה לי' למזכי בי' נהי דאפקרי' אדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' א"ל רב ספרא לרווחא דמילת' הוא דעבד. וכתבו התוס' לא דמי להא דאמר באלו מציאות (דף כד) המציל מן הארי מן הדוב כו' הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהם דהתם ודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי ע"ש ותירוצם דחוק. וע"כ נ"ל דהא דאמרינן התם המציל מן הארי וא"כ כבר החזיק בו וע"כ אע"פ דלבסוף אגלאי מילת' שהצילו מן הארי אעפ"כ כיון שבשעה שנתייאש החזיק בו אחר ע"כ מהני והוי יאוש. אבל הכא עדיין לא זכה בו אחר וע"כ כיון דאגלאי מילת' למפרע דיאוש בטעות הוי קודם שהחזיק בו אחר שלא אכלו הארי ועדיין לא החזיק בו אחר וא"כ ודאי תו לא מתייאש שוב לא יוכל אחר לזכות בו. וע"כ ניח' שפיר הא שהביא הרמב"ם דין דשור הנסקל ועיר הנדחת ולא הביא דין דעבד שזכה לעצמו דבשור הנסקל ובעיר הנדחת ניח' דאע"ג דאגלאי מילת' דיאוש בטעות הוי אעפ"כ כיון שוזה בו האחר מועיל היאוש. משא"כ בעבד כיון שהוא מחזיק בעצמו וא"כ מכיון שהוזמו העדים אגלאי מילת' דיאוש בטעות הוי ולא החזיק בעצמו כלל כיון דעבדו הוא לא הוי תפיסה כלל דאין לו יד לזכות בעצמו ולא דמי תפיסת העבד לתפיסת אחר. ולפ"ז אפשר לומר דאע"ג דתפיסת האחר מהני בספק אעפ"ק תפיסת העבד לא מהני דהא לפי הצד שהוא של רבו לא הוי תפיסה כלל ודוחק:
וכן משמע לכאורה ממה שפסק הרמב"ם (פ"ח מה' עבדים ה"ד) מכרו חוץ ממלאכתו ה"ז ספק אם נשתחרר או לא ועיין בלח"מ שנסתפק בדעת הרמב"ם אם ברח אם הי' כופין אותו להשתעבד אלמא דלא אמרינן שהוא מוחזק בעצמו מספק אך יש לדחות דבכל הני דמיבעי לי' שם אם יצא לחירות לא שיצא לחירות מיד אלא שכופין אותו לשחררו וע"כ לא אמרינן דזכה בעצמו מפני שהוא תופס דהא אכתי לא הוי תפיסה וע"כ פסק דאם תפס כדי דמיו יצא לחירות. אך א"כ בתפס כדי דמיו נמי לא מהני דהא לא הוי תפיסה וא"כ משמע דס"ל להרמב"ם דהוי תפיסה ואין כאן מקום להאריך בזה. אך אעפ"כ איך שהוא נ"ל דאין ראי' מדעת הרמב"ם דכל שהוא מוחזק והי שלו אינו בתורת ודאי אלא בתורת ספק וכמו שהוכחתי תחילה מהרמב"ם (פ"ט מה"ת):
ע"כ נ"ל לבאר ע"פ מה שביארתי בספרי ע"י (כי' יא) דיש דברים דאזלינן בהו בתר קנין הגוף כמו שכתבו התוספ' רפ"ז דיבמות (דף סו) לענין אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דעבדי מלוג לא יאכלו בתרומה דאפילו למ"ד קנין הפירות כקנין הגוף לא חשיב בהכי קנין כספו כיון שאין הגוף שלו כמו שאין יוצאין בשן ועין לאיש אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף כדמשמע בהחובל (דף פט) וע"ש שביארתי ג"כ דהא דעבד פטור ממ"ע שהזמן גרמא דגמרינן לה לה מאשה אזלינן בתר קנין הגוף ע"ש שתירצתי בזה לתרץ הקושי' בפ"ק דחגיגה (דף ד) דאמרינן התם לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו ב"ח דפטורין מן הראי' והא דקתני הכל חייבין בראי' ואמרינן בחגיגה (דף ב) לאתויי מי שחציו עבד וחציו ב"ח דהיינו כמשנה אחרונה וסיפ' כמשנה ראשונה וא"כ הוא דוחק דריש' לפי משנה אחרונה וסיפ' לפי משנה ראשונה לישני דשניהם לפי משנה ראשונה ורישא דהכל חייבים כגון דמחוסר ג"ש שהפקירו רבו וכותבין לו גט שיחרור ע"ש שהארכתי בזה. וכתבתי שם דלפי מה שביארתי ניח' דליכא לאוקמי רישא במחוסר ג"ש כגון שהפקירו רבו דא"כ פטור מטעם דראי' הוי מ"ע שהז"ג וא"כ בלא"ה פטור ממצות ראי' דבזה אזלינן בתר קנין הגוף וא"כ מהו הפעולה דכופין אותו לשחרר (כמו שביארתי שם אפי' למשנה ראשונה מטעם שאינו משועבד לרבו דכיון שאין רשאי להשתעבד בו לא קרינן בו לעולם בהם תעבודו כמו שכתבו התוס' בגיטין (דף מב) ע"ש) דמ"מ כיון שהגוף לרבו פטור מצד דהוי מ"ע שהז"ג ע"כ מוקי למתניתין דוקא בחצי עבד וחצי ב"ח דחייב בראי' מחמת צד חירות רק לענין הא דאמרינן מי שאין לו אלא אדון א' יצא זה שיש לו שני אדונים לענין זה מהני הא דלמשנה אחרונה כופין אותו לשחררו דבזה תלוי רק בהקפדת הרב דהא יש לו אדון אחר וע"כ כיון דלמשנה אחרונה כופין אותו לשחררו ע"כ לא הוי אדונו וא"כ ממיל' חייב משום צד חירות אבל במפקיר עבדו בלא"ה פטור מחמת שהיא מ"ע שה"ג דבזה אזלינן בתר קנין הגוף. וע"כ אפי' למשנה אחרונה נמי פטר. ע"ש שהארכתי בזה:
ובזה יתיישב מה שהקשה (השעה"מ בה' חגיגה) על הרשב"א שכתב לתרץ קושי' התוס' שהקשו בחגיגה (דף ד) דהכא קאמרינן דלפי משנה אחרונה חייב. אלמא דלמשנה אחרונ' לאו אדון הוא ואלו בגיטין (דף מב) מיבעי לי' מי שחציו עבד אם יש לו קנס או לא שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי אדון הוא. ולפי משנה אחרונה מיבעי לי' התם ע"ש. אלמא דאפי' למשנה אחרונה אדון קרינא בי' ע"ש מה שתירצו התוס' בזה והארכתי בזה לעיל בתשוב' (סי' יד) ע"ש. והרשב"א תירץ דהתם ה"ט משום דלמשנה אחרונ' מעשה ידיו לעצמו והילכך גבי עלי' הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תלי' מילת', דטעמא דמילת' דהקפידה התורה באדון מפני ביטול מלאכתו. והלכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו אבל הכא גבי קנס אע"פ שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה אדון קרינא בי' והקשה השעה"מ לפי זה דעלי' הרגל במעשה ידיו תלי' מילת' א"כ כי פריך התם ברפ"ק דחגיגה (דף ב) הכל לאתויי מאי אמאי לא קאמר דאתא לאתויי מעוכב ג"ש כגון מפקיר עבדו וכיוצא בו דמעשה ידיו לעצמו כו' ע"ש דלפי מה שביארתי ניח' שפיר דהמפקיר עבדו אע"ג דלא מקרי אדון לגבי עלי' הרגל דדוקא משום ביטול מלאכתו הקפידה התורה אעפ"כ פטור משום דהוי מ"ע שהז"ג כמו נשים דגמר לה לה מאשה ובזה אזלינן בתר קנין הגוף ככל מ"ע שהז"ג אך בחצי עבד וחצי ב"ח דאינו פטור רק מחמת הכתוב אל פני האדון מי שאין לו אלא אדון א'. ע"ז כתב הרשב"א דלא הקפידה התורה אלא משום מעשה ידיו. וע"כ מתרץ הש"ס דוקא בחצי עבד וחצי ב"ח דמתחייב משום צד חירות. אך לענין שמיעטה התורה משום שאין לו אדון א' ופטור מלעלות לרגל וע"ז מהני למשנה אחרונה דאין לו שעבוד במעשה ידיו וע"כ אינו פטור משום שאין לו אדון, משא"כ במפקיר עבדו דפטור משום דהוי מ"ע שהז"ג ובזה אזלינן בתר קנין הגוף ומצד קנין הגוף הוא שייך לרבו:
[ועיין בק"ע בירושלמי (פ"ד דגיטין) שמא אינו מעכבו מלאכול בפסחו כדתניא וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו בשעה שהוא עובד את רבו מעכבו מלאכול בפסחו ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסחו. וכתב הק"ע דהרמב"ם דריש מעבד איש דקטן אין מילת עבדיו מעכבת כו' שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן. ע"ש ברמב"ם (פ"ה מה' ק"פ) והקשה הק"ע דאמאי לא קאמר כדאמרינן ביבמות (דף מט) דעבד איש הוא לומר דאם יש רשות לרבו עליו קרוי עבד כו' וכתב דא"א לומר כן להלכה דהא בגיטין (דף מב) מיבעי לי' אי מעוכב ג"ש אוכל בתרומה ואי ס"ד דאינו אוכל בפסח מקרא תיפשוט מינה דאינו אוכל בתרומה דהא תרומה ילפינן מפסח בג"ש דתושב ושכיר כדמפורש ביבמות פ' הערל (דף ע) ושגה בזה דהא העבד אוכל בק"פ אף שהוא עבד גמור והא דאינו אוכל הוא מחמת שהוא ערל. וביבמות לא קאמר אלא לענין דאינו מעכב את רבו מלאכול בפסחו. (והטעם הוא כמו שכתב הרשב"א דבזה כ"ע מודו דכיון שאינו משועבד לרבו ואין רשות לרבו עליו א"כ איך יהיה מעכבו מלאכול בפסחו כיון דליתא בידו) ולענין אם מחוסר ג"ש אוכל בתרומה זה תלוי בקנין הגוף וע"כ אפשר דאוכל עכ"פ מילת עבדיו הוא לענין רבו וזה לענין אכילת עצמו ואינו שייך זה לזה. והא שכתב שם ואי ס"ד דאינו אוכל בפסח כו' ע"ש הם דברים שאינם מובנים כלל]:
ויש להביא ראי' לזה מהירושל' דב"ק (פ"ח ה"ד) תני והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא שתי עיניו כאחת שהפיל שתי שיניו כאחת אינו נותן לו כלום זו אחר זו, יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני'. ר' אבהו בשם ר' יוחנן ואת אומרת שמין לעבדים בושת ע"כ. ולכאורה הירושל' הזה הוא תמוה מאוד דהא דיוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שיניו הוא או משום דמעוכב ג"ש אין לו קנס או כמ"ד דא"צ ג"ש כמו דאמרינן בפ' השולח (דף מב) וא"כ איך פשיט הירושל' דיש לעבדים בושת (ומה שפי' שם הפ"מ הוא דחוק מאוד ולא הרגיש במה שהקשיתי). ע"כ נ"ל כמו שביארתי דס"ל להירושל' דיוצא בשן ועין צריך ג"ש ואפ"ה לאו אדון קרינא בי' כמו דמיבעי לי' בגמ' אעפ"כ זהו דוקא בד' דברים דישנן בעבד נמי. והטעם דאם חבל בו רבו פטור הוא משום דאין לו למי משלם דכל מה שקנה עבד קנה רבו. וכמו דאמרינן (ד' מב) בגיטין השתא חבלי' בי' אחרינ' יהבי' לרבי' חביל בי' איהו גופא יהיב לדידי' וע"כ כיון דמחוסר ג"ש לאו אדון קרינ' בי' וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף מב) דמעשה ידיו לעצמו וחבלתו הוי כמעשה ידיו. וכל זה היינו דוקא בד' דברים דישנן בעבד נמי אלא שתחילה הי' לרבו משום דכל מה שקנה עבד קנה רבו וע"כ כיון דיוצא לחירות בראשונה אע"פ דמחוסר ג"ש אעפ"כ הוי לעצמו כמו מעשה ידיו משא"כ בושת דלא שייך בעבד כלל למ"ד אין לעבדים בושת וע"כ תלוי זה בקני' הגוף וכמו דלענין תרומה ושפחה ומ"ע שהז"ג תלוי בקנין הגוף כמו שביארתי ה"נ לענין בושת דכמו שמחוסר ג"ש אוכל בתרומה ומותר בשפחה ה"נ לענין בושת כיון שהוא מחוסר עדיין ג"ש אין לו בושת ועוד דלפי דאמרינן בסנהדרין (דף פו) ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת כו' במי שיש לו אחוה וע"ש בתוס' שאין יוצאי חלציו קרוי אחוה ע"ש. וא"כ כיון שהוא מותר בשפחה ואסור בב"ח כמו שכתבו התוס' בגיטין (דף מ) א"כ בודאי דאין לו בושת וע"כ מדייק הירושל' שפיר דמדקאמר יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' משמע דמשלם לו אפי' בושת זאת אומרת שמין לעבדים בושת דאפי' לעבד גמור נמי יש לו בושת דאל"ה לא הי' משלם לו בושת:
ואע"פ דאמרינן בירושל' בגיטין (פ"ה ה"ד) סימא שתי עיניו כאחת הפיל שתי שיניו כאחת יוצא בהם לחירות. זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' ר' אילא בשם ר"ל כמ"ד דא"צ לכתוב ג"ש. ברם כמ"ד דצריך לכתוב לו ג"ש ואת אומר משלם לו. אלמא דמוקי כמ"ד דא"צ ג"ש וא"כ לפי זה לא מוכח מידי דשמין לעבדים בושת משום דכיון דא"צ ג"ש לאו עבד הוא זהו כמו דמסיק שם בגיטין (דף מב) דילמא כמ"ד א"צ והוכחת ר' יוחנן הוא כמו שאומר תחילה שם ובעי למיפשט דמחוסר ג"ש לאו אדון קרינא בי'. והני מוכח נמי דאכילת תרומה אזלינן בתר קנין הגוף. וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף סו) ועבדים שקנו עבדים כו' אפי' לר"מ דאמר אין קנין עבד בלא רבו אפי' ע"מ שיצא לחירות משכחת לה עבדים שקנו עבדים במפקיר עבדו דאוכל בתרומה כדאמרי' בפ' בתרא דכריתות (דף כד). ובירושל' מוקי לה בעבדים שקנו עבדים ע"מ שאין לרבו רשות בהם. אלמא אע"ג דליכא לרבו בהו קנין ממון אעפ"כ מצד שהוא קנוי קנין הגוף א כל בתרומה:
וע"כ אין ראי' מהא שהבאתי דאפי' אם נאמר דהעבד מוחזק בעצמו ותפיסתו תפיסה. אעפ"כ בשניהם כהנים. אע"ג דמס' שייך לעצמו אפ"ה אוכל בתרומה מחמת ס"ס. שמא הוא שייך לרבו ראשון ואפי' אי שייך לעצמו. אעפ"כ דילמא המפקיר עבדו אוכל בתרומה. ואע"ג דלפי הצד דמפקיר עבדו אינו אוכל בתרומה אלמא אזלינן לענין תרומה בתר קנין ממון. א"כ כיון דהעבד מוחק בעצמו. ממילא אסור לאכול בתרומה. זה אינו דלענין תרומה ודאי אזלינן בתר קנין הגוף דהא כתבו התוס' דלא משכחת לה עבדים שקנו עבדים לר"מ אלא במפקיר עבדו כו' והא דמיבעי לי' היינו משום דמחוסר ג"ש כופין לשחררו. והטעם כדי שיתחייב במצות (ואפשר שאין זה אלא מדרבנן דכיון דאינו משועבד אינו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. ועיין בשעה"מ דכיון דאינו רק מדרבנן ע"כ אינו עומד לכפי'. ותירץ בזה מה שקשה על התוס' דחגיגה (ד' ד) מגיטין (ד' מב) והארכתי בזה בתשובה (ס' יד)( ואם נאמר דלא כקצה"ח שהעבד אין מוחזק בעצמו ושייך לרבו וא"כ בודאי דאסור לאכול בתרומה דילמא הוא של עצמו. דבאכילת תרומה אזלינן בתר קנין הגוף ולא בקנין ממון. אבל בכל הדברים שתלוי בממון. א"כ כיון שמס' הוא שלו, הוי כודאי שהוא שלו:
ולפי מה שביארתי הי' נ"ל לומר דבספיקות דאמרינן הממע"ה. והוא שלו ובפרט אי אמרינן תקפו כהן מוציאין מידו, אעפ"כ אינם יכולים להחליט לו ע"פ ס' שזהו בודאי בעצם שלו, אלא שלכל הפחות מותר לעשות בהם צרכו ולא גרע מקנין דרבנן וכמו שכתב הא"מ (סי' ל) דאפי' לשיטת הרמב"ם דקנין דרבנן לא מהני לדין תורה, עכ"פ מהני קנין דרבנן שיהא רשאי לאוכלו ולהשתמש בו כחפצו כו' אלא דלא אתי דרבנן לעשות אותו כמו שלו ממש. כיון דמן התורה אינו שלו עי"ש. וא"כ ה"נ בתפיסה מספק אע"ג דהוי שלו ורשאי להשתמש בו ולאוכלו אפ"ה בעצם אינו שלו:
ולפ"ז אפשר ליישב שני הסוגיות הסותרות דבהא דפ"ק דב"מ (דף ו) בהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר דאי אמרינן דתקפו כהן מוציאין מידו, וא"כ הוי ממונו לאכול ולהשתמש בו ע"כ יכול לפטור ממונו בס' פדיון פ"ח ויותר מזה ס"ל להרמב"ם דאפי' אי תקפה כהן אין מוציאין מידו, אעפ"כ הוי ממונו של ישראל ושפיר יכול לפטור עצמו בו וכמו שכתב הכ"מ (בפ"ב מה' בכורות ה' ו) עי"ש. משא"כ בהא דב"ב (ד' פא) שהקשה הח"ש דאי אילו קנו הבעלים הראשונים מן הלוקח אילן א', הי' אפשר לומר מביאים וקוראים, דא"כ איך יביא הלוקח משום ס' שהוא שלו' דביכורים שאני, דזה אינו תלוי במה שיוכל להשתמש בו. כמו שכתבו התוס' בב"ב (דף כו) דאילן הסמוך למיצר גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים ופי' ר"ח משום שאין מביאין גזל על המזבח, והקשו התוס' מהקונה אילן וקרקעו מביא וקורא, ומאי קושי' הוא שאני התם שקנאו ולא הוי גזלן. וכתבו דנראה כפי' הקונטריס. דאע"ג דמותר לסמוך אין מביאין ממנו ביכורים, דבעינן אשר תביא מארצך. ובספרי ע"י (סי' טו) הבאתי שמחולקים בזה בירושלמי אם הטעם הוא משום גזלן, או שהטעם משום שאינה שלו, דאמרינן בירושלמי (פ"א דביכורים) תני אם הבריך ברשות מביא וקורא, רבי יוסי בשם ר' איסי והוא שנתן לו רשות לעולם, הא לשעה לא, ר' יונה בשם ר' איסי אפי' לשעה, אמר ר' אבין מילתא דר' יוחנן מסייע לאבא. דאמר ר' יוחנן כולם משום תורת גזלן ירדו להם, וא"כ כיון דהש"ס דילן סובר דאפי' נתנו לו רשות לשעה לא מהני והטעם משום דבעינן דווקא שיהא בעצם שלו, דאפי' בלוקח נמי לא מהני, אע"ג דברשות הוא, וא"כ איפשר דאם קנאו המוכר אילן א' מן הלוקח לא הי' מביא וקורא כיון דכל החזקה אינו אלא מחמת ס', וא"כ אין לו רשות רק להשתמש אבל לא שיהא בעצם שלו וא"כ איך יבוא ויקרא, דילמא הוא של הלוקח, דבדבר שבעינן שיהא העיקר שלו, לא מהני מה שמחזיק מפני הספק. וע"כ כיון דלגבי המוכר לא מהני, ע"כ הלוקח מביא מספק. דדילמא הוא בעצם שלו, (ובזה יתבאר מה דבירושלמי אמר ר' יוסי בר' חנינא בעי קנה אילן א' לא קנה קרקע שנים לא קנה קרקע א' אינו מביא כל עיקר, שנים מביא ואינו קורא, א"ל ר' אלעזר מילין דצריכין לרבנן בבית ועדא שאל, כלומר מילתא דצריכי לרבנן שנסתפק לראשונים שאל, ולכאורה אמאי אינו אומר הטעם כמו דאמרינן בש"ס דילן דספוקי מספקא לי', דלשיטת ר' יוחנן שהוא מרא דתלמודא דכולם משום תורת גזל ירדו להם וא"כ כיון דמ"מ מס' אין לו קרקע א"כ אמאי מביא, דהעיקר תלוי אם יש לו רשות להשתמש, וכיון שאין לו רשות להשתמש הוי כמו שאין לו קרקע) וכ"ת הא ביארתי בספרי ע"י (שם) שהרמב"ם ס"ל כמו הירושלמי דכולן משום תורת גזלן ירדו להם. ונתן רשות מהני, וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ב מה' ביכורים ה' יא) דאפי' נתן לו רשות לשעה מביא וקורא, ותירצתי שם בספרי דעת הרמב"ם שהרמב"ם פסק דאין ברירה, א"כ איך מביאין ביכורים, וביארתי שם דאי אמרינן דאין ברירה המחצה שלו חייב, וכ"ת הא יונק מחלק חבירו ואע"ג דברשות הוא. אפ"ה לא קרינן בי' אדמתך וע"כ קאמר בגיטין (דף מח) אמר ר' יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד דאמר ר' אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל היינו משום דס"ל כעולא דגזלן הוא. ואין מביאין ממנו ביכורים וע"כ אף דהמחצה שלו. מ"מ יונק משל חבירו אבל הרמב"ם סובר דר' יוחנן לטעמי' בירושלמי דאם נתן לו רשות מהני והכא במה שיונק מחלק חבירו, הוי כיונק ברשות וא"כ לא קשה מידי ומביא מפני שהמחצה שלו והא דיונק מחלק חבירו. אפי' לשעה נמי מהני, וא"כ הא הרמב"ם פוסק דאפי' לשעה נמי מהני. וא"כ אמאי מביא מס' אפשר לומר דזהו רק ביניקת ההברכה, וכמו שכתב הראב"ד עי"ש אבל לא בעצם יניקת הקרקע, דבעצם הקרקע ודאי בעינן שיהא עצם הקרקע שלו, וכמו שכתבו התוס' בב"ב (דף קלו) דאפי' המוכר שדיהו לפירות אינו מביא מדאורייתא עי"ש וא"כ בעינן שיהא עצם הקרקע שלו (ואפי' לפי מה שכתבתי שם דחייב מדאוריי' היינו משום דדמי' לדידי' כיון ששיעבד לו יניקת הקרקע):
וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דביכורים) תני אם הבריך ברשות מביא וקורא ר' יוסי בשם ר' אימי והוא שנתן לו רשות לעולם, הא לשעה לא ר' יונה בשם ר' אימי אפי' לשעה חילי' דר' יונה מן הדא הי' חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד. והעצים שלו ועצים לא לשעה הן, א"ל ר' יוסי שרשים שדרכן להחליף לעולם. מכיון שדרכן להחליף לעולם הן. א"ר מנא מילתא דר' יוחנן מסייע לאבא דאמר כולן משום תורת גזלן ירדו להם וכאן מכיון שנתן לו רשות להבריך אפי' לשע' אין זה גזלן, וכן אמרינן בירושלמי (ספ"ב דב"ב) אמר ר' יוסי ויאות אמר שאם את אומר שרשים עיקר הן לביכורים לא הי' יכול אדם להביא ביכורים מעולם. מפני ששרשיו של זה יוצאים לתוך שרשיו של זה. ושל זה בשל זה. לפום כן א"ר יסא בשם ר' יוחנן, אין שרשין לענין ביכורים כלום עכ"ל אלמא דדוקא בשרשים אליבא דר' יוסי. או בהברכה אליבא דר' אימי אמרינן דמשום תורת גוזן ירדו להם. וע"כ מהני להם רשות אפי' לשע'. (אליבא דר' יונ' בשם ר' אימי) מפני שאין שרשין עיקר. אבל בגוף היניקה לא מהני רשות לשעה ואפי' לעולם מפני שבעינן שיהא גוף הקרקע משלו ודו"ק:
[ועפי"ז נראה ליישב קצת מה שהקשה המ"ל על הרמב"ם (פ"ב מה' ביכורים ה' יא) נתן לו חבירו רשות להבריך בתוך שלו אפי' לשעה ה"ז מביא ביכורים, ואם הי' האילן סמוך למיצר חבירו כו' ה"ז מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ והקשה המ"ל דהא בפ' מרובה מוכח דמאן דקאמר עשרה תנאים התנה יהושע פליג אהך ולית לי' תקנה זו, ורבינו בפ"ה מה' נ"מ כתב עשרה תנאים כו' וזה סותר למה שפסק כאן וצ"ע, ואיפשר לומר דהש"ס דילן אזיל לשיטתו דס"ל דלאו משום תורת גזלן ירד להם, אלא משום דבעינן אשר תביא מארציך כמו שכתבו התוס' בב"ב (ד' כו) והא דהתנה יהושע היינו שיהא חשוב כמו מארציך ע"כ בעינן תנאי וע"ז אומר במרובה דמאן דאית לי' עשרה תנאים התנה יהושע פליג אהאי דלפי"ז בעינן תנאי ממש, שיהא חשוב כמו ארציך, אבל לדעת הרמב"ם שפסק דמהני רשות לשעה ע"ז אומר שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ פי' שלא יקפידו ע"ז, דאל"כ לא יוכלו להביא ביכורים, וכמו דאיתא בירושלמי (ספ"ב דב"ב) ויאות שאם את אומר שרשין עיקר הן לביכורים לא יכול אדם להביא ביכורים מעולם כו' לפום כן א"ר יוחנן אין שרשין לענין ביכורים כלום, וע"ז אומר שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שלא יקפידו דאלו"ה לא יוכל להביא ביכורים, ולא בתורת תנאי לענין הקנאה דזהו לשיטת הש"ס דילן דבעינן הקנאה דאל"ה לא הוי מארציך כן נ"ל ליישב בדוחק דעת הרמבים ודו"ק]:
וע"כ כין דבעינן שיהא שלו בעצם ע"כ לא מהני אפי' גבי מוכר אם חזר ולקח אילן א'. ולא כמו שכתב הח"ש (בא"ח סי' א) דאילו קנו הבעלים הראשונים מן הלוקח אילן א'. מביאים וקוראים ומשום חזקת מ"ק [וכמו דאיתא בירושלמי (פ"א דביכורים) צריכה לר"י המוכר שביל לחבירו, מקום דריסה הוא מכר, או עד התהום מכר, אין תימר מקום דריסה מכר מביא וקורא (פי' המוכר משום דאינו יונק מקרקע של חבירו) אין תימר עד התהום מכר לא יביא כל עיקר ומספק מביא ואינו קורא, ורבנן פשיטא לון שמכר עד התהום אלמא דאע"ג דהוי ס' אם מכר לו עד התהום, לא אמרינן דאוקי בחזקת מ"ק, והמוכר יביא ויקרא אלא כיון דמ"מ ספק הוא ע"כ אינו מביא וקורא, והכי מוכח נמי ממה דאמרינן התם בירושלמי מה בין הנוטע לתוך שלו, והבריך לתוך של רבים, מה בין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו, ודרך הרבים באמצע, א"ר אימי אתי דר"י כר"א דתנינן תמן, אין עושין חלל תחת רה"ר בורות שיחין ומערות ר' אליעזר מחיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים, כמה דר"א אמר תמן תחת רה"ר הוא שלו, כך ר' יהודה אמר תחת רה"ר הוא שצו ר' שמואל בר רב יצחק בעי אין כר"א יביא ויקרא, א"ר יוסי מסבר סבור ר' שמואל בר רב יצחק שר ליעזר מתיר לעשות כן, והוא שלו לעולם, אלא ר"א מתיר לעשות כן, וכל הקודם זכה, (פי' וע"כ כיון שהוא מוחזק, ע"כ מתיר לעשות וכל שהוא מבד הספק אף שמותר לעשות אעפ"כ אינו יכול לקרות מספק) וא"כ מוכח שאעפ"י שהמוכר מוחזק אעפ"כ אינו יכול להביא ולקרות, אע"ג דאית לי' חזקת מ"ק, והכא נמי להיפוך גבי לוקח אע"ג דמ"ח לית לי' קרקע, אעפ"כ כיון דאזלינן בתר עצם הקרקע, ע"כ הוי רק ספק וצריך להביא (ואפשר לומר דר' אימי ור' יוסי לטעמייהו אזלי, דאמרינן לעיל ר' יוסי בשם ר' אימי, והוא שנתן לו רשות לעולם והאי ר' אימי היינו אליבא דר' יוסי, ולא אליבא דר' יונה, דאפי' רשות לשעה מהני) וע"כ לא מהני חזקת ח"ק בכה"ג, משא"כ בהא דב"מ (די ו) דהתם מהני החזקה וכמו שביארתי].
עכ"ז קשה אי אמרינן דתפיסת העבד לא הוי תפיסה אלא דמוקמינן בחזקת מ"ק ולכאורה חזקת מ"ק הוי חזקה המכריע כמו כל החזקות. א"כ הוא שייך לרבו בודאי ואף הגוף שייך לרבו כיון דאמרינן דאוקי בחזקת מ"ק, א"כ אם הי' רבו ראשון כהן אמאי אינו אוכל בתרומה. ולפ"ז הי' אפשר לומר דלא כהקצה"ח. אלא כיון דהוי ספק בתפיסה תפסינן צד השני. ואמרינן דהעבד מוחזק ומהני. וכה"ג כתב המ"ל (בפ"ד מה' מלוה ולוה) שנסתפק אי מהני תפיסה אם חייב בד"ש וכתב דלדידן דמספקא לן מילתא אם מי שחייב בד"ש אי תפס אי מפקינן מיני' יש לומר דמצי התופס לומר קים לי כמ"ד אי תפס לא מפקינן מיני'. אלמא דאפי' בספק אם מהני תפיסה בחיוב של י"ש ע"ז גופא נמי מהני תפיסה:
ולכאורה יש להביא ראי' דלא כמו שכתב המ"ל. מהא דאמרינן בגיטין (דף ל) מת צריך ליטול רשות מן היורשין תני' ר' אומר יורשין שירשו. ומי איכא יורשין דלא ירתי. אלא א"ר יוחנן שירשו קרקע ולא ירתו כספים. וכתבו התוס' דאסיפא קאי דאם הלוון בפני ב"ד אינו צריך ליטול רשות מן היורשין. אבל ארישא דקתני מת צריך ליטול רשות מן היורשים לא מצי קאי דכ"ש אם לא ירשו שצריך ליטול רשות יותר שאין עליהם מוטל לפרוע חוב אביהם. והרמב"ן והרשב"א פירשו דקאי נמי ארישא. דאימתי מהני נטילת רשות מהיורשין דווקא אם ירשו קרקע. אבל אם ירשו מטלטלין. כיון דאין עליהם לפרוע חוב אביהם. א"כ מאי מהני נטילת רשות מהיורשין. דהא כאחר דמי והביאו לזה ראי' מהירושלמי (פ"ג דגיטין) דקאמר לית הדא פליגא על רב דרב אמר יורש כמשועבד כשם שאין מלוה בעדים נגבית מן המשועבדים. כך אינו גובה מן היורשין פתר לה במלוה בשטר. ר"א בשם ר"י מלוה בעדים גובה מן היורשים. ובלבד יורשים שירשו קרקע פי' דהירושלמי מקשה מאי מהני נטילת רשות מן היורשין. כיון דאין עליהם לפרוע חוב אביהם. וע"כ משני במלוה בשטר. ור"י ס"ל דשיעבודא דאורייתא וע"כ אפי' במלוה ע"פ כיון שירשו קרקע מהני נטילת רשות דעליהם לפרוע חוב אביהם. וא"כ צריך להבין מה שכתבו התוס' דארישא לא חצי קאי. דכש"כ אם לא ירשו שצריך ליטול רשות יותר, דאין עליהם לפרוע חוב אביהם דמ"מ מאי מהני נטילת רשות כיון דמן הדין א"צ לפרוע חוב אביהם אלא ודאי דמסברת התוס' הוא דכיון דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם. אפי' ירשו מטלטלין. ע"כ כיון שנותנים רשות מהני וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף פו) דבליכא אחריות נכסין מצוה על היתומים לשלם חוב אביהם ואין כופין כדמוכח פי' מי שהי' נשוי (דף צא) אלמא דאיכא מצוה על היתומין אפי' בשירשו מטלטלין וע"כ כיון דאיכא מצוה על היתומים. ע"כ אפי' לא ירשו קרקע נמי מהני נטילת רשות כיון שרוצים לקיים המצוה ע"כ מהני לתרום עליהם. כיון דרמי עליהם המצוה. וע"כ מפרשי דהא דאמרינן בגמרא דוקא שירשו קרקע הוא דוקא אסיפא' דאם הלוום בפני ב"ד דאינו צריך ליטול רשות מהיורשין ואהא קאי רבי דוקא שירשו קרקע. דהא הכא לא אתינן מטעם מצוה. דהא מצוה תלי בדידהו. אם רוצים לקיים המצוה. אבל בסיפא דאם הלוון בפני ב"ד דאינו צריך ליטול רשות תלי דוקא בחיוב אם מחויבים מן הדין וע"כ מוקי לה בירשו קרקע:
וא"כ מוכח מהירושלמי כדעת הרשב"א דאע"פ דרמי מצוה על היתומים לשלם בעד חוב אביהם. אפי' ירשו מטלטלין ורוצים לקיים המצוה אפ"ה אינו מספיק שמחמת זה יוכל לתרום עליהם. דהירושלמי נמי ס"ל דמצוה ע היתומין אפי' ירשו מטלטלין כמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דחגיגה) הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותה כו' אמר ר' בא מחלוקת שמואל ור' יוחנן דתנינן תמן האשה שהביאה חטאתה ומתה. יביאו היורשין עולתה כו' שמואל אמר במפורשת ור' יוחנן אמר אפי' אינה מפורשת. מה אנן קיימים אם בשירשו קרקע בהדא אמר שמואל במפורשת. אם בשירשו מטלטלין בהדא ר' יוחנן אמר אפי' אינה מפורשת. מה נפיק מביניהון ירשו קרקע. על דעתי' דשמואל לתבוע אין תובעין (צ"ל לתבוע תובעין) ולמשכן אין ממשכנים על דעתי' דר' יוחנן אף למשכן ממשכנים. ירשו מטלטלים על דעתי' דר' יוחנן לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנים על דעתי' דשמואל אף לתבוע אין תובעין. ונ"ל פירושו ירשו קרקע על דעתי' דשמואל לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנים. דשמואל סובר שיעבודא לאו דאורייתא. ואין כופין אבל אעפ"כ מצוה על היתומים ואין כופין. אבל לר"י שסובר דשיעבודא דאורייתא ע"כ אם ירשו קרקע כופים וממשכנים. ירשו מטלטלין על דעתי' דר"י שסובר דשיעבודא דאורייתא לתבוע תובעין שמצוה על היתומים ואין כופין כמו שכתבו התוס'. על דעתי' דשמואל. שסובר דשיעבודא לאו דאורייתא. וא"כ אפי' בירשו קרקע הוא רק מצוה וע"כ אם ירשו מטלטלין אף לתבוע אין תובעין. דירשו מטלטלין אפי' מצוה ליכא. אלמא אע"ג דמצוה על היתומים לשלם חוב אביהם אפ"ה כיון שהוא רק מצוה ולא יוכל לכפותם. ע"כ אינם רשאים לתרום עליהם. וע"כ בענן שירשו קרקע דוקא ואפי' ארישא נמי. וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א אלמא דכיון דאיכא רק מצוה על היתומים. אפי' אם תפס נמי מפקינן מיצי'. דהא הכא המלוה מעות את הכהן הוי תופס. ואפ"ה אינו יכול לתרום עליהם. ואפי' לפי מה שכתבו התוס' דאסיפא קאי. אבל ברישא אפי' לא ירשו קרקע נמי היינו לאו מחמת תפיסה. אלא שהוא מחמת נטילת רשות מן היורשין. שאומרים שרוצים לקיים המצוה אבל לא מחמת תפיסה. ועוד שמפני תקנה הקילו וכמו שכתבו התוס' אהא דאמרינן התם ור' יוחנן אמר אפי' הניח מלא מחט גובה מלא קרדום וכמעשה דקטינא דאביי וכתבו התוס' ואע"ג דאמר בכתובות (דף צא) דאי אמרין לי' הני חמשין דמי קטינא סלוקי סלקה הכא תקנתא דרבנן הוא אלמא דהכא הקילו משום תקנה אבל בעלמא איפשר דמודו לסברת הרמב"ן והרשב"א. דכיון דאינו אלא מצד מצוה לא הי' יכול להפריש. ואע"ג דתופס. אלמא דבמקום שהוא רק מצד מצוה לא מהני תפיסה:
ואפשר לומר דלא קשה מידי וכמו שביארתי במ"א על מה שהקשה השעה"מ (בהלכות עבדים) דמ"ט לא הביאו הפוסקים הא דאמרינן בקידושין (דף כד) כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהם לחירות ואמרינן שם משום דקלא לאו כלום הוא כדתני' המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש וא"כ מחויב לצאת י"ש. ואמאי לא הביאו הפוסקים דמחוייב לצאת י"ש לשחררו. (ובמ"א הארכתי בזה) ובפרט לדעת הפוסקים דבמחוייב לצאת י"ש מהני תפיסה וא"כ הכא הרי העבד תפוס בעצמו. וביארתי שם דהא דאמרינן דמהני תפיסה בחיוב לצאת י"ש, ה"מ כשהתפיס' מבוררת וחזקה אבל בעבד כיון שכל החיוב הוא רק לצאת י"ש אבל מן הדין א"צ לשחררו א"כ מן הדין לא הוי תפוס כלל דהא אם שייך לרבו לא שייך גבי' תפיסה דכל מה שקנה עבד קנה רבו. וא"כ כל עיקר התפיס' הוא רק מצד שחייב בד"ש לשחררו וע"כ לא מהני תפיס' וא"כ אפשר לומר ה"נ דכיון דכל עיקר החיוב שמוטל על היורשים לשלם הוא רק מחמת מצוה אבל מן הדין א"צ לשלם. וא"כ מן הדין לא הוי תופס כלל והא דתפוס בתרומה לא הוי תפיס' לגבי היורשין דהא כיון שא"צ לשלם אין התרומה שייכי לדידהו יותר משאר הכהנים והתפיס' אינו אלא בד"ש כיון שמצוה עלייהו לשלם החוב וא"כ מצד ד"ש שייכי התרומה לדידהו אבל מן הדין כיון שא"צ לשלם לא הוי תפיסת התרומה ומעשר תפיס' לגבי דידהו ורמי עלי' מצות הנתינה כמו בכל תרומות ומעשרות דעלמא וע"כ לא מהני הכא. משא"כ אם תופס מבע"ח עצמו והתפיס' מבוררת ע"כ אע"פ שאינו חייב רק בדיני שמים מהני התפיסה לדעת הפוסקים דמהני תפיס' בחיוב של לצאת י"ש:
[וכה"ג ביארתי במ"א על מה שהקשו האחרונים מהא דאמרינן בב"ק (ד' ע) אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו אעפ"י שאין החיוב רק לצאת י"ש, על הא שכתבו התוס' בע"ג (ד' סג) דכיון דעקרוה לקנין המעות לא הוי אתנן, ע"ש בתוס' והקשו ע"ז דהא מ"מ חייב לצאת י"ש ליתן לה, דהא קאי במי שפרע, וא"כ אמאי לא חל ע"ז איסור אתנן (וכן הקשה הקצה"ח בחוה"מ ס' כח) לפי מה שכתב הר"ן בחידושיו שהקשה בהא דסנהדרין (ד' עב) גבי הני דיכרי כו' דהא מ"מ מחויב לצאת י"ש ותירץ דלא דמי דהתם גבי אתנן צריך לעמוד בדיבורו, אעפ"י שלא יתחייב מן הדין אבל כאן אחר שקנו הני דיכרי בדמייהו לפי סברא דרב נמצא גניבה זו קנויי' לגמרי ביד הגנב ולא ניתן לתשלומין כו' ע"ש, והקשה דאי נימא דמשום דחייב לעמוד בדיבורו ונתן לה הוי אתנן, א"כ הא דאמרינן בפ' השוכר את הפועל (ד' סג) בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה מותר כו' וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי הא מחסרה משיכה והא התם מחוייב נמי לעמוד בדיברו, כיון שהבטיח לה ואפ"ה אמרינן דלא הוי אתנן:
וע"כ נ"ל דהא דאמרינן אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו והיינו מחמת דמחויב לצאת י"ש. זהו רק שתחול עליו אתנן דאלא"ה לא הוי אתנן דהא אי תבע לי' בדינא לא מחייב לשלומי מחמת דקלב"מ וא"כ אע"ג דקני לה קנין גמור אפ"ה הוי כמתנה בלחוד ולא שייך לאתנן ע"ז אמרינן דאתנן אסרה תורה ואפ' בא על אמו וכיון דמחויב לצאת י"ש חל ע"ז איסור אתנן. אבל ה"מ אי בשעת הבאה קנתה לאתנן בקנין גמור והוי דידה אע"ג דמן הדין אינו מחויב ליתן לה אפ"ה מהני הא שחייב לשלם בד"ש או לדעת הר"ן מחמת שצריך לקיים דבורו וחל עלה איסור אתנן אבל מ"מ בעינן שתקנה היא בשעת הביאה קנין גמור שיהי' הטלה שלה אבל בהשוכר את הפועל (דף סג) פריך וכי אמר לה בטלה מאי הוי הא מחסרה משיכה וליכא לשנויי משום דחייב לצאת י"ש לתת לה הטלה עצמו דמדאוריית' מעות קונות דלגבי קנין הטלה ודאי בעינן קנין גמור אבל אם בשעת הביאה הטלה אינו שלה רק מכח חיוב של לצאת י"ש לא הוי אתנן והא דאמרינן בב"ק (דף ע) התם קנתה להטלה קנין גמור בתורת חצר כמו שכתבו התוס' שם בד"ה באומר דמקשה מחמת דקרי לה מכירה ע"ש ע"ז מהני מה שצריך לצאת י"ש מקרי מכירה:
וכן ביארתי במ"א על מה שכתבו התוס' בע"ג (דף סג) דאפי' לר"י דאמר ד"ת מעות קונות הכא גבי אתנן לא קני כיון שהפקיעו חכמים דאין קנין המעות קונה ע"ש. אלמא דהפקיעו לגמרי קנין המעות שהוא מד"ת כיון דסוף כל סוף לא קני אין ע"ו דין אתנן אע"ג דמדאוריית' מעות קונות ולכאורה נראה מדברי הש"מ דלא ס"ל כהתוס' שכתב בב"ק (דף עא) דאמרינן התם פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א מעשה שבת דאוריית' וח"א מעשה שבת דרבנן כו' בשלמ' למ"ד דאוריית' אמטו להכי פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן וכתב הש"מ דמהכא שמעינן דגנב ומכר וקיבל דמים ולא משך לוקח את מקחו כיון דמדאוריית' מעות קונות אע"ג דתקינו רבנן דלא ליקני מכירה הוי ומשלם תשלומי ד' וה' מדאקשינן ולמ"ד מעשה שבת דרבנן דכיון דמדאוריית' שרי טביחה מעליותא הוי ומחייב עלי', אלמא דס"ל דלא לגמרי בטלו קנין המעות דהא סביר' לי' דמחייב בתשלומי ד' וה' ולכאורה לא דמי להא דשחיטה שאינה ראוי' דהתם כיון דלאו בקנינים הוא ע"כ אמרינן כיון דמן התורה הוי שחיטה ראוי' ע"כ חייב בתשלומי ד' וה' משא"כ לענין קני' וניחא ע"פ מה שכתבו התוספ' בב"ק (דף עט) דלמ"ד יאוש קונה וחיובו הוא דוקא לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואפ"ה מחייב אהקדש אע"ג דלא חייל הקדש מקמי יאוש וכי היכי דחייב במכר ומתנה קודם יאוש אע"ג דלא אהני מעשיו שלא חל המכר והמתנה כיון דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט בדבר שבידו להקדיש, וע"כ כיון דלא בעינן שיהא המכירה בפועל קיימת ע"כ מהני מה שמעות קונות ד"ת שיהא נקרא מכירה. וכמו דמהני בטביחה דאוריית' אע"ג דמדרבנן אסור אבל באתנן דבעינן שיהא שלה ממש. ע"כ שפיר כתבו התוס' דאפי' לר"י דאמר מעות קונות אפ"ה כיון דחכמים בטלו קנין המעות ל"ה אתנן משא"כ בתשלומי ד' וה' כיון דלא בעינן שיהא המכירה קיימת בפועל ע"כ אזלינן בתר דאוריית' וכה"ג כתב הש"ך (סי' רח) לענין אם מכר בשבת דאע"ג דאפשר לומר דלא מהני אעפ"כ כיון דהא דלא מהני אינו רק מדרבנן הוי מכירה כמו דאמרינן בשחיטה שאינה ראוי'. דכיון דמדאורייתא מהני הוי שחיטה להתחייב בתשלומי ד' וה'. וה"נ לענין אתנן אע"ג דחל אתנן ע"י חיוב של לצאת י"ש. אפ"ה בעינן שיהא אתנן שלה ע"י קנין ממש כמו שבארתי]:
והכי נמי בתפיסה אע"ג דמהני לדעת הפוסקים אם חייב לצאת י"ש אפ"ה בעינן שיהא התפיסה מבוררת משא"כ בענין המלוה מעות כו'. וכן בעבד דבדיני אדם לא הוי תפיסה כלל. אלא בד"ש. וע"כ לא מהני ואעפ"י שהבאתי מהמ"ל דאם הוא ספק אי מהני תפיסה בד"ש. ע"כ אם תפס יכול לומר קים לי כהני פוסקים דמהני תפיסה. היינו משום דתופס בודאי. אלא דיש ספק אי מהני תפיסה בלצאת י"ש. ע"כ כיון שתופס יכול לומר קים לי דמהני תפיסה בחיוב של לצאת י"ש. משא"כ בעבד הוי ספק בתפיסה עצמה. אם הוא תופס דאם הוא עבד לא הוי תופס כלל. דכל מה שקנה עבד קנה רבו. ע"כ אפשר לומר כיון דיש ספק בתפיסה עצמה לא הוי עבד תפוס כלל, ולא מהני תפיסתו.
וא"כ צ"ל דבעבד מוקמינן בחזקת מ"ק. וא"כ אם הי' רבו ראשון כהן אמאי יאכל בתרומה. הא חזקת מ"ק הוי חזקה המכרעת. וא"כ הא בודאי של רבו ואף הגוף נמי כמו בכל החזקות דמעמידין על חזקתו הראשונה אף לענין איסור נמי וא"כ אמאי אינו אוכל בתרומה. אלא ודאי דחזקת מ"ק לא הוי חזקה המכרעת וכמו שכתב הקצה"ח בקונטריס הספיקות (כלל א) ע"ש:
[ולכאורה יש להביא ראי' דחזקת מ"ק הוי חזקה המכרעת אפי' לענין איסור נמי מהא דאמרינן בגיטין (ד' מ) האומר נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר לא נתן לי כו' כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וכתב הרשב"א דהטעם משום דהוי כמו ס' דתרי ותרי ומוקמינן בחזקת מ"ק, וכתבו האחרונים דלשיטת הרשב"א הא דאמרינן גבי עבד כתבתי ונתתי לו, והוא אומר לא כתב ולא נתן לו, הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ואמרינן דאוקי בחזקת מ"ק, משום דתפיסת העבד הוי ס' בתפיסה (ועוד אפשר לומר משום דהוא מכחיש תפיסתו), ומשמע דהוא כעבד לכל דבריו, ואוכל בתרומה ומותר בשפחה, אלמא דחזקת מ"ק הוי חזקה המכרעת, והוי כמו של רבו ממש ואוכל בתרומה. ובשלמא לשיטת הרמב"ם לא קשה, דאפשר שסובר כמו שכתבו התוס' שם, דהודאת הנותן לא הוי הודאה, דפעמים שסובר דקיבל מידו וזכה והוא לא קיבל, אבל לשיטת הרשב"א אמאי אמרינן דהוי כעבדו ואוכל בתרומה, אלא ודאי כיון דאמרינן דאוקי בחזקת מ"ק הוי כמו עבדו ממש, ואוכל בתרומה:
[ולכאורה אפשר לחלק דהתם הוי כמו ס' דתרי ותרי ע"כ אמרינן דמוקמינן אחזקת מ"ק, וע"כ אוכל בתרומה וכמו דאמרינן ביבמות (ד' לא) דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמ' אחזקה מידי דהוי אנכסי' דבר שטיא, דבר שטי' זבין נכסי' אתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין כוי וארעא אוקמי בחזקת בר שטי', אבל הכא דמספקא לן ס' דדינא אם אמר אי אפשי אי הדר למרא קמא, והוי פלוגתא דת"ק ורשב"ג בחולין (ד' לט) ובכריתו' (ד' כד) וכיון דהוי ס' דדינא, ע"כ לא אמרינן דחזקת מ"ק יכריע וכמו שהארכתי בזה בתשובה (ס' ו), משום דעפ"י חזקה לא ישתנה הדין, אך לפי מה שביארתי בתשובה שם דס' דדינא דהוי ס' במציאות כגון המשכיר בית לחבירו בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש, דהוי ספק אי תפוש לשון ראשון או לשון אחרון דהוי ס' במציאות ש ע"כ אמרינן דקרקע בחזקת בעלים עומדת, ומוקמינן בחזקת מ"ק, א"כ ה"נ הוי ס' דדינא בס' דמביאות, דלא ידעינן אם הוכיח סופו על תחילתו, ולא ידעינן כוונתו, אך באמת לא קשה מהרשב"א, דאע"ג דהוי כס' דתרי ותרי ואוקמינן בחזקת מ"ק, אפ"ה מותר העבד לישא שפחה, ולאכול בתרומה דכיון שהעבד יודע בעצמו שהוא עבד, בודאי מותר לו לישא שפחה ולאכול בתרומה, דאע"ג דרבו אומר שכתב ונתן לו אפ"ה לאו כל כמיני' לאסור העבד בתרומה דהא אפי' בתרי ותרי ממש, אמרינן בכתובות (ד' כב) דבאומרת ברי לי מהני, ומה שרבו אומר לא מהימן דעד א' בהכחשה לאו כלום היא וכמו דאמרינן בקידושין, (ד' סה) ותסברא עד א' בהכחשה מי מהימן, ועוד שהתוס' כתבו דאין הטעם משום דהוי תרי ותרי ומוקמינן בחזקת מ"ק אלא משום שהנותן טועה כסבור שקיבל, והוא לא קיבל, ולא מטעם שכתב הרשב"א דאוקמינן בחזקת מ"ק וע"כ אוכל בתרומה:
והכי משמע לי בירושלמי דיבמות (ס"פ יג) הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי, פשיטא דהוא מעלה לה מזונות פשיטא שאינה יורשה כו' היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי פשיטא שאינו מעלה לה מזונות וא"כ משמע מהירושלמי להיפוך דאזלינן בתר ההודאה לחיובא, וע"ש בק"ע שכתב שנסתפק לו בזה, ונעלם ממנו הסוגי' דגיטין (ד' מ) דלפי הש"ס דילן אזלינן בתר הודאת המקבל, וא"כ קשה אהדדי, אבל לפי מה שכתבו התוס' דהטעם משום שהנותן מחמת שמחשב ליתן הוא טועה שהוא סובר שקיבל, והתם גבי הכחשה דבעלתי לא שייך זה:
ועיין ברשב"א שהקשה בהא דאמרינן בירושלמי (פ"ק דב"מ ה' ב) אמר ר"ה תני תמן אשה שהי' רכובה ע"ג בהמה, ושנים מנהיגין אותה, ואומרת אילו עבדיי. והחמור והמשאוי שלי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי והחמור והמשא שלי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי, והחמור והמשאוי שלי, צריכה גט משניהם וצריכה לשחרר את שניהם, ושניהם משחררין זא"ז בחמיר ובמשאוי שלשתן שוין, (ועיין בקידושין (ד' סו) שנים שבאו ממד"ה ואשה עמהם, וחבילה עמהם כו'), וכתב הרשב"א בחידושיו לקידושין וזה לשונו ותמי' לי אחרון למה אינו מפסיד' דאעפ"י שהראשון שקבל גיטו מיד חבירו ומיד האשה הי' לו להפסיד חלקו שבחבילה, דמה שקנה עבד קנה רבו, ואחר שקיבל השני גיטו ממנו, וזה כתב ונתן לו, ה"ל ראשון כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואלו נאמר דאפי' בעבד נאמר בדין שאמרו באשה למעלה דלא הכחישו טענותיהם אלא במה שאומר זה עבדי, אבל בחבילה לא הכחיש טענתו. ודילמא אחר נתנו לו ע"מ שיצא בו לחירות א"נ שאין לרבו רשות בו עכ"ל, אבל לפי מה שהבאתי שיטת הירושלמי דיבמות משמע דס"ל דאזלינן בתר הודאת הנותן א"ש ולא קשה, ועדיין יש להאריך בזה הרבה. בהתוס' דכתובות (ד' פט) ובב"ב (ד' קלה) גבי אחינו את:
והנה לכאורה יש להביא ראי' דלא אמרינן דהחזק' מכריע את הדין בס' דדינא דאל"כ אמאי אמרינן בב"ב (דף פא) דבשני אילנות דיש ספק אם קנה קרקע או לא ע"כ מביא ואינו קורא. דא"כ אמאי לא אמרינן דנוקי בחזקת מ"ק והוי חזקה המכריע א"כ צריך להעמיד על חזקתו הראשונ' אלא ודאי דבס' דדינ' לא אמרינן אוקי אחזקתי' או דחזקת מ"ק לא הוי חזק' המכר ע רק הוי ס' כמו תפיסה. דאי הוי חזקה המכרעת א"כ הוי דמ"ק בודאי א"כ מפני מה מביא וכן תקש' מהירושל' (דפ"א דביכורים) שהבאתי לעיל דצריכ' לר"י המוכר שביל לחבירו אי מקום דריסה מכר או עד התהום מכר דע"כ המוכר מביא וקורא. והשתא אי אמרינן דחזקת מ"ק הוי חזקה המכרעת דהדין בודאי כן הוא א"כ אמאי אינו מביא וקורא (וכן הוא לענין דרך רה"ר לא שר"א מתיר לעשת כן כו' אלא ר"א מתיר לעשות כן וכל הקודם זכה וביארתי לעיל) והשתא אי אמרינן דהוי חזקה המכרעת א"כ הוי ודאי שלו ואמאי אינו מביא וקורא ואע"ג שכבר ביארתי דבביכורים בעינן שיהא בעצם שלו מ"מ כיון דהוי חזקה המכרעת א"כ הוי ודאי שלו אלא ודאי דלא הוי חזקה המכרעת אלא כמו חוקת ממונא (או דבס' דדינא לא אמרינן אוקמי אחזקה כמו שביארתי בתשובה לעיל (סי' ו) ע"ש באורך ודו"ק):
וראיתי להח"ש שכתב עכ"י סברת המ"ל נ פט"ו מה' טוען) דהיכא דהס' על עיקר הקרקע לא אמרינן בחזקת בעלים עומדת. והנה המעיין במ"ל שם משמע דאפי' בס' דדינא נמי אמרינן דאוקי בחזקת מ"ק. שהקש' שם על תשובת הרשב"א בראובן שמכר כרם לשמעון ובאו שנים ואמרו תנאי הי' במכר ושנים אומרים לא הי' תנאי וכתב הרב ז"ל כיון שזה הלוקח החזיק בכסף או בחזקה הרי יש כאן מכירה ודאית כו' ע"כ מוקמינן ארעא ביד לוקח דמשמע כיון שהמכירה הוא ודאית. והס' בתנאי מוקמינן ביד הלוקח וא"כ אמאי כתב הר"ן דאם מכר קרקע לחבירו והוי ס' אי נתינה בע"כ שמי' נתינה או לא. דמוקמינן ארעא בחזקת מ"ק. והאריך שם המ"ל לחלק בין ס' דתרי ותרי לס' דדינא דהרשב"א קאמר דוקא בס' דתרי ותרי ע"ש. והקצה"ח בקונ' הספיקות) טרח ליישב ולא עלתה בידו. ולי נראה דאפשר לומר דהטעם של הרשב"א דודאי ספ' בתנאי כיון שהמכיר' הוא ודאית ואין הס' אלא בתנאי מוקמינן ביד הלוקח אע"ג דאם לא קיים התנאי המכר בטל אפ"ה הלוקח מוחזק. דאפ' לדברי האומרים דתנאי הי' אעפ"כ הי' בידו לקיים את התנאי כדי לקיים המקח אך ה"מ כשהתנאי תלוי בא' וא"כ אם הלה רוצה לקיים התנאי אע"פ שאין השני רוצה ע"כ נתקיים המקח וכש"כ כשהתנאי תלוי ביד הלוקח ואם הלוקח הי' רוצה לקיים התנאי הי' מקיים התנאי בע"כ של המוכר ע"כ הלוקח מוחזק בקני' דלא רמי' עלי' רק תנאי ותנאי מילתא אחרית' הוא משא"כ בתנאי שתלוי בשניהם א"כ לא הי' הלוקח מוחזק בקני' כלל דמצד המוכר אולי לא ירצה הלוקח לקיים התנאי ומצד הלוקח אם מכר השדה והתנה ע"מ שתתני לי מאתים זוז. וא"כ אי אמרינן דנתינה בע"כ לא שמה נתינה א"כ ביד המוכר ג"כ שלא לקבל א"כ אין כאן מקח משני הצדדין מצד המוכר ומצד הלוקח דמצד הלוקח הברירה בידו שלא לקיים התנאי ושלא ליתן ומצד המכר הוא בידו שלא לקבלם וע"כ מוקמינן בחזקת מ"ק. כמו שפסק הר"ן ואינו סותר לתשובת הרשב"א:
ועוד אפשר לחלק בין תנאי לתנאי וכמו שכתב הר"ן בפ"ג דקידושין דבתנאי שהוא בשב ואל תעשה נאמן בין בקידושין בין בגירושין משא"כ בתנאי שהוא בקום ועשה. ועיין בספרי ע"י (סי' יט) שהארכתי בזה דבתנאי שהוא בשב ואל תעשה מוקמינן על חזקתו שלא עבר התנאי משא"כ בתנאי שהוא בקום ועשה וא"כ בתנאי שהוא בשב ואל תעשה הוי המכר מיד אלא שאם עובר על תנאו נתבטל המכר. וכמו שכתב המהרי"ט בתשובותיו (סי' א) והבאתיו בספרי ע"י (סי' ז) דאם נשבע שבועה שלא אוכל זו אם לא אוכל זו דחלה השבוע' מיד דכיון שהוא בשב ואל תעשה חל מיד משא"כ בקום ועשה דאינו חל רק בקיום התנאי וע"כ אפשר לומר דהרשב"א מיירי בתנאי שהוא בשב וא"ת וע"כ אפי' לדברי האומרים דהי' ע"ת הרי המכר חל מיד אלא שאם עובר על התנאי נתבטל המכר. וכ"ת ליהמני' במיגו דאי בעי הי' אומר שקיים התנאי. כבר ביארתי לקמן בתשובה (סי' כד) דלא אמרינן מיגו במקום תרי ותרי. ועיין בתוס' ב"ב (דף לב) משא"כ בתנאי שהוא בקום ועשה שאינו חל רק בקיום התנאי וע"כ כ"ו שלא נתקיים התנאי לא חל המכר. וע"כ בספ' דנתינ' בע"כ הוי התנאי ע"מ שתתן מאתים זוז. א"כ הי' התנאי דוקא בקום ועשה וע"כ כיון שיש ספק בקיום התנאי הוי כמו ס' בסוף המכר. וע"כ כתב הר"ן דמוקמינן בחזקת מ"ק. אך צריך לעיין בתשובות הרשב"א באיזה תנאי מיירי:
עכ"פ מוכח דבספק בגוף הקרקע אמרינן דמוקי בחזקת מ"ק אלא ודאי דבס' דדינא לא הוי חזקה המכריע דמחמת החזק' לא ישתנה הדין דחזקת מ"ק הוי נמי כמו חזקה דתפיס' דלא מהני רק להשתמש בו ולעשות בו כל צרכו ולא בגופו של דבר כמו שביארתי וכן ה"נ בחזקת מ"ק:
ומעתה נחזור לענין הראשון דלפי מה שביארתי דהא דאמרינן שאם תופס מספק לא הוי כשלו בודאי היינו במקום דבעינן שיהא הגוף שלו אבל במקום דלא בעינן שיהא הגוף שלו אלא הנאת שימוש הוי תפיסה מס' תפיסה ודאית והוי כמו שלו ממש וא"כ בקידושי אשה כיון דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ח) דאם קידש' במשכון דאחרים מקודשת וכמו שכתבו התוס' כיון דבע"ח קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור כו' אלים שיעבודא לחשב ממון לקדש את האשה וא"כ לפי זה אפי' מוחזק בה מספק כיון דקיי"ל שהוא שלו ולדעת הפוסקים דאפי' תפס מוציאין מידו. א"כ לכאורה הוי מקודשת ודאי ולא בתורת ספ'. וכה"ג כתב השעה"מ בהלכות אשות (בפ"ה ה' כב) דבקידושין אמרינן בפ"ק דקידושין (דף ח) דאם קידש' במשכון דאחרים ה"ז מקודשת. וכתב השעה"מ שנסתפק במי שהלוה לראובן על לולב ואתרוג אי אמרינן כיון דבע"ח קונה משכון חשיב כשלו ויוצא בה י"ח וקרינן בי' שפיר לכם כי היכי דעובר עליו בב"י וחשיב כשלו. ויש צדדים לכאן ולכאן אלמא דבקידושי אשה לא בעינן דוקא שיהא שלו בעצם. וע"כ מסתפק בלולב דאי בעינן שיהא העצם שלו אי קני:
אך ראיתי שם להשעה"מ שכתב שם לעיל וז"ל גם מה שהביא ראי' מהא דפ' האיש מקדש (דף נב) א"ל מי אמר רב הכי כו' והא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דקידושין והקדש מתלי תלי הא בהא נראה דאין לו דמיון כלל דהתם שאני דכיון שקידש' בדבר שאינו שלו וה"ז מוציאה מידה בעיני' ממש א"כ במה היא מקודש' ומה הנאה יש לה משא"כ הכא שהרי היא מתקדשת במעות שחייב לה על המשכון שהרי הוא חייב לשלם לו ונמצא דמטי לה הנאה מיני' ובהדי' קיי"ל דהשואל חפץ מחבירו והודיע שרוצה בו לקדש את האשה שהיא מקודשת ועיין בטור אה"ע (סי' כח) אע"ג דאם הקדישו אינו מוקדש כדקיי"ל גבי מתנה ע"מ להחזיר דאם הקדישו אינו מוקדש. אלא ודאי משמע דלא תלי הא בהא ותמיהני עליו דהא הך דהשואל טבעת לקדש בו את האשה מקורו הוא מהרא"ש דפ"ק דקדושין והרא"ש כתב שם דדוקא בהודיעו כו' ואם לא יועיל לשון שאלה תהי' לכל הפחות מתנה ע"מ להחזיר והיא מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנה לו או יחזיר לו דמיו וחזרת דמים הוי חזרה כו' וגבי שור בפ' יש נוחלין (דף קלז) יראה אם אמר שור זה נתן לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו ה"ו קדוש אע"ג דקאמר ע"מ שתחזיר לי דכיון שהחזיר לו דמים ויכול לקנות בהם שור אחר וכיוצא בזה קרינן בי' שפיר מידי דחזי לי' א"כ בהקדש נמי דינא הכי ואמאי כתב שאינו קדוש. עכ"פ בקידושי אשה לא בעינן שיהא העצם שלו דהא אמרינן בפ"ק דבכורות (דף ט) הכא נמי אשה יודעת דפטר חמור איסור' אית בי' ופרקא לי' בשה ומקדשה בהך דביני וביני' וכן בבכורות (דף י) אי ר' שמעון תיקדש בכולה אי ר' יהודה תקדש בהך דביני וביני כו' אע"פ שכ"ז שלא פדאו הוי איסורי הנאה:
אך שראיתי להשעה"מ (בפ"ה מה' אישות) שכתב על התוס' רי"ד שכתב בשמעתין דפ"ח אע"פ שהאשה יכולה לפדותו ולהיות מותרת בו אפ"ה כ"ז שלא פדאו הי איסורי הנאה ונמצא שלא נתן כלום וה"ה בהקדש דאמרינן דלא קידש מפני שלא נתחלל ואע"פ שהאשה יכולה לחללו על שו"פ כדקי"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל אפ"ה כ"ז שלא חיללו אינה מקודשת דבשעת קידושין לא יהיב מידי. וע"ש בשעה"מ שתלה הדבר בשתי הלשונות בבכורות (דף י) וכתב השעה"מ שסוף כל סוף תקש' להלישנ' בתרא דבכורות מהא דמקדש בהקדש לא קידש אע"פ שיכול לחלל על שו"פ ותירץ דההוא לישנא ס"ל דדוקא חיללו בדיעבד מחולל אבל לכתחיל' לא. וא"כ משום הכי אינה מקודשת דלא ניחא לה למעבד איסורא. ולי נראה דלפי המסקנא דבכורות (דף יא) לא קשי' מידי דדוקא בפ"ח דקני לה בהך דביני' וביני' אמרינן דהוי קידושין משום דהוי דידי' דהא מסקינן בבכורות (דף יא) דהפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי לבעלים וע"כ שייך ממש לבעלים דאפי' אחר יפדה נמי יהי' שייך לבעלים משא"כ בהקדש לא נוכל לומר דהוי דידי' משוח שיכול לחללו על שו"פ דזה הוי כקונה מחדש ולא אמרינן בכה"ג דהוי דידי' וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף מ') דהואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דא"כ הי' קונה אותו, רק בפ"ח משום דאפי' אחר הפודה נמי שייך לבעלים:
ובזה יתבאר הירושל' שהבאתי בספרי ע"י (סוף סי' ז) הירושל' (ספ"ב דקדושין) פ"ח ר"א אומר מקדשין בו אשה ר' יוחנן אמר אין מקדשין בו אשה ר"א אומר פ"ח מקדשין בו את האשה מק"ו כו' מה נפיק מביניהון עבר ופדאו שלא מדעת בעלים ר"א אומר אינו פדוי ר' יוחנן אומר פדוי מתנית' מסייעא לר' אלעזר ופליגא עלוי מתנית' מסייעא לר' אלעזר הגונב פ"ח של חבירו משלם תשלומי כפל וסיפא פליג' עלוי' שאע"פ שאין לו בה עכשיו יש בו לאחר זמן. וביארתי בספרי שם שתלוי בזה אי הוי איסורי הנאה של בעלים וע"כ לר"א דס"ל דאם קידש בו את האשה מקודשת. אלמא דאיסורי הנאה הוי של בעלים וע"כ אם פדאו אחר אינו פדוי. וכמו שכתבו התוס' בפ' מרובה (דף סח) שתירצו דלהכי יכול אחר לחלל בהקדש אע"ג דמדמינן שם הקדש לחילול כמו שאין אחר יכול להקדיש ה"נ אינו יכול לחלל אך בהקדש כיון דהוי איסורי הנא' לא הוי של בעלים כלל וע"כ לר"א שסובר דמקדשין בו את האשה ע"כ אינו יכול אחר לחלל משום דהוי שלו משא"כ לר' יוחנן שסובר דאין מקדשין בו את האשה ע"כ יכול אחר לחלל. ועיין לעיל בתשובה (סי' ט) שהראיתי לזה מקום בירושלמי, דפליגי בזה אם איסורי הנאה הוי שלו או לא:
אבל כעת נראה לי דהירושלמי ס"ל שתלוי בזה. דאי אחר יכול ג"כ לפדות. ע"כ אין מקדשין בו את האשה דהפדיון הוי כקונה מחדש. וכמו שבהקדש אינו יכול לקדש משום דאי בעי פריק ה"נ בפ"ח אינו יכול לקדש משום דיכול לפדות. משא"כ אם אחר אינו יכול לפדות. ורק הבעלים יכולים לפדות. ע"כ מקדשין בו את האשה. דהוי רק של הבעלים. וע"ז אמר דלר"א דאמר מקדשין בו האשה ע"כ ודאי ס"ל דאם פדאו אחר אינו פדוי. וע"כ הוי של בעלים. אבל אם פדאו אחר הי' פדוי. א"כ אם פודה הוא בעצמו הוי כקונה מחדש. ולא הוי קידושין. כמו שלא הוי קידושין בהקדש ור"י דס"ל דאין מקדשין בו את האשה ס"ל דאם פדה אחר פדוי. וע"כ הוי כמו הקדש. דהא דיכול לפדות הוי כמו שאם הי' קונה מחדש. ובזה הוא מחולק עם הש"ס דילן. דלהש"ס דילן מה שאינו דומה להקדש הוא מטעם דאפי' אחר הפודה. שייך הפדיון לבעלים, ולהירושלמי הטעם משום דאחר אינו יכול לפדות וע"כ מקשה מהברייתא דמחייב תשלומי כפל. ע"כ בודאי שאינו דומה להקדש. דהא הגונב מהקדש אינו משלם תשלומי כפל דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. וכה"ג פשיט לי' בש"ס דילן בבכורות (ד' יא) דאינו דומה להקדש:
ועיין בירושלמי (פ"א דמ"ש) ר' יודן בעי אמר לאשה משכי לי מעשר בהמה זו, שתתקדשי בו לאחר שחיטה, מאחר שיש בידו לשחוט מקודשת מכבר. או לאחר שחיטה, ועיין בספרי ע"י שהבאתי ראי' דאיסורי הנאה הוי שלו, מהא דאמרינן בירושלמי (פ"ב דפסחים) ר' ירמי' בעי פ"ח שהמית מיתתו בעריפה, או בסקילה, אלמא אע"ג דפ"ח אסור בהנאה לר"י אעפ"כ מקרי של בעלם, ע"ש, ולפי מה שביארתי כעת דפ"ח ר"א אומר מקדשין בו האשה, משום דיכול לפדותו, וכמו שביארתי להש"ס דילן, הוא משום דאם פודהו אחר נמי הוי לבעלים, ולדעת הירושלמי הוא משום דאין אחר יכול לפדות:
[והנה שם (בפ"ב ה' א) אמרינן אח"כ ר' בנימין שאל חלות תודה שנעשו נותר נימא אם נעשו נותר עד שלא הגע זמן ביעורן, את מבערן בכל דבר, וגירסת הק"ע את מבערן בשריפה, (כן נ"ל נכון דלפי' הב' דמיבעי לר"י אין זה בעי' דלר"י דס"ל שם בירושלמי דעד שלא הגיע זמן ביעורו השבתתו בכל דבר, כמו דאיתא שם בירושלמי אעפ"כ הא ס"ל בתמורה (ד' לד) דאם רצה לשרוף את הנקברין רשאי, וא"כ יכול לשורפו ויוצא ידי שניןה) משהגיע זמן ביעורן את מבערן בשריפה (צ"ל את מבערן בכל דבר) וכתב הק"ע דמיבעי לי' לרבנן דאמרי דהשבתתו בכל דבר וא"כ בחלות תודה שנעשו נותר יש ב' דברים הא' מצות ביעור של נותר שהוא בשריפה ומצות ביעור של חמץ שהשבתתו בכל דבר וע"כ אומר אם נעשה נותר קודם זמן ביעור. ע"כ כבר חל עליו מצות שריפה וע"כ צריך לשרפו ואם נעשה חמץ מתחילה. חל עליו תחילה ההשבתה בכל דבר ואינו מובן כיון דחל נותר על חמץ. א"כ איפשר שצריך לשורפו או שחל חמץ על הנותר אפשר שמצותו בכל דבר דהא חכמים פליגי בתמורה (דף לד) על ר"י דאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי. ואמרו לו שאינו מותר לשנות:
ע"כ נ"ל דהטעם הוא דאם נעשה נותר מתחילה. והוי איסורי הנאה א"כ ממילא לא חל ע"ז חובת השבתת חמץ דאע"ג דאיסור חמץ חל בכולל על נותר. דכיון דאסור בשאר חמץ אסור נמי בהא דנותר. אעפ"כ אינו עובר בב"י וב"י. דאע"ג דבחמץ אמרינן דאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. אע"ג דהוי איסורי הנאה היינו דוקא מצד איסור חמץ גופא אבל אם נאסר מחמת נותר. א"כ לא הוי דידי' ממילא אינו עובר ב"י. וליתא לעשה דהשבתה. ואם חל עלה איסור חמץ מתחילה ונותר לא הוי עד למחר (אע"ג דאין מביאין תודה לכתחילה בי"ד כמו דאמרינן בפסחים (דף יג) אעפ"כ אם עבר והביא כשר) ע"כ כיון שחל עלה איסור חמץ מתחילה לא חל עלה איסור נותר דבהא לא שייך כיון דאתוסף איסורא לגבוה כמו דאיתא בשבועות (דף כד) דהא לחמי תודה נאכלות לבעליהן ואפי' אם נאמר דחל דמיגו דחל על המצה חל נמי על החמץ אפ"ה כיון דחל איסור חמץ תחילה ממילא לא הוי נותר דנותר אינו רק דוקא אם מותר באכילה. וכמו דמוכח בפסחים (דף פג) לא נצרכה אלא לג"ה. ואליבא דר"י דתני' ר"י אומר אינו נוהג אלא באחת כו'. ואלא תיפשוט דספוקי מספקא לי' לר"י דאי מיפשט פשיטא לי' ההיא דהתירא ניכלי':
ודאיסורא נשדיי'. וא"כ מוכח דכיון דאסור באכילה לא הוי נותר. וא"כ ה"נ כיון שנאסר משום חמץ ממילא לא הוי נותר. ע"כ השבתתו בכל דבר דלא חל ע"ז איסור נותר כיון שאסור באכילה. והכי מוכח נמי בפ"ג דכריתות (דף יד) ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה. ופירש"י דפיגול אינו אלא בד' עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזי' לאכילת אדם. ולא לאכילת מזבח. הילכך לא חייל עלה נותר ודוק]:
הרי נתבאר דבס' ממונא דקיי"ל קולא לנתבע והממע"ה. אם קידש הנתבע אשה בהאי ס' ממונא לדעת הסוברים דלא מהני תפיסה בס' הוי הקידושין קידושי ודאי. ועיין עוד בקונטריס הספיקות (כלל א'):