נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא
סימן כא
והנה כל זה שביארתי בהירושל' דר"פ חרש. הוא לפי מה שפירש הא"מ דהטעם הוא משום דהוי דא"מ אבל עוד נראה לי לבאר הירושל' באופן אחר ושאין ראי' מזה כלל לענין קידושי קטן ע"י ביאה שיהי' קידושין ע"י דא"מ. ובזה יתיישב נמי מה שהקשה המ"ל ממתניתין דר"פ חרש (דף קיב) דתנן ואם הי' נכרית יכנוסו ואם רצה להוציא יוציאו. וכן מהא דגיטין (דף ע) אלימא דנפלה לי' מאחיו חרש כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה. אלמא אע"ג דבא עלי' יכול להוציאה. וכן מה שהקשה הק"ע מהא דתנן ביבמות (דף קי) וכן שתי חרשות דביאת אחת או חליצת' פוטרת חבירתה משום דשניהם שוים בקנינם הא איכא חרשת דעדיפא מחבירתה בקנינה כגון שקידשה בביאה משום שפירושו של הירושלמי באופן אחר וכמו שאבאר דבאמת מה שהקשה המ"ל ממתניתין דפ' חרש ואם הי' נכרית יכנוסו ואם רצה להוציא יוציא הוא קושי' עצומה על הירושל' ממשנה מפורשת ע"כ נ"ל ליישב הירושל' עוד באופן אחר והוא ע"פ הירושלמי דגיטין וכמו שאבאר דגרסינן בירושל' (פ"ח דגיטין ה"א) תני חרש שתרם אין תרומתו תרומה אמר רשב"ג במה דברים אמורים שהי' חרש מתחילתו אבל אם הי' פיקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימים כתב ידו ר' יעקב כו' חלוקין על השונה הזה אמרי והא מתניתין פליגי נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית ויכתוב ויקיימו אחרים כתב ידו קיימוני' כשאינו יודע לכתוב התיב ר' בא בר ממל והא מתנית' פליגא נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית ויכתוב ויקיימו אחרים כתב ידו קיימוני' בשאינו יודע לכתוב והא מתנית' פליגא הרי שכתב בכתב ידו אמר לסופר וכתב לעדים וחתמו כו' אמר ר' יודן באומר כך וכך עשיתי ברם הכא באומר כך וכך עשו ר' בנימין בר לוי בעי מה אנן קיימים אם יש בו דעת לבא יש בו דעת לשעבר. אין בו דעת לעבר אין בו דעת לבא (כן הוא בתרומות א"ר אבא בר מרי בחרש אנן קיימים ואין שליחות לחרש והק"ע פי' בדוחק אהא דקאמר באומר כך וכך עשיתי ברם הכא באומר כך וכך עשו ע"ש ואח"כ כתב ואפשר לומר דה"ק רשב"ג איירי לשעבר שכתב הוא עצמו הגט לכך מהני ובריית' איירי שכותב החרש להסופר שיכתוב הגט הלכך אינו גט וה"ג ר' בנימין בר לוי בעי אם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת להבא אם אין בו דעת לשעבר אין בו דעת בלהבא. ול"נ פירושו דקאי על מה שמקשה מתרומות דאמר רשב"ג בד"א שהי' חרש מתחילתו אבל אם הי' פיקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימים כתב ידו. והקשה ע"ז הירושל' מהא דתנן נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית. וע"ז משני דזה דוקא מהני בתרומ' שכותב להודיע שתרם ע"כ מהני כתיבתו אבל בגט צריך שיהי' הכתיבה על להבא ליתן גט וזה לא מהני ופריך דמאי נ"מ אם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת להבא ומאי נ"מ. וע"ז משני דע"כ לא מהני בגט על להבא משום דבחרש אנן קיימים ואין שליחות לחרש וע"כ לא מהני על להבא וא"כ לדעת הירושלמי בעינן שליחות בכתיבת הגט:
וע"ז קאי הירושל' (דר"פ חרש) דאמרינן חרש שנשא פיקחת אם רצה להוציא יוציא רצה לקיים יקיים. ואית' שם בירושל' כיצד היא ע שה רומז והוא נותן לה גיטה כשם שהוא רומז כך היא נרמז. מתניתין כשקידשה בכסף אבל אם קידש' בבעילה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה. דהא כל עיקר דהחרש יכול לגרש הוא כשם שהוא רומז כך הוא נרמז (ואפשר דקאי על הקידושין שמקדש דהיינו שכונס בעצמו וא"כ לכאורה עיקר הריעות' הוא משום דאינו בר דעת שאם מקדש הוא בעצמו לא שייך שליחות אבל אם מגרש ורומז לאחרים שיכתבו הגט א"כ מלבד שאינו בר דעת הא אין שליחות לחרש וא"כ בגירושין יש שני ריעותות וע"כ לא הוי הגט דומה לקידושין וע"כ בקידושי כסף ושטר אפשר נמי דהיינו ע"י אחר כמו דאמר בגט הוא רומז ונותן לה הגט וכן בקידושין ע"י כסף או שטר אפשר נמי דרומז ונותנים לה הקידושים משא"כ אם קי שה בבעילה וא"כ עושה המעשה בעצמו והגירושין הוא ע"י שליח ואין שליחות לחרש וע"כ ניחא מה שהשמיטוהו הפוסקים דזהו דוקא לשיטת הירושלמי שלמי דבעינן של חות בכתיבת הגט אבל לשיטת הש"ס דילן שסובר דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף כג). אך באמת נחלקו הראשונים בזה. עיין במ"א בה' גירושין שהאריך הרבה בחלוקת הפוסקי' בענין זה:
ובפשיטות יש לבאר הירושלמי ע"פ הירושל' שהביאו התוספ' בפ"ק דחולין (דף יג) דפריך ויוכיחו מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלום חרש שוטה וקטן ואמאי אמרינן לגבי חמשה לא יתרומו דתרומת חש"ו אינה תרומה. ומתרץ שם ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו. פי' כיון שעיקר תרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה שלו על מחשבתו. והדר פריך ר' יוסי קומי דשמואל והרי גיטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינן הכל כשרין לכתוב הגט ואפי' חש"ו ואמר רב הונא והוא שיש פיקח עומד ע"ג. ומתרץ תמן זה כותב וזה מגרש הכא הוא החושב והוא התורם כו' ע"ש עכ"ל. ובירושל' שם (פ"ק דתרומות) מסיים ע"ז ר' יעקב בר אחא ר' חייא בשם ר' יוחנן חלוקין על השונה הזה. דלפ"ז אמרינן בקטן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והא דלא מהני בגט משום דאחר כותב ואחר מגרש וא"כ בחרש שקידש ע"י עצמו הוי קידושיו קידושין דכיון דהוא בעצמו עושה המעשה א"כ מעשה שלו מוכיח על מחשבתו. וע"ז אמר ר' יעקב דחלוקים על השונה הזה וא"כ סתרי הני תרי מילי דר' יוחנן דבתרומו' רצה לומר דאי לאו משום דכתיב ונחשב לכם תרומתכם היינו אומרים דמעשה שלו מוכיח על מחשבתו משום דהוא בעצמו התורם. משא"כ בגירושין שוה כותב וזה מגרש וא"כ בקידושין שהוא ע"י עצמו הוי קידושיו קידושין אבל אי חלוקין על השונה הזה דלית לי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אפי' בקידושין נמי לא הוי קידושין. וע"ז אומר אתי דר' יוחנן דתרומות דמשני את שכ' בו מחשבה כו' אבל בלא"ה אמרינן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כר"י בנו של ריב"ב דר' יוחנן בגיטין דס"ל דלא אמרינן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כרבנן דקדושין דתני' חרש שוטה וקטן שקידשו אין קידושיהם קידושין ר"י ב"ב אומר בינם לבין עצמם כו' בינם ובין אחרים קידושיו קידושין פי' דאם רואים דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ע"כ הוי קידושין:
ולפ"ז יתיישב דקאמר בחרש כשם שכניסתה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה. וע"ז אמר כיצד הוא עושה רומז והוא נותן לה גיטה כשם שהוא רומז כך הוא נרמז וע"ז אמר מתניתין כשקידש' בכסף וא"כ אפשר דע"י אחר הוא ע"כ אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. אבל אם קידש' בבעילה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה דהא גירושין הוא ע"י אחר וזה כותב וזה מגרש וא"כ לא הוי מעשה שלו מוכיח על מחשבתו (אע"ג דבירושל' קאמר דלענין כתיבת הגט לשמה לא הוי מעשה שיהא מוכיח על לשמה אעפ"כ הא אינו יכול לגרש ע"י גיטו שמצוה לאחר אם קידש' בביאה דהוי מעשה שלו מוכיח על מחשבתו שהוא ע"י עצמו וע"כ הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו משא"כ בגירושין שהוא ע"י מה שמרמז לאחר לכתוב וע"כ לא קשה מהא דאם רצה לכנוס יוציאנה ע"י גט אע"ג דהוא ע"י בעילה דהתם אפשר לומר שהוא בעצמו הוא הכותב והוא המגרש דהא באמת בירושל' דתרומות אמרינן והא מתניתין פליגי נתחרש הוא או נשטתה אינו מוציא עולמית ויכתוב ויקיימו אחרים כתב ידו פי' דאם הוא כותב והוא המגרש אמרינן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו א"כ אמאי אינו יכול לגרש בעצמו שיכתוב בעצמו הגט ומשני קיימוני' כשאינו יודע לכתוב אבל אם יודע לכתוב אפשר אפי' אם קידש ע"י ביאה דהוא ע"י מעשה עצמו אעפ"כ יכול לגרש ע"י עצמו אם יכול לכתוב:
וזהו דוקא לשיטת הירושלמי דס"ל דמחשבתו ניכרת מתוך מעשה הוי דאוריית' כמו שהוכחתי בספר ע"י (סי' כג) ע"ש שהארכתי הרבה. אבל לדידן דאמרינן בפ"ק דחולין (דף יג) דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאוריית' אין לו ומדרבנן יש לו. וא"כ אע"פ שקידש בביאה אעפ"כ לא הוי אלא מדרבנן. (ועוד אפשר דהש"ס לא ס"ל החילוק בין אם עושה מעשה בעצמו לעושה ע"י אחר) וע"כ השמיטוהו הפוסקים. ועוד דבירושלמי נמי יש דעות דמחשבתו ניכרת מתוך מעשה לא הוי אלא דרבנן. וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ו דדמאי) לית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר כשם שאמרו קטן חומרין כך אמרו מעטן של זיתים חומרין ופי' המפרש מהרא"פ כשם שאמרו קטן חומרין בטהרות תנן ומייתי לה סוף מסכת קידושין (ד' פ) תינוק בצד העיסה ובצק בידו כו' ואינו אלא חומרין דרבנן. ושגה בפירושו דמה שייך זה להא דמעטן של זיתים. אך באמת קאי על קטן דהיינו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דהעלום חרש שוטה כו' דמחשבתו ניכרת מתוך מעשה דהיינו שיהי' הכשר והוא רק לחומרין מחמת דהוא רק דרבנן כמו דאמרינן בחולין (דף יג) וכך ההכשר ע"י מעטן של זיתים נמי הוא רק חומרא ועיין במעילה (דף כא) שילח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו כו' ופריך והא לאו בני שליחותא נינהו אמר ר"א עשאוה כמעטן של זיתים כו' ע"ש בתוס' אלמא דלדעת הירושל' נמי הא דיש לו מחשבה ניכרת מתוך מעשה הוא רק דרבנן וע"כ אין חילוק בין אם קידש בביאה לאם קידש בכסף וע"כ לא הביאו הפוסקים להאי ירושל' כמו שביארתי היוצא מדברינו דהירושל' לית לי' כלל דעת אחרת מקנה בקידושין והירושל' דפ' חרש היינו משום דהוי מעשה ניכרת מתוך מחשבתו כמו שביארתי. ובירושל' (רפי"ד דיבמות) והבאתיו שם בספרי ע"י (סי' כג) אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת אלמא דמיירי בבא עלי' דהא קאמר דטובלת מחמת תשמיש ואפ"ה אוכלת בתרומה דלא הוי נשואין כלל (ואפשר ליישב אפי' לדעת הירושל' דמיירי בבא עלי' אח"כ וא"כ הוי בינו לבין עצמו ובינו לבין עצמו לא הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשה כמו שביארתי לעיל) וכן בירושל' (רפי"ד דיבמות) ר' אליעזר שאל לר' יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה א"ל אפי' אשם תלוי אין בה ועיין שם בק"ע שהקשה שם דכיון דיש ב' לשונות דבל"ק אמר שמואל אשם תלוי אין בה ובלישנא בתרא אמר שמואל א"ת יש בה וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דקידושי חרש דרבנן הא לל"ב ספיק' הוא ואשתמיטתי' דברי התוס' דר"ח מי שהחשיך (דף קנג) דאמרינן התם איבעי להו חרש וקטן מאי אליבא דר"א לא תיבעי לך דתני ר' יצחק אומר משום ר"א תרומת חרש לא תבא לחולין מפני שהוא ספק כי תיבעי לך אליב' דרבנן כו' וכתבו התוס' שם דמכאן משמע דהלכה כרבנן ועיין בספרי שם וביארתי לעיל בתשובה (סו' יט) ע"ש"
ובירושלמי (פ"ג דעירובין ה"ד) א"ר שמואל בר סיסרטא עירוב עשו אותו כספק חרש ר' ירמי' בעי עד כדון בקיים ואפי' נשרף אמר ר' יוסי קיימתי' כו' הגיעוך סוף תחומי שבת שאינו מחוורין ד"ת והק"ע פירש דקאי על שהי' פיקח תחילה ואח"כ נתחרש ואף עפ"כ מוקמינן אחזקתי' שהי' פיקח ע"ש מה שהקש' ע"ז ולכאור' נראה לפרש דקאי על קידושי חרש דלאו ספק הוא כלל אע"ג דעתים חלים ועתים שוטה וכמו דאמרינן ביבמות (דף קיג) למאי נ"מ להוציא אשתו בגט אי אמרינן חדא דעתא הוא כקידושין כך גירושין ואי אמרינן עתים חלים ועתים שוטה כו' ואעפ"כ לא חששו לתרומתו. ואמרינן בירושל' (רפ"ז דגיטין) חרש שתרם אין תרומתו תרומה וכן ה"נ לא חששו לספק אע"ג שנטמא וכמו בחרש אע"פ שנראה לנו עכשיו שהוא חלים אעפ"כ לא הוי תרומתו תרומה וה"נ בעירוב וע"ז אמר לו תינח בקיים והספק הוא אם נטמא ע"כ לא אמרינן דאוקי גברא אחזקתי' שלא עירב והרי טמא לפניך משום דאין זה פסולו בגופו אלא ע"י עדים שראו שנטמא וע"כ לא אמרינן דמחזקינן למפרע. וכמו שפירש"י בקידושין (דף סו) והבאתי בספרי ע"י (ח"ב דרוש טו) משא"כ אם פסולו בגופו ע"ש. אבל באמת זהו שיבוש והא דאמר עירוב עשו אותו כספק חרש. הוא כמו דאמרינן בירושל' (פ"ק דחגיגה) ולענין טהרות את אמר את שהוא תפוס ביד אביו ספיקו כחרש ברם הכא בין כך ובין כך ה"ז חייב וספק חרש היינו משום שאין בו דעת וע"כ ספיקו טהור וע"ז אמר עירוב עשו אותו כספק חרש (אם ס' אם נטמא מבעוד יום) משום שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור ואפשר כמו שכתבו התוס' בריש נדה (דף ב) דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע וע"כ אמר דספק אם נטמא מבעוד יום עשו אותו כספק חרש וכמו דחרש שאין בו דעת לשאול לא ילפינן מסוטה והכא נמי בטומאה דלמפרע [ובזה יתבאר הא דאמרינן בעירובין (דף לה) תנא נשרף להודיעך כחו דר' יוסי תנא תרומה ונטמאת להודיעך כחו דר' מאיר. ועיין רש"י להודיעך כחו דר' יוסי דאע"ג דאינו בעולם לא מיתסר. ולכאורה צריך להבין דמאי נ"מ הא בין בנשרף בין בנטמא אוקמינן אחזקה. אבל לפי מה שביארתי דבטומאה עשו אותו כספק חרש א"ש. ועדיין צ"ע] וע"כ אמר ר' ירמי' בעי עד כדון בקיים ואפי' נשרף פי' דמה יהי' התירוץ בס' נשרף מבעוד יום או משחשיכה וע"ו אמר הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין ד"ת:
היוצא מכל זה שאין הפי' של הירושל' דר"פ חרש. דבחרש שקידש בביאה יהי' קידושין ע"י דא"מ. כמו שכתב הא"מ משום דנ"ל דהירושלמי נמי ס"ל דקידושין היא משוית עצמ' כדבר של הפקר ואין בזה דא"מ לולא כמו שביארתי לעיל דהירו' ס"ל כמו שכת' הר"ן דמשו' עצמ' כדבר של הפקר [וכמו דמשמע בירושלמי דיבמות (ס' פ"ח) קידש אין חוששין לקידושין נתקדש חוששין לקידושיו נבעל נפסל מן התרומה כנשים כו'] אפי' מין במינו בכ"ש, וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר, ואם נקיבה היא אין נקיבה פוסלת נקיבה צד זכרות של זה, פוסלת צד נקבות של זה, (פי' דקאי על אנדרוגינוס) וכתב הק"ע שצ"ל קידש חוששין לקידושיו, נתקדש חוששין לקידושיו וראיתי להרשב"א בחידושיו שהעתיק דברי הירושלמי כגירסא שלפנינו ולא ידעתי לפרשה, והרמב"ם פסק (בפ"ד מה' אשות) בין שקידש בין שנתקדש צריכה גט מספק:
ולי נראה לבאר הירושלמי עפ"י מה שכתב הא"מ (ס' מד) על מה שהקשה הר"ן מ"ש חצי עבד, דהוי ספק קידושין, ובשפחה חצי ב"ח הוי קידושי ודאי משום דלא שייר בקנינו וא"כ בחצי עבד וחצי ב"ח נמי לא שייר, וכתב דאפשר לומר דבשפחה גלי לן קרא דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש, דמיירי בחצי שפחה וחצי ב"ח, אלמא בת אתרוסי הוא, וכתב הא"מ שהטעם הוא דעיקר הקידושין מצד הבעל דכתיב כי יקח איש אשה, ומשום הכי בעינן נתן הוא ואמר הוא ולא כל הימנה שתכניס עצמה, לרשות הבעל, אלא מכיון שמסכמת לקידושי האיש ההוא מבטלת דעתה ורצונה, ומשוי נפשה כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הילכך אין דנים בקידושי אשה, אלא מצד הבעל וכתב הא"מ דע"כ חצי עבד וחצי ב"ח, אינו יכול לקדש, כמו שחצי עבד וחצי ב"ח אינו מוציא עצמו בתקיעת שופר כמו דאמרינן בר"ה (דף כט) דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות כו' ה"נ לא אתי צד עבדות ומקדש לצד חירות כו', אבל לגבי האשה לא בעינן פעולתה, אלא שמבטלת דעתה ורצונה, וע"כ כיון שיש בה צד שהקידושין תופסין, ע"כ תופסין ממילא, עי"ש בארוכה:
וה"נ אנדרוגינוס שקיד' יש בו צד זכרות שתופס הקידושין וצד נקבות שאינו תופס הקידושין, וע"כ בקידש אין חוששין לקידושיו, והטעם הוא כמו שכתב הא"מ בחצי עבד וחצי ב"ח שקידש דמעכב צד העבדות להביא הקידושין אפי' לצד חירות וע"כ אנדרוגינוס שקידש אין חוששין לקידושיו, אבל אם נתקדש חוששין לקידושיו, והוי כמו חצי שפחה וחצי ב"ח דאמרינן דתופסין הקידושין כיון דהיא אינו עושה פעולת המעשה, אלא דמשוי עצמה כדבר של הפקר וע"כ תופסין הקידושין ממילא. וא"ש מה שתמה הק"ע על שהרמב"ם פסק דבין שקידש בין שנתקדש צריכה גט מספק דהטעם משום דחצי עבד וחצי ב"ח לא איפשיטא הבעי', ובחצי עבד וחצי ב"ח נמי פסק הרמב"ם דס' מקודשת, וע"כ פסק נמי באנדרוגינוס שקידש דאי אמרינן דחצי עבד וחצי ב"ח יכול לקדש ואין צד עבדות מעכב להביא קידושין לצד חירות. ה"נ באנדרוגינוס אבל הירושלמי אזיל לטעמי' דאמרינן בירושלמי (פ"ד דגיטין ה' ו) לא כן א"ר חייא בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש אין חוששין לקידושיו, ודכוותה גירש אין חוששין לגירושיו, וע"כ איתא בירושלמי גבי אנדרוגינוס שקידש דאין חוששין לקידושיו, אבל בנתקדש כיון דזה אינו ע"י פעולת המעשה אלא דמשוית עצמה כדבר של הפקר. ע"כ חוששין לקידושי' וא"כ נתבאר מזה שהירושלמי נמי סובר כדעת הר"ן. דבקידושין לא הוי דא"מ על ידה. וע"כ פי' הירושלמי דר"פ חרש הוא כמו שביארתי מחמת מחשבה ניכרת מתוך מעשה. ולא כמו שפי' הא"מ] וא"כ כיון שהפי' הוא מחמת דמחשבתו ניכרת מתוך מעשה. אפשר דזהו דוקא בחרש משום שהוא גדול. רק שאין לו דעת אבל בקטן שקידש אע"פ שיש לו מחשבה ניכרת מתוך מעשה לחומרא. אעפ"כ גזירת הכתוב דכתיב כי יקח איש ולא קטן. ע"כ לא מהני כלל. ויתר הראיות נתבאר בדברי האחרונים ע"ש: