אור ברסלב

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן כ

סימן יט

שאלה קטן שקידש לו אביו אשה. אי הוי מקודשת. אי לא **(בזמן הזה אסור להשיא את הקטן או הקטנה ע"פ דינא דמלכותא)**:

תשובה קודם שאבאר בענין זה וגם בענין קידושי ונשואי חרש ראיתי להביא מה שכתב בס' א"מ באה"ע (סי' מג) בענין שנחלקו בזה בתשובות מהרי"ק (סי' ל) שהשיב ר' יצחק בר"י בבן י"א שנה שקידש לו אביו אשה בטבעת ועדים. שצריכה גט שמצינו בכל מקום שזכין לאדם שלא בפניו וכבר האריך בזה בתשובות נ"ב וכתב שם דלדברי מי שחושש לקידושי תורה משום שזכין לאדם שלא בפניו והיינו לקטן. דא"כ קידושי קטן עצמו דהכל יודעים שאין קידושי קטן כלום ואמאי הא קטן אית לי' זכי' מדאורייתא היכי שדעת אחרת מקנה אותו כו' בשלמא בקידושי כסף ניחא דכיון שאין נתינתו בדמים נתינה כמו שכתב הה"מ פכ"ט מה' מכירה דקטן זוכה לעצמו ד"ת כשיש דעת אחרת מקנה אותו וזה נראה דעת רבינו דבמתנה קונה ד"ת אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אין מעשיו כלום מן התורה אבל במתנה אם זכו לו קונה ד"ת כיון שיש דעת אחרת (וכן הובא סברא זו ברא"ש בפ"ב דכתובו' (דף כ) גבי ההוא בר שטי' עי"ש) וא"כ מהאי טעמא נמי בקטן שקידש כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אין מעשיו כלום. אמנם תינח קידש בכספא או בשטר כיון שאין נתינתו בדמים נתינה. וכן אין נתינתו בשטר כלום נתינה דאע"ג דקידושי שטר לא צריך שו"פ. אבל נתינה בעי ונתינת קטן לא שמי' נתינה. לכן אין חוששין לקידושין. אבל קידש בביאה מאי איכא למימר. ואח"כ כתב ע"פ מה שכתב הר"ן בנדרים (דף כט) דכיון שהתור' אמרה כי יקח איש אשה ולא כי תילקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל כו' אלא כיון שהיא מסכמת ומבטלת רצונה לקידושי האיש הרי משו' עצמ' לבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הלכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד האיש כו' עי"ש. והעלה אח"כ שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' דלרש"י דהפקר הוי דעת אחרת מקנה בפ"ק דב"מ (דף יב) ע"כ בקטן שקידש בביאה הוי דאוריית' והביא שם בשם רש"י בכתובות (דף עג) דקטן שקידש בביאה הוי דאורייתא. אבל לדעת התוס' דלא הוי דעת אחרת מקנה, ע"כ לא הוי דאורייתא. וכתב שם אח"כ שוב ראיתי בחידושי הרשב"א ליבמות ר"פ חרש וז"ל רצה יוציא רצה יקיים. ירושלמי מתניתין בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בביאה קדושי' מעשה וגירושי' אינו מעשה עכ"ל וא"כ נראה דהוא הדין בקטן דחרש דין קטן אית לי' אלא דלפי מ"ש נראה דבחרש לא מהני זכי':

ולכאורה הטעם בירושלמי הוא משום דאם קידש בביאה הוי מעשה משום דע"י דעת אחרת מקנה אית ליה זכי' אך מהרא"ש דפ"ב דכתובות שכתב דבמתנה זכין לאדם שלא בפניו. ואית לי' זכי' לשוטה. מידי דהוי אקטן דאית לי' זכי' הואיל ואתא לכלל דעת. גם זה הי' עתים חלים. משמע דלחרש לית לי' זכי' ותחילה אבאר דחרש יש לו זכי' עפ"י מה שכתב הרמב"ם (בפי"א מה' אשות ה' ד) וז"ל ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ות"כ וכתובתה מאה. וכתב הה"מ פי' דברי רבינו ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה ויש לה כתובה מנה ולמד זה ממה שאמרו ביבמות (דף קיג) חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות כו' רצו לקיימן יש לה כתובה מנה. ודבר ברור הוא שאיך תהי' היא בת דעת ותשב עם בעלה בלא כתובה כו' עי"ש. וברמב"ם (פ"ב מה' אישות ה' ד) כתב אבל הפיקח שנשא החרשת אם מתה לא יירשנה. והחרש שנשא פיקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת. ולדעתה נשאת וזיכתה לו ממונה. וכתב הה"מ דין זה לא מצאתי מבואר. אבל דברי טעם הן כיון שהיא בת דעת. ובפ"א מה' נחלות ה' ט' כתב וזה לשונו וכבר ביארנו בהלכות אישות שאין הבעל יורש את אשתו. עד שתכנס ברשותו ואין הפיקח יורש את החרשת שנישאת כשהיא חרשת אפי' נתפקחה אח"כ ע"ש וכתב הלח"מ וקשה דבפרק כ"ב מה' אישות כתב רבינו ז"ל אבל הפיקח שנשא חרשת ומתה לא יירשנה וכתב שם הה"מ ז"ל זה למד רבינו ממה שאמרו שאין לה כתובה כנזכר פי"א וכשם שאין לה כתובה ממנה כך אינו יורשה והשתא עם מ"ש רבינו ז"ל כאן אי אפשר לטעם זה דהא כתב כאן דאפי' נתפקחה אינו יורשה. והא ודאי יש לה כתובה וכמ"ש רבינו שם ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מאה. ואע"פ דכתב ה"ה בפי' דברי רבינו ז"ל ברוצה לקיימה. דוחק לומר דהכא איירי באינו רוצה לקיימה. דמסתמא קאמר הכא וצ"ע וכן בש"ע אה"ע (סי' ב סעיף ג') וזה לשונו אבל הפיקח שנשא חרשת אפי' נתפקחה אחר שנשאת אם מתה לא יירשנה וכתב הב"ש שהוא מדברי הרמב"ם והח"מ כתב דדוקא אם לא נתייחד אינו יורשה:

ול"נ דלא כמו שכתב הה"מ בפי"א מה' אישות דאם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ות"כ היינו ברוצה לקיימה אח"כ ונעלם מהם במחכ"ת הירושלמי וע"כ כתב הה"מ שלא מצא מבואר וכל דינו של הרמב"ם הוא מבואר בירושל' וכמו שאבאר, והנה בירושלמי (פ"ק דכתובות ה' ב) איתא חרש שנשא פיקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה לזוק לו נכסי' והוא לא רוצה לזוק לה בנכסי'. פיקח שנשא חרשת יש לה עלי' מזונות וכתובה. ואם מתה אינה יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסי' והיא לא רצתה לזוק לו נכסי' וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה ר"י בשם ר"א תיפתר כשכנסה פיקחת כנסה ר' יעקב בר אחא בשם ר' אליעזר תיפתר שהית' חרשת ונתפקחה. כנסה פיקח ונתחרשה שלא תאמר הואיל והית' חרשת מתחילה אין לה כתובה לפום כן צריך למימר יש לה עכ"ל והק"ע והפ"מ נדחקו שניהם מאוד בפירוש הירושלמי והק"ע מגיה תיפתר שהי' חרשת ונתפקחה ונתחרשה ועי"ש כי דבריו דחוקים וגם פי' על הא דפריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה בתמי' הא אין בה דעת לקנות ואיך יתחייב במזונותיה וכתובתה וא"כ משמע מזה דס"ל להירושלמי דחרש אין לו קנין אפי' ע"י דעת אחרת מקנה ולפי מה שאבאר יהי' מוכח מהירושלמי להיפוך דס"ל להירושלמי דחרש יש לו קנין. ע"י דעת אחרת מקנה

וזה פי' הירושלמי חרש שנשא פיקחת אין לה עליו מזונות ולא כתוב' ואם מתה יורשה שהיא רצתה לזוק לו נכסי'. והוא לא רוצה לזוק לה בנכסיו (פי' שהיא בת דעת ופיקחת. וע"כ הבעל יורשה שיכולה לזכות לו דברים הבאים מזכותה. ואם מתה הוא יורשה. אבל היא אין לה עליו לא מזונות ולא כתובה דהא הוא חרש. ואינו יכול לזכות לה זכותים הבאים ממנו) פיקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסיו. והיא לא רצתה לזוק לו נכסי' (פי' דאם הוא בהיפך דהיינו שהוא פיקח ובן דעת והיא חרשת הוא בהיפוך שהיא יש לה מזונות וכתובה דברים הבאים ממנו. אבל אם מתה אינה יורשה דהא היא אינה בת דעת שתהא יכולה לזכות לו זכות הבא ממנה) ופריך וחרשת יש להקנין ויש לה כתובה (פי' דנהי שהוא פיקח ובן דעת ויכול לזכות לה זכות הבא ממנו מ"מ הא חרשת לא תקינו לה חכמים כתובה כמו דאמרינן ביבמות (דף קיג) וא"כ אעפ"י שהוא בן דעת מ"מ הא בלא"ה אין לה כתובה. כמו דאמרינן ביבמות שם, דא"כ ממנעי ולא נסבי לה, ולא כמו שכתב הק"ע שהקושי' הוא כיון שהיא חרשת איך יכולה לזכות ממנו, דא"כ אמאי לא הקשה הירושלמי ארישא בחרש שנשא פיקחת אלא דהקושי' הוא דהא אין לה כתובה מתקנת חכמים) ר' ירמי' בשם ר' אליעזר תיפתר כשכנסה פיקחת כנסה ועדיין לא סיים התירוץ וע"ז אומר ר' יעקב בר אחא תיפתר כשכנסה פיקחת ואח"כ נתחרשה ואכתי אינו מתורץ כמו שמקשה מ"מ לא פיקחת כנסה דהעיקר בתר שעת נשואין אזלינן ומאי איכפת לן אם נתחרשה אח"כ אעפ"כ יש לשניהם הזכותים מדידי' לדידה, ומדידה לדידי'. עד דמסיק ר' יעקב בר אחא תיפתר שהית' חרשת ונתפקחה (כן צריך להיות ומה שנדפס אח"כ כנסה פיקחת ונתחרשה הוא ט"ס) והשתא א"ש דמדידה לדידי' לית לי' זכות כיון שהית' בשעת הנשואין חרשת. אעפ"י שנתפקחה אח"כ. אעפ"כ לא הי' בת דעת בשעת הנשואין שיזכה אם נתפקחה אח"כ. אבל הוא שהי' פיקח ע"כ הועיל זה שהי' פיקח לענין זה אם תתפקח אח"כ שיהי' לה כתובה דהא הוא בן דעת. ויכול לזכות לה. וכל עיקר דמשני כשנתפקחה אח"כ הוא דבלא"ה אע"פ שהוא בן דעת מ"מ חרשת לא תיקנו לה כתובה. כמו דפריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה וע"ז משני כשנתפקחה אח"כ:

וכיון שביארתי הירושל', מעתה כל דברי הרמב"ם מבוארים בירושל' מה שכתב (בפ"ב מה' אישות) אבל הפיקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה, הוא כמו שמבואר בתחילת הירושל' פיקח שנשא חרשת כו' ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסיו והיא לא רצתה לזוק לו בנכסי' וע"כ אין בה כח לזכות לו ירושתה והחרש שנשא פיקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת ולדעתה נישאת וזיכת' לו ממונ' הוא כמו שאומר הירושלמי שהיא רצתה לזוק לו בנכסי'. ומה שהשיג שם הראב"ד על הרמב"ם וכתב המחבר הזה למד ירושה מדין כתובה כו' ע"ש. ולפי מה שביארתי הוא מבואר בירושלמי מפורש:

וכן מה שכתב הרמב"ם בה' נחלות שאין הפקח יורש את החרשת שנשאה כשהיא חרשת אפילו נתפקחה אח"כ הוא ג"כ מבואר בירושלמי שהיא לא רצתה לזוק לו נכסי'. ומסיק הירושל' דמיירי שנתפקחה אח"כ אלמא דאינו יורשה אפילו נתפקחה אח"כ דבתר שעת נשואין אזלינן והיא לא הי' בת דעת בשעת הנשואין. גם מה שכתב הרמב"ם דאם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ות"כ וכתובתה מאה, הא נמי כמו דמסיק בירושלמי מחמת שהוא בן דעת והוא רוצה לזכות לה. אך דאם לא נתפקחת הרי לא תקינו לה כתובה ע"כ בעינן דוקא שנתפקחה אח"כ. וע"כ אין צריך למה שנדחק המ"מ דמיירי דוקא ברוצה לקיימה אח"כ. ואע"ג שיש לה כתובה. אפ"ה אם נתפקחה אינו יורשה מחמת שהיא לא הי' בת דעת בשעת נשואין ולא זיכתה לו ולא תלי ירושה בכתובה וזיל בתר טעמא דכתובה יש לה אם נתפקחה מפני שהוא הי' בן דעת אבל אינו יכול ליורשה מחמת שהיא לא הי' בת דעת אבל כתובה יש לה מפני שהוא הי' בן דעת. ודוקא אם נתפקחה וכמו שביארתי:

ומה שכתב הה"מ פי' ברוצה לקיימה. אחר שנתפקחה יש לה כתובה מנה ולמד זה ממה שאמרו ביבמות (דף קיג) חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות כו' רצו לקיימם יש להם כתובה אינו ענין לדין זה דהתם דוקא אם רצה לקיימה אח"כ. ולא מחמת הנשואין וזה שכתב הרמב"ם דאם כנס החרשת ונתפקחה. הוא מחמת הנשואין וכל וה הו' מחמת שנעלם מהם במחכ"ת הירושלמי כמו שביארתי:

וא"כ נתבאר מזה שחרש יש לו זכי' ע"י אחר דהא כל הטעם מפני שהיא זיכתה לו וכמו שמבואר ברמב"ם ובירושלמי וא"כ אפשר לפרש הירושלמי דר"פ חרש שאם קדשה בביאה אינו יכול לגרש דהקידושין מעשה והגירושין אינו מעשה משום דביאה הוי דעת אחרת מקנה. וע"כ יש לו זכי' משא"כ בגירושין. אך אעפ"כ תקשה דהא הר"ן כתב בנדרים (דף כט) דהיא משוה עצמה לגבי הבעל כדבר של הפקר וא"כ אי אמרינן כמו שכתבו התוס'. דהפקר לא הוי כדעת אחרת מקנה א"כ לא הוי דעת אחרת מקנה:

[ולכאורה יש לחלק דהא שכתבו התוס' בב"מ (ד' יב) דהפקר לא הוי דעת אחרת מקני היינו דוקא במפקיר לכל אדם, דהא אינו יודע למי לזכות, דאינו יודע מי יגביה ויזכה בה, וע"כ לא הוי כדעת אחרת מקנה, אבל אם החפץ ביד אחר והוא מתייאש ואין היאוש אלא לה זוכה. הוי כדעת אחרת מקנה דהא כתבו התוס' בב"ק (ד' סט) דאי יאוש קני בכל ענין אפי' אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש, א"כ יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידי', והוי כמתנה בעלמא, ואין לו לפטור מן המעשר, וע"כ כתבו התם דלא דמי יאוש דהכא גבי גזלן ליאוש דמציאה ע"ש, וע"כ אפשר לומר דאע"ג דיאוש לא הוי לכ"ע דעת אחרת מקנה דהא מציאת חש"ו אינו אלא מדרבנן וא"כ אם יאוש הי' נמי כדעת אחר' מקנה **(הדברים בכאן אינם רק דרך פלפול לענין הנדרש במה שנוגע לענין קדושין אבל לא למידן בדיני ממונות והפקר וכדומה כי באלה הדברים הולכין אחר חוקי המלכות ודינא דמלכותא דינא)** לדעת רש"י א"כ הוא מדאורייתא אעפ"כ זהו דוקא יאוש שמתייאש ואינו יודע מי שימצא אח"כ. אבל אם יתייאש והוא יודע מי שיזכה בה הוי כמתנה, ועדיף מהפקר, כמו שכחבו התוס', וא"כ הכא שהיא מתקדשת אליו אעפ"י שמשוה עצמה כדבר של הפקר, היינו שהוא עושה הקידושין ולא היא, ואעפ"כ כיון שמבטלת רצונה לגבי הבעל חשוב כדעת אחרת מקנה. וע"כ כתבתי בס' ע"י (ס' ז) דמה שהקשו התוס' על הא דאמרינן בגיטין (ד' לט) דנתייאשתי מפלוני עבדי יצא לחירות, כמו המפקיר עבדו דהא יאוש לא הוי כהפקר וכתבתי דאפשר לומר דבעבד שאני, דהתם אפי' הפקר לא הוי אלא כלפי דידי' דהא הוא קונה בעצמו כמו דאמרינן (שם) גדולים קנו עצמם ב"ח, ובירושלמי (פ"ד דב"ק) עבד היוצא ליהרג, ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר זכה לעצמו:

אעפ"כ זה אינו, דהא אמרינן בפ"ד דנדרים (ד' לד) בעא מני' רב חייא בר אבין מרבא, ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו' ככרי אמר לי' כי איתי' ברשותי' הוא דאסור, או דילמא עליך א"ל עלוי' שויתי' הקדש, א"ל פשיטא אע"ג דיהבא לי' במחנה אסור, אלא ככרי עליך לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאגנבי' מני' מגניב, א"ל לא לאפוקי דאי אזמני' עלי', וכתב הרא"ש וז"ל לאפוקי דגנבה מיני' מגנב, בתמי', שאם גנבה ממנו שמותרת לו, לפי שיצתה מרשותו ולא נתנו לו במתנה ומ"ש מההוא טעמא דשרית נגנבה. אית לך למשרי נמי נתנה לו במתנה כך פי' הר"א ממיץ, ולא נראה דאי לא נתייאש ממנו אכתי לא נפיק מרשותי' ואסורה לו, ואי נתייאש ממנו הוי כמו נתנה לאחר עי"ש וא"כ קשה דהא כתבו התוס' בב"ק (ד' סט) דיאוש לא הוי אלא כלפי דידי' והוי כמתנה, וא"כ אמאי כתב הרא"ש דהוי כמו שנתנה לאחר, ואמאי הא לפי מה שכתבו התוס' דיאוש לא הוי אלא כמתנה. א"כ הוי כמו שנתנה לו הוא בעצמו אלא ודאי דס"ל להרא"ש דיאוש הוי ממילא, ולית כאן דעת אחרת מקנה, והוי דומי' דאמרינן נדרים (ד' לה) מת או שנתנה לו במתנה ה"ז מותר ומוקי לה שניתנה לו ע"י אחר וכן במת קא יריש ממילא ולא ע"י המדיר, וכן ביאוש סבירא לי' דכיון דמתייאש הוי ממילא, וע"כ הוי כמת, וע"כ לא ניחא לי' להרא"ש דאי אתייאש ודאי דשרי, ולא הוי כמו שהוא נותן לו אלמא דביאוש אפי' שהוא בידי אחר נמי הוא ממילא, ולא בתורת דעת אחרת מקנה והא שכתבו התוס' דהוי כמתנה, היינו משום דלא הוי אלא כלפי דידי', וע"כ לא דמי להפקר, שפטר מן המעשר, אבל לא הוי כמתנה שיהא דעת אחרת מקנה, אלא ככל יאוש דעלמא דגרע מהפקר דכ"ע סברי דלא הוי דעת אחרת מקנה, דהא מציאת חש"ו אינה אלא מדרבנן:

ועוד דהא אמרינן בגיטין (ד' לט) ר"ח ב"א אר"י אין הלכה כאבא שאול פי' דס"ל בגר שמת בזמן הבית ובזבזו ישראל את נכסיו כו' גדולים קנו עצמם ב"ח, קטנים כל המחזיק זכה בהם, אמר ר' זירא לר"ח ב"א בפי' שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דאמר ריב"ל אמרו לפני ר' נתיאשת' מפלוני עבדי מהו, א"ל אין לו תקנה אלא בשטר כו' וקא דייקת מינה מה אשה בין גדולה בין קטנה, אף עבד נמי בין גדול בין קטן פי' אלמא דס"ל כרבנן ולא כאבא שאול, דאמרי דבין גדולים בין קטנים, קנו עצמם ב"ח, וא"כ אי אמרינן דיאוש דעבד הוי כדעת אחרת מקנה, משום דלא הוי אלא כלפי דידי' א"כ איך מוכח מזה דלית הלכתא כאבא שאול, דילמא דוקא ביאוש דהוי כהפקר והוי דעת אחרת מקנה ע"כ מהני אפי' בקטן שיכול לזכות בעצמו, אבל בגר שמת דהוי ממילא ס"ל כאבא שאול דדוקא גדולים קנו עצמן ב"ח, דאין דעת אחרת מקנה אלא ודאי דביאוש אפי' בעבד לא הוי כהפקר אפי' לרש"י דס"ל דהוי כדעת אחרת מקנה, דדוקא בהפקר שמפקירו מדעתו הוי דעת אחרת מקנה, אבל לא במתייאש בע"כ דהא אמרינן בגיטין (ד' נט) דמציאת חש"ו אינו אלא מדרבנן מפני ד"ש, אע"ג דנתייאשו הבעלים משום דייאוש לא חשיב כדעת אחרת מקנה]:

וא"כ לפי דעת הר"ן דאשה לא משוית עצמו רק כדבר של הפקר א"כ איך אפשר לומר דטעם הירושלמי דחרש המקד' בביאה אינו יכול לגרש משום דקידושין מעשה וגירושין אינו מעשה, כמו שפי' הא"מ משום דהוי כדעת אחרת מקנה, אע"ג שהוכחתי דבחרש יש לו זכיה ע"י דעת אחרת מקנה, וכן מוכח נמי בירושלמי פ"ק דקידושין) ר' ירמי' בעי קומי ר' זעירא הילך כסף זה שתצא שדך לחרות (נ"ל שצ"ל שיצא עבדך לחירות וכן הגיה הק"ע דלא כהפ"מ) א"ל יצא, שתצא שדך להפקר, א"ל לא יצאת מה בין זה לזה וה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת, הגע עצמך שהיה חרש א"ל איש, הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להגדיל עכ"ל פי' דקאי אמתניתין דתנן בפ"ק דקידושין (דף כב) וקונה א"ע בכסף ע"י אחרים וע"ז בעי דאיך יצא בכסף לחירות דכסף הוא קנין שאדם יכול לקנות בכסף לעצמו, אבל ליתן כסף לאחר שיצא לחירות איך מהני דהא כה"ב בשדה אם היה נותן לו כסף שבכסף זה תצא השדה להפקר לא מהני והשיב לו דמהני, ושאל לו דא"כ אמאי לא מהני גבי שדה באופן זה אלא א"כ הפקיר בפירוש, והשיב לו זה זיכה לבן דעת, פי' שהעבד קונה את עצמו, וזה לא זיכה לבן דעת דבשדה אם אמר הילך כסף זה שתצא שדך להפקר זהו בדרך הפקר, א"ל הגע עצמך שהיה חרש ואינו יכול לקנות את עצמו, וא"ל איש מ"מ איש הוא, פי' ויש לו זכי' ע"י דעת אחרת מקנה, הגע עצמך שהי' קטן ואינו יכול לזכות את עצמו והוי ג"כ בתורת הפקר, א"ל דרכו להגדיל ואית ליה זכי', וכמו שכתב הרא"ש בכתובות (ד' כ) דאית ליה זכי' לשוטה שהוא עתים חלים מידי דהוי אקטן דאית ליה זכי' הואיל ואתי לכלל דעת עכ"ל, וכמו דאמרינן בב"מ (ד' עב) דקטן יש לו זכי' הואיל ואתי לכלל שליח, וא"כ משמע מהירו' דבקטן דוקא בעינן הטעם משו דאתי לכלל זכי', וכמו שאומר דרכו להגדיל אבל בחרש מחמת שהוא איש יש לו זכי' ע"י דא"מ ואפי' לא אתי לכלל זכי':

אפ"ה לא נ"ל שיהא לו קידושין ע"י דאמ"ק, ועוד דלפ"ז בקטן נמי אית לי' קידושין בביאה ע"י דא"מ וכמו שכתב הא"מ, ולא נראה לי דהא אמרינן ביבמות (דף סט) האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין ואמרינן בגמ' תנינא להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהם פטורות מן החליצה ומן היבום, אלמא דאפי' ע"י ביאה נמי פטורות מן החליצה ומן הייבום, ועוד דאמרינן בירושלמי (פ"ו דיבמות ה' ג) חרש פוסל לא כן תני ר' חייא אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת ר' אבא מרי ור' מתני' חד אמר בחרש פסול וחורנא אמר בחרש יבם אלמא דס"ל להירושלמי דחרש כיון דאין קנינו אלא מדרבנן לא פסול וכן כתב הפ"מ אלמא דס"ל דחרש בפיקחת לא הוי נשואין דאורייתא, והכא בנבעלה עסקינן כדקתני טובלת מחיק בעלה, אלמא דלא אמרינן דאם נתקדשה בביאה דהוי כמו דא"מ, והוי דאורייתא,. והנה אמרינן שם (ה' (ה, ד) האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין, הדא אמרה שאין אונסין פוסלין בכהונה בפנוי' הדא מסייע להא דתני ר' חייא אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת וכתב הק"ע שנ"ל דהכי גריס הדא מסייע להא דתני ר' חייא שוטה וקטן שנשאו נשים נשותיהן פטורות, וכן הוא בבבלי ביבמות (דף סט) ע"ש והוא תמוה דהא לעיל הביא שם בירושלמי לענין חרש דפריך על הא דחרש פוסל לא כן תני ר' חייא חרש ושוטה לא פוסלין אלמא דהגרסא הוא חרש אלמא דאפי' על ביאה נמי לית ליה קנין מדאורייתא אפילו לדעת הירושלמי, וכן שם בירושלמי דיבמות (פ"ז ה' ג) ספק שהוא בן ט' שנים ויום א' ספק שאינו כמו שהוא בן ט' ויום אחד לפסול, ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא ב' שערות כמו שהביא ב' שערות להאכיל, משמע דאינו מאכיל בתרומה אפילו בביאה ועיין מה שפי' הק"ע שס' בן ט' הוא לענין לפסול וספק הביא ב' שערות דקתני במתניתין הוא להאכיל ובשניהם אזלינן לחומרא:

[והנה עוד כתב שם הק"ע וז"ל ועי"ל דס' בן ט' אזלינן לחומרא לפוסלה וספק הביא שתי שערות אזלינן להקל לאכול וא"ת הא למ"ד תרומה דאורייתא ה"ל ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא וי"ל קסבר מופלא סמוך לאיש מדאורייתא וכ"פ הרמב"ם, ולא הוי אלא ס' דרבנן ולקולא עכ"ל ודברים הללו מרפסן איגרי דמה ענין מופלא הסמוך לאיש שיכול לתרום לענין להאכיל אשתו בתרומה דזה תלוי דוקא אם הוא גדול. ולפי דעתו שפי' דספק הביא ב' שערות ס' לא הביא ב' שערות כמו שהביא שתי שערות להאכיל ורוצה לפרש דהאי להאכיל לקול' הי' אפשר לפרש דמיירי שהשנים ידוע אך הס' הוא אם הביא ב' שערות, אפשר לומר דסמכינן אחזקה דרבא דמשהגיע לכלל שנים הביא ב' שערות כמו דאמרינן בנדה (דף מו) ועוד אפשר לומר דלדעת הירושלמי סמכינן אחזקה דרבא דהירושלמי לטעמי' אזיל דאמרינן בירושל' (ספ"י דיבמות) פשיטא הדא מילת' פחות מבן עשרים שהביא שתי שערות למפרע הוא נעשה איש ויותר מבן עשרים שהביא ב' שערות מכאן ואילך נעשה איש מה פליגי בבן עשרים כו' וע"כ אע"פ שלשיטת הש"ס דילן לא סמכינן אחזקה דרבא לקולא לענין חליצה, היינו משום דאוקמינן אחזקת קטנות דמעיקרא וחיישינן שמא לא הביא ב' שערות ולא סמכינן אחזק' דרבא משא"כ לשיטת הירושל' דאפי' הביא ב' שערות אח"כ נמי למפרע נעשה גדול ע"כ סמכינן אחזק' דרבא שודאי תביא ב' שערות דעל להבא ליכא חזק' וכמו דאמרינן בגיטין (דף כח) דשמא מת לא חיישינן ולשמא ימות חיישינן (ועיין בש"ש שתירץ בזה קושי' התוספ' בנידה (דף מו) דאמאי אמרינן במופלא הסמוך לאיש דחייב מ' דילמא לא יביא ב' שערות בשנ' שאח"ז וא"כ לא הוי עדיין מופלא הסמוך לאיש. ותירצו דסמכינן על הרוב ע"ש. ולפי"ז מוכח דס"ל דחזק' דרבא הוי חזק' מן התורה וא"כ קשה דאמאי לא סמכינן לענין חליצ' כמו דאמרינן בנידה (דף מו) ותירץ הש"ש דאע"ג דבלעבר לא סמכינן אחזק' דרבא אבל על להבא סמכינן וכמו דאמרינן דשמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן וע"כ מוקמינן אחזק' דרבא דודאי תביא ב' שערות בשנה שאחר זה והוי השתא מופלא הסמוך לאיש) וה"נ יש לומר לשיטת הירושל' בס' הביא ב' שערות והגיע לכלל שנים דאמרינן דמסתמא כיון שהגיע לכלל שנים הוי גדול ואח"כ יביא ב' שערות ונמצא דהוי גדול למפרע לשיטת הירושלמי [ויש לחלק]:

[אך לפ"ז לא יתיישב מה דקאמר בירושלמי שם מתנית' פליג' בין על דין בין על דין הסריס אינו נעשה בן סורר ומורה שאין בו הקפת זקן ויתרו בו שמא יביא ב' שערות בתוך ג' חדשים, כמ"ד אין מקבלין התריי' על הספק, ואי מדמינן להא דמופלא הסמוך לאיש הא כתבו התוס' דמופלא הסמוך לאיש לוקין דסמכינן על הרוב שיביא ב' שערות וכמו שביארתי, דעל להבא סמכינן שיביא ב' שערות. ואפשר לומר דדוקא בסריס ויש בו סימני סריס ג"כ וכמו דאמרינן ביבמות (דף פ) דסימני סריס עד שיהא בו כולן וא"כ כיון שנראו בו סימני סריס אך אם יביא ב' שערות לא הוי סריס ע"כ הוי התראת ספק אפי' לשיטת הירושל' אבל בלא"ה אפשר לומר דמשהגדיל סמכינן על הרוב שיביא ב' שערות אח"כ ויהי' גדול למפרע משא"כ לשיטת הש"ס דילן ועיין שם בק"ע שנדחק דמ"ט לא הביאו הפוסקים להא דהירושל' דלמפרע נעשה איש ע"ש. ואשתמיטתי' כל הסוגי' דנד' (דף מו) קטנה שהגיע לכלל שנותי' א"צ בדיק' כו' אבל הכא דבדקו ולא אשכחי' לא אי הכי תמאן חוששין שמא נשרו כו' ה"מ לענין חליצ' אבל למיאון חיישינן כו' ע"ש אלמא שכל הספיקות אינו אלא אם נשרו או לא וא"כ מוכח דלא ס"ל כהירושל' דלהירושל' צריך לחוש דילמא תביא ב' שערות אח"כ והוי גדולה למפרע ובפרט לפי מה שביארתי לשיטת הירושלמי דודאי סמכינן שתביא ב' שערות אח"כ והוי גדולה למפרע אלא ודאי דהש"ס דילן סובר דלא אמרינן דנעשה גדול למפרע אם הביא ב' שערות אח"כ ועיין בב"ב (דף קנו) אמר ר"נ א"ש בודקין לקידושין וביבמות (דף פ) ע"ש:

ובזה יתיישב מה שהקש' הק"ע דהירושל' מסיק דהוי התראת ס' בבן סורר ומורה. והתוס' ביבמות (דף פ) לענין אכל חלב מבן י"ב שנה ויום א' עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא ב' שערות דרב אמר נעש' סריס למפרע וכתבו התוס' דלא הוי התראת ספק דאגלאי מילתא למפרע דהתם שאני שהוא בשליל' שלא יביא ב' שערות ע"כ אמרינן דאגלאי מילתא למפרע משא"כ הכא שהוא בהתחדשות, ע"י שיביא ב' שערות. ועיין בספרי ע"י (סי' כב) שהארכתי בזה ועוד הא כבר ביארתי דמיירי שנראו בו סימני סריס וע"כ לא אמרינן אגלאי מילת' למפרע ועיין בבכורות (דף מב) הואיל ואישתני כו' ולכאור' א"צ לכל זה דלפי מה דפסק הרמב"ם דתרומה בזה"ז דרבנן א"כ הי' אפשר לפרש הירושלמי דפ"ז דיבמות ס' הביא ב' שערות כו' כמו שהביא ב' שערות להאכיל דהיינו לקולא דכיון דידעינן שהוא בן י"ג שנה ע"כ סמכינן אחזק' דרבא וע"ש (בפ"ז מה' תרומות ה' יז) במ"ל ברמב"ם במה שהאריך שם בספיקות אם פוסלין בתרומה בזה"ז דרבנן. והאריך שם בראיות דאפי' בתרומה בזה"ז דרבנן נמי פוסלין מספק כגון ס' בן ט' ס' הביא ב' שערות ע"ש מה שתמה שם על הכ"מ ולי נראה שיש עוד ראי' ע"ז מהא דאמרינן ביבמות (דף סט) דעוברה לא תאכל ליחוש שמא עיברה כו' אמר רבה כו' ליוחסין חששו לתרומה לא חששו. ולתרומה לא חששו והתני' ה"ז גיטך שעה אחת סמוך למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד כו' אמר ר"ח טובלת ואוכלת עד ארבעים דאי לא מיעברא הא לא מיעבר' ואי מיעבר' עד ארבעים מיא בעלמא הוא וכן פסק הרמב"ם (בפ"ח מה' תרומות ה"ג) ע"ש. אלמא דחיישינן לספק אפי' בתרומה בזה"ז דרבנן. ובאמת בירושל' (פ"ז דיבמות ה"ד) אמרינן שם א"ר יונה קומי ר' יוסי כו' לא תקבל עלי' קל הוא באכילת תרומה אילו בת כהן שניסת לישראל והלך בעלה למדינת הים ושמעה עליו שמת שמא אינה אוכלת בתרומה מיד. ולענין העובר צריכה להמתין ג' חדשים. וכבר ביארתי במ"א מה שטעה שם הק"ע שכתב שם על מה שכתב הכ"מ על הרמב"ם (פ"ט מה' תרומות ה"ב) בת כהן שבא עלי' ישראל אין חוששין כו' הי' נשואה לישראל ומת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה עד מ' יום ואם הוכר עוברה ה"ז מקולקלת למפרע עד מ' יום. וכתב הכ"מ פ' אלמנה לכ"ג (דף סז) וכתב ע"ז הק"ע ולא מצאתי מזה דבר פ' אלמנה וכתב שם שהרמב"ם סמך על הירושל' ונעלם ממנו כל הסוגי' דיבמות (דף סט) שמבואר כדברי הרמב"ם ע"ש:

וגם לפי מה שביארתי הירושל' ס' הביא ב' שערות כו' להאכיל לקולא דהיינו בתרומה בזה"ז דרבנן ואמרינן שם ס' שהוא בן ט' שנים ויום א' וספק שאינו כמו שהוא בן ט' שנים ויום א' לפסול אלמא דאפי' בתרומה בזה"ז דרבנן פסלינן מספק אך העיקר כפי' קמא של הק"ע]:

ועוד נ"ל דלא כמו שכתב הא"מ מהא דאמרינן ביבמות (דף קיב) דנשואי חרש דרבנן ותקינו לי' נשואין וא"כ למה לתקוני' נשואין הא אפשר שיהא לו נשואין דאוריית' בביאה דהוי דעת אחרת מקנה ודוחק לומר דלכך תיקנו נישואין משום דאמרינן ביבמות ובקידושין (דף יב) דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כיון דא"א לו באופן אחר אם לא הי' מתקנים לו נשואין [ועוד דא"כ לפי מה שכתב הא"מ דזכי' חרש אינו אלא דרבנן וא"כ איך אמר בירושלמי דקידש בביאה קונה אותה כיון דלא תיקנו נשואין לחרש אלא שלא יהי' מקדש בביאה א"כ איך קני הא במקום איסור' לא תקנון רבנן וכמו שכתב המ"ל (בפ"ט מה' זכי' ומתנה) על מה שכתב הר"ן בתשובה על הא דתיקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות במטלטלין משום כדי חייו דאם מכרו הפעוטות בנכסים מועטים לא עשו ולא כלום כיון דתקנת חכמים הוא במקום איסור' לא תיקן. ולכאורה קשה לי ע"ז מהא דאמרינן בכתובות (דף צה) דנכסי ליך ואחריך לפלוני ועמדה וניסת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום וקאמר עלה כמאן כהאי תנא דתני' נכסי ליך ואחריך לפלוני ועמדה וניסת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום כו'. ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג מי קאמר תינשא נישאת קאמר וא"כ הא זכי' הבעל אינה אלא מדרבנן. וא"כ אמאי קונה הא במקום איסור' לא תיקנו רבנן:

וניחא לי ע"פ מה שכת' הרב המגי"ה שם שהקשה מהא דאמרי' בב"ב (דף קלו) אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה שאם נתנם במתנת שכ"מ לא עשה ולא כלום כו' ולפי דברי הר"ן תיפוק לי' משום דמתנת שכ"מ אינה אלא מדרבנן עי"ש וכתב דניחא לי' דלא אמר הר"ן ז"ל אלא דוקא גבי ההיא דפעוטות דאי לאו תקנתא דרבנן שממכרן ממכר במטלטלין לא הי' בהם כח למכור אבל במתנת שכ"מ לא בא מכח תקנתא דרבנן. דהרי יכול ליתן במתנת בריא לאחר מיתה. וא"כ הכא נמי ניחא דאפי' תימא הבעל לא זכי הרי היא יכולה למכור וא"כ כיון דמצי לעבור על הא דרבנן באופן אחר. ע"כ לא אמרינן דבמקום איסורא לא תיקון רבנן. משא"כ הכא אע"פ שהיא יכולה לכנוס שלא ע"י ביאה לא תעבור על העבירה. וא"כ נימא דבמקום איסורא לא תיקון רבנן וכה"ג אמרינן בב"מ (דף צו) נמעלו ב"ד כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להתירה לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא והכי אמרינן ביבמות (דף כט) מאמר דהתירא קני דאיסורא לא ניחא לי' דלקני. אך שהשיגו האחרונים על הר"ן פ"ק דקידושין גבי ביאה דבביאה שקודם החופה כיון דביאת איסור הוא דהבא על ארוסתו בבית חמיו כו', אינו בדין שתקנה והביא ראי' מהא דאמרינן ביבמות (דף כט) מאמר דהתירה קני והשיג השעה"מ מכל החייבי לאוין דודאי קונה בביאה ג"כ. ועיין בתמורה (דף ה) והרי אלמנה כו' ועי"ש. וכן מהא דאמרינן דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ואפ"ה קני ובמ"א ביארתי דבמקום דהקנין הוא דאורייתא ע"כ קונה אפי' במקום איסור אבל במקו' דהקנין הוא מדרבנן במקו' איסור' לא תיקן כמו דאמרי' גבי מאמר דהתירא קני דאיסורא לא קני ויש לי להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו ובירושלמי (פ"ד דיבמות ה' ה) הי' שתי יבמות עשה מאמר לזו ובעל לזו. מה נפשך אם במאמר יזכה כו' אמר ר' יוסי מאחר שאינו יכול לקיים את אחת מהן לא זכה בנכסי אחיו וכתב הק"ע קשה כיון דמדאורייתא אין המאמר קונה למה לא יזכה בירושת אחיו. ודוחק לומר כיון דעבר אדרבנן נקנס. עכ"ל והוא לא התעורר במה שכתב הר"ן דביאה דאיסורא אינו קונה. אלמא דס"ל דביאה דאסורא אע"ג דאינו אלא מדרבנן לא קני. אך באמת משמע מהירוש' (ר"פ ר"ג) דמאמר מדאורייתא דאמרינן התם יבמה יבוא עלי' זה הביאה ולקחה לו לאשה זה המאמר:

ע"כ לא נראה לי לומר דטעם של הירושלמי הוא משום דאם קידש בביאה הוי דא"מ. ומתוך זה כתב ג"כ דבקטן שקידש בביאה הוי קידושי דאורייתא ע"י דעת אחרת מקנה. וכן אם אביו נשא לו אשה נמי כתבו דהוי דאורייתא. ולא נראה לי כלל כמו שביארתי. והכי משמע קצת בירושל' (ספ"ג דיבמו') הן קטנים והן גדולות פטורין וכולן הן גדולים והן קטנו' חייבין שתיים משום נדה ואם השיאן אביהן משום שמונה. פי' דאם הם קטנו' ע"כ אינם חייבים רק משום נדה דלא הוי קידושין מדאורייתא אבל אם השיאן אביהן חייבין שמונה משום א"א ואשת אח כו'. משמע דלא קאמר אלא בהן קטנו' והם גדולים. אבל ברישא בהם קטנים והן גדולות לא קאמר ואם השיאן אביהן אלמא דקידושי קטן מדרבנן אפי' השיאן אביהן. ודוחק לומר דהאי והשיאן אביהם קאי נמי אקטנים ויש לדחות וע"ש בפי' הק"ע בהן קטנים כו':

ויש לי להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ק דקידושין ופ"י דיבמות) ואם לבנו ייעדנה ר' יוחנן אמר מייעדה בין לבנו גדול בין לבנו קטן. בין לדעת בין שלא לדעת. רשב"ל אמר אינה מייעדה אלא לבנו גדול ובלבד לדעת. בן ט' שנים ויום א' עושה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. על דעתי' דרשב"ל דו פתר לה מן הנשואין תהא פטורה מן החליצה ומן הייבום. ותנינן נשא אשה ומת ה"ז פטורה. (והוא משובש וצ"ל כך וכן גריס בק"ע. וכן הוא בהדי' ביבמות (פ"י) על דעתי' דר' יוחנן דפתר לה ביעודין ניחא. יעודין שיש לו קנין בה עושה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. על דעתי' דרשב"ל דהוא פתר לה בנישואין תהא פטורה מן החליצה וחן היבום והתנינן נשא אשה ומת ה"ז פטורה. א"ר אבין אתי דרשב"ל כר' יוסי בר' יהודה. ותני כן בן ט' שנים ויום א'. עד בן שתים עשרה שנה ויום א' שהביא שתי שערות ה"ו שומא ר"י ב"י אומר הרי אלו סימנים. ר' יעקב כו' והן שעמדו בו בשעת סימנים. ר' אבין פשיטא לי' למפרע הוא נעשה איש. או מכאן ולהבא כו' ניחא אלמנה וגרושה. תיפתר שבא עלי' משהגדיל נתן לה גט. חלוצה תיפתר שבא עלי' ומת וחלצו לה אחים ועל ידם הוא נעשית חלוצה (פי' דמקשה לר' יוחנן דמוקי לה ביעוד. דניחא אלמנה לכה"ג משום דמשכחת לה ע"י ייעוד לר"י דסבירא לי' דיש ייעוד בקטן. אבל גט וחליצה היכי משכחת לה בקטן אבל לר"ל דמוקי לה כר"י ב"י דאמר אם הביא סימנים למפרע הוא נעשה איש א"כ משכחת לה גט נמי בכה"ג וחליצה נמי וכן כתב הק"ע:

[ועוד נ"ל דאפשר לומר דהקושי' הוא אף לר"ל, אע"ג שסובר דלמפרע נעשה איש, אפ"ה לענין גט וחליצה איפשר דלא מהני, וכמו שהארכתי בזה לעיל בתשובה (ס' טז) בענין מה שהאריך המ"ל ברמב"ם פ"ו מה' גירושין, אם יכול לגרש קודם חלות התנאי ע"ש. מה שכתב לדעת הרשב"א דבמעכשיו ולאחר שלשים יום אינו יכול לגרש קודם חלות הגירושין, אעפ"י שהוא תנאי שאינו תלוי במעשה, אפ"ה לא הוי גט וע"ש שכתב שזה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל ביבמות (ד' לה) דלר"ל דס"ל חליצת מעוברת לא שמה חליצה, לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע שיהא חליצתו חליצה, והוא הדין לענין גט, ולפי"ז אינו יכול לגרש ולחלוץ, דלאחר שיגדל ויהי' איגלאי מילתא למפרע דהקידושין הוי קידושין, גיטו גט וחליצתו חליצה, דהא ר"ל סובר דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע, וא"כ לפי"ז איפשר דהקושי' הוי לר"ל ג"כ אך אעפ"כ יש לחלק דהכא אמרינן אגלאי מילתא למפרע:

וא"כ אי אמרינן דלדעת הירושלמי מהני בקידושי קטן ע"י ביאה א"כ אמאי דוחקי' דהירושלמי לאוקמי ביעוד או בנשואין וכר"י ב"י, הא איכא לאוקמי בקידושי קטן, ע"י ביאה או ע"י נישואי אביו, אלא ודאי דהירושלמי לא ס"ל דיש קידושין לקטן אפי' ע"י ביאה נמי והנה הק"ע הקשה דמאי דוחקי' דהש"ס לאוקמי בייעוד או בנשואין כר"י ב"י הא איכא לאוקמי ביבמה, וא"ת מדתניא עושה אלמנה לכה"ג ש"מ דאיירי שהיא עדיין בתולה, דא"כ בלא"ה אסורה לכה"ג, וש"מ דאיירי שלא בא עלי' ובקידושין לחוד קנאה ויש לומר דקמ"ל דחייב עלי' מלקות משום אלמנה, ואיסור בעולה אינו אלא בעשה, ונראה כמ"ש התוס' בקידושין שם דאין ביאת בן תשע ביבמה מדאורייתא כלום אלא מדרבנן הוא כמאמר וברייתא מיירי באיסור דאורייתא, והדברים האלה מרפסן איגרי, דמאי דקאמר דאינו רוצה לאוקמי ביבמה שבא עלי' ע"י ביאה דא"כ בלא"ה אסורה משום בעולה, דא"כ איך מוקי לה כר"י ע"י יעוד, דבודאי מיירי ע"י ביאה דבלא"ה אפי' פחות מבן תשע נמי, ואפשר דמוקי לה ביעוד ע"י קידושין, והכי משמע בירושלמי שם דפריך מעתה ואפי' פחות מבן תשע, ואם מיירי ביעוד ע"י ביאה, א"כ לא הוי קשה מידי, דהא פחות מבן ט' אין ביאתו ביאה אך אעפ"כ מה שהקשה דלוקמי ביבמה, ואע"ג שהיא בעולה, קמל"ן דחייב משום אלמנה ואיסור בעולה הוא תמוה דביבמה בלאו"ה אסורה משום אלמנה מבעלה הראשון וא"כ א"א לאוקמי ביבמה, רק דקשה מה שהקשיתי, דאמאי לא מוקי לה בקידושי קטן ע"י ביאה, אלא ודאי דהירושלמי ס"ל דאין קדושין לקטן אפי' ע"י ביאה, או ע"י קידושי אביו [ודע דאמרינן שם בירושלמי ר"י ב"פ בשם ריב"ל מאחז למד ר"י ב"י דתנאי אחז הוליד בן תשע, וכתב הק"ע ק"ק ודאי אף רבנן מודה דבן ט' יכול להוליד דלכ"ע ביאתו ביאה, כדתנן ביבמות (פ"י) אלא פלוגתי' אי מקרי איש לעונשין ולקנין עכ"ל, והוא תמוה ונעלם ממנו הגמ' דסנהדרין (ד' סח) ופליגא דרבה דאמר קטן אינו מוליד כו' ע"ש]:

ועוד יש להביא ראי' לכאורה דאפי' ע"י ביאה נמי לא הוי קידושי קטן כלום. דהא אמרינן בנדה (דף מה) בן תשע שנים ויום א' שבא על יבמתו קנאה. ואינו נותן גט עד שיגדיל. ופריך הש"ס ולכשיגדיל בגט סני לה והתניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו אף ביאת בן ט' צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו. אמר רב ה"ק לכשיגדיל יבעול ויתן גט. ואם איתא דקטן שקידש ע"י ביאה. קידושיו קידושין. משום דהוא ע"י דא"מ כמו שכתב הא"מ. א"כ ביאת בן תשע ביבמתו. דודאי מיירי שהיא גדולה דאלא"ה איך נתקדשה לאחיו א"כ תיפוק לי' דלא גרע מקידושין ע"י ביאה דהוי כדא"מ ומהני לדידן דס"ל דדא"מ הוי דאורייתא וא"כ כשיגדיל יכול ליתן לה גט ואפי' לא בא עלי' אח"כ. והתוספ' בקידושין. (דף יט) כתבו דביאת בן ט' אינו אלא מדרבנן. וכן בירושלמי (פ"י דיבמות) שמואל אמר עשו ביאת בן ט' שנים ויום א' כמאמר בגדול כו' ורבנן אמרי אין חליצת בן ט' שנים ויום א' כלום ולמה עשו ביאת בן ט' שנים ויום א' כמאמר בגדול שכן ביאה בגדול קונה בין לדעת בין שלא לדעת נעשה חליצת בן ט' שנים ויום א' כגט בגדול וחליצה בגדול אינה פוטרת אלא לדעת. אלמא דלא מהני אלא ביבם מפני שביאה בגדול קונה בין לדעת בין שלא לדעת אבל בלא"ה אינו קונה וא"כ קשה דלא גרע מקידושי קטן ע"י ביאה. וכ"ת דאפשר לומר דביבום מיירי שקונה אותה בלא דעתה. ובע"כ דהא יבמה ניקנית בע"כ נמי. וא"כ לא שייך לומר דיקנה אותה. מחמת דלא גרע מקידושי קטן ע"י ביאה. דזהו דוקא בקידושין שהוא ע"י רצונה ע"כ הוי דעת אחרת מקנה משא"כ ביבמה. ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשה המ"ל מהא דשני אחין חרשין נשואין כו' לשתי אחיות פקחות דאמרי' אם הי' נכרית יכנוסו. ואם רצה להוציא יוציאו אלמא דיכול החרש להוציא אע"פ שכנסה ע"י בעילה דאפשר לתרץ בדוחק להך קושי' עצומה. דמיירי שכנסה ע"י ביאה בלא דעתה וע"כ לית בזה דעת אחרת מקנה. [ובזה יתיישב נמי מה שהקשה הק"ע מהא דתנן ביבמות (דף קי) וכן שתי חרשות דביאת אחת או חליצתה פוטרת חבירתה משום דשניהם שוין בקנינם. הא איכא חרשת דעדיפא מחבירתה בקנינה כגון שקדשה בביאה. דזה אינו דבחרשת אפי' קידשה בביאה נמי יכול להוציא. כיון דהיא חרשת וליכא דא"מ וא"כ הקידושין והגירושין שניהם שוים וע"כ בודאי דיכול לגרש וע"כ בשני חרשות שני הקנינים שוים אפי' קדשה בביאה]:

אך אעפ"כ זה דוחק גדול לומר דמיירי בבא עלי' בע"כ ועוד דהא ביאת בן ט' דאמרינן דעשו אותה כמאמר בגדול בודאי דמיירי מרצונה. דאלא"ה לא קנה אפי' ביבמה כיון דזהו כמאמר. ובמאמר פליגי רבי וחכמים ביבמות ובקידושין (דף מד) העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה. ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה. מ"ט דר' גמר מביאה דיבמה. מה ביאה דיבמה בע"כ אף ה"נ בע"כ ורבנן סברי ילפינן מקידושין מה קידושין דמדעתה. אף ה"נ מדעתה. וא"כ אי אמרינן דביאת בן ט' שנים הוא מתורת מאמר. א"כ ודאי דבעינן רצונה דהא מאמר דמי לקדושין דבעינן דעתה. וא"כ בן תשע שנים שבא על יבמתו. תיפוק לי' דלא גרע מקידושין דהוי קידושין ע"י ביאה [ויש לדחות והכי משמע מהירושלמי דלעיל פ"י דיבמו']:

ובה"ג אמרינן בירושלמי (פ"ב דיבמות ה' ד) נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום כו' ופריך אילו המקדש חליצתו שמא תפסו בה קידושין (צ"ל שמא לא תפסי בה קידושין) תיפתר כר' שלא לדעת. או ד"ה במתכוין לקנותה לשום מאמר. ואינה יבמתו. א"ר בא ותני כן המאמר קונה בין לדעת בין שלא לדעת דברי ר' וחכ"א אינו קונה אלא לדעת מודה רבי בקידושין שאינם קונים אלא לדעת. והק"ע הגיה תיפתר אי כרבנן שלא לדעת דאינהו סברי דמאמר בעי דעת או ד"ה במתכוין לקנותה לשום מאמר. ואינה יבמתו עי"ש. ולחנם הגיה ושגה בפי' הירושלמי, והפי' כך הוא שהקשה אהא דתנן נתן גט וחלץ. אין אחר חליצה כלום. ופריך אמאי אין מאמר אחר חליצה. נהי דלא תפוס מכח המאמר דהא חלץ לה ופקע זיקה אעפ"כ יתפוס מכח קידושין סתם דבחייבי לאוין תפסי קידושין. ויתפוס מתורת קידושין. וע"ז משני תיפתר אי כר' שלא לדעת. (פי' דרבי סובר דמאמר קונה בע"כ כמו דאמרינן בש"ס דילן ביבמו' (דף יט) העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה. רבי אומר קנה וחכ"א לא קנה. מ"ט דרבי גמר מביאה דיבמה מה ביאה דיבמה בע"כ אף קידושין דיבמה בע"כ. וע"כ כיון שהוא שלא מדעתה אין אחר חליצה כלום דמתורת מאמר פקע לי' זיקה ומתורת קידושין בעי דעתה) או ד"ה אפי' כרבנן אתי במתכוין לקנות' לשם מאמר. יבמתו ואינה יבמתו (פי' אע"ג דסברי דמאמר נמי בעי דעת. אפ"ה לא קשה דאם לא תפוס מכח מאמר יתפוס מכח סתם קידושין. ע"ז אומר דכיון דמתכוין לקנות' לשום מאמר יבמתו ואינה יבמתו. ע"כ לא תפוס נמי מכח קידושין. ועיין בש"ס דילן ביבמו' (דף נב) מ"ט דרבי עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני א"ל אביי מי דמי התם לא קא מתכוין דלקני. הכא קא מכוין למקני. הא לא דמי אלא לעודר בנכסי הגר. וכסבור של גר אחר הוא וקני ע"ש ואין כאן מקום להאריך בזה:

ואפשר לומר דיבמה שאני דכיון דאמרינן ביבמות (דף נד) ויבמה בע"כ וע"כ לגבי יבום לא מהני רצונה ואשה הקנו לו מן השמים וע"כ לא הוי דעת אחרת מקנה ואפי' אם היא מקנת א"ע לאו בת קידושין היא. כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף מט) דלאו בת קידושין אלא ביא' הוא דאית בה וע"כ ביבם בן ט' אינו רק כמאמר וכן הא דשני חרשין אע"ג דמדאוריית' אינה בתורת יבום דהא נפלה מאחיו חרש ואפ"ה אמרינן דיכנוס ואם רצה להוציא יוציא היינו משום דבתורת יבום הוא כונסה וע"כ לית בזה דא"מ כיון דבתורת יבום הוא לא מקנה לי' מידי וכה"ג אמרינן בירו' (פ"ג דקידושין ה' יא) הרי יבמה שזינתה אין לה עליו ולא על אחרים קידושין והולד כשר וע"כ לית בזה משום דא"מ. ובזה יתיישב נמי מה שהקשה המ"ל (פ"ב מה' גירושין) מהא דגיטין (דף עא) יבמתו ממאן אלימא דנפלה לו מאחיו חרש כשם שכנסתו ברמיזה כך יציאתו ברמיזה. אלמא אע"ג דיבמה בא עלי' אפ"ה מוציא ברמיזה ולא אמרינן דאם בא עלי' הוי קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה דהטעם כמו שביארתי דהא דאם בא עלי' הוי קידושיו מעשה היינו משום דא"מ אבל ביבמה ליכא דא"מ ובזה יתיישב נמי מה שהקשה המ"א בהלכות מכירה (סי' יב) בהא דאמרינן ביבמות (דף נד) ישן לא קני ביבמתו ופי' רש"י ישן לא קנה דישן לא הוי בר דעת ולא הוי קנינו קנין מהא שכתב הראב"ד בפ' חזקת והביאו הנ"י והרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ב דגיטין (דף כ) גבי זקן שאני דידע לאקנויי ולא בעיין דעת המקבל כל היכא דאיכא דעת אחרת מקנה וא"כ אמאי ישן לא קנה כיון דאיכא דעת אחרת מקנה. אבל לפי מה שביארתי דכיון דיבמה יכול לבוא עלי' בע"פ ואשה הקנו לו מן השמים ולאו בת קידושין היא כמו שכתבו התוס' אלא דיכול לבוא עלי' ע"כ לא הוי דעת אחרת מקנה א"ש ולפי דעתו הי' לו להקשות אהא דאמרינן בנדה (דף מה) דביאת בן ט' אינה רק כמאמר ולכשיגדיל כו' ואמאי לא מהני מדאוריית' כמו שהקשיתי לעיל ואפשר לומר משום דהרשב"א ס"ל כדעת הרמב"ן הביאו הה"מ (פ"ה מה' יבום ה"ח) דביאת בן ט' קנה אותה לכל דבר של יבום אבל אינה כא"א להתחייב עלי. כדאית' בהדי' כו' ועוד דאפשר דהרשב"א ס"ל דקטן לית לי' זכי' אפי' ע"י דא"מ אלא מדרבנן:

אעפ"כ נראה לי שאין לומר בקידושי קטן דעת אחרת מקנה ואע"ג דמהירושל' דיבמות דקאמר מתניתין כשקידשה בכסף אבל אם קידש' בביאה קידושיו מעשה גירושיו אינו מעשה. אלמא דהטעם משום דביאה הוא ע"י דעת אחרת מקנה. אפשר לומר משום דהירושל' לטעמי' אזיל דס"ל דקידושין דומה לכל הקנינים וכמו שאבאר. דאיתא בירושלמי (פ"ק דקידושין ה"יב) סדר מכירה כך הוא אני פלוני מכרתי בתי לפלוני. סדר קידושין כך הוא אני פלוני קידשתי בתי לפלוני (צ"ל של פלוני) ר' חגיי בעא קומי ר' יוסי החליף ואמר אני פלוני לקחתי בתו של פלוני אני פלוני קידשתי בתו של פלוני (ט"ס וצ"ל אני פלוני קידשתי בתי לפלוני) א"ל ומה בכך אבל אם החליף לשון מכירה בלשון קידושין או לשון קידושין בלשון מכירה לא עשה ולא כלום אלמא דלדעת הירושל' בין שהמוכר כותב בין שהלוקח כותב מהני. ובש"ס דילן בפ"ק דקידושין (דף ה) כיצד בכסף נתן לה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי כו' אלמא דבעינן דוקא שיאמר הוא ואמרינן נתן הוא ואמרה היא נעשה כמו שנתנה היא ואמרה היא ולא הוי קידושין כו'. ובקדושין (דף ט) ת"ר כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס כו' בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי כו' ה"ז מקודשת מתקיף לה ר' זירא בר ממל והא לא דמי האי שטר' לשטר וביני התם מוכר כותב שדי מכורה לך. הכא בעל כותב בתך מקודשת לי. אמר רבא התם מענינ' דקרא והכא מענינא דקרא התם כתיב ומכר מאחוזתו במוכר תלה רחמנא התם כתיב כי יקח בבעל תלה רחמנ' כו' התם נמי כתיב ואקח את ספר המקנה. וה"ל אמרינן בפ"ק דקדושין (דף טו) דאיתמר שטר אמה העברי' מי כותבו רב הונא אמר אדון כותבו רב חסדא אמר אב כותבו הניח' לרב הונא אלא לר"ח מאי איכא למימר כו' לא תצא כצאת העבדים אבל ניקנית הוא בקנין עבדים ומאי נינהו שטר כו' ולהכי אהני אם אחרת, ופירש"י הקשה הכתוב לאחרת לגלות על לימוד של כצאת העבדים שבא ללמדינו על קנין השטר ולא על החזק' אבל עיקר השטר לאו מקדושין יליף דתימא אדון כותבו אלא משטר קרקעות יליף כשטר עבד כנעני ואב כותבו כי היכי דשטר שדות מוכר כותבו כדילפינן מן ואקח את ספר המקנה:

וא"כ להש"ס דילן הא דאשה ניקנית בשטר היינו דוקא שהבעל כותב והטעם הוא כמו שכתב הר"ן בפ"ג דנדרים (דף ל) דכיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל וכן כתב הרשב"א בפ"ק דקידושין (דף ז) אהא דאמרינן התם א"ל רב זוטרי ברי' דרב מרי לרבינא וניפשטו לה קידושי בכולה מי לא תני' האומר רגלה של זו עולה כולה עולה ואפילו למ"ד אין כולה עולה ה"מ היכי דמקדיש דבר שאין הנשמה תלוי' בו אבל מקדיש דבר שהנשמה תלוי' בו הוי כולה עולה. ומשני מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת. וכתב הרשב"א תמיה' לי דהא כיון דאיהו מקבלה קידושין דעתה שיפשטו קידושין בכולה ומי מעכב. וניח' לי כיון דאילו בעי דליפשטו קידושי בכולה ה"ל כמקחת א"ע עכ"ל. פי' כיון דמצד המקדש אין זה קידושין דהא הכא דעת אחרת אלא מצד רצון המתקדשת לא הוי קידושין דהוי כמקחת את עצמה וע"כ לא מהני דעת אחרת בקידושי חרש או בקידושי קטן משום דהיא משוית א"ע כדבר של הפקר וא"כ אי אמרינן דהוי קידושין מצד שהיא מקנת א"ע א"כ ה"ל כמקחת א"ע:

אבל לדעת הירושלמי דקידושין דמי למכירה ואפי' אם האב כותב אני פלוני קידשתי בתי לפלוני נמי מהני אלמא דמהני בקידושין מצד המקדש כמו במכירה וע"כ מהני בקידושי חרש אם מתקדשת בביאה ע"י דעת אחרת מקנה. והכי משמע בירושלמי (רפ"ה דכתובות) ובלבד דברים שהם ניקנים באמירה האיך עבידא כו' כמה אתה נותן לבתך כך וכך כו' כיון שקידש זכת בין הבנות א"ר חיי' בר יוסף אשכח גידול רבותא ומר זעירתא אלא כיני כמה אתה נותן לבנך כך כו' א"ר זעירא והדא אמדה לא נמצא קונה אשה במטלטלין בשו"פ ואין אדם קונה שתי נשים בשו"פ. פי' שאומר דבכמה אתה נותן לבתך כך וכך הוי זעירת' מחמת שהוא קונה אותה במטלטלין וקונה מטלטלין אגבה ועיקר הרבות' הוא בכמה אתה נותן לבנך כך וכך דבזה לא שייך לומר שקנתה אגביז דהא הוא קונה אותה אבל בה הוא זעירה' דהא אין בזה חידוש דהא הוא קונה מטלטלין אגבה. ובש"ס דילן בכתובות (דף קב) משמע דהטעם הוא דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי כו' וקאמר רבא מסתבר' מילתא דרב בבתו נערה דקא מטי הנא' לידי' אבל בבתו בוגרת דלא מטי הנאה לידי' לא ואמאי לא מחלק כמו שאומר בירושל' דבבתו נערה כיון שאבי' מקדשה מקנה ע"ג המטלטלין. אף דבאמת הוא סברא דחוקה לומר שיקנה ע"ג האשה המטלטלין כדרך שקונה מטלטלין ע"ג קרקע אך הא מ"מ בש"ס ירושל' קאמר דהוי כקונה מטלטלין ע"ג קרקע וכה"ג מצינו בש"ס דילן בפ"ק דקידושין (דף ו) בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו אמר מר זוטרא כו' מקודשת כו' א"כ הוי נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות כו' ופירש"י דאדם הוקש לקרקעות ועיין תוס' שם [ועיין במגילה (דף כג) בתוס' שם ובירושל' (פ"ד דמגילה) א"ל והא תנינן ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהם א"ל אדם דהכא בן חורין הוא]:

אבל לפי מה שביארתי ניח' שפיר דהש"ס דילן לא סבר הכי דאגב אינו קונה אלא בדעת אחרת מקנה **(כל הדברים בזו השאלה אינם רק דרך פלפול למה שנוגע לענין גיטין וקדושין אבל לא למידן בדיני ממונות כי בזה הולכין אחר חוקי המלכות, ודינא דמלכותא דינא.)** וכמו דמשמע בפ"ק דב"מ (דף יא) טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע ופירש"י אינה ממון לקנות ע"ג קרקע בקנין שהקרקע נקנה בו אלא אפקורי בעלמא אפקרי גבייהו וכי אוגר להו מקום קנתה לו חצירו בתורת חצר כשאר הפקר אלמא דאגב בעי דעת אחרת מקנה. והשתא א"ש דלשיטת הש"ס דילן לא שייך לומר שיקנה מטלטלין אגב האשה דהא אינו קונה האשה באופן כאלו היא מקנת את עצמה אלא שהיא משוה עצמה כדבר של הפקר. והירושל' לטעמי' אזיל דס"ל שהיא מקנת א"ע וע"כ רצה לומר משום דהמטלטלין נקנה אגבה:

ובזה אפשר ליישב מה דלכאורה משמע בש"ס דילן בפ"ק דקידושין (ד"ח) ומהפוסקים דאם אמר לאשה הרי את מקודשת במאה דינרים ונתן לה דינר דה"ז מקודשת וישלים דאין כופין אותו להשלים אלא דהוי כמו תנאי וכמו שכתב הב"ש דאם לא נתן לה השאר בטילים הקידושין ואע"ג דלא הזכור שום תנאי הוי כאלו התנה ת"כ. וכן כתב הרא"ש. ולכאורה משמע מהירו' (פ"ק דקידושין ה"א) שמחויב להשלים וכמו דאמרינן בירושל' (שם) ר' אליעזר אומר מקודשת בראשון והשאר על תנאי ר' יוחנן אמר לכשישלים אמרין חזר בי' ר' יוחנן חד בר נש ערבונא יהיב לחברי' ר' בא ור' הילא ור' יעקב בר אחא אמרין זרע פשתן הי' ומקצת דמים נתן לו אתא עובדא קומי ר' יוחנן אמר או יתן לו כל מקחו או ימסור אותו למי שפרע מודה ר' חיי' בר יוסף לר' יוחנן במקח שאין דרכו לקנות חצי' פי' דחזר בו ר' יוחנן דכיון שאשה אין דרכו לקנות חצי' אמרינן דקנה כולה אלמא דחזר בי' ר' יוחנן ע"ש וא"כ משמע מהירושל' דחזר בו ר' יוחנן לר' אליעזר דאמר מקודשת בראשון והשאר על תנאי ומדמה להא דעירבון כנגד כולו הוא קונה וצריך להבין דאמאי לא סבר הש"ס דילן הכי כמו דגמרינן בריש קידושין (דף ב) שהאשה נקנית בכסף דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון וא"כ אמאי לא נימא דהוי כמו ערבון דאמרינן בב"מ (דף מח) דקיי"ל כר' יוחנן דעירבון כנגד כולו הוא קונה וכמו דאמר רשב"ג התם בד"א בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר את השאר אפי' לאחר כמה שנים וא"כ הכא נמי יקנה מתורת עירבון שקונה כנגד כולו ואין א' מהם יכול לחזור בו וכמו דאמר בירושל' שם ולא בתורת תנאי דלא כפינן על התנאי אלא דהמעשה תלוי בתנאי:

ועיין בספרי ע"י (סי' יא) שרציתי להשוות הירושלמי להבבלי דהא דאמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר דה"ז מקודשת וישלים דהוי בתנאי שאינו כפול ומחוייב להשלים מחמת החיוב ולא בתורת תנאי וכמו שכתב הקצה"ח דאי לא כפלי' לתנאי' אין התנאי בטל לגמרי אלא דאין המעשה תלוי בתנאי וע"כ צריך לקיים התנאי מחמת החיוב ודמי לעירבון וע"ש שהבאתי ראיות דלא כמו שכתב הקצה"ח אלא דאם לא כפלי' לתנאי הוי פטומי מילי בעלמא:

ולכאורה נראה להביא ראי' מהא דאמרינן בגיטין (דף עה) ת"ר ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורש' ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת. ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' ומשני אלא אמר אביי הא מני ר"מ היא דאמר בעינן ת"כ והכא הא לא כפלי' לתנאי' כו' עי"ש. והשתא אם איתא דאם לא כפלי' לתנאי' אין התנאי בטל רק שאין המעשה תלוי בתנאי. אבל אעפ"כ צריך לקיים התנאי מצד החיוב כמו שכתב הקצה"ח. א"כ תקשה מ"מ אמאי מגורשת אם אמר לה ע"מ שתחזירי את הנייר כיון דמ"מ צריכה להחזיר את הנייר מחמת החיוב. א"כ לא יהיב לה מידי. והוא דומה לאם אומר ה"ז גיטיך והנייר שלי. דמאי נ"מ אם צריך להחזיר מחמת התנאי או מחמת החיוב ואדרבא אם צריך להחזיר מחמת החיוב גרע יותר דא"כ לא נתן לה ולא מידי ועיין בספרי (שם) שהארכתי בזה דמחמת החיוב גרע יותר, וכן ביארתי בתשובה (סי' טו) דמחמת החיוב צריך לקיים מיד. אבל מחמת התנאי יכול לקיים אימתי שירצה. ואפשר ליישב קצת דכיון דמחמת התנאי א"צ להחזיר אע"פ דמחויבת להחזיר מחמת החיוב אעפ"כ היא מגורש' מיד ואז הנייר שלה אלא שצריכה להחזיר אח"כ אעפ"כ בשעה שגירשה הנייר שלה, משא"כ אם הוא בתורת תנאי לפי הס"ד דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי כמו שכתבו התוס' שם. וא"כ כיון שהי' התנאי שלו שלא תוכל להתגרש. אלא אם תחזיר את הנייר ואז אין הנייר בידה. וא"כ איך מגורש'. אבל לפי מאי דמשני דהא מני ר"מ הוא דאמר דבעינן ת"כ והכא בדלא כפלי' לתנאי' וא"כ מה שהוא בתור' תנאי בטל. וא"כ מגורש' מיד. אלא שצריכה להחזיר אח"כ מצד החיוב אבל מ"מ בשעה שנתן לה הי' הנייר שלה וע"כ מגורש' אח"כ מצאתי בס' א"מ שעמד ע"ז הקושי' ותירץ דגבי גט כיון שהוא מגרשה בע"כ לא שייך לומר דמחו ב מצד החיוב אם לא כפלי' לתנאי' דכיון שהגירושין בע"כ, א"כ לא שייך חיוב אלא דיכול להתנות בתור' תנאי דבלא זה לא תהי' מגורשת וע"כ כיון דלא כפלי' א"כ אין המעשה תלוי בתנאי וממילא ליכא חיובא נמי:

[אך שעדיין אינו מיושב בתירוצו לדבריו דס"ל דהיכא דלא כפלי' לתנאי' מחויב מצד החיוב, שהרמ"א כתב באה"ע (ס' לח סעי' ד') וי"א עוד דאע"ג דאיכא כל הני כו' בעינן נמי שיהא התנאי בדבר א' והמעשה בדבר א', אבל אם הוא הכל בדבר א' אינו תנאי, ויש לחוש לדבריו לחומרא, וכתב הח"מ, וז"ל ומ"מ צריך לפרש מה שפסק כאן בקידושין דיש לחוש לחומרא, אם התנאי ומעשה בדבר א' היינו בקידושי שטר אבל בקידושי כסף כבר פסק לעיל דאפי' ע"מ לא מהני מטעם דדומה לחליפין, וגם צריך לדקדק דבגט אם אמר לה ה"ז גיטיך והנייר שלי אינו גט כלל, א"כ הוא הדין אם אמר בגט ובקידושי שטר, אם תחזור לי נייר תהי' מקודשת או מגורשת דלאו מידי יהיב לה, ולמה פסק כאן דלחומרא מקרי תנאי, וכי עדיף לשון תנאי, מאם אמר סתם בלא שום תנאי דלא מהני כלל, והקשה הב"ש על הח"מ שכתב דצריך לפרש מה שפסק כאן בקידושין דיש לחוש לחומרא אם התנאי ומעשה בדבר א', היינו בקידושי שטר, אבל בקידושי כסף כבר פסק דאפי' על מנת לא מהני, דדומה לחליפין, וכתב ודבריו תמוהים בעיני דהא לפי פירושו תנאי ומעשה בדבר א', היינו תנאי אם, ואז א"צ לקיים התנאי, והמעשה קיים, ואז לא דמי לחליפין, כי לא הוי מתנה ע"מ להחזיר כיון דא"צ לקיים התנאי, וא"כ שפיר דברי הגה"ה זו איירי אפי' בכסף כו', ע"ש עכ"ל וזהו דוקא אי אמרינן דבתנאי כפול אי לא כפלי' לתנאי' דהתנאי בטל לגמרי, אתי שפיר מה שכתב הרמ"א דיש לחוש לחומרא, אבל אם נאמר דמ"מ צריך לקיים התנאי מדין החיוב כמו שכתב הקצה"ח, א"כ איזה חומרא יש כאן בקידושי כסף, דהא אפי' לא הוי תנאי מ"מ צריכה להחזיר מדין חיוב, א"כ דומה לחליפין ולא הוי קידושין, ולפי"ז שפיר הקשה הח"מ:

אלא שמה שכתב הח"מ דמיירי בקידושי שטר לכאורה נמי לא א"ש דהא מ"מ כיון שצריכה להחזיר מדין חיוב, א"כ דומה לגט דאם אמר והנייר שלי דאינה מגורשת, וע"ז הקשה הח"מ דאפי' בשטר נמי דומה לאם אמר ה"ז גיטיך והנייר שלי וע"ש וא"כ קשה קושי' הח"מ דאפי' אי מיירי בשטר נמי לא ניחא, ומה שכתב הא"מ דלר"מ דבעי ת"כ, אי לא כפלי' לתנאי' אינה צריכה להחזיר מחמת החיוב, כיון שהגט אינו תלוי ברצונה, דהתינח בגט, אבל בקידושי שטר ודאי צריכה להחזיר, מדין חיוב, וא"כ ה"ז דומה לאם אמר ה"ז גיטך והנייר שלי אבל לפי מה שכתבתי ליישב דברי הקצה"ח א"ש דבשטר כיון דצריכה להחזיר מדין חיוב, א"כ מקודשת תחילה ואח"כ צריכה להחזיר את הנייר, א"כ בשעת קידושין הרי הוא שלה, וע"כ מקודשת משא"כ באומר ה"ז גיטך והנייר שלי, דלא נתן לה הנייר כלל. משא"כ אם בריכה להחזיר מחמת חיוב, מקודשת, וכמו שמגורשת לר"מ דבעינן תנאי כפול, אם אמר לה ע"מ ולא כפלי' לתנאי' וכמו שביארתי. אבל בקידושי כסף. אפי' תאמר דכיון דהוי תנאי ומעשה בדבר א' אינו תנאי אפי' הכי אינה מקודשת. כיון דמ"מ צריכה להחזיר מדין חיוב. א"כ דמי לחליפין כמו שכתב הח"מ והכי משמע קצת מהתוס' פ"ק דקידושין (ד' ו) שהקשו אהא דאמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי. נטלו והחזירו יצא ואם לאו לא יצא. והקשו התוס' דאמאי לא יצא הא לא הוי ת"כ ותירצו דבאתרוג הוא אומדנא דמוכח ולא בעי ת"כ ע"ש. ולכאורה אמאי לא הקשו אהא דאמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי כו' ומסיק רב אשי דבכלהו קני לבר מאשה. לפי שאין אשה ניקנית בחליפין ואמאי הא בעי ת"כ. והתם ליכא אומדנא אבל לפי מה שכתב הקצה"ח דאם לא כפלי' לתנאי בריך לקיים מצד החיוב. וע"כ לא קשי' להו מהתם. דאעפ"י דלא כפלי' לתנאי'. אעפ"כ צריך לקיים מצד החיוב וע"כ באשה אינה מקודשת דדמי לחליפין דהא מ"מ צריכה להחזיר מחמת החיוב וע"כ דומה לחליפין. ולא הוי קשה להו להתוס' אלא גבי אתרוג דקאמר רבא דאם לא החזירו לא יצא, וע"ז קשיא להו להתוס' דהא בעי ת"כ אבל בלא"ה אין המעשה תלוי בתנאי. וא"כ אמאי לא יצא]:

אך אפי' אם נאמר כדעת הקצה"ח דמחויב לקיים מחמת החיוב. אעפ"כ הא בירושלמי קאמר דהטעם הוא מחמת דעירבון קונה ואמאי לא קאמר בש"ס דילן נמי דקונה מחמת עירבון. אבל לפי מה שביארתי דהירושלמי מדמה הא דקידושין להא דמכר. דאם אמר בתי מקודשת לך מהני כמו במכר:

וע"כ קונה בתור' עירבון. שסובר דקדושי אשה הוי נמי מתור' שיווי. וכמו שנחלקו הסמ"ע והט"ז בחוה"מ (סי' קץ) דהקרקע נקנה בכסף, איירי דוקא בשנתן לו שו"פ על דמי הפירעון והשאר זקפן עלי' במלוה, אי לא עייל ונפיק אזוזי כו' או בשכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה אבל אין לומר דלא איירי כאן בכסף שנותן בשביל שיווי המקח, אלא שנותן לה פרוטה. שבפרוטה זו זה לקנו' וזה למכור. ושאין א' יכול לחזור דומי' דקנין שטר וחזקה וק"ס **(כל הדברים בזו השאלה אינם רק דרך פלפול למה שנוגע לענין גיטין וקדושין אבל לא למידן בדיני ממונות כי בזה הולכין אחר חוקי המלכות, ודינא דמלכותא דינא.)** דזה אינו דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון. וכסף הנזכר בשדה עפרון הוי דמי שיווי השדה. והשיג עליו הט"ז דהא גבי קנין דאשה בכסף נלמד מעפרון כמו דאיתא ריש קידושין. וזה פשוט דבאשה קונה אותו דרך נתינה לחוד. ולא בתור' שיווי מה שהוא והא"מ באה"ע (סי' כט) רוצה לומר דבאשה נמי מתור' שיווי הוא עי"ש. והמ"ל ברמב"ם לענין תליו' וקידש צידד לומר. אע"ג דאשה מתקדשת בפרוט' אעפ"כ לא חשיב כשוי' לענין אם קידש באונס עי"ש. וע"כ איפשר לומר דלדעת הירושלמי דבאשה נמי מתקדש' ע"י האב שכותב בתי מקודש' לך. ע"כ הוי כמו כל הקנינים, והא דמתקדשת בפרוטה הוי מתור' שיווי דלגמרי ילפינן קידושי אשה משדה עפרון. וע"כ אם פרע מקצת הוי קנין וצריך לשלם השאר דכל כסף הקידושין שיותר מפרוטה אינו בתור' תנאי אלא בתור' שיווי ופרעון ואם מקדשה בפרוטה הוי השינוי פרוטה. וכמו שכתבו התוס' בכתובו' (דף פז) והרא"ש בפ"ק דב"מ דאם קידשה בשט"ח וחזר ומחלו דא"צ לשלם רק הדמים שנתנה והוא פרוטה. אבל אם מקדשה ביותר מפרוטה. הוי הכל דמי השיווי וכמו שהקרקע נקנית ג"כ בפרוטה היינו משום דפחות מפרוטה לא הוי כסף אבל אם קונה ביותר הוי כל המעות דמי השיוי. וע"כ קונה בתורת עירבון, אבל לשיטת הש"ס דילן דאע"ג דגמרינן משדה עפרון. אעפ"כ לא לגמרי מדמינן להדדי. וכמו שכתב הר"ן (בפ"ק דקידושין) דאנן לא גמרינן משדה עפרון דנימא דבכל ענין דמקני קרקע. מקני' בי' אשה והכי מוכח בגמ' דבתר דגמרינן קידושי כסף קיחה קיחה אמרינן מניין שאף בשטר. ואם איתא דמקשינן אשה לשטר שטר נמי תיפוק לי' מיני' אלא ודאי לשון קיחה דגמרינן דבכסף הוא וא"כ כיון דלא גמרינן משדה עפרון. רק דלשון קיחה הוא בכסף. ע"כ איכא למימר הא דקרקע ניקנית בכסף הוא בתור' שיווי משום דיש שם מקנה וע"כ מוכר המקנה כפי השיווי, וע"כ אם קנה קרקע במאה זוז, נקנית בפרוטה, והשאר מוכרח לשלם, דמי השיווי, משא"כ בקידושי אשה הוא רק בתור' קנין. ולא בתורת שיווי וא"כ אם מקדשה במנה א"א לומר דהשאר צריך לשלם מכח שיווי. דהא קידושי אשה אינו בתורת שיווי אלא בתור' קנין. והראי' דאם האב כותב בתי מכורה לך לא מהני. והיא משווית עצמו כדבר של הפקר כמו שכתב הר"ן וע"כ ודאי דהפרוטה שמתקדשת בו הוא בתור' קידושין וקנין והשאר א"א לומר בתור' עירבון כנגד כולו הוא קונה כיון דליכא גבה שיווי אלא דצריך לשלם מכח תנאי. וא"כ כיון שיש לזה דין תנאי ע"כ לא כפינן על התנאי אלא אם ירצה שלא להשלים התנאי ממילא בטל הקידושין. וה"נ הכא:

וא"כ כיון שביארתי דלדעת הירושלמי מהני אם האב כותב בתי מכורה לך כמו בשרה. וע"כ אינה משוית עצמה כדבר של הפקר וע"כ מהני אם קדשה חרש בביאה. והוי דא"מ משא"כ לשיטת הש"ס דילן דהיא משוית עצמה. כדבר של הפקר א"כ לית בזה דא"מ. וע"כ אם קידשה חרש אפי' בביאה נמי לא מהני וכן בקידושי קטן לא מהני אפי' אם קידשה בביאה, וע"כ לא הביאו הפוסקים לזה הירושלמי דפ' חרש, משום דלשיטתי' אזיל דבקידושין איכא דא"מ משא"כ לשיטת הש"ס דילן, וכמו שביארתי:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה