אור ברסלב
נחלת יהושע סימן יט

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן יט

סימן יח

והנה בזה שביארתי הי' נ"ל לכאור' דהא דאמרינן בירושל' (פ"י דנדרים) שומרת יבם בין ליבם א' בין לשני יבמין ר"א אומר יפר. ר' יהושע אומר לאחד אבל לא לשנים. ר"ע אומ' לא לאחד ולא לשנים. וקאמ' בירוש' על דעתי' דר' עקיבא מי מיפר לה והא דמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפילו קדושי מאה תופסין בה מי מיפר לה. וויי דמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן מייעדה לבנו קטן מי מיפר לה. והא דמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ור' הילא בשם ר' לעזר אפי' אשם תלוי אין לה מי מיפר לה לא קאי הבעי' דוקא אם קידש א' מעכשיו ולאחר שלשים יום ואח"כ בא א' וקידשה. ותפסי קידושי שניהם. וע"כ בעי מי מפר לה. אלא דאפי' לא קדשה אחר אך דבעי לר' יוחנן דס"ל דאפי' קידושי מאה תופסין בה. וא"כ ס"ל דאם מקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום הוי קידושי שיור ואינו נגמר עד לאחר שלשים ויכול לחזור בתוך שלשים וע"כ מיבעי לי' אי דמי כלא נתק שה עדיין ומצי אב לחודי' להפר. או דילמא כיון דנתקדשה במקצת ע"כ אין יכול האב להפר לבדו. ואין האב מיפר אלא בשותפות:

[והראי' דהא כה"ג מיבעי לי' אליבא דר' עקיבא דס"ל דאין ק היבם מיפר אם יכול האב לחודי' להפר, וכמו שנסתפק הר"ן בפ"י דנדרים (ד' עה) שכתב ומסתפקא לי כיון דיבם לא מצי מיפר אב במקום יבם מן הארוסין מי מצי מיפר או לא ע"ש, והיינו בעי' דירושלמי דכיון דיבם לא מצי מיפר, אם יכול האב להפר לחודי', אך הק"ע שם תמה על הר"ן שלא הביא הירושלמי וכן תמה על הרמב"ם שכתב בפי"א דהאב לבדו מפר כל שתדור כו' דהא בירושלמי מיבעי לי', וע"כ אפשר שהי' בגירסתם, על דעתי' דר' אליעזר מי מפר לה דכיון שהיא שומרת יבם לשני יבמין מי מפר לה]:

אך עכ"ז בעי כה"ג הא דאמר והא דמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן ור' הילא בשם ר' לעזר אפי' אשם תלוי אין בה מי מיפר לה דבעו אם האב לחודי' מיפר וצריך לבאר הירושלמי ששגה בזה הק"ע מאוד שמפרש דאפי' אשם תלוי אין לה מי מיפר לה קאי אהא דהאומר לאשה ה"ז גיטיך אם מתי מחולי זה וניסת לאחר אמר ר"מ בעילתה תלוי' ואמרינן בגיטין (דף עד) מאי איכא בין ר"מ ובין ר' יוסי אשם תלוי איכא בינייהו לר"מ לא מייתי אשם תלוי כו' וע"ז בעי מי מיפר לה אע"ג דר"מ סובר דמגורשת משעת נתינה אם ימות ואפ"ה בעי מי מיפר לה אם יכול להפר אע"ג דלר"מ הוא מגרש על תנאי שאם ימות תהא מגורשת למפרע:

והוא תמוה דודאי אם מגרש על תנאי כיון שהיא מגורשת למפרע לא מצי מיפר לה ואין בזה ספק, וכן כתב הרמב"ם (בפי"א מה' נדרים ה"ח) נתן לה גט ע"ת או לאחר זמן לא יפר בימים שבנתיים, אלמא דאם מגרש על תנאי בודאי לא מצי להפר שמא יקויים התנאי וא"כ מגורשת למפרע ואע"פ שמה שכתב הרמב"ם דאם מגרש לאחר זמן לא יפר בימים שבנתיים הוא תמוה דכיון דנתן לה גט לאחר זמן א"כ אינה מגורשת אלא עד שיגיע הזמן ומ"ט אינו יכול להפר. וראיתי להמ"א שהקש' ג"כ דבנתן לה גט לאחר זמן אינה מגורשת אלא עד שיגיע הזמן ומ"ט אינו יכול להפר, וכתב ושמא כיון דטעמא דמיפר משום שלא תתגנה על בעלה הכא לא שייך דמגונה ועומדת היא, והוא תמוה דאע"פ דאמרינן ביבמות (דף צ) לא מצי מיפר נדרי' טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה והכא תתגנה ותתגנה אעפ"כ אין עיקר הטעם של הפרת נדרים הוא משום שלא תתגנה וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף כט) בד"ה מאי טעמא כו' דאית ספרי' דגרסי מ"ט אמור רבנן דבעל כו' אע"ג דבעל מיפר לה מן התורה אלא ה"ק מ"ט אמור רבנן דבעל מיפר היכא דאין מיפר מן התורה כההיא דפ' ד' אחין (דף כט) גבי שומרת יבם דאמר רב פנחס כל הנודרת על דעת בעלה כו' משום שלא תתגנה וכיון דאיכא טעמא דתתגנה ע"כ אפילו דאוריית' כמו הכא אמרו חכמים שלא יפר כדי שתתגנה וא"כ דוקא התם אמרו חכמים דלא יפר במקום איסורא כדי שתתגנה אבל הכא כיון דליכא איסורא ואין עיקר הטעם משום שלא תתגנה א"כ אמאי לא יפר:

[ועוד דהא אמרינן בגיטין ד' עג) ת"ר ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפרת נדרי' ויורשה ומטמא לה, אלמא דלר' יהודה שסובר דאם אמר מהיום אם מתי דאין הגט חל אלא סמוך למיתה מצי להפר נדרי', אלמא דמגרש לאחר זמן מצי להפר, (ודוחק לומר דהתם מגרש מחמת חשש מיתה, וע"כ ליכא איבה, ובירושלמי (פ"ז דגיטין) ליידא מילה ר' אליעזר אמר ליורשה דתנינן תמן וזכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפרת נדרי', פי' דקאי על הא דאמרינן במתניתין מה היא באותן הימים, ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דברי', וע"ז אומר ליידא מילה ר' אליעזר אומר ליורשה כו' ולהפרת נדרי' ותמיהני מאוד על הראב"ד והמ"מ (פ"א מה' נחלות ה' ט) שכתב הרמב"ם ומי שנתגרש ס' גירושין ומתה אין הבעל יורשה, וכתב ע"ז הראב"ד מה שאמרו במסכת גיטין בירושלמי נראה שהוא חולק עליו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי צריכה ממנו גט שני ליידא מילה אמר ר' אלעזר לירושה כלומר שהוא יורשה, ומה התם בודאי גירשה וספק החזירה יורשה, הכא דודאי אשתו היא וספק גירשה לא כש"כ ונדחק בזה המ"מ י והוא תמוה דהירושלמי לא קאי אהא דהמגרש. אלא אהא דמה היא באותם הימים, וכן פירשו המפורשים הק"ע והפ"מ והכי מוכח נמי מה דאמרינן בגיטין (שם) דלר' יהודה בימים שבנתים זכאי במציאתה כו' ויורשה ומטמא לה, אלמא דלר' יוסי דמספקא לי' אין הבעל יורשה ואם איתא כדעת הראב"ד דבס' מגורשת הבעל יורשה, וא"כ אפי' לר' יוסי נמי הבעל יורשה:

דילמא אינה מגורשת אלא שעה אחת סמוך למיתתו, אלמא דלר' יהודה שסובר דאינה מגורשת אלא סמוך למיתה, יכול להפר נדרי', עכ"פ במגרש על תנאי בודאי דלא מצי להפר, וכן כתב הש"ע ביו"ד (ס' רלב סעי' ג) דנתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר בימים שבנתיים, וכתב הש"ך דהא דאמר לאחר זמן הוא נרי בתורת תנאי שכשיגיע הזמן, תהי' מגורשת למפרע והש"ע אפשר ליישב משום דס"ל באה"ע (ס' קמג) דאם אמר לכשתצא חמה מנרתיקה, הוי ס' שמא הלכה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, והוי כמהיום ולאחר מיתה דהוי ספק, וע"כ ניחא שפיר דאם מגרש לאחר זמן אינו יכול להפר, אבל לדעת הרמב"ם שפסק דלא כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, מוכרחין אנו לומר כמו שפי' הש"ך דהיינו שהוא בדוך תנאי, וע"כ לא מצי להפר]. ע"כ בודאי אין הפי' כמו שפי' הק"ע, והירושל' קאי אהא דאמר בירושל' (ר"פ חרש) רי אליעזר שאל לר' יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה א"ל אפילו אשם תלוי אין בה ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' הילא בשם ר' אליעזר אפילו אשם תלוי אין בה (ע"ש בק"ע מה שהקשה על הרמב"ם דלמה פסק קידושי חרש דרבנן הא ללישנ' בתרא ביבמות (דף קג) ספיק' הוי עי' בספרי ע"י (סי' כג) שסמך על הא דאמרינן בשבת (דף קנג) איבעי להו חרש וקטן מאי ע"ש ולא קשה מידי):

וא"כ כיון דהירושל' קאי על קידושי חרש ע"כ מיבעי לי' אם מצי האב להפר לחודי', וכן פי' הפ"מ הואיל וקידושי חרש לאו כלום הוא וע"כ בעי אם יכול האב להפר לבדו וליכא למימר דמיבעי לי' אם האב מיפר לחודי' או שחרש נמי מיפר דהא אמרינן בנדרים (דף עג) בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו ופי' הרא"ש בחרש דקרא קאי שמדבר ואינו שומע אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאוריית' ועוד שדינו כשוטה אלא ודאי דמיבעי לי' אם יכול האב להפר לבדו כיון דקדושי חרש דרבנן, ואע"ג דאמרינן בנידה (דף מו) אי אמרת בשלמא דרבנן אתי נשואין דרבנן ומבטלי לנדרא דרבנן, אלא אי אמרת דאוריית' אתו נשואין דרבנן ומבטלי לנדרא דאוריית' כו' ומשני כדרב פנחס משמי' דרבא דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אלמא דאפילו בנשואין דרבנן נמי יכול להפר, אפשר לומר דהטעם משום דנזירות משלו וכמו דאמרינן ביבמות (דף כט) הכא במאי עסקינן שעמדה בדין ופסקה לה מזונות משלו, וכדרב פנחס משמי' דרבא דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וא"כ מחמת מזונות הוא ובחרש אפי' בנשואין נמי אין לה מזונות וכמו דאית' בירושל' דכתובות (פ"ק ה"ב) וביארתי לקמן בתשובה (סי' כ) דחרש שנשא פיקחת אין עליו מזונות ולא כתובה שהוא לא רוצה לזוק לה בנכסי' וביבמות (דף קיג) חרש ושוטה שנשאו פקחות כו' אע"פ שנתפקח החרש כו' אין להם עליהם כלום, ועוד דבירושל' דיבמות (פי"ג) לא ס"ל הכי דאמרינן שם וקשי' דר' יוחנן על דר' יהושע נשואי תורה (ט"ס וצ"ל דרבנן) והפר נדרי' תורה ואת אמר הכין א"ר זעירא לית כאן הפר נדרים (פי' דמקשה איך אמר ר' יהושע דבקטנה בעלה זכאי במציאתה ובהפרת נדרי' הא כיון דהנשואין דרבנן איך יכול להפר נדרי' ד"ת לר' יוחנן דאמר דמופלא הסמוך לאיש מדאוריית' ולא משני משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת דאפשר דזהו דוקא אליב' דר"א הוא ועיין בר"ן שכתב בנדרים (דף עג) דכ"ע מודו בהא, ועיין בא"מ (אה"ע סי' קלו) שכתב דמשמע מדברי הרמב"ם שהשמיט הך דקטנה שהשיאו אמה ואחי' ולא הביא דין זה כלל משמע כיון דמוקי לה כדרב פנחס ואנן לא ס"ל כדר"פ משום הכי לית' לדין זה ע"ש, ואפשר שהרמב"ם סמך על הירושל' דיבמות דלא רצה לתרץ כדר"פ שסובר דזהו דוקא לר"א כמו דאית' בירושל' (פ"ז דנדרים ה"ד) מיסבר סבר ר"א דבמזונות הדבר תלוי, ועוד אפשר דדוקא בקטנה לגדול שהוא בן דעת נודרת על דעתו אבל לא בחרש שהוא אינו בן דעת, עכ"פ עיקר הבעי' אם האב לחודי' יכול להפר, וכן אפשר לפרש מה דבעי בקידושי יעוד לקטן, היינו נמי דכיון שהקטן אינו בר הפרה ע"כ לא מגרע להאב ויכול האב להפר לבדו וכמו שנסתפק הר"ן דאם יבם אינו מיפר א"כ אפשר דאינו מגרע זיקתו לענין האב דיכול האב להפר לבדו וה"נ כיון דהקטן אין לו דעת שיוכל להפר לא מגרע להאב ומצי האב להפר לבדו:

והק"ע כתב וז"ל והאי דאמר ר"י דאמה עברי' מייעדה אפי' לבנו קטן דכתיב ואם לבנו ייעדנה בנו כל דהוא אפי' קטן במשמע וקסבר דיעוד נשואין עושה אפילו להפרת נדרי' ומספק' לי' במייעד לקטן אם האב יכול להפר או דילמא דינו כנשואה, והוא תמוה דאם יעוד נשואין עושה א"כ איך אפשר שיפר האב כיון דכבר יצתה מרשותו לגמרי:

[ועוד דהירושלמי ס"ל דיעוד אירוסין עושה ולא נשואין, דאמרינן בירושלמי (פ"ק דקידושין ה' ב) על דעתי' דר"י בר"י בסוף נותן לה כסף לייעודים, על דעתי' דרבנן משעה ראשונה, נותן לה כסף לייעודים, מה נפקא מביניהון מעשה ידי', מ"ד בסוף נותן לה כסף לייעודים, מעשה ידי' של בעלה, ומ"ד משעה ראשונה נותן לה כסף לייעודים מעשה ידי' של אבי' ופי' הק"ע מעשה ידי' של אביה מה שעשתה מיום הקני' עד שעת נשואין הרי היא של אביה למפרע, דה"ל כארוסה מיום ההוא והלאה, וארוסה מעשה ידי' לאבי', אלמא דהירושלמי סובר דיעוד אירוסין עושה, ודוחק לומר כיון דלדעת הירושלמי דהוה כאומר מעכשיו ולאחר ל' והיינו שמתחילים מעכשיו ואינם נגמרים אלא לבסוף, ע"כ הוי בימים שבנתיים כמו ארוסה, אלא ודאי דהירושלמי סובר דייעוד אירוסין עושה, וע"כ אומר דא"כ לרבנן דריב"י יהי' מעשה ידי' לאבי' דהא דינה כארוסה, וצריך להחזיר מעשה ידי' וע"ז משני בירושלמי נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שמעשה ידיך שלי, וע"כ אינו צריך להחזיר מעשה ידי':

וכיון שביארתי דדעת הירושלמי דבאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום בעינן שיהא השטר ברשותה בשעה שגומר הקנין וכמו שכתב הא"מ באה"ע (ס' מ) ע"ש, וכמו שכתב הר"ן בשם הירושלמי דכל שלשים קונה ואינו קונה לאחר שלשים קונה קנין גמור, ע"כ אין צריך לדחוק במה שכתבתי בספרי ע"י (ס' ט) דמה שקשה על הירושלמי דאמאי לא מקדש כה"ג ע"מ שתחול הקדושין למחר דהא ס"ל דחופה שאינה ראוי' לביאה שמה חופה ע"ש, וכתבתי שם דלא מהני אם מתנה שתחול החופה אח"כ כמו דלא מהני בעומדת הפרה באגם אם מקנה מעכשיו ולאחר שלשים יום, לרב דאמר חזרה הוי, אע"ג דאגם ראוי למשיכה, כיון דמשיכה הראשונה כלתה לה, וכתבתי שם דלא מהני רק לר' יוחנן דאמר אם מקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום דהקידושין מתחילין מעכשיו, ונגמר לאחר שלשים כמו דאמר ר' יוחנן בקידושין, אפי' מאה תופסין בה, וכתבתי שם דבמעכשיו הוי תלוי בברירה ע"ש, ועוד דה"ל יותר מבית א', ולפי מה שנתבאר דעת הירושלמי, דאפי' לר' יוחנן בעינן דוקא שיהא השטר ברשותה, וע"כ לא מהני לדעת הירושלמי לר' יוחנן אפי' במעכשיו דאפי' במעכשיו נמי בעינן שיהא ברשותם, [ומה שכתבתי שם הוא לפי מה שכתבו התוס' בקידושין (ד' סג) לשיטת הש"ס דילן כמו שיתבאר]:

ובזה יתבאר הא שביארתי שם על הא דאמרינן בירושל' (פ"ק דקידושין) גבי יעוד אלו האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינו מקודשת לשניהם, ובש"ס דילן בפ"ק דקידושין (דף יט) משל לאומר לאשה התקדשי לו מעכשיו ולאחר שלשים יום שמקודשת לראשון והוא משום דבירושלמי הוא בשיטת ר' יוחנן דהוא מרא דתלמודא ע"כ ס"ל דאם מקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום דכולם תפסי ולא מחמת ספק אבל הש"ס דילן הוא אליב' דרב דהטעם משום ס' חזרה והתם לא שייך חזרה דהא מפרש לדין יעוד דאוריית' וע"כ פסק הרמב"ם כרב ולא כר' יוחנן:

אך לכאורה עדיין קשה דא"כ תקשה לר' יוחנן דהא תני' בבריית' דבאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום דמקודשת לראשון וכ"ת הא ודאי ר"י מודה דאם מפרש בתנאי דהוי בתורת תנאי, וכמו שהשיג שם בס' א"מ (סי' מ) על הט"ז דגם לר' יוחנן אם מפרש בתורת תנאי הוי ודאי תנאי ומקודשת לראשון אפ"ה אמאי אינו אומר אליב' דר' יוחנן דיעוד אם מעות הראשונות לקידושין נתנו הוי כאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום דאם בא אחר וקידשה שמקודשת לשניהם כמו דאית' בירושל' ואפשר לומר לפי מה שביארתי דלדעת הירושל' בעינן במעכשיו ולאחר שלשים שיהא השטר ברשותו בשעת גמר הקנין וא"כ לפ"ז יכול לחזור נמי וע"כ לדעת הירושל' הוא מדומה ליעוד דהא ביעוד אם אינו רוצה אינו מייעדה, ועי' בהרמב"ם וכמו שכתב הכ"מ (פ"ד מה' עבדים ה"ו) ע"כ דמי לאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום דיכול שלא לקיים הקדושין משא"כ לשיטת הש"ס דילן (וכמו שכתב הא"מ דזה תלוי בחלוקת הירוש' והבבלי דלשיטת הירושל' יכולה לחזור והא דקידושי כולם תפסי בה היינו משום דהירושל' ס"ל שאם שקידשה לאחר שלשים ונתקדשה לאתר בתוך שלשים דלא הוי חזרה (והארכתי בזה בתשובה לעיל (סי' טו) וע"כ ס"ל דבמעכשיו ולאחר שלשים יכולים לחזור, משא"כ לשיטת הש"ס דילן דהוי חזרה משום דאתי דיבור ומכש"כ מעשה ומבטל דיבור [וכמו שהארכתי שם בתשובה דפליגי בזה הירושל' והבבלי] ע"כ ס"ל דאינם יכולים לחזור) ע"ש בא"מ:

וא"כ לשיטת הש"ס דילן דבאומר מעכשיו ולאחר שלשים לא בעינן שיהא עומד ברשותו בשעת גמר הקנין ומכש"כ שאינם יכולים לחזור וא"כ אין לדמות יעוד לאומר מעכשיו ולאחר שלשים לשיטת ר' יוחנן רק הירושלמי מדמה משום דס"ל דבמעכשיו ולאחר שלשים יום נמי אם רצה חוזר וה"נ ביעוד אם רצה שלא לייעד אינו מייעד וע"כ מדמי לה הש"ס משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר שלשים יום שמקודשת לראשון והיינו אליבא דרב ומה שהקשה הק"ע דהא בקידושין (דף ס) אמרינן דהוי ס' תנאה או חזרה זה אינו דהתם שייך ספק תנאה ספק חזרה משא"כ ביעוד דמדמי לה לאומר מעכשיו ודינא דאוריית' דיעוד הוא כאומר מעכשיו וא"כ לא שייך ס' חזרה, ולר' יוחנן יהי' הדימוי לאם אומר בפירוש מעכשיו על תנאי אבל א"א לדמות לקידושי שיור שיהי' מקודשת לשניהם דהא בקידושי יעוד יכול שלא לייעד והכא אינו יכול לחזור אבל בתנאי יכול לחזוור בו וכמו שפירש"י דמעכשיו ולאחר שלשים אם לא יחזור בו. ובזה מדוייק לשון הירושל' (בפ"ק דקידושין) מכרה לזה וקידשה לזה שיחק האב באדון ד"ר יוסי בר"י וחכמים אומרים לא שיחק האב באדון נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום אלו האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשני מעכשיו ולאחר שלשים יום (פי' דזה קאי אליב' דרבנן דאמרי מעות הראשונות לקידושין ניתנו) אלו האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשניהם מכבר לכשירצה, והתיבות האלו מכבר לכשירצה מיותר ע"ז נראה לי שהירושל' מפרש דמעכשיו ולאחר שלשים יום אע"פ דשיורא הוי, אפ"ה דוקא לכשירצה אבל אם חוזר בו יכול לחזור, וע"כ מדמה ליעוד דביעוד אם רוצה אינו מייעד משא"כ לשיטת הש"ס דילן אינו יכול לדמות ליעוד לר' יוחנן דאמר אפילו מאה תופסין בה:

וראיתי להק"ע שמפרש דקאי אהא דלקמן דאמר הכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון (והפ"מ מפרש שאין לאחר נשואין כלום), וקאמר מכבר לכשירצה הכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון דאל"ה מאי הוי אם השיאה ע"כ דוקא אם אומר מכבר לכשירצה האב היינו שאם לא ירצה לייעד אותה שלא יכול לייעד, וקשה דהא קא מפלגי בירושל' אם מתנה ע"מ שלא לייעד אותה אי הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, וכן בבלי (דף יט). ע"כ נראה לי דאפשר לומר דלפי מה שביארתי דלדעת הירושלמי בעינן שיהא ראוי לקנין בסוף שלשים ע"כ ודאי דבעינן שיהא המקנה קיים בסוף שלשים, וכן כתב הקצה"ח (סי' רנח) דכל שחזר בו או מת מקבל או נותן קודם גמר קנין לא הוי קנין כלל דקיי"ל כר' יוחנן דמהיום לאחר שלשים דשיורא הוי, ולפ"ז ביעוד לפי שיטת הירושל' בעינן דוקא שיהא המקנה קיים וע"כ אם השיאה יצתה מרשות האב וא"כ לית' למקנה בסוף שש וא"כ איך יכול ליעדה. אך הריטב"א כתב בפשיטות דגבי יעוד אם מת האב נמי יכול לייעדה שהקשה אהא דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף יט) אהא דאמר רבא אמר ר"נ אומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך מדרב יוסי בר"י דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וכי משייר בה שו"פ הוי קידושין, והקשה דא"כ בעינן שיהא האב קיים בשעת הייעוד, אלמא דפשיט' לי' דביעוד לא בעינן שיהא האב קיים ואפשר דהירושל' לא ס"ל הכי:

ובירושלמי (פ"ק דקידושין) רשב"ל בעא קומי ר' יוחנן אמה העברי' יוצאה בנשואין מק"ו מה אם הסימנים שאינן מוציאים מרשות האב הרי הן מוציאין מרשות האדון, נשואין שהם מוציאין מרשות האב אינו דין שיוציא אותה מרשות האדון, א"ל אני אין לי אלא של משנה, יתירה עליו אמה העברי' שהיא קונה את עצמה בסימנים וכתב הק"ע וקשה. למאן קא מיבעי' לי' אי לר"י בר"י הא קאמר לעיל מכרה לזה וקדשה לזה שיחק האב באדון ואי לרבנן הא קאמרי לא שיחק האב באדון, וי"ל דלרבנן קא מיבעי לי' דילמא דוקא בקידושין פליגי אבל בנשואין מודו כאן הודה הק"ע שהפי' הוא לעיל הכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון דאפילו לרבנן נמי אם השיאה שיחק האב באדון, ולפ"ז משמע כמו שביארתי דכיון שהשיאה יצתה מרשות האב ע"כ א"א שיהא מיעדה משום דלדעת הירושלמי דמדמי למעכשיו ולאחר שלשים יום בעינן שיהא המקנה בעולם וכיון שהשיאה יצתה מרשות האב ולית' למקנה בעולם ע"כ אינו יכול לייעדה. והנה התוספת בפ"ק דקידושין (דף טז) הקשו אהא דאמר ר"ל אמה העברי' קונה את עצמה במיתת האב מרשות אדון מק"ו ומה סימנים שאין מוציאין מרשות האב ק מוציאין מרשות האדון, מיתה שמוציאה מרשות האב אינו דין שמוציאה מרשות אדון. וכתבו התוס' וא"ת חופה תוכיח שמוציאה מרשות אבי' ואין מוציאה מרשות אדון דאי חופה מוציאה מרשות אדון אין אדם קונה בת חבירו שהרי יכול להכניסה ולהוציאה מרשות האדון וי"ל דמה לחופה שכן אינה מוציאה מרשות אב אלא מדעתו, ולכך אינה מוציאה מרשות האדון תאמר במיתה שמוציאה מרשות האב בע"כ. והנה הפ"י תמה על התוס' דקדושין שלא הביאו הירושל', דלהירושלמי נשואין נמי מוציאין מרשות האדון לר"ל דהא מה שהשיב לו ר"י אני אין לי אלא של משנה, יתירה עלי' אמה העברי' שהיא קונה א"ע בסימנים, לר"ל לא ס"ל הכי כמו דאמרינן בש"ס דילן דלר"ל דבר שאין לו קצבה לא קתני וע"כ לא חשיב מה שיוצאה במיתת האב וא"כ ה"נ שיוצאת בנשואין, ובס' המקנה הקשה דעל הירושל' קשה קושי' התוס' דשום אדה לא יקנה וכתב המקנה דיש ליישב שיטת הירושל' דס"ל ג"כ סברת התוס' דקידושין וחופה אין מוציאין דאל"כ שום אדם לא יקנה ומה שאמר ר"ל דנשואין מוציאין היינו נשואין ממש ע"י ביאה כו' דלא שייך סברא דשום אדם לא יקנה דכיון דאיכא איסור' בביאה דהא ביד האדון לייעדה ויחולו קדושין של אדון למפרע כו' וכתב דלפ"ז אין הכרח דנשתמט להו לתוס' דברי הירושל' דלפמ"ש אין דברי הירושל' ענין לדבריהם דהירושל' מיירי בנשואין ממש ובהא ס"ל לר"ל באמת דמוציאין מרשות אדון והתוס' הקשו מחופה כו' וכתב שם דלולי דברי התוס' הי' נראה דאין קושי' לר"ל חופה תוכיח דכיון דפליגי רב ושמואל ביבמות (דף נו) ביש חופה לפסולות א"כ יש לומר דר"ל ס"ל דאין חופה לפסולות דבעינן חופה הראוי' לביאה א"כ יש לומר כיון דהאי חופה אינ' ראוי' לביאה כיון דאם רצה האדון לייעדה קיימו עלי' באיסור א"א אין החופה קונה כלל וליכא למימר חופה תוכיח ע"ש:

ולפ"ז ודאי דמיירי בירושלמי דקאמר תהא אמה העברי' יוצא' בנשואין היינו ע"י ביאה דהא משמע מהירו' דס"ל דאין חופה לפסולות, דאמרינן בירושל' (רפ"ק דקידושין ה"ה) מניין למדו לגלגול שבועה מסוטה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, עד כדון דברים שהם ראוים להשביע' דברים שאינם ראוים להשביע, א"ר יוסי בר' בון נשמעינה מהדא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה, ארוס' ושומרת יבם ראוי' היא להשביע את אמר מגלגלין וה"נ מגלגלין והתוס' כתבו בפ"ק דקידושין (דף כו) דלרב דס"ל יש חופה לפסולות אין להוכיח דמגלגלין על דבר שאינו ראוי מזה דהא איכא לאוקמי כשנכנסה לחפה כו' (ובא עלי' ארוס בבית אביה דקדמה שכיבת הבעל לבועל) ורב יליף מאיש זה אם מאיש אחר אפי' קטן, וא"כ משמע מהירושל' דס"ל דאין חופה לפסולות וא"כ בודאי מיירי שנשאת היינו שבא עלי' אך לכאורה קשה דאיך יבוא עלי' באיסור ועוד דאם האדון מייעדה, אח"כ בטלה לי' הנשואין, וא"כ איך יצתה מרשות האדון:

אבל לפי מה שביארתי דלדעת הירושל' דס"ל דבעינן שיהא המקנה בעולם וע"כ כיון שהשיא' ויצת' מרשות האב ממילא אינו יכול לייעדה, וע"כ אפשר נמי בנשואין דהתיר' (ומה שהקשו התוס' דא"כ שום אדם לא יקנה אפשר לומר דלכתחיל' כיון שמכרה לו יכול למחות שלא ישאנה אדם שלא להפסידו) אבל התוס' וודאי מיירי בחופה דע"י ביאה א"א שאסור לבוא עלי' שמא מייעדה אח"כ, וע"כ הקשו דוקא מחופה דהא לשיטת הש"ס דילן במעכשיו ולאחר שלשים יום לא בעינן שיהא המקנה בעולם וע"כ לא הביאו התוספת להירושלמי וע"כ בעי מיני' ר"ל מר"י דהיינו לשיטתי' דר"י דס"ל דשיורא הוי ובעינן שיהא המקנה בעולם. והא דקאמר לעיל בפשיטות דהכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון התם היינו לענין שלא יוכל לייעדה אח"כ והכא בעי לה ר"ל לענין שתהא יוצאה מרשות האדון לגמרי מק"ו, וכמו דס"ל בש"ס דילן דמיתה מוציאה כו', ואף דיש לדחות דנימא דאם מייעדה בסוף לא חלו הנישואין, ובמ"א יתבאר. [ואע"פ שביארתי דלהירושל' במעכשיו לאחר שלשים יום הוי קידושי שיור ויכול לחזור אעפ"כ בהירושל' שהבאתי בתחילת התשובה, הא דמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפילו קידושי מאה תופסין בה מי מיפר לה נראה לי יותר לפרש כפשוטו דהיינו אם קידשו שנים מי מיפר לה וכמו שפירשו המפורשים ע"ש ודוק כן נ"ל]:

אך בירושל' (פ"ח דסוטה) משמע דבמעכשיו ולאחר ל' יום אינו יכול לחזור דאמרינן התם אפי' שומרת יבם לחמשה אחים ודכוותה אפי' בית אחד לחמשה אחין תמן אין כל א' וא' ראוי לישב בה ברם הכא ראוי כל או"א לייבם מה דמי לה קידש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חודש ושלם הזמן במלחמה חוזר ובא לו. וכתב הק"ע כתב הכ"מ (פ"ז מה"מ) אבל אם לא אמר מעכשיו כו' ע"ש ולא דמי למת אחיו במלחמ' שחוזר דהתם לא עשה מעשה לפטור עצמו מן המלחמה כו' ע"ש. ולכאורה החילוק הוא דאם אמר מעכשיו ולאחר שלשי' אינו יכול לחזור וע"כ הוי' דומי' דמת אחיו במלחמה אבל לאחר שלשים יום כיון שיכול לחזור ע"כ אינו חוזר דלא דמי למת אחיו במלחמה. אבל לפי מה שביארתי דהירושל' ס"ל דאפי' במעכשיו יוכל לחזור בו א"כ קשה דמהו הנ"מ ואפשר לומר דאמר בירושל' מה דמי לה, קאי אהא דקאמר ואפי' בית א' לחמשה אחין כולם חוזרים ודחי לה דהתם אין כל א' יכול לישב משא"כ בחמשה אחין כל א' יוכל לייבם, וע"ז אומר מה דמי לה קידש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חודש ואח"כ בא עוד א' וקידש לאחר עשרים יום ובא א' וקידש לאחר עשרה ימים דאמרינן דכולם תופסים וע"כ דמי לה שכולם חוזרים וכמו שהבאתי לעיל הירושל' (פ"י דנדרים ה"ה) והא דמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפילו קידושי מאה תופסים בה מי מיפר לה ע"ש (וכמו דאית' בש"ס קדושין (דף ס) ע"ש ועי' בירו' (פ"ג דקדושין) היו שניהם כהנים שניהם אחים שניהם אסורין וכתב הק"ע אבל אם היו ב' ישראלים נכרים א' כונס וא' מגרש ע"ש, וא"כ היא ראוי' לכל א' ודמי לחמשה אחין ומת א' במלחמה שכולם חוזרין וע"כ מיבעי לי' דוקא במעכשיו ולאחר שלשים, אבל בלאחר שלשים בלא מעכשיו לא משכחת לה דלמי שנשלם הזמן תחילה מקודשת לו משא"כ במעכשיו דהוי בתורת שיור וכולם תופסין בה, וכמו דאית' בש"ס בקידושין (דף ס) והא דקאמר שנשלם הזמן במלחמה היינו משום דאל"ה הי' יכול לחזור אפילו במעכשיו, וכמו שביארתי לשיטת הירושלמי ואינו מוכרח ודו"ק:

הרי נתבאר דבזה מחולקים הירושלמי והבבלי דלהירושלמי יכול לחזור בו אם קידשה מעכשיו ולאחר שלשים יום וע"כ אם קידשה בשטר. בעינן דוקא שיהא ברשותה בשעת גמר הקנין משא"כ לשיטת הש"ס דילן. אם קידשה מעכשיו ולאחר שלשים יום אינו יכול לחזור. וגם לא בעינן שיהי' המקנה בעולם ומוכח כדעת הרשב"א הביאו בא"מ שהקידושין נגמרים אלא דרוחא שביק לקדושין אחרים. אבל שיטת התוס' בקידושין (דף סג) אינו כן. אלא דאפי' להש"ס דילן בעינן שיהא השטר ברשותה או בסימטא. ועיין בא"מ (סי' מ) באריכות ודו"ק:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה