אור ברסלב
נחלת יהושע סימן יז

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן יז

סימן טז

שאלה א' שאמר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום ונתקדשה בתוך שלשים לאחר ואח"כ מת השני או גירשה תוך שלשום, אי חלו קידושי ראשון, או לא:

תשובה הרא"ש הביא בקדושין רפ"ג בהא דתנן וכן האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום כו' דמדלא קתני שאינה מקודשת לראשון אלא מקודשת לשני רצו לדקדק דלא פקעי לגמרי קדושי ראשון אלא אם מת או גירשה בתוך שלשים יום חלו קדושי ראשון והכי איתא בירושלמי (רפ"ג דקדושין) לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום. או גירשה חלי עלי' קדושי ראשון, וכתב הרא"ש ע"ז ודבר תימא הוא דמכי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר כבר חזרה בו מקדושי ראשון ואפי' לר"ל דאמר אינה חוזרת דאין דבור מבטל דבור מודה הוא דאם קבלה קדושין מאחר דאתי מעשה ומבטל דבור כו' ודחה הרא"ש הירושלמי מהלכה וכן הרשב"א והר"ן ברפ"ג דקדושין האריך בזה וכתב על הרשב"א וסיים בזה הלשון דהאיך נקל לדחות הירושלמי מפני ראיות הללו אלא ודאי ראוי לחוש לו ולהצריכה גט וכן פסק הרמב"ם כמו הירושלמי:

ותחילה נבאר הירושלמי (שם) ומזה יתבאר שהירושלמי אזיל לשיטתו כמו שיבואר לקמן, והנה אמרינן שם בירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה לאחר שלשים יום ומכרה בתוך שלשים יום, ה"ז מכורה הקדישה הקדש, חזר ולקחה בתוך שלשים יום חל עלה הקדש עולה, לא דמי עילה לאשה, מה דמי אשה לעולה, אמר ר' חיי' בר אבא תיפתר שמת השני והי' לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלי עליו קדושי ראשון מה דמי עולה לאשה, א"ר מתנה תיפתר שהקדיש לבעלת מום קבוע. והנה צריך להבין דמ"ט לא דמי עולה לאשה והפ"מ פירש בדוחק והק"ע פירש דלא דמי עולה לאשה משום דאמירה לגבוה כמסורה להדיוט מעכשיו דמי, וע"כ אינו יכול למכור גם זה דוחק דהא לפי מימרא דר' יוחנן שם לא סבירא להו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מעכשיו דהא ר' בון בעי קומי ר' זעירא תמן את אמר אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט והכא את אמר הכין א"ל תמן באומר מכבר הכא באומר לאחר שלשים יום אלמא דסובר דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה מעכשיו, עד דמסיק לבסוף ר' אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה לאחר שלשים ומכרה בתוך שלשים אינה מכורה דהוי כמאן דאמר מעכשיו:

והנה לכאורה יש לומר דהא דלא דמי עולה לאשה היינו דבאשה אם מת בעלה או גירשה חל עלי' קדושי ראשון שקדשה לאחר שלשים, אבל הכא אע"פ שאמר ה"ז עולה לאחר שלשים יום ומכרו אע"פ שחזר ולקחו אעפ"כ לא חל עלי' הקדש עולה, דהא כיון שמכרו וחזר ולקחו מכר לו כל זכות שתבוא לידו וכיון שאם הי' בידו לא חל עלי' הקדש השתא נמי לא חל עלי' הקדש, והא דקאמר שם מה דמי אשה לעולה דבאשה נמי לא חל הקידושין, אפי' אם מת תיפתר שמת השני והי' לי' אח מכיון שהוא זקוקה ליבם וכמו שפי' הרמב"ן דהירושלמי סובר דאין קדושין תופסין ביבמה, וע"כ לא חל עלה קידושי הראשונים כמו שבעולה לא חל ההקדש ובזה דמי אשה לעולה, ומה דמי עולה לאשה (פי' שתחול ההקדש) א"ר מתני' תיפתר שהקדיש לבעלת מום קבוע והוי כמו שאמר דמי' עלי וכיון שהוא חל עליו שמחויב ליתן דמיו לא שייך לומר שמכר לו כל זכות שתבוא לידו דהא חל על הגוף ודוקא בעל מום דאלו תם הוי קדיש קדושת הגוף וכמו שכתב הר"ן בנדרים (דף כט) דתם אפי' לדמי קדוש קדושת הגוף דקיי"ל המתפיס תמימים לבד"ה מידי מזבח לא יצא ע"כ והכא אמרינן בתמורה (ד' יט) הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ועיין בח"ב (דרוש ח) מה שביארתי בזה:

ויש להביא ראי' לזה דאמרינן בכה"ג דאם מכרה וחזר ולקחה מהלוקח עצמו שמכרה לו. דאמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. כמו דאמרינן בב"ב (ד' סג) ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו, ואם אמרו לו כל זמן שהשדה זו בידך מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום, ופי' הרשב"ם דמשמכרה לאחר פקע לי, מקום המעשר ששייר לעצמו וכשחזר ולקחה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שבאה לידו, דכי היכי דההוא לוקח שני זכה אפילו במקום מעשר הוא הדין לזה הלוקח ראשון הבא מכחו. א"כ מוכח מזה דאפי' לגבי עצמו נמי אם מכר וחזר ולקחה מכר לו הלוקח עם כל זכות שיש לו. וא"כ ה"נ אם הקדיש לאחר שלשים יום. ומכרה בתוך שלשים וחזר ולקחה בתוך שלשים לא חל עלה ההקדש שחזר ולקחה עם כל הזכות שיש לו ללוקח וכי היכי שלא הי' הקדש אם הי' ביד הלוקח ה"נ לא חל עלה ההקדש אם חזר ולקחה:

אך אעפ"כ יש לחלק דהתם כיון שמכרה לאחר פקע מקום המעשר ששייר לעצמו, וא"כ כשחזר ולקחה קנה אף אותו המקום ששייר לעצמו מן הלוקח, דהא הלוקח זכה באותו מקום. דהא אמר לו כל זמן ששדה זו בידך. אבל הכא אם הקדיש שיהא חל לאחר שלשים א"כ בתוך שלשים לא הותחל ההקדש וא"כ איך שייך שחזר וקנה עם הזכות:

ולכאורה יש ליישב בזה הא שהקשה הרא"ש אהא דפריך התם הש"ס אמאי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשני כיון דאמר לי' ע"מ שיורי שיירי למקום מעשר והקשה הרא"ש דנהי דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה על דשלב"ל ותירץ דע"כ האי תנא סבר דע"מ שיורא הוי ולא תנאה דאי סובר דתנאה הוי ה"ל לאתנויי אם נתן לו מעשר ראשון בכל שנה קנה. ואם לאו לא קנה. אלא מדקתני מעשר ראשון שלו ש"מ דס"ל דשיורא הוי ולהכי פריך שפיר דאיך משייר דשלב"ל וטעמא דהוי שיור ולא תנאי דבתנאי לא מצי לאתנויי דלא שקיל הלוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי ואכתי אין הטעם זה מספיק דהא אי שיור הוי. נמי לא שקיל הלוי חלף עבודתו אלא בשביל השיור. ואפשר לומר כמו דאמרינן בחולין (דף קלג) ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות ורמינהו ע"מ שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה ומשני ע"מ אחוץ קא רמית חוץ שיור ע"מ לאו שיורא הוי ורמינהו ע"מ שהמתנו' שלי המתנו' שלו. בהא פליגי מ"ס ע"מ שיורא הוי. ומ"ס ע"מ לאו שיורא הוי. וכתבו התוס' דהוי מתנה על מה שכתוב בתור' וע"כ התנאי בטל והמעשה קיים וא"כ אפשר דאפי' אי אמרינן שיורא הוי נמי לא שקיל הלוי חלף עבודתו. אלא דאי אמרינן שיורא הוי ע"כ לא תוכל לומר התנאי בטל והמעש' קיים. כיון שאינו בדרך תנאי וכה"ג אמרינן בפ"ק דנזיר (דף יא) הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה"ז אסור ור"ש מתיר. ופריך וליפלוג נמי ר"ש ברישא, אמר ריב"ל חלוק הי' ר"ש אף בראשונה רבינא אמר ברישא לא פליג ר"ש מ"ט משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתור' וכל המתנ' ע"מ שכתוב בתור' תנאו בטל וריב"ל אמר האי ע"מ כחוץ דמי. וע"כ אין תנאו בטל כיון דלא אמר בדרך תנאי:

אך אעפ"כ לא דמי דהתם כיון דאמר דע"מ כחוץ דמי פליג ר' ואמר שאינו נזיר היינו משום דר"ש לטעמי' דאמר בריש נזיר (דף ג) דאינו נזיר עד שיזור מכולן ע"כ כי אמר דהאי ע"מ חוץ הוא אינו נזיר. דבעינן דוקא שיזור מכולם. וע"כ אינו נזיר אבל רבנן אזלי לטעמייהו דס"ל בנזיר (דף ג) דאפי' לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר. וע"כ ס"ל דלאו כל כמיני' לומר שיהי' נזיר חוץ מן היין. וע"כ הוי נזיר. ואסור בכולן. אפי' אמרינן דע"מ כחוץ דמי [והק"ע כתב בירושלמי (פ"ב דנזיר) דנראה לו ודאי דאם אמר הריני נזיר על הטומאה חוץ מתגלחת ויין כו' ע"ש וכתב שם בפ"ק דנזיר (ה' ד) דהאומר הריני נזיר מן התגלחת ומן הטומאה יהי' מותר ביין ע"ש וכל אלה דברי שגגה הם ומה שהקשה שם על התוס' דגיטין (ד' פב) דהמגרש ע"מ שלא תבעלי ולא תנשאי דהוי שיור כמו חוץ והקשה דהא מפורש תניא כוותי' דרבינא דכי אמר ע"מ חשבינן תנאי ולא כאומר חוץ ואף ריב"ל דאמר האי ע"מ כחוץ לא אמר כן אלא לר"ש, אבל רבנן פליגי וצ"ע עכ"ל הוא תמוה דלאו בע"מ וחוץ פליגי ר"ש ורבנן אלא דרבנן אזלי לטעמייהו דס"ל דאפי' לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר (בפ"ק דנזיר ד' ג) וע"כ סברי דהריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים דאסור בכולן, אבל לא פליגי בזה אם ע"מ כחוץ, ור"ש אזיל לטעמי' דס"ל בפ"ק דנזיר, דאינו נזיר עד שידור מכולן, ועיין מה שכתבתי לעיל (ס' יד) ומה שרצה ליישב קושי' הלח"מ דלמה כתב הרמב"ם משום דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה הא לרבנן אפי' בחוץ נמי אסור בכולן ולדידי לא קשה מידי דזהו דוקא בחוץ אסור בכולן כמו דילפי' מקרא דיין ושכר יזיר כמו דאיתא בפ"ק דנזיר (ד' ג) אבל אם אומר ע"מ אי לא הוי אמרינן דמתנה ע"מ שכתוב בתורה התנאי בטל והמעשה קיים הוי כמו שאר נזירות על תנאי דאם מקיים התנאי הוי נזיר, ואי לא לא והכא נמי כיון שא"א להיות נזיר ולקיים התנאי לשתות יין ע"כ בטל הנזירות ולא דמי לחוץ, וכמו דאמרינן בגיטין (ד' פד) במגרש ע"מ שתאכלי בשר חזיר דקאמרינן התם לא תיכול ולא תגרש וע"ז אומר דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה והתנאי בטל והמעשה קיים ובמ"א ביארתי] וא"כ קשה דאפי' בחוץ כיון דלא שקיל הלוי חלף עבודתו א"כ אפי' בחוץ נמי לא כל כמיני' שיכול לעשר ע"ז ועיין במה שכתב הרשב"א גיטין (דף פג) הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן כו' אלא גורם לעקור דבר מן התורה והקש' הרשב"א דאדרב' כיון שהוא לעקור דבר מן התורה התנאי בטל וע"כ צריך להיות גט כר"א. וכתב הרשב"א דזהו דוקא בעל מנת אבל בחוץ לאו כל כמיני' לעקור דבר מן התורה וע"כ אינו גט כלל עי"ש והכא נמי איך יכול לעשר עליו בחוץ:

אך כוונת הרא"ש הוא דבחוץ כיון דהמתנות שלו ע"כ לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות כמו שכתבו התוס' בב"ב (שם) דקאמר מקום המעשר שיורי שייר והוי מעשר שלו לגמרי. אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר עליו, אבל בע"מ כיון שהתרומות של ישראל אלא שצריך ליתן לו כדי לקיים תנאו א"כ הוי ככהן המסייע בבית הגרנות שנותן לו תרומות ומעשרות מחמת שמכר לו השדה ויש להאריך בזה הרבה דמהו הראי' דילמא משום דלא כפלי' לתנאי' וע"כ מתחייב בדרך חיוב לפי מה שכתב הקצה"ח, ועיין בספרי ע"י (סי' יא), אבל לפי מה שפירש הרשב"ם דהטעם דחזר ולקחה אין לו עליו כלום משום דהמוכר הראשון מכר לו כל זכות שהי' לו בה הי' אפשר לפרש דמזה מוכיח הש"ס דמקשה והא אין אדם מקנה דשלב"ל דודאי בדרך שיור הוא, משום דסבירא להש"ס דאי הוי בדרך תנאי א"כ אינו חל רק על גוף האדם שצריך ליתן לו המעשרות ולא בתורת שיור, א"כ אמאי אם חזר ולקחה אין לו עליו כלום, דלא שייך לומר בזה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דהא זה לא שייך בגוף הקרקע רק מה שהוא בעצמו צריך ליתן לו ומזה הטעם נראה לי מה שכתב הרא"ש שבתנאי יכול להתנות אפי' על דשלב"ל מחמת שהוא חל על גוף האדם, וע"כ יכול להתנות אפי' על דשלב"ל וכמו שכתב הר"ן בפ"ג דנדרים (ד' לא) דאע"ג דקיי"ל אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו ה"מ כשאוסר בפירות דשלב"ל כמו פירות דקל, אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסור הנאה בדידי' תלי והוא איתא בעולם, כו' והכא נמי בתנאי מהני אפי' על דשלב"ל, דהוא חל על גוף האדם]:

וע"כ כיון שאינו חל על המקום של הקרקע אפי' מכרה וחזר ולקחה לא שייך לומר דמה מכר לו הראשון כל וכת שבא לידו. וע"כ מוכיח הש"ס דודאי מיירי בדרך שיור שחל על הקרקע שייך לומר מה מכר הראשון לשני כל זכות שתבא לידו, וע"כ כיון שניפטר הקרקע ביד הלוקח אפי' חזר ולקחה נמי פטור וכה"ג אמרי' בגיטין (ד' פג) דהמגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונשאת לאחר מן השוק ונתארמלה או נתגרשה, שמותרת לוה שנאסרה עליו, והטעם כתבו התוס' שם דכיון שנשאה זה נתרוקן לו כל האישות ופקע האישות של הראשון לגמרי, אבל בע"מ כיון שהוא בדרך תנאי לא בדרך שיור כחוץ, ע"כ אפי' נשאת לאחר ומת וגירשה, אעפ"כ לא הותרה לזה וה"נ מה שהוא בדרך שיור, דכיון שמכר לאחר פקע השיור, ע"כ אם חזר ולקחה פטור מן המעשר:

ובס' א"מ (סי' קלז) האריך לפלפל בזה במי שמכר או נתן לראובן קרקע חוץ משמעון בכה"ג אפי' שמעון הוא מלוה שלו אינו גובה מאותה קרקע משום דחוץ שיורא הוי, וא"כ באומר חוץ משמעון ואזל ראובן ומכרה ללוי אי מצי שמעון לגבות או לקבל מתנה מלוי, אי אמרינן הלכה כר' אליעזר ואע"ג דגבי גט לא נ"מ מידי דהא קיי"ל חוץ לא הוי גט כלל דאינו כריתות, אפ"ה נ"מ לענין זה דאי אמרינן דאם נשאת לאחר פקע שיורו של ראשון יכול שמעון לגבות או לקבל מתנה מלוי דכל שבא ליד אחר נתקה מרשות הראשון לגמרי ומסיק שם בס' א"מ דאי שייך לומר בד"מ דניתקה מרשות הראשון לגמרי, א"כ בנותן מתנה או מוכר חוץ מפלוני הרי מיד נכנס לרשות של שני, דבשלמא במגרש חוץ מפלוני כל זמן שלא ניסת לאחר עדיין אישות הראשון עליה, אבל הכא מיד שנכנס לרשות של שני ניתקה מרשות הראשון לגמרי א"כ לא משכחת חוץ כלל ואילו בתשובת הרא"ש מבואר דמהני חוץ ומזה מוכח דבד"מ לא אמרינן כה"ג. והטעם נ"ל דלא שייך לומר כן כמו שסובר ר"א באישות דניתקה האישות הראשון כיון דכחו של לוקח הוא רק מחמת המוכר והמוכר מכר לו חוץ מפלוני וא"כ לא שייך לומר דכיון שבא לידו פקע כחו של מוכר ומכ"ש לגבי לוקח שלישי דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, א"כ איך שייך לומר דאם בא לשני ניתק כחו של מוכר ראשון ולא דמי לגירושין דזה שנושא השני אינו מכח המגרש הראשון, אלא דכיון דנתגרשה ואינה א"א ממילא תפסי קידושי שני:

ואי איכא לדמויא דין זה אפשר לדמות להפקר, וכמו דאית' בירושלמי (פ"ו דפיאה) לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת פלוגת' דר"י ורשב"ל על דעתי' דר"י הוי הפקר על דעתי' דרשב"ל לא הוי הפקר כו' (נ"ל הא דקאמר לעניי לאו דוקא אלא דלאותה העיר הפקיר בין לעניים בין לעשירים, אך לעיר אחרת לא הפקיר דלעניים לחוד ודאי לא הוי הפקר עד שיפקיר לעניים כעשירים כשמיטה) אמר ר' אבין בר' חייא הדא אמרה הפקיר לעניים וזכו בהן עשירים (פי' לב"ש, ולב"ה יהי' הנ"מ אם הפקיר לאותה העיר וזכו בה עיר אחרת) תפלוגתא דר"מ ור' יוסי, ע"ד דר"מ כיון שאדם מפקיר מרשותו הפקירו הפקר, על דעתי' דר' יוסי דאמר אין ההפקר יוצא ידי בעלים אלא בזכי' פי' דאית' בנדרים (דף מג) דחכמים סברי דהפקר משעה שיצא מיד בעלים הוי הפקר ור' יוסי סבר דהפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה ה"נ עד דאתי לרשות זוכה וא"כ אע"פ שהפקירו רק לעניים (אליב' דב"ש דהוי הפקר כמו שביארתי) אעפ"כ כיון שיצא מרשותו, אפי' וכו העשירים נמי הוי זכי' דכיון שיצאו מרשותו בטל השיור אבל לר' יוסי שסובר דעד דאתי לרשות זוכה א"כ לא יצא עדיין מרשותו, ע"כ לא זכו בהם העשירים, ומוכח מזה דהעיקר תלוי אם זכי' השני הוא מכח המקנה או שזוכה ממילא דאם ממילא פקע השיור משא"כ אם זהו מחמת המקנה:

וע"כ נ"ל מה שכתב הר"ן בשם הרא"ה דהא דאמרי' בגיטין (דף פג) בהא דבעי לה בהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי ובתר דבעי לה הדר פשטה כיון דפסקה פסקה וכתב הר"ן בשם הרא"ה דמהא שמעינן שהנותן לחבירו קרקע גוף ופירות יום א' שזכה המקבל לעולם. ועיין בס' א"מ (סי' כח) שהר"ן עצמו כתב בהיפוך בנדרים (דף כט) ובאמת קשה טובא דמשמע בנדרים (דף כט) בפלוגתא דבר פדא ועולא דהרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו, דב"פ סובר דכיון שנקצצו פודין פעם אחת ודיו, ועולא סבר דכיון שנקצצו שוב אינו פודין ותלי שם אי פקע קדושה בכדי, וא"כ לפי דברי הרא"ה הא אפי' במכר נמי אם מכר לו גוף ופירות יום א' זכה המקבל לעולם. ולפי מה שכתבתי נ"ל שאין לדמות דגבי גט שהמגרש משלחה לעצמה ומגרש וקידושי השני הוא מחמת עצמו ע"כ אמרינן כיון דפסקה פסקה משא"כ במקח וממכר שזכי' השני אינו אלא מכח הראשון וכיון שהמוכר לא הקנה אלא ליום א' אע"פ שהקנה לו גוף ופירות אעפ"כ לאחר היום חוזר לראשון כיון דאין לו זכות יותר, אך לכאורה לפי מה שביארתי בהפקר שהוא ממיל' א"כ בהפקיר לשלשה ימים אפשר שאינו חוזר לראשון אח"כ, אך הא דלא אמרינן דהוי הפקר לעולם משום כיון דפסקה פסקה, היינו משום שיכול לחזור כל זמן שלא בא ליד אחר וע"ש בא"מ ובנדרים (דף מד) אי הכי אמאי כו' ומשני דהפקר לזמן לא שכיח:

ואע"פ שביארתי דבד"מ לא שייך לומר כיון דפסקה פסקה כיון דכל כחו של לוקח אינו רק מן המוכר הראשון, אעפ"כ בהא דב"ב (דף סג) הטעם הוא כמו שפי' הרשב"ם דמה מכר לו ראשון לשני וכיון שכשהי' ביד לוקח הי' פטור מן המעשר דהא לא אמר לו רק כל זמן שהשדה עמך, ע"כ כי חזר ולקחה בעצמו לקח עם כל זכות שיש לו ביד לוקח, וכמו שביארתי. אך לכאורה הוא תלוי בפלוגת' דהרמב"ם והראב"ד שהרמב"ם כתב (בפ"ז מה' ערכין ה' יד) המקדיש כל נכסיו והי' עליו כתובת אשה ושטרי ב"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין, יש לבע"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שיעבודה על קרקע זו, הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני שהיא טורפת מן השני **(כל הדברים בכאן אינם רק דרך פלפול לענין הנדרש במה שנוגע לענין קדושין, הקדש מעשרות, אבל לא למידן בדיני ממונות, כי גוף דיני ממונות הולך בזמן הזה כפי חוקי המלכות יר"ה:)** וכתב ע"ז הראב"ד א"א ומניין לו שאם מכר הלוקח הראשון לאחר שהיא טורפת מן השני מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, ועוד שאמר לה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרי' למרא קמא ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמ', ועיין ברמב"ם (פי"ט מה' מלוה ולוה ה' ז) מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכתב המלוה ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו הרי בע"ח טורף מלוקח שני אותה השדה כו' ולוקח ראשון טורף אותה מבע"ח, והביא המ"מ שהראב"ד כתב ע"ז בהשגות שאף לכתחילה אין בע"ח יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר לו אי שתקת שתקת כו', וכתב ע"ז המ"מ ודברים אמיתים הם ועוד אני מוסיף לומר שאין אנו צריכים לטענה זו אלא מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו כיון שמראשון אינו יכול לטרוף אף משני כן וזה תלוי בפירוש הא דאמרינן בכתובות (דף צה) במה שאמרו שם וכן בע"ח ושני לקוחות. וכתב הכ"מ (בפ"ז מה' ערכין) שטעמו של הרמב"ם דלא אמרינן מה מכר כו' דמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות נחת רוח וסילקה זכותה תעליו יכולה היא שתאמר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך ע"כ. אך לפי מאי דהרמב"ם מדמה להו אהדדי להקדש, א"כ אמאי בהקדש אינו יכול לטרוף ואם א' פדה מן ההקדש יכול לטרוף הלא מה מכר ראשון לשני כו':

ולכאורה אפשר לומר דלא שייך בכה"ג כללא דמה מכר ראשון לשני כל זכות שבאה לידו דהיינו דוקא בדין שיש למוכר על הלוקח, ע"ז אמרינן דאינו יכול לתובעו דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, כמו דאמרינן בב"מ (דף טו) בעא מיני' שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו א"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, פי' שהמוכר אינו יכול לטרוף ממנו כמו שהבעלים הראשונים היו יכולים לטרוף מהם, ע"ז אמרינן דכיון דמכר מכר לו כל זכות שיהי' לו עליו, וזהו דוקא בין דין דמוכר עם הלוקח שאינו יכול לתובעו. וכן הא דאמרינן בפ"ק דב"ק (דף ח) גבי מכר עידיות דאמר רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, התם נמי בין מוכר ללוקח הוא, דלא יכול לדחותו על הלוקח אלא גובה מן המוכר וע"ז אמרינן מה מכר לו כל זכות שתבוא לידו, וכן הא דאמרינן בערכין (דף לא) למי חלוט כו' ר"י אמר לשני חלוט כו' משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוי נמי בין דינא דמוכר ולוקח שהמוכר כיון שנחלט לו, שוב אינו יכול לטרוף מהלוקח השני משום דמכר לו עם כל הזכותים שתבוא לידו, והיינו דוקא בדין שבין המוכר והלוקח. אבל בכה"ג דאמרינן בב"ב (דף סג) דאם מכרה וחזר ולקחה לא שייך לומר דמכר לו עם כל הזכות שבאה לידו דכיון דהא דצריך ליתן לכהן אינו מחמת המוכר ולמוכר אין בזה שום נ"מ אם יתן לכהן או לא לא שייך לומר שמכר לו עם כל אותו הזכות. אך שעדיין תקשה ע"ז מהא דאמרינן בב"ק (דף צו) בעי רבא השביח לוקח מהו, בתר דבעי הדר פשט' מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, אלמא דבדין דעם אחר אמרינן נמי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. וכן מה שכתב הרא"ש (בפ"ג דב"מ) וכן אי שמא לקמא טפי ממאי דשמא לבתראה מצי בתראה למימר כיון דלא מחייבנא למהדר אלא מטעמא דלא עדיפנא מגברא דאתינא מיני', הלכך לא מהדרנא לך אי לאו דיהבית לי כמה דבעית למיתי לגברא דאתינא מני' כו' ע"ש. ויש לדחות דהתם כל הטעם דחוזר הוא משום דלא עדיפת מגברא דאתית מיני':

אעפ"כ נ"ל דבהא דהירושלמי דהקדיש לאחר שלשים יום ומכרה חוזר ולקחה לא שייך לומר דלא חל ההקדש משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות, כמו שביארתי לעיל דכיון דבתוך שלשים לא התחיל החיוב לא שייך לומר דמה מכר ראשון לשני. וכה"ג אמרינן בבכורות (דף מז) כהן שמת בתוך שלשים והניח הבן חלל חייב הבן לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו לאחר שלשים יום אין הבן חייב לפדות א"ע שהרי זכה האב בפדיונו, אלמא כל היכא שלא התחיל החיוב לא אמרינן אתינא מכח גברא כו':

ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף יא) א"ר חנינא הלוקח טבלים ומורחים מן כו' מעשרן והן שלו כו' אלא דמרחינהו ישראל ברשות כו', וע"ש במה שפירשו התוס' וכתבו דנראה לפרש דמרחינהו ישראל כו' אחר שלקחו הישראל והכי קאמר הלוקח טבלים והם עכשיו ממורחים ולכאורה קשה לפי' התוס' דלמאי קאמר דמרחינהו והא ודאי לא מתחייב קודם מירוח, ונ"ל דהא דקאמרינן אתינא מכח גברא כו' היינו דוקא אם חל החיוב אז שייך לומר אתינא מכח כו' דלא מצית לאשתעוי' דינא כו', אבל אם עדיין לא חל החיוב לא שייך לומר אתינא מכח גברא, דהיינו שלקח עם אותו הזכות כיון שעדיין לא חל החיוב:

ובירושלמי (פ"ה דדמאי) ר' יונה בשם ריב"ל הלוקח פירות תלושין כו' מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותנם לשבט ונוטל דמים מן השבט והלוקח פירות מחוברין מן כו' מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותנם לשבט ואינו נוטל דמים מן השבט ע"כ והמפרש פי' שם בדוחק, מ"מ צריך להבין דמהו הנ"מ בין מחוברין לתלושין אבל לכי מאי שביארתי א"ש דמחוברים לא חל עליהם עדיין החיוב, ע"כ לא שייך לומר אתינא מכח גברא כו', וע"כ נותנם לשבט ואינו נוטל דמים מן השבט, אבל בפירות תלושין שחל עליהם החיוב כו' ע"כ אע"פ שצריך להפריש תרומה מחמת שאין קנין כו' אפ"ה לענין ממון נוטל דמים משום דאמר אתינא מכח גברא כו' [ואע"פ שכל זמן שהם ביד כו' פטורים מן התרומה, אעפ"כ כיון שבאים ליד ישראל ומיד שבא לישראל הם מחוייבים שייך לומר אתינא, אבל אם לקחן מחוברים דאפי' באו לידו אינם בתורת חיוב ע"כ לא שייך לומר אתינא כו'] רק שבירושלמי מחלק בין מחוברין לתלושין, והש"ס דילן ס"ל דאפי' בתלושין בעינן שיהא דוקא אחר המירוח דאז הוי התחלת החיוב של התרומה והתוס' ס"ל כדעת הירושלמי דאפי' קודם מירוח רק שהם תלושים חל עליהם החיוב ושייך לומר אתינא מכח גברא כו' וכמו שכתבו בקדושין (דף סב) דבדיעבד אם תרמן קודם מירוח הוי תרומה, וע"כ כיון שנתלשו אל עליהם החיוב, לענין שיכול לומר אתינא כו' וכן כתב הרמב"ם פ"א מה' תרומות (ה' יא) ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם גמר מלאכתן כו' והוא כדעת הירושלמי:

[ומזה הטעם נ"ל דלא שייך לומר מה מכר ראשון לשני, אלא היכא שהי' השעבוד על הראשון ג"כ והי' לו זכות באותו השעבוד אמרינן דמה מכר לו כל זכות כו', אבל אם לא הי' על הראשון שום חיוב לא שייך לומר בזה דמה מכר כו', דהא אמרינן בכתובות (ד' צה) מי שהי' נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השני' מוציאה מן הלוקח, וראשונה מן השני' כו' ואמאי לא אמרינן דהשני' המוציאה מן הלוקח נותנים לה כל זכות שהי' ללוקח, וכן אמרינן בבכורות (ד' מח) אמר ר' ירמי' זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהי' בעיר אחת ולקח א' מהם שדה של חבירו בע"ח גובה ממנו, דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא כו' אמר רבא מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין בי' ולכאורה בלא"ה אמאי לא אמרינן דמה מכר ראשון לשני כל זכות ובפרט לפי דעת הרמב"ן, דהא דאמרינן בכתובות (ד' קט) בפלוגתא דאדמון ורבנן דסברי רבנן אי שתקת שתקת, ואי לא מהדרינא שטרא למרייהו, הוי נמי מטעם דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו' א"ו דלא אמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, אינו רק כשיש לו תביעה על הראשון אמרינן דמה מכר ראשון לשני כו' אבל במקום שאין לו תביעה על הראשון לא אמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, וע"כ בחד דאתי מכח ארבעה דבודאי זה שנאבדה לו השדה הי' הדרך שלו, אלא שנאבד בתוך הארבעה וע"כ הדרך שלו אלא שאינו יודע ממי לתבוע, ע"ז אמרינן דמה מכר הראשון לשני כו' אבל בזה שיש לו שיעבוד על יוסף בן שמעון ואינו מבורר בשטר על איזה יוסף בן שמעון, א"כ לא הי' שום חוב ושיעבוד על יוסף בן שמעון וע"כ אם מכר יב"ש א' לחבירו לא אמרינן בזה דמה מכר, וכן בדינא דהרמב"ם, דאם כתב ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, ואח"כ טרפה השני' לא נוכל לומר שיש לה כל הזכות שכתבה ראשונה ללוקח, דהא לא הי' לה על הלוקח ראשון שום שיעבוד, וע"כ אם כתב לא' דין ודברים אין לי עמך, ומכר לאחר יכול לטרוף מהאחר ולא שייך לומר בזה מה מכר ראשון כיון דלא הי' לה על הראשון שום שעבוד, שוב ראיתי להקצה"ח בקונטריס הספיקות האריך להוכיח, דהא דאמרינן ביבמות (ד' לז) ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא תלוי בפלוגתא דאדמון ורבנן במי שהלך למדינת הים כו' והא דדחי בגמ' שם דיחוי' הוא, ושעיקר הטעם משום דאמרי בני יבם אתינא מכח גברא כו', וכן הדין נמי ביב"ש שגזל שדה מאחר, ויש עדים בדבר אלא שאינם יודעים איזהו, ואח"כ מכר כל שדותיו ליב"ש חבירו דלא יכול נגזל לטרוף שדהו בממ"נ, אע"ג דהתם לאו מכח ערבות הוא, אלא שיש לו שדה אחת ממ"נ אפי"ה לא מצי לוקח שדהו, משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, והקשה דא"כ למה לי' לרבא למימר הטעם משום דנכסי' דבר אינש אינון ערבין בי' תיפוק לי' דמה מכר ראשון לשני כו' ותירץ דלטעמי' דר' ירמי' אמר התם בבכורות, ור' ירמי' ס"ל דהדר דינא ביבמות (ד' לז) וע"כ אומר הטעם משום דנכסי' דבר אינש אינן ערבין בי' אבל לפי מה שביארתי תחילה מבואר דכל שגוף הדבר שלו, אלא שאינו יודע ממי לתבוע בזה אמרינן יותר מה מכר ראשון לשני, וכן בההיא דספק ובני יבם שגוף הנכסים שלו, שירשן בירושה, זה שייך לפלוגתא דאדמון ורבנן אבל בההיא דשני וב"ש שלא הי' עליו רק שיעבוד, ואינו יכול לתבוע משום יב"ש ע"כ ה"ל כמו שלא הי' עליו תביעה כלל ע"כ לא שייך לומר בזה מה מכר ראשון לשני, וכמו שהבאתי מהא דכהן שהי' לו בן חלל ומת בתוך שלשים דלא שייך לומר אתינא מכח כו']:

וא"כ כיון שביארתי דאם לא הי' על הראשון שום תביעה לא שייך לומר דמה מכר ראשון לשני כל זכות וא"כ אם הקדיש לאחר שלשים ומכרה וחזר ולקחה, חל ע"ז ההקדש לאחר שלשים יום כיון דלא הי' עדיין שום חיוב, וא"כ בהא דב"ב (דף סג) דאם חזר ולקחה בודאי לא שייך ג"כ לומר מה מכר ראשון לשני, א"כ צריך להבין דמהו הטעם דאם חזר ולקחה אין לבעלים הראשונים עליו, ע"כ צריך לבאר דאין הטעם כמו שכתב הרשב"ם משום דמה מכר ראשון לשני רק מטעם אחר וכמו שאבאר:

גרסינן בירושלמי (ספ"י דכתובות) והביאו הרא"ש סוף (פ' מי שהי' נשוי) א"ר יוסי הדין אמרה ההוא דיזיף מן תרי בר נש אתא תנינא א"ל קום פשר א"ל לית סופך דקדמין אתא וטרף יכול למימר לו קום פשר ואי טרף טריף פשר מן השני חזקה שהראשון בא וטריף פשר מן הראשון אמר ר' פנחס אתא עובדא קמי דר' ירמי' אמר פשר פשר (פי' דאם נתפשר עם הראשון אין ה האחרון יכול לחזור וליטרף ממנו) ופריך אמר ר' יוסי ולא אמר כל דאקני לא איתי אלא ביורש עכ"ל הרא"ש מה שהביא הירושלמי, וסיום דברי הירושלמי הוא בירוש' כתובות שם, א"ר חנינא ואפי' בבע"ח אתי בההיא דלא כתב לי' דאקני או שאמר לו אל יהא לך פרעון אלא מזה, וע"כ כיון שטרף הראשון הרי כבר אבד שיעבודו, וע"כ כיון שפשר עם הראשון כקנה שדה אחרת דמי, כן פירש הק"ע ודלא כמו שפירש הפ"מ שכתב להראשון עי"ש עוד שם בירוש' א"ר מתניא כמאן דמר לכתובה אבל לא לתניין ברם כמ"ד בין לכתובה בין לתנאים הא חזירה:

והנה בהא דאמר ר' מתניי' שגו מאוד הק"ע והפ"מ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בפי' הירושלמי כמו שיראה המעיין בפירושיהם הדחוקים ואין מן הצורך להאריך בדחוקיהם:

ולע"ד נראה לפרשו ע"פ מאי דאמרינן בירושלמי (פ"ו דדמאי) כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שהמעשרות שלי המעשרות שלו. מת אין לבניו מעשרות כו' כ"ז שהוא לפניו מכרה לאחר אין לו במעשרות, חזר ולקחה ממנו תני ר' חייא אין לו במעשרות תני ר' הושעי' יש לו במעשרות אתי אלין פלוגתא כאילין פלגותא, דתנינן תמן המגרש את האשה והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה מחזירה תני ר' חנא קומי ר' לא. תרין אמוראין חד אמר לכתובה, אבל לא לתניין וחורנא אמר בין לכתובה בין לתנאים, מ"ד לכתובה אבל לא לתניין יש לו במעשרות (ט"ס וצ"ל אין לו במעשרות) ומ"ד בין לכתובה בין לתנאי' אין לו במעשרות (ט"ס וצ"ל יש לו במעשרות ע"כ, פי' דאמרינן בירושלמי (ספ"ט דכתובות) המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה הוא מחזירה, קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת, שע"מ כן קיימה ואמרינן התם תני ר' חנן קומי ר' הילא תרין אמוראין חד אמר לכתובה אבל לא לתנאים וחרנא אמר בין לכתובה בין לתנאים פי' אם מגרש את אשתו ומחזירה. חד אמר כיון שהחזירה הרי היא כמו שהי' מעיקרא וחוזרת בין לכתובה בין לתנאים. וחד אמר דלא אמרינן כין דהדרה חוזרת למעיקרא אלא רק לכתובה אבל לא לתנאים:

וכה"ג אמרינן בירושלמי (פי"ב דכתובות ה' ב) הנושא את האשה ופסקה עמו שיזין את בתה חמש שנים כו' הפקחין הי' כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי, ואמרינן בירושלמי מתה אינה עמו, נתגרשה אינה עמו, החזיר' מאן דאמר לכתובה אבל לא לתניין ה"נ (פי' ה"נ אינו מחויב לזון את בתה דלא אמרינן דחוזרת לתנאים דמעיקרא ומ"ד בין לכתובה בין לתנאים ה"נ (פי' ואי אמרינן דחוזרת לו כמו שהי' בתחילה בין לכתובה בין לתנאים, ה"נ חוזרת לתנאים שהי' מעיקרא וחייב לזונה), וע"ז אומר בירוש' (שם) דאם אמר כל זמן שהוא לפניו ומכרה לאחר אין לו במעשרות, ואם חזר ולקחה ממנו פליגי בה ר' חיי' ור' אושעי' דר' חייא אמר דאין לו במעשרות. ור' הושעי' סובר דיש לו במעשרות, וע"ז אומר הירושלמי דפליגי בפלוגתא דלכתובה אבל לא לתנאים או דבין לכתובה בין לתנאים פ' דאם גירש את אשתו והחזירה אמרינן דע"מ כתובתה ראשונה מחזירה, ופליגי בה תרין אמוראין דחד סובר דרק הכתובה מחויב ליתן לה, אבל לא לכל התנאים שהתנה מעיקרא כגון תוספות כתובה וכה"ג ור' חייא סובר נמי כמ"ד לכתובה אבל לא לתנאים דכיון שגרשה נתבטלו התנאים דמעיקרא, וע"כ סובר דכיון שמכרה לאחר שוב אין לו במעשרו' וע"כ אפי' חזר ולקחה נמי אינו מחוייב ליתן, דהחזרה אינו מחזיר לכמו שהי' מקדם, וחד סובר דבין לכתובה בין לתנאים (פי' דכיון שגירשה והחזירה חוזרת לכל החיובים דמעיקרא אפי' לתנאים נמי, ור' אושעי' סובר כהאי אמורא וע"כ סובר דיש לו במעשרות, ואף שמכרה אינו מחויב ליתן. אעפ"כ כיון שחזר ולקחה חוזר לחיוב דמעיקרא כמו שהי' מתחילה וכמ"ד בין לכתובה בין לתנאים, דכיון שחזר ולקחה חוזרת לכל החיובים שמתחילה:

ובזה יתבאר הירושלמי שהבאתי מתחילה מה שהביאו הרא"ש (ס"פ מי שהי' נשוי) דקאמר פשר מן הראשון א"ר פנחס אתא עובדא קומי דר' ירמי' אמר פשר פשר. (פי' דכיון שנתפשר עם בע"ח ראשון שוב אין יכול הבע"ח השני לגבות:

א"ר יוסי ולא כתב דאיקני כו' א"ר מתניין אתי כמאן דאמר לכתובה אבל לא לתנאים, פי' דע"כ כיון שפשר עם בע"ח ראשון לא יוכל הבע"ח השני לגבות, דהא הבע"ח הראשון קדם שיעבודו. וע"כ אם חזר ולקחה מהבע"ח ראשון הוי כמו שנסתלק שיעבודו דשני, והוי כמו שקנה אח"כ וע"כ אינו משועבד לו אם לא כתב לו דאיקני. וע"ז אמר רב מתנייא אתי כמ"ד לכתובה אבל לא לתנאים וע"כ אף שחזר ולקחה מהמלוה הראשון אעפ"כ שוב אינו חוזר שיהא שיעבוד המלוה השני עליו ואינה חוזרת לשיעבוד המלוה השני אלא הוי כאלו קנה מחדש וכיון דלא כתב לו דאקני אינו משועבד ברם כמ"ד בין לכתובה בין לתנאים פי' למאן דסובר כיון דחוזרת אח"כ חזרה לכל החיובים דמעיקרא. וא"כ כיון שחזר ולקחה רואים כאלו הי' מעיקרא והי' משועבדת להשני ג"כ, וע"כ כיון שלקחה מהמלוה הראשון חזרה להשתעבד להמלוה השני, ולא אמרינן דהוי כאלו קנה קרקע מחדש, וע"כ לא אמרינן כיון דפשר פשר:

והשתא מהירושלמי הזה נתגלה לנו טעמא של הברייתא דב"ב (דף סג) דת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שהמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום משום דס"ל כמאן דאמר לכתובה אבל לא לתניין וע"כ לא אמרינן דכיון שהחזירה חל עלי' החיוב דמעיקרא אלא דמכיון שנתבטל התנאי שמכרה לאחר שוב אינו חוזר לתנאו הראשון כמו שמבואר בירושלמי ולא כמו שפי' הרשב"ם משום דמכר ראשון לשני כל זכות שיש לו:

[וכן כתב הר"ן (ר"פ הנושא), וז"ל הפקחין כו' כל זמן שאת עמי, ולא אם אמות או תמות או אני מגרשך, וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא שאם גירשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואעפ"י שהחזירה אין לה עליו מזנות, שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואין הללו, כדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו, ואם אמר לו כ"ז ששדה זו בידך מכרו לאחר ולקחו ממנו אין לו עליו כלום **(גם הדברים בכאן לא הובאו רק בדרך פלפול ונ"מ למה שנוגע לענין כתובה ומעשר)** אלמא כ"ז שהוא בידך מקנין הראשון קאמר הכא נמי מנשואין הראשונים קאמר, ומפורש מצאתי כן בירושלמי דגרסינן התם כל זמן שאת עמי, מתה אינה עמו, נתגרשה והחזירה ח"ד לכתובה אבל לא לתנאי ה"נ מאן דאמר בין לכתובה בין לתנאי ה"נ, כלומר לרב הונא דאמר בשלהי הכותב (ד צ) גבי מתניתין דקטן שהשיאו אבי, וקיימה ע"מ כתובתה ראשונה קיימה, לא שנו אלא מנה ומאתים, אבל תוס' אין לה והוא הדין לגירשה ואח"כ החזירה דעל מנת כתובתה ראשונה מחזירה. אבל לא לתוספות ולא לתנאין ולרב יהודא דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכא נמי גירשה והחזירה יש לה תוספות ותנאיה הראשונים שעל דעת כולם החזירה. וקיי"ל כרב הונא דהא איתותב ר"י עכ"ל. ותמיהני על הרא"ש (בר"פ הנושא) שכתב הפקחין הי' כותבין כ"ז שאת עמי מתה אינה עמו. נתגרשה אינו עמו. והירושלמי נראה לי דאין ראי' לכאן דלא איירי בהחזירה דומי' דמתה עכ"ל. הא בירושלמי שם מפורש החזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאים. כו' ואולי לא הי' בגירסתו]:

ומעתה כיון שביארתי דהך דב"ב (דף סג) הוא מטעמ' אחרינ' ולא מטעם דמה מכר ראשון כו' כמו שכתב הרשב"ם, מעתה צריך להבין מה דאיתא בירושלמי דקדושין לא דמי אשה לעולה, ולכאורה י"ל דהא דקאמר לא דמי אשה לעולה קאי אהא דקאמר התם לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירשה חלו עלי' קדושין לאחר שלשים יום מת לאחר שלשים כו' לא חלו עלי' קידושי ראשון, הדא דתני ר' חייא כל תנאי שנתקיים אע"פ שבטל לאחר מכאן ה"ז מקודשת וכל תנאי יתבטל בשעת קדושין אע"פ שמתקיים לאחר מכאן אינה מקודשת ר' אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה לאחר שלשים יום ומכרה בתוך ל' יום ה"ז מכורה, הקדיש' הקדש חזר ולקחה בתוך שלשים יום כו' וע"ז אומר דלא דמי עולה לאשה, דבאשה אע"פ שמת לאחר שלשים ולא חלו עלי' הקדושין מיד אפ"ה חיילי קדושין הראשונים דדוקא גבי הקדש עולה כיון דקדוש בדיבורא בלחוד, ע"כ כיון שאומר שתקדש לאחר שלשים ומיד לאחר שלשים הי' מכורה עדיין לא חל ההקדש משום דכיון דבשעתא לא חל, לא חל נמי לאח"כ וכמו דאמרינן במנחות (דף קב) אלא אמר רב אשי מעילה אטומאה קא רמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא לבתר דפקע' קדושה במאי הדר רכבה עלי', משא"כ בקדושי אשה אם נתקדשה בכסף או בשטר ואית' לשטרא דבקדושי כסף אמרינן בקידושין (דף נט) דבאומר לאחר שלשים מקודשת ואפי' נתאכלו המעות דברשותא דידה קא מתאכלי וכן אמרי' ביבמות (דף קט) מאי טעמא דר"ג משום דקסבר קדושי קטנה מתלא תלי וכי גדלי גדלי בהדא. וכן כתב הר"ן בנדרים (דף כט) דאם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוי מידי דהוי האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים דמקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות, ופריך פשיטא והקשה הר"ן דמאי פריך פשיטא אדרבא צריכה רבה דהתם אע"פ שנתאכלו המעות מ"מ הא איכא גבי' שיעבודא דכסף, והכא נמי כיון דבדיבורא בעלמא אקדשי' כי חייל הקדש ליתא לדיבורא כו' ע"ש, ובפרט לדעת הרמב"ם דס"ל דאם אמר לאחר שלשים אפי' מופלג נמי בכלל אחר הוא, ומבואר באריכות לעיל בתשובה (סי' טו) אך לפי מה שביארתי שם דבמידי דהוי ממילא חל מיד לית' ועוד שהוא נגד כל הפוסקים, דאפי' מת לאחר שלשים נמי תהא מקודשת, ע"כ בודאי לית' לפי' זה:

ע"כ נראה לפע"ד שהפי' הוא בירושלמי כך, והירושלמי לטעמי' אזיל דאמרינן בירושלמי (פ"ד דקדושין ה"ח) על הא דתנן וכן מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קדושיו קדושין כו' לית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר אדם מבטל שליחותו בדברים ר"י ב"ב שמע לה מן דבתרא וכן האשה שנתנה רש ת לשלוחה לקדשה והלכה היא וקידשה את עצמה ולית הדא פליג' על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר אדם מבטל שליחותו בדברים, פתר לה משום חומרא הוא בעריות. והק"ע הקשה ממתניתין דגיטין (רפ"ד) השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח וא"ל גט זה שנתתי לך בטל הוא ה"ו בטל, ותירץ דהתם לחומרא קאמרינן דהגט בטל, עוד כתב שם והדבר תימא שלא ראיתי לא' מן הפוסקים שהביא דין זה דבקדושין אינו מבטל שליחות בדברים ושגה בזה שגיאות הרבה, דמה שהקשה מתחילה בהא דתנן הגיע בשליח או ששלח אחריו שליח אלמא דאדם מבטל שליחותו בדברים, מזה אין ראי' דהתם מכיון שביטל בפני השליח עצמו לא אמרינן בזה דלא אתי דבור ומבטל דבור, דא"כ לא יהי' יכול לבטל שליחת לעולם. אלא ודאי כיון דאם ביטלו בפני השליח בזה ודאי דיכול לבטל השליחות, אלא דאם ביטל שלא בפני השליח בזה אמר ר"ל דאין אדם מבטל שליחותו בדברים, וכמו דאמרינן בקדושין (דף נט) רב זביד מתני להא שמעת' אהא, וכן היא שנתנה רשות כו' לא קדשה את עצמה וחזרה בה מהו וכתבו התוס' נראה לפרש וחזרה בה בלא אמירתה לשליח דאי אמרה לשליח אין רצוני שתקדשנה פשיט' דאינה מקודשת דאטו משום דאמר' לו תהוי שליח לקדשני לא מצי חוזרת:

וכן בירושלמי (רפ"ד דגיטין) אמרינן מתניתא פליג' על ר' יוחנן דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים אלמא מדבעי הגיע בשליח דאינו. יכול לבטל שליחותו בדברי' אלמא דמקשה להיפוך דמדאמרינן דוקא הגיע בשליח דאין אדם מבטל שליחותו בדברים דאל"ה אפי' ביטל בינו לבין עצמו נמי. וכן מצאתי אח"כ להר"ן בחדושיו שכתב בהא דתנן בראשונה הי, עושה ב"ד ופליגי בה ר"נ ור"ש, בשנים או בשלשה, וכתב הר"ן תמיהני בה אפי' ביטלו בינו לבין עצמו אמאי לא יבטל דאי ידעינן כו' להוי בטל וכתב שי"ל שהדין נותן בשליחות השליח כיון שבפניו הי' אין מבטלין אותו שלא בפניו דלא אתי דבור שלא בפניו דגרוע ומבטל דיבור שהי' בפניו כענין שאמרו בגיטין (דף לג) מילת' דמתעבדא בי' עשרה צריכ' בי' עשרה למישלפא עכ"ל [אך לפי מה שאבאר לקמן הש"ס דילן לא סבר להאי סבר' דירושלמי והר"ן מפרש אפי' לפי הש"ס דילן]:

ומה שתמה הק"ע דלמה לא הביאוהו הפוסקים הך דינא דאין אדם מבטל שליחותו בדברים משום דחומר הוא בעריות לא קשה מידי דזהו דוקא לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הש"ס דילן קיי"ל כר' יוחנן אפי' בעריות נמי דאתי דבור ומבטל דבור, והלכת' כותי' דר' יוחנן ואפילו בקמייתא ואע"ג דאיכא למימר דשאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי אפ"ה אתי דיבור ומבטל דיבור, ואשתמיטתי' להק"ע הירושלמי דגיטין, וכל הסוגי' של הש"ס דילן בקדושין (ד' נט) דלשיטת הש"ס דילן עיקר הפלוגת' דר"י ור"ל הוא בקדושין ואפי' בקדושין אמרינן דאדם מבטל שליחותו בדברים ולא אמרינן דחומר הוא בעריות, והר"ן דמפרש להא דגיטין דהטעם דביטלו בפני עצמו אינו מבוטל הוא משום דדיבור גרוע הוא צ"ע דאמאי הא קיי"ל כר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור בקדושין ויכול לבטל השליח אפי' שלא בפניו ולא אמרינן דחומר הוא בעריות וא"כ לגבי גיטין נמי דהא בירושלמי מדמי להדדי ולשיטת הירושלמי עיקר הפלוגת' דר"י ור"ל הוא לענין תרומה כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דתרומות) ולית הדא פליג' על ר"ל דר"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים, תיפתר כגון שאמר לו לך וקבע בצפון וקבע בדרום:

ועפ"ז יתבאר הירושלמי דלא דמי עולה לאשה דאע"ג דהירושל' סובר דלגבי קידושין כיון שקידשה א"ע חזרה דאינה יכולה לבטל הקדושין רק בפני המקדש דהשתא ועשתה מעשה דקידושין קודם שקידש השליח בטלה השליחות ה"מ בשליחות דכיון שנתקדשה לאחר שוב אין קידושי השליח תופסין דהא היא א"א, אבל בלא"ה אינה יכולה לבטל השליחות שלא בפניו וכמו דאמרינן בגיטין (דף לג) מילתא דמתעבדי' בי' עשרה כו':

ע"כ נראה לי דלהירושל' אם קדשה א' לאחר שלשים יום וחזרה בה בפני עצמה שלא בפני המקדש נמי לא הוי בשליחות דלא הוי רק דיבור אינה יכולה לבטל הדיבור שלא בפניו וכש"כ לגבי המקדש שאינה יכולה לחזור שלא בפניו דהא נתינת מעות ליד האשה כמעשה דמי, וכמו דאמרינן בש"ס דילן בקידושין (דף נט) והלכת' כוותי' דר' יוחנן ואפי' בקמייתא, ואע"ג דאיכא למימר שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי ואע"ג דכל השקלא וטרי' דגמ' היינו דוקא אם לא קידשה אחר רק חזרה בה אבל אם נתקדשה לאחר בודאי דהוי חזרה משום דהוי מעשה ואתי מעשה ומבטל דיבור, לשיטת הירושלמי אינו מטעם דאתי מעשה ומבטל דיבור, אלא משום דאמר לה התקדשי לאחר שלשים יום וא"כ מכיון שנתקדשה שוב הוי אשת איש ואין קדושין תופסין בה, וא"כ ממילא נתבטלו הקדושין הראשונים וע"כ ס"ל דאם מת בתוך שלשים ומצאו קדושין הראשונים מקום לחול, חלים הקדושין הראשונים דהא לא הוי חזרה לגבי קדושין הראשונים וכיון דלא הוי בפני המקדש הראשון, אבל אם מת לאחר שלשים דכבר נתבטלו בהקידושין השניים שלא מצא מקום לחול אע"פ שמת לאחר שלשים אפ"ה מכיון שלא מצא מקום לחול בשעת חלות הקדושין ממילא נתבטלו, כמו דתני ר' חייא כל תנאי שנתבטל בשעת הקדושין אע"פ שמתקיים לאחר מכאן אינה מקודשת:

והשתא איש הא דאמר בירושל' דלא דמי עולה לאשה דבתחילה מדמי עולה לאשה דקאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה לאחר שלשים יום ומכרה בתוך ל' יום ה"ז מכורה הקדישה הקדש חזר ולקחה בתוך שלשים יום חל עלה הקדש עולה, וע"ז אמר דלא דמי עולה לאשה דבעולה כיון דס"ל להירושלמי בהאי לישנא דלא הוי כמעכשיו כמו דאמר שם תמן את אמר אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט הכא את אמר הכין א"ל תמן באומר מכבר הכא באומר לאחר שלשים יום וא"כ כיון דהשתא ס"ל דלא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט א"כ בודאי דחוזר, וכמו דאמרינן בפ"ג דנדרים (דף כט) אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי, מידי דהוי האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות פשיט' לא צריכא דהדר בי', הניחא למ"ד אינה חוזרת אלא למ"ד חוזרת מאי איכא למימר כו' ע"ש, וא"כ מדמה לי' הש"ס דילן חזרה דקדושין לחזרה דעולה קודם דמסיק שם שאני אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט מעכשיו דמי, וא"כ לשיטת הירושלמי בהאי לישנא דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה מעכשיו א"כ בודאי דהוי חזרה דאתי מעשה דמכירה או דהקדש ומבטל להקדש קמא ואתי דיבור או מעשה ומבטל דיבור, דבשלמא בקדושין לא אלים המעשה האחרון דהא לא חזרה בפני המקדש אבל בהקדש כי חזר והקדישה או מכרה נתבטל ההקדש הראשון ואע"פ שחזר ולקחה בתוך שלשים נמי לא חל כיון שחזר מן ההקדש הראשון ולגמרי נתבטל משא"כ בקדושין ס"ל להירושלמי דלא הוי חזרה מפני שלא חזרה בפני המקדש הראשון:

וע"ז אומר בירושלמי דלא דמי עולה לאשה דהאי דינא ליכא בעולה שאם חזרה ולקחה תיחול עלה קדושת ק עולה (או שהקדישה בנתיים לקדושה אחרת) דכיון שמכרה הרי חור בו מן ההקדש הראשון ותו לא חל ההקדש הראשון וע"ז אומר מה דמי אשה לעולה דבאשה נמי לא תחול הקדושין הראשונים, תיפתר שמת השני והי' לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חל עלי' קידושי ראשון, וכמו שפי' הרמב"ן דהירושל' סובר דאין קידושין תופסין ביבמה ואח"כ אומר מה דמי עולה לאשה דלא תבטל ההקדש ראשון ע"פ מכירה דלא תהוי חזרה ותיפתר שהקדישה לבעלת מום קבוע שנתחייב בדמיו וע"כ אע"פ שמכרה אעפ"כ לא הוי חזרה דהא נתחייב בדמיו ואפי' הקדישה הבהמה לדמים, מ"מ כיון שכבר קיבל עליו הדמים של הבהמה ע"כ לא הוי חזרה במה ש כרה בתוך שלשים. וכן כתב הרמב"ם (בפיו מה' ערכין ה' ט) האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום ושחטו בתוך שלשים יום ה"ז מותר בהנאה הקדישו למזבח ה"ז הקדש למזבח, אבל אם אמר ה"ז הקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום כו' אבל בלא מעכשיו יכול לחזור בו וכמו שכתב הר"ן בנדרים (דף ל) אבל הרשב"א ז"ל כתב כו' הלכך לדידהו האומר ה"ז עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו, ופלוגת' הוא בירושלמי הרשב"א ז"ל ע"כ:

וא"כ מכיון שנתבאר שהירושלמי קאמר דלא דמי עולה לאשה משום דבעולה יכול לחזור משא"כ באשה משום דבזה ס"ל להירושלמי דלא אתי קדושין השני' ומבטל לקדושין הראשונים וא"כ כיון דקיי"ל לפי שיטת הש"ס דילן דבקידושין נמי אמרינן אתי דבור ומבטל דבור א"כ דמי קדושין לעולה, וכמו שבעולה אם מכרה או הקדישה הרי חזרה בו מן ההקדש הראשון ה"נ כיון שקבלה קידושין מאחר תוך שלשים הרי חזרה מן הקדושין הראשונים ואפי' אם מת או גירשה לא חלו עלי' קידושין הראשונים וכמו שכתב הרא"ש ע"ש אך אעפ"כ למעשה יש להחמיר כדעת הר"ן אבל מהירושלמי אין ראי' לזה וכמו שביארתי שהירושלמי אזיל לטעמי' והש"ס דילן חולק ע"ז כן נ"ל:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה