נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא
סימן יד
שאלה הא דקיי"ל דשליח נעשה עד בקדושין איך הוא הדין בקדושי כסף, אם היא אינה מכחשתן אי הוי קדושין או לא:
תשובה בדין זה נחלקו הראשונים, שהרא"ש הוכיח מהירושלמי (פ"ב דקדושין ה"א) דא"ר אבין נראין הדברים כשקדשה בשטר אבל בכסף נעשה כנוגעים בעדותן, א"ר יוסי מכיון שהאמינום התורה אפי' בכסף מהימני א"ר בא אתא עובדא קומי דרב ועשה שליח עד ומפרש הרא"ש שם דמיירי כשהיא מודה שקבלתו ואין ביניהם כפירת ממון אלא שאומרת לשם פקדון כו' ע"ש וע"כ כתב דבכה"ג מקודשת וכן פסק בש"ע אה"ע (סי' לה) דהוי ודאי מקודשת והאחרוני' הח"מ והב"ש כתבו דהוי ס' מקודשת ע"פ הר"ן והרשב"א שכתבו דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת דכיון שאינם נאמנים מצד עצמם אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש בלה עדים דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת. ועיין באבני מלואים באה"ע (סי' לה) מה שכתב שם על המהרי"ט ולכאורה הוא תמוה שפסקו בהיפוך נגד הירושלמי שהביאו דא"ר בא אתא עובדא קומי דרב ועשה שליח עד, ועכ"פ באם היא מודה הוי ודאי מקודשת:
ק ע"כ נ"ל לבאר שאין מהירושלמי ראי' דאזיל לשיטתו דס"ל דאע"ג דאין בעדות העדים, אלא בצירוף הודאתה הוי עדות, משא"כ לשיטת הש"ס דילן וכמו שאבאר ותחילה נקדים מה שכתבתי בחידושי למס' פסחים, (דף סג) בסוגי' דהשוחט את הפסח על החמץ, וז"ל שם בספרי עמק יהושע (סי' ה) כתבתי שם לדחות הוכחת הש"א דלא מהני ביטול בחמץ שקבל עליו אחריות, מהא דאמרינן בפסחים (ד' סג) דפליגי ר"י ור"ל באם הי' לשוחט חמץ דלר"י חייב אע"פ שאין עמו בעזרה, משום דס"ל התראת ס' שמי' התראה, ולר"ל בעינן שיהא עמו בעזרה משום דס"ל התראת ס' לא שמי' התראה, והקשה הש"א הא מ"מ הוי התראת ס' דילמא ביטל בלבו, אלא דמסתמא מיירי בחמץ שקיבל עליו אחריות דלא מהני ביטול:
וכתבתי שם דמזה אין ראי' כ"כ כיון דקיבל התראה והתיר עצמו למלקות לא אמרינן דילמא ביטל בלבו, וראי' לזה דאמרינן בירושלמי (רפ"ח דנזיר) בנזירות מאי אית לך שוגג חייב מזיד חייב אנוס חייב, פי' ואיזה מיגו יש גבי נזיר שא"צ להביא קרבן ע"פ עדים, ועיין בכריתות (דף יג) ומשני תנאי הי' בלבו לכשאטמא תפקע נזירותי ממני ותחול עלי נזירות אחרת וא"כ לפ"ז איך שייך מלקות גבי נזיר, דילמא הי' תנאי בלבו, אלא ודאי דכיון שקיבל התראה, לא אמרינן תנאי הי' בלבו, וה"נ לענין ביטול לא אמרינן דילמא ביטל, [אך אעפ"כ עדיין אינו מיושב דהא אמרינן בפסחים (שם ד' סג) אמר רשב"ל לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני חבורה, ועד שיהא עמו בעזרה ר"י אמר אעפ"י שאין עמו בעזרה, וא"כ איך יתחייב אם יש חמץ לא' מבני החבורה דהא התו' כתבו דלא מחייב, בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא ועוד איך יתחייב לר"י, הא לאו שאין בו מעשה הוא, וא"כ איך יתחייב השוחט אעפ"י שקבל התראה דהא אינו יודע אולי חבירו ביטל החמץ, ולכאורה הי' אפשר לבאר בזה הירושלמי פסחים (פ"ה ה' ד) רשב"ל אמר עד שיהא לשוחט לא' מבני חבורה ר"י אמר לשוחט אעפ"י שאינו מבני חבורה לא' מבני חבורה אעפ"י שאינו שוחט, ר"י אמר אפי' נתן עמו בירושלים. ר"ש בן לקיש אמר עד שיהא נתין עמו בעזרה, דין כדעת' ודין כדעתי' דאתפלגין ב' יו"ט של גליות ר"י אמר מקבלין התריי' על הספק ר"ש בן לקיש אומר אין מקבלין התריי' על הספק. ולכאורה הפלוגתא של התריי' ס' אינו שייך רק לפלוגתייהו לענין אם בעינן שיהא עמו בעזרה אבל אם לשוחט או לא' מבני חבורה לא שייך. אבל לכאורה הי' אפשר לומר דשייך נמי להא דאמר ר"ל עד שיהא לשוחט כו' דאל"ה הוי התראת ס' דילמא ביטל חבירו אבל אם החמץ הוא לשוחט הוי התראת ודאי ע"י שמקבל ההתראה אך זה אינו דתחי' פליגי בפי' הכתוב דהא בעי שיהא דוקא השוחט מבני חבורה. ועוד איך יתברר שחבירו לא ביטל הא חבירו לא מהימן אח"כ דהא לא הוי רק עד א'. ועיין ברמב"ם פ"ג מה' שגגות. וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ו דסוטה) דדוקא אם אמר מתחילה שהוא חלב אבל לא אח"כ וכן מהש"ס דילן נמי משמע דקאמר אינו חייב עד שיהא לשוחט או לא' מבני חבורה דחייב מ' אף לר"ש בן לקיש. אע"ג דס"ל דהתראת ס' לא שמה התראה ואפשר לומר דאם הי' לא' מבני החבורה לא מספקינן דילמא ביטל דכיון שלא ביער והוא ת"י חזקה שלא ביטל ולא. צריכין לעדותו ולא מהימן לומר שביטל אך לגבי השוחט העובר אם הוא שלו הוא מהימן על עצמו לומר שביטל כיון שברי לו שביטל וכמו שכתב הפ"י בכתובות (דף כב) עי"ש שהאריך בזה אך לדידי' מהני התראתו אך עכ"ז הוא דוחק גדול ואין כאן מקום להאריך בזה]:
והנה הרמב"ם בפ"ג מה' שבועות (ה' יב) כתב וכן שאר מיני שבועות אינו חייב, עד שיהא פיו ולבו שוים כו' וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי, או לא נדרתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או שנדר אמר כן הי', אבל לא הי' פיו ולבו שוים, או תנאי הי' בלבו על הנדר אין שומעין לו ולוקה, ובודאי מקורו של הרמב"ם הוא מהירושלמי שהבאתי, ונושאי כליו לא הביאו, ועי"ש בכ"מ ומה שהקשיתי דא"כ איך משכחת מלקות גבי נזיר הא יכול לומר תנאי הי' בלבי הנה מבואר לכאורה ברמב"ם כמו שכתבתי שכתב או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו והכי איתא בש"ע (יו"ד ס' רלב) שדוקא קודם שעבר, אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפוטרו ממלקות. וכתב הש"ך שמבואר בתשובת רשב"א דדוקא בהתרו בו. אך לכאורה צריך להבין דכיון דאין בהעדאת עדים לחייבו, אלא בצירוף מה ששתק בשעת ההתראה וא"כ איך מחוייב עפ"ז:
וכ"ת הא לפי' הירושלמי דנאמן לומר תנאי הי' בלבי א"כ איך מחוייב מלקות, אלא ודאי משום שלא טען בעת ההתראה, אלמא דמתחייב מלקות עפ"ז, אך דמהירושלמי אין ראי', דאזיל לטעמי' בירושלמי (פ"ד דשבועות ה' ד) ר' יוסי הגלילי אומר מה ת"ל והוא עד או ראה או ידע כו' לא אמרתי אלא בעדות שאפשר להתקיים בידיעה שלא בראי' בראי' ושלא בידיעה, בידיעה שלא בריאה בממון היך עבידא, תן לי מאתים זוז שיש לך בידי, אין לך בידי ולא לי כו' תן לי קנס ביתי שהוא בידך והוא אומר לא נתחייבתי קנס מימי והעדים מעידין שנתחייב קנס וכו' אנסת ופתית את פיתי, והוא אומר לא אנסתי ופיתיתי אשה מימי ועדים מעידין שאנס אשה, ולינא ידעין אין ברתי' הוי אין איתא חורי ע"כ, אלמא דלדעת הירושלמי מתחייב קנס ע"פ עדים אע"פ שאין עדותן מספקת לחייבו קנס לזה, דהא אין עדים מעידין רק שאנס אשה אחת ואינם יודעים איזה אשה, והוא אומר שלא אנס אשה מעולם, וא"כ נתחייב קנס ע"פ דיבורו, ובקנס ליכא לחייבו משום הודאתו דהא בעינן דוקא העדאת עדים, וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף לג) דבמקום שאין הב"ד יכולים לחייבו, אפי' לצאת י"ש פטור, דאשר כו' כתיב, ואפ"ה מתחייב קנס ע"פ עדות **(הפלפול בזה הסימן (יד) הוא הכל במה שהי' נוהג לפנים בזמן הסנהדרין לענין שחרור. מודה בקנס עדים זוממין וכדומה. מה שאינו נוהג בזמן הזה. כללו של דבר כל דינים כאלה הנוגעים לדיני ממונות נוהגין בזמן הזה ע"פ דינא דמלכותא. ודינא דמלכותא דינא:)** זו:
אך מהש"ס דילן לא משמע הכי, דהא אמרינן בפ"ד דשבועות (דף לד) ר' יוסי הגלילי אומר והוא עד או ראה או ידע בעידות המתקיימת בראי' בלא ידיעה ובידיעה בלא ראי' הכתוב מדבר כו' ש"מ קסבר ר' יוסי הגלילי משביע עידי קנס פטור דאי ס"ד חייב נהי דידיעה בלא ראי' אשכחן לי' ראי' בלא ידיעה מי לא בעי למידע בתולה בעל בעולה בעל, וא"כ משמע דבקנס לא מתחייב אם הי' מכחיש לגמרי והי' אומר שלא אנס אשה מימיו דאי ס"ד שהי' מתחייב, א"כ אכתי יכול להתקיים בראי' בלא ידיעה, כגון שאמר לא אנסתי מימי אלא ודאי כיון דבקנס בעינן שיתחייב דוקא ע"פ עדים, ע"כ לא מצטרף לזה מה שהוחזק כפרן ע"פ עצמו וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דף מ) אין דיני אלא כשהמית את האדם ע"פ עד אחד, או ע"פ בעלים ופריך ע"פ בעלים מודה בקנס הוא וכתבו התוס' נראה דהוי מצי למיפרך אעד א', דאין סברא לומר שלא יחשוב, מרשיע את עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע ואע"ג דע"י העד בא עליו חיוב ק זה אלא הפשוט יותר נקט:
וראיתי להשיטה מקובצת שנסתפק בזה, אם עד א' מחייבו ואינו רוצה לישבע אם חייב, או דחשיב כמרשיע את עצמו ותמיהני מאוד, דהא מבואר בירושלמי (הביאו הרא"ש בפ' שבועות הדיינים) והרי שנים מחייבין אותו קרקע. שני' הוא שאין נשבעין על הקרקעות והרי שנים מחייבין אותו קנס. שני' הוא שאין נשבעין על הקנס. פי' דמקשה אהך כללא דכל ששנים מחייבין אותו ממון עד א' מחייבו שבועה והרי שנים מחיבין אותו קרקע, ואעפ"כ אין עד א' מחייבו שבועה. ומשני שניי' היא שאין נשבעים על הקרקעות. וכן פריך מקנס שאין עד א' מחייבו קנס. ומשני שניי' היא שאין נשבעין על הקנס. ופי' רבינו שמואל דה"ק בכל דבר שנשבעים עליו עד א' מחייבו שבועה. אבל דבר שאין נשבעים כגון קרקעות וקנס שאם אפי' יודה פטור, אין עד א' מחייב שבועה אלמא דאין עד א' יכול לחייבו בקנס כיון שיכול לישבע. והא דאינו נשבע הוי כמרשיע את עצמו.
והכי נמי משמע בב"ק (ד' מג) דקאמר התם בן חורין דמשלם כופר ע"פ עצמו. וה"ד אי דאתא סהדי ואסהידו בי' דקטל כו' גבי עבד שאינו משלם קנס ע"פ עצמו וה"ד אי דאתא עדים ואסהידו בי' דקטל ולא ידעינן אי תם הוי אי מועד הוי. ואמר מרי' מועד הוא לא משתלם קנס ע"פ עצמו אלמא היכי דליכי לחיובי' ע"פ העדאת. עדים לחוד אינו חייב קנס. וא"כ משמע מהירושלמי דאין עד א' יכול לחייבו קנס. דהא דלא נשבע להכחיש את העד הוי כמרשיע את עצמו. א"כ אמאי אמר התם לר"י הגלילי תן לי קנס בתי שהוא בידך והוא אומר לא נתחייבתי קנס מימי והעדים מעידים שנתחייב קנס. הוא אומר אנסת ופיתית כו' והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי אשה מימי ועדים מעידין שאנס אשה אלמא דמתחייב בכה"ג קנס אע"ג דבעינן דוקא כפירתו לזה. דאל"ה לא הי' יכול להתחייב ע"פ עדים. וא"כ אמאי אינו מתחייב קנס ע"פ עד א', אם אינו רוצה לישבע:
ולכאורה אפשר לומר דזה תלוי בפלוגתא דאמוראים בירושלמי וכמו שאבאר דהנה הרמ"א פסק ביו"ד (סי' רס"ז) שבזמן שאין ההודאה פוטרת בקנס משום דליכא מומחין. ההודאה מחייבתו. ומתחייב מחמת ההודאה דכיון שהודה הרי נתברר הדבר שהוא אמת. דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ואינו פטור מחמת מודה בקנס. דהא ליכא מומחין. וע"כ ההודאה מחייבתו והש"ך השיג שם על הרמ"א וכתב וז"ל אבל תימא דבש"ס פ' מרובה (דף עה) משמע להדי' דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס פטור הודאתו נמי לאו הודאה היא. עי"ש גבי הא דקאמר התם שלא בב"ד הוי עי"ש שהאריך והביא ראיות לזה מסוגי' הש"ס שם. וכן מהרא"ש עי"ש:
ולע"ד נראה דזה תלוי בפלוגתת האמוראים בירושלמי דאמרינן בירושלמי כתובות (פ"ד ה' א) קנס אימתי הוא מתחייב ר' יונה אמר משעה ראשונה. ר' יוסי אמר בסוף. מתיב ר' יסי לר' על דעתיך דתימר משעה ראשונה, והא תנינן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין (פי' ואם משעה ראשונה מתחייב קנס, דאמרינן אגלאי מילתא למפרע א"כ אפי' לא עמדה בדין נמי כו' עי"ש, פי' דמחולקים אם התחייבות הקנס הוא רק ע"פ עדים. וכל זמן שלא יתברר בב"ד אינו מחויב, וע"כ אפי' אם העידו לפני ב"ד, לא אמרינן בזה אגלאי מילתא למפרע, דהחיוב הי' מתחילה אלא החיוב הוא רק משעה שב"ד מחייבין אותו או שכיון שנתברר בב"ד והעידו עדים אגלאי מילתא למפרע שהי' מחויב כמו בד"מ, אלא שבד"מ מתחייב נמי ע"פ הודאת עצמו ובקנס אינו מתחייב ע"פ הודאת עצמו, אבל מ"מ ע"פ עדים אגלאי מילתא למפרע, וע"כ מחויב משעה ראשונה:
וכן בירושלמי (פ"ג דכתובות) יתומה שנתארסה כו' המפתה פטור (פי' משום דמחלה, ופריך) ויש אדם מוחל על דבר שאינה ברשותו, נשמעינה מן הדא דמר ר' בון בר חיי', קנס אין בו משעה ראשונה כו' דר' מנא אמר מהו האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל, ועיין בר"ן (פ"ג דכתובות) שכתב דיכולה למחול הא למה זה דומה לכותב לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסיך כו' ואע"פ שאינו זוכה עד שעת העמדה בדין מ"מ בשעת ביאה הוא מתחייב הילכך קיי"ל כר' מנא דאמר התם דיכולה למוחלו:
ובזה יתבאר הרמב"ם (ה' נ"ב פ"ב ה' יג) אמרה לו אנסת אותי, והוא אמר לא כי אלא פתיתי, ה"ז נשבע שבועת התורה על דמי הצער, ומשלם בושת ופגם, שהרי הודה במקצת הטענה, כמו שיתבאר במקומו ע"כ וכתב ע"ז הראב"ד אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינה שלה' וכמו מנה לאבי בידך הוא, ואם טען אבי' אפשר שיהי' זה הדין, ובדרישה איך תדע שיהי' ע"כ, וכתב הכ"מ ובנ"א מצאתי דמסיים בה ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כלל, כיון דמפותה היא לדברי' דמדעתה עבד, וכתבו ע"ז הכ"מ איני יודע איך כתב כן, שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער, והוא מודה בבושת ופגם, וכופר בצער, ותמה ע"ז המ"ל וז"ל ואיני יודע איך כתב מוהריק"א כן, שהרי כל שבושתה ופגמה לעצמה, אם פתה אותה פטור מכלום, שהרי מדעתה עבדה ומחלה, ודוקא במה שזיכתה תורה לאב לא מצי מחלה אבל בשלה אין לה עליו כלום כו' ואפשר לומר דסובר הרב דקודם שנתפתית לא מחלה דקטן לאו בר מחילה הוא כו' ואלא שלשון הרב סתום לפי זה כי לא פורש, וגם לענין דינא גבי פיתוי קטנה במקום שהוא שלה צריכין אנו למודעי ע"כ ובאמת שהוא מפורש בכתובות (ד' מב) ובשבועות (ד' לג) דבקטנה לא שייך מחילה, אך עכ"ז לא ניחא לי דאיך נפרש בקטנה דא"כ ליכא שבועה, וכמו דאמרינן בב"ק (ד' קו) דאין נתינת קטן כלום, ואפי' תבעו כשהוא גדול וה"נ מה שהיא תובעת מחמת שאנסה ופיתה אותה כשהיא קטנה הוי כמו נתינת קטן שאין נשבעין על זה ע"כ נראה לי לפרש עפ"י מה דאיתא ברמב"ם שם (ה טו) מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או שנישאת או עד שמת האב, הד' דברים או השלשה שלה כו' וכתב ע"יז הראב"ד ה"ג במפותה אם מת האב למה שלה, וכי יורשת אביה היא עכ"ל, וכתב ע"ז המ"ל ב' פירושים פירושא קמא הוא דהראב"ד ס"ל דדוקא גבי קנס הוא דאמרינן דזכה האב דוקא בשעת העמדה בדין ואם מת או בגרה לעצמה, אבל בושת ופגם ממון גמור הוא, ואם מת האב הרי הן של אחין לעולם או פי' דהשגת הראב"ד הוא דס"ל כיון דלא עמדה בדין עד שמת האב א"כ אגלאי מילתא למפרע דשלה הי', וא"כ מתחילה מחלה כיון דמפותה היא ומדעתה עבדה וכמו שכתב הר"ן י"ל במתניתין דאיכא למ"ד דלא אמרינן אם מת האב הרי הן של עצמה, אלא באנוסה, אבל במפוחה לא, פי' כיון דמפותה ודאי מחלה אלא דבמה שזכתה תורה לאב לא מצי איהי למחול ממון אבי' שהרי היא ברשותו, וכל שלא עמדה בדין אגלאי מילתא דממון דידה הוא ומצי מחלה וע"כ ניחא דהרמב"ם. והראב"ד לטעמייהו אזלא (בה' יג) דלהרמב"ם מיירי ביתומה שמת האב אח"כ, וע"כ אם היא אומרת אנוסה ומגיע לה הצער, והוא אומר מפותה, ע"כ הוי מודה במקצת שהרי לא מחלה דכיון שהי' לה אב מעיקרא, אעפ"י שאח"כ מת אבי', אפ"ה לא מחלה ולא אמרינן דאגלאי מלתא למפרע דשלה הי', והראב"ד לטעמי' אזיל דס"ל דאגלאי מילתא למפרע, וכיון דשלה הי' מחלה ומצית למחול, וע"כ סובר דלא הוי מודה במקצת, וע"ז כתב אי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת דהא יכולה לוימחול]:
עכ"פ מחולקים בזה בירושלמי אי אמרינן דמשעה הראשונה הוא מתחייב כמו גבי ממון אלא דבממון מתחייב ע"פ הודאתו ובקנס אינו מתחייב ע"פ הודאתו או דעיקר החיוב נעשה ע"פ עדים, ועפ"ז יתבאר מה שנחלקו האחרונים, שהט"ז כתב (בחוה"מ סי' ל) הטעם דלא מחייבין שבועה דאורייתא ע"י צירוף עדים דכיון דהעדאת עדים לא ילפינן בב"מ (דף ג) רק מקנס ומה פיו שאינו מחייבו קנס עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבו שבועה, ועדים ע"י צירוף אינו מחייבו קנס דאין חיוב קנס אלא על מעשה שראו שניהם כאחת כמו דלא מהני בא' אומר נסתרה בשחרית וא' אומר נסתרה ערבית כו' ובקצה"ח תמה על הט"ז והתומים דודאי בקנס מהני עדות מיוחדת כמו דלא בעינן הגדה ביחד בקנס בב"ק (דף עד) עי"ש שהאריכו בזה. ע"כ נראה לע"ד שזה תלוי במחלוקת הירושלמי וכן במחלוקת הפוסקים אי מתחייב בזמן שאין ההודאה פוטרתו ע"י הודאתו דאי אמרינן דקנס אין עיקר החיוב נגמר אלא ע"י עדים וכיון דלא נעשה החיוב אלא ע"פ עדים א"כ דמי לקידושין דעיקר הקידושין נעשים רק דוקא ע"פ עדים ואפי' שניהם מודים לא מהני דכיון שנעשו שלא בעדים לא הוי קדושין ע"כ לא מהני בקנס עדות מיוחדת דעדות מיוחדת לא מהני רק בממון דעיקר החיוב הוא מתחילת החיוב וכל עיקר העדים הוא לעמוד על הבירור וע"כ מכיון שנתברר ע"י עדות מיוחדת אע"פ שאין על כל דבר רק עד א' אך מפני הכלל שאין שני עדים משקרין א"כ לכל הפחות עד א' אומר אמת וזהו דוקא בממון שאין אנו צריכים להעדאת עדים רק לעמוד על הבירור וע"כ כיון שממ"נ עד א' אומר אמת ע"כ מתחייב משא"כ בקנס כיון דאין עיקר החיוב נעשה רק ע"פ שני עדים א"כ מאי מהני מה דאנן ידעינן שעד א' אומר אמת הא מ"מ לא הוי שני עדים ולפ"ז לא מהני הודאתו אפי' בזמן שאין ההודאה פוטרות דאע"ג דמודה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי אפ"ה בעינן עדים דוקא וע"כ כתב הראב"ד ברמב"ם פ"ב מה"ג דתפיסה לא מהני בקנס כיון שאין החיוב רק ע"פ ב"ד ע"כ לא מהני תפיסה עי"ש.
משא"כ אי אמרינן בקנס ג"כ דמשעה ראשונה הוא מתחייב אפי' קודם שהעמידו עדים והעדים הוא רק כדי לברר הדברים אלא דדין תורה הוא שאם הוא מודה בקנס פטור וע"כ בזמן דאין ההודאה פוטרתו מתחייב ע"פ הודאתו דכיון שנתברר בלא עדים שמחוייב לשחררו וע"כ מתחייב נמי ע"פ עדות מיוחדת דכיון שאין שניהם משקרין וחד מינייהו אומר אמת א"כ נתברר החיוב אע"פ שאין שני עדים ע"ז מתחייב:
וכן נמי הא שנחלקו הרמב"ן והראב"ד באם תפס קנס שלא בפני עדים דיש לו מיגו אם הוי כמו עדים או לא והביאם הקצה"ח נמי תלוי בדין זה דאם מתחייב משעה ראשונה הוא כמו ד"מ והעדים הוא רק לברר ע"כ הוי מיגו בירור כמו עדים אבל אם קנס אין כל עיקר החיוב נעשה רק ע"פ עדים ע"כ לא מהני מיגו [אך מהש"ך (ס"א) משמע דלא תלי זה בזה ע"ש] וכן לא מהני עדות מיוחדת והא שהוכיח הקצה"ח (סי' ל) מהא דאמרינן בב"ק (דף עד) דע"פ עצמו דומי' דע"פ עד א' מה עד א' כי אתי עד א' מצטרף אלמא דצירוף עדות מהני היינו משום ששניהם מעידין על שור א' וא"כ יש שני עדים בזה אלא שלא העידו בב"א. וע"כ כיון דקיי"ל הלכה כריב"ק מהא שאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין לו ע"כ הוי כשני עדים וע"כ מועיל משא"כ בעדות מיוחדת בשני זמנים אלא שא' מהם ודאי אמת אלא שאין שני עדים בדבר ע"כ לא מהני. ולפ"ז מיגו נמי לא מהני דלא עדיף מיגו לברר האמת יותר מעדות מיוחדת אעפ"כ כיון דאין שני עדים בדבר לא מהני:
ועפ"ז יש לבאר הירושלמי שהבאתי בספרי ע"י (סי' יב) ספ"ג דכתובות מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמטינה מהדא מעשה בר"ג שהפיל שן טבי עבדו אתא גבי דר' יהושע א"ל טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו א"ל ומה בידך אין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים והדא אמרה שאין אומרים לו צא י"ש, והק"ע תמה על הפוסקי' שלא הביאו להירושלמי הזה. ולי נראה שאדרבא בדבר הזה נחלקו הפוסקים ביו"ד (סי' רסו) וכמו שביארתי דאם מתחייב קנס משעה ראשונה והעדים הוא לברר הדבר ורק אם מודה פטור מטעם מודה בקנס וע"כ לפי דעת הרמ"א שבזמן שאין ההודאה פוטרתו ההודאה מחייבתו. לפ"ז אם הוא יודע בעצמו שסימא את עין עבדו אע"פ שאין עדים חייב לשחררו כיון שיודע האמת ולא הודה בב"ד שתהא ההודאה פוטרתו וע"כ ודאי מחוייב לצאת י"ש דהא ב"ד אינם יכולים לחייבו וכשיודה לפני ב"ד יפטר לגמרי ע"כ מחויב לצאת י"ש או אי אמרינן דעיקר החיוב אינו רק דוקא מחמת העדים וע"כ כל שאין עדים בדבר אינו חייב אפי' לצאת י"ש אף שיודע בעצמו בירור הדברים כיון שמ"מ אין עדים ואין התחלה לחיובו. וע"ז בעי בירושלמי אם מתחייב לצאת י"ש שבדין אינו יכול לכופו אא"כ מודה וא"כ ההודאתו פוטרתו ועדים אין לו וע"כ מיבעי לי' אם מחוייב לצאת י"ש. וע"ז מביא ראי' ואומר נשמעינה מהדא מעשה בר"ג שהפיל את עין טבי עבדו אתא גבי דר' יהושע א"ל טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו א"ל ומה בידך אין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא י"ש, הדא אמרה שאין אומרים לו צא י"ש פי' כיון שהמעשה הי' שלא בפני ב"ד כמו דאמרינן בב"ק (דף עד) שאני ר"ג דלא בפני ב"ד הודה והראי' דהא אמרו לו שאין לו עדים ומשמע דאם הי' לו עדים הי' מתחייב ע"ש בב"ק וא"כ אמאי לא אמרו לו שיצא י"ש כיון שהוא בעצמו יודע האמת ולא יודה בפני ב"ד שלא תפטרנו ההודאה, הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים:
וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף לג) בד"ה לאו משום כו' ואע"ג דהכא אפי' לצאת י"ש אינו חייב דדוקא בממון הוא דאמר רבא בהשוכר את הפועלים (דף צא) דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דמיחייב בבא לצאת י"ש אבל קנס לא מחייב בימים הקדמונים אלא ע"פ ב"ד כדאמרינן אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו כו' ע"ש ובזה שגה הק"ע בירושלמי (פ"ג דכתובות) וז"ל והתני מודים חכמים לר"א החוסם את הפרה בבבלי ב"מ (דף צא) משני רבא אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו כו' וא"ת נוקי מתניתין דאלו נערות יש להם קנס היינו לצאת י"ש וי"ל דיש להם קנס משמע מדינא חייב לשלם קנס ואשתמיטתי' דברי התוספת דכתובות דבקנס ליכא למימר חיוב שלא לצאת י"ש ודו"ק:
ולפ"ז אינו מוכח מה שהוכחתי בספרי (סי' יב) דלצאת י"ש אלים טובא והראי' דאי הוי מחויב לצאת י"ש הי' דוחה העשה דלעולם בהם תעבודו. דלפי מה שביארתי האי דלצאת י"ש אינו כמו שאר חיוב דלצאת י"ש דהא הכי מבעי' לי' בירושלמי כיון שהוא בעצמו יודע האמת ולא הודה ואין כאן הודאה שתפטרנו וע"כ מיבעי' אם חייב לצאת י"ש וקרי' לי' לצאת י"ש היינו משום שאין הב"ד יכולים לחייבו אלא ע"פ עדים או ע"פ הודאתו וע"פ עדים ודאי חייב וע"פ הודאה בודאי דפטור מחמת הודאה וע"כ לא מבעי' לי' אלא אי חייב לצאת י"ש אבל אעפ"כ הוי חיוב גמור, אבל במקום שאין החיוב רק לצאת י"ש אפשר דלא אלים לדחות העשה דלעולם בהם תעבודו:
ועפ"ז יתיישב מה שהקשה בשעה"מ (בה' עבדים) דמ"ט לא הביאו הפוסקים הא דאמרינן בקדושין (דף כד) כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהם לחירות, ואמרינן שם דקלא ולא כלום הוא כדתני' המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש וא"כ מחויב לצאת י"ש. וא"כ אמאי לא הביאו הפוסקים דמחויב לצאת י"ש לשחררו ובפרט גבי עבד דתפוס בעצמו וכ"ת דלצאת י"ש לא אלים לדחות העשה דלעולם בהם תעבודו דא"כ איך פשיט בירושלמי דאינו מחויב לצאת י"ש מדלא שיחררו ר"ג דילמא משום דלא אלים לצאת י"ש לדחות העשה דלעולם בהם תעבודו דלפי מה שביארתי דהאי לצאת י"ש היינו מדינא אלא כיון שאין אחר יודע אלא הוא יודע בעצמו האמת ע"כ קרי לה לצאת י"ש אבל במקום שאין החיוב רק לצאת י"ש לא אלים לדחות העשה דלעולם בהם תעבודו:
[גם מה שהקשה דלפי מה שכתב רש"י בב"מ (דף פא) דבכל מקום שחייב לצאת י"ש אי תפיס לא מפקינן מיני' א"כ למה צריך לומר דהי' לו לצאת י"ש תיפוק לי' דהא העבד תפוס בעצמו, ואפשר כיון דתפיסת העבד אינו אלא מצד החיוב לצאת י"ש, דאל"ה הרי אין לעבד תפיסה דכל מה שקנה עבד קנה רבו, אך מצד שהוא חייב לצאת י"ש נמצא דעבד תופס וא"כ תפיסת העבד אינו אלא מצד החיוב לצאת י"ש אבל מן הדין לא הוי תפיסה ע"כ לא הוי תפיסה ודוק. וכה"ג כתב הקצה"ח דאם הוא ספק אם שחררו או לא לא אמרינן דהעבד מוחזק בעצמו כיון דהוי ס' בעצם התפיסה דאל"ה אינו יכול לתפוס דכל מה שקנה עבד קנה רבו ע"כ לא הוי תפיסה, ויתבאר לקמן בתשובה (סי' כב) ע"ש]:
והנה ביותר יובן ע"פ מה שביארתי בחידושי לחגיגה דאמרי' בפ"ק דחגיגה (דף ד) לא נצרכא אלא לחצי עבד וחצי ב"ח כו' ע"ש דלמשנה הראשונה פטור מן הראי' ולמשנה אחרונה חייב והקשו התוס' דהכא משמע בחצי עבד לפי משנה אחרונה חייב משום דלאו אדון מקרי דכופין אותו לשחרר ואלו בגיטין (דף מב) מיבעי לן במי שחצי עבד אם יש לו קנס או לא שלשים שקלים יתן לאדוניו והאי אדון הוא אלמא דמספקא לי' אם מקרי אדון או לא ותירצו התוס' דע"כ לא קא מחייבי הכא אלא משום דעומד לכוף רבו כמאן דשיחרר דמי אבל התם כיון דמת אגלאי מילת' דלא הי' עומד לשיחרור ע"כ. והנה דברי התוס' לכאורה תמוהים מאוד דהא אמרינן התם בגיטין (דף מב) ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי' בי' אחרינא יהבי לרבי' חביל בי' רבי' גופא יהיב לדידי' וא"כ מה מקשה הגמ' דהתם לא מית ועומד לכוף רבו וכמאן דשיחררו דמי ולאו אדון מקרי וע"כ יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וכמו דאמרינן בחגיגה (שם) דבעומד לכוף רבו הוי כמשוחרר, אבל לעולם מעוכב גט שחרור יש לו קנס דכיון דמית אגלאי מילתא דלא הוי עומד לשחרור:
אך לכאורה אפשר לומר דהא שכתבו התוס' בחגיגה (דף ד) דלפי משנה אחרונה דעומד לכוף רבו כמאן דשחרר דמי היינו דוקא בחצי עבד וחצי ב"ח דלישא שפחה אינו יכול ולישא ב"ח אינו יכול וע"כ כופין למשנה אחרונה וע"כ כיון דעומד לכוף רבו הוי כמשוחרר ולאו אדון מקרי אבל במחוסר ג"ש כגון היוצא בראשי אברים דמותר בשפחה, וכמו דאמרינן בכריתות (דף כד) דמחוסר ג"ש אוכל בתרומה וע"כ אפילו לפי משנה אחרונה לא הוי כמשוחרר וע"כ פשיט מהא דהפיל את שינו וסימא את עינו להא דמעוכב ג"ש יש לו קנס דבשניהם אינם עומדים לכוף בהא דהמית מי שחציו עבד וחציו ב"ח משום דמית ואינו עומד לכוף ובהא דהפיל את שינו וסימא את עינו אע"ג דלא מית משום דאינו עומד לכוף דהא מותר בשפחה, אך זה אינו דאמרינן בגיטין (דף לח) עבד שברח מבית האסורים יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו ג"ש, והטעם הוא שיתחייב במצות כמו שכתבו התוס' בגיטין (דף לח) ע"ש וא"כ ה"נ בהך דמתוסר ג"ש כיון דרבו לא משעבד בו בודאי דכופין את רבו כדי שיתחויב במצות וא"כ כיון דעומד לשחרר הוי כמשוחרר וא"כ מאי פשיט הש"ס מהך דהכה את עינו והפיל את שינו [ואע"ג דיש לחלק דהתם כופין לרבו משום שאין לרבו הפסד בזה אבל הכא אי אמרת דכופין א"כ הוי כמשוחרר והפסידו בידו וע"כ אין כופין ודמי למי שחציו עבד וחציו ב"ח דג"כ אינו עומד לכוף וזה דוחק]:
ע"כ נראה לפע"ד ליישב ע"פ מה שכתבו התוס' בב"ק (דף לג) בהא דאמרינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו הוא משום דגלי לן קרא אבל בלא"ה צריך לצאת בעינו ושינו וא"צ לשלם בעד שינו דבקנס כל זמן שלא עמד בדין לא הוי בר חיובא עדיין וא"צ לשלם דהא אמרינן בפ"ק דמכות (דף ד) וכן לענין תשלומי קנס באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובאו שנים ואמרו כו' אלמא דלא אמרינן מכי עמד בדין אח"כ ולא הודה נתחייב מעיקרא אלא דלא הוי בר חיובא עד שעת העמדה בדין וע"כ כיון דלא אמרינן דאגלאי מילתא ע"כ אע"ג דגלי לן קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו, אפ"ה לא נוכל לומר דאגלאי מילת' למפרע שהי' עומד לשיחרר וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דף לד) דאע"ג דלר' עקיבא קיימא ברשותי' משעת הנזק קודם העמדה בדין כו' מ"מ אם העמידו עדים ששורו נגח ביום א' ואתו עדים אחריני ואמרו ביום א' עמנו הייתם כו' דכל זמן שלא נתגלה הדבר שלא העידו עליו חשיב לאו בר תשלומין כו' ע"ש וע"כ ה"נ בגיטין (דף מב) הא דמייתי ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו אע"ג דצריך לשלם בעד עינו היינו משום דגלי קרא אבל אעפ"כ לא מקרי עומד לשיחרור כיון דאכתי לא עמד בדין וע"כ אדון קרינא בי' כל זמן דלא עמד בדין וע"כ לא נוכל לומר דכיון דכפינן לרבו לשחרר לאו אדון הוא דכל כמה דלא עמד בדין אדון מקרי וע"כ מדמה לה הש"ס אהדדי להא דהמית מי שחציו עבד וחציו ב"ח דאגלאי מילת' דכיון דמית אינו עומד לשיחרור וקנס בסוף הוא שמתחייב ואע"ג דגלי רחמנא דמתחייב בעד שינו הוא גזירת הכתוב, אבל אה"נ דבסוף הוא מתחייב וכמו שהבאתי לעיל הירושלמי ר' יוסי אומר בסוף הוא שמתחייב ועיין תוספת בב"ק (דף עד) דאפי' למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, אפ"ה לא אמרינן דאגלאי מילת' למפרע. ובפרט לפי מה שכתב הרשב"א הביאו הק"ע בירושלמי (פ"ד דגיטין סימא שתי עיניו כאחת הפיל שני שיניו כאחת יוצא בהן לחירות, זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמים בשני' וכתב הק"ע וכתב הרשב"א וקשה והלא קנס אינו זוכה בה אלא משעת העמדה בדין כדתנן פ' נערה וכו' וי"ל משעמד בדין אגלאי מילת' למפרע דמשעה ראשונה זכה בעצמו ויצא לחירות וע"ש בק"ע ונעלם ממנו התוס' בב"ק (דף לג) וגם צריך עיון מהא דב"ק (דף עד) עכ"פ לדעת הרשב"א הוא בלא ריבוי דקרא אלא מן הסברא וע"כ ודאי לא הוה כעומד לכוף וע"כ מייתי מינה בגיטין (דף מב) כמו שביארתי דבשניהם אינו עומד לשחרור ודו"ק ובזה יתיישב מה שהקשה הלח"מ (בפ"ד מה' חובל ומזיק) על הטור בחוה"מ (סי' תכד) שכתב מי שחציו עבד וחציו ב"ח אם בעליו בני כפי' חבלתו לעצמו, דהא כיון דמחוסר ג"ש הוי בעי דלא אפשיט' ובגמר' מייתי ההיא דהפיל שן עבדו כו' דמינה משמע דאם אין לו קנס אין לו נזק דמה לי קטלי' כולי' ומה לי קטלי' פלגא, וכיון דלגבי קנס סלקא בתיקו הוא הדין נמי גבי נזק כו' ע"ש, אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דהתם כיון שעומד לכפות בחצי עבד וחצי ב"ח ובעליו בני כפי' ע"כ לא מקרי אדון ובגיטין (שם) לא מיבעי לי' אלא בהמית ח"ע וחצי ב"ח דאגלאי מילת' דאינו עומד לכפות, וכן בהא דסימא את עינו והפיל את שינו נמי אינו עומד לכפות כמו שביארתי משום דהוי קנס אבל בח"ע וחציו ב"ח דכופין את רבו וכותב לו ג"ש וכותב לו שטר על דמיו בודאי כיון דעומד לכוף לשחרר לה מקרי אדון, וחבלתו לעצמו:
וראיתי להריטב"א שכתב ואע"פ שנגמר דינו לבסוף ע"פ עדות אלו האחרונים אין דנים אותו למפרע כ כדאמרינן בכתובות לענין קנס הבת לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה, וכן אמרו שם דאין אדם מוריש קנס לבנו קודם העמדה בדין, וכתב דאיכא למידק דהא לענין חצי נזק דשור תם דקיי"ל דהוי קנסא כו' ואם הקדישו ניזק אפין קודם גמ"ד ואח"כ נגמר דינו הקדישו הקדש שדנין אותו למפרע שהי' שלו ויכול להקדישו, וה"נ אמרינן התם בב"ק (דף עד) שאם באו שני עדים ואמרו שהפיל את שינו של עבדו ואח"כ סימא שיצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו כאינש בעלמא ואע"ג דלא נגמר דינו של שינו עד עתה דנין למפרע כאלו נגמר קודם שסימא את עינו, ונ"ל דשאני הקדש ושיחרור דהוי מידי דזכו בו שמים דגבי שמים דנין למפרע כאלו נגמר הדין אבל לגבי הדיוט לא אמרינן, ובמסכת ב"ק כתבתי תירוצים אחרים וכולם יש בהם גמגום גדול ע"כ. ולע"ד תירוצו תמוה מאוד, דמה שכתב דשאני הקדש ושיחרור דהוי מידי דזכי בו שמים דהא דאמרינן הקדישו ניזק א"ב הוא הדין מכרו ניזק דהא אמרינן שם בב"ק (דף לג) מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש כו' אלא ניזק מכרו אינו מכור מני ר' ישמעאל, הקדישו מוקדש אתאן לר"ע, אלמא דלר"ע אפי' מכרו ניזק אינו מכור וא"כ ליכא למימר משום דזכה בו שמים גם מה שכתב דהא דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו, הטעם הוא דאמרינן אגלאי מילתא למפרע משום דכבר זכו בו שמים אבל לגבי שאר קנס לא אמרינן דאגלאי מילתא למפרע וע"כ אמרי' בפ"ק דמכות (דף ה) דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין, צ"ע דהא אמרינן בב"ק (דף עד) אי דלא עמד בדין אכתי דמי כולי' עבד לרב בעי שלומי' לי' דאכתי גברא לא מחייב אלמא דלענין שיחרור אמרינן נמי דאכתי גברא לאו בר תשלומין הוא, ודוחק לומר דלא אמרינן כבר זכו בו שמים אלא לענין הרוחת העבד בעצמו:
ולפי מה שביארתי הי' אפשר לומר דהא דאיתא בירושלמי דבעד א' אם אינו רוצה לישבע לא מחייבין לי' לשלם גבי קנס היינו דוקא אי אמרינן דקנס אינו מתחייב רק לבסוף וע"ז אומר בירושלמי שני' היא שאין נשבעין על הקנס (פי' כיון דחיוב הקנס אינו רק דוקא ע"פ עדים, וכ"ז שלא באו עדים והעידו ליכא חיוב כלל, וע"כ אין נשבעים על הקנס) [וכמו דאיתא בירושלמי כתובות (ח"ד ה' ג') ר"י אומר הראשונה של אב כו' ור' יעקב בר אחא ממוצא שם רע למד ר"מ, והתניא ר' חיי' זינתה ועודה בבית אביה ומשבגרה הוציא עלי' שם רע, הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע אלא או היא או זוממי' מקדימין לבית הסקילה, ר' מנא בעי קומי ר' יוסי, הגע עצמך הוציא עלי' שם רע עודנו נערה ובגרה א"ל שמענו שנותן לאבי' א"ר ירמי' קומי ר' זעירא ותמי' אני איך רבנן מדמין כתובה לקנס ולא דמי כתובה משעה ראשונה וקנס בסוף ואת אומר אכן, א"ל ומי יאמר לך אפילו קנס משעה ראשונה ואתי דר' מנא כר' ירמיה ודר' יוסי כר' זעירא (ואלולי מסתפינא היתי מגיה ממוציא ש"ר למד ר"י דעל ת"ק אינו צריך ליתן טעם דכיון שנישאת יצתה מרשות אביה, וגם ר' בון בר חיי' מפרש נמי שם טעמא דר"י, ופי' כמו דבמוציא שם רע צריך ליתן הקנס לאביה אע"פ שנשאת ונפקא מרשותי', אפ"ה צריך ליתן הקנס לאביה דאזלינן בתר התחלת החיוב כיון שמוציא ש"ר שהיא זינתה בבית אבי' ע"כ נותן הקנס לאביה וה"נ אזלינן בתר התחלת החיוב כיון דבהתחלת החיוב הי' עדיין ברשות האב ע"כ נותן לאביה וקאמר והתני ר' חיי' זינתה ועודה בבית אביה ומשבגרה הוציא עלי' ש"ר הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע פי' דמקשה דא"כ דאזלינן בתר התחלת החיוב וכשזינתה הי' בבית האב והוא הוציא ע"ז ש"ר, א"כ מאי טעמא תני ר' חיי' דאם משבגרה אח"כ הוציא עליה ש"ר פטור ליזיל בתר התחלת החיוב, והתחלת החיוב היה עדיין בבית אביה ולא שני ע"ז כלום דהתם גזירת הכתוב הוא דאימתי מתחייב ההיא שעתא וההיא שעתא בוגרת היא כמו דאמרינן בש"ס דילן בכתובות (דף מה) ר' מנא בעי קומי ר' יוסי הגע עצמך הוציא עליה ש"ר עודנו נערה ובגרה פי' אם אזלינן בתר ההתחלה וע"כ צריך ליתן לאביה משום שהוציא ש"ר על הזנות שברשות אביה, וע"כ אפילו בגרה אח"כ נמי וע"ז אמר ר' ירמיה קומי ר' זעירא, ותמי' אני איך מדמי רבנן כתובה לקנס ולא דמי כתובה משעה ראשונה וקנס בסוף, פי' דאיך תדמי לענין קנס דבקנס לא אזלינן בתר מעיקרא דנימא דכיון דנתחייב אגלאי מילתא למפרע וע"כ לא אזלינן בתר מעיקרא דנימא דכיון דנתחייב איגלאי מילתא למפרע וע"כ לא אזלינן בתר מעיקרא משא"כ בכתובה אזלינן בתר מעיקרא וע"כ אפי, נשאת נמי (ואלולי מסתפינא הייתי אומר דמאי דאמרינן בירושלמי כתובות (פ"ג) ר"ז אמר ר"ח בא עליה עד שלא נשאת ונשאת ממה דתימר תמן תחת בעלה הוא נותן לאבי' וכא תחת בעלה הוא נותן לאביה ולכאורה קשה דהא לא דמי דהתם בנתארסה ועדיין לא נפקא מרשות האב לגמרי משא"כ בנשאת וכה"ג פריך הש"ס דילן בכתובות (ד' לט) הואיל ובגרות מוציאה מרשות האב ונשואין מוציאה מרשות האב מה בגרות בא עלי' ובגרה לעצמה אף נשואין וכן הקשה הק"ע ע"ש ועוד מהו הלשון תמן הא התם קאי אך בירושלמי נמצא כזה בכמה מקומות אך לפי מה שביארתי אפשר לומר דכמו במוציא ש"ר תחת בעלה הוא נותן לאבי' הקנס אוף הכא נמי אפי' נשאת ואעפ"כ נותן הקנס לאבי' ועדיין אינו מתישב שפיר ודוחק):
והירושלמי (דפ"ג דשבועות) ס"ל דקנס מתחייב משעה ראשונה ע"כ מתחייב נמי בצירוף הכחשתו דכיון שברור הוא ע"פ עדים בצירוף הכחשתו שחייב כמו שמתחייב ע"פ עדות מיוחדת וכמו שביארתי אך עכ"ז נ"ל דהירושלמי (פ"ג דשבועות ה' ד) שסובר דמתחייב בצירוף הכחשתו. אע"ג שאין עדות העדים מספקת לחוד ס"ל נמי דקנס אינו מתחייב רק לבסוף וכמו שהוכחתי מהש"ס דילן וכן סוגי' הש"ס דירושלמי אזלא נמי דס"ל למסקנא כמ"ד דקנס אינו מתחייב רק לבסוף וכמו שהבאתי הרבה ראיות מהירושלמי וגם לא תלי בזה בשבועות (פ"ג ה' ד) בפלוגתא דאימתי מתחייב קנס אלמא דאליבא דכ"ע אע"ג דקנס אינו מתחייב רק ע"י עדים אפ"ה מהני העדות אע"ג שאינה מספקת אלא בצירוף הכחשתו והא דקאמר בעד א' אם אינו רוצה לישבע שני' היא שאין נשבעין על הקנס. היינו משום שחיוב שבועה אינו אלא בדבר שאם הי' מודה הי' מתחייב אבל גבי קנס אם הי' מודה הי' פטור ע"כ ליכא חיוב שבועה כלל:
אבל הש"ס דילן סובר בשבועות (דף לד) דלא משכחת גבי קנס ידיעה בלא ראי' וראי' בלא ידיעה אלמא דס"ל דלא מהני גבי קנס העדאת עדים שאינה מספקת אלא בצירוף הכחשתו כיון דקנס אינו מתחייב רק לבסוף ע"י עדים ע"כ בעינן שהעדאת העדות לחוד תהא מספקת ולא בצירוף הכחשתו:
וכה"ג כתב הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבועות ה"ט) וכן המשביע עדי קנס וכפרו פטורין משבועת העדות מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס פטור מלשלם ואע"פ שבאו עדים אח"כ והעידו ונמצאו העדים לא חייבו בעדותן זה אלא עדותן עם כפירת הנתבע היא מחייבת אותן והואיל ואם הודה לא תועיל עדותן אם כפרו ונשבעו פטורין וע"פ זה יתיישב מה דאיתא בירושלמי (פ"ד דשבועות) מפי ב"ד להוציא עד א' כשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשני עדים יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו את שכשר להעיד עדות תורה יצא א' שאינו כשר להעיד פי' דדוקא את שכשר להעיד עדות תורה והיינו בשנים שהתורה הכשירתם אבל לא בעד א' שאמר הרי את מקובל עלינו כשנים דזה הי' ע"י האמירה והקבלה שלו ולא מקרי עדות תורה ועיין לעיל בתשובה (סי' ט) והקשה הק"ע דאמאי לא הביא הרמב"ם דין זה ע"כ נ"ל דאפשר לומר שסמך על מה שכתב שע"כ משביע עידי קנס פטור משום דאין העדים מחייבין אותו אלא בצירוף כפירתו וא"כ הדברים ק"ו ומה בקנס שלא עשה בפועל רק שתק ולא הודה שוב אין חייבין בשבועת העדות משום שאין עדותן לבד מחייבת אלא בצירוף שתיקתו וא"כ מכש"כ באומר לעד א' הרי את מקובל עלינו כשנים דבעינן אמירתו והירושלמי לטעמי' אזיל דס"ל לר"י הגלילי דאע"ג דאין אנו יודעין העדות רק ע"י צירוף כפירתו אפ"ה יכולים לחייבו קנס ולפ"ז לר"י הגלילי מוקי קרא בקנס ומתחייבים שבועת העדות בקנס ע"כ קמ"ל דה"מ בקנס משום דשתק ולא הודה משא"כ באומר הרי את מקובל עלינו כשנים אבל לפי מאי דקיי"ל דהמשביע עידי קנס פטור וכמו שביאר הרמב"ם הטעם א"כ ממילא מוכח דבאומר הרי אתה מקובל עלינו כשנים פטור:
ומעתה נחזור לענין הראשון דכיון שביארתי דהירושלמי ס"ל דבקנס אע"ג אע"ג דבעינן העדאת עדים אעפ"כ מהני בצירוף הכחשתו והש"ס דילן פליג ע"ז א"כ לפ"ז ליכא ראי' גבי קדושין מהירושלמי שעשה שליח עד דאם היא מכחשתו בודאי לא מהני לבתר התקנה כמו שכתבו התוס' והרא"ש ועיין בב"ש אלא דמיירי שהוא מודה וע"כ ס"ל להירושלמי דהוי קדושין בעדים ואע"ג דבקדושין בעינן דוקא עדים ואפי' שניהם מודים נמי לא מהני אפ"ה כיון דאיכא עדים מהני בצירוף הודאתה אבל לשיטת הש"ס דילן דס"ל דגבי קנס לא מהני בצירוף הכחשתו כיון שאין עדות העדים לחוד מספקת ע"כ אפשר לומר כמו שכתב הר"ן בפ"ב דקדושין לא מיבעי כשהיא מכחשתן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת ודאי דכיון שאינם נאמנים מצד עצמם אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת ומירו' אין ראי' דלטעמי' אזיל כמו שביארתי:
ולפ"ז לכאורה ליכא ראי' נמי מהא שהוכחתי מהירושלמי (רפ"ח דנזיר) שהבאתי לעיל דמהימן לומר תנאי הי' בלבי לכשאטמא תפקע נזירות ממני והקשיתי דא"כ איך משכחת לה מלקות גבי נזיר הא יכול לומר תנאי הי' בלבי והוכחתי מזה דכיון דלא טען בשעת התראה שתנאי הי' בלבו ע"כ מחוייב מלקות אלמא אע"ג דלא מהני עדות אלא בצירוף שתיקתו מהני דאיכא למימר דהירושלמי לטעמי' דס"ל דמהני עדות גבי קנס אע"ג דבעינן צירוף הכחשתו וה"נ בצירוף שתיקתו משא"כ לשיטת הש"ס דילן כמו שביארתי:
אך עכ"ז יש להביא ראי' מן התוס' דמועלת העדות אפי' בד"נ אע"ג שאין העדות לחוד מספקת אלא בצירוף שתיקתו וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף קטז) דאמרינן התם דחיישינן דילמא בגמלא פרחא אזל והקשו התוס' דהא אמרינן בפ"ק דמכות (דף ה) אמר רבא אתו בי תרי ואמרו כו' פשיטא מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא אלמא דלא חיישינן לגמלא פרחא ותירץ הר' מנחם דאם איתא דאזלי בגמלא פרחא הי' להם לטעון כן ומדלא אמרו הכי ש"מ דשקר הם מעידים אלמא אפי' בלא ההתראה דהא עדים זוממין לא בעי ההתראה כמו דאמרינן בכתובות (דף לג) אפי' הכי מקטלי משום דלא טענו אלמא אע"ג דאין העדאת עדים מספקת אלא בצירוף מה שלא טענו אפ"ה נהרגים ומכש"כ הכא שלא טמן כן בשעת התראה הוי כאלו עדים מעידים כולו:
ע"כ נראה לע"ד לומר דאע"ג שהוכחתי דאם אין עדותן מספקת רק בצירוף הכחשתו אינו מועיל לחייבו קנס וכמו שהוכחתי מהך דשבועות (דף לד) זהו דוקא אי בעינן לאמירתו ע"כ אינו מתחייב ע"פ עדים כיון דלא סגי בעידותן רק בצירוף הודאתו אבל אי לא מצרפינן להעדאת העדות רק שתיקתו מה שלא טען יוכל להתחייב ע"פ עדים וכמו שכתב המ"ל ברמב"ם (פי"א מה' אשות) וזה לשונו דלהרז"ה חרשת ושוטה נמי אי לא טען יש להם קנס אליבא דר"י ולא שייך הכא מודה בקנס פטור דדוקא בעיקר הדבר אמרינן מודה בקנס פטור כגון באומר אנסתי בתו של פלוני אבל כשהאונס לא מפיו אנו חיים אף שהי' בידו לפטור באיזו טענה ולא טען חייב וזה פשוט וכן מוכרח מדברי הרמב"ן שכתב דהכא בלא טען עסקינן אלמא אע"ג דאי טען מהימן אי לא טען חייב עכ"ל ובזה יתיישב מה שהקשה הק"ע בפ"ק דכתובות (דף ב) ר' יוסי לא אמר כן אלא אלו מי שבא על החרשת שמא אין לה כתובה (וגירסת הק"ע שמא אין לה קנס והוא נכון) אמר ר' יודן וכי בקנס הדבר תלוי הרי בוגרת אין לה קנס וכתובתה מאתים כו' וכתב הק"ע ותימא על הרב בעל מ"ל (פי"א מה' איסורי ביאה) שהאריך בדין זה ולא הביא דברי הירושלמי ולפי מה שביארתי אין ראי' מהירושלמי דהירושלמי ס"ל דאפי' אמירת הבע"ד מצרפינן לעדות א"כ מכש"כ שמצרפינן שתיקתו אבל להש"ס דילן שלא מצרפינן הודאתו כמו שביארתי וע"כ יש לומר דלא מצרפינן שתיקתו ואולי לאו בתולה היא ע"כ אין ראי' מהירושלמי לשיטת הש"ס דילן וע"כ האריך בזה המ"ל ודו"ק:
ולכאורה הי' אפשר לומר דאין אנו צריכין לומר מחמת ששתק בשעת התראה ולא טען שהי' על תנאי ע"כ חייב אלא דבלא"ה אינו נאמן אח"כ לומר שהי' על שבבב בשההששש ש יכ באבב ענבה בכם כ הבד נטה הכנם תנאי והוא ע"פ מה שהקשה המ"א מהא דאמרינן בכתובות (דף כ) דנאמנים לומר תנאי הי' דברינו משום דתנאי מילתא אחריתא הוא ואינם עוקרי' השטר אלא תוס' בעלמא הוא והניח' לדעת הפוסקים שנאמנים לומר תנאי הי' דברינו אפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל לדעת הפוסקים שאין נאמנים לומר תנאי הי' דברינו אלא דוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בלא"ה אינו נאמן לומר תנאי הי' דברינו וא"כ אמאי נאמן הכא לומר תנאי הי' בלבי [ובאמת קשה לדעת הרמב"ם שפסק בהלכות עדות שאין נאמן לומר תנאי הי' דברינו אלא אם אין כתב ידם יצא ממקום אחר וא"כ קשה דאמאי פסק הכא דנאמן לומר שהי' על תנאי]:
ע"כ נ"ל דהכא נמי יש לו מיגו דאי בעי הוי נשאל על נדרו ואע"ג שכתבו התוס' בערכין (דף כג) שהקשו דלמאי דקיי"ל כב"ה דהקדש בטעות לא הוי הקדש וא"כ יש שאלה וא"כ איך קאמר רב הונא דבברי' אדם עושה קנוניא על הקדש ודוקא בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו כו' אבל בברי' חיישינן ואמאי הא אי בעי מתשיל עלי' כמו דאמרינן לר' יהושע ותירצו דקנוניא זוטרתא דבר שהוא קל עביד ולא ישאל על הקדישו אבל לגרש את אשתו כדי להחזירו לא עביד כיון דמצי שאיל על הקדישו א"כ בדיבורא שהוא דבר קל עביד לומר עליו שהוא חולין ולא ישאל על הקדישו וא"כ הכא נמי אינו נאמן משום שיש בידו לשאול על נדרו:
זה אינו שכבר ביארתי שם בספרי (סי' יז) והקשיתי שם מהא דאמרינן ביבמות (דף פח) דנאמן לומר שהוא חולין משום דבידו לפדותו או משום דאי בעי מתשיל עלי' דהא כיון דלא מהמנינן לי' לומר מנה לפלוני בידי דחיישינן דילמא הוא עושה קנוניא על הקדש א"כ אינו נאמן לומר ג"כ שהוא חולין דילמא הוא עושה כן כדי להנצל מן הטרחא דשאלה וביארתי שם על פי מה שכתב הרא"ש בגיטין (דף נד) דהא דאמרינן הטעם משום שיש בידו לפדותו הוא משום דהוי כבעליו והתורה האמינה לכל מה שבידו וכמו דאמרינן דאי סבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו ע"כ הוי כמו בעליו ועי"ש שהארכתי בזה דמטעם בעליו לא מהימן אלא באיסור אבל לא בדבר שבממון משום דבאיסור האמינתו התורה לבעלים אבל בממון גרע טפי מחמת שהוא בעליו:
וע"כ ביבמות מיירי שכוונתו להתיר האיסור וע"כ מהימן אף שנוגע אח"כ לממון אבל בערכין (דף כג) דאינו מעיד על ההקדש רק שאומר לענין ממון דמנה לפלוני בידו וע"כ לא מהימן מטעם שבידו דבממון אינו מהימן אלא מטעם מיגו וע"כ כיון שאומר מנה לפלוני בידי דליכא טירחא אבל לשאול איכא טירחא א"כ ליכא מיגו:
[ועיין בתוס' ב"ב (דף קלד) דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמר זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה וכתבו התוס' אע"ג דהאי מיגו לא חשיבא שאם הי' מגרשה הי' פוסלה מן הכהונה והשתא שאמר זה בני לא פסיל לה מ"מ חשיב מיגו לפוטרה מן היבם. ובמ"ל ברמב"ם פ"ג מה' יבום כתב שיש להסתפק אי שרי לכהן או לא דכיון דנאמנותו הוא משום דאי בעי מגרש לה א"כ לכהן אסירא ומצא בהלכות הר"ף שאינו נאמן להתירה אלא לישראל אך הרמב"ן בחידושיו חלק ע"ז שכתב על האי מימרא דמפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה כו' ועוד דאפילו לישראל נמי לא הוי לן למשרי לפי מה שאנן סבורין דאין מיגו לחצי טענה כמו שפירשתי בפ' חזקת כו' דאיכא למימר דהתם היינו טעמא דכיון דאיהו לטענה זו מתכוין אין אומרים מיגו לחצי כו' דאיהו לא איכפת לי' לבעל אם אינה נשאת לכהן והי' לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבום וכו' ע"כ אנו מאמינים אותה שאינה זקוקה ליבם זה וכיון שהותרה הותר':
ובירושלמי (פ"ג דקדושין) רב אמר מאחר שבידו לגרשה נאמן כו' אתא עובדא קומי ר' שמואל אמר מאחר שיש בידו לגרש נאמן ור' יוחנן אמר אינו נאמן, נחת עולא לתמן ואמר בשם ר' יוחנן וחברי' עלוי' הגע עצמך שהי' כהן, ופי' הק"ע והפ"מ דהגע עצמך שהי' כהן ומתיירא לגרשה שמא יעמוד מחלי' ויהא אסור בה. והקשה הק"ע דהא תנן בגיטין (דף פא) דסברי ב"ה המגרש על תנאי ולא נתקיים התנאי לא פסלה מן הכהונה, א"כ ה"ל לגרשה על תנאי וצ"ע, ושגו בזה דהקושי' דהגע עצמך שהיה כהן פי' דאם הי' כהן מי שרוצה לישא אותה היא אסורה להנשא לו וא"כ הוי מיגו לחצי טענה, וכמו שביארתי דהא לגבי כהן ליכא הואיל שבידו לגרשה, וכה"ג בירושלמי (פט"ז דיבמות ה"ב) וחש לומר שמא שילח גיטה ממדינת הים (פי' וא"כ לא מקלקלא לה נפשא על שאומרת שמת בעלה וא"כ אמאי צרתה מותרת) הגע עצמך שהיה כהן (פי' אם ניסת לכהן דאז הוא ודאי משום שמת בעלה ולא משום דשלח לה גיטא אלמא דהגע עצמך שהי' כהן קאי על הנושאה:
עכ"פ נתבאר דמטעם דבידו נאמן לומר שהוא חולין משום דבעי למתשל עלי' מטעם שהוא בעליו וע"כ מהימן אח"כ אפילו לענין ממון נמי, והבאתי שם בספרי ע"י (סי' יז) ראי' ע"ז. עוד הבאתי שם ראיה מהירושלמי (פ"ו דסוטה) דתני ר' טרפון אומר עד א' נאמן לטמאותה ואין עד א' נאמן להפסידה כתובתה ר' עקיבא אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כך עד א' נאמן להפסידה כתובתה, אמר לו ר' טרפון איכן מצינו עד א' בממון כלום אמר לו ר' עקיבא ואיכן מצינו ע"א באשת איש כלום, אלא כשם שעד א' נאמן לטמאותה כך עד א' נאמן להפסידה כתובתה ר' בון בר חיי' בעי חמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת ובא א' ואמר אני ראיתי שנטמאת מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראית שלא להשקותה (פי' דהא חמותה ג"כ נאמנת שלא להשקותה ולא להפסידה כתובתה) אלא לא בא אלא להפסידה כתובתה שאין מפסידין ממון ע"פ עד א' (פי' כיון דעיקרו לא בא אלא לממון וע"כ לא מהימן) אלמא דעד א' כיון שנאמן לטמאותה נאמן נמי להפסידה כתובתה, וע"כ מיבעי לי' בירושלמי אם חמותה כבר העידה שנטמאת ולאוסרה חמותה נמי נאמנת א"כ לא נשאר העדאת ע"א אלא לענין הפסדת כתובתה ע"כ אפשר דאינו נאמן:
והנה הק"ע תמה דאמאי לא הביא הרמב"ם לבעי' דר' בון דחמותה שאמרה נטמאת ואח"כ בא עד א' ולי נראה דלא קשה מידי דאדרב' יש לתמוה על הירושלמי דמאי בעי לה דכיון דאין בעדותו לאוסרה דהא היא כבר אסורה ועומדת מחמת חמותה שאמרה נטמאת וא"כ לא מהימן להפסידה כתובתה דבאמת אין הטעם הא דע"א נאמן הוא משום דכיון שנאמן לאוסרה נאמן נמי להפסידה כתובתה אלא דכיון שנאמן מדאוריית' לאוסרה על בעלה ושלא תשתה ממיל' אינה נוטלת כתובתה וכמו דאמרינן בסוטה (דף כד) מתו בעליהן עד שלא שתו בש"א נוטלת כתובה ולא שותות וב"ה אומרים או שותות או לא נוטלות כתובה ואמרינן ביבמות (דף לח) או שותות והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא אלא מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה אלמא כיון שאינו יכול להשקותה ממיל' מפסדת כתובתה וא"כ כיון דעד א' מעיד שנטמאת ונאמן מדאוריית' שלא להשקותה א"כ ממיל' כיון שאינה יכולה לברר שהיא טהורה מפסדת כתובתה וא"כ אין אנו צריכים לטעם של הירושלמי דכיון דנאמן לאוסרה נאמן לענין כתובתה ג"כ דכיון שאינו יכול להשקותה ואינה יכולה לברר שהיא טהורה מפסדת כתובתה דומי' דמת בעלה, וא"כ לית' לבעי דר' בון דחמותה שאמרה נטמאת ואח"כ בא עד א' דכיון שאין בעדותו לאוסרה דהא כבר אסורה מעדות חמותה ע"כ אפשר דאינו נאמן לענין הפסדת כתובתה דהא אין הטעם דנאמן להפסידה כתובתה הוא מחמת שנאמן לאוסרה אלא מחמת שאינה יכולה לברר שהיא טהורה:
וכ"ת א"כ בחמש נשים אמאי אינם נאמנות להפסידה כתובתה ג"כ דכיון שנאמנות לאוסרה א"כ אינה יכולה לשתות וממיל' מפסדת כתובתה כיון דאינה יכולה לברר זה אינו דהני חמש נשים אינם נאמנות רק לחומר' לטמאותה מדרבנן, וכמו שתמה המגיה' במ"ל ברמב"ם (פ"א ה' טו) דלדעת הרמב"ם הני נשי למדו לשונם לדבר שקר וחשבינן להו כאשת איש גמורה ומותרת לאכול בתרומה, ולפ"ז צריך לדעת אמאי נאמנות לאוסרה על בעלה, ולדעת הראב"ד שפסק כר"ט דאסורה לאכול נראה נמי דהכא נאסרה על בעלה מספק לא שתהי' אסורה בודאי, ונ"מ שאם בא עליה שאינו לוקה ע"כ ולא הי' צריך לזה דודאי אינם נאמנות מנות בודאי דאל"כ אמאי אינה מפסדת כתובתה דהא אי אפשר לה לשתות, וכבר ביארתי דכל שאי אפשר לה לשתות מדאוריית' ממיל' מפסדת כתובתה כיון שאינה יכולה לברר כמו בעד א' דכיון שאינה יכולה לשתות ולברר ממיל' מפסדת כתובתה, וכן כתב הרמב"ם (ספ"א מה' סוטה) כל סוטה שאמרנו שאינה שותה מפני עדי טומאה ה"ז אסורה על בעלה לעולם ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקינוי וסתיר' והשתי' שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד כמו שביארנו, משמע מזה דכל שאינה יכולה לשתות ממיל' מפסדת כתובתה וע"כ ודאי בחמש נשים שנאמנות לאוסרה אבל לא להפסידה כתובתה הא שנאמנות לאוסרה הוא רק מדרבנן וע"כ לא תיקנו חכמים לכתחילה אלא שתאסור אבל לא שבשביל זה תפסיד כתובתה מחמת שאינה יכולה לשתות דא"כ הי' נפסדת ממון ע"פ עדותן, והני חמש נשים באמת אינם נאמנות אבל בעד א' שנאמן מדאוריית' ע"כ ממיל' מפסדת כתובתה:
ובאמת יש לתמוה על הירושלמי דמאי בעי ר' בון בחמותה שאמרה נטמאת ואח"כ בא עד א' דכיון שאין עדותו מועיל לאוסרו אינו נאמן לענין כתובה דמ"מ כיון שאינה יכולה לשתות מדאוריית' ממיל' מפסדת כתובתה ומ"ש ממת בעלה דאינה נוטלת כתובתה ובירושלמי דסנהדרין (פ"ח ה"ו) מ"ט דב"ש הבא לי בעלי ואני שותה, מ"ט דב"ה הואיל ואין כאן בעל להשקותה החזירה התורה לספיק' וספיק' לספיק' וס' לחודה (ולכאורה ה"ל בקיצור כמו דאמרינן בש"ס סוטה (דף כה) וב"ה סברי שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואפשר לומר כמו שכתבו התוס' בסוטה (דף כה) דלמאי דפליגי ר"ה ור"י במנה לי בידך והלה אומר איני יודע ר"ה ור"י אמרי חייב כו' וא"כ ה"נ היא טוענת ברי אבל הוא אינו יכול לטעון טענת ברי ותהוי תיובת' דרב הונא ותירצו מאחר שהתורה עשאה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון טענת ברי וע"ז קאמר בירושל' דאפי' למ"ד ברי ושמא ברי עדיף אפ"ה הואיל ואין כאן בעל להשקותה החזירה התורה לספיק' פי' דאינו מועיל טענת ברי דידה) ודוחק לומר דהאי שקל' וטרי' אתי אליבא דב"ש אע"ג דאם לא הי' ראויה מתחילה לשתות גרע טפי כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף לח) על הא דפליגי ב"ש וב"ה במת בעלה עד שלא תשתה, והא דתנן בר"פ ארוסה (דף כג) ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ולא פליגי ב"ש ואור"י דהתם היא נתנה אצבע בין שיני' שנסתרה ואסרה עצמה על בעלה אבל הכא בשעה שנסתרה יכולה הי' לבדוק בשתי' כו' ע"ש אך דהכא כיון שאומרת שלא נטמאה א"כ לא ידעה מתחיל' שיבוא עד ויאמר שנטמאת ע"כ לא דמי לארוסה אבל מ"מ לא גרע ממת בעלה דפליגי ב"ש וב"ה וא"כ כיון דקיי"ל כב"ה דממיל' מפסדת כתובתה כיון שאינה יכולה לברר א"כ לית' לבעי' דר' בון, וע"כ השמיטוה הפוסקים:
עכ"פ מוכח מהירושלמי מבעי' דר' בון דאם נאמן לענין איסור ממיל' נאמן אח"כ לענין ממון נמי, וא"כ בהך דיבמות (דף פח) דנאמן לומר שהוא חולין משום דאי בעי מיתשל עלי' ע"כ נאמן נמי לענין ממון מטעם שהוא בעליו אבל במעיד תחילה על ממון לא נאמן משום הואיל ובידו למתשל עלי' משום דדיבור שהוא דבר קל עביד לשקר ולא ישאל על נדרו וכמו שכתבו התוס' בערכין (דף סג), וא"כ ה"נ אם עדיין לא עבר על נדרו נאמן לומר תנאי הי' בלבי דהא אם יש לו מיגו נאמן לומר דהי' על תנאי, וע"כ הכא נמי אע"ג דלית לי' מיגו מהמנינן לי' מטעם הואיל ובידו לאיתשולי וע"כ נאמן לומר לא הי' פיו ולבו שוין, וכן הא דאית' ברמב"ם (שם ה' יג) כיוצא בה אמרו לו אשתך נדרה ואמר בלבי הי' להפר לה והפרתי שומעין לו אמרו לו נדרה והוא אומר לא גדרה כו' וכיון שראה אותם העידו עלי' אמר בלבי הי' להפר כו' היינו נמי מטעם שהיה בידו תחילה להפר לה, וכמו דאמרינן בגיטין (דף נד) רבא אמר כגון דאשכחי' ולא א"ל ולא מידי ולבתר הכי אשכחי' אלמא דכל שהי' בידו מתחילה נאמן, וה"נ מהימן משום שהי' בידו:
וכל זה היינו דוקא אם עדיין לא עבר על נדרו משא"כ אם כבר עבר א"כ מה שאומר תנאי הי' בלבי אין כוונת רק לפטור מן המלקות ואינו נאמן דמחמת שבידו לא האמינוהו רק על גוף האיסור, וכמו שהארכתי בספרי עמק יהושע (סי' יז) וכמו דאמרינן בשבת (דף לב) תני' רשב"ג אומר הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לע"ה, ופי' רש"י שלא מסרה לב"ד למנות שומרים לדבר והאמינה התורה את כל אדם עליהם וה"מ אם כוונתו להתיר האיסור אבל אם כבר עבר אינו נאמן לומר תנאי הי' בלבי כיון שאין כאן מיגו דאי בעי הי' נשאל על נדרו דדיבור' שהוא קל עביד לשקר ולא ישאל על נדרו כמו שכתבו התוס' בערכין (דף כג) ומטעם בידו אינו נאמן אלא אם מעיד להתיר האיסור ע"כ לא מהימן ויש לי לכאורה להביא ראי' דהטעם מפני שהוא בידו לא מהימן לענין מלקות דהא אמרינן בפ"ג דקדושין (דף סג) בני זה בן י"ג שנה כו' נאמן לנדרים לחרמים ולהקדישות אבל לא למכות ולא לעונשין, וכתבו התוס' נאמן לנדרים דעד א' נאמן לאיסורין, תימא הא אין נאמן אלא בדבר שבידו וכתבו כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו אלמא דאע"ג שהוא בידו אפ"ה אין נאמן רק לענין איסור אבל לא למלקות אע"ג דהתם לחייבו מלקות אינו נאמן, אפשר דאינו נאמן אף לפוטרו ממלקות:
ועוד אפשר לומר דלאחר שעבר אין לו מיגו כלל, והוא ע"פ מה שהקשה בס' שעה"מ דאיך שייך מלקות גבי נזיר אע"פ שכתבו התוס' בגיטין (דף לג) דלא הוי התראת ס' שמא ישאל על נזירותו משום דמוקמינן אחזקתי' דכמו שלא שאל עד הנה שוב לא ישאל אעפ"כ אם יראה שחייב מלקות בודאי ישאל על נדרו וכתב השעה"מ דזה אינו דהא אית' בנדרי' (דף כ) מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר וכו', וא"כ כיון שכבר עבר שוב לא יתירו לו מיד וא"כ ליכא מיגו כלל וע"כ:
לוקה ואע"ג שזהו מדרבנן משום קנסא, אפ"ה מ"מ לא יתירו לו דהא אמרינן התם דבי דינא דמיזדקקי לא עביד שפיר ומשמתינן להו וא"כ ליכא מיגו, ואע"פ דלאחר שלשים יום כו' או שינהוג כו' יתירו לו אעפ"כ ליכא מיגו דהא אין נשאלין לו מיד, וע"כ לוקה:
[ובמ"א הארכתי בזה וביארתי שם שאם הוא רק תיקון להחוטא ולא להחטא לא איכפת לן וע"כ העמידו חכמים דבריהם וקנסוהו אע"פ שמחמת זה יבוא לידי מלקות ואף שכתבתי שם ע"פ הירושלמי (פ"ה דנזיר) אהא דאין נשאלין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר בעומד בתוך ימי נזירותו אבל בעומד אחר נזירותו אכל סותר (והוא ט"ס וגירסת הק"ע דאינו סותר ועיין שם בק"ע) וכתבתי שם דאפשר לומר הטעם דבשלמא בעומד בתוך ימי נזירותו א"כ אף שילקה אעפ"כ אם ירצה לשאל יכול לשאל עליו אח"כ וא"כ אין בזה גירעון לתיקון העבירה דהא יוכל לשאל אח"כ אבל בעומד בסוף ימי נזירותו א"כ אם ילקה שוב לא יוכל לשאול דהא אמרינן בשבועות (דף כח) דאפי' אכלה כולה נשאל עלי' משום דמחוסר מלקות אבל אם ילקה שוב לא יוכל לשאל עלי' דהא לא מחוסר ולא מידי אעפ"כ הכא שלוקה א"כ בודאי מיירי דאינו יכול לשאול עליו מיד דאל"ה בודאי ישאל א"כ ממילא לית לי' תקנה בשאלה ועוד דעדיין אין זה מוכרח מה שכתבתי שם והירושלמי יש לפרשו בענין אחר כמו שכתבתי שם]:
ויש להביא ראי' לזה מהירושלמי דאמרינן בירושלמי (רפ"ח דנזיר) אהא דאמרו לו שנים אכלת חלב כו' דאדם נאמן על עצמו משום דאי בעי אמר מזיד היתי וכו' בשבועות מאי אית לך שוגג חייב ומזיד חייב תנאי בדברים אין תנאי בשבועות (פי' וא"כ מאי מיגו איכא) ומשני אתי כדמר ר' בא בשוגג בקרבנה ומזיד בקרבנה אבל אם אמר סבור היתי שאין זו שבועה פטור ועיין בפ"ק דב"מ (דף ג) מה לפיו שכן מחייבו קרבן כו' אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם ולכאורה קשה דהא גם רבנן מודו בזה דהא שבועות הפקדון חייב קרבן אפי' במזיד נמי אך לפי הירושלמי ניחא דיכול לומר אומר מותר הייתי:
והנה הק"ע הקשה דאמאי לא קא חשיב בהא דחומר בשבועות מבנדרים כו' עי"ש וכן קשה דאמאי פסק הרמב"ם דבין נדרים ושבועות נאמן לומר תנאי הי' בלבי שכן כתב הרמב"ם פ"ג מה' שבועות וכן שאר מיני שבועות אינו חייב כו' והבאתי לעיל אלמא דבשבועות נמי נאמן לומר על תנאי הי' ודוחק לומר דכוונת הירושלמי היינו דוקא דומי' דשבועת הפקדון שאחרים משביעים אותו וא"כ הוא נשבע על דעתם ועוד דאמרינן בירושלמי (פ"ג דנדרים ה' א) תניי בנדרים ואין תניי בשבועות כהדא דתני שבועות הדיינים כתניין שבלבינו לא כתניים שבלבכם א"ר יודן כתנאי שבלבו הוא משביע ולמה הוא מתנה עמו מפני הדיוטות (פי' ולמה הוא מתנה בב"ד שלא על דעתו הוא משביע אלא על דעת ב"ד מפני ההדיוטות שלא יטעו בזה שלא יסברו שיוכלו לישבע על תנאי וע"כ הוא מתנה), משמע דבלא"ה אינו נאמן ג"כ לומר על תנאי:
ע"כ נ"ל דהא דאמרינן דבשבועות אינו נאמן לומר תנאי הי' בלבי היינו דוקא כעין שבועת הפקדון, דהוא לשעבר דכיון דלשעבר נשבע איך שהי' המעשה, א"כ איך מהני מה שנשבע על תנאי אבל בשבועה דלהבא אפשר שאין כוונתו לישבע שיעשה כך אלא על תנאי ובזה יתיישב מה שהקשה הק"ע דאמאי לא חשיב החומרא מה שיש בשבועות לגבי נדרים, דהא לפי מה שביארתי אין זה רק בשבועה דלשעבר, אך אעפ"כ הי' יכול לומר אין פיו ולבו שווים, אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר דהא דנאמן לומר ע"ת, הוא משום שהוא בידו לשאול עליו וע"כ נאמן, אבל בשבועה דלשעבר לא שייך שיש בידו לשאול דכיון שכבר נשבע לשקר על מה תחול השאלה וע"כ כיון דלית לי' מיגו ע"כ אינו נאמן:
ובזה ניחא לשון הירושלמי תנאי בדברים, והפ"מ גריס תנאי בנדרים, אבל לפי מה שביארתי ניחא דדברים מקרי שבועות דלהבא, וכמו דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כא) אכלתי ולא אכלתי שקר, ואזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר, אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו. וע"כ אומר דתנאי בדברים פי' בשבועות דלהבא דעובר בלא יחל דברו, ואין תנאי בשבועות דלשעבר, כיון דלא מהני שאלה ע"כ אינו נאמן, וע"כ כיון שהפוסקים הביאו דאפי' בשבועה דלהבא אם כבר עבר לא מהימן, א"כ בשבועה דלשעבר הרי כבר עבר מעידנא שיצתה שבועה מפיו:
אך משמעות הפוסקים וכן מהרשב"א והביאו הש"ך (סי' רלב) דדוקא בהתרו בו אינו נאמן ומשמע משום שלא טען בשעת התראה ע"כ לא מהימן (ואפשר לומר ג"כ כמו שביארתי כיון דבזימנא קמייתא לא אמר ע"כ ממילא אינו נאמן אח"כ) אעפ"כ משמע מדברי הרמב"ם משום שלא טען בשעת ההתראה א"כ מוכח אע"ג דמצטרפינן שתיקתו, אפ"ה מתחייב ע"י זה ולא חשיב מרשיע א"ע וראיתי להרשב"א בתשובה (ח"ג סי' קי) מי שגנב בעדים, והשיב את הגניבה קודם שנתחייב בב"ד אם גנב בעדים ואמר החזרתי מי מהמנינן לי' ואת"ל דמהימן לי' איך גנב מתחייב כפל לעולם, שהרי כל גנב מרשיע א"ע, שהרי יכול לפטור א"ע ולומר החזרתי ואם תאמר שלא זזו העדים מתוך ידו קשי' הא דתנן גנב ע"פ שנים וטבח ע"פ עד א' או ע"פ עצמו שגם זה המודה שלא החזיר מרשיע את עצמו, תשובה כל שבאו עדים והעידו בב"ד שגנב אינו יכול לפטור מתשלומי כפל, שכבר נמצאת הגניבה בעדים, ומ"מ אפשר לומר החזרתי כדעת מקצת מרבותי שאמרו שהגוזל מחבירו בעדים א"צ להחזיר בעדים, ומ"מ אין נאמנותו פוטרתו מן הכפל וגם מה שקראת מרשיע א"ע במה שהוא שותק, ואינו טוען שגנב ושילם, זה אינו קרוי מרשיע א"ע, אלא ב"ד הוא שמרשיעין אותו ע"פ עדים ואין אנו צריכין להודאתו עכ"ל:
ובירושלמי (פ"ז דב"ק ה"ג) עד כדין כשבאו עידי גניבה ועידי טביחה כאחת באו עידי גניבה ולא קבלום ואח"כ באו עידי טביחה אמר להו הוי יודעין שכבר באו עידי גניבה ולא קבלום, ועל ידיכם אנו מקבלים אותם נמצאו עידי טביחה זוממין משלמין ע"י עידי גניבה ופי' הפ"מ כגון שבאו עידי גניבה ולא קיבלום הב"ד שלא הי' בעדותן כדי לחייבו וכגון שהעידו שגנב השור אבל לא היו יודעין של מי הוא כו' אבל ל"נ דאפשר לפרש כגון שטען שהחזיר לבעלים הגניבה נמצא דאינו מתחייב כפל, וכמו דאמרינן בב"ק (דף סח) והרי חזרה קרן לבעלים ופירש"י כפל לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב שבאו עדים כדכתיב אם המצא תמצא בידו וע"כ לא הי' בעדות כדי לחי בו אלא ע"י עידי טביחה, וע"כ אם נמצאו זוממין משלמין הכל:
אך עדיין צריך להבין הא דאמרינן שם ר' חזקי' לא אמר כן אלא עד כדין כו' באו עידי טביחה ולא קבלום ואח"כ באו עידי גניבה כו' דלכאורה מפני מה לא קאמר כמו שאמר תחילה באו עידי גניבה ולא קבלום, ומשמע דס"ל לחזקי' שאינו נאמן לומר החזרתי וע"כ לא הוי ניח' לי' כשבאו עידי גניבה ולא קבלום, ואפשר לומר ע"פ מאי דאמרינן בב"ק (דף ע) גנב ע"פ שני' וטבח ומכר על פיהם כו' דאפילו ר"ע שסובר דבר ולא חצי דבר אפ"ה מודה ר"ע בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל דאע"ג דעידי ביאה צריכין לעידי קידושין, כיון דעידי קידושין לא צריכי לעידי ביאה דבר קרינא בי', ה"נ אע"ג דעידי טביחה צריכין לעידי גניבה, כיון דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה דבר קרינא בי' וע"כ ניחא הא דר' חזקי' לא אמר כן כמו שאומר תחילה שבאו עידי גניבה ולא קבלום, שטען החזרתי וקבלום ע"י עידי טביחה דא"כ לא מהני עידותן דכל עיקר דמהני עדות טביחה, הוא משום דעידי גניבה לא צריכין לעידי טביחה אבל הכא כיון שאין עידי גניבה מספיקין שטוען החזרתי, ומקבלים אותן ע"י עידי טביחה שראו אח"כ ועידי טביחה בלא עידי גניבה בודאי אינו מועיל כלל, דילמא דידי' טבח, וא"כ הוי חצי דבר, וע"כ לא אמר כן אלא כשבאו עידי טביחה ולא קבלום ואח"כ באו עידי גניבה ואמר להו הוי יודעין שכבר באו עידי טביחה ולא קיבלנום ועל ידיכם אנו מקבלים אותם נמצאו עידי גניבה משלמין ע"י טביחה דהשתא ניחא דעידי גניבה עדותן מספקת לענין כפל בלא עידי טביחה וע"כ לא הוי חצי דבר, אבל אי אמרינן דבאו עידי גניבה ולא קבלום מפני שטען החזרתי, ולא קבלום רק ע"י עידי טביחה וא"כ הוי חצי דבר בשני העדות וחזקי' (אם זהו חזקי' דבגמ' דילן) אזיל לטעמי' דס"ל בסנהדרין כר"ע דאמרינן בסנהדרין (דף פו) איתמר עידי גניבה ועידי מכירה בנפש שהוזמו, חזקי' אמר אין נהרגין ור' יוחנן אמר נהרגין חזקי' כר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר ור"י דאמר כרבנן דאמרי דבר וחצי דבר:
[ודע דאיתא בירושלמי (סנהדרין) ר' בון בר חיי' בעי קומי ר' זעורא מסר ולא העביר, תפלוגתא דחזקי' ור' יוחנן, דאתפלגין טבח ולא מכר חזקי' אמר חייב ור' יוחנן אמר פטור והוא תמוה מאוד דודאי טבח ולא מכר חייב לכ"ע. והק"ע פירש טבח ולא מכר. טבח בהמה שא"א למכור כגון בהמת קדשים והפ"מ פירש טבח ע"י אחר ופירושיהם דחוקים למאוד וע"כ נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל גנב ולא מכר ועל גונב נפש קאי וזו היא הפלוגתא דחזקי' ור' יוחנן בסנהדרין (דף פו) דפליגי חזקי' ור' יוחנן דלחזקי' מחייב אגניבה לחוד בלאו וע"כ העדים אינם נהרגים מתוך שיכולים לומר להלקות' באנו, ולר' יוחנן הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. דגניבה אתחלתא דמכירה וע"כ אגניבה לחוד ליכא מלקות, וע"ז אמר מסר ולא העביר תפלוגתא דחזקי' ור' יוחנן דלר' יוחנן הוי המסירה אתחלתא דהעברה, וע"כ אינו לוקה דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולחזקי' לקי אמסירה דמסירה לחוד ולקי על']:
ועוד אפשר לומר דהא שביארתי לרב חזקי' הטעם דדבר ולא חצי דבר אפשר לומר דלהמסקנ' אפי' לרבנן נמי בעינן להאי טעמ' דעידי גניבה א"צ לעידי טביחה, וכן משמעות הנ"י שכתב וטבח ומכר ע"פ שנים אחרים, ואע"ג דאותם שנים שמעידין על הטביחה אין מעידין על הגניבה ורחמנא אמר ע"פ שנים עדים יקום דבר ולא חצי דבר הכא כיון דעידי גניבה א"צ לעידי טביחה דבלא עידי טביחה עידי גניבה מחייבי כפל דבר קרינ' בי', וע"ש בתוס' מה שהביאו בשם הרי"ף, אך בב"ק (שם דף ע) לא משמע הכי. וע"ש בתוס' ד"ה למעוטי ובמ"א יתבאר ודוק:
עכ"פ נתבאר מהירושלמי שאם טוען החזרתי אין עידי גניבה מספיקים לחוד ואם לא העידו בב"א ולא אמרו לעידי טביחה דעו שאין עידי גניבה מספיקין ועל ידיכם אנו מקבלים אותן אינם מחויבים לשלם כפל וא"כ לפ"ז קשה דא"כ איך מחייבי כפל אפי' אם לא טען כיון שאין עדותם מספקת אם לא שתיקתו ששתק ולא טען וגם איך חייבין לשלם אם נמצאו זוממין הא אם הי' טוען החזרתי לא היו מחייבים אותו כפל כיון שנאמן לומר החזרתי, אלא ודאי דאע"ג שמצרפין שתיקתו, אפ"ה הוי עדות לענין כפל, וה"נ לענין מלקות ואע"ג דאמירתו לא מצרפינן, אעפ"כ מצרפין שתיקתו, וראיתי להמ"ל שכתב ברמב"ם (רפ"ג מה' מלוה ולוה) אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנים אותה ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה, וכתב המ"ל ונראה דכתב רבינו כן, משום דע"כ מיירי במשכנו בעדים דאי לאו לא לקי ע"פ עצמו ומשום דהוצרך לאשמועינן דאם נשרף לוקה וזה לא שייך אלא במשכנו בעדים דליכא מיגו, כתב דדוקא אם תודה אבל בכפרה נשבעת, וכתב כאן דע"פ הודאתה מחייבתו מלקות דאם אין חוב אין כאן איסור חבלה לחייבו מלקות אעפ"כ לוקה, ולכאורה הוא תמוה שע"פ הודאתה יתחייב מלקות ובמקום אחר יתבאר:
והנה אע"ג שביארתי שאין מהירושלמי ראי', דהירושלמי לטעמי' אזיל דס"ל דמצרפין הכחשתו, אבל לשיטת הש"ס דילן בעינן דוקא שיהא עידותן לחוד מספקת אפ"ה הוי ס' מקודשת דהא אפי' במכחשתן נמי פסק בש"ע אה"ע (סי' לה סע' ב) דהוי ס' מקודשת, אבל אעפ"כ אינה מקודשת ודאי דמהירושלמי אין ראי' במה שעשה שליח עד, דלטעמי' אזיל כמו שביארתי, ואע"ג שביארתי והוכחתי דשתיקתו מצטרפת אעפ"כ הראשונים נחלקו בזה (ועוד שיש לחלק בין הא דשתיקתו מצטרפת ובין הא שאם היא מודה להקדושין, דהכא) וע"כ נראה לע"ד שבין במכחשתו בין במודה הוי ספק קדושין (כמו שפסקו האחרונים הח"מ והב"ש עיין שם ועיין בא"מ (שם) וכן נ"ל: