אור ברסלב
נחלת יהושע סימן יא

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן יא

סימן י

ובמה שביארתי תחילה יבואר הירושלמי (פ' אין עומדין) הבאתיו בספרי עמק יהושע (דרוש ג) חד אמר בין על הטל, בין על המטר נשמע לו, וחרנא אמר על המטר נשמע לו, ועל הטל לא נשמע לו, היכן הותר נדרו של טל, סברין מימר נדר שהותר מכללו הותר כולו, והבאתיו בספרי ע"י (שם) מה שהקשה הפר"ד מהירושלמי דהכא על מה שכתב הראש בנדרים (ד' כו) שנסתפק הרא"ש וכתב צ"ע לרבה אדם שנדר משני דברים בשר ויין והזכיר שניהם ומצא חרטה על א' מהם מי אמרינן הכא מודה דהותר כולו כיון דלא שייך כאן החלפה. דדוקא במידי דשייך כולכם וגם זה וזה בהא קאמר רבה דבעי החלפה. או דילמא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו י אלא היכי דמחליף עכ"ד. והקשה הפר"ד דהא מהירושלמי מוכח דבב' דברים אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' אע"ג דלא שייך החלפה אלמא דהיכא דלא שייך החלפ' לא בעינן החלפ' ואמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו וע"ש שכתבתי דאם הותר על ידי חכם לא בעינן החלפה. ועוד הקשה שם הפר"ד דלא יכול להולמו דלא שייך נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא בביטול הנדר ע"י פתח וחרטה אבל הכא גבי אלי' לא נעקר הנדר כו' ע"ש. ותירצתי שם דהא דאמרינן נדר שהותר מכללו הותר כולו אין הפי' כמו דאמרינן בכל מקום דכיון שהותר מקצתו הותר כולו, אלא דהכוונה הוא בטל ומטר דהשבועה הוא דוקא על שניהם ביחד, והבאתי שם ראי' מהא דתענית (דף ג) ע"ש וע"כ כיון דהשבועה הוא על שניהם ביחד, כיון שהותר מכללו הותר כולו דאין לו עם מה להצטרף והשבועה היא על שניהם ביחד ע"ש:

ואע"ג דהא דאמרינן נדר שהותר מכללו הותר כולו בכל הש"ס משמע שזהו מחמת שנתבטל במקצת נתבטל כולו ולא מחמת דאין לו עם מה להצטרף כה"ג מצינו הרבה פעמים בש"ס שהלשון א' ואין הפירושים מכוונים, וכמו דאמרינן בב"ק (דף עג) עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובב"ק (דף עה) ולית לי' לסומכוס עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, והיינו מטעם דאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה**(דיני עדות, גניבה וכדומה הולכים בזמן הזה כפי חוקי המלכות.)**), ובב"ק (דף עג) ובכמה מקומות בש"ס אמרינן עדות שנמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, והוא מטעם דנמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות וע"כ כיון שהעידו בב"א והוזמו על הטביחה נתבטל העדות דגניבה. וכן בגיטין (דף לג) רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ופי' הר"ן בחידושיו דהיינו בעדות שבטלו בע"ד כו' אבל בעדות שבטלה מחמת קרוב או פסול כגון נמצא א' מהם קרוב או פסול הכל מודים שבטלה כולה. וכה"ג אית' בנדרים (דף עט) בשותק ע"מ לקיים הכתוב מדבר ופי' הר"ן ע"מ לקיים לאחר זמן שדעתו כשיתקיים כשיעבור יום שמועה כו' ולא דמי שותק ע"מ לקיים דהכא כשותק ע"מ לקיים לעיל ע"ש, ועי' בחולין (דף סח) בתוספ' שם ועי' במנחות (דף ג) בתוספת ד"ה ואע"ג:

אך לכאורה לפי מה שביארתי דאם נשבע שלא יאכל תאנים וענבים אפילו למאן דוי"ו כללא הוי זהו דוקא רק להתחייב קרבן א' אבל בודאי עובר על שבועתו על כל א' וכמו שהבאתי ראיות. ולפי מה שביארתי הירושלמי א"כ השבועה דט"ומ הי' דוקא על שניה' ביחד א"כ קשה למה שביארתי תחלה דהאי דשבועות (דף כו) ובנדרים (דף יז) דכוונתו על תאנים וענבים ביחד היינו דוקא במפרש כאחת אבל באינו מפרש עובר על כל א' בפני עצמו. ויש לומר דזהו כמו שהי' סבור תחילה בירושלמי (פ"ד דנזיר) דא"ר יוחנן נמצא שאין בידו חטים פטור על השאר שהיו סבורים מתחילה לפי הס"ד דלר"ש הוי כללא שאין חייב על השבועה על כל א'. עד דמסיק מה דאמר ר"י דברי ר"ש נמצא שאין בידו חטים פטור על השאר דוקא במתפיס וכמו שביארתי לעיל בארוכה. וע"ז אומרין סברין מימר נדר שהותר מכללו. היינו דהוי ס"ד וכמו דחברי' אמרין שם. נמצא שאין בידו חטים פטור על השאר וע"כ הוי סברי דלר"ש דאמר כללא הוי דעתו שאינו עובר על שבועתו אלא דוקא על שניהם ביחד וכן לר' יהודה דסובר דוי"ו כללא הוי לשיטת הירושלמי וע"כ אם נשבע על טל ומטר דעתו דוקא על שניהם ביחד אבל לפי מאי דמסיק כשיטת ר' זעירא דחלה על השאר ומה דאמר ר"י דברי ר"ש נמצא שאין בידו חטים פטור על השאר היינו דוקא במתפיס וע"ז מסיק דהותר בבנה של צרפית וכדמסיק לך והתר נדרו של טל שאין המתים חיים אלא בטללין כו':

אך לכאורה לפי מה שביארתי בספרי (דרוש ג) דהטעם לפי שכוונתו הי' דוקא על טל ומטר ביחד וא"כ כיון שהותר נדרו של מטר ממילא הוי טל ח"ש וממילא מותר דכיון שהותר המטר תו לא חזי לאצטרופי ולכאורה יש להוכיח דאסור בח"ש אע"ג דלא חזי לאצטרופי. דהא אמרינן בפ"י דנדרים (דף סח) בעל מיגז גייז או מקליש קליש היכי קא מבעי לן כגון דנדרה מתרין זיתין ושמע ארוס והיפר לה ואכלתינון אי אמרינן מיגז גייז לקי ואי אמרינן מקליש קליש איסור' בעלמא וקשה למאי קאמר הנ"מ למלקות דאינו נוהג בזמן הזה. הא יש נ"מ לענין זית א' דאי אמרינן מיגז גייז הרי לא נשאר רק חצי זית איסור ותו לא חוי לאצטרופי דהא כבר היפר לה הארוס וא"כ מותר לאכול. אבל אי אמרינן מקליש קליש אסור לאכול. וכ"ת דאפי' מיגז גייז נמי חזי לאצטרופי אם נדר אחר שתידור. דהא אמרינן בפ"ב דשבועות (דף כב) דב' קונמות מצטרפין. הא אמרינן התם דבאומר אכילה מזו עלי קונם. ואכילה מזו עלי קונם אין מצטרפות ועוד דבשבועות ודאי אין מצטרפות ה"ל למיבעי בשבועות דהא בלא"ה פירש הר"ן שם דאע"ג דבקונמות לוקה בכ"ש נקט לה משום שבועה דבכלל נדר שבועה כו' ע"ש וא"כ ה"ל למבעי בזית א' אלא ודאי דאפי' לא חזי לאצטרופי נמי אסור מחמת חצי שיעור:

וכ"ת דא"כ קשה לדעת הסוברים דח"ש מותר לגמרי בשבועה דכיון דאיסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוין רק לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא ע"ש, וא"כ קשה דאמאי לא קא מיבעי להש"ס בזית א' דאי מקליש קליש אסור אבל אי בעל מיגז גייז א"כ לא נשאר רק ח"ש, וח"ש מותר לגמרי בשבועה לדעת הרמב"ן. אך זה אינו דהא דח"ש מותר בשבועה לדעת הרמב"ן היינו דוקא כשאוכל רק חצי זית דהא לא נשבע רק על כזית כולו וכשאוכל חצי זית אינו עובר כלל על השבועה, משא"כ הכא שעובר על שבועתו שאוכל כל הכזית אלא דכיון דבעל מיגז גייז אינו עובר רק על ח"ש, אבל האי ח"ש ודאי אסור כמו כל איסורין שבתורה דהא לענין ח"ש עבר עלן שבועתו וא"כ כיון שאכל כולה א"כ לגבי מחצה השני שאינו מופר עובר על שבועתו מחמת ח"ש, דהא מ"מ אכל כל השיעור בשלימות ולא דמי כלל לאם אוכל רק חצי זית, דזה אינו אסור מחמת ח"ש כיון דלא נשבע אלא על כזית שלם ולא על חצי זית א"כ זה לא הי' בכלל שבועתו וע"כ ניחא שפיר דאפי' לדעת הסוברים דח"ש מותר בשבוע' לא הי' יכול למבעי בזית א':

וראיתי להמ"ל בפ"ד מה' שבועות וז"ל דבמפרש אין לנו אלא מה שאמר, ולפי צד זה אם נשבע שלא יאכל כזית מותר בפחות מכשיעור כיון שפירש דבריו ואמר כזית ומיהו הראשון נ"ל יותר, ויש סמך לזה מההוא דאמרי' בפ"ג דשבועות (דף כט) דאם נשבע שלא יאכל תאנים וענבים דה"ל ענבים ח"ש וח"ש לא מחייב קרבן ואי משרא שרי קרבן מבעי אלא ודאי דס"ל דיש לו דין ח"ש, דאיסור' מיהא איכא וק"ו לנידון דידן, ומיהו ע"כ אין ראי' זו מכרעת דא"כ תקשי מכאן להרמב"ן ולאותו סברא שהביא הר"ן דאית להו דליכא איסור' בשבועות באוכל ח"ש למאי איצטריך בגמרא לומר דאין מביאין קרבן על ח"ש השתא משרא שרי קרבן מבעי עכ"ל:

ודבריו תמוהים שמה שהקשה דלמאי קאמר רבה דאחצי שיעור לא מחייב קרבן תיפוק לי' דח"ש מותר לגמרי ואיני יודע מפני מה הוי חצי שיעור הא כיון דאכל תחילה תאנים א"כ אם יאכל אח"כ ענבים ה"ל שיעור שלם והא דקאמר רבה דה"ל ח"ש היינו לענין קרבן דכיון דהפריש תחילה הפרשה מחלקת וכמו דאמרינן בשבת (דף עא) ולר' יוחנן נמי הא כתיב מחטאתו ונסלח לו, הב"ע כגון שאכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית וחזר ואכל כחצי זית בהעלם של שני, מהו דתימא ליצטרפי קמ"ל, משום דההיא מחצה נגרר אחר זית ראשון ואינו מצטרף לחצי זית השני לענין קרבן אבל לענין איסור ודאי דמצטרף לחצי זית הראשון ויקץ כישן הפיגול שאין זה ח"ש רק לענין קרבן אבל לא לענין איסור ועוד דהטעם שסובר הרמב"ן דבשלא אוכל מותר ח"ש לגמרי היינו משום שדעתו הי' דוקא אכזית ולא על פחות וא"כ כי אוכל פחות לא נשבע ע"ז כלל אבל הכא שאוכל כזית שלם אפי' אם נאמר שכבר נתכפר בהקרבן אפ"ה איכא שיעור שלם אלא האיסור הוא מח"ש, וא"כ אסור כמו כל האיסורין שבתורה דאסור אפי' ח"ש נמי, וכמו שביארתי לענין מיגז גייז או מקליש קליש, וא"כ מוכח מהא דאיבעי' לי' בנדרים (דף סח) לענין תרין זיתים אי מיגז גייז או מקליש קליש ולא מיבעי' לי' בחד זית דאי מיגז גייז מותר לגמרי מחמת דח"ש כיון דלא חזי לאצטרופי מותר, ואי מקליש קליש איסור' מיהא איכא א"ו דאפי' לא חזי לאצטרופי נמי אסור:

ואף שהוכחתי בספרי עמק יהושע (סי' י) וזה לשוני שם ויש להביא ראי' לזה ג"כ דכל היכא דלא חזי לאצטרופי מותר, מהא דאית' בשבועות (דף כז) אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עלי', ומסיק דאם נשבע שלא יאכלנה, אי שייר כזית חשיב למיתשל עלי' ואי לא לא, וכתבו התוספת דהטעם הוא דכי לא שייר אלא פחות מכזית דחייב עלי' אע"ג דאמר שלא אוכלנה דכי משתבע על הככר אין דעתו שלא ישייר פחות מכזית דאין לך אדם שיאכל ככר שלם שלא יהי' מעט פירורים נושרים דאי מיפטר עד שיאכל גם אותו פחות מכזית אמאי קאמר בסמוך דלא חשיב לאתשולי עלי', מ"ש משבועה שלא אוכל כו' ולכאורה אינו מובן דנהי דחייב על השבועה אע"ג דשייר פחות מכזית, אעפ"כ כל זמן שישנו בעין, אותו פחות מכזית אסור לו לאכול, וא"כ אמאי אינו יכול לשאול עלי' אלא ודאי משום דאותו פחות מכזית לא חזי לאצטרופי על להבא משום שאין לו עוד, וכן על לשעבר בלא"ה עובר כמו שכתבו התוס' וע"כ כיון דלא חזי לאצטרופי מותר לגמרי ע"ש, וע"כ לא חשיב לאתשולי עלי', אך עכ"ז לא נראה לי דא"כ אמאי אמרינן בפ"ג דשבועות (דף כח) איבעית אימא שלא אוכל אי בעית אימא שלא אוכלנה, אי בעית אימא שלא אוכל מיגו דמהני לי' שאלה אכזית בתרא מהני לי' נמי שאלה אכזית קמא כו' אלמא דפחות מחצי זית אע"ג דבודאי אסור משום ח"ש דהא מצטרף לכזית דהא מתחייב על כל כזית וכזית ואפ"ה לא חשיב כיון דאינו אסור רק משום ח"ש אינו חשיב להיות כמו בעין שיועיל לו שאלה כיון דאינו רק באיסור ואפי' עשה ליכא כמו שכתבו התוס' בשבועות (דף כג):

והכי אמרינן בירושלמי (פ"ד דנזיר) נזרק עלי' א' מן הדמים אינו יכול להפר ופריך ויפר לה מפני שערה דהא אכתי אסורה בגילוח (וכה"ג פריך בש"ס דילן בנזיר (דף כח) מתניתין דלא כר"א דאי ר"א האמר תגלחת מעכבה כו') איר לעזר ר' שמעון היא (פי' דמותר אפי' אחר מעשה יחידי וע"כ אינו יכול להפר א"ר יוחנן ד"ה היא משניתק מל"ת ועשה, פי' וע"כ לא יוכל להפר משום דקיל נדרה שאינו עובר רק בעשה, ועי' תוספת גיטין (דף לה) וע"כ הכא נמי כיון שכבר אכל ולא נשאר רק פחות מכזית דלא הוי אלא ח"ש ע"כ לא חשיב לאתשולי' עלי' שיהא חל אפי' לענין הכזית שכבר עבר, ואע"ג דגבי שלא אוכלנה אמרינן דאי שייר כזית חשיב לאתשולי' עלי', אע"ג דכזית הוי נמי ח"ש דהא אמר שלא אוכלנה, אפ"ה כיון שנשאר כזית א"כ הא שאכל לא עבר רק על ח"ש, ולדעת האומרים דבשלא אוכלנה מותר ח"ש לגמרי א"כ עדיין לא עבר, אבל אם שייר פחות מכזית כבר עבר דאע"פ דמשייר פחות מכזית אפ"ה עובר כמו שכתבו התוס' ע"ש וע"כ אע"פ דאותו פחות מכזית ג"כ אסור מחמת ח"ש אע"ג דלא חזי לאצטרופי אעפ"כ לא חשיב לאתשולי' עלי' שיהא היתר למה שעבר מתחילה על הלאו וא"כ לא מוכח מידי מזה דח"ש דלא חזי לאצטרופי מותר דהטעם משום דלא חשיב וכמו דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כח) והתני' כיפר בשלא גילח ור"א היא דאמר תגלחת מעכב' אבל אי לא הוי רק למצוה לא מצי להתיר:

וראיתי בס' אבני מלואים בשו"ת (סי' יד) שכתב על הא דאמרינן דוקא אם שייר כזית נשאל עלי' והקשה הא"מ דאמאי אין נשאל עלי' כיון דמ"מ ח"ש אסור מן התורה, וכיון דאסור מן התורה ודאי איתא לנדר שיהי' ראוי לחול עליו שאלה, אע"ג דליכא קרבן ומלקות, והביא ראי' ממה שכתב הר"ן דבנודר לזמן יכול לשאול בביה"ש של יום הנדר, לדעת האומרים, דס' דאורייתא אסור מן התורה ואע"ג דאינו אסור רק מחמת ספק, ואינו לא בקרבן ולא במלקות, ואעפ"כ הוי חל הנדר ויכול לשאול עלי', ותירץ דכיון דהא דאסור אינו מחמת הנדר, דהא הוא לא נשבע רק על שיעור שלם, אלא דממילא אסור מחמת ח"ש ככל איסורין שבתורה, והשיג שם על הש"ך והמ"ל דמשמע מדבריהם דהא דאסור בכל שהוא באומר שבועה שלא אוכל היינו משום דדעת הנשבע הי' כן לאסור בכל שהוא ושלא ליענש אלא בכשיעור, דאם דעתו ליאסר במשהו הרי נשבע על משהו וכל שנשבע חייב מלקות וקרבן, ואע"ג דאתני עליו שלא ילקה ושלא יהי' רק כמו שאר איסורי תורה, זה לא מהני דהוי מתנה עמש"ב אלא דממילא רמי' רחמנא עלי' איסור משהו משום דחזי לאצטרופי לכך אינו בשאלה, עד שיהי' נשאר ממנה כזית דהוא איסור, ואז ממילא הותר גם במשהו, כיון דליכא איסורא בכשיעור, אבל אם נשאר פחות מכזית אינו יכול להשאל, שהרי אין כאן איסור מצד נדרו להתירו אלא איסור הבא ממילא על חצי שיעור וליתא בשאלה עכת"ד:

ולכאורה הי' אפשר לפרש הירושלמי (פ"ד דנזיר) שהבאתי לעיל נמי באופן זה. דקאמר נזרק עלי' א' מן הדמים אינו יכול להפר, ופריך ויפר לה מפני שערה ומשני משיצא מל"ת ועשה וביארתי תחילה דכיון שהוקל האיסור אינו יכול להפר, דלכאורה למה לא מהני כמו שיכול לשאול על הנדר ביה"ש לדעת האומרים דספק דאורייתא אסור מן התורה, ואפשר לפרש כמו שביארתי בתשובה (סי' ח) על הירושלמי את שנזירותו תורה כו' עי"ש וע"כ בנזיר כל מה שהוא בשב ועל תעשה הכל הוא מחמת נדר שנדר להיות נזיר כפי דיני התורה בנזיר. וע"כ מהני שאלה וה"מ אם לא נזרק עליו א' מן הדמים, אבל מכי נזרק עליו א' מן הדמים יצתה מל"ת לעשה, פי' מדברים שהוא בשלילה לענין קום ועשה להביא קרבנותיו וכמו שכתב הר"ן פ"ק דנדרים (ד' ח) דקאמר והלא מושבע ועומד. כלומר ודאי אע"ג דקא אמרת נדר גדול נדר שבועה קא אמרת דאמר בהדי' בשבועה כו' שהרי נדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשי' ליתא לעולם בעשה, אלא ודאי שבועה קאמרת עי"ש, וא"כ בנזיר שצריך להביא קרבנות אינו מחמת נדר אלא שהתורה קבעה עלי' חובה, וע"כ כיון דממילא צריך להביא קרבנות ולא מחמת הנדר ע"כ תו לא מהני בי' שאלה וכמו דאיתא בירושלמי שם, וכן (בפ"ב דנזיר ה' ד) מי מיפר את שעלי' אר"י בר"ח גזירת הכתוב הפר את נדרה, היפר מה שעלי', (פי' דאיך יכול להפר, כיון שאינו מחמת הנדר אלא מחמת שקבעתו התורה חוב עלי', וא"כ איך יכול להפר לענין הקרבנות ועוד דאין זה עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה) וע"ז משני גזירת הכתוב הוא הפר את נדרה היפר מה שעלי', (פי' דאין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצי נזירות וכמו דאיתא בנדרים (דף פב) וע"כ כיון שהבעל מיגז גייז ואינה צריכה למנות עוד, ממילא אינה מביאה קרבן) וזהו דוקא אם לא שלמה הנזירות, אבל מכי נשלמה הנזירות שלה, ונזרק עלי' א' מן הדמים, אינו יכול להפר שכבר יצתה מן הנדר, לכלל חוב שקבעתה התורה בקום ועשה. וע"כ אע"פ שאסורה לשתות יין, אעפ"כ אסורה מחמת שצריכה להביא קרבנות, וע"ז אומר משיצתה מל"ת ועשה, (פי' שזהו מחובת התורה שהוא בעשה, וע"כ אינו יכול להפר):

ולפ"ז הי' נראה לי שכן צ"ל בירושלמי ונתחלפו השיטות ויפר לה מפני שערה. אמר ר' ליעזר דר' שמעון היא. דאחר מעשה יחידי מותרת ולית לה צערה ואינו יכול להפר) אמר ר' יוחנן ד"ה הוא. משניתק מל"ת לעשה. ואח"כ הא דר' יוסי בר בון גזירת הכתוב הוא. היפר את נדרה. היפר מה שעלי', בשעה שהוא מיפר נדרה. מיפר מה שעלי' אבל משעה שצריכה להביא קרבנות כלתה נדרה ומחוייבת בקום ועשה מצד שהצריכה התורה. ע"כ לא מהני הפרה, אך מ"מ לא נראה לי מה שכתב הא"מ דחצי שיעור ליתנהו בשאלה, דא"כ מאי מיבעי להש"ס בנדרים (ד' סח) איבעי' להו בעל מיגו גייז, או מקליש קליש, דאיך אמרינן דמיגז גייז דא"כ אם נשבע על כזית א' אם היפר האב ולא נשאר רק ח"ש ליתנהו בשאלה. א"כ לית' בהפרה נמי דהא אינו אסור רק מתורת ח"ש, וח"ש אינו אסור מחמת נדר רק מחמת איסור דממיל' וא"כ איך מהני אח"כ הפרת הבעל:

ואלולי מסתפינא הוי אמינא דאע"ג דאמרינן בעל מיגז גייז או מקליש קליש היינו דוקא אם היפר לה השני ג"כ אבל אם לא הפיר השני בטלה ההפרה קמייתא ג"כ וכמו שכתב הר"ן בנדרים (דף סז) דבאנפי' נפשי' לאו מידי הוא אלא בצירופא דאידך ואפי' בצירופא דאידך לא מהני כל זמן שאינם ראוים להצטרף ביחד וכדתניא דהיפר א' מהן ומת בטלה לה הפרתו. וכן כתב הרא"ש שם (דף סט) ואע"ג דנתבטלה הפרת האב כיון שלא היפר לה הבעל מכל מקום מיד כשהיפר האב מקליש קליש אלמא דבלא הפרה שני' לא מועיל הראשונ' וא"כ איך אמרי' דאי מיגז גייז לקי ואי מקליש קליש איסור' בעלמא ומשמע דלא היפר לה השני והא כיון שלא היפר לה האב בטלה הפרה קמיית' וא"כ הוי כמו דלא היפר כלל וא"כ מהו הנ"מ בין אם מיגז גייז או מקליש קליש כיון דחדא הפרה בלא חבירתה לא מהני כלום. וכה"ג אמרינן ביבמות (דף קד) שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ מכלל דאיפסלה לה מאחין מני אלימ' ר' עקיבא השתא ומה במקום מצוה דאיכא למימר מידי דהוי אאימורים דכי ליתנהו לא מעכבי וכי איתנהו מעכבי אמר ר' עקיב' לא מעכבא מאחין איפסל' ואלא לר"א והא שני דברים המתירין נינהו ושני דברים המתירין אין מעלין זה בלא זה אלא כר' כו'. אלמא כל היכא דמעכבי אהדדי להתיר אינו פועל הא' בלא חבירו כלום ולא מיפסל' נמי וא"כ איך אמרינן הכא דהפרת הארוס לחוד או מיגז גייז או מקליש קליש:

והכי משמע בירושלמי (נדרים פ"י) פשיטא דא מילת' לא הפיר האב את חלקו ועברה על נדרה לוקה. היפר האב ולא היפר הבעל מהו שתלקה או מאחר שימות הבעל מתרוקנה אצל האב אינו לוקה. ניחא כמאן דאמר אין מיתה בהפרה. ברם כמ"ד יש מיתה בהפרה כו' מכיון שאינו מיפר לה ועברה על נדרה לוקה. ועיין שם מה שפי' הק"ע ושגה בפירושו ע"ש. והנכון הוא כמו שפי' הפ"מ דהבעי' אינה אלא למ"ד לעיל אין מיתה בהפרה כלומר כיון שמת הבעל א"צ הפרה אלא דסגי בהפרה קמיית' דהאב. וע"כ איכא למבעי דאיך לוקה דהא אפשר שימות הבעל ונתרוקנה רשות אצל האב וא"כ כיון די"ל דסגי בהפרה קמיית' א"כ לא עברה על נדרה. וזהו אליבא דחכמים לשיטת הירושלמי דאמר שם לא הספיק הבעל להפר עד שמת האב מיפר חלקו של בעל א"ר נתן זו דברי ב"ש אבל דברי חכמים אין צריך להפר אבל לב"ש דסברי דצריכי הפרה אח"כ א"כ לא סגי בהפרה קמיית' וע"כ ודאי לוקה וא"כ משמע מהירושלמי דאם לא הפיר האב את חלקו ועברה על נדרה לוקה וקאמר בלשון פשיט' משמע שאין סבר' שיחלוקו בזה. וקשה דהא בגמ' דידן פשיט' להיפוך דהא לא מבעי' לי' בנדרים (דף סח) אלא אי מיגז גייז או מקליש קליש. וא"כ אם נשבעת על כזית א' א"כ בין אי אמרינן דמיגז גייז או מקליש קליש אינו לוקה אם עברה על כזית א'. דהא אי אמרינן דמיגז גייז ליתא רק חצי שיעור ואינו לוקה ואי אמרינן מקליש קליש ג"כ אינו לוקה. וא"כ פליג בש"ס דילן על הירושלמי מה שאמר בפשיטות אלא ודאי דהש"ס דילן נמי מודה דכל שלא הפיר השני את חלקו בטלה לי' הפרה קמייתא ולא מיגז גייז ולא מקליש קליש:

אלא דהש"ס דילן מיירי אם היפר לה האב אח"כ ואע"ג דאיכא שני הפרות אך הפרה השני' אינה מועלת להיות כולו מופר דהא כבר אכלה ועברה על נדרה. וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף לה) וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר בפנינו, פי' ותו לא מהני הפרת הבעל. וכתבו האחרונים דגבי הפרת הבעל לא מהני אם מחוסרת מלקות כמו דמהני בהתרה כמו דאמרי' בפ"ג דשבועות (דף כח) והכי אית' להדי' בנזיר (דף כא) ת"ש האשה שנדרה בנזיר והי' שותה יין ומטמא למתים ה"ז סופגת כו'. ה"ד אילימ' דלא היפר לה בעל צריכא למימר אלא פשיט' דהיפר לה בעל ואי ס"ד בעל מיעקר עקר אמאי סופגת ארבעים, אלא לאו ש"מ בעל מיגז גייז אלמא דאי אמרינן דמיגז גייז אפילו היפר לה אח"כ אפ"ה לוקה. וע"כ מבעי לי' אי בעל מיגז גייז או מקליש קליש כגון דנדרה מתרין זיתין ושמע ארוס והיפר לה ואכלתינון ואח"כ היפר לה האב וא"כ אי אמרינן דמיגז גייז אינו מועיל הפרת האב לגבי מחצה שלו דהא כבר עברה על הנדר אלא דמועיל הפרת האב לענין שלא יהא הפרת הבעל לחוד דהא הפירו שניהם. אלא דאינו מועיל לענין המחצה שלו אבל מועיל לענין המחצה של הבעל דהא שניהם הפירו וכן אי אמרינן דמקליש קליש אע"פ שאינו מועיל הפרת האב לענין שיהא ניתר לגמרי אבל מ"מ מועיל לענין הפרת הארוס שיהא מקליש קליש ולא יתבטל הפרה קמיית' לענין מה שיוכל להפר:

ולפ"ז לא פליג הש"ס דילן על הירושלמי באם לא הפיר האב כלל ודאי בטלה הפרת הבעל ולוקה אלא דמיבעי לי' אם הפיר אח"כ. אף דלא מהני לענין הפרה דידי' אעפ"כ מהני לענין הפרת הארוס. ולפ"ז לא קשה מידי מה שהקשיתי דלבעי בכזית א' לענין אם הפיר לה הארוס לחודי' אם מותרת לאכול דאי אמרינן מיגז גייז א"כ הוי חצי שיעור דלא חזי לאצטרופי' ומותרת לגמרי דזה אינו דאם לא עברה עדיין א"כ אם לא יפר לה האב ודאי דאינו מועיל הפרת הארוס ובטלה לה הפרת הארוס ואינו לא מיגז גייז ולא כו' ואם יפר לה אח"כ א"כ בודאי דמותרת וע"כ ליכא למיבעי אלא בתרין זיתים ואכלה דבחד זית אם אכלה ואח"כ יפר לה השני ממ"נ ליכא מלקות דאי מיגז גייז לא נשאר רק חצי שיעור ואי מקליש קליש ג"כ ליכ' מלקות. ע"כ ליכא למיבעי אלא דוקא בתרין זיתים וכמו שביארתי. ובזה יתיישב נמי מה שהקשיתי על הא"מ דאיך מהני הפרת השני אי אמרינן מיגז גייז כיון דח"ש אינו אסור מחמת נדרו אלא איסור' דממיל'. א"כ איך מהני ההפרה אבל לפי מה שביארתי א"ש דכיון דאם לא יפר השני בטלה הפרה קמיית' ג"כ א"כ אסור כל השיעור מחמת הנדר וע"כ מהני ההפרה. וכמו שביארתי דבלא הפרה השני' ודאי אינו מועיל אלא דהבעי' הוא דוקא אם היפר לה אח"כ, ודוחק. ובזה יתבאר התוס' בזבחים (דף קי) בעי ר' יצחק נפחא קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים משרא שרי או קלושי מקלש כו' וכתבו התוס' פי' בקונטרס דהקטיר קומץ לבדו ע"מ להתיר חצי שירים ובורר לחולקן מהו לאוכלן משרא שרי לפלגא לגמרי או אקלושי מקליש לאיסור' דכולהו שירים כו'. והא דתנן בהקומץ רבה (דף כו) הקומץ והלבונה מעכבין זא"ז היינו דבעי שיהא שניהם דלא ליתי מנחה בלא לבונה ובעי קמיצה ומ"מ תימא דאפי' למ"ד כו' האיך מתברר חלקו של קומץ ונראה לפרש דלאו לאשתרויי באכילה קאמר אלא דאי משרא שרי פלגא אידך פלגי באיסור' קיימי ואי אכל לה לקי כמו אוכל בשר חטאת ואשם קודם זריקה ואי איקלושי מיקלש לכולי מנחה לא לקי כלל. אי נמי לענין מעילה. וכה"ג בנדרים פ' נערה (דף סח) בעל מיגז גייז או אקלושי מקליש כגון דנדרה מתרין זיתין ושמע ארוס והיפר לה ואכלתינון אי אמר מיגז גייז לקי' ואי אמר מקליש קליש איסור' בעלמא דכ"ל. והנה לכאורה לא תירצו על קושיתם הראשונה שהקשו עהא קומץ ולבונה מעכבים זא"ז ומוכרחין אנו לומר דסמכו על מה שתירצו תחילה דבעי דליתי שניהם ע"ש אבל לפי מה שביארתי ניח' שפיר דאפשר לומר דאע"ג דמעכבי אהדדי אפ"ה אם הקטיר אח"כ הלבונה אע"ג דאכל תחילה קודם הקטרת הלבונה אפ"ה מהני שיהא הקטרת הקומץ מתיר פלגא דידי' או שיהא מקליש קליש דהא מ"מ הקטירו שניהם הקומץ והלבונה. וע"ז הביאו ראי' דכה"ג בנדרים (דף סח) בעל מיגז גייז או אקלושי מקליש ואע"ג דמעכבי אהדדי אפ"ה מהני הפרת השני אע"פ דלא מהני לחלקו אפ"ה מהני דהפרת הראשון מתיר הפלגא דידי' או מקליש קליש ואינו מוכרח ודו"ק:

ועיין בספרי ע"י (ח"ב ד' יד) מה שביארתי בענין הא דאמרינן בכריתות (ד' יח) דיוהכ"פ כל שעתא מכפר, דזהו דוקא אם חי עד שתחשך, אבל אם מת תחילה לא אמרינן דיוהכ"פ כל שעתא מכפר והבאתי שם ראי' מהא דאמרינן דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף, ואעפ"כ אם נתקלקל אח"כ לא הוי שחיטה וכמו דאמרינן בחולין (ד' כט) נתקלקלה שחיטה קאמרת כו' וכן הא דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ע"ש, ובחולין (ד' לו) אמר ר"פ הכל מודים היכא דישנו לדם מתחילה ועד סוף כ"ע צא פליגי דמכשיר כי פליגי היכא דנתקנח הדם ביון סימן לסימן, רבי סבר ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף, והאי דם שחוטה הוא, ר' חייא סבר אינה לשחיטה אלא לבסוף, והקשה הר"ן בחידושיו דהא אמרינן בחולין (ד' כט) ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ליפלגי נמי בשחיטת', אירע בה פסול בשחיט' קודם פסולה מטמאין בגדים, לאחר פסולה אינה מטמא' בגדים, אמר רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת שאני התם דאגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל אמר רבא אי קשי' לי הא קשי' לי כו' משמע דלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, אפילו אגלאי מילתא למפרע דשחיט שפיר עכ"ז אין השחיטה מתחלת אלא לבסוף נגמרה השחיטה ולא אמרינן דאגלאי מלתא למפרע, וגברא קמא נמי מטמא, א"כ איך אמרינן הכא דאי לא נתקנח הדם בין סימן לסימן, דאפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אפ"ה אמרינן דמכשיר ולא הוי דם המכה עי"ש עכ"פ אי אמרינן דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף, אע"ג דעדיין צריך לסוף השחיטה, דאם נתקלקלה השחיטה לא אמרינן דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ואפ"ה כיון דשחט שפיר אח"כ אעפ"י שנתקנח הדם בין סימן לסימן אפ"ה מכשיר, ואע"ג דיש לחלק, אפ"ה מוכרחין אנו לומר עפ"י הקושיות שביארתי]:

ובזה יתיישב נמי מה שקשה דאף אי אמרינן דהא דלא מבעי בכזית א' דאי מיגז גייז דמותר מחמת דהוי ח"ש דלא חזי לאצטרופי ואי מקליש קליש אסור, הוא משום דאפילו לא חזי לאצטרופי נמי אסור אעפ"כ יש להקשות על מה שכתב הפמ"ג (בשער התערובות) דלהרמב"ם שסובר דטעם כעיקר לאו דאוריית' דאפילו מתורת חצי שיעור נמי ליכא כיון דלאו בעיני' הוא רק ע"י תערובות, ומזה כתב דלדידן נמי במין במינו שנתערב חד בחד ליכא ח"ש נמי ע"ש, דהא הכא לא מבעי' לי' אלא בשני זיתים אבל בזית א' לא מבעי לי' והוא משום דאפי' אי מיגז גייז אסור מחמת ח"ש והא הכא על ידי תערובות הוא וכמו שכתב הר"ן דאם מיגז גייז אין אנו יודעים איזה מחצה היפר (ובאמת הא שהביא ראי' מהרמב"ם שפסק דאם נתערב באינו מינו דאינו אסור מדאוריית' דטעם כעיקר דרבנן ואינו אסור מחמת ח"ש דהוי דאוריית', אינו מוכרח דאפשר לומר דכיון דס"ל דטכ"ע לאו דאוריית' א"כ נתבטל ברוב כמו מין במינו דהא דלא בטל ברוב באינו מינו הוא משום הטעם, והיינו אי הוי ס"ל טכ"ע דאוריית' אבל כיון דהרמב"ם ס"ל דטעם כעיקר לאו דאוריית' ממיל' בטל ברוב, אבל לעולם כשנתערב חד בחד אסור מחמת ח"ש כמו דמוכח הכא דלא מיבעי' לי' אלא בשני זיתים ולא מיבעי לי' בזית א' דאי מיגז גייז מותר לגמרי משום דהוי ח"ש ע"י תערובות ואי מקליש קליש אסור אלא ודאי דח"ש אסור אפי' ע"י תערובות נמי:

ולכאורה יש להביא ראי' לזה ממה שהקשה השעכ"מ (בהלכות חמץ ומצה) דלדעת הראב"ד דאפי' אי ילפינן טעם כעיקר ממשרת, אפ"ה לא לקי משום דאין מזהירין מן הדין א"כ אמאי לקי בהיתר מצטרף לאיסור דהא נמי מן הדין הוא ותירץ שם דכיון דבלא"ה אסור מדאוריי' מחמת ח"ש ע"כ ילפינן מן הדין לענין מלקות ע"ש וא"כ משמע דח"ש אסור מדאוריית' אפי' ע"י תערובות. ואפשר לומר דהתם כ"ע מודו דהא אמרינן בנזיר (דף לו) בשלמא לדידי דאמינא משום דהיתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין ופירש"י דלא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא היכי דנפיש' מידי דאיסור' וקא משלים לה התיר' וא"כ אפשר לומר דברוב איסור כ"ע מודו דח"ש אסור מדאוריית' אך עיין שם בשעה"מ שרוצה לומר דע"י תערובות אפי' בהיתר מצטרף לאיסור אינו אסור מחמת ח"ש ע"ש:

אך שראיתי להר"ש שכתב (בפ"ב דט"י מ"ג) שכתב וז"ל ואע"ג דח"ש אסור מן התורה שמא ה"מ בעיני' אבל ע"י תערובות לא. ומיהו בפ' ג"ה (דף צח) גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא משמע דאפי' ע"י תערובות נמי אסור וא"כ גם הר"ש מסתפק בזה דח"ש אינו אסור ע"י תערובות. ואפשר שע"כ אומר בירושלמי (נזיר פ"ו) ר' עקיבא אומר אפי' שרה פיתו ביין ויש בזה כדי לצרף כזית חייב א"ר חנניא והוא דשרי' בכזית יין. ועיין שם בק"ע דאף ר' חנני' מודה דלר"ע היתר מצטרף לאיסור אלא דסובר דבעינן שיהא בהתערובות כז ת יין ואם אכל אח"כ כזית מן האיסור והיתר חייב דבעינן שיהא מעיקר' כדי איסור כו'. ולפ"ז אפשר לומר שזהו הטעם דבחצי שיעור א"א לומר משום דהיתר מצטרף לאיסור כיון דהאיסור עצמו חוזר להיות מותר כיון שהוא ע"י תערובות. ועי' בתוס' בנזיר (דף לו) בד"ה שתי כו' שכתבו שם וז"ל אבל בהיתר מצטרף לאיסור דלא שייך לעולם בנפישי חולין שאפי' אם הי' ניכר לא הי' חייב מן התורה ע"ש. וא"כ כיון שנתערב לית' לאיסור וע"כ אומר בירושלמי והוא דשרי' בכזית יין. וא"כ כיון שהוא שיעור שלם אסור אפי' ע"י תערובות אלא דהיתר מצטרף לאיסור וע"כ אע"פ שלא אכל כל הכוית יין חייב משום דהיתר מצטרף לאיסור. וא"כ לפ"ז יחלוק הש"ס שלנו על הירושלמי בזה דחצי שיעור אסור אפי' ע"י תערובות דהא לא קאמר דדוקא בשרי בכזית יין:

ובזה יש ליישב מה שקשה על התוס' דנזיר (דף לח) שהקשו דלר"ש למה לי' משרת לצירוף לא אצטריך, דהא ס"ל דכל שהוא למכות, ולטעם כעיקר תיפוק לי' כו', וכתבו דשפיר איצטריך לצירוף דהא דקאמר כל שהו היינו כשהוא בעיני', אבל כשהוא מעורב לא ס"ד למיסר, וכה"ג אמר אביי במנחות (ד' נח) אין לי אלא כו' דלבתר דמרבינן מקרא דהיינו חצי זית מצריך קרא לעירובו, וכן כתבו התוס' בע"ג (דף סח) בשם הר' יקר עי"ש ופלפלו שם הרבה בזה:

והקשו האחרונים דהא הוא גמ' מפורשת בשבועות (דף כא) ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין. ויש בה כדי לצרף כזית חייב. ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל ל"ל לצרף, וא"כ מוכח להדי' דאין חילק לר"ש בין שהוא בעיני' בין שהוא ע"י תערובות, דאל"ה לישני דהואיל שהוא ע"י תערובות, ע"כ בעינן לצירוף ולא אמר ר"ש אלא בעיני', ע"כ אפשר לומר כמו שביארתי בספרי ע"י (סי' י) החילוק שבין רש"י לתוס' דרש"י ס"ל דהא דר"ש מחייב בכל שהו למלקות היינו משום דאכילה דכתיב בקרא הוא כל שהוא והא דבעינן כזית לקרבן היינו דהוי הלמ"מ. אבל עיקר אכילה הוא כל שהוא וע"כ קאמר (שם) איבעי להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש סביר לי', אע"ג דר"ש ס"ל דלקרבן בעינן דוקא כזית, והכא לענין קרבן הוא, אעפ"כ כיון דאכילה דקרא הוא בכל שהוא, והוא נשבע שלא יאכל, א"כ ממילא עבר על שבועתו ומתחייב קרבן והתוס' פירשו דבשבועות כיון דהקרבן בא על הלאו ולוקה בכ"ש ממילא חייב קרבן נמי בכ"ש ולא ניח' להו לפרש כמו שפירש"י משום דסברי דעיקר לשון אכילה היינו דוקא בכזית, וגלי לן הלכה דהא דבעינן כזית היינו דוקא לקרבן אבל לא למכות:

והנה אפשר לומר דסברת הר' יקר הוא דמה דאמר ר"ש דלוקה בכל שהוא, אף דאכילה הוא בכזית, עכ"ז באה ההלכה שלוקין בכל שהוא, וכמו לדידן דח"ש אסור מן התורה כן הוא לר"ש לענין מלקות, אבל עיקר שיעור אכילה הוא בכזית דכזית הוא עיקר החשיבות, ואפשר הא דלוקה בכל שהוא היינו משום דאכלי' במזיד ואחשבי', וא"כ אפשר לומר דאינו אסור ע"י תערובות כמו חצי שיעור אבל אי אמרינן כמו שפי' רש"י דאכילה דכתיב בקרא היינו בכל שהוא, אלא דאתי ההלכה דלקרבן בעינן כזית, א"כ כיון דכתיבה בקרא בהדי' בלשון אכילה א"כ הוי כל שהוא לר"ש כמו כזית לדידן:

והשתא א"ש שסובר הר' יקר כמו שפי' רש"י דהבעי' הוא דאי ר"ע כר"ש סבירא לי', דללקות בכל שהוא, וכ"ת הא הכא לענין קרבן ובקרבן בעינן כזית. אך לפ"ז יהי' הפירוש בדברי ר"ש דללקות בכל שהוא היינו משום דעיקר אכילה הוא בכ"ש וע"כ אם נשבע שלא יאכל מתחייב קרבן אפי' בכ"ש. דעיקר אכילה הוא בכ"ש. דאם נפרש בדברי ר"ש דלשון אכילה הוא לקרבן. ואתא הלכה דלוקין אפי' בכ"ש. א"כ אמאי יתחייב קרבן על כ"ש. ולא ניחא לי' כמו שפירשו התוס' משום דהקרבן בא על הלאו. דמאי נ"מ. אלא וודאי דעיקר לשון אכילה הוא בכ"ש. וע"כ מתחייב קרבן. אם נשבע שלא יאכל ולפ"ז כל שהוא לר"ש בלשון אכילה כמו כזית לדידן. וע"כ ודאי דמתחייב אפי' ע"י תערובות. וע"ז אומר ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל. (פי' ומזה הטעם מחייב קרבן בשבועה אפי' בכל שהו), וא"כ יסבור ר"ע דלשון אכילה היינו בכ"ש כמו שפירש"י, וע"כ כיון שנשבע שלא יאכל מתחייב בכל שהוא. ולפ"ז כל שהוא לר"ש כמו כזית לרבנן. וע"כ חייב על כ"ש אף ע"י תערובות:

והכי משמע בירושלמי כמו שפי' רש"י דאמרינן בירושלמי (רפ"ג דשבועות) מה אנן קיימים אם באומר שבועה שאוכל אכילת תורה אוף ר"ע מודה, ואם באומר שבועה שלא אטעום אף רבנן מודו. אלא כי אנן קיימין כו' פתר לה כר' עקיבא דאמר כל שהוא אכילה ונ"ל דצ"ל פתר לה כר"ש דאמר כ"ש אכילה. מה מפקא מביניהון שבועה שאוכל ככר זו. ואכלה חסר כל שהוא על דעתי' דר' עקיבא חייב. על דעתי' דרבנן פטור. שלא אוכל ככר זה ואכלה חסר כ"ש על דעתי' דר' עקיבא פטור על דעתי' דרבנן חייב כו' וא"כ משמע מהירושלמי כמו שפירש"י דלר"ש דלוקה בכ"ש ע"כ הוי כ"ש אכילה, וע"כ מביא קרבן אף בכ"ש. וע"כ אמר מה מפקא מביניהון אם אמר שבועה שאוכל ככר זו. וחסר כל שהוא כו' דלר"ע חייב. וכן אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה חסר כ"ש על דעתי' דר"ע פטור והשתא אם הטעם דאכילה דכתיב בקרא הוא בכזית אלא דהלכתא היא דחייב מלקות אפי' בכל שהוא משום דאחשבי'. וא"כ מה שייך זה אם אכל ככר חסר כל שהוא. אלא ודאי דהטעם משום דלר"ש עיקר אכילה דכתיבה בקרא הוא בכ"ש. וע"כ כיון דהוי אכילה ע"כ חשוב ג"כ דאם חסר כל שהוא לא הוי כל הככר:

וזהו דוקא למאי דבעי למומר דר"ע כר"ש. אבל לפי מאי דדחי דר"ע כרבנן ס"ל. ולא כדעת הירושלמי ע"כ איכא למימר כמו שפירשו התוס' וכמו שביארתי בספרי שם דאפי' לר"ש עיקר אכילה דכתיב בקרא הוי בכזית ואתי הלכתא דללקות. אפי' בכ"ש וע"כ כיון דלא הוי אכילה רק מחמת הילכתא ע"כ אינו לוקה. עלי' ע"י תערובות. וכמו לדעת הפוסקים דחצי שיעור אינו אסור ע"י תערובות. ובזה ניחא לי דלכאורה מבואר בירושלמי (רפ"ג דפסחים) על חמץ ברור חייב כרת. ועל עירובו סופג את ארבעים, כו' מה אנן קיימין אם כשרובו חמץ חייב בכרת, אם כשרובו מצה יוצא בה ידי חובתו בפסח א"ר שמואל כו' תפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש דר' שמעון אומר כל שהוא למכות, אלמא דלר"ש חייב בכ"ש אף ע"י תערובות, אבל לפי מה שביארתי דהירושלמי ס"ל למסקנא דר"ע כר"ש, וא"כ ס"ל דעיקר אכילה בכ"ש וכמו שביארתי ע"כ חייב אפי' ע"י תערובות, אך שיש לדחות דבאמת לר"ש אינו חייב בכ"ש ע"י תערובות ובחמץ בפסח רבינהו קרא, כמו דאמרינן בש"ס דילן בפסחים (ד' מג) כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי. וכן בירושלמי שם כל מחמצת לא תאכלו. לרבות כותח הבבלי כו' שיהי' באזהרה יכול יהי בכרת. ת"ל כי כל אוכל חמץ כו' וע"כ כיון דמרבה לקרא להיתר מצטרף לאיסור. ע"כ לוקה בכ"ש לר"ש אף ע"י תערובות ואדרבא מדבעינן ריבוי' דקרא. משמע דבלא"ה לא אמרינן דלוקה בכ"ש לא צריך קרא לריבוי':

עכ"פ לדעת הפוסקים דח"ש מותר ע"י תערובות קשה דא"כ למה לא אמר הש"ס הנ"מ בכזית א'. דאי מיגז גייז מותר דהוי ח"ש ע"י תערובות. ואי מקליש קליש אסור, (ואפשר לומר דאעפ"כ אסור מדרבנן). אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דלא מצי למימר הנ"מ לענין לכתחילה אי שרי דממ"נ אם לא יפיר השני, בטלה לי' הפרה קמייתא ואם יפר השני מותר לגמרי, וע"כ א"א לומר הנפקותא, רק בשכבר אכל והפר השני, דלפלגא השני לא מהני הפרה כיון שכבר אכל, רק מהני לפלגא הראשון, וע"כ מוכרח לומר הנפקותא בשכבר אכל ולענין מלקות:

אך באמת נ"ל דאפי' אי אמרינן דחצי שיעור אסור אפי' לא חזי לאצטרופי, אעפ"כ בהא דטל ומטר, כיון שהוא נשבע דוקא על שניהם, וע"כ מותר בטל לחודי' או במטר לחודי', וכמו שכתב הש"ך ביו"ד (ס' רלח סעי' יוד) שכתב הש"ע דשבועה שלא יאכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה, אבל אסור אפי' בכ"ש, והש"ך השיג ע"ז דבמפרש שלא אוכלנה אינו אסור בח"ש, דאם אסור עליו סתם אמרינן אע"ג דלענין מלקות לא לקי אלא בכזית, לענין איסורא אסור אפי' בח"ש, אבל במפרש שלא יאכלנה לא נשבע אלא שלא יאכלנה כולה ודמי למי שנשבע בפי' שלא יאכל כזית דודאי לא מתסר בח"ש. וע"ש שהביא ראי' מהא דאית' בשבועות (דף כז) דאם אמר תחילה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא כו'. והשתא אם אית' דאם אמר שלא אוכלינה אסור אפי' בכ"ש מתורת ח"ש וא"כ איך חייל' השבועה השני' ומ"ש הב"ח לעיל דדעת הטור דאף בנשבע שלא לאכול פחות מכזית נבילה לא חייל' השבועה. אך התוס' נסתפקו בזה בשבועות (דף כג) וכתבו התם דאפילו אי אמרינן דשבועה חלה על ח"ש היינו אם נשבע שלא לאכול ח"ש נבלה אבל אם נשבע לאכול ודאי דלא חייל' וא"כ אמאי חייב הכא שתים כמו דתנן זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד הא אם נשבע שיאכל לא חייל' וא"כ לית' בלאו והן:

וכן הא דאמר רבה (שם) שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים והפריש קרבן וא"כ איך חייל אתאנים דהא אסור בתאנים מחמת חצי שיעור והתם בפירוש איתמר לענין קרבן וא"כ לית' בלאו והן ובשלמא על הש"ע לא קשי' מידי דאיהו אזיל לטעמי' שפסק בסעיף ד' כדעת הרמב"ם דאם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה נמי חייב על השבועה דחייל' אפחות מח"ש אפילו לעבור. אבל לדעת הרשב"א שהביא שם בש"ך וכן דעת התוס' דלא חל אח"ש, קשה דהא לית' בלאו והן (אך באמת משמע מהתוס' דשבועות (דף כט) דבשבועה אין אסור חצי שיעור כלל שכתבו שם ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל משניהם מכל א' שיעור שלם דמפרש טעמא מיגו דחיילא שבועה על ענבים חייל' נמי על התאנים. ואי בחצי שיעור בהא לא שייך מיגו. והתוס' בשבועות (דף כג) נסתפקו בזה. אלא ודאי דס"ל דבשבועה אינו אסור ח"ש כלל אך לדעת הפוסקים דח"ש אסור בשבועה קשה. אלא ודאי דהא דאסור בשבועה בחצי שיעור היינו אם נשבע סתם שלא יאכל, אבל אם נשבע שלא יאכל כל הככר או בנשבע שלא יאכל עשרה וכן בנשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד דודאי בפחות מככר או בפחות מעשרה וכן בתאנים לחוד אינו אסור מחמת ח"ש (וא"כ לענין טל ומטר כיון דהכוונה הי' דוקא לשניהם ביחד א"כ כיון שהותר נדרו של מטר ממיל' הותר בטל מחמת דהוי ח"ש) ובזה כ"ע מודו דח"ש מותר. וכמו שכתב הרא"ש (בפ"ג דשבועות) לענין אם נשבע שיאכלנה ונשרף מקצתה דאינו חייב לאכול השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאה מידי איסור שבועה:

אך לכאורה יש להביא ראי' לזה דאפי' אם נשבע שלא יאכלנה אפ"ה אסור במקצתה דהא אמרינן בירושלמי (פ"ח דנדרים) והביאו הרי"ף והרא"ש בפ"ק דשבת נדר להתענות ושכח ואכל כזית איבד את תעניתו. ר' בא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אמר יום זה מתענה ומשלים ולכאורה יש להקשות דכיון שקיבל עליו להתענות יום שלם א"כ כיון שאכל א"א להתענות יום שלם וא"כ אמאי אסור במקצתו אם אכל. ולכאורה ה"ז דומה לאם נשבע שיאכלנה ונשרף מקצתה שאינו חייב לאכול השאר ועל הירושלמי גופא אפשר ליישב עפ"י מה שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ה מה' שבועות) שנסתפק בנשבע לתת לחבירו ליום נועד מאתים זוז ומטה ידו ואין לו כ"א מנה אם חייב מכח השבועה לתת לו מנה ע"ש במה שרצה לחלק בין היכא שהשבועה על חיוב הפרעון הוא וכי היכי דחיוב הפרעון על כל פרוטה ופרוטה ה"ל חיוב השבועה חלה על כל פרוטה אבל בנשבע לתת לחבירו מתנה ר' זוז אפשר דאם אין לו מאתים אינו חייב ליתן לו כלום. ע"ש שכתב ע"ז ועיין במ"ש מרן בכ"מ הכא בפרקין בדין שלפנינו שמדבריו יש כדמות ראי' לנידון שלנו ע"כ:

[ולכאורה כוונתו להא דנשבע שלא לישן כל הג' ימים, או שלא לאכול כל שבעה ימים שכתב הרמב"ם ה' כ' וזה לשונו, נשבע שלא יישן שלשה ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה שהוא שבועת שוא, ואין אומרים יעור זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהי' בו כח לסבול, ואח"כ יאכל או יישן, אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא וישן ויאכל בכל עת שירצה וכתב הכ"מ ובפ"ג דשבועות כתב הר"ן דטעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שא"א, דבע"כ ישן תוך שלשה ימים, הילכך לא חיילא עליו שבועה כלל, ובנשבע שלא יאכל שבעה ימים שאני שזהו יכול לעמוד על שבועתו שיהי' קרוב להסתכן, ואח"כ יאכל שיעור שיהא יכול לעמוד עליו כו', ול"נ שדעת רבינו שאעפ"י שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן מ"מ כשאוכל אז הרי הוא עובר על שבועתו, ונמצא שנשבע על דבר שא"א לקיימו, ומיהו בירושלמי (פ"ב) משמע כדברי הר"ן דגרסינן התם שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו, ויש מיד, שבועה שלא אוכל שלשה ימים ממתינין לו עד שיאכל ומלקין אותו מיד ע"כ:

ובאמת אין זה ראי' כלל דהתם לא חל מתחילה על כל השלשה ימים וע"כ כיון שלא חל על יום השלישו לא חל נמי על שני ימים הראשונים, דומה להא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דשבועות) א"ר יוסי ותשמע מינה הי' לפניו עשרה זיתים של שחוטה וא' של נבילה ואמר שבועה שאוכל עשרה זיתים אלו, כיון שפטור על הנבילה פטור על השאר אבל בהא דנשבע ליתן מאתים זוז שחל השבועה מתחילה, ע"כ איפשר אף שמטה ידו ואין לו רק מנה מתחייב ליתן המנה, אך לפי מה שהביא השעה"מ בהלכות נדרים ראי' מהר"ן דלא אמרינן במי שהי' לפניו שתי בהמות כו' ואמר הרי אלו עולה, דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא כשחל מקצתו ושוב הותר ע"י פתח, אמנם אי מעיקרו לא מצא מקום לחול כלל לא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו, והביא ראי' מדברי הר"ן דאף שאינו מחויב לפרוע הריבית, אעפ"כ מחויב לשלם הקרן, וא"כ לפי"ז אם לא חל מתחילה אינו דומה לנדר שהותר מקצתו כו'. אלא דכיון דאינו יכול להשלים השבועה בכולה אינו חייב במקצתה נמי, וכן הא דאמר בירושלמי (פ"ג דשבועות) א"ר יוסי ותשמע מינה הי' לפניו זיתים של שחיטה וא' של נבילה, ואמר שבועה שאוכל עשרה זיתים אלו, כיון שפטור על הנבילה פטור על השאר והיינו מטעם שעל הנבילה לא חל בכולו לעבור בקום ועשה, וכמו שכתבו התוס' בשבעות (ד' כד) וא"כ כיון שאינו יכול להשלים השבועה בכולה, ממילא אין פעולה בקיום מקצתה, וכמו שכתב הרא"ש שאם נשבע לאכול כל הככר, ונשרף מקצתה אינו חייב לאכול השאר שאין פעולה בקיום מקצת (ומה שלא הביאו התוס' בשבועות (ד' כד) ראי' מהירושלמי הזה דאפי' לדעת הירושלמי לא חייל בכולל לעבור בקום ועשה, הוא משום שאפשר לפרש הירושלמי באופן אחר ומבואר בפורושי על הירושלמי ועוד דאפשר דס"ל כמו שביארתי במ"א דכיון שאגודים זה בזה, ע"כ לא אמרינן דחל ע"י כולל, וכמו שכתב הר"ן בפ"ב דנדרים (ד' יז) גבי שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, דס"ל לר"ה דכיון דאתאינים לא חיילא אין לה מקום כלל שהוא על שניהם נשבע יחד ולא על ענבים בלבד, וה"נ ס"ל דכיון דאינו יוצא ידי שבועתו עד שיאכל עשרה זיתים ע"כ אמרינן בהיפוך דכיון שלא חל על הנבילה לא חל נמי על השאר, ועיין לעיל בתשובה (ס' ד) ועיין בר"ן דנדרים (ד כו) בד"ה לרבא:

אך אפשר להוכיח קצת מהא דנשבע שלא יאכל ז' ימים, דלכאורה קשה קצת דנשבע שלא יאכל ז' ימים אמאי לא חל בכולל אע"ג דביום הז' אפשר להסתכן עכ"ז יהא חל בכולל לבטל את המצוה וא"כ אמאי מלקין אותו מיד, אלא ודאי הטעם משום דפ"נ דוחה הכל, וע"כ אע"ג דחל בכולל מ"מ אתי פיקוח נפש ודחי את השבועה, וא"כ זה הדחי' היינו לבתר דחל השבועה ואפשר דע"כ איתא בירושלמי דבשבועה שלא ישן ג' ימים מלקין (אותו וישן מיד ובשבועה שלא אוכל ז' ימים ממתינן אותו עד שיאכל, ומלקין אותו, היינו משום דבשבועה שלא אישן ג' ימים הוי ש"ש מיד, דהא א"א לו שלא ישן ג' ימים אבל בשבועה שלא יאכל ז' ימים, חל השבועה ע"י כולל, אלא דמחמת פ"נ הוא דדחי ע"כ ממתינין לו עד שיאכל ומלקין אותו, אך אעפ"כ לא יתיישב דמ"מ כיון שמלקין אותו אינו מחמת דעובר אח"כ על השבועה, דהא כופין אותו לעבור משום פ"נ, אלא ודאי דמלקין אותו משום דכיון דסוף כל סוף לא יקיים שבועתו, הוי שבועות שוא וא"כ אמאי לא ילקו אותו מיד) ולפי"ז כיון דמחמת דחי' הוא א"כ אמאי כתב הרמב"ם דאין אומרים ימתין זה עד שיצטער ולא יהי' בו כח לסבול, אלא מאכילין אותו מיד, אלמא דכיון דאינו יכול לקיים בכולו אינו צריך לקיים מקצתו, אעפ"כ יש לדחות בזה נמי שהוא משום דלא חל מתחילה על יום השביעי מחמת שמ"מ כופין אותו אח"כ לאכול, והוי כמו שהותר מקצתו הותר כולו]:

עכ"פ לפי מה שכתב המ"ל דבנשבע לפרוע החוב. כיון דהחיוב הוא על כל פרוטה ופרוטה ה"נ חלה השבועה על כל פרוטה ופרוטה, וע"כ אעפ"י שאינו יכול לשלם כל המאתים זוז, אעפ"כ חייב לשלם המנה שיש לו וא"כ בקבל עליו להתענות יום זה, דאיתא בירושלמי דאם אכל משלים תעניתו, והיינו משום דהירושלמי סובר, דתענית שעות שמי' תענית, וכמו דאמרינן בירושלמי (שם) מילתי' דר"י אמר מתענין לשעות, דר' יוחנן אמר הריני בתענית עד דניחס' פרקון, עד דניחסל לפרשתי, מילתי' דר' יונה אמר מתענין לשעות דר' יונה הוי בצור ושמע דדמך ברי' דר' יוסי, אע"ג דאכל גובנא כו' אסקי' צום כל ההוא יומא כו', וע"כ אם קיבל עליו להתענות יום שלם, הוי כמו שקיבל עליו על כל שעה להתענות, דתענית שעות שמי' תענית, והוי כמו שקבל עליו להתענות כך וכך שעות וע"כ אף ששכח ואכל אעפ"כ מחויב להשלים תעניתו, דהוי כמו שנשבע לפרוע החוב, שכתב המ"ל דאף אם אין לו רק מנה חייב להשלים משום דעל כל פרוטה ופרוטה נשבע:

ועוד דלפי מה שכתב הר"ן בפ"ג דשבועות והביאו הש"ע ביו"ד (סי' רלח ס"ק ז) בש"ך שם דהא דאמרינן בפ"ג דשבועות (ד כח) דבשבועה שלא אוכל עשר ואח"כ נשבע שלא אוכל תשע דחייב שתים, דעשר הוא דלא אכיל, הא תשע מיהא אכיל, היינו בנשבע על ככרות סתם, דדעתו דוקא למנין עשרה, וע"כ אמרינן עשר הוא דלא אניל, הא תשע מיהא אכיל, אבל בככרות ידועות כגון שאמר עשר אלו אינו חייב אלא אחת, והרי בשבועה הראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהם כמו דאם אמר שלא אוכל מככר זו, שנאסר בכל אכילה ואכילה שבו, וכמו דאמרינן בפ"ג דשבועות (ד' כח) אב"ע שלא אוכל, מיגו דמהני לי' שאלה אכזית בתרא, מהני לי' שאלה אכזית קמא, משום דעל כל כזית וכזית שלו נשבע, וה"נ נשבע על כל אכילה אכילה שבו, ולא הי' כוונתו במה שאמר עשרה על השלמת והמנין של עשרה, אלא שלא יאכל מעשרה ככרות האלו, ועל כל אכילה שבו נשבע, וכן כתב הטור ס' רלח שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע שנשבע על כל כזית וכזית ממנה לפיכך נשרף מקצתה חייב לאכול המותר, שהרי יוצא בו מידי שבועתו שנשבע על כל כזית וכזית ממנו שיאכל:

וכה"ג אם קבל עליו להתענות יום זה, כיון שאמר יום זה, לא נתכוין להשלמת היום, אלא שקיבל עליו להתענות ביום זה דהיינו שלא יאכל בכל שעה ושעה שבו, וע"כ אעפ"י ששכח ואכל אעפ"כ מתענה ומשלים, דבכל שעה ושעה, עובר על קבלתו אבל ביום סתם נתכוין לשלימות היום, וביום סתם בלא"ה צריך להתענות יום אחר אבל ביום זה מתענה ומשלים, וזהו דוקא לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הש"ס דילן דאמרינן בפ"ק דתענית (דף יב) אמר ר"ח הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום עד הערב, וא"כ תענית שעות לחוד לא שמי' תענית, רק באם שלא אכל עד הערב ואימלך אימלוכי, כמו דאמר התם בתענית, וא"כ אם אמר יום זה ואכל באותו היום אמאי מתענה ומשלים וא"כ אמאי הביאוהו הרי"ף והרא"ש בפ"ק דשבת להאי ירושלמי, וכן בש"ע הביאו לפסק הלכה בה' תענית סי' תקס"ז סעי' א', אלא ודאי דאף אם קיבל בפירוש על כולה אעפ"כ מקצתה נמי במשמע:

ואפשר לומר דאין מזה ראי', והוא כמו שכתב הרא"ש בפ"ק דתענית (דף יב) והביא מה שפסק הרמב"ם דתענית שעות שמי' תענית, וגם הרא"ש כתב דלא פליג הירושלמי על הבבלי, דהא דקאמר ר' יוחנן ור' יונה דמתענין לשעות לאו לענין תפילת תענית קאמר אלא לענין זה מה שצריך לקיים נדרו דלא תימא דלא מקרי נדר כיון שלא קבל עליו להתענות יום שלם כו', ומקרי שפיר תענית מה שהתענה מקצת היום דלא מקרי מבטל נדרו במה שאכל היום עכ"ל, אלמא דלענין הנדר הוי שפיר תענית שעות שמי' תענית, וע"כ ביום זה תתענה ומשלים דהוי כמו שקבל עליו להתענות כל שעה ושעה באומר יום זה וכמו שביארתי, ועוד יש לומר כמו שכתב הר"ן רפ"ח דנדרים (דף ס) וז"ל ומה שנהגו עכשיו בתענית יחיד דלא הוי אלא מצפרא ועד פני' אפ"ה לכשתחשך שרי לי' בלא שאלה ולא גזרינן משום יום א' היינו משום שהדבר ידוע שדינו של תענית כך הוא כו' ומה"ט נמי המקבל עליו להתענות יום א' בשבת, אין מחייבין אותו שיתענה כ"ד שעות דודאי לתענית שאמרו חכמים נתכוין, דהיינו מקודם שיעלה עמוד השחר עד שתחשך עכ"ל וא"כ כי אמר יום זה להתענות ודאי דעתו כמו שאמרו חכמים, (דאל"ה הוי צריך מעל"ע ביום סתם, לפי מאי דאיבעי לן שם דאי יום כיום א' דמי), וע"כ בקיבל עליו להתענות ביום זה דעתו כמו שאמרו חכמים שאם ישכח ויאכל ישלים תעניתו:

אך אעפ"כ העיקר כמו שכתבתי דלענין זה תענית שעות שמי' תענית שאם שכח ואכל ביום זה משלים תעניתו ודמי קצת להא דאמרינן בשלהי מנחות (דף קח) שור זה עולה ונסתאב, אם רצה יביא בדמיו שנים, ופריך בגמ' והא אמרת רישא שור במנה והביא ב' במנה לא יצא, ומשני שור זה ונסתאב שאני, ופירש"י דכיון דאמר זה ואקריב עולה ונסתאב אזיל לי' נדרי', ותו לא מצי למיקיימי' ואע"ג דאמרינן התם שני שורים אלו ונסתאבו רצה יביא בדמיהן א' ורבי אוסר ואמרינן התם מ"ט משום דה"ל גדול והביא קטן, ואע"ג דנסתאב לכתחילה לא שרי רבי, ולפלוג נמי ארישא, ר' אכולי' מלתא פליג כו', היינו משום דנסתאב ומביא בדמיו, ע"כ סובר רבי דצריך לכתחילה להביא הקרבן כמו שהי' מתחילה אבל הכא שקבל על עצמו להתענות ביום זה ואכל כיון שנשאר עדיין תענית שעות צריך להתענות ולא גרע מהא דשור במנה והביא ב' במנה דיצא, כיון דאמר ה"ז ונסתאב וה"נ כיון שאמר יום זה ואכל, אזדא לי' תעניתי'. וע"כ כיון שנשאר עוד תענית שעות צריך להתענות, ועיין במהרי"ט בחידושיו ע"ק דשבת (ד' יא) שכתב דביום זה דמי לנדבה שאם מתה או נגנבה, אינו חייב באחריותו, והכא נמי אם אמר יום זה ואכל, איבד תעניתו אבל ביום סתם לוה אדם תעניתו ופורע דכיון דקבל עליו יום סתם ע"כ אם אכל לא אזדא לי' תעניתי', ע"כ צריך ליפרע ביום אחר:

וע"כ אפשר לומר כמו שכתב הש"ך דבלא יאכלנה אינו אסור בחצי שיעור, דהא כוונתו לא הי' רק על השלימות, וע"כ אינו אסור בחצי שיעור:

[ועיין לקמן בח"ב (דרוש ד) במה שביארתי בענין הירושלמי (דרפ"ו דתרומות) במזיד בספיקו בשוגג בודאי, אמר ר' יוסי הדא אמרה השב מידיעתו חייב קרבן על שגגתו, אמר אני פורש מכזית ואיני פורש מחצי זית, אמר רבנן בר חיי' נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד, עי"ש שביארתי דזהו דוקא בתרומה לשיטת הירושלמי, דס"ל דכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה. עד שתהא כל אכילתו בשגגה אבל בכל האיסורים, אם פורש מכזית, ואינו פורש מחצי זית הוי שגגה עי"ש שהבאתי ראיות הרבה, ומהירושלמי (ספי"א דשבת) ר' אבהו בשם ר"י השוגג בחלב ומזיד בחטאת מתרין בו כו' ומביא קרבן. תני אין מתעסקים לא בחלבים ועריות המתעסק בשבת פטור בחלבים ובעריות חייב, האיך עבידא הרי אני קוצר חצי גרוגרות וקצר כגרוגרות פטור, הרי אני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב, ואלמא דאע"ג דאינו פורש מחצי זית, כיון שלא ידע שהוא כזית חייב בחלב, אלא דבשבת פטור מטעם מתעסק, ובירושלמי (ספי"ב דשבת) וקשי' על דר"ג אלו קצר כגרוגרות שחרית וכגרוגרות בין הערבים בהעלם א' שמא אינו חייב (נ"ל כמו דגריס הק"ע אלו קצר כגרוגרות שחרית וכגרוגרות בין הערבים בשני העלמות שמא אינו חייב כשם שהעלמות חולקות כך לא יצטרפו, פי' כשם שב' העלמות חולקות וחייב שתים, א"כ אמאי קסבר ר"ג בהכותב ב' אותיות בב' העלמות א' בשחרית וא' בין הערבים, דר"ג מחייב (וע"ש בק"ע שכתב דלפי הגירס' זו ראי' ברורה למה שכתבו התוס' בשבת (ד' ק"ה) דלא כרש"י דהכותב שתי אותיו' אחת שחרית וא' בין הערבים, דמיירי שידע בינתיים, אבל בלא ידיעה לא הוי כב, העלמות, ולא כפירש"י שם דכיון דהי' לו שעות לידע ה"ל כבל, העלמות, ונעלם מן הק"ע הירושלמי שהיא יותר ראי' ברורה בירושלמי (ריש ברכות) ראה ב' כוכבים בע"ש וקבר חצי גרוגרות, בשחרית וקצר כחצי גרוגרות ראה שני כוכבים במ"ש וקצר כחצי גרוגרות ממ"נ אם הראשונים יום הן אף האחרונים יום הן, ויצטרף של שחרית עם של מ"ש ויהא חייב על האחרונים, אם האחרונים לילה אף הראשונים לילה ויצטרף של שחרית עם של לילי שבת ויהא חיוב על הראשונים, אלמא אף דיש שהות בנתיים לא הוי כב' העלמות ודוחק לאוקמי כר"ג דס"ל דאין ידיעה לח"ש, וגס התוס' הי' להם להביא ראי' זו מהירושלמי) ר' מנא אמר לה כו' טעמא דר"ג תמן אין ידיעה לחצי מלאכה, ודכוותי' אין זדין לחצי זית, אכל חצי זית בזדון וח"ז בשגגה מהו שיצטרפו אלמא דאפי' לר"ג מיבעי לי' אם מצטרפות וכש"כ לרבנן, אלא ודאי דיש חילוק אם אוכל חצי זית בזדון, לא מפני שהוא ח"ש, אלא שאוכל ח"ש בזדון כל השיעור שרוצה לעבור על חלב אז אין מצטרפים, דהא על החצי זית לא הוי שב מידיעתו, אבל אם אוכל ח"ש מחמת שהוא רק ח"ש ואינו עובר רק בעשה, וקיל מעשה כמו שכתבו התוס' בשבועות (ד' כ"ג) אבל אם הי' יודע שיש כאן שיעור שלם וחייב כרת לא הי' אוכל כלל א"כ הוי על כל הכזית שב מידיעתו, וע"כ אמרינן בירושלמי (שם) דחייב, רק בתרומה משום דבעינן לדעת הירושלמי שיהא כולו בשגגה ושם השגתי על א הפמ"ג ע"ש באורך]:

הרי נתבאר דאע"ג דהטעם דח"ש אסור הוא משום דחזי לאיצטרופי כמו דאמרינן ביומא (ד' ע"ד) אפ"ה אע"ג דא"א לאיצטרופי עוד, אעפ"כ כיון דמצד עיקר האישור הוי חזי לאיצטרופי ע"כ אסור ועוד אפשר לומר דמ"מ מדרבנן אסור, ועיין בספרי ע"י סי' י' ויתיישב נמי הא דנדרים (ד' ס"ח) שהבאתי לעיל, ואפ"ל דאפילו בשלא אוכלנה נמי ודוק:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה