נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא
סימן י
שאלה מי שנשבע שלא להשתתף עם ראובן ושמעון, אם אסור דוקא עם שניהם ביחד להשתתף, או אפי' עם כל אחד מהם:
תשובה כתב המ"א (סי' ל) מי שנשבע שלא להשתתף עם ראובן ושמעון ה"ז אסור בין עם ב' בין א' מהם דקיי"ל כר"י דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו (בשבועות דף כז) וכן נראה מההיא דשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים אלמא דבלשון ב"א כל שאומר שלא אוכל תאנים וענבים כל א' במשמע, ולפ"ז אם אמר שבועה שאוכל תאנים וענבים כל היכא דאיתנהו שניהם חייב לאכול שניהם ואי ליתא אלא א' מהם חייב לאוכלו דמשמע כל א' מהם ומשמע נמי שניהם כאחת:
ולכאורה היה נראה דתלי בפלוגתא דר"מ ור"י בשבועו' (דף לח) אם הוי וי"ו פרטא או כללא, וא"כ לפי דעת הפוסקים דקיי"ל כר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' א"כ בין אם אמר בוי"ו בין בלא וי"ו כללא הוי וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"ה מה' אישות ה' כו) האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו כו' אם יש באחת מהן שו"פ ה"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אמר לה התקדשי לי בזו ובזו אם יש בכולן שו"פ מקודשת, אך הכ"מ תמה שם דבגמרא קידושין (דף מו) מוקי לה כר"ש ורבינו בפ"ז מה' שבועות ובפ"ד מה' נדרים פסק דלא כוותי', וא"כ יש לתמוה האיך פסק כוותי', והפוסקים כתבו דקיי"ל כר"ש דבעינן שיאמר דוקא התקדשי התקדשי אבל בלא"ה הוי כולן קידושין אחת:
אבל אעפ"כ נראה לי שאין דין זה תלוי בפלוגתא דר"י ור"מ ור"ש כלל ומתוך זה יתבאר שאינו תלוי נמי בפלוגתא דר' יאשי' ור' יהונתן בשבועות (דף כז) ודלא כמו שכתב המ"א וגם מהא שהביא דשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאינים וענבים דאמרינן מיגו דחל אענבים חל נמי על התאנים אלמא דבלשון ב"א כל שאומר שלא אוכל תאנים וענבים כל א' במשמע, יתבאר ג"כ שאין זה ראיה ואדרבא משמע מתוך הגמ' להיפוך וכמו שאבאר, ותחילה צריך אני לבאר שאינו תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש ולכ"ע כל שאמר שלא אוכל תאנים וענבים כל חד לחודי' משמע, דלכאורה מוכח בשבועות (דף כז) דבשבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וכתבו התוס' דגרסינן בספרים איפכא שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, וכתבו התוס' דמיירי בנשבע שלא יאכל משניהם מכל אחד שיעור שלם ומשמע שם שהכוונה הוא שלא יעבור על שבועתו אלא אם יאכל שניהם תאנים וענבים, והראי' דאמרינן התם שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ואכל תאנים והפריש קרבן ואח"כ אכל ענבים לחודייהו ה"ל ענבים חצי שיעור ואחצי שיעור לא מחייב קרבן, ומדקאמר דה"ל ענבים חצי שיעור אלמא דהשבועה הי' דוקא מתאנים וענבים ביחד, דאל"ה לא הוי ענבים חצי שיעור והכי משמע בנדרים (דף יו) שכתב שם הר"ן וז"ל לפיכך אני אומר דכי אמרינן וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ה"ק שלא אוכל אותם כאחת, ובכה"ג מתפרש האי לישנא בסוף פ' שבועות שתים (דף כז) ואמר רבה מגו דחיילא שבועה על ענבים חיילא נמי אתאנים, ונ"מ שאם אכל תאנים וענבים בהעלם שבועה ראשונה והתרו בו משום שני' לוקה. ואמרינן דר"ה לא ס"ל כרבה דבכה"ג ס"ל לר"ה דלא חיילא שבועה שני' כלל דכיון דאתאנים לא חיילא אין לה מקום כלל שהוא על שניהם יחד נשבע ולא על ענבים בלבד ע"ש עכ"ל אלמא דאם אמר שלא אוכל תאנים וענבים כוונתו דוקא משניהם ביחד ולא שנשבע על כל א' וא"כ אדרבא מוכח מהגמ' להיפוך דכוונתו שלא יאכל ביחד וא"כ דברי המ"א לכאורה תמוה. אך אעפ"כ לכאורה יש להביא ראי' להיפוך וכמו שכתב המ"א דודאי כונתו לכל חד לבדו דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כד) ואמר רבא למאן דאית לי' איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, מגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים פשיטא מהו דתימא איסור הבא מאליו אמרי' איסור הבא מעצמו לא אמרינן קמ"ל, וא"כ אי אמרי' דהכוונה הוא דוקא משניהם ביחד א"כ מאי פריך פשיטא הא לפי מה שכתב הר"ן בנדרים (דף יז) פליגי בזה ר"ה ורבה דלר"ה לא חייל' שבוע' שני' דכיון דאתאני' לא חייל' אין לה מקום כלל שהוא על שניהם יחד נשבע ולא על ענבים וכיון דהשבועה הי' דוקא על שניהם אמרינן דכיון דלא חיילא על התאנים לא חיילא על ענבים וא"כ מאי פריך פשיטא:
וכבר הקשיתי ע"ז בספרי עמק יהושע (סי' י) על הרמב"ם שכתב בפי' המשנה בכריתות בנקודה הנפלאה דבב"ח לא הוי איסור מוסיף כמו דאמרינן בחולין (דף קיג) דכיון דמחד לאו נפקי לן לא אמרינן דהוי איסור מוסיף דכיון דניתוסף איסור הנאה ניתוסף איסור אכילה ג"כ אלא אמרינן בהיפוך דכיון דלא חל איסור אכילה ממילא לא חל איסור הנאה משא"כ בקדשים כיון דמתרי לאוי נפקא לן אמרינן דהוי איסור מוסיף מיגו דחל איסור הנאה חל נמי איסור אכילה. והקשיתי מהא דנדרים (דף יז) דמשמע דלא אמרינן כיון דלא חל אתאנים לא חל אענבים דהא הוא לא אסר על עצמו אלא משניהם אלא אדרבא תפסינן צד השני דכיון דחל אענבים חל נמי אתאנים והרמב"ם עצמו הביאו להלכה בפ"ד מה' שבועות (ה' יא). ובודאי כוונת הרמב"ם שכתב שם שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים כאחת כו' והפריש קרבן כו' בודאי כוונתו שלא יאכל משניהם ביחד דאל"ה לא הוי חצי שיעור וע"כ כתב שלא אוכל תאנים וענבים כאחת, ובה' י"א כתב שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים, לא כתב כאחת, דהתם השמיענו שחל בכולל הבא ע"י עצמו וע"כ לא כתב כאחת דנשבע שלא יאכל תאנים וענבים דמיגו דחל על הענבים חל על התאנים, אבל הכא קמ"ל דהפריש קרבן דאינו מביא על ענבים מפני שהם חצי שיעור אלמא דהכונה הוא שלא יאכל משניהם כאחת, וא"כ קשה לדעת הרמב"ם נאמר בהיפוך דכיון דלא חל אתאנים לא חל על ענבים:
ויש ליישב בדוחק דעת הרמב"ם דהא שכתב דלא אמרינן בבב"ח דהוי איסור מוסיף כיון דחל איסור הנאה חל נמי איסור אכילה היינו דוקא באיסור הנאה שהוא בטל לגבי איסור אכילה דעיקר הלאו באכילה הוא וע"כ ס"ל להרמב"ם דאין לוקין על איסור הנאה וכמו שכתב הלח"מ, וכמו שנסתפק המ"ל ברמב"ם (פי"ד מה' אבל) דדברים האסורים באכילה ובהנאה מן התורה ונפסד האוכל ממאכל אדם אי איכא איסור תורה במכירתו דדילמא כיון דאיסור הנאה מאכילה נפקא לן דקיי"ל כר' אבהו דאמר בפ' כל שעה כל מקום שנאמר בתורה לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע כל היכא דליכא איסור אכילה ליכא איסור הנאה כו' ע"ש, ואע"פ שיש קצת לדקדק דא"כ מאי פריך בב"ק (ד'מא) דאי ס"ד האי לא יאכל לא יהנה לכתוב רחמנ' לא יהנה ולכאורה יש נ"מ דאי ילפינן מלא יאכל היינו דוקא בראוי לאכילה אבל אי הוי כתיב לא יהנה א"כ אפי' אינו ראוי לאכילה נמי, ויש ליישב דהטעם כיון דלאכילה לא צריך קרא דהא הוי נבילה ונבילה אסורה באכילה א"כ לא אתי קרא אלא להנאה וא"כ אפשר לומר דאפי' אם אינו ראוי לאכילה אפ"ה אסור בהנאה:
ועוד נ"ל כיון דילפינן מקרא להנאת עורו אלמא אע"ג דאינו ראוי לאכילה אפ"ה אסור בהנאה, וע"כ מקשה לכתוב לא יהנה ובזה הי' מתיישב לי מה שלכאורה יש לספק בהא דאמרינן בחולין (דף קיג) דאין איסור בשר בחלב חל על איסור טמאה שאע"פ שאסור בהנאה אעפ"כ לא חל כמו שכתבו התוס', ויש לספק אם מ"מ אסור בהנאה אלא דאינו נקרא איסור מוסיף שיהא אסור בלאו דבב"ח באכילה נמי אבל מ"מ בהנאה אסור או דילמא כיון דלא חל איסור אכילה ממילא אינו אסור בהנאה נמי, ולכאורה נראה דאם אינו אסור באכילה אינו אסור בהנאה נמי, וא"כ יש להקשות לפי מה שכתבו התוס' בחולין (דף קג) דר"י לית לי' מוסיף ולא כולל וא"כ תקשה דאיך אמרינן בפסחים (דף מד) אמר ר' יוחנן הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור, ולפי שכל איסורין שבתורה אין לוקים עליהם אלא כדרך הנאתן וא"כ תקשה לר"י דלית לי' כולל ולא מוסיף איך חל איסור הנאה של שור הנסקל על איסור חלב וא"כ נראה מזה דאע"ג דלא חל בכולל או מוסיף היינו באופן שיהי' אסור באכילה כיון דכבר אסור משום איסור חלב, אבל מ"מ אסור בהנאה ולא כמשמע מהרמב"ם, אבל לפי מה שביארתי אפשר לחלק דבכל האיסורים כיון דנפקא לן הנאה מלא יאכל וכיון דנפסד מתורת אוכל אינו אסור בהנאה נמי כמו שנסתפק המ"ל וע"כ כיון דלא חל איסור אכילה מותר בהנאה נמי, אבל גבי שור הנסקל דאפי' העור אסור בהנאה אלמא אע"ג דאינו ראוי לאכילה ואינו לוקה משום אכילה מ"מ אסור בהנאה ואע"ג דבעינן כדרך הנאתו, ה"נ בהקדש נמי בעינן כדרך הנאתו ואעפ"כ כתב המ"ל דהתם בודאי אין ההנאה תלוי באכילה וה"נ בשור הנסקל ואע"ג דאמרינן בע"ג (דף לד) המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת התם שאני דהפרש לאו גופי' הוא ואדרבא משם ראי' להיפוך דאלת"ה ל"ל למימר משום דלאו גופי' הוא, תיפוק לי' דכיון דאינו ראוי באכילה ממילא מותר בהנאה אלא ודאי דלא תלי בזה, וע"כ כיון שביארנו דבשור הנסקל לא תלי ההנאה באכילה ע"כ חל איסור הנאה אע"ג דלא חל איסור אכילה וע"כ אע"ג דר"י לית לי' כולל ולא מוסיף אעפ"כ חלב של שור הנסקל אסור בהנאה דהנאה לא תלי באכילה דהא אפילו העור אסור בהנאה, ועוד דהא אמרינן בספ"ק דערכין (דף ז) דאפי' השער של שור הנסקל נמי אסור בהנאה, ולפי זה אפשר לומר דזהו דוקא באיסור הנאה משום דטפל לגבי אכילה, ובמ"ל ה' יסודי התורה הביא מה שכתב הרמב"ם בס' המצות שהאריך לתת טעם למה לא מנה מניעת הנאה למצוה בפני עצמה וכתב שהנאה ואכילה ענין א' כי האכילה מין ממיני הנאה כו' וע"כ לא חל, אבל בתאנים וענבים דהוי כל א' חצי שיעור ושקולים הן שניהם ע"כ אמרינן דכיון שחל על ענבים חל נמי על תאנים דשניהם שוים דכל א' הוי חצי שיעור:
[ומזה אפשר לדחות מה שהבאתי ראי' בספרי ע"י (סי' ו) דאיסור הנאה שיעורו בפרוטה דאלת"ה א"כ אמאי לא חשיב בהא דפסחים (ד' מז) המבשל ג"ה בחלב ביו"ט לוקה חמש ואמאי לא חשיב איסור הנאה, לדעת הרמב"ן דלוקה על איסור הנאה, אלא ודאי דהשיעור הוא בפרוטה, וע"כ לא קא חשיב, וכמו שכתבו התוס' במכות (ד' כב) דמה שהשיעור הוא בפרוטה לא קא חשיב ע"ש, דלפי מה שביארתי לא מוכח מידי, דזהו דוקא לדעת הרמב"ן דלוקה על איסור הנאה, ואינו שייך לאכילה, אלא דהוי לאו בפ"ע משא"כ לדעת הרמב"ם דאינו לוקה משום דאיסור הנאה נגרר אחר לאו דאכילה, ע"כ אינו לוקה על איסור הנאה, וע"כ אפשר דהשיעור הוא בכזית כמו אכילה, ולדידי' לא קשה דליחשוב הנאה דהא לדידי' אין לוקין על הנאה]:
אך אעפ"כ עדיין לא ניחא דא"כ בחצי שיעור דשקולים הם תפסינן צד השני דכיון דחל על ענבים חל נמי אתאנים א"כ לא יתיישב מה שהקשה הכרו"פ ביו"ד (סי' פז) על הרמב"ם שסובר דשבועה חל אחצי שיעור דנבילה א"כ אמאי לא חל גבי המבשל חלב בחלב בחולין (דף קיג) ואמרינן התם אאכילה כ"ע לא פליגי דלא לקי ואמאי לא חל אם אכל חצי שיעור חלב בחצי שיעור חלב אע"ג דאין איסור חל על איסור אעפ"כ ליחול כיון דאין מחלב רק חצי שיעור ומבשר בחלב יש שיעור שלם וא"כ צריך שיחול כמו שחל שבועה על חצי שיעור אלא ודאי דדעת הרמב"ם הוא משום דאמרינן בהיפוך כיון דלא חל על זה לא חל אאידך, וכמו שכתב בנקודה הנפלאה לענין הנאה, וע"כ אמרינן בהיפך דהא החלב אסור מחצי שיעור וע"כ אינו מניח חצי שיעור דחלב שיחול ע"ז חצי שיעור דבשר בחלב וכיון שזה החצי שיעור לא חל על חצי שיעור הראשון א"כ ממילא אינו מצורף להיות שיעור שלם של בב"ח ואע"ג דשבועה חל על חצי שיעור היינו משום דשבועה שנשבע שלא יאכל החצי שיעור א"כ חל הלאו דשבועה על חצי שיעור אבל בב"ח שהוא ע"י הצטרפות החצי שיעור של בשר עם החצי שיעור של חלב וא"כ בחצי שיעור של חלב כיון דכבר אסור משום חצי שיעור דחלב ע"כ אינו מניח להצטרף לשיעור שלם של בב"ח וכיון דלא חל אחצי שיעור ממילא ליכא שיעור שלם וא"כ לפ"ז דמי הא דחצי שיעור לאיסור הנאה וכמו דבאיסור הנאה לא חל לדעת הרמב"ם משום דתפסינן צד השני דלא חל, ה"נ בחצי שיעור ג"כ וא"כ קשה מהא דתאנים וענבים:
אך באמת קושית הכרו"פ לא על הרמב"ם בלבד קשי' אלא על התוס' נמי שנראה מדברי התוספת דס"ל נמי דאיסור של שיעור שלם חל על חצי שיעור והוא ממה שהקשו התוס' במכות (דף טז) ריסק ט' נמלים וא' חי, והקשו שם דאיך יצטרף אותו שלם לכזית נבילה והלא אין איסור נבילה חל עליו דה"נ אמר במס' מעילה (דף טז) דאין איסור נבילה חל על איסור בהמה טמאה, ולכאורה אמאי לא הקשו על הא דט' נמלים דלקי עליהן משום לאו דשרץ בכזית משום דאכילה כתיב בהו כמו שכתבו התוס' שם אלא ודאי משום דבט' נמלים ליכא כזית וא"כ לא הוי רק חצי שיעור וע"כ אם השלים לכזית חל הלאו דנבילה על חצי שיעור ולא קשה להו רק מהא דא' חי דאיך חל עליו הלאו דנבילה הא בלא"ה אסור (וראיתי להק"ע שכתב בירושלמי (פ"ו דנזיר) וז"ל תימא דלא ביארו דלשיטת רש"י ניח' שכתב בד"ה משום כזית נבילה שכשבולעו הוא מת מצטרף לכזית נבילה, נראה שמפרש א' חי היינו חי ממש ונמצא ששניהם חלים בב"א והכל מודים דחל שניהם ואע"ג שכבר הי' בו איסור שרץ כו' דאל"כ אף על הריסוקים לא יחול איסור נבילה לשיטת תוספת שכתבו דלעולם איסור שרץ עליו ודברים אלו אין להם שחר כלל, דהא שכתבו התוס' דאיסור שרץ יש באכילת כזית היינו דוקא בכזית שלם אבל בפחות מכזית לית' לאיסור שרץ לא משום ברי' ולא משום אכילה אבל על החי הקשו דאיך חל על איסור ברי' דשרץ כיון שהוא שלם) וכן כתבו התוס' בהדי' חולין (דף קב) ד"ה שאין כו' שהקשו שם דאמאי לא חייל איסור אבר מן החי כיון דליכא מטריפה אלא חצי שיעור ע"ש אלמא דשיעור שלם של אבר מן החי חל על חצי שיעור של טריפה, ועיין בספרי עמק יהושע (סי' י) מה שביארתי בזה הפלוגתא דמעילה (דף יז) דאמרינן התם אמר רב לא שנו אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורים בפני עצמן, פי' משום דלא אתי איסור דנבילה בכזית וחל על חצי זית דבהמה טמאה ולא מצטרף אע"ג דליכא מטמאה רק חצי זית ואעפ"כ לא מצטרפי, אלמא שאין החצי זית של בהמה טמאה מניח להיות חל עליהן איסור כזית של נבילה, ולכאורה קשה דלפ"ז לא הי' להתוס' דחולין לכתוב בפשיטות גבי אבר מן החי דחל על חצי שיעור דטריפה אך יש לדחות שכ"כ רק לר"ל ע"ש:
ע"כ נ"ל לבאר יותר דהעיקר הוא דאם בשעת התחלת חלות איסור הב' ליתא מהראשון רק ח"ש בודאי דחל וכמו שהביא ראי' מהא דאמרינן ביומא (דף עג) ובפ"ב דשבועות (דף כא) דשבועה שלא אוכל טריפות ונבילות דחל על חצי שיעור (ואף לר"י כמ"ש התו') וא"כ בשעת התחלת האיסור של שבועה ליכא רק ח"ש מאיסור נבילה וע"כ חל, ולכן לא הקשו במכות (דף טו) רק על השלם דאיך חל ולא על הט' נמלים אבל במעילה כיון דאמרינן דאין איסור נבילה חל על איסור בהמה טמאה וא"כ כיון דבשעה שמתה לא חל האיסור דנבילה וע"כ ליכא למימר דאם נטל חצי שיעור מבהמה טמאה שיצטרף עם איסור דנבילה כיון דכבר לא חל אינו חוור וחל ע"י שנטל חתיכה של ח"ש אע"ג דאמרינן גבי אחע"א ביבמות (דף לב) דאיסור אחות אשה מתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל היינו דוקא אי פקע לגמרי אבל לא ע"י שעושה חצי שיעור אבל אם בתחילת חלות איסור האחרון לא הי' רק חצי שיעור חל האיסור האחרון וע"כ כתבו בפשיטות בחולין (דף קב) דחל איסור אבר מן החי על ח"ש דטריפה דכיון דבשעה שתלש האבר לא הי' מטרפה רק ח"ש, ע"כ חל אח"כ:
ולכאורה יש להביא ראי' לזה דהא אמרינן בחולין (דף ק) נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ומשמע התם דטעמא דת"ק משום דאין איסור חל חל איסור ועיין בתוס' חולין (דף פט) ולכאורה קשה דהא ג"ה מחייב אע"פ שאין בו כזית כמו דאמרינן בחולין (ד' צו) א"כ ליחייב משום ג"ה דהא ליכא מטמאה רק ח"ש אלא ודאי כיון דבשעת התחלת חלות האיסור לא חל לא חל נמי אח"כ אך מזה אין ראי' כלל כמו שכתבו התוס' רפ"ז דחולין (דף צ) דאמרינן התם קדשים דאיסור כרת מי שמעת להו משמע דאפי' בשלמים לאחר זריקה והקשו דכיון דהשתא ליכא איסור לאחר זריקה ליחול איסור גיד וכמו דאמרינן ביבמות (דף לב) דאחות אשה מתל' תלי וכו', וי"ל כיון דמחיים לא חל איסור גיד דאיכא איסור מוקדשים כו' תו לא חייל איסור גיד לאחר שחיטה וזריקה דבעינן שיחול מחיים, ולפ"ז אין ראי' מזה ממה שלא חל אח"כ מחמת דהוי ח"ש, משום דכיון דלא חל מחיים לא חל נמי לאח"כ, אבל אעפ"כ יש לחלק:
וע"כ באכל חלב בחלב אם בשעת בישול דהיינו בעת חלות האיסור של בב"ח הי' כזית של בהמה טמאה ע"כ לא מהני מה שנטל אח"כ חצי זית כיון דלא חל בשעת חלות האיסור ל"ח נמי לאח"כ משא"כ אם לא בישל רק מתחילה חצי זית חלב וחצי זית חלב, אך דלפ"ז הי' להש"ס לתרץ בחולין (דף קיג) דאמרינן התם המבשל חלב בחלב דחד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה, ואמרינן התם איכא דאמרי אבישול כ"ע לא פליגי כי פליגי אאכילה כו' ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אם איתא לישני דמיירי שניהם באכילה אלא דמ"ד לוקה מיירי שבישל מתחילה רק חצי זית חלב וחצי זית חלב ומ"ד אינו לוקה מיירי שבישל זיתים שלימים וע"כ כיון דבשעת מעש' לא חל ל"ח נמי לאח"כ, וע"כ נ"ל דפליגי בזה רב ולוי במעילה (דף יז) דרב אמר לא שנו אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה לא מצטרפין דלא אתי איסור דנבילה וחל על איסור דבהמה טמאה, ואע"ג שאין מן הטמאה רק חצי זית אעפ"כ לא חל כיון דבעת חלות האיסור לא חל, לא חל נמי לאח"כ, אע"ג דליכא אח"כ מבהמה טמאה רק חצי זית, ולוי אמר דאפי' לאכילה נמי מצטרפין, ס"ל דכיון דליכא אח"כ מטמאה רק ח"ש, ומנבילה יש שעור שלם, ע"כ מצטרפין וכמו דאמרינן ביבמות דמיתלא תלי וקאי אי פקע כו', ובזה א"ש דע"כ לא משני בחולין (שם) על פלוגתא דר' אמי ור' אסי דחד מיירי אם לא הי' מתחילה רק חצי זית חלב וחצי זית חלב דחל, כיון שבשעת חלות האיסור לא הי' רק ח"ש וחד מיירי דתחילה הי' זיתים שלמים, וע"כ כיון דלא חל מיד לא חל נמי לאח"כ, דזה הוא רק לרב דס"ל דלענין אכילה לא מצטרפין דכיון דבשעת מעשה לא חל, לא חל נמי לאח"כ משא"כ ללוי, וכ"ת לישני דס"ל כרב ושניהם מיירי באכילה וחד מיירי כשלא הי' מתחילה רק חצי זית חלב וחצי זית חלב וחד מיירי שהי' תחילה שני זתים, זה אינו דהא רב ולוי פליגי בחולין (דף קח) חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז דאמר רב לוקה על אכילתו, ואינו לוקה על בישולו, ואמרינן התם מה נפשך אי מצטרפין אבישול נמי לילקי, אי לא מצטרפין אאכילה נמי לא לילקי ומשני דלעולם לא מצטרפי ובבא מיורה גדולה, ולוי אמר אף לוקה על בישולו, וכן תני לוי במתניתין, וא"כ לרב אינו עובר על הבישול, אלא א"כ בישל כזית שלם מחלב, וכזית שלם מחלב דלא מצטרפי לבישול וא"כ בודאי דלא חל אח"כ אליבא דרב דס"ל במעילה דלא מצטרפי, דכיון שבשעת חלות לא חל, לא חל נמי לאח"כ, וללוי דס"ל דעובר על חצי זית בשר וחצי זית חלב, הא איהו ס"ל דחל אח"כ נמי, דהא ס"ל במעילה (דף טז) דטהורין וטמאין מצטרפין לענין נבילה, אלמא אע"ג דבשעת חלות איסור נבילה, לא חל על בהמה טמאה, אעפ"כ כיון דלאח"כ ליכא מטמאה רק חצי שיעור, ע"כ חל, וע"כ ליכא לתרוצי בין לרב בין ללוי, ובזה יתיישב קושי' התוס' שם במעילה (דף טו) דבמאי פליגי דליכא למימר דפליגי באחע"א, דהא תנאי פליגי בזה עי"ש, ולפי מה שכתבתי ניחא שפיר, וכ"ת א"כ לפי מה שביארתי דתוס' נמי סברי דאיסור שלם חל על חצי שיעור, אם בשעת חלות לא הי' רק חצי שיעור א"כ אמאי כתבו התוס' בשבועות (ד' כב) אהתירא אפי' לר' יוחנן דא ר ח"ש אסור מן התורה כו' דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב מושבע ועומד, א"נ לר"י נפרש אהתירא קא משתבע כגון להנות שלא כדרך הנאתו אלמא שנסתפקו התוס' בזה אי חל על ח"ש, איפשר לומר שנסתפקו דוקא בשבועה כיון דהטעם מפני שהוא מושבע ועומד, וא"כ בח"ש כיון דאסור מדאורייתא נמי מושבע ועומד וע"ז נסתפקו אבל באיסור דממילא, בודאי דס"ל דחל על ח"ש אע"ג שהוכיח התוס' שם (ד' כג) דאפי' באיסור דממילא לא חל על איסור עשה ג"כ, מהא דחולין (דף קיג) דטעמא משום דאין איסור חל על איסור, אע"ג דבתרומה טמאה ליכא אלא איסור עשה, ועיין לעיל (ס' א) אעפ"כ ניחא להו דחל על ח"ש דגרוע מעשה, אבל בשבועה כיון דאסור מדאורייתא הרי הוא מושבע ועומד, וע"כ נסתפקו בזה]:
וכן ראיתי להפמ"ג בפתיחה לה' בב"ח שהאריך בענין מה שסובר הרמב"ם דלא חל בשר בחלב על חלב אע"ג דהוי איסור הנאה והביא מה שכתב הלח"מ בהלכות מאכלות אסורות (פ' ט"ו ה' לו) דאיסור מוסיף בעינן שיהא שוה עם הנוסיף וע"כ כיון דלא לקי על הנאה של בשר בחלב, ע"כ אינו חל על איסור חלב שיהא לוקה מחמת זה, דהמוסיף בעינן שיהא שוה עם הנוסיף, וע"כ כיון דלא לקי על הנאה אינו לוקה על אכילה נמי, ולפ"ז אפשר בתאינים וענבים כיון דע"י שכולל איכא מלקות ע"כ חל, ובזה הי' נ"ל ליישב הקושי' שהקשו האחרונים, דלמה לי להש"ס לומר בהא דיש אוכל אכילה אחת כו' בשבועות (ד' יו) אקדשי' מיגו דאיתוסף איסור הנאה איתוסיף נמי לגבי חלב עי"ש, לדעת הפוסקים דנדר חל על השבועה מחמת שניתוסף אסור חפצא הא קדשים הוי איסור חפצא, א"כ בלא"ה חל מטעם דהוי איסור חפצא ובקדשים הוי נמי איסור חפצא, דהא מהני התכסה בקדשים דלפי מה שכתב הפמ"ג מה שכתב הלח"מ דבעינן דאיסור מוסיף יהא שוה עם איסור הנוסף, ולפ"ז אפשר לומר דהא דנדר חל על השבועה, משום דניתוסף איסור חפצא, היינו לעבור משום בל יחל, וע"כ אמרינן מיגו דאיתוסף איסור חפצא, חל נמי אגברא, אבל בהא דיש אוכל אכילה אחת, דהיינו לענין קרבן אי אפשר לומר מטעם נדר, דהא על הנדר אינו מביא קרבן דאינו עובר רק בלאו, ואנן בעינן שיהא המוסיף באותו חיוב ג"כ, וכמו שכתב הלח"מ דע"כ אינו חל בשר בחלב על החלב משום איסור הנאה מחמת שהרמב"ם לטעמי' דס"ל דעל הנאה אין לוקין, ואנן בעינן שיהא במוסיף ג"כ, מה שניתוסף ע"י, והכא הא דבקדשים הוי איסור חפצא הוא מחמת נדר, ומחמת נדר ליכא קרבן והא דבקדשים יש קרבן מעילה הוא משום איסור שחל על הגוף שהתורה אמרה שלא יאכלו קדשים, וע"כ ליכא למימר מחמת שניתוסף איסור חפצא וע"כ אמר מיגו דאיתוסף איסור הנאה, דבאיסורי הנאה נמי יש בו מעילה, וע"כ הוי איסור מוסיף משא"כ אי הוי אמר מחמת שניתוסף איסור חפצא:
אך אעפ"כ קשה לי דאיך כתבו דבעינן שיהא במוסף מה שמוסיפין ע"י, דהא באותה סוגיא בכריתות (דף יד) אמרינן גבי נותר מיגו דאיתוסף איסורא לגבוה, איתוסף נמי איסורא לגבי הדיוט אע"ג דאי מקריב קדשים פסולין אינו חייב ע"ז חטאת ואפ"ה אמרינן בו איסור מוסיף, ואפשר לומר שני הטעמים ביחד, דאם הכולל הוא מחמת דתלי זה בזה כמו הנאה באכילה, ע"כ בעינן דמוסיף יהא שוה עם הנוסף, אבל בלא"ה אמרינן בהיפך כיון דלא חל ע"ז לא חל אאידך, אבל בדבר דלא תלי זה בזה כמו דאמרינן בכריתות מיגו דאיתוסף איסור לגבוה ע"כ לא בעינן שיהא שוה וע"כ א"ש דלא אמרינן גבי הקדש מיגו דאיתוסף אסור חפצא, דהא כל חפצא הוא מחמת נדר, והנדר תלוי בקדושה, וכמו שביארתי במ"א דאם פדוה להקדש פקע לגמרי, וע"כ כיון דאסור חפצא תלוי באיסור גברא, ע"כ בעינן שיהא בדבר המוסיף שוה לנוסף, דאל"ה אמרינן בהיפך כיון דעל גברא לא חל, לא חל נמי אחפצא ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו:
עכ"פ נתבאר דהא דאמר רבא בשבועות (ד' כד) ואמר רבא למאן דאית לי' איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאינים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, ודאי כוונתו לכל חד לחודי' דליכא למימר דכוונתו דוקא לשניהם ביחד, א"כ מאי פריך פשיטא, הא כבר פליגי בה ר"ה ורבה בנדרים (דף יז), אי אמרינן כולל בכה"ג דאדרבא כיון דאגודים יחד אמרינן מדלא חל ע"ז לא חל נמי אאידך, וכמו שהארכתי בזה הרבה לדעת הרמב"ם, אלא ודאי דהפי' הוא כל חד לחודי', וכמו שדקדקתי בדברי הרמב"ם בשבועות הי"ד שתחילה ה' יא כתב שבועה שלא אוכל תאינים וחזר ונשבע על תאינים וענבים חויב על התאינים שתים שהרי כלל כו' שלא כתב כאחת, שזהו דינא דרבא בשבועות (ד' כד) דנשבע על התאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים דקיי"ל דאמרינן כולל הבא ע"י עצמו ואח"כ בה' יד כתר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאינים וענבים כאחת, דקדק לכתוב כאחת משום דקאמר התם ה"ל ענבים חצי שיעור וע"כ ודאי הכוונה שלא יאכל משניהם כאחת, אבל הכא בהא דרבא ודאי הכוונה שלא יאכל תמרים וגם חלב, כל חד לחודי' וקמ"ל דאמרינן כולל הבא ע"י עצמו, וכן יתפרש נמי בהא דפריך אח"כ בהא דיש אוכל אכילה אחת כו' ואם איתא משכחת לה חמש כגון דאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב, דחייב על חלב לחוד:
ודע דהשעה"מ הקשה בה' נדרים פ"ד דלדעת הפוסקים דנדר חל על השבועה מחמת דניתוסף איסור חפצא, וא"כ קשה על הא דפריך בשבועות (ד' כד) מתיב רבא ברי' דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' כו' ואם איתא (דאמרינן כולל הבא ע"י עצמו) משכחת לה חמש, כגון דאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב, דמיגו דחל אתמרים חל נמי אחלב כו' והשתא לפי דעתם ז"ל אכתי אפי' נימא דכולל לא חיי' באיסור הבא ע"י עצמו, אכתי תקשה לי, דמשכחת באומר אכילת חלב עלי בשבועה דחל לקיים את המצוה כו' וליכא למימר דשבועה שאמרה בלשון נדר דין נדר יש לה, ואינו חייב קרבן הא ליתא שהרי ממ"ש רש"י שם (ד' כ) דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה ומביא קרבן עולה ויורד וצ"ע כעת עכ"ל, ולי נראה דלא קשה מידי שמבואר בהר"ן והבאתי בספרי עמק יהושע (סי' כד) דהא דנדר חל על השבועה. הוא מטעם שניתוסף איסור חפצא, וע"כ חל נמי אגופא, וה"מ למאן דס"ל בכולל הבא ע"י עצמו, אבל מאן דלית לי' כולל הבא ע"י עצמו, ה"נ לית לי' מוסיף, כיון דע"י עצמו בא לא הוי כולל ולא מוסיף, וא"כ הא דשבועה שאמרה בלשון נדר, דחל לקיים את האיסור היינו נמי מחמת דניתוסף איסור חפצא, וא"כ לר"ל דלא ס"ל כולל הבא ע"י עצמו, ה"נ לא סבירא לי' מוסיף, וא"כ לדידי' לא אמרינן דחל מחמת דניתוסף איסור חפצא (ומחמת זה נראה לי דלא אמר בהקדש מחמת דניתוסף איסור חפצא, דהא דאמרינן בהקדש דהוי כולל היינו דוקא בהקדש דאסור מחמת שהתורה גזרה על ההקדש, וכמו שביארתי במ"א ולא כמו שכתבו התוס' בשבועות (ד' כד) מחמת שאסרה לכל העולם א"כ אם נאמר דחל מחמת דניתוסף איסור חפצא, ואיסור חפצא הו' ע"י מה שהקדיש כמו נדר דהוי איסור חפצא וכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן לר"ל, וע"כ לא נחית בפלוגתא ועוד דכיון דאגודים יחד החפצא בגברא, א"כ לר"ה לא אמרינן כולל בכה"ג בנדרים (ד יז) דאמרינן בהיפוך כיון דלא חל אגברא ממילא לא חל על חפצא, ויש בזה להאריך הרבה ואין כאן מקומו)]:
וא"כ כיון שביארתי דהא דרבא דנשבע שלא יאכל תאנים וענבים כל חד לחודי' משמע כמו שכתב המ"א דנשבע שלא יאכל תאנים וענבים היינו כל חד לחודי', והא דרבה דנשבע שלא יאכל תאנים ואח"כ נשבע שלא יאכל תאנים וענבים דה"ל ענבים חצי שיעור התם ודאי במפרש תאנים וענבים כאחת כמו שמבואר ברמב"ם, וא"כ אי הוי תלי בהא דר"י ור"מ ור"ש, א"כ איך קאמר רבא בסתם הא לפי דפסקו רוב הפוסקים כר"ש א"כ יהי' הפשט של תאנים וענבים דוקא ביחד, וא"כ מאי פריך הגמר' פשיט', אלא ודאי דאינו שייך כלל לפלוגת' דר"מ ור"י ור"ש, דאינהו לא פליגי אלא אם חייב קרבן על כל א' או שאינו חייב רק קרבן א' וכמו דפליגי בשבועות (דף לח) כלל אינו חייב אלא אחת פרט חויב על כל אחת ואחת אבל בודאי דעובר על השבועה על כל אחת ואחת, ואם אמר שבועה שאין לי בידך לא לך ולא לך ואע"ג שבאמת נשבע על א' אעפ"כ חייב קרבן על השני או שנשבע שבועה שאין לך בידי חיטן ושעורין וכוסמין אע"פ שאינו חייב אלא אחת לדברי ר"ש או לדברי מי שאומר דוי"ו כלל' הוי, אפ"ה אפילו נשבע באמת על חיטין אפ"ה חייב קרבן על השאר, אלא שאם נשבע לשקר על כולם אפ"ה אינו חייב אלא אחת, וכן אם נשבע על להבא שלא יאכל תאנים וענבים אף שאינו חייב קרבן אם אכל בשוגג רק קרבן א' ואפ"ה עובר על שבועתו על כל א' בפני עצמו ואם אכל תאנים לחודי' חייב נמי קרבן, והא דקאמר בשבועו' (דף כז) דאם נשבע שלא יאכל תאנים ואח"כ נשבע שלא יאכל תאנים וענבים דהוי כל חד לחודי' חיש. התם במפרש כאחת וכמו שכתבו התוס' בשבועות:
והכי משמע בירושלמי (פ"ד דנזיר ה' ג) ר"ש אומר עד שיאמר שבועה לכל אחת ואחת אמר ר' יוחנן נמצא שאין בידו חיטים פטור על השאר א"ר אבא אוף ר' יהודה מודה בה, ולכאורה לדברי ר' יהודה שאומר שבועה לא לך ולא לך חייב על כל או"א וא"כ לדברי ר' יהודא דחייב על כל אחת ואחת אמאי אם נמצא שאין בידו חיטים פטור על השאר:
ולכאורה אפשר לפרש ע"פ מה שכתב המקנה על מה שהקשה הלח"מ דבפ"ז (מה' שבועות ה"י) פסק הרמב"ם כר"י דולא לך פרטא הוי, והקשה דא"כ איך פסק הרמב"ם (בפ"ד מה' נדרים ה' יא) דהנודר או הנשבע שאיני נהנה לכולכם ונשאל על נדרו או שבועתו כו' הותרו כולם שהנדר שהותר מכללו הותר כולו, ותירץ דאם אמר בוי"ו נעשה כמו שתלאן זב"ז וע"כ כיון שהותר הראשון הותרו כולם, והקשה המקנה דלכאורה יש להקשות עוד דלפי מ"ש התוס' בזבחים (דף ל) והביאו הירושלמי דמדמה שאילת שלום בגט להא דולא לך ע"ש, והרמב"ם כתב בפ"ז מה' גירושין דאם כתב שאילו פסול ושאילו כשר והכא הוא דפסק דולא לך חייב על כל א', וכתב המקנה דבאומר בזו ובזו ובזו אם יש בכולן שו"פ מקודשת הוא משום דבאחרונה כולל כולם דכיון שאמר בוי"ו הרי הראשין נכלל בהשני ואין השני נכלל בהראשון אלא האי קמא לחודי' קאי ובהשני פתיכ' בי' הראשון ג"כ וע"כ ניח' דאף שפוסק דשבועה שאין לך בידי ולא לך דחייב על כל אחת ואחת, וע"כ פרטא הוי היינו משום דהשבועה השני' אינה נכללת בראשונה, וכן השלישית אינה נכללת בשני' אבל לעולם דהראשונה נכללת בשני' וע"כ פסק לגבי קידושין דבאומר בזו ובזו ובזו אם יש בכולן שו"פ מקודשת והיינו מכח שאמר אח"כ ובזו והתמרה הראשונה והשני' נכללת בהשלישי וכן מה שפסק דאם הותר הראשון הותרו כולם אם אמר שאיני נהנה לזה ולזה משום דקמא שייך בבתרא וע"כ כיון שהותר הראשון הותרו כולם:
[ובזה נ"ל ליישב מה שכתב הרמב"ם (בפי"ג מה' נדרים) אסרה על עצמה בין בתאינים כו' בין שאמרה תאינים וענבים אלו וקיים לתאינים והפר לענבים, או שקיים לענבים והפר לתאינים, מה שקיים קיים ומה שהיפר היפר, ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו, כדרך שאומרים בהתרה, והקשה הלח"מ דמשמע דאם אמר קונם תאינים וענבים אלו, ונשאל לחכם לתאינים שהותר בענבים וקשה כיון דרבינו פסק דלא כר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל א'. א"כ הוי פרטי והוי כמו נשבע לא לך ולא לך כו' ע"ש אבל לפי מה שכתב המקנה ניחא שפיר דבשאלה אם הי' נשאל על התאינים, הי' מותר בענבים, דכיון שאמר תחילה תאינים וענבים הרי האיסור של תאינים נכלל ג"כ בענבים, וע"כ אם התיר התאינים מותר בענבים ג"כ, אלא דלהכי הוי פרטה דאין האיסור של ענבים בכלל תאינים, וע"כ אם התיר הענבים לא הותרו התאינים, אבל בהפרה לא אמרינן נדר שהופר מקצתו הופר כולו וע"כ פסק הרמב"ם גבי גט דאם כתב ושאילו כשר, דכיון שבאחרונה כולל שניהם הרי חתמו על כולם]:
ועפ"ז הי' אפשר לפרש הירושלמי (פ"ה דשבועות) שהבאתי דאר"י נמצא שאין בידו חטים פטור על השאר א"ר בא אף ר' יהודה מודה בה, פי' דאם נשבע על חטין ונמצא שאין בידו פטור על השאר נמי, דכיון דבאמת נשבע תחילה על החיטין נתבטל השאר נמי, לדברי ר' שמעון דאמר דכללא הוי וא"ר בא דאף ר' יהודה מודה בה דכיון שנתבטל הראשון ממילא השני בטל, והא דלר' יהודה פרטא הוי היינו שאין השני, נכלל בהראשון, אבל הראשון נכלל בהשני (ואף דהירושלמי דחי לה ומסיק דדוקא כשתלאן זב"ז והיינו משום דאין זה ביטול מה שנשבע באמת וכמו דאמרינן בשבועות (ד' לח) הא לא דמי אלא לאומר לחבירו תן לי חיטין ושעורין וכוסמין כו' חיטין הוא דלית לי' הא שעורין וכוסמין אית לי' דמחייב) אבל אם נתבטל הראשון נתבטל השני, אפי' לר' יהודה דהראשון נכלל בהשני ואין השני נכלל בהראשון, אך בנדרים (דף סו) גבי הותר הראשון הותרו כולם כו' הא מני ר"ש היא כו' לא משמע הכי ודו"ק ועיין בנדרים (ד' פז) אמרה קונם וענבים כו' אמר רבא מתניתין ר' שמעון היא משמע נמי דלא כמו שכתב בס' המקנה ודו"ק:
ע"כ נ"ל להגיה אף ר"ש מודה בה, והענין הוא שאומר דלדברי ר"ש שאמר דכללא הוי אמר ר' יוחנן נמצא שאין בידו חיטים פטור על השאר, היינו משום דהי' סבור הירושלמי תחילה דלר' שמעון שאומר דכללא הוי, והיינו אם הי' נשבע שלא יאכל תאינים וענבים כוונתו שלא יעבור על השבועה אלא באם אוכל משניהם, וכמו שכתבו התוס' בשבועות (ד' כח) דאף דהכוונה הי' שלא יאכל משניהם מכל א' כזית, דחל"ה תיפוק לי' דחצי שיעור של תאינים מותר ושבועה חל עלי' אם נשבע שלא יאכל תאינים וענבים, דה"ל מכל א' חצי שיעור, וא"כ בלא"ה חל אלא ודאי דשבועתו שנשבע אח"כ שלא יאכל תאינים וענבים היינו שלא יאכל מכל א' שיעור שלם, ואפ"ה הי' כוונתו שלא יעבור על השבועה, עד שיאכל משניהם, וא"כ אם יאכל תאינים לחוד או ענבים לחוד אינו עובר:
וא"כ לפ"ז אם נשבע שאין בידו חיטין ונמצא שאין בידו חיטים, כיון דלדברי ר"ש בעינן עד שיאמר שבועה לכל א' ובלא"ה כללא הוי, וא"כ אם נמצא שאין בידו חיטים פטור על השאר נמי, משום דכוונתו הי' שלא יעבור על השבועה, אלא דוקא באם כולם הוא לשקר, אבל אם נשבע באמת על החיטין אינו עובר על השבועה, ובאמת כבר ביארנו שאינו שייך לדברי ר"ש בהא שאומר ר"ש בכללא הוי היינו שאין צריך קרא לכל אחת וא', אבל אעפ"כ עובר על השבועה על כל א' וכמו שאומר בירושלמי (פ"ב דקדושין ה' א) אר"י דברי ר' יהודה נכללין בקרבן א' ונפרטין בשלשה קרבנות, אבל אינו שייך לשבועה, שאפ"ה עובר על השבועה על כל א' וא"כ אף שנמצא שאין בידו חיטין חייב על השאר, ומכש"כ בלשעבר דלא שייך כל כך לומר דאזלינן בתר כוונתו, דבשלמא על להבא שייך שאין כוונתו לעבור על השבועה, אלא דוקא משניהם, אבל בלעבר לא שיך:
וע"ז א"ר בא אף ר"ש מודה בה שאין זה שייך לפלוגתא דר"י ור' שמעון שאפי' לדברי ר"ש אם קיים בא' חייב על השני, אלא שאם לא קיים חייב אף על השני רק קרבן א', ואח"כ מביא הפלוגתא נמצא שאין בידו חיטים מהו שתחול עליו שאר המינים חברי' אמרין לא חלה ר' זעירא אמר חלה, אמר ר' יעקב בר אחא מתניתא מסייעה לחברי' (צ"ל ר' זעירא) האשה שנדרה בנזיר ושמע חבירתה ואמר' ואני ושמע בעל הראשונה והיפר לה, הראשונה מותרת והשני' אסורה ר"ש אומר אם אמרה לא נתכוונתי אלא להיות כמותה וכיוצא בה', אף השני' מותרת ומפני שאמרה להיות כמותה וכיוצא בה', הא אם לא אמרה להיות כמותה וכיוצא בה, הראשונה מותרת והשני' אסורה, מה אם תמן שאין שם עיקר נזירות את אומר חלה כאן שיש עיקר שבועה לא כש"כ מהו דאמר ר' יוחנן דברי ר' שמעון נמצא שאין בידו חטים פטור על השאר במתפיס באומר שעורין יהו כחיטין כוסמין יהי כחיטין כו', פי' שמפלפל בירושלמי דלדברי ר' שמעון שאומר דכללא הוי, אם כוונתו שלא יעבור על השני' אם לא יעבור על הראשונה ג"כ, וא"כ כיון שנמצא שאין בידו חיטין פטור על השאר נמי דכוונתו הי' שלא יעבור רק על שניהם אבל אם באמת נשבע על הא' פטור על השני, חברי' אמרין לא חלה דחבריי' סברין דלר' שמעון שבועתו הי' על כולם ביחד ור' זעירא אומר שאין זה שייך לפלוגת' דר"ש, וע"ז מביא ראי' דר"ש אומר אם אמרה לא נתכוונתי אלא להיות כמותה וכיוצא בה ע"כ אם הפיר לראשונה השני' נמי מותרת אבל בלא"ה אם אמרה ואני אע"ג דאמרה בוי"ו ואני, וכמו דאמר בירושלמי (רפ"ד דנזיר) מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני, מאן תנא ווי"ם כר' יהודה, ברם כר' מאיר אני אני וא"כ כיון דאמר ואני בוי"ו לר' שמעון הוי כמו כללא דהא לר"ש עד שיאמר שבועה לכל א', ואפ"ה אם הפר לראשונה אפ"ה השני' אסורה אלמא דלא אמרינן דכוונת השני' הי' דוקא ביחד אלא דוקא אם אמרה הריני כמותה וכיוצא בה:
וע"ז אמר מה תמן שאין שם עיקר נזירות דהא כבר היפר לה אפ"ה חלה אם לא אמרה כמותה וכיוצא בה הכא שיש עיקר שבועה אלא שנמצא שנשבע באמת שאין לו חיטין בודאי חייב על השאר אע"פ שבאמת נשבע על החיטין דאפי' לר"ש אין אנו אומרים שכוונתו שלא יעבור רק על שניהם ביחד, וע"ז מקשה מהא דאמר ר' יוחנן דברי ר"ש נמצא שאין בידו חיטים פטור על השאר ומשני במתפיס באומר שעורין יהו כחיטין כוסמין יהא כחיטין, אבל בלא"ה אע"פ דהוי כללא לר"ש היינו דאינו מתחייב אלא קרבן א', אפ"ה עובר על השבועה על כ"א בפ"ע:
[ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ב דקידושין ה א) הי' אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן שו"פ, מעתה אפי' נשתייר בה שו"פ לא תהי' מקודשת, עד שיהא כולם, (פי' דקאי על הא דאמר מלוה להוצאה נתנה, וא"כ בסיפא דלא אמר התקדשי התקדשי א"כ כוונתו הי' שתתקדש בכולם וא"כ הא כבר אכלה) ומשני פתר לה על רישא (פי' שאמר התקדשי התקדשי) ופריך אי על רישא בדא תנינן הי' אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם שו"פ, ופי' ואי קאי על רישא שאומר התקדשי התקדשי כיון דפרטא הוי, אפי' מנחת נמי בעינן שיהא שו"פ בכל א', א"ר אבין לא כן סברין מימר מאן תנא ווי"ן ר' יהודה, אר"י דברי ר' יהודה נכללין בקרבן א', ונפרטין בג קרבנות פי' דמשני לעולם אסיפא והא דווין לר' יהודה הוי כללא, אינו אלא לענין שיתחייב קרבן א', שאם הי' פרטא הי' חויב שלשה קרבנות אבל אם הוא כלל אינו חייב אלא קרבן א', אבל אעפי"כ לענין לעבור על השבועה עובר על כל א' בפני עצמו שאין כוונתו לערבם יחד, וכמו שביארתי דאפ"י דלר' שמעון הוי כללא, אפ"ה אפי' אם באמת נשבע על חיטין חייב שבועה על השני, והשתא ניחא דאם לא אמר התקדשי התקדשי אם כולן קיימים מצטרפים כולם לפרוטה שתהי' מקודשת, כיון דהוי כללא לענין קרבן אבל אם אכלה ראשונה מהני מה שבאחרונה שו"פ לחוד, כיון דהוי פרטא לענין שבועה ג"כ, ואפי' ליתא לשבועה ראשונה איתא לשבועה שני', וה"נ אם אכלה ראשונה, אינה מגרעת מחמת שהוא מלוה (דהירושלמי סובר דמלוה ופרוטה אין דעתה על הפרוטה) כיון שיש באחרונה פרוטה הרי מקודשת מחמת האחרונה, דהא בשבועה נמי מחייב על השני' קרבן, אע"ג שאינו מחויב על הראשונה וע"ז אמר שאין החילוק בין פרט לכלל אלא לענין ריבוי קרבנות, אבל אעפי"כ, אין האחת תלוי' בחבירתה והירושלמי סובר כגירסת ר"ת, בשבועות (ד' לח) דלר' יהודה הוי ווי"ם כללי, ובלא ווין פרטא, ולר"מ הוא בהיפוך וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דנזיר) כן הוא מתניתין ואני ואני מאן תנא ווי"ם ר' יהודה ברם כר"מ אני אני ע"ש:
וא"כ מוכח מזה דכל הפלוגת' אינו רק לענין חילוק קרבנות אבל לענין שיהא מעורבים יחד בדווקא אפילו לר"י נמי אינו ועובר על כל א' בפני עצמו. ובזה יתיישב הירושל' גיטין (פ"ט) א"ר יוחנן בשם ר' ינאי ושואל אני בשלום פלוני חזקה על הכל חתם שואל אני בשלום פלוני לא חתם אלא על שאילת שלום בלבד, ר"ל אמר אפילו אמר שואל אני בשלום פלוני על הכל חתם וגירסת הק"ע אפילו אמר ושואל אני חזקה על האחרון חתם כו' א"ר זעירא מודה ר' יוחנן שאם הזכיר גירושין לכל אחת כו', ותמה הק"ע דבמאי פליגי הא הוא פלוגת' דר"י ור"מ ור"ש אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר דאע"ג דסביר' לי' כר"י דוי"ו כללא הוי, אפ"ה סובר ר"ל דלא מהני גבי גט כיון דלא הוי כללא אלא לענין קרבן אבל אעפ"כ כל חד פרטא הוי לעבור על השבועה ע"כ אינו מספיק שיהא חתימת עדים קאי על כולם כיון דכל א' הוא ענין בפני עצמו, וכמו דאמרינן בגיטין (דף פז) אלא ה"ד כלל כו' לר' יוחנן מהני אע"ג דמחולקין קצת, דאל"ה הרי שתי נשים מתגרשות בגט א' וכמו דפריך שם לר"ל, ועיין בזבחים (דף ל) בתוס' שם, ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו, וא"כ נתבאר דאפי' לר' שמעון לא הוי כללא שיהיו תלוים זה בזה אלא במתפיס או שאומר הריני כמותו וכיוצא בו:
[ואגב נבאר שם בירושלמי (פ"ד דנזיר ה' ג) פשיטא דא מילתא, לא היפר לה בעלה של ראשונה ועברה על נדרה לוקה שני' מהו שתלקה א"ר יוסי מאחר שזו לוקה, זו לוקה, א"ר לא ר"ש היא ותעשה שני' כאומר הריני נזירה לאחר עשרים יום ר"ש כדעתי' ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין, ונלאו הק"ע והפ"מ להבין פי' הירושלמי ע"ש בדחוקיהם:
ולי נראה שקושית הירושלמי הוא כמו שמקשים התוס' בנזיר (ד' כב) וזה לשונם תימא, כיון שקבלה עלי' נזירות, וחל עלי' איך תהי' מותרת בהתרת חברתה, כיון דמיגז גייז, הא אין נזירות לחצאין, ואלו אמר הריני נזיר היום, ולמחר אינו נזיר הוי נזיר שלשים יום, דאין נזירות פחות משלושים יום, כדתנן פ"ק, ואומר ר"י דהכי איתא בתוספתא לא נתכוונתי להיות אלא כמותיך שתיהן מותרות אם אמר הכי, משום דמשמע לר' שמעון דהכי קאמרה לה אם סופך שתהי' מותרת לא יחול עלי' נזירות כל עיקר ואומר מהר"ף נ"ע דלר"ש אפי' אמר ואני לבד מפרשינן למילתי' הכי כאלו אמרה בפי' לא נתכוונתי אלא להיות כמותך ובהא פליגי רבנן ור"ש עכ"ל, (וכבר ביארתי דמהירושלמי מוכח דדוקא אם אמר כמותך וכיוצא בך, אבל בלאו"ה לא אמרינן דשתיהן מותרות), וע"ז מיבעי' לי' בירושלמי פשיטא דא מילתא לא היפר (והוא ט"ס וצ"ל היפר לה) בעלה של הראשונה ועברה על נדרה לוקה), שני' מהו שתלקה, (פי' דראשונה ודאי לוקה, אעפ"י שאח"כ היפר לה בעלה, משום דבעל מיגז גייז, וע"כ לוקה, אבל אם היפר להראשונה והשני' עברה אם לוקה כמו הראשונה), א"ר יוסי מאחר שזו לוקה זו לוקה, דלא עדיפא שני, מהראשונה ואינה מותרת רק לאחר הפרה של ראשונה אבל אם עברה תחילה לוקה כמו הראשונה. ופריך ותיעשה שני' כאומר הריני נזירה לאחר עשרים יום. (ט"ס וצ"ל כאומר הריני נזירה עשרים יום) פי' כיון דאמרת שלוקה השני' משום דחל עלי' נזירות. א"כ אמאי מותרת אפי' לאחר הפרה בשלמא הראשונה מותרת משום דהיפר לה בעלה. אבל השני' אעפ"י שאמרה הריני כמותיך וכיוצא בך. אעפ"כ כיון שחל עלי' נזירות דהא אחרת שלוקה. א"כ אפי' הפיר לראשונה. אכתי השני' אסורה דאעפ"י שאמרה שלא תהי' נזירה. רק עד הפרת הראשונה. לא עדיפא מאלו אומרת הריני נזירה עשרים יום. ואעפ"כ הרי היא נזירה שלשים יום. דכיון שהתורה אסרה דסתם נזירות שלשים יום לאו כל כמיני'. אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר כמו שפירש התוס' שהי' כמו על תנאי, שאם יפר להראשונה לא תה נזירה כלל, וא"כ אמאי לוקה השני'. וע"ז משני ר"ש כדעתי' שלא התנדב כדרך המתנדבין. וע"כ אעפ"י שהראשונה לוקה. אעפ"כ השני' אינו לוקה דכיון שתלתה בראשונה והראשונה נתבטלה ליתא לשני' כלל]:
**(מלקות אינו נוהג בזמן הזה)**
וא"כ כיון שביארתי דלר' יהודה אע"פ דכללא הוי לפיר"ת וכן להירושלמי אפ"ה עובר על כל א' בפני עצמו א"כ קשה דלפי מה שכתב המ"א שתלוי בפלוגת' דר' יאשי' ור' יונתן, א"כ איך אמרינן בחולין (דף עט) דלר' יהודה מספקא לי' אי חוששין לזרע האב או לא והיינו משום דמספקא לי' אי הלכה כחנניא דאותו ואת בנו נוהג בזכרים ואמרינן התם (דף עח) דר' חנני' ורבנן פליגי בפלוגת' דר' יאשי' ור' יונתן, דר' חנני' סבר כר' יונתן דלחלק לא צריך קרא וא"כ אייתר לי' אותו להורות דאותו ואת בנו נוהג בזכרים ולרבנן צריך אותו לחלק וא"כ לר' יהודה מספק' לי' אי הלכה כר' יאשי' או כר' יונתן, וא"כ קשה דאיך מספקא לי' אי הלכה כר' יאשי' דסובר דאי לא הוי כתיב אביו קלל הוי משמע דוקא שניהם ביחד דהא אפילו לר' יהודה שסובר דכללא הוי אעפ"כ הוי פרטא ואם נשבע שלא יאכל תאנים וענבים עובר על השבועה על כל א', וא"כ איך אפשר שסובר כר' יאשי' וכן אמרינן בחולין (דף פח) לחלק מדמו נפקא, וכתבו התוס' ואע"ג דבפ' אותו ואת בנו (דף עט) מספק' לר"י אי חוששין לזרע האב או לא הכא דאיצטריך לחלק היינו משום דשמא אין חוששין אלמא שצריך קרא לחלק:
ועוד דלפי גרסת רש"י דגרסינן בשבועות (דף לח) הכל מודים בולא לך שהוא פרט, לא נחלקו אלא בלא לך שר"מ אומר פרט ור' יהודה אומר זהו כלל, וא"כ סובר ר"י בולא לך שהוא פרט ומתחייב נמי קרבן על כל א' ואחד וא"כ איך מספקא לי' אי הלכה כר' יאשי' דאי לא הוי כתיב אביו קלל הוי משמע דאביו ואמו דוקא שניהם ביחד, האר) יהודה סובר דבפרטא הוי אפי' לענין שיתחייב קרבן על כל א', ואפילו לגירסת הירושלמי ולפיר"ת בולא לך שהוא כלל אעפ"כ אינו תלוי זה בזה ועובר על כל א' אלא דלענין קרבן מצטרפין וא"כ קשה דאיך מספקא לי' לר"י אם הלכה כר' יא שי' [ועוד דלדעת הירושלמי פשיטא לי' דמיבעי אותו לחלק וסבירא לי' כרבנן דר' חנני' דאין חוששין לזרע האב וכמו שאבאר דגרסינן בירושלמי (פ"ה דשבת ה' א) ר' יצחק בר נחמן בשם ר' הושעי' הלכה כדברי תלמיד, (ע"ש בק"ע שפי' דהלכה כד' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב והשיג שם על מהרא"פ ע"ש, והנה פירושו נכון אלא שלא פי' דאם הוא הלכה כר' יהודה למה קורא אותו תלמיד. ע"כ נראה לי שהוא כמו דאמרינן בשילהי כתובות (דף קיא) יצחק ושמעון ואושעי' אמרו דבר א' הלכה כר' יהודה בפרידות כו' אמר רנב"י יצחק זה ר' יצחק נפחא שמעון זה ד"ש בן פזי ואמרי לה ר"ל, אושעי' זה ר' אושעי' ברבי והיינו ר' הושעי' דירושלמי שאומר הלכה כדברי תלמיד וזה קאי על ר"ש בן לקיש, כמו דאמרינן שמעון זה ר' שמעון בן פזי, ואמרי לה ר"ש בן לקיש. וקרי לי' תלמיד כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף נז) לסוף אתא גברא רבה אחרינא ובעא מיני' מילתא אחריתא. וכתבו התוס' כאן משמע שהי' ר"ל גדול כשבא לפני ר' יוחנן כמו שפיר"ת בב"מ (דף פד) שהי' לומד תורה לפני ר' אושעי' רבו של ר' יוחנן. וכן כתבו התוס' בעירובין (דף סה) וע"ז אומר ר' הושעי' נראין דברי תלמיד פי' זהו ר"ל שפסק הלכה כר' יהודה). ואמרינן התם בירושלמי דברי חכמים כל מין פרידות א' ר' שמואל בשם ר' זעירא כמה דתימר לענין איסור וכן כל שאר הבהמה לענין היתר ופי' שם הק"ע דקאי התם לענין שבת עי"ש שפירושו דחוק למאוד. ע"כ נ"ל דלא קאי לענין שבת רק לענין כלאים. (פי' שאומר דלר' יהודה שאומר דהנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורים זה בזה, משום דאין חוששין לזרע האב, לאו דוקא לחומרא הוא דאין חוששין. שהנולדים מן החמור אסורי' עם הנולדים מן הסוס, אבל אעפ"כ אסור להרביע עם החמור. דדילמא חוששין לזרע האב. וע"ז אמר ר' זעירא כמה דתימר לענין איסור. כן כל שאר הבהמה לענין היתר. פי' דפשיטא לי' שאין חוששין לזרע האב. וכמו דמיבעי לן בש"ס דילן (דף עט) איבעי להו מיפשט פשיטא לי' לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב, או דילמא ספוקי מספקא לי' למאי נ"מ למשרי פרי עם האם, והירושלמי פשיטא לי' דלקולא נמי קאמר ר' יהודה דאין חוששין לזרע האב, והק"ע שגה בזה מאוד בפירושו. וא"כ כיון דפשיטא לי' להירושלמי דאין חוששין לזרע האב, א"כ סבירא לי' כרבנן דחנניא, דאין אותו ואת בנו נוהג בזכרים לפי מה דשקיל וטרי בחולין (ד' עח) דמיבעי לי' אותו לחלק אלמא דלהירושלמי פשיטא לי' דר' יהודה ס"ל כר' יאשי' דצריך קרא לחלק. ולענין שבועה מסיק בירושלמי דאפי' נשבע על תאינים וענבים עובר על כל א' בפני עצמו, ולא קאמר דכללא הוי רק לענין קרבן]. ובפרט לגירסת רש"י קשה טפי דהא וי"ו הוי פרטא לר' יהודה אפי' לענין קרבן וא"כ מכש"כ דהוי פרטא לעבור על כל א':
וראיתי להאבני מילואים בהלכות קידושין (ס' לא) שרוצה לומר בדעת הירושלמי דניכללים בקרבן א' ונפרטין בשלשה קרבנות, היינו שיש בו כלל ופרט דמהני כללא להיות מצטרפין לפרוטה א' ונפרטין נמי דהיכא דאיכא פרוטה לכל א' וא' דחייב קרבן על כל א' וא' ורוצה ליישב בזה סתירות הרמב"ם בפסקיו ועי"ש ולא נראה לי כלל דמאחר שאם יש בו שוה פרוטה לכל א' מתחייב קרבן על כל א', א"כ אם אין בו שו"פ לכל א' איך יצטרפו, הא אמרינן בפ"ב דשבועות (דף כב) שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות, וא"כ הכא נמי כיון שחלוקין לחטאות אין מצטרפות:
ובזה נדחה נמי מה שרצה לפרש הא דא"ר יוחנן בשבועות (דף לח) דפרוטה מכולם מצטרפות היינו אפי' למ"ד דפרטא הוי אעפ"כ פרוטה מכולם מצטרפות, ולא כמו שפירש"י דאכללא קאי דזה אינו דכיון דחלוקות לענין קרבן תו אינו מצטרפות, ועוד דקאמר הכל מודים בולא לך שהוא פרט משמע דליכא מאן דפליג הא ר' יאשי' פליג ונצטרך לדחוק דלא קאי אלא אר' מאיר ור' יהודה ועוד דאמרינן בירושלמי מאן תנא ווי"ם ר' יהודה ולא קאמר דתלי בפלוגתא דר' יאשי' ור"י אלא ודאי דלא שייכא זה לזה. דר' יאשי' ור' יונתן פליגי דוקא במשמעות דקרא. ור"י ור"מ פליגי בלשון ב"א. ולא בלישנא דקרא. תדע דהא פלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן לא פליגי דוקא בויו מחברת או מחלקת. דהא אמרינן בב"מ (דף צה) אביי סבר לה כר' יאשי' ומתרץ לקראי כר' יאשי'. רבא סבר לה כר' יונתן ומתרץ לקראי כר"י. דתניא אם בעליו עמו לא ישלם משמע דאיתא בתרווייהו ומשמע נמי איתא בחדא כו' עי"ש. אלמא דלאו דוקא בוי"ו פליגי. אלא סתם איך הוא משמעותא דקרא וכן מצאתי אח"כ בקצה"ח סי' ר"ץ אלא שהביא שם מ"ש בשיטה מקובצת שלא אמר ר' יונתן אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא בו. אבל באומר שיעשה לפלוני או שיתן ודאי לשניהם במשמע והקשה ע"ז מהגמ' דב"מ (דף צה) עי"ש. ויותר הי' לו להקשות אהא דאמרינן במנחות (דף צא) א"כ מה ת"ל מן הבקר או מן הצאן. לפי שנאמר אדם כי יקריב קרבן כו' יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם. ת"ל מן הבקר או מן הצאן רצה א' מביא ורצה שנים מביא ור' יונתן למה לי קרא האמר עד שיפרוש לך הכתוב יחדיו אצטריך סד"א הואיל וכתיב מן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי. ועי"ש ברש"י. ובתוס' שם. אלמא דאפי' בדבר שהוא קום ועשה נמי פליגי רי יאשי' ור' יהונתן ועוד דהא אמרינן בהדי' ביומא (דף נו) תניא דלא כשינוין ולקח מדם הפר ומדם השעיר שיהא מעורבין דברי ר' יאשי'. ר' יונתן אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. כו' עי"ש. אלמא דפליגי אפי' בדבר שהוא בקום ועשה:
וא"כ כיון דלא פליגי במשמעות וי"ו אם מחברת או מחלקת, אלא דפליגי במשמעותי' דקרא, א"כ אין זה שייך לנידון דידן, ודלא כמו שכתב המ"א, דתלוי בפלוגתא דר' יאשי' ור' יהונתן וגם מה שכתב דקיי"ל כר' יונתן משמע דפשיטא לי' דקיי"ל כר' יונתן והוא משום דאמרינן בב"מ (ד) צה) אביי סבר לה כר' יאשי' ומתרץ לקראי כר' יאשי', רבא סבר לה כר' ומתרץ לקראי כר' יונתן, אלמא דהלכה כר' יונתן, דאביי ורבא הלכה כרבא, וכה"ג אמרינן בפ"ק דתמורה (ד' ה) ואביי הא סברא מנ"ל כו', ורבא סבר לה כר' יונתן ומתרץ לקראי כר' יונתן, אעפ"כ כיון דקיי"ל הלכה כר' יהודה בפרידות בכתובות (דף קיא) אלמא דספוקי מספקא לן ויש להאריך בזה וגם בדעת הרמב"ם שפסק כר' יאשי'. אך כבר ביארתי, דאין זה נפקותא לדידן דלא פליגי רק בלשון תורה. ואפשר לומר. דאפי' לדעת הירושלמי שפוסק דאזלין בתר לשון תורה לחומר' כמו שהביא הר"ן ברפ"י דנדרים(ד' מט) אעפ"כ כיון דר' יאשי' ור' יונתן לא פליגי בלשון תורה אלא במשמעותי' דקרא דהא לא בלישנא פליגי א"כ אינו שייך לענין זה כלל וכה"ג איתא בירושלמי (רפ"ח דשבועות) א"ר אסי בשם ר' יוחנן דברי ר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן, ולקח בעליו ולא ישלם, הא אם לא ישבע ישלם, כו' אר' חנינא הכל מודים בלשון תורה ממשמע לאו אתה שומע הן מה פליגי בלשון ב"א (ולכאורה אינו מובן דהא עיקר הפלוגתא הוא בלשון תורה כמו דפליגי בקידושין (ד' סא) ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד וב"ר שנאמר אם יעברו כו' אלא שיש חילוק בין אם הכתוב מיירי במה שאמר להם משה שזה צריך ת"כ, ובין אם הכתוב מיירי להשמיענו דינא שכיון שנכתב דוקא באופן זה ממילא מוכח דלא יעשו באופן אחר ומכלל לאו אתה שומע הן, וכה"ג כתבו התוס' בקידושין (ד' סא) מה שהקשו דהא בהרבה מקומות כתיב ורחץ במים וטהר ע"ש דכיון דכתיב בלשון צווי ודאי לא בעי ת"כ, ועיין בשבועות (ד' לז) ועיין בספרי ע"י (ח"ב י):
הרי נתבאר מכל זה בנידון השאלה שהכוונה הוא שלא ישתתף עם כל א' בפני עצמו, ואינו שייך כלל לפלוגתא דר' יאשי' ור' יהונתן דלא כהמ"א כן נ"ל: