אור ברסלב

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן ט

סימן ח

שאלה אם נשבע לעשות דבר א' שלשים יום, אי בעינן מעת לעת, או לא:

תשובה ראיתי להמחנה אפרים בהלכות נדרים (סי' לג) כתב וז"ל נסתפקתי באומר לעשות דבר א' שלשים יום אי בעינן שלשים יום גמורים, דבפ"ח דנדרים (דף ס) איתא קונם יין כו' אם אמר יום א' שבת א' אסור מיום ליום, אלמא דאסור מעל"ע ואלו בפ"ק דנזיר (דף ה) אמרינן דגבי נזיר אם גילח ביום שלשים יצא, ודוקא באומר שלמין אם גילח ביום שלשים לא יצא, אלמא דדוקא באומר שלימין משום דהוי לישנא יתירא, אבל בלא"ה אמרינן מקצת היום ככולו וכתב וז"ל, ונ"ל ליישב דבין נדרים שאוסר על עצמו לאכול שלשים יום ובין נזירות שמקבל עליו להיות קדוש ולהכי כיון שנהג מקצת יום שלשים בנזירות סגי משא"כ באומר שלא אלך לביתו של פלוני שלשים יום דכי הלך ביום שלשים ואפי' אחר חצות עובר על נדרו, וא"כ משמע שמחלק בין דבר שהוא בעשי' ע"כ מכי קיים העשי' ביום שלשים אפי' במקצת נמי קיים את נדרו, משא"כ בשלילת העשי' לא אמרינן בזה מקצת היום ככולו, וע"כ בקונם יין בעינן דוקא מעל"ע, והכי איתא בירוש' (רפ"ח דנדרים) שבת א' חודש א' שנה א' שבוע א' אסור מיום ליום מעל"ע, תני מעל"ע:

ולא נ"ל החילוק הזה, אלא דהטעם הוא דבכל מילי דאורייתא אמרינן מקצת היום ככולו כמו דאמרינן במגילה (דף כ) גבי שומרת יום לא תטבול עד שתנץ החמה אלמא מכי ספרה מקצת הוי ככולו, וכן בפ"ה דנדה (דף לג) ותספרי' ואנן נמי נספרי' דקיי"ל מקצת היום ככולו, וכן בפסחים (דף פא) אי קא סבר מכאן ולהבא הוא מטמא יומו נמי לא ניסתר ע"ש משום דמקצת היום ככולו, וכן במוע"ק (דף טו) מעיקרא סבר אמרינן מקצת היום ככולו וכן במוע"ק (דף יט) וכה"ג בדוכתי טובא וזהו דוקא בדיני תורה אבל בנדרים אזלינן בתר לשון ב"א, אם אמר שלשים יום או יום א' ודאי כוונתו מעל"ע דבלשון ב"א הוא מעל"ע ולא דמי לכל דיני תורה דאמרינן בי' מקצת היום ככולו וכמו שביארתי, וכמו דאיתא בר"ה (דף ו) המשכיר בית לחבירו לשנה מונה שנים עשר חודש מיום ליום, וכן בירוש' (פ"ק דר"ה) והוא שאמר שנה זו אבל אם אמר שנה אחת נותן מעת לעת:

וכמו שכתב הטור באה"ע (ס' קג) דאם התנה ע"מ שתתני לי מכאן עד שלשים יום אפי' לא נתנה לו אלא בסופה מגורשת דעד שלשים יום שלמים קאמר, והא דקאמרינן בנזיר דמקצת היום ככולו דאע"ג שהוא בעצמו מקבל עליו נזירות אעפ"כ כבר ביארתי בספרי ע"י (סי' טז) מה שכתב המהרי"ט דכיון דדיני נזירות מפורש בתורה והוא קיבל עליו נזירות אין דעתו בשעת נזירו' אלא על דיני נזירות המפורש בתורה, וע"כ הוי כמו כל דיני דאורייתא דאמרינן מקצת היום ככולו, וכמו שהבאתי שם מהא דזבחים (דף קטז) דקרבן נזירות לא הוי דבר שנידר ונידב דנזירו' חובה היא דמכיון שקיבל עליו נזירו' הכתובה בתורה והתורה קבעה עליו חובה ע"כ הוי דבר שבחובה וכן ברפ"ב דתמור' (דף יד) ולימא מר שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא כו' סמי מכאן נזירות פי' דנזירו' הוי דבר שבחובה כו' ע"ש, וע"כ אמרינן בזה מקצת היום ככולו:

וכן בירושלמי דמגילה (פ"א) תני אף הנזירו' א"ר יוחנן לית כאן נזירות, נזירו' חובה היא, פי' אע"ג דנזירות הוא בא מחמת שנודר אעפ"כ הקרבנות התורה קבעה עליו:

[ועיין שם בירושלמי א"ר יוסי הדא אמרה שלמים הבאים מחמת הפסח כשירים בבמה פו' אע"ג דפסח הי' דבר שבחובה, אעפ"כ שלמים הבאים מחמת הפסח הוי כשאר שלמים וכשירים בבמה, והנה שם איתא בירושלמי' עולה הבאה מחמת אשם על דעתי' דר' אלעזר מהו שתהא כשרה בבמה כו' ופיר' הק"ע עולה הבאה מחמת אשם כגון שמתו בעלי' שניתק האשם לרעי' ונפל בו מום להביא בדמיו עולה מהו שתהא קריבה בבמה לפירש הק"ע על דעתי' דר"א דמקיש אשם לחטאת וטעה בזה טעות גדול, דהא ר"א סבירא לי' דמקשינן אשם לחטאת לכל דבר, ואשם שמתו בעלי' הוי כחטאת ומתה, כמו דאמרינן בפסחים (ד' עג) אשם שמתו בעלי' או שנתכפרו בעלי' כו' ר"א אומר ימות גם מה שסתר שם בש"ק דקאי אהא דאמר ר' אליעזר דמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום נמי לא יתכן דא"כ מהו עולה הבאה מחמת אשם תיפוק לי' דאשם נמי הוי נידר ונידב, ובאמת טעה בזה דקאי על הא דתנן בתמורה (ד' כ) תמורת אשם כו' ר' אליעזר אומר ימותו ור' אלעזר אומר יביא בדמי' עולות (ור' אלעזר גרסינן) אשם שמתו בעלי' כו' ר"א אומר ימותו ר' אלעזר אומר יביא בדמי' עולה, וקאי על הא דר' אלעזר דאמר יביא בדמי' עולה, ולא על ר' אליעזר שהוא סובר דימות, וע"ז מיבעי לי' אי דיינינן כבתחילה והוי דבר שבחובה או דיינינן לי' כבסוף והוי דבר הנידר והנידב וקרב בבמה, ועיין לקמן חלק ב' (דרוש א) מה שהבאתי עוד ראיות מהירושלמי]:

וע"פ מה שביארתי נ"ל דהא דאמרינן בפ"ק דנזיר (דף ה) תנן הריני נזיר שלשים יום אם גילח יום ל' לא יצא, ומשני באומר שלמין ופי' התוס' דמקשה לרב מתנא דס"ל דסתם נזירות נמי הוי שלשים דיהי' בגימטרי' תלתין הוו ואפ"ה אמרינן דמקצת היום ככולו וא"כ אם אמר הריני נזיר שלשים יום אמאי לא יצא אם גילח ביום שלשים ומשני באומר שלימין, וכתבו התוס' פירוש אע"ג דמתניתין סתמא קאמר שלשים יום אפ"ה כיון דאמר שלשים יום לישנא יתירא הוא דאפי' סתם לרב מתנא הוי שלשים יום וכי אמר הריני נזיר שלשים יום הוי כאלו אמר שלימים וליכא למימר מקצת היום ככולו ולכך אם גילח ליום ל' לא יצא. ולפי שיטתם הקשו בפ"ק דנזיר (דף ו) בד"ה אמר כו' דלרב מתנא דאמר לר' אליעזר מקצת היום ככולו אף בנטמא קודם הבאת קרבנותיו לא נסתור אלא שבעה וצריך לדחות ולומר דעתה איירי בשאמר הריני נזיר מאה יום שלמים דהשתא ליכא למימר מקצת היום ככולו כיון דאמר שלמים דאל"ה לא הוי יתור לשון כיון דצריך לומר מאה יום דבשלמא בנזיר שאמר הריני נזיר שלשים יום הוי יתור לשון דהא סתם נזיר הוי ל' יום וע"כ הוצרך לדחוק דמיירי באומר שלמים:

אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דלאו משום לישנא יתירה הוא אלא מכיון שאמר הריני נזיר שלשים יום א"כ לא סמך על דיני נזירו' המפורש בתורה דא"כ לא היה לו לפרש שלשים יום דהא מפורש בתורה שלשים אלא שהוא עצמו קיבל עליו שלשים יום וע"כ הוי ככל מילי דנדרים דלא אמרינן בזה מקצת היום ככולו וה"נ אם אמר הריני נזיר ל' יום וכה"ג כתב הש"ך ביו"ד (סי' רלח) דאע"ג דאם נשבע סתם שלא יאכל וסתם אכילה היא בכזית, ואפ"ה אסור בחצי שיעור, אעפ"כ אם נשבע בפירוש שלא יאכל כזית אינו אסור בחצי שיעור, וכן דעת הרבה פוסקים דאם אמר שלא אוכלינ' נמי אינו אסור בחצי שיעור, וכמו שביארתי לקמן בתשובה (סי' יא) וה"נ אע"ג דגבי נזיר שסומך על דיני תורה אמרי' דמקצת היום ככולו כמו בכל דיני תורה, אעפ"כ כיון שאמר הריני נזיר שלשים יום שוב לא סמך על דין תורה ע"כ לא אמרינן בזה מקצת היום ככולו, וכן אם אמר הריני נזיר ק' יום, שלא סמך על דיני נזירות מה שמפורש בתורה ע"כ נעשה כאומר שלימין דלא אמרינן בזה מקצת היום ככולו והא דקאמרינן באומר שלימין היינו דנעשה כאומר שלימין וכמו שפירשו התוס' בגיטין (דף עג) באומר מעת שאני בעולם ע"ש:

וכה"ג כתב הרמב"ם (פ"ג מה' ערכין ה"ח) המפריש את הערך ואמר ערכי עלי חמשים סלעים אינו נידון בהשיג יד אלא לוקחין כל הנמצא בידו והשאר עליו חוב עד שיעשיר ויתן, וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי אינו נידון בהשג יד שחייבי דמים הרי פירשו נדרן והרי הוא כאומר הרי עלי מנה הקדש שהוא חייב ליתן מנה גמור עכ"ל פי' דבערכין אינו מפרש רק שאומר ערכי עלי כפי דין המפורש בתורה ע"כ נידן בהשג יד שכן גזירת הכתוב, שיהי' נידן בהשג יד, משא"כ באומר דמי עלי שאינו מפורש הקצבה בתורה, אלא כל א' לפי מה שהוא שוה והוי כמו כל נדרים דעלמא וע"כ אינו נידון בהשג יד, וכמו דאיתא בערכין (דף כ) חומר בנדרים מבערכין כו' וע"כ במפרש ואמר ערכי עלי חמשים סלעים אע"ג דאמר ערכי עלי אפ"ה כיון שפירש חמשים סלעים הרי לא סמך על דין ערכין הכתוב בתורה אלא פירש חמשים סלעים ע"כ הוי כמו נדרים כיון דלא סמך על דין תורה אינו נידן בהשג יד כמו שאמר דמי עלי, וכמו שאר נדרים:

וה"נ אם קיבל עליו סתם נזירות הרי סמך על דיני נזירו' המפורש בתורה והוי ככל הדינים דאמרינן בהם מקצת היום ככולו, משא"כ אם פירש הריני נזיר שלשים יום א"כ לא סמך על דיני נזירות המפורש בתורה וע"כ הוי כמו כל נדרים דעלמא, וכמו שמבואר בטור אה"ע (סי' קג) דע"מ שתתני לי עד שלשים יום דאפי' לא נתנה אלא בסוף מגורשת דבלשון בני אדם שלשים יום שלמין הוא וע"כ לא אמרינן בזה מקצת היום ככולו:

ועפ"ז יתבאר הירושלמי (פ"ק דנזיר ה"ב) הריני נזיר לאחר שלשים יום, נזיר שמשון נזיר מכבר א"ר חנינא מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון, מ"ט כן יעשה על תורת נזרו, את שנזירותו תורה יצתה נזירת שמשון שאינה תורה:

והנה לכאורה משמע מהירושלמי שנזירת שמשון אינו תורה ולא הוי רק מדרבנן, ויש להקשות ע"ז מהא דאמרינן פ"ב דמכות (דף כב) יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמנה לאוין ופריך התם וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בי"ט ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והריני נזיר ומשני בנזירות שמשון אלמא דנזירת שמשון הוי דאורייתא:

ע"כ נ"ל דנזירת שמשון הוי נמי מן התורה והא דקאמר את שנזירותו תורה יצא נזירת שמשון שאינו תורה פי' דנזירת שמשון לא קבע התורה בזה דינים אלא שאסור מטעם נדר שקיבל על עצמו נזירת שמשון ואסור בכל מה ששמשון היה אסור אבל בסתם נזירות הרי קבעה התורה בזה דינים להיות נזיר ל' יום ולהביא קרבנות, והוא לא קבל עליו רק מכיון שקיבל עליו נזירו' הרי נתנה התורה עליו דינים איך יהי' נזירותו והקרבנות שיביא [וכה"ג כתבו התוספת בקידושין (דף יג) דמלוה הוי מלוה שאינה כתובה בתורה דהתם לא קבעתה התורה עליו שום חובה אלא שצריך לשלם כפי מה שהלוה וע"כ לא הוי כתובה בתורה ואע"ג דכתוב בתורה האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך כו' לא חשיב כתובה בתורה כיון שא"צ לפרש שיעור הנתינה דמילתא דפשיטא הוא דמה שהוא לוה צריך לפרוע, משא"כ בנזקין ופדיון הבן כיון שהתורה קבעתה בזה דינים ע"כ מקרי מלוה הכתובה בתורה ע"ש]. וע"כ אומר בירושלמי על סתם נזירות דהוי נזירת תורה, וכה"ג אומר בירושלמי (פ"ק דנזי') בהא דיטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם, ופריך בירושל' הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם זו תורה וזו אינו תורה, ופירש הק"ע דקטן שהדירו אביו אינה תורה אלא הלכה היא בנזיר כמו דאמרינן (דף כט) דהלכה היא בנזיר, ולפי מה שביארתי א"צ לזה אלא דנזיר סתם הוא מן התורה שלשים יום ואע"פ שהקדישו אביו מרחם אעפ"כ אינה תורה רק מצד שקיבל, וכמו שאם היה מקבל עליו כמה נזירות כמו שאומר הריני נזיר מלא הבית או הקופה בפ"ק דנזיר (דף ח) ע"ז אומר זו תורה פי' בכהן דעיקר הקדושה היא קדושה עולמית משא"כ בנזיר דעיקר נזירות ע"פ תורה לא הוי רק ל' יום ואע"פ שמקבל עליו יותר אינה תורה רק ע"פ קבלתו, וכן בירושלמי דכתובות (פ"ט ה"ג) בהא דתנן מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשין שכולם צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה ופריך הגע עצמך שפטרה מן השבועה ומשני זו תורה וזו אינו תורה, ונ"ל פירושו זו תורה פי' ביורשין הוא מידי דממילא שפטורין מן השבועה מן התורה שהתורה זכתה ליורש ליטול בלא שבועה משא"כ אם פטרה מן השבועה הרי הוא ע"י מעשה עצמו שפטרה מן השבועה אבל לא שהתורה זכתה לו, וכן בירושלמי פ"ד דשבועות את שכשר להעיד עדות תורה יצא זה שאינו כשר להעיד, פי' בעדות שנים עדות תורה שהתורה האמינתם אבל לא באומר לעד א' הרי את מקובל עלינו כשנים:

וכן בירושלמי (פ"ד דנדרים ה"ו) רשב"ל פתר מתניתא המודר הניי' מחבירו לפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ואם נדר בשביעית לא ירד לתוך שדהו אבל אוכל מן הפירות כו') **(בזמן הזה דיני עדות ודיני ממונות והפקר נוהג ע"פ דינא דמלכותא.)** ואתי דר"ל כר' יוסי דר' יוסי אומר מפני שקדם נדרו להפקירו כן רשב"ל אומר שקדם נדרו להפקירו לא הפקירו לנדרו ר' בא בר חייא בשם ר' יוחנן מודה ר' יוסי בהפקר תורה שהוא מותר, והק"ע והפ"מ לא ביארו הירושלמי הזה על נכון:

ולי נראה דהפי' הוא דר"ל מוקי כר' יוסי דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה, ה"נ בהפקר וכמו דאיתא בנדרים (דף מג) אר"י מ"ט דר' יוסי קא סבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה, ובירושלמי פסחים (פ"ב ה"ב) והביאו הרא"ש בפסחים הפקיר חמצו בי"ג בניסן לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר כו' אתי דר"י כר' יוסי פי' שאומר דהפקר לא נפיק אלא בזכי' וע"כ אסור אם הפקיר חמצו בי"ג ודרשב"ל כר"מ שסובר דמשעה שהפקירו הוי הפקר מיד ע"ש. וע"כ מוקי לה ר"ל כר' יוסי דהפקר לא נפיק מת"י אלא בזכי' וע"כ אם נדר לפני שביעית אסור אפי' בשביעית דאע"פ דהוי הפקר אעפ"כ לא נפיק מידי בעלים אלא בזכי' אבל אם נדר בשביעית מותר דאע"פ דהפקר אינו יוצא מת"י בעלים אלא בזכי' אעפ"כ אין דעתו על מה שהפקר כמו דאיתא בנדרים (דף מג) מתיב ר' אבא כו' א"ר יוסי אימתי בזמן שנדרו קודם להפקירו אבל אם הי' הפקירו קודם לנדרו ה"ז מותר ואי אמרת עד דאתי לרשות זוכה מה לי נדרו קודם להפקירו מה לי הפקירו קודם לנדרו, הוא מותיב לה והוא מפרק לה כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר אבל אם נדר לפני שביעית אסור דהפקר לא נפיק מידי בעלים אלא בזכי' וע"ז אמר בירושלמי ר' בא בר חייא בשם ר' יוחנן מודה ר' יוסי בהפקר תורה שהוא מותר, פי' דבהא אפי' ר' יוסי מודה דאם נדר אפילו לפני שביעית מותר בשביעית מחמת דשביעית הוי הפקר תורה ואפקעתא דמלכא וע"כ אע"ג דר' יוסי ס"ל דהפקר כמתנה ובעינן דוקא עד דאתי לרשות זוכה זהו דוקא אם מפקיר מעצמו וע"כ סובר ר"י דדמי למתנה דלא נפיק מת"י בעלים אלא דוקא אם אתי ליד אחר אבל בשביעית דהוי הפקר תורה שהתורה הפקירתו ר"י נמי מודה דיוצא מת"י בעלים מיד דומי' דאמרינן בירושלמי דפסחים שם (פ"י ה"ב) הכל מודים בגר בזמן הבית שמת ובזבזו ישראל את נכסיו מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר, ומ"ד זכיה לית כאן זכי' והוא מותר דבגר שמת אין צריך זכיה כיון דלאו מדעתו הופקר:

ובזה אפשר ליישב קצת מהא שכתב הרמב"ם (פ"ז מה' מעילה ה"ח) המועל בפחות משו"פ בין בזדון בין בשגגה משלם את הקרן ואינו חייב חומש ולא קרבן, ויראה לי שאינו לוקה על פחות משו"פ אם היה מזיד, ולכאורה יש לדקדק דלמאי כתב הרמב"ם ויראה לי שאינו לוקה דמהיכי תיתי לותר שילקה על חצי שיעור, ואפשר לומר דכוונתו שלא לומר הואיל ואהדרי קרא להתחייב אפי' בפחות משו"פ כמו דאמרינן בב"מ (דף נה) ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון ע"כ ה"א דאהדרי' קרא לענין חיוב מלקות נמי וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דביצה (דף יב) אי אהדרי' לאיסורא קמא ועיין בספרי ע"י (סי' ד) וכן משמע בפ"ק דמוע"ק (דף ג) יכול ילקה על תוס' שביעית ע"ש:

עוד נראה לי שכוונת הרמב"ם הוא כמו דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כב) אמר ר"פ מחלוקת בשביעית אבל בקונמות ד"ה בכל שהוא מ"ט קונמות כיון דלא מדכר שמה דאכילה כדמפרש דמי כו' רבינא אמר כי קאמר ר"פ לענין מלקות כי תנא ההיא לענין קרבן דבעינן שו"פ, והקשו התוס' אהא דאמר מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד"ה בכל שהוא דא"כ חמור קונם מהקדש ואיהו גופי' לא אסור אלא מטעם הקדש, וע"כ לפ"ז היה אפשר לומר דאפילו בהקדש נמי אע"פ דאינו מתחייב קרבן בפחות משו"פ, היינו משום דהקרבן בא מטעם הקדש וע"כ בעינן שו"פ דאין מעילה בפחות משו"פ, אבל לענין מלקות דיוכל להתחייב מחמת נדר ע"כ לוקה בכל שהוא נמי כמו דבקונמות מתחייב בכ"ש ועיין במ"ל (פ"ד מה' מעילה ה"ט) שכתב עוד נסתפקתי אם מעל בזדון אם ילקה ב' אחת משום לא יחל והב' משום לאו דמעילה, וכמ"ש רבינו בריש הלכות אלו, ולכאורה נראה דלוקה שנים, אלא שלא ידעתי למה לא ביאר רבינו דין זה ע"כ, וע"ז כתב הרמב"ם ויראה לי שאינו לוקה, דכיון שהקדיש ובהקדש נתנה התורה דינו איך יתחייב ויש לה פדיון ותצא לחולין, ע"כ חזר הדבר לדין תורה, דבפחות משו"פ אינו לוקה משום בל יחל משא"כ בשבועה או בנדר, וכמו דפליגי בשבועות (דף כב) אם יש מעילה בקונמות כיון דאינו אסור רק מחמת נדר, ואפי' מאן דסבר דיש מעילה בקונם פרטי, אעפ"כ אינו נפדה להיות יוצא לחולין וכמו שכתבו התוס' בשבועות (דף כב) דאפי' מאן דסובר דיש מעילה בקונם פרטי, אעפ"כ אינו נפדה, וע"כ אינו לוקה בהקדש אפי' פחות משו"פ משום לאו דבל יחל, דבשעה שהקדיש כוונתו על דיני תורה, וע"כ אינו לוקה בפחות משו"פ ואפשר דליתא ללאו דבל יחל כלל, רק מחמת הקדש (ואפשר ליישב בזה מה שהקשו אהא דאמרינן בשבועות (ד' כד) דר"ל ס"ל דלא אמרינן כולל הבא ע"י עצמו, והקשו שם התוס' מהקדש ע"ש, ולפי מה שביארתי דהקדש לא הוי איסור הבא ע"י עצמו, דכיון דאסרה על כל העולם ויש בזה מעילה ויוצא לחולין ע"י פדוין ע"כ לא הוי איסור הבא ע"י עצמו אלא חזר הדבר לדין תורה, וע"כ הוי כמו איסורא דממילא ולכך הוצרך הרמב"ם לומר שאינו לוקה בפחות משו"פ אעפ"י דבקונמות לוקה אפי' פחות משו"פ:

ולכאורה יש להביא ראי' לזה, דבהקדש אפי' לענין מלקות נמי בעינן שו"פ, מהא דאמרינן בסוף מכות (ד' כב) אלא הב"ע כגון שבישלו בעצי הקדש, ואזהרתי' מהכא כו', והקשו התוס' דלילקי משום הזיד במעילה באזהרה, ותירצו בתוס' דלא חשיב אלא לאוי דאיתנהו בפחות משו"פ, אלמא דאפי' לענין מלקות אינו לוקה בפחות משו"פ וע"כ הוכיח מזה הרמב"ם שיראה לו שאינו לוקה בפחות משו"פ אע"ג דקונמות לקי אפ"ה בהקדש אינו לוקה בפחות משו"פ כמו שביארתי, אך אעפ"כ עדיין אינו מיושב דהא הרמב"ם ס"ל דעל לאו דבל יחל אינו עובר אלא המדיר וכמו שהביא הר"ן בפ"ב דנדרים (ד' ט"ו) וא"כ איך יתחייב לדעת הרמב"ם אם נהנה אחר מן הקדש בפחות משו"פ מחמת הנדר, כיון דאין הלאו דבל יחל רק על המדיר ואפשר לומר בדוחק דהרמב"ם קאי על המקדיש בעצמו אעפ"כ הא שביארתי ראי' הוא דבהקדש כיון דמהני פדיון ע"כ דעתו כמו הדינים שקבעה התורה:

והנה בהא שכתב הרמב"ם המועל בפחות משו"פ דאינו לוקה ומשמע דס"ל דבפחות משו"פ אסור מדאוריי' משום חצי שיעור והנה ברמב"ם (פ"ב מה' מעילה ה' טו) הביא הכ"מ מה שכתב הר"י קורקוס דאיכא למידק שכתב רבינו בפ"א שכל שקדם מום קבוע להקדישו אינו אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם ואמאי הא אסור מן התורה למעול, ותירץ דמיירי בשאינו נהנה מאותו גיזה ואותה עבודה, ועוד תירץ כשאין בה שו"פ, וכתב ע"ז המ"ל ומ"ש א"נ אפשר שאין בה שו"פ אפשר דאפיה אסור מדין תורה כדין חצי שיעור דקיי"ל דאסור מן התורה ויש סמך לזה מ"ש ה"ה בריש פ"א מה' גניבה ועי"ש, פי' כמו שכתב הה"מ שאסור לגזול אפי' פחות משו"פ משום חצי שעור ובאמת יש לתמוה על הרי"ק דאמאי לא יהא אסור אפי' פחות משו"פ מחמת חצי שעור, ואפי' לפי מה שביארתי בספרי ע"י (סי' ה) דהא דאסור לגזול אפי' פחות משו"פ אינו מחמת חצי שעור אלא דעצם הלאו נאמר אפי' על פחות משו"פ, ולא שאחור מחמת חצי שיעור והיינו כמו שהקשתי שם דהא לא חזי לאצטרופי דכיון דפחות משו"פ הוי מחילה, א"כ כבר מחל הגזילה ולא חזי לאצטרופי, אבל במעילה אמרינן (מעילה ד' יח) צירף המעילה לזמן מרובה, וא"כ אמאי לא יהא אסור פחות משו"פ משום חצי שיעור ובאמת שכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שאינו לוקה אלמא דחצי שעור אסור מדאורייתא, אך לכאורה מוכח דפחות משו"פ אינו אסור רק מדרבנן מהא דאמרינן (פ"ק דגיטין ד' יב) גבי המקדיש מעשה ידי עבדו אותו העבד לוה ואוכל ועושה ופורע, ופריך הש"ס קמא קמא קדיש לי', ומשני בפחות פחות משו"פ, אלמא דאינו אסור רק מדרבנן וכן רמז לזה המ"ל בפ"ז מה' מעילה שכתב עיין בחידושי הרשב"א לגיטין (ד' יב) ומ"ש רבינו ונראה לי שאינו לוקה כו' עיין במ"ש מרן לעיל סת"ב בשם הרי"ק ובמה שרמזתי שם והנה הרשב"א ז"ל כתב פרש"י ז"ל כו' דלא חייל הקדש אפחות משו"פ, והקשו עלי' מדקתני בב"מ (ד' נה) חמש פרוטות הן דא"כ לתני שש פרוטות הן, ולימא דאין הקדש חל על פחות משו"פ ותירצו דנהי ודאי דחל אפחות משו"פ, מ"מ אין מועלין בפחות משו"פ כדתנן התם הנהנה בשו"פ מעל, ואע"ג דבעלמא איסורא דרבנן מיהו הכא שרי לכתחילה, דניחא לי' להקדש, אלמא דאינו אסור רק מדרבנן:

ע"כ נ"ל עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (סי' ה) ליישב הבעה"מ מה שהקשה עליו הקצה"ח במה שפי' בפסחים (דף כט) דבדבר הגורם לממון קא מיפלגי דמיירי באוכל חמץ של הקדש שהקדישו הבעלים באחריות ומש"ה ה"ל גורם לממון, ותמה עליו הקצה"ח דא"כ היכי אמרינן דמעל כיון דההפסד הוא לבעלים שהקדישו באחריות, ולישנא דמעל משמע שמשלם קרן וחומש ואשם ואביא בקצרה מה שכתבתי שם דהא דמקשה הש"ס התם והא חמץ בפסח לאו בר דמים הוא, אין הטעם משום שלא גרם היזק להקדש שאפי' לא גרם היזק להקדש כי אם שנהנה שו"פ מן ההקדש מעל ואין תלוי דוקא בחסרון הקדש, אלא בהנאתו כמו דמוכח בב"ק (דף כ) אלא הטעם משום דכיון דאינו בר דמים פקע ההקדש דהקדש דמים אינו חל רק על השיווי וע"כ כיון שאינו בר דמים פקע ההקדש משום דאין להקדש על מה לחול, ובזה ניחא מה שכתבו התוס' בכריתות (ד' יג) דיש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם א', שהקשו התוס' דבפסחים משמע דאם אינו בר דמים לא מעל, ואמאי הא נותר הוי איסור הנאה ואפ"ה מעל ותירצו דהכא בקדושת הגוף, והתם בקדושת דמים וביארתי דהטעם הוא דמה שקדוש קדושת הגוף חל הקדושה על הגוף, וע"כ אעפ"י שהוא נותר ולא שוה כלום אפ"ה מעל, אבל בקדושת דמים שהקדושה הוא אינו רק על השיווי, ע"כ אם אינו בר דמים פקע השיווי, ע"כ לא מעל (ודלא כמו שהבין הנתיבות דבקדושת דמים הוא משום גזל וע"כ אם אינו בר דמים לא מעל משא"כ בקדושת הגוף הוא משום כפרה, וא"כ אם אינו בר דמים נמי מעל, דמהיכי תיתי לחלק בין מעילה למעילה אלא דעיקר הטעם משום דבקדושת הגוף חייל הקדושה על הגוף, משא"כ בקדושת דמים):

וע"כ מתורץ בזה הבעה"מ דהגמ' משני דפליגי בדבר הגורם לממון דהיינו שהבעלים הקדישו באחריות, וע"כ מחמת שיש בזה שיווי להקדש, שאם תאבד יתחייב באחריות, ודבר הגורם לממון כממון דמי, וע"כ הוי הקדש דמים, דהא יש בזה שיווי להקדש, וע"כ מעל:

[אך שם בספרי עדיין לא ביארתי הטעם דמה שלא פי' בעה"מ כרש"י דדבר הגורם לממון היינו מחמת שאחר הפסח יהי' מותר, ע"כ נ"ל דלפי מה שביארתי ניחא מה דלא הי' ניחא לי' לבעה"מ פירש"י והוא דלפי מה שביארתי דקושי' הש"ס הוא משום דלאו בר דמים, וע"כ פקע ההקדש, משום דהקדש דמים אינו חל רק על השיווי וע"כ כיון דלאו בר דמים הוא פקע ההקדש, א"כ לעולם לא יהי' הקדש אפי' לאחר הפסח נמי, דכיון דפקעה הקדושה לא רכבה עלי' קדושה אח"כ, וכמו דאמרינן במנחות (דף קב) אלא אמר רב אשי מעילה אטומאה קא רמית, מעילה משום קדושה ולא קדושה הוא לבתר דפקע לה קדושה במאי הדרה רכבא עלי', וא"כ כיון דלאחר הפסח נמי לא יהי' הקדש, א"כ לאו גורם לממון הוא דכיון דהשתא לאו בר דמים ופקעה קדושה לאחר הפסח נמי לא יהי' קדוש ולא הוי גורם לממון, ולא נוכל לומר דכיון דהוא גורם לממון אח"כ, א"כ שוה ממון להקדש, וע"כ לא פקע, זה אינו דאדרבא כיון דלע"ע לאו ממון הוא ופקעה הקדושה, לא יהי' גורם לממון לעולם, וא"כ אפי' אי גורם לממון כממון דמי, מ"מ הא אינו גורם לממון, ע"כ פירש הבעה"מ דגורם לממון הוא שהבעלים הקדישו ע"מ שאם יאבד יתחייב באחריותו, א"כ בההוא שעתא הוי גורם לממון, וע"כ לא פקעה הקדושה, ויש לדחות ודו"ק]:

והנה בספרי שם הבאתי ראי' מהירושלמי דפ"ק דפסחים חמישית כר' יהודה הקדישו מוקדש כו', אמר לי' ר' יוסי לא מסתברא דלא חלופין, הקדישו אינו מוקדש כו' שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אלמא דמחמת שאפי' תאמר שיהי' קדוש אין להקדש ריוח בו ע"כ לא קדוש כלל, וא"כ כיון שביארתי שהקדש דמים אינו רק על השיווי וכל שאין בו שיווי אינו קדוש הקדש דמים, א"כ אי אמרינן דפחות משו"פ אינו ממון, א"כ אין בו שיווי, וכל שאין בו שיווי לא חל הקדושה והשתא ניחא הא דאמרינן בגיטין (דף יב) עושה ופורע קמא קמא קדיש לי' ומשני בפחות פחות משו"פ, דכיון שאין בזה שו"פ לא חל ע"ז הקדושה, וע"כ לא שייך להקשות דמ"מ אסור בפחות משו"פ מחמת חצי שעור, דחצי שיעור אינו שייך רק בדבר שיש בו איסור, אך שאין בו כשיעור, ע"כ אסור אפי' בפחות מחמת חצי שיעור משא"כ אם אין בו איסור כלל, דלא חל על פחות משו"פ הקדושה:

ויש להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ב דפסחים) ר' יוסי בעי הנהנה מן ההקדש פחות משו"פ מהו שיהא חייב בתשלומין א"ל נשמעינה מהדא ואת אשר חטא מן הקודש ישלם פרט לפחות משו"פ אית תנוי' תני לרבות לתשלומין, מ"ד פרט לפחות משו"פ לתשלומין לקרבן, מ"ד לרבות בתשלומין, כמה דתימר תמן פחות משו"פ מזיד ואע"פ שאינו משלם חומש ואשם, ישלם אוף הכא כן אמרינן חברי' קומי ר' יוסי, ולאו מתניתא הוא, האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש, מזיד פטור מתשלומין, ומדמי עצים א"ל תמן אינו ראוי להשלים עליו ברם הכא הוא ראוי להשלים ועליו, פי' דהקשה כיון דפחות משו"פ הוי ממון בהקדש, וצריך לשלם אע"פ דפחות משו"פ לא הוי ממון וצריך לשלם בתרומה אם אכל אע"פ שאינו שו"פ, ואע"פ שאינו ממון אפ"ה משלם א"כ באיסורי הנאה נמי דשניהם אינו ממון, וא"כ אמאי תנן דבמזיד פטור מן התשלומין, וע"ו משני דאע"פ שפחות משו"פ אינו ממון, אעפ"כ ראוי להשלים עליו משא"כ באיסורי הנאה דאינו ממון כלל, וע"כ תנן בפסחים (ד' לא) דהאוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מתשלומין, ואין לו אלא דמי עצים בלבד מחמת דהוי איסורי הנאה, וכמו שמחלק הש"ס דילן בגיטין (ד' כ) שלחו מתם כתבו על אסורי הנאה כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית, אע"ג דהוי פחות משו"פ, ומשני שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי, וא"כ ראינו שהירושלמי מפלפל בזה אם פחות משו"פ מכיון שאין בזה שיוי דמי להא דאיסורי הנאה כגון האוכל חמץ של הקדש דאין בו מעילה, משום דפקע הקדושה, א"כ אם הוא פחות משו"פ נמי לא קדוש, ועיין בספרי ע"י (סי' ו) מה שהארכתי לחלק בין פחות משו"פ לאיסורי הנאה עי"ש, וע"כ כיון שאינו קדוש כלל ע"כ לית בזה משום חצי שיעור כיון דלא קדוש כלל:

ויתבאר יותר ע"פ הירושלמי (שם) ר' בון בר חיי' בעי האוכל תרומת חמץ בפסח למי הוא משלם, תפלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגין הגוזל תרומה מאבי אמו כהן ר' יוחנן אמר משלם לשבט, רשב"ל אמר משלם לעצמו א"ר מנא קומי ר' יוסי מסתברא יודה רשב"ל לר"י בחומש שהוא משלם לשבט שכן תרומה טמאה אפרה לשבט והק"ע גריס מודה רשב"ל לר' יוחנן בחמץ שהוא משלם לשבט שכן תרומה טמאה אפרה לשבט, אך שהוא פי' דס"ל להירושלמי דחמץ בפסח מותר בהנאה כר"י הגלילי ולא נראה לי דהירושלמי סובר דחמץ בפסח אסור בהנאה כמו שביארתי בספרי ע"י ח"א (סי, טו) וכמו דקיי"ל לדינא, ע"כ נ"ל לבאר הירושלמי דבעי ר' בון בר חיי, דהאוכל תרומת חמץ בפסח, כיון דהוי איסור הנאה וע"כ לית להו בעלים וכמו שביארתי בספרי כמה פעמים ובפרט (בסי' ו) דאיסורי הנאה לא הוי של בעלים כלל, א"כ כמו דפליגי ר"י ור"ל בגזל תרומה מאבי אמו כהן, (וכן פליגי (בפ"ו דתרומות) באם מחל ואח"כ אכל), דר"י ס"ל אע"ג דלית להו בעלים דהא מחל לו או שירש מאבי אמו כהן אפ"ה משלם לשבט, ור"ל סובר כיון דאין בו למי לשלם דהא הוא זכה בו מחמת ירושה או מחילה ע"כ משלם לעצמו, וע"ז מיבעי לי' באיסורי הנאה דאין בו חיוב ממון ואין להם בעלים, וקאמר דתלי בזה דפליגי ר"י ור"ל דלר"י משלם לשבט ולר"ל משלם לעצמו, וע"ז אמר ר' מנא קומי ר' יוסי מסתברא יודה רשב"ל לר' יוחנן בחמץ שהוא משלם לשבט, פי' דס"ל לר' מנא דאיסורי הנאה אית להו בעלים. וכמו שהקשו התוס' בפסחים (ד' כט) דאפי' אין פודין את הקדשים להאכילה לכלבים, אעפ"כ נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה, ותירצו דכיון שהוא עכשיו לא שוה ולא מידי לא שייכא בי' מעילה, והיינו נמי טעמא דכל איסורי הנאה אין מקדשין בו את האשה, ואע"ג דכל הנישרפין אפרן מותר, ואפי' אי דבר הגורם לממון כממון דמי לא דמי דהתם חזי לאחר הפסח כמו שהוא בעין ועוד יש לומר הא דאין מקדשין באיסור הנאה, היינו היכא דלית בה שו"פ לכשיהי' אפר, וע"כ אמר ר' מנא קומי ר' יוסי דאין חמץ בפסח דומה לגזל תרומה מאבי אמו כהן או שמחל לו דהתם לית בהו חיוב ממון כלל משא"כ באיסור הנאה שיש בזה חיוב ממון, דבחמץ בפסח שהוא מן הנשרפין אם כן יהי' אפרו מותר, וכמו שתי' התוס' בתי' השני, דדווקא אם אין באפר שוה פרוטה, אבל בלאו הכי הוי ממון, וע"ז אמר ר' מנא דמודה רשב"ל בחמץ שהוא משלם לשבט שכן תרומה טמאה אפרה לשבט פי' אם אוכל תרומה טמאה אמאי משלם לכהן הא אינו ראוי אלא ודאי משום שראוי להסקה ולעשות אפר וכמו דאמרינן בפסחים (דף לב) אמר לו ריב"נ ומה הנאה יש לאוכל תרומה טמאה בשאר כל ימות השנה שמשלם, א"ל לא אם אמרת בתרומה טמאה שאע"פ שאין לו בה היתר אכילה יש לו בה היתר הסקה כו', וע"כ באוכל תרומת חמץ בפסח נמי יש לו בעלים מחמת האפר ולא דמי לאם גזל תרומה מאבי אמו כהן או שמחל לו, וע"ז מסיים בירושלמי ר"י בר בון בשם ר' אחא אפילו עלי' פליגין דס"ל דאיסורי הנאה הוי כמו דלית להו בעלים כלל דאע"ג דחזי ליהנות בה לאחר שנשרף, עכ"ז כיון דהוי איסור הנאה לית להו בעלים כלל, וכמו שתירצו התוס' בתירוצא קמא בפסחים או כמו שכתב הריטב"א ס"פ האיש מקדש דאפילו יש באפרן שו"פ כיון דהשתא לית בה דין ממון אינה מקודשת דכי שריף לי' לבערינהו לאו דידי' נינהו וכל הקודם זכה. וא"כ מה שנחלקו הפוסקים באיסורי הנאה אי הוי כמאן דלית להו בעלים או לא נחלקו בזה בירושלמי ודו"ק:

עכ"פ הא דאמרינן התם בגיטין דפחות משו"פ אינו קדוש דעושה פחות פחות משו"פ היינו משום דפחות משו"פ לא הוי ממון ודמי לאיסורי הנאה דאין לה קדושת דמים על מה לחול וע"כ שרי, והשתא אפשר לומר דהא דאמרינן דבקדושת דמים פחות משו"פ מותר היינו בדליתא לכתחילה אלא פחות משו"פ וא"כ פקע הקדושה. ועוד אפשר לומר דאפילו אם לקח מן ההקדש פחות משו"פ כמו שכתב הרי"ק לענין אם קדם מום קבוע דהא דשרי לגזוז ולעבד היינו בפחות משו"פ כיון דבמעילה אינו חייב רק על הנאה וא"כ אם גזז פחות משו"פ כיון דהוא פחות משו"פ ופחות משו"פ אין בו שיווי, וע"כ כיון שאין בו שיווי פקע הקדושה וכמו שביארתי לענין חמץ דפסח לאו בר דמים הוא דהקושיא הוא כיון דלא הוי בר דמים ע"כ פקע הקדושה וע"כ בהקדש נמי כיון דמזיק פטור בהקדש א"כ אינו מחייב על שעת הלקיחה כי אם רק על ההנאה שאח"כ ואח"כ הוא פחות משו"פ ופקע מזה קדושת דמים:

והכי משמע בירושלמי (פ"ג דמ"ש) ר' יוסי בשם ר' יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה ר' ירמי' בעי קומי ר"ז בהמה טמאה מהו שתטעון העמדה והערכה א"ל אלולי דא"ר יוסי בשם ר' יוחנן חי' טהורה אינה טעונה העמדה והערכה בהמה טמאה לא א"ר הילא ותני כן ואם בבהמה טמאה ופדה בערכך מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה, ומוציא את שאמר ה"ז הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה, לשעת הקדישה (פי' דמבעי' לי' לרבנן דאמרי קדשי ב"ה ישנו בכלל העמדה והערכה, אם הקדיש חי' או בהמה טמאה שאינה שייכה כלל למזבח אם הם טעונים העמדה והערכה, וע"כ פשיט מר"י דאמ' צבי עשו אותן כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה וא"כ בהמה טמאה נמי, ואח"כ אמר ר' הילא שאותה שבשעת הקדישה לא הי' שייך למזבח כלל, לא בעי העמדה והערכה וע"ז כתיב ואם בבהמה טמאה ופדה בערכך וכמו דאמרינן בתמורה (ד' לג) אותה למעוטי מאי למעוטי בעל מום מעיקרא ודלא כמו דתני לוי הכל הי' בכלל העמדה והערכה ואפי' בעל מום מעיקרא וכן תני במתניתא אפי' חי' ואפי' עופות א"ר יוסי מתניתין אמרה כן חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה היא וכל שהוא טעון פדיון מועלין בו פי' שמביא ראי' מהא דתנן חמורה מועלין בה ובחלבה והא חלב כמתה הוא וא"כ בעי העמדה והערכה, וא"כ כיון שאין מועיל לה פדיון, א"כ אמאי מועלין בה, דהא לאו בר דמים הוא וממילא אין בה מעילה, דהא לא חזי להקדש כו' (והאי חלב לא הוי כמטלטלן אלא כיון שהי' מתחילה בבהמה בעי העמדה והערכה וכמו דמוכח בחולין (ד' קלה) דאפי' גיזה בעי העמדה והערכה, וכמו שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ה מהלכות ערכין ה' יב) דכיון שהי' מחובר בבהמה בעי העמדה והערכה) אלא ודאי דבהמה טמאה אינה בכלל העמדה והערכה, וע"כ מהני לה פדי' וע"כ מועלין בה א"ר חנינא בר מנא תיפתר כר"ש פי' דלעולם אליבא דרבנן דאמרי דקדשי ב"ה הי' בכלל העמדה והערכה אפי' בהמה טמאה נמי בעי העמדה והערכה אלא דאתי כר"ש דס"ל בתמורה (ד' לב) דקדשי ב"ה אם מתו יפדו דס"ל קדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה, א"ל אין כר"ש למה לי חמורה אפי' שאר כל בהמה, פי' שאומר דודאי מיירי מתניתין אליבא דרבנן דס"ל דקדשי ב"ה ישנכו בכלל העמדה והערכה דאי כר"ש דס"ל דקדשי בדק הבית לא הי' בכלל העמדה והערכה, א"כ אמאי תנן במתניתן חמורה אפי' שאר בהמה שהקדישה לב"ה נמי מועלין בחלבה (וכה"ג מקשה הש"ס דילן במעילה (ד' יב) דתנן התם חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנים ולא מועלין בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי ב"ה הקדיש תרנגולות מועלין בה ובביצתה חמורה מועלין בה ובחלבה, ופריך בגמ' אלא גבי מזבח, כי אקדשה קדושת דמים, לא אית בה מעילה, אר"פ חסורי מחסרא והכי קתני בד"א כשהקדישה קדושת הגוף לגבי מזבח אבל הקדושה קדושת דמים לגבי מזבח נעשה כמו שהקדישו לבדק הבית, הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה, חמורה מועלין בה ובחלבה, וע"כ מוכיח הירושלמי דודאי אתי כרבנן דקדשי ב"ה ישנו בכלל העמדה והערכה, וע"כ נקט דוקא תרנגולת וחמורה דאינם ראוים כלל לגבי מזבח ואינן בכלל העמדה והערכה וע"כ מועלין בחלבה דאל"ה אין מועלין בחלבה, דהא הוי כמתה ואינה בכלל העמדה והערכה, וע"כ כיון שאין לה פדיון א"כ אינה בר דמים, ואין מועלין בה, ודוקא תרנגולת וחמורה שאין בכלל העמדה והערכה אפי' לרבנן, ולכן מועלין בה וע"כ נקט דוקא חמורה, אבל אי מוקמינן כר"ש דקדשי ב"ה אינם בכלל העמדה והערכה, א"כ אמאי נקט דוקא חמורה שאר בהמה נמי וכמו דמקשה הש"ס דילן במעילה שם, והא דלא משני הש"ס דילן הכי דע"כ נקט חמורה, משום דחמורה לא בעי העמדה והערכה, היינו משום שהש"ס דילן מחולק בזה עם הירושלמי, דס"ל דבקדשי ב"ה אין חילק בין בעל מום מעיקרו לאם נפל בו אח"כ וכמו שכתבו התוס' בתמורה (ד' לב) בד"ה בעל מום מעיקרו כו' ועיקר החילוק הוא בקדשי מזבח לבין שהי' בעל מום מתחילה, ובין נפל בו אח"כ, אבל בקב"ה אפי' הקדוש טמאה נמי בעי העמדה והערכה) והכי משמע ברמב"ם (פ"ה מה' ערכין ה' יב) עי"ש בכ"מ ועיין במ"ל ברמב"ם (פ"א מה' איסורי מזבח) שכתב ונראה דה"ה למקדיש בהמה טמאה למזבח או חי' למזבח דאינו בכלל וכש"כ הוא ע"ש, אבל הירושלמי מחלק אפי' בקדשי ב"ה, ובזה טעה הק"ע בירושלמי (פ"ד דשקלים) אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך, והגי"ה הק"ע בהדא כתיב והעמיד והערוך דכיון דקרא איירי בטמאה ממש צריכה העמדה והערכה וז"ל כתב הרא"פ דטמאה אינה צריכה העמדה והערכה, ודבר תימא הוא שהרי מפורש בקרא ואם בהמה הטמאה ופדה בערכך כו' ע"ש ונעלם ממנו כל הסוגי' של הירושלמי (פ"ג דמ"ש) בהמה טמאה, מהו שתטעון העמדה וכו' וכמו שהארכתי בזה:

גם עיין בירושלמי דפסחים (פ"א ה' ד) הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים, וכתב הק"ע וקשה הא בקדשי ב"ה הכל מודים שאינם בכלל העמדה והערכה עכ"ל, וזה שיבוש דהא רבנן סברי קדשי ב"ה ישנן בכלל העמדה והערכה, אלא דהתם מיירי בחמץ במטלטלים לא שייך העמדה והערכה, גם מה שהקשה שם דלכ"ע פודין את הקדשים להאכילן וכו' ונעלם ממנו התוס' דפסחים (ד' כט) דמדרבנן אין פודין, וע"ש בירושלמי (פ"ג דמ"ש) שהבאתי דקאמר תחילה שם , אין תפתריני' לשם הלכות מיתה, הא תנינן חמורה, והדברים האלו אין להם מובן כלל, ואפשר שהוא ט"ס, , וצריך לומר לשם חליבות פי' ששמה מתחילה עם החלב שעומדת לחלוב, וכה"ג הקשו התוס' בחולין (ד' קלה) לימא בשהעריך ואח"כ גזז, וע"ז דחי הא חמורה תנן וחמורה אינה עומדת לחלוב כמו דאמרינן בב"ב (ד' עח) בשלמא פרה איכא למימר לחלבה קא בעי, אלא חמור מאי כו' אלמא דכיון שאין לה פדיון, ואינה בר דמים ע"כ אין מועלין בו, וכן הקשה התוס' ברפ"ד דמעילה (ד' טו) קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת כו' אלימא בקדשי ב"ה, אפי' כי מתו נמי לא יהא אלא כמקדיש אשפה והקשו התוס' מי דמי אשפה ראוי' לפדות, אבל הא לאו בר פדיון הוא, דבעי העמדה והערכה פי' וא"כ אין מועלין בה כיון דלית בה פדיון]:

אבל הא שכתב הרמב"ם שיראה לו שאינו לוקה על פחות מחצי שיעור אפשר דמיירי בקדשי מזבח ובקדושת הגוף אינו חל על השיווי אלא על הגוף, וכמו שכתבו התוס' בכריתות (די"ד) דיש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות ואשה א' דמחייב קרבן מעילה אע"ג דהוי נותר והוי איסורי הנאה אפ"ה קדוש בקדושת הגוף, אלמא דאין הקדושה חל על השיווי וע"כ חלה אפילו בפחות משו"פ נמי, ואע"פ ששיעור המעילה הוא בפרוטה אפ"ה אסור מחמת חצי שיעור כמו כל חצי שיעור, כיון שאסור הוא אך שאין בו כשיעור וכ"ת הא בגזילה אסור אפי' בפחות משו"פ וכמו שהבאתי ראיות והארכתי בספרי ע"י (סי' ו) דאפילו פחות משו"פ נמי ממונו הוא וכמו שביארתי שם היינו דוקא בממון הדיוט דאפילו פחות משו"פ נמי הוא דידי' ועוד שהקדש דמים אינו רק על השיווי, ומכי פקע השיווי ממילא פקע הקדושה [ולכאורה יש להביא ראיה מהירושלמי (פ"ז דשבת) שמואל בר אבא בעי קומי ר' זעירא ויצאו שלמים ויחלקו לאוין על כל הקדשים לטומאה א"ל לצורך יצתה למעט קדשי ב"ה שלא יהא חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא, כן גריס הק"ע ולאו מתניתא היא קדשי מזבח מצטרפין זע"ז לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא, משא"כ בקדשי ב"ה, א"ל מכיון שאין מצטרפין חולקין והקשה הק"ע דהא תנן במעילה (דף טו) דקדשי ב"ה מצטרפין ע"ש והוא תמוה ולפי מה שביארתי ניחא שפיר, דהא דמצטרפין היינו אם אכל מזה חצי פרוטה ומזה חצי פרוטה אבל אם אין בקדשי בזה רק חצי פרוטה תו אין מצטרף, כיון דכבר פקע הקדושה וכל חצי שיעור מותר לכתחילה, וא"כ איך יצטרפו רק דנ"ל דשגה בזה הק"ע ויש טעות הדפוס בירושלמי, וכך הוא פירושו דר, שמואל בר אבא בעי קומי ר"ז, ויצאו שלמים ויחלקו על כל הלאוין לקדשים לטומאה (פי' כמו דאמרת דיצתה הבערה לחלק, וכן אחותו יצתה לחלק, וא"כ הכא נמי נימא דיצתה טומאה בשלמים לחלק), וע"ז השיב ר"ז דהא דיצתה טומאה בשלמים, הוא להוציא קדשי ב"ה כמו דאיתא בכריתות (דף ב), וע"ז א"ל ולאו מתניתין היא קדשי מזבח מצטרפין זע"ז לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא, וכיון שאין מצטרפין חולקין (כצ"ל) פי' שהביא ראי' דודאי אין חלוקין דאם הי' חלוקין לחטאות א"כ לא הוי קדשי מזבח מצטרפין זע"ז כמו דאמרינן בשבת (דף עא) אלא ודאי דאין חלוקין, וע"ז אמר ר"ח וכיני יחלוקו ולא יצטרפו, פי' דאף על מתניתין קשי' שיחלוקו מדיצתה טומאה בשלמים, ולא יצטרפו, אך שכבר תירץ ר' זעירא דהא דיצתה טומאה בשלמים הוא להוציא קדשי ב"ה]:

הרי נתבאר דהקדש חלוקה מקונם דבקונם כיון דמפרש הוא כמו דאיתא בשבועות (דף כב) ע"כ אסור אפי' בפחות משו"פ ולוקה משא"כ בהקדש וגם ביארתי דכיון שהוא פחות משו"פ פקע הקדושה ולית בזה משום הקדש, והטעם הוא כמו שביארתי דכיון דאקדשי' דעתי' היה על דיני תורה משא"כ בקונם וה"נ לענין נזירות הא דאמרינן בנזירות מקצת היום ככולו היינו משום דאין כוונתו רק כמו שמפורש בתורה ע"כ אמרינן בזה מקצת היום ככולו, משא"כ בשארי נדרים לא אמרינן מקצת היום ככולו בין שהוא בעשי' בין שהוא בשלילות המעשה, ודלא כהמ"א כן נ"ל:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה