אור ברסלב

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן ח

סימן ז

שאלה מי שקיבל עליו להתענות שני תעניות, ואח"כ שאל על א' מהם אי אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו, הותר כולו או לא:

תשובה ראיתי להמחנה אפרים בה' נדרים (סי' יז) וז"ל ראיתי להתוס' בפ"ג דשבועות (דף כז) גבי מי שנדר שני נזירות ומנה את הראשונה ואח"כ נשאל על הראשונה עלתה לו שניה כו' שהרשו כשנשאל על הראשונה אמאי לא נשרי' בשני' מ"ש מקונם שאיני נהנה לכולכם דהותר א' מהם הותרו כולם ותירצו דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין שני נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמו דמי עכ"ד אבל בירושלמי דפ"ג דנזיר הקשו את הקושי' בעצמה ומוקי לה באומר הריני נזיר עכ"ל:

והנה כיון שבירושלמי מבואר דלא כמ"ש התוס' צריך לבאר איך הוא ההלכה, ויבואר ע"פ מה שכתבתי בחידושי למסכת נדרים דגרסינן שם פי"א דנדרים (ד' פד) ר"נ אמר לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא והכי קתני נתגרשה יכולה ליהנות כו' וכתב הר"ן שם דגמ' דילן לא אתי כהירושלמי, דהא בירושלמי גרסינן הנודר מיורדי הים לאחר שלושים יום ויש כאן אדם שבשעת נדרו הוא מיורדי הים ולאחר מכאן קודם שלשים יום נעשה מיושבי היבשה דתלוי האי דינא בפלוגתא דר"י ור"ע, ולדידן דקייל כר"ע אסור בו כיון שהי' מיורדי הים בשעת נדרו כו' וכיון דתלי האי דינא בפלוגתא דר"י ור"ע כו' ה"נ כי הוי איפכא דהיינו באותן בני אדם שהי' בשעת נדרו מיושבי היבשה ולאחר מכאן נעשו מיורדי הים, אסור לר"י ומותר לר"ע ולפי האי פירושא לא אתו האי ירושלמי כגמ' דילן דהא הכא מסקינן דנהי דבעל לאו בכלל בריות בשעה שנדרה אפי' הכי כשנתגרשה אסורה בו מפני שחזר להיות בכלל בריות אלמא לאו בתר אמירה אזלינן ועי"ש שהאריך וכתב דסברא דר"ע לא קשי' אהך מילתא כלל, משום דהאי מילתא תלוי' בלשון ב"א, ובגמ' דילן סברינן דבכלל לשון ב"א כולהו בכלל, ור"ע במילתי' בתר דרשא דקראי דייקי' לי' הכי דלא שייך כו', ובירושלמי לא סברי הכי אלא סבר דהנודר מיורדי הים, ודאי להנהו דהוי יורדי הים בשעת עיקר נדרו קא מיכון, ומשום הכי לית לי' למידק אלא איזו שעה הוא עיקר נדרו אם שעת אמירה או שעת החלות ומש"ה אמרינן התם דתלי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע כו' ע"ש:

והרא"ש בנדרים (דף ל) הביא בפסקיו הירושלמי הזה להלכה עו"ש, ולפ"ז בנטולה מן היהודים אינו אסורה ליהנות מן הבעל אע"פ שנתגרשה, כיון דבשעת אמירה, לא הי' הבעל בכלל בריות, ולפי"ז צ"ע על הש"ע שבסי' (רלד סעי' ה) פסק דנדרה שלא ליהנות לבריות, ולא היפר לה דמותרת ליהנות כל זמן שהיא תחתיו שאינו בכלל הבריות, ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עליו ואי אפשר להנות אלא מלקט וכתב הט"ז דחל הנדר גם עליו דאז הוי בעל בכלל הבריות דהכי משמע נדרה שאיני נהנה לכל אדם דמתקרי בריות בשעת הנאה, וא"כ קשה דהא סותר למה שפסק (סי' ריז) שכתב שם אמר יורדי הים לאחר שלשים יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו כו' ועי"ש בש"ך שכתב ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי, כגון אמר לאחר זמן פלוני יהי' יושבי עיר פלוני כו' וכן אם בשעת אמירה לא הי' שם אע"פ שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וא"כ צ"ע דהא שני פסקי ש"ע סתרי אהדדי:

[והק"ע שגה בזה הרבה שכתב על הא דאיתא בירושלמי (פ"ג דנדרים ה' ו) נדר מיורדי היום לאחר שלשים יום נעשו בני יבשה תפלוגתא דר"י אמר אחר הנדר ור' עקיבא אומר אחר האיסור כו' וכתב הק"ע כתב הר"ן בנדרים (ד' ל) ומהאי ירושלמי איכא למיפשט נמי היכא דהוי איפכא להתירא אבל נ"ל שאין הדין כן ויתבאר בפ"ב דמכילתין ע"כ, וכתב הק"ע ותימא הא איהו גופי' כתב בנדרים (ד' פט) ולענין הלכה אזלינן בתר שעת הנדר בין לקולא בין לחומרא וכן הוא בש"ע (סי' ריז) וצ"ע, ובמחילה מכבודו לא ידע על מה שהר"ן מרמז שהוא סבר שכוונת הר"ן אם הלכה כר"ע בין לקולא בין לחומרא ובאמת כוונת הר"ן על הא שכתב הר"ן בנדרים (ד' פד) דמה דאיתא (שם) דכי נתגרשה אסורה ליהנות מבעל דאח"כ הוי בעל בכלל בריות אפי' ר"ע מודה בה, דלפי הש"ס דילן אסור בין בב"א שהי' בכלל לשונו בשעת הנדר בין בב"א שהי' בכלל לשונו לאחר מכאן אפי' לר"ע, והא דר"ע אינו רק לענין הפרת הבעל דבריש מקרא והק"ע במחילת כבוד תורתו שגה בזה, ומה שכתב דהכי איתא בש"ע אדרבא פסקי הש"ע סתרי אהדדי כמו שכתבתי]:

והנה לכאורה דעת התוס' נמי, דהש"ס דילן לא סבר כהירושלמי דבפלוגתא דר"י ור"ע אינו רק לענין הפרת הבעל וכמו דילפי מקראי בנדרים (דף פט) דר' ישמעאל אומר ונדר אלמנה וגרושה עד שיהא נדר בשעת אלמנות וגירושין (פי' חלות הנדר) ור"ע סובר הרי הוא אומר כל אשר אסרה על נפשה עד שיהי' איסורי נדר בשעת אלמנות וגירושין, אבל לא לענין שארי דברים שהתוספת הקשו בשבועות (דף כז) למאי דמשני בנדרים (ד' יז) כגון שקיבל עליו שתי נזירות בב"א, א"כ אמאי אמרינן שאם נשאל על הראשונה עלתה לו שני' בראשונה, ואמאי לא אמרינן דכיון שהותר מקצתו הותר כולו וכתבו התוס' דיש לחלק דכיון דסליק למנין ב' נזירות כקיבל כל א' בפני עצמן דמי:

ולכאורה הוא סותר להירושלמי דאמרינן בירושלמי (רפ"ג דנזיר) מה אנן קיימין אם באומר הריני נזיר שתים נדר שבטל מקצתו בטל כולו כו' אלא כי אנן קיימין באומר הריני נזיר ונזיר דהוי כנזירות חלוקה, וכמו דאמרינן בנדרים (דף פז) הא מני ר' שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל א', אבל בלא"ה אע"ג דסליק למנין ב' נזירות, אפ"ה אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא ודאי דדעת התוס' הוא דהירושלמי לטעמי' דסבירא לי' דפלוגתא דר"י ור"ע הוא לכל הדברים, וע"כ לר"ע דהילכתא כוותי' אזלינן בתר אמירה ע"כ קאמר בירושלמי דאע"ג דסליק למנין ב' נזירות, אפ"ה אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, משא"כ להש"ס דילן דלא אתמר פלוגתייהו אלא לענין הפרת הבעל ע"כ לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, מחמת דסליק למנין ב' נזירות:

ויש לי להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בנדרים (דף צ) לימא מסייע לי' קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו, נשאל על הראשון, ואח"כ נשאל על השני, ולכאורה קשה ג"כ דאמאי צריך לשאול על השני ואמאי לא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא ודאי כיון דחלות השני הוא אחר הראשון, ע"כ הוי כמו ב' נזירות וכמו שכתבו התוס' בנזירות כיון דחלים בזה אחר זה לא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו, וכ"ת דהתם שאני משום שאכתי לא חל הנדר השני וכמו דאמרינן התם ואי אמרת נשאל אע"פ שלא חל הנדר, אי בעי על האי נתשיל ברישא אי בעי על האי נתשיל ברישא, וע"כ לא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דאפי' הי' מתיר לא הוי מהני ע"כ אינו יוכל להתבטל מחמת שהותר מקצתו, דלא יהא עדיפא מאלו הי' מתירו בעצמו אע"פ שאפשר לומר דאפ"ה כיון שסוף כל סוף נתבטל המקצת ממילא בטל השני אע"פ שלא חל, אפ"ה יש לדחות ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו וא"כ לא דמי להא דב' נזירות דהתם לא הוי רק מחוסר זמן דבתר דמנה ראשונה צריך למנות לשני', והי' צריך למנות מיד אלא דהנזירות הראשונה גורם לשני' שלא תחול אחרי', וכמו דמסיק בשבועות (שם) התם נזירות מיהא איתא דכי מני ראשונה בעי מימנא לשני', [אך דה"נ אפשר לומר דאם הי' רוצה להתיר נזירות השני' קודם הראשונה לא הוי היתר כיון שעדיין לא הגיע הזמן של השני' לדעת הפוסקים הביאם הר"ן בנדרים (ד' צ) דאפי' תולה נדרו בימים כיון שלא חל אין החכם מתיר וא"כ ה"נ אין החכם יכול להתיר לשני' קודם לראשונה, וכמו שכתב המ"א בה' שבועות (ס' ז) דאע"ג דאם נשאל על הראשונה שני' חלה עליו ואפ"ה איפשר לומר דאם התירו אינו מותר כיון דבעינן ההתרה לאחר הנדר ואעפ"י שכתב הרשב"א דאם הקים לה הבעל ואח"כ היפר לה דאם נשאל על הקמתו חלה ההפרה דהפרה שאני משום דהבעל מצי מיפר לה קודם שתחול הנדר, אבל בהתרה בעינן שתחול הנדר תחילה ואח"כ להחתר, ולקמן (ס' טז) הארכתי בזה הרבה, ואפי' אי נימא כמו שכתב הרמב"ם פ"ו מה' שבועות) דאם איתשיל על השני' חייב משום הראשונה אלמא דמהני ההיתר, היינו דוקא למאי דמסיק בנדרים (ד' יח) ובפ"ג דשבועות (ד, כז) כדרבא דאמר שאם נשאל על הראשונה שני' חלה עליו, אבל לפי מאי דמקשה בנדרים (ד' טז) דקאמר מיתבי' מי שנדר שתי נזירות כו' אלא פשיטא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, אמאי עלתה לו שני' בראשונה, אלא פשיטא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ותיובתא דרב הונא, וכתבו התוס' בשבועות (ד' כז) דהמקשה לא אסיק אדעתי' הא דרבא, שאם נשאל על הראשונה שני' חלה עליו, דאל"ה לא הוי מקשי מידי, דאע"ג דלא חל אפ"ה אם נשאל על הראשונה שני' חלה עליו, וא"כ לפי הס"ד בודאי דלא הי' מהני היתר לשני' קודם הראשונה ואפ"ה הקשו התוס' דלימא כיון שבטל מקצתו בטל כולו, אלא ודאי דכיון דבשעה שמתיר חל השני' ע"כ בטל כולו, וההיתר והביטול באים כאחת, או דלגבי ביטול מקצתו לא אמרינן כיון דלא חל לא בטל, א"כ דמי להתם דבשעה שנשאל על הראשונה מיד חל הנדר שנדר למי שישאל על הנדר, וא"כ אמאי לא אמרינן דכיון שהותר מקצתו הותר כולו, אלא ודאי דכיון דהוי כב' זמנים, ע"כ לא אמרינן כיון שבטל מקצתו בטל כולו]:

ואפילו אי נימא לחלק דהתם כיון שעדיין לא חל לא אמרינן כיון שבטל מקצתו בטל כולו, אעפ"כ קשה דא"כ כי אמרינן בנדרים (דף ל) לימא מסייע לי' קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו נשאל על הראשון, ואח"כ נשאל על השני ואי אמרת נשאל אע"פ שלא חל הנדר אי בעי על האי נתשיל ברישא ואי בעי על האי נתשיל ברישא ומשני מי ידע הי קמא והי בתרא ע"ש, וא"כ לפי זה תקשי אמאי לא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו, כיון דאנן קיי"ל כר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד, והר"ן בתשובה (סי' יו) כתב דהתם לא נחית בפלוגתא דר"י ור"ש ואה"נ דלדידן דקיי"ל כר"ש אין צריך לשאול על השני' כיון שהותר מקצתו הותר כולו וזה דוחק וגם מדברי הפוסקים הטור והש"ע שהביאו להא משמע אפי' לפי מאי דקיי"ל כר"ש לא אמרי' כיון שהותר מקצתו הותר כולו, אלא ודאי הוא כמו שכתבו התוס' דכיון דחלות השני' הוא לאחר חלות הראשונה, לא אמרינן בזה כיון שהותר מקצתו הותר כולו:

ובירושלמי (פיה דנדרים) אמרינן קונם שאיני נהנה לך ולנשאל לי עליך נשאל על הראשון ואינו נשאל על השני אית תנויי תני נשאל בין על הראשון בין על השני, שמואל ברי' דרב יוסף כמ"ד לאחר האיסור ברם כמ"ד לאחר הנדר, נדר שהותר מקצתו הותר כולו ונראה לי שהגירסא צ"ל בהיפוך דלאחר האיסור היינו שעת האמירה כמו דאיתא בנדרים (דף פט) וע"כ הוי כחד נדר אבל לאחר הנדר היינו חלות הנדר וע"כ כיון שאין החלות בב"א לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו ע"כ צריך לגרוס כמ"ד לאחר הנדר, ברם כמ"ד לאחר האיסור נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ודלא כהפ"מ והק"ע שם, וכן הוא בירושל' (פי"א דנדרים ה"ט) ונדר אלמנה וגרושה יקום עלי' כו' כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום כו' הד הוא ר' ישמעאל אומר אחר הנדר ר' עקיבא אומר אחר האיסור וכן בירושלמי (פי"א דנדרים) קיים לתאינים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים, אמרה קונם תאינה שאני טועמת ועוד ענב תפלוגתא דר"י ור"ע דר' ישמעאל אומר אחר הנדר ור"ע אומר אחר האיסור פי' דלר"ע שאומר אחר הנדר וע"כ אע"ג דאמר ועוד (פי' לאחר זמן התאנים וכן פי' הק"ע) אעפ"כ לר"ע דאזיל בתר אמירה הוי חד נדר משא"כ לר"י שסובר דאזלינן בתר חלות האיסור וכיון דחלות האיסור הוי בב' זמנים וחלות הענב הוא אחר התאנה ע"כ הוי כב' נדרים (ואפשר דלר"ע שאומר דאזלינן בתר שעת האמירה כוונתו במה שאמר ועוד שיתחיל מיד דאזלינן בתר האמירה ובזה היה מתיישב הירושלמי (פ"ק דנזיר ה"ג) לא נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא על האומר הריני נזיר שלשים יום ויום א' שאינו נזיר אלא אחת, ועל מה נחלקו על האומר הריני נזיר שלשים יום ועוד יום א' שר' ישמעאל אמר נזיר שתים ור"ע אומר נזיר אחת, ותמה הפ"מ על הא דבש"ס דילן אמרינן בהיפוך דר"ע דריש לישנא יתירה בפ"ק דנזיר (דף ד) ואפשר לומר דר"י אומר אחר הנדר וע"כ כוונתו לאחר הנזירות הראשונה שיהיה עוד נזיר ולר"ע שאומר דלאחר האיסור ע"כ הוי כמו שאומר הריני נזיר שלשים יום ויום א' כמו דפליגי בתאנים וענבים ואינו אם מוכרח הפי' מזה):

עכ"פ מוכח מהירושלמי דלענין דנימא דהותר מקצתו הותר כולו נמי תלי בפלוגתא דר"י ור"ע אם אזלינן אחר האמירה או אחר חלות והוא משום דהירושלמי לטעמי' דפליגי בכל הדברים אימתי עיקר הנדר אם שעת האמירה או שעת חלות, אבל לפי שיטת הש"ס דילן דלא פליגי אלא לענין הפרת הבעל אבל בכל הדברים אזלינן בתר חלות, וא"כ לענין נטולה מן היהודים נמי אזלינן בתר חלות דכיון דנתגרשה לבסוף אסורה לבעל נמי וכמו שכתב הר"ן ולא כמו שהביא הרא"ש הירושלמי לפסק הלכה דהא בהא דקונם שאני נהנה לך ולמי שאשאל עליו נשאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני אע"ג דקיי"ל כר"ע דאזלינן בתר אמירה אפ"ה לא אמרינן כיון שהותר מקצתו כו' וכן בהא דאמרינן כגון שקבל ב' נזירות בב"א אלמא דלא אזלינן בתר אמירה לכל הדברים דלא כהירושלמי':

והנה הרא"ש בנדרים (דף יז) פי' על הא דמשני כגון שקיבל עליו ב' נזירות בב"א כגון הא דאמר הרי עלי ב' נזירו' או דאמר הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל ואכל דעתה חלו עליו ב' נזירו' כאחת. ולכאורה למאי נדחק הרא"ש בפירושו הב' דהא שקיבל עליו ב' נזירות דאמר הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל, ואמאי לא ניחא בפשיטות כגון שקבל עליו ב' נזירות בב"א, ולכאורה היה אפשר לומר דכוונתו לפי מה שהרא"ש הביא בפסקיו הירוש' דלכל הדברים אזלינן בתר שעת האמירה א"כ קשה קושית התוס' דאמאי לא נימא נדר שהותר מקצתו הותר כולו ואמאי אמרינן עלתה לו שני' בראשונה ולא ניחא לי' כמו שתירצו התוס' דכיון שהם בב' זמנים לא אמרינן נדר שהותר מקצתו דמ"מ כללינהו בחדא אמירה וע"כ מפרש הרא"ש כגון שאמר הריני נזיר הריני נזיר אלא שתלה בתנאי אם אוכל, וע"כ בשעת אכילה חלים תרווייהו ומ"מ באמירה חלקן דהא אמר הריני נזיר הריני נזיר אלא דחלים בב"א, וא"כ לפי מה שפוסק הרא"ש כר"ע דאזלינן בתר אמירה לכל הדברים וא"כ כיון שבאמירה חלקינהו דהא אמר הריני נזי' הריני נזי' והוא כמו שאומר שבועה לכל א' אלא דחלים בב"א וע"כ לא אמרינן בזה כיון שהותר מקצתו הותר כולו:

אמנם זה אינו דאם כוונת הרא"ש הוא משום שתלאן באכילה ובשעת אכילה חיילו תרווייהו, וע"כ הוי ב' נזירו' בב"א, וכמו דאמרינן בזבחים (דף ל) איבעי להו ה"ז תמורת עולה ושלמים מהו לחצות מהו, ופי' התוספת דלחצות הוא היינו כגון דאמר לחצי היום תיהוי עולה ושלמים וע"כ בחצות היום חיילי תרווייהו בב"א וע"כ מבעי לי' לר"מ אי אמר ר"מ תפוס לשון ראשון כיון דחיילי תרווייהו בב"א לחצות היום, וה"נ בשעת אכילה חלים בב"א, א"כ קשה דאמאי פליגי רב הונא ושמואל במתניתין דר"ה סובר דדוקא אם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דמיגו דקא מתוסף יומא יתירא חיילא עליו נזירות הא בלא"ה ניחא שפיר דמתניתין דמי למי שקבל עליו ב' נזירו' בב"א דהא תנן יש נדר בתוך נדר כו', כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל חייב על כל א וא', וע"כ חייב על כל א' משום דבשעת אכילה חיילי תרווייהו כמו שכתב הרא"ש ואע"ג דכתבו הר"ן והמפרשים דלאו דוקא הא דתני אם אוכל אלא דתני אגב כמו בשבועות דנקט לשון אכילה, מ"מ קשה כיון דלפי האמת נקט במתניתין אם אוכל (וליכא למימר דהא דאם אוכל היינו שעובר למפרע וע"כ לא הוי בב"א דהאכילה אינו רק תנאי דהא מלשון הרא"ש שכתב דהוי ב"א אלמא דאם אמר אם אוכל היינו שלא יהא חל אלא בשעת אכילה וכמו שביארתי בספרי עמק יהושע (סי' ז) דכל אם כלאחר הוא כדמוכח בגיטין (דף עב) ובנדרים (דף עט) ע"ש) וכן הא דתנן משא"כ בשבועות לא יתיישב בזה דבב"א ודאי דחיילי והא דמסיק בנדרים (דף יח) אהא דתניא נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירו' והלא דין הוא ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה כו' ת"ל נזיר להזיר ומוקי לה ר"ה כגון שקיבל עליו ב' נזירו' בב"א אלמא דבשבועות אינם חלים בב"א וכבר ביארתי ע"ז לעיל (סי' א') בארוכה דזהו דוקא למנות שתים כמו בנזירו', כה"ג אינו בשבועו', אבל שיהא חייב שתים בודאי דחל בב"א כמו שהארכתי שם בראיות מהירושלמי. אך יש לומר דמתניתין גופא קא מיירי נמי דיש נדר בתוך נדר לענין למנות שתים דבכה"ג אינו בשבועות וכמו שהאריך שם הר"ן (דף יח) ועכ"ז לא יתיישב כל הסוגיא:

אלא ודאי דאע"ג דאמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזי' אם אוכל אע"ג דתלאן באכילה שאם יאכל חל ב' הנזירו' אעפ"כ לא הוי ב"א ולא דמי לחצות היום דמיבעי' לי' בזבחים אי אמר ר"מ בזה תפוס לשון ראשון משום דחיילי תרווייהו בב"א דהתם לא קבל עליו על עצמו בנדר, אלא שאמר שתמורת עולה ושלמים יחולו לחצות היום, וע"כ כתב הר"ן בשם הרשב"א בנדרים (דף ל) דלאביי ורבא אם אמר ה"ז עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט מעכשיו וע"כ אם אומר ה"ז תמורת עולה ושלמים לחצות היום יכול לחזור עד חצות היום, ואביי ורבא דפליגי בחצות היום לטעמייהו אזלי דיכול לחזור עד חצות היום וע"כ חיילי בב"א, ואפי' אי אמרינן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מעכשיו ואינו יכול לחזור, אעפ"כ כיון שאם הי' נאבד אין אחריותו עליו דהא אמר ה"ז תמורת עולה ושלמים לחצות היום וה"ז היינו נדבה ואין אחריותו עליו ע"כ הוי ב"א כיון שלא חל אלא על הבהמה. משא"כ אם אמר הריני נזיר אם אוכל כיון שקיבל עליו נזירו' לכשיאכל א"כ נדור הוא שכשיאכל תחול עליו נזירו' וא"כ אם נודר אח"כ ומקבל עליו להיות נזיר כשיאכל, מאי אהני נדר השני הרי כבר נדור הוא שכשיאכל חל עליו נזירו'. וכמו שהבאתי הירושלמי בספרי ע"י (סי' טז) ד"ה והכי בסוף הירוש' לא באומר ה"ז, והאומר הריני נזיר כאומר הרי עלי פי' שאחריותו עליו להיות נזיר וע"כ אם אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר ואח"כ נולד לו בן מפסיק למנות נזירו' בנו ולא דמי לה"ז עולה לאחר ל' ומכרה בתוך ל' ע"ש, וכן בשבועה לא חלה על השבועה אע"ג שהשבועה הראשונה הי' על תנאי באם שיעשה באופן זה דכיון דכבר מושבע ע"ז מקודם, אע"ג דקודם קיום התנאי עדיין לא חל עליו אפ"ה מושבע ועומד דלכשיתקיים התנאי יהא חל עליו השבועה ואין השבועה השני' שעל התנאי דאם יאכל חל על הראשונה:

ומה שכתב הרא"ש כגון דאמר הריני נזיר אם אוכל הכי פירושו שאמר שני פעמים הריני נזיר קודם שאמר אם אוכל והתנאי שאמר אם אוכל אמר לאחר שאמר ב' פעמים הריני נזיר וע"כ כיון דלא סיימי' לדיבורא דשאם אוכל עד לאח"כ הוי כמו דאמר בב"א, וכמו שכתבו התוס' והרא"ש גבי הא דאמרינן בפ"י דנדרים (דף סט) גבי הא דבעי רבה קיים ומופר ליכי בבת אחת מהו כיון דלא אמר קיים ליכי ומופר ליכי אלא קיים ומופר ליכי בב"א, והלשון של ליכי אמר לאחר שאמר קיים ומופר הוי ב"א וע"כ אמר התם כל שאינו בזא"ז אפי' בבת אחת אינו, משא"כ אם אמר קיים ליכי ומופר ליכי ע"ש, והכא נמי כיון שאמר ב' פעמים הריני נזיר קודם שאמר אם אוכל והמאמר של אם אוכל קאי אתרווייהו ע"כ הוי כמו בת אחת, משא"כ במתניתין קאמר שם הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל וע"כ לא הוי כמו ב"א [אח"כ מצאתי בשיטה מקובצת על נזיר בפ"ק דנזיר (דף ה) מלמד שהנזירות חלה על הנזירות שאם אמר הריני נזיר כו' אבל אם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, או הריני נזיר אם אוכל ככר זו שני' לא חיילא כדמוכח פ' אלו מותרין עכ"ל, משמע ג"כ כמו שכתבתי דבאומר הריני נזיר אם אוכל לא חיילא שני' עליה וכוונת הרא"ש כמו שכתבתי הוא משום דלא סיימא לדבורי' שאמר הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל:

וכיון שביארתי שכוונת הרא"ש הוא דהוי כמו ב"א משום דלא סיימי' לדיבורי' א"כ הוי כמו שקבלם באמירה אחת ואפ"ה לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אע"ג דאי אזלינן בתר אמירה הוי כמו נדר א' ומה דלא ניחא לי' להרא"ש לפרש כפשוטו שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת הוא כמו שכתב הרא"ש אח"כ על הא דאמרינן שם (דף יח) מתיב רב המנונא נזיר להזיר מכאן שהנזירות חל על הנזירו' כו' ה"ד אלימא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הא קרא בעי כו' ומשני לא הב"ע כגון שקבל עליו שתי נזירו' בב"א וכתב הרא"ש וז"ל אם אמר הרי עלי ב' נזירות לכאורה פשוט הוא מן הראשונה אלא כגון שתלה באכילה וסד"א כל מה שתלה באכילה א' חדא נזירות הוא עכ"ל, וע"כ על הא דמשני תחילה כגון שקבל עליו ב' נזירו' בב"א מפרש נמי שתלאן באכילה דאמר הריני נזיר הריני נזי' אם אוכל. אך משום דתחילה לא הוה קשי' לי' דפשיטא הוא דעיקר הדין של הברייתא הוא שאם נשאל על הראשונה שני' חלה עליו וע"כ מפרש ב' הפירושים כגון שאם אמר הרי עלי ב' נזירו' או שתלאן באכילה שאם אמר הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל:

ומכל מה שביארתי הראיתי לדעת שאין מן הירושלמי א ראי' לשיטת הש"ס דילן והבאתי הרבה ראיות מהירושלמי שסובר דפלוגתא דר"י ור"ע הוא לכל הדברים וכן לענין נדר שהותר מקצתו הותר כולו נמי, משא"כ לשיטת הש"ס דילן וכמו שכתב הר"ן בנדרים (דף פד):

אך לכאורה הוא תמוה שהר"ן בפ' אע"פ הקשה על הא דאריב"נ בנדרים (דף פה) בקונם שאני עושה לפיך דריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו וכתב הר"ן דהקשו האיך יפר משום שמא יגרשנה והא אין הבעל מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו ולבינה וכאן כיון שאין הנדר חל אלא לאחר שיגרשנה האיך הוא יכול להפר ותירצו כיון דמסקינן בגמ' דמדינא חייל קונם מעכשיו אלא משום דאלמוה לשיעבודא כמו שאכתוב בסמוך כי אלמוה לזכותי' הוא דאלמוה ולא לאפקועי' זכותי' במאי דהוי מצי מיפר מדינא, ולי נראה דאפשר כי היכי דס"ל לר"ע בפ"ב דנדרים (דף פט) בנדרי עינוי נפש דהאומרת הריני נזירה לאחר שאתגרש שמצי מיפר כיון דהשתא מיהא אשת איש היא דבתר שעת הנדר אזלינן וקיימא לן הכי כה"ג נמי אמרינן בדברים שבינו לבינה עכ"ל. אלמא דסברת הר"ן הוא דכיון דקיי"ל כר"ע דאזלינן בתר האמירת הנדר ע"כ אזלינן נמי לענין דברים שבינו לבינה אע"ג דחלות הנדר הוא לאחר שתתגרש ולאחר שתתגרש לא איכפת לי' ולא הוי דברים שבינו לבינה אעפ"כ אזלינן בזה ג"כ בתר אמירת הנדר כר"ע אע"ג דהר"ן סובר דלאו בכל הדברים אזלינן בתר אמירת הנדר אפ"ה בכה"ג אזלינן נמי בתר האמירה כר"ע:

ואילו בירושלמי (פי"א דנדרים) אמרינן ריב"נ אומר יפר א"ר הילא טעמי' דריב"נ מתוך שיודע שאם הוא מגרשה, אסורה לחזור אף מקניטתו והוא מגרשה, וכתב הק"ע שצ"ל אף היא מקניטתו והוא אינו מגרשה, ופי' הק"ע דהוי קשה לי' לר' הילא כיון דעכשיו ליכא למיחש מידי כו' למה יפר הא לא ה"ל דבר שבינו לבינה עכשיו, ולכשיגרשנה ה"ל כדברים שבינה לבין אחרים שאינו יכול להפר וקאמר ר' הילא דהיינו טעמא שאף עכשיו הוא צריך להפרה זו דה"ל כדברים שבינו לבינה דלפי שיודעת שאם מגרשה שהיא אסורה לו היא מקניטתו ואינו מגרשה, ולכך יפר ואינה מקניטתו וע"כ גריס אף מקניטתו והוא אינו מגרשה, והיא קושית הר"ן וא"כ הוא תמוה דהר"ן אעפ"י שסובר דלאו לכל הדברים אזלינן בתר שעת הנדר, אעפי"כ אזלינן בתר שעת הנדר ויפר משום דברים שבינו לבינה אעפ"י דלעת עתה אינו אסור ואח"כ לא הוי דברים שבינו לבינה והירושלמי דס"ל דלכל מילי אמר ר"ע לא משני כתירוצו של הר"ן, ותירץ ר' אילא דמתוך שיודעת שאם היא מקניטתו ועל כן הוי עכשיו דברים שבינו לבינה, [ובאמת הירושלמי אינו יכול לתרץ כתירוצא קמא של הר"ן משום דהירושלמי סביר' לי' דמדינא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד, כמו דאיתא בירושלמי (רפ"ג דקידושין) ר' אבהו בשם ר"י ה"ז עולה כל שלשים יום, כל שלשים יום ה"ז עולה, לאחר שלשים יום יצתה לחולין מאלי' כו' ע"ש אלמא דס"ל להירושלמי דקדושת הגוף פקע בכדי, והתוס' בגיטין (ד' מ) כתבו דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד, הוא משום דרבא לטעמי' דסבירא לי' מכאן ולהבא הוא גובה, וע"כ כיון שחל ההקדש שעה אחת תו לא פקע אבל לדעת הירושלמי דקדושת הגוף פקע, א"כ אין קונמות מפקיע מידי שיעבוד אבל מה שהקשיתי מתחילה, דשיטת הר"ן והירושלמי מוחלפת קשה]:

ע"כ צריך אני לבאר דגם מזה לא קשה, והוא דהר"ן כתב בנדרים (ד' צ) דאע"ג דקיי"ל כר"נ דבעל מיפר אעפ"י שלא חל הנדר ה"מ כשתלתה נדרה בדבר שהיא עשוי' לעבור על תנאה דומי' דאם עושה אני עפ"י אבא ועפ"י אביך דכיון שהיא מצטערת אם לא עשתה לפיהן כאלו עשתה דמי אבל תלתה תנאה בדבר שאינה עשוי' לעבור עליו אינו מיפר אלא א"כ חל הנדר, והיינו דאמרינן בריש פירקן (דף עט) היכי קאמר אלימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם עלה כו' ע"כ פי' דכיון שאיפשר לה שלא תרחץ, א"כ לא הוי דברים שבינו לבינה ועיין בלח"מ ברמב"ם (פי"ב מה' נדרים ה' יב) יש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו, ולא נאסרה בהם, כיצד כגון שאמרה היין אסור עלי אם אל למקום פלוני ה"ז מיפר אעפ"י שעדיין לא הלכה ולא נאסרה וכן כל כיוצא בזה, ותמה הלח"מ שם על הטור שבסוף (סי' רלד) כתב גבי קונם שאני נהנה טעמא דגנאי הוא לבעל שלא תהנה היא מאבי' אם תעשה לפיו או שלא תהנה לאבי' מפני שלא תוכל ליהנות לו משמע דבלא האי טעמא לא סגי משום דלא הוי דברים שבינו לבינה ובסימן זה כתב גבי קונם ככר זה עלי אם אלך למקום פלוני דמיפר אע"ג דלא שייך טעמא דגנאי כו' עי"ש:

ול"נ דאיפשר ליישב עפ"י מה שכתב הר"ן בנדרים (ד' עט) על הא דפריך הגמ' ה"ד אלימא דאמרה קונם פירות העולם עלי אם ארחץ למה לי הפרה לא תירחץ ולא ליתסרן פירות עולם עלה והקשה הר"ן דמשמע דכל אימת דלא רחצה לא מיתסרן פירות עולם עלה ולא חיישינן שמא תירחץ ואיכא למידק דהא אמר ר"י לעיל פ' ואלו מותרין (דף יד) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל ישן היום שמא ישן למחר דבתנאי לא מיזדהר, וה"נ אית לן למיחש דילמא רחצה ותיתסר מהשתא בפירי, לאו קושי' הוא דאי אמרה בהדי' קונם פירות עולם עלי מהיום אם ארחץ ה"נ, אבל כיון שתלתה נדרי' באם אין במשמע שתחול נדרה אלא לאחר שתעבור על תנאה, ובפ"ג דשבועות כתב הר"ן דכי אמרינן דאם אמרה קונם פירות העולם עלי אם ארחץ דאינו אסור אלא לאחר הרחיצה ואכילת איסור קודם התנאי שרי, ה"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי, כגון ההיא דנדרים דאמרינן דלא כוונה לאסור אלא פירות שתאכל לאחר שתרחץ לפי שאפי' הי' דעתה שתהא מותרת בפירות קודם רחיצה, מ"מ עדיין יש מקום לנדרה לחול שתהא אסורה בפירות אחר שתרחץ, אבל זה שלא נשבע אלא על דבר א' אם תאמר שלא נאסר אלא לאחר שיתקיים תנאו, נמצא שיהא אפשר שיתקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל, דהיינו אם נאכל האיסור הראשון, הילכך אמדינן לי' לדעתו ששבועתו הי' כל זמן שיתקיים תנאו ואפי' בסוף יחול נדרו, וגבי גט מפני שכל מי שמגרש בקושי מגרש אמדינן לי' לדעתי' דלא רצה שיחול הגט עד שיתקיים התנאי עכ"ל:

ובזה הי' מתישב הירושלמי (פ"ג דנדרים) והבאתיו בספרי (סי' ז) ראה קציעות ממשמשים ובאים, ראה דליקה ממשמשת ובאה, ואמר הרי נטיעות האלו קרבן, אם אינן נקצצות, טלית זו קרבן אם אינה נשרפת למפרע קדשו, או מכאן ולהבא קדשו מה נפיק מביניהון, נהנה מהם אין תימר למפרע קדשו מעל, אין תימר מכאן ולהבא לא מעל, ושם הוכחתי דס"ל להירושלמי דכל אם כלאחר הוא, וא"כ מאי בעי בירושלמי וכתבתי שם דאפשר דס"ל להירושלמי דאם התנאי הוא בשב ואל תעשה התחלתו מיד, ונחו שחילק המהרי"ט בתשובה, (סי' א) בין תנאי דמעשה שאין קיום התנאי, אלא מהמעשה ואילך, ובין תנאי שהוא, בשב ואל תעשה וע"כ כתב דבשבועה שלא אוכל זו אם לא אוכל זו, דחלה השבועה מיד, וה"נ כיון דאמר אם אינן נקצצות או אם אינן נשרפות, שהוא בשב ואל תעשה, ע"כ אפשר דחל מיד אפי' באם רק דקשה ע"ז מהך דגיטין (ד' עו) דאם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת כו' דאינו גט כו' ע"ש, אבל לפי מה שכתב הר"ן דשאני גבי גט דבקושי מגרש ודאי כוונתו לאחר ניחא שפיר והכי משמע בר"ן בפ"ג דנדרים (ד' כח) שכתב שם הר"ן דבטלית אם אינה נשרפת, לא קשי' לי' דטלית לאו לשריפה קיימא ואפשר שלא תישרף לעולם, ומשום הכי מהשתא חיילא עלי' איסורא, אך אפשר לומר כיון דאין זמן לאם אינה נשרפת לפי הס"ד, א"כ ודאי כוונתו לאסור מהיום, דאל"ה אין שיעור לדבר]:

עכ"פ לפי מה שכתב הר"ן דבנשבע על ככר שלא יאכל ש זה אם יאכל זה, ודאי כוונתו שיהא אסור מיד דאל"ה איפשר שיאכל האיסור קודם התנאי ותבטל נדרו, וא"כ הכא נמי גבי קונם ככר זה עלי אם אלך למקום פלוני בודאי דאסור מהיום, דאל"ה אפשר שיאכל הככר קודם התנאי, ולא יתקיים נדרו כלל וא"כ ניחא שפיר מה שכתב הטור (סי' רלד) אבל משנדרה מפירין אעפ"י שלא חל הנדר, כיצד אמרה קונם ככר זה עלי אם אלך למקום פלוני, אעפ"י שלא חל הנדר, כיון שלא הלכה יכולין להפירו, דאע"פ שאפשר לה שלא תלך ולית בזה גנאי אפ"ה יכול להפר, דהא אסורה מיד בככר זה דהא קיי"ל כר"י בפ"ב דנדרים (דף יד) דאל ישן היום שמא ישן למחר וא"כ הוי עינוי נפש מיד:

וכי תימא א"כ מאי רבותא דיכול להפר אע"פ שלא חל, כיון דאסורה מיד, זה אינו, דהא מ"מ הנדר עצמו לא חל אלא לאחר שתעבור על תנאה, אלא שאסורה מדרבנן דילמא תעבור על תנאה, ע"כ בשאלה דמדין הוא דאין מתירין אלא לאחר שחל, ודאי דאין מתירין עד שתעבור על התנאי ותחול הנדר, משא"כ בהפרה דהדין הוא דיכול להפר אע"פ שלא חל כמו דאיתא בנדרים (דף צ), אלא שבכל התנאים לא הוי עינוי נפש, דהא היא יכולה שלא לקיים התנאי וא"כ לא תאסור ולא הוי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אבל הכא כיון שמ"מ אסורה מיד אע"פ שהוא מדרבנן, אפ"ה יכול להפר ודו"ק:

ולפ"ז מה שכתב הב"י וכתב ר"י בשם ר' יונה דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל, אבל תולה במעשה אינו מיפר עד שיהי', לפי מה שכתבתי לא יחלוק על הטור שהטעם של ר' יונה אינו משום שתולה בזמן הוי כמו שחל, אבל בתולה במעשה עדיין לא חל, דא"כ בשאלה נמי יש להתיר בתולה בזמן, ומהו הנ"מ בין הפרה לשאלה אלא ודאי דבהפרה יכול להפר קודם שחל אלא דבתולה במעשה אינו יכול להפר דלא הוי דברים שבינו לבינה עינוי נשש, דהא איפשר לה שלא תעשה המעשה, וע"כ לא יכול להפר, ולפ"ז בהא דקונם ככר זה עלי כו' אסור' לאכול מיד, דילמא תעבור על תנאי, ע"כ מצי להפר מיד ולא קשה מה שהקשה הלח"מ:

וא"כ לפי מה שביארתי מה שכתב הר' יונה דבדבר התלוי במעשה אינו מיפר עד שחל, דאל"ה לא הוי דברים שבינו לבינה שאפשר שלא תחול הנדר והשתא א"ש מה דאיתא בירושלמי (פי"א דנדרים) א"ר הילא טעמי' דריב"נ מתוך שיודע שאם הוא מגרשה ואסורה לחזור לו, אף מקניטתו והוא מגרשה משום דהוה קשה להירושלמי דנהי דקיי"ל כר"ע דלכל הדברים אזלינן בתר עיקר הנדר אפ"ה כיון שבשעה שאינו מגרשה לא חל הנדר, אלא הטעם דהוי דברים שבינו לבינה, משום דלאחר שתתגרש תחול עליו הנדר, וע"כ כיון דהאמירה הי' בעת שהי' נשואה ע"כ הוי דברים שבינו לבינה, אפ"ה אמאי יפר כיון דהנדר תלוי בגירושין ומעכשיו לא חל (ובפרט לדעת הירושלמי דאין קונמות מפקיע מידי שיעבוד) וא"כ אינו חל אלא לאחר הגירושין וא"כ כיון שתלוי במעשה נהי דבתר אמירה אזלינן, וע"כ הוי דברים שבינו לבינה אע"פ שאינו חל רק לאחר הגירושין, וכמו שכתב הר"ן אעפ"כ הא תלוי במעשה הגירושין, וא"כ לא גרע מהא שכתב הר"ן בנדרים (דף צ) דתלתה תנאה בדבר שאינה עשוי' לעבור עליו אינו מיפר אלא א"כ חל הנדר, וע"ז משני ר' הילא מתוך שיודעת שאם נתגרשה אסורה לחזור אליו, ע"כ מתקוטטת עמו אף מקניטתו והא מגרשה, פי' שאם לא ייפר לה בודאי שתבוא לידי גירושין וע"כ הוי כמו שעשוי' לעבור עליו כחו קונם שאני נהנית לך אם עושה אני עפ"י אבא ועפ"י אביך דכיון שהיא עשוי' לעבור עליו חל הנדר לענין הפרה, אבל לענין דברים שבינו לבינה בודאי דאזלינן בתר אמירה כמו שכתב הר"ן אלא דהי' קשה לו משום חלות הנדר, והשתא א"ש דא"צ למחוק הגירסא כמו שמוחק הק"ע וגריס ואינו מגרשה, אלא כמו שכתוב שהיא מקניטתו ובעלה מגרשה, פי' וא"כ עשוי' לעבור על תנאה:

וע"כ ניחא מה שלא הביאוהו הר"ן והפוסקים לזה הירושלמי משום דהר"ן פסק בפ' אעפ"י כר"ע דאשת איש שאמר' הריני נזירה לכשאתגרש דיפר, וכן פסק הרמב"ם (פי"ג מה' נדרים ה' יח), וא"כ חזינן שסוברים דלא כמו שכתב הר' יונה דדבר התלוי במעשה אינו מיפר עד שחל, ומה"ט כתב השעה"מ שם דהר' יונה לא פסק כר"ע דברייתא, אלא כר"ע דמתניתין דאמרה הריני נזירה לאחר שלשים דאם נתארמלה או נתגרשה דמיפר משום דהתם תלוי בזמן, משא"כ אם אמרה הריני נזירה לאחר שאתגרש שזה תלוי במעשה, אבל הפוסקים והר"ן שפוסקים כר"ע דברייתא דאמר הריני נזירה לאחר שאתגרש דמצי מיפר וא"כ אפי' תלוי במעשה נמי מצי מיפר, וא"כ לא קשה מידי קושי' הירושלמי והירושלמי לא הביא פלוגתא דר"י ור"ע דברייתא כמו שהביא הש"ס דילן, רק המשנה לחוד, עיין בירושלמי (פ"א דנדרים) ע"כ ס"ל דתלוי במעשה אינו יכול להפר, וע"כ משני שעשוי' לעבור שמקניטתי' והוא מגרשה:

אך עכ"ז לא ניחא לי דא"כ כיון שהר"ן פוסק כר"ע דברייתא וא"כ אפי' תלוי במעשה נמי מצי להפר א"כ איך כתב בהא דקונם שאיני נהנית לך, עם עושה אני על פיך, דדוקא בדבר שעשוי' לעבור על תנאה הא הר"ן פוסק כר"ע דאם אמר הריני נזירה לאחר שאתגרש דמצי מיפר, אע"פ שתלוי במעשה ודוחק לומר דהר"ן כתב בנדרים לשיטתי' דר' יונה, ועוד דעדיין תקשי על הטור שביארתי שפוסק כשיטת הר' יונה, דדבר התלוי במעשה אינו מיפר עד שתחול וכמו שביארתי וא"כ תקשה דהא הטור פסק כר"ע דברייתא כמו שכתב בה' נדרים (סי' רלד) שאם אמרה קונם ככר זה לאחר שתתאלמן, ה"ז מיפר אלמא דפוסק כר"ע דברייתא וכמו שפסק הרמב"ם וא"כ איך פסק כדעת הר' יונה, והתימא על הלח"מ ושעה"מ שלא הרגישו בזה:

ע"כ נ"ל לומר דהא שפסק הר' יונה דדבר התלוי במעשה אינו מיפר עד שתחול, היינו במה דתלו במעשה דידה כהא דקונם שאני נהנית לך אם עושה אני עפ"י אבא ועפ"י אביך, דהא בידה שלא לעשות ולא לעבור על התנאי, משא"כ אם אמרה הריני נזירה לאחר שאתגרש דזה אין בידה, אולי יגרשנה הבעל בע"כ וע"כ מצי להפר, דאיפשר לנדר לחול ע"י גירושין במה שאין בידה, וכ"ת א"כ מאי צריך בירושלמי לתירוצו של ר' הילא דהא גירושין אינו בידה, אפשר לומר דס"ל להירושלמי דהיינו דוקא בעינוי נפש, דזהו משום צערה דידי', וע"כ מצי הבעל להפר, וע"כ כיון שהתנאי אינו בידה ע"כ מצי הבעל להפר, אבל בדברים שבינו לבינה דהטעם הוא משום קפידא דבעל וכמו שחילק הר"ן בנדרים (ד' פב) גבי נדרה משתי ככרות באחת מתענה כו' כתב הר"ן שם וז"ל ומילתא דשייכא בטעמא היא, דנדרי עינוי נפש, משום קפידה דידה הוא, דמצי מיפר, דענוי' גבה היא, ומשום הכי אינו בדין שיפר לחצאין דהא מעני לה טפי, אבל דברים שבינו לבינה משום קפידא דבעל הוא, הילכך במאי דלא קפיד לא קפיד, ובמאי דקפיד שרי וזיל אדנפשי' עכ"ל וא"כ כיון דדברים שבינו לבינה הוא משום קפידא דבעל ובידו של בעל שלא לגרשה, ע"כ לא מצי מיפר דהוי כמו דבר שתלוי במעשה וע"כ קאמר ר' הילא דמתוך שהיא אסורה לחזור מתקוטטת עמו ובעלה מגרשה והוי כמו שעשוי' לעבור על תנאה, ע"כ מצי מיפר:

[ובזה יתבאר הירושלמי (פי"א דנדרים ה' יא) קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם עושה אני על פיך, קונם שאיני נהנית לך ואם עושה אני עפ"י אבא ועפ"י אביך ה"ז יפר תני ר' נתן אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר מפני מה הוא מיפר חברי' אמרי מפני עינוי נפש שלו, ר' זעירא ור' הילא תרויהון אמרין מפני נדרי עינוי נפש שלה, והירושלמי הזה אינו מובן דבמאי פליגי, ומאי מקשה מפני מה הוא מיפר ולפי מה שביארתי ניחא דתחילה מביא פלוגתא דר' נתן וחכמים, דחכמים אומרים דמיפר אעפ"י שלא חל הנדר, אבל מ"מ היינו דוקא בדבר התלוי בזמן, אבל בדבר התלוי במעשה אינו מיפר כמו שכתב הר"ן ור"י וע"ז אומר מפני נדרי עינוי נפש שלו, כיון דהא דמיפר דברים שבינו לבינה, הוא משום קפידא דבעל, ולגבי הבעל אין זה בידו, דילמא תעבור על תנאה, ע"כ הוי דברים שבינו לבינה אבל ר' זעירא ור' הילא לא ניחא להו דכיון דבידה שלא תעבור על התנאי, ע"כ לא התחיל הנדר, ואע"ג דמצד הבעל אינו בידו, וע"ז אמרי מפני עינוי נפש שלה, פי' דאפי' משום צערה דידה ניחא דודאי עשוי' לעבור על התנאי, וכמו שכתב הר"ן, ואע"ג דמשני ר' הילא דמשום צערא דידה היינו משום צערה דידה נמי, אבל מ"מ אם אמרה קונם מעשה ידיך, אמאי יכול להפר משום דברים שבינו לבינה אע"ג דלגבי דידה אינה בידה, אבל מ"מ הרי הוא בידה של הבעל שלא לגרשה, וא"כ ליכא לגבי דידי' דברים שבינו לבינה, דמחוסר מעשה לגבי דידי', וע"ז משני ר' הילא דבודאי יגרשנה וכמ"ש:

הרי נתבאר שכוונת הירושלמי אינו רק משום דמחוסר מעשה אבל לענין בינו לבינה בודאי דאזלינן בתר שעת האמירה כר"ע וכמו שכתב הר"ן ובפרט לדעת הירושלמי שסובר דלכל הדברים אזיל ר"ע בתר שעת האמירה ודו"ק:

וא"כ כוון שנתבאר שהש"ס דילן פליג על הירושלמי דס"ל דאזלינן בתר אמירה לכל דבר, וא"כ אין ראיה מהירושלמי והעיקר כדברי התוס' דכיון דהזמנים מחולקים לא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו, ומהירושלמי אין ראיה כמו שביארתי:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה