נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא
סימן ז
שאלה אם מהני מחילה בממון שהוא בתורת כפרה, ואם חייב ליתן מספק ואם יש חילוק בין ממון שהוא עצמו כפרה, לממון שהוא מעכב כפרה:
תשובה תחילה צריך אני להקדים מה שכתבתי א בחידושי לב"ק (דף קי) נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולים להוציא מידם, שנאמר ואיש אשר יתן לכהן כו' אמר אביי' ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הו"א מהדר ליורשין, מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב לי':
וכתבו התוס' נראה דהכהן אינו יכול למחול כיון דהוי כפרה, והקשה הפ"י דהא קרן נמי מעכב כפרה כמו דאמרינן בספ"ט דב"ק (דף קיא) ומניין שאם לא הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא וילמד הדיוט מהקדש כו', ואפ"ה אמרינן בב"ק (דף קג) מחל לו על הקרן כו' אין צריך לילך אחריו אלמא דיכול למחול, אע"ג דהקרן מעכב הכפרה, וע"כ צ"ל דכיון שמחול לו ה"ל כאלו נטלו ממנו וחזר ונתנו לו, דה"ל כפרה בזה, וא"כ בכהן נמי נימא הכי, ותירץ דהתם כיון שחייב לו מכבר ע"כ יכול למחול, וע"כ הוי כאלו נטלו ממנו וחזר ונתנו לו אבל הכא שהכהן לא זכה בו כלל ע"כ לא יכול ליתנו לו במתנה כל זמן שלא זכה עדיין, וע"כ לא ה"ל כפרה במחילה גרידא, וכן כתבו האחרונים דלא מהני מחילה במתנות כהונה, דכיון שלא זכו בה מעולם, לא מהני מחילה במקום נתינה ממש שיהא כאלו נטלו ממנו וחזר ונתנו לו, [ועיין במחנה אפרים (סי' ט) מהלכות זכי' ומתנה ולי נראה שיהא תלוי קצת במה שפירשו רש"י ותוספת בפ' לפני א' (דף טו) ישראל ששכר ערה מכהן מאכילה כרשיני תרומה שרש"י פי' שמזונותיו על ישראל ומסתמא מחול הכהן, ולפי פי' התוס' היינו דוקא אם מזונותיו על הכהן, ובירושלמי (פי"א דתרומות וע"ג החולים ברשות כהן ר' ירמי' בעי קומו ר' זעירא עד כדון בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ואפי' בתרומת גורנו, א"ל מאן יימר לך בתרומות גורנו (פי' שאמר לו דהא דתנן וע"ג החולים ברשות כהן, זה אינו רק לענין שאינו עובר על איסור הנאת כילוי של תרומה ע"ז הוא הפעולה ברשות כהן, אבל לא לענין לצאת ידי חובת נתינה, וע"ז אמר לו עד כדון בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן, וע"כ אינו צריך לצאת ידי נתינה, דהא יורשה מכח אבי אמו, אינו רק אם יכול ליהנות, וע"ז מהני ברשות כהן, או שרשות כהן מהני אפילו לענין תרומת גורנו והוי כמו מחילה דמהני במקום נתינה וע"ז אמר לו ר' זירא מאן יימר לך בתרומת גורנו דבתרומת גורנו בודאי דלא יצא ידי נתינה בזה, וע"ז אמר אח"כ שם ר' יונה ור' אסי ר' יונה כר' ירמי' ור' אסי כר' זירא, מאן דאמר בתרומת גורנו נחלק אתי אתי' למ"ד בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן בלא כן אינו צריך זכיה א"ל במזכה לו ע"י אחר פי' שהקשה לו דלמ"ד דהיינו רשות כהן, אפילו בלא נתינה ואפילו בתרומת גורנו א"ש דהוי כמו נתינה אבל למ"ד בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן בלא כן א"צ זכיה (פי' דס"ל דאפילו אם ירש מאבי אמו כהן לפ"ז לא יצא עדיין ידי חובת נתינת תרומה וע"ז משני במזכה לו ע"י אחר וא"צ ליתן דהא ירש מאבי אמו כהן, אלא דהזיכוי הוא לצאת ידי חובת נתינה, ועיין בירושלמי (פ"ו דתרומות) ר' בון בר חיי' אמר קומי ר"ש בן לקיש את כמ"ד הפרשתו מקדשתו ברם כמ"ד מתנתו מקדשתו בלא כן א"צ זכיה א"ל במזכה לו ע"י אחר, והמפרש פי' לענין מאי דקאמר התם דאם אכל תרומת ע"ה דמשלם לחבר ונוטל הדמים ונותן לע"ה ולא נראה לי דהא מ"מ נתן לכהן אלא דקאי לענין גזל משל אבי אמו כהן דאמר ר"ל משלם לעצמו, וע"ז אומר אתי כמ"ד הפרשתו מקדשתו אבל למ"ד מתנתו מקדשתו איך קדוש, וע"ז משני במזכה לו ע"י אחר לצאת י"ח נתינה לכהן להיות קדוש אבל מ"מ א"צ ליתן ממש דהא ירש מאבי אמו כהן, ועיין בח"ב (דרוש ז) אלמא דלא מהני מחילת כהן, דכיון שלא זכה מעולם, לא מהני מחילה במקום נתינה]:
ולפי מה שכתב הפני יהושע יתיישב בענין מה שכתבתי בספרי עמק יהושע (סי' ה) דלאו דגזל נאמרה אפילו על פחות משו"פ, והא שאינו צריך להשיב היינו מפני שפחות משו"פ הוא מחילה, והקשיתי שם דא"כ למה אינו לוקה על גזל פחות משו"פ וכמו דאמרינן בכתובות (דף לב) בחובל בחבירו פחות משו"פ שלוקה כיון דליתא בתשלומין א"כ ילקה נמי על גזל פחות משו"פ, כיון דאין זה ניתן לתשלומין) **(כל הדברים בכאן ובכל משך השאלה הזאת (סי' ז) אינם רק דרך הפלפול להבין דברי קדמונינו חכמי הגמרא והגאונים ז"ל, אבל למעשה כל הדברים הנוגעים לדיני ממונות, גזל, ריבית, יאוש, וכדומה, נוהג בזמן הזה ע"פ דינא דמלכותא, ודינא דמלכותא דינא:)** וע"ש שביארתי החילוק שבין ב' מחילות שיש מחילה א' שהיא במקום תשלומין, והשני מחילה דמעיקרא, וע"כ בגזל דהמחילה היא במקום תשלומין, ובפחות משו"פ כיון שאין צריך לשלם מטעם דהוי מחילה, ע"כ הוי במקום תשלומין ולכן אינו לוקה, דאין אדם לוקה ומשלם דה"ל ב' רשעיות וכן בגניבה פחות משו"פ וכן בריבית פחות משו"פ אע"פ דאין צריך להחזיר אפ"ה הוי במקום תשלומין, אע"ג דלפי מה שביארתי שם הלאוין נאמרו אפילו על פחות משו"פ ולא מטעם שכתב המ"מ דהוי חצי שיעור, אבל בחובל בחבירו דלא חייבתה התורה לשלם בפחות משו"פ זה אינו במקום תשלומין, ולכאורה טעמא בעי דמ"ש האי מהאי, וע"ש בע"י שהארכתי בזה:
ולפי מה שכתב הפ"י אפשר לחלק דגבי גזל וגנבה וריבית שהי' הממון שלו מתחילה א"כ בפחות משו"פ דהוי מחילה האי מחילה היינו במקום תשלומין וה"ל כאלו נטלו ממנו וחזר ונתנו לו וע"כ אינו מחויב מלקות משום דאינו לוקה ומשלם משא"כ בחובל בחבירו שחייבתו התורה לשלם, אבל בפחות משו"פ שאינו מחויב לשלם משום דפחות משו"פ הוי מחילה א"א לומר דהוי במקום תשלומין דהא לא וכה בה מעולם אלא הוי רק מחילה בלבד וע"כ כיון דלא הוי רק מחילה בלחוד ואינו במקום תשלומין כיון דלא זכה בה מעולם ע"כ בפחות משו"פ לוקה דהא לית' לתשלומין כלל:
ובזה הטעם ביארתי במ"א על מה שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' מלוה ולוה ה' יג) הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה בריבית שלקח ממנו כו' אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום כו', יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים לו למלוה להחזיר לו כו' אם רצה לימחל מוחל כדרך שמוחל הגזל כו' וכתב המ"ל כתב הרא"ש כו' יש מדקדקים מכאן מי שלקח הריבית ומחל לו הלוה דלא מיפטר עד שיחזירנו המלוה ע"כ, ויש לדקדק דלפי דבריהם גבי גזילה נמי לא תועיל המחילה שהרי סתם גזילה הוי מחילה מדלא נפיק מאונאה ובהדי' תנן בפ' הגוזל עצים דמחילה מועלת גבי גזל ויש לומר דשאני גזל דמחילה שאסרה תורה הוא משום דהוי בע"כ של נגזל, ומשום הכי אם הנגזל מוחל מדעתו מהני דל"ד למחילה שאסרה תורה אבל גבי ריבית דהוי מדעתו ואפ"ה אסרה תורה מחילה זו לא מהני מחילה לעולם אפילו לאחר שלקח הריבית דל עדיפא מחילה זו ממחילה שאסרה תורה:
אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר הטעם דבגזל מהני מחילה דכיון שהי' שלו מתחילה ומגיע לו ואיכא שיעבודא גבי' ע"כ מהני המחילה במקום תשלומין ממש, אבל גבי ריבית כתב הרשב"א והביאו המ"ל שם דאין ב"ד יורדין לנכסיו ומחזירין ללוה) דהא איהו הוא דמחייב לאהדורי' אבל שיעבוד נכסים ליכא כלל ע"ש, וכן הביא שם בשם הריטב"א דהמקדש במעות של ריבית מקודשת משום דמעות דריבית קנינהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירם כו' ואם מת אין בניו חייבין להחזיר, אלא בדבר המסויים ע"כ וכמו דאמרינן בב"ק (דף צד) הניח להם מעות אע"פ שהן יודעין שהם של ריבית אין חייבין לחזיר כו' וע"כ כיון דליכא שיעבוד רק שצריך לקיים עשה דוחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי בהדך כמו דאמרינן בב"מ (דף סב) ע"כ כתבו הגאונים דאינו יכול למחול, פי' שיהא המחילה במקום תשלומין שיהא דומה להשבון משא"כ בגזל יכול לומר הריני כאלו נתקבלתי דדמי להישבון והרא"ש סובר כיון דמ"מ נתן לו ריבית והוא מחויב להחזירם, ע"כ האי מחילה דמי להשבון בפועל, וע"כ סביר' לי' דלאחר שנתן לו הריבית מהני מחילה כמו שמהני מחילה בגזל:
וא"כ לפי זה מוכח דממון שהי' שלו מתחילה כגון לגבי נגזל מהני מחילה במקום תשלומין אבל בגזל הגר בזמן הבית שניתן לכהנים שלא הי' שלהם מתחילה לא מהני מחילה במקום תשלומין ואע"ג דאמרינן בגיטין (דף עד) גבי האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי כו' אם אי אתה נותן לבני כור אחד של חיטים כו' דיכול לומר הריני כאלו נתקבלתי אלמא דמהני מחילה אפי' בממון שלא הי' שלו מתחילה התם שאני דלהרוחה דידי' איכוין וכיון שאמר הריני כאלו נתקבלתי ע"כ מהני, ועיין בר"ן בשבועות (דף כה) אבל שיהא המחילה דומה במקום נתינה ממש אפשר שזה לא מהני רק בממון שהי' שלו מתחילה:
אך לפ"ז ק"ק דלמה העמידו התוס' דבריהם אהא דאמר אביי כסף מכפר מחצה דלפ"ז עיקר הטעם משום שאין מחילה זו דומה במקום נתינה מאחר שלא הי' שלהם מתחילה ולפ"ז אפי' במתנות כהונה נמי לא מהני מחילה אע"ג דלא הוי כפרה:
ע"כ יש לומר שלא כתבו אלא דוקא גבי גזל הגר כמו דאמרינן בב"ק (דף קי) אמר רבא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא החזירו לחצאין לא יצא מ"ט אשם קריי' רחמנא אלמא דהקפידה התורה איך שתהיה הנתינה וע"כ לא סגי במחילה וכמו דלא מהני מחילה אם אכל תרומה בשוגג כמו דתנן (רפ"ו דתרומות) אם רצה הכהן למחול אינו מוחל ומשום דהקפידה התורה איך יהי' התשלומין כמו דתנן אינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנים והם נעשים תרומה וע"כ לא סגי במחילה משא"כ בהא דב"ק (דף קד) בהא דמחל לו על הקרן אע"ג דמעכב כפרה, אפ"ה איך ששילם לו יצא אפילו בלילה ע"כ לא בעינן אלא שיחזור לו הגזילה שגזל וע"כ מהני מחילה:
אך עדיין אינו מדוקדק שא"כ הי' להעמיד דבריהם שם אהא דהחזירו בלילה לא יצא ואהא דהחזירו לחצאין לא יצא, ועוד דעדיין תקשי מאי שנא מכופר שכתבו התוספ' בב"ק (דף מג) דנ"מ בין דמים לכופר דדמים יכול למחול וכופר אינו יכול למחול אף דבזה אין קפידא רק שישלם ומ"ש מהא דמחל לו על הקרן דהא נמי מעכב כפרה דהא אם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא:
ע"כ נראה לי שיש לחלק בין היכא דמעכב כפרה להיכא דעיקרו משום כפרה דאע"ג דמעכב כפרה אפ"ה עיקרו ממון. ויש להביא ראי' לזה מהא שכתבו התוספת בכתובות (דף ל) דתשלומי תרומה בשוגג הוא משום כפרה ולא ממונא כמו דאמרינן במס' תרומות דאם רצה הכהן למחול אינו מוחל אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה רק משום ממון שגזל מהקדש ע"כ אם אכל חמץ של הקדש אמרינן בהו קלב"מ אע"ג דודאי מעכב כפרה כמו דאמרינן בב"ק (דף קיא) שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא:
וכן נ"ל להביא ראי' מהא דתנן בכריתות (דף כב) ר"ע מחייב על ס' מעילות אשם תלוי וחכמים פוטרים ומודה ר"ע שאינו משלם עד שיתוודע לו שיביא עמו אשם ודאי אלמא דמספק א"צ לשלם ואי הוי התשלומין בתורת כפרה א"כ הוי צריך לשלם מספק, וכמו שכתבו התוספת בכתובות (דף ל) דאי תשלומי תרומה הוי משום כפרה אפי' מספק נמי חייב וכן כתב הרמב"ם (בפ"י מה' נזיקין ה"ה) לענין שור של שני שותפים שהרג כל א' מהם משלם כופר שלם שהרי כל א' מהם צריך כפרה גמורה, וכתב המ"מ שזו היא בעי' דלא איפשט' בב"ק (דף מ) וכיון דכופרא כפרה חייבין להביא כפרתן והולכין בה להחמיר ואין זו כשאר ס' ממון דקולא לנתבע, אלמא דדבר דמעכב כפרה לא הוי כמו דבר שעיקרו כפרה אלא דהוי כמו דבר שבממון, ועיין בשבת (דף עא) שכתבו דר' טרפון לאו עצה טובה קאמר אלא לעולם אינו יוצא מידי עבירה בשתי אשמות אלא שיביא אשם ומעילתו ויתנה משמע דר' טרפון סובר דמחוייב להביא מעילתו נמי מספק, וע"כ אפי' במעילה מרובה נמי מחויב להב מעילתו מספק, ולר"ע דהלכת' כוותי' אינו מחויב להביא מעילתו מספק (ואע"ג דלית הלכתא כותי' בהא דמחייב על ס' מעילה אשם תלוי וגם בהא שסובר דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה מחולקים הפוסקים, אעפ"כ בהא הילכתא כוותי' דאינו מחויב להביא המעילה מספק ומביא אשם תלוי שבא על ס' מעילה לר"ע ואינו מחויב להביא מעילתו דשמא מעל). וא"כ מוכח מזה דדבר שעיקרו ממון אע"פ שמעכב כפרה, אעפ"כ אמרינן בזה דהוי קולא לנתבע ואינו מחויב להביא על הספק מעילתו דלגבוה הוא, אלא דבס' אזלינן בתר ממונא ולא אמרינן בזה דהוי כס' איסורא:
וא"כ כיון דלגבי מעילה הוי התשלומין בתורת ממונא מכש"כ לענין הדיוט דאע"פ שנשבע לו וצריך להביא אשם ולשלם קרן וחומש, אע"ג דמעכב כפרה אפ"ה הוי בתורת ממונא. ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בב"ק (ד' קד) נתן לו את הקרן כו' אלמא חומש ממונא הוא ואם מיית משלמי יורשין ותנינן נמי נתן את הקרן כו' אלמא דמשלמי יורשים משמע דבתורת ממונא הוא, ואלו בכופר כתבו התוס' בב"ק (דף מג) דלמ"ד כופר דמי ניזק, יש נ"מ בין כופר לדמים כגון שמת המזיק דאין כפרה לאחר מיתה כמו חטאת ואשם דאינם באים לאחר מיתה אבל דמים משלם, אלא ודאי דגבי כופר לא מהני מחילה משום דעיקרו לכפרה ואינו בתורת ממון כלל משא"כ בגזל ונשבע לו אע"ג דמשלם קרן וחומש ומעכב כפרה אפ"ה הוי בתורת ממונא וכמו דאמרינן בב"ק שם אלמא חומשא ממונא הוא ומשלמי יורשין ע"כ מהני בזה מחילה כיון דעיקרו ממון הוא
והשתא ניחא מה שהוכיחו התוספ' בב"ק (דף קי) שם דמכאן נראה דכהן אינו יכול למחול כיון דהוי כפרה והוכיחו מהא דאמר אביי שם אהא דתנן נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולים להוציא מידם שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהי', ואמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוי אמינא מהדר ליורשין, ומ"ט אדעתא דהכי לא יהיב לי', והשתא אי אמרת דבתורת דמים זכי להו רחמנא לכהנים א"כ אמאי אמרינן בב"ק (ד' קד) דאפילו יורשין חייבין לשלם, והכא שנתן הוא בעצמו ואמר אביי ש"מ דמכפר מחצה דאל"ה צריך להחזיר ליורשים ואם הי' בתורת ממון אמאי יחזיר ליורשין אפי' אי כסף אינו מכפר מחצה, דאפי' אי אמרינן דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין כמו דאמרינן בב"ק (דף קד) וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ ומלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין הא הכא נתן הוא בעצמו וא"כ אמאי צריך להחזיר, אכי' אי אין כסף מכפר מחצה, הא מ"מ יש בזה חיוב דמים וכמו שצריכין היורשים לשלם קרן וחומש אע"ג שפטורין מאשם וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ז מה' גזילה ואבידה ה"ה) גזל האב ונשבע האב והודה ואח"כ מת הרי היורש משלם קרן וחומש, וא"כ מוכח דס"ל לאביי דתשלומי הגזל הוא רק בתורת כפרה ולא בתורת דמים כלל כמו אשם. (וע"כ אמרינן דגזל הגר בזמן הבית שהחזירו בלילה לא יצא מ"ט אשם קרי' רחמנא שהוא כמו אשם עצמו) וע"ז כתבו התוספ' דמכאן נראה דכהן אינו יכול למחול כיון דהוי כפרה, פי' שעיקרו כפרה ולא בתורת דמים כלל, וע"כ אי כסף לא היה מכפר מחצה הי' צריך להחזיר לו משום דאין כפרה לאחר מיתה וע"כ אין הכהנים יכולים לימחול, וא"כ מוכח מזה דאפי' במעילה שהוא לגבוה אפ"ה אין צריך ליתן מספק והוי קולא לנתבע וה"נ בספק ממונא דצדקה:
ואפילו בתשלומי תרומה אם אכל נמי הוכחתי בספרי ע"י (סי' טז) דאם אין צריך ליתן מחמת ספק סגי בהפרשה אפי' למ"ד נתינתו מקדשתו, דגרסינן בירושל' (פ"ו דתרומות) מחל ואח"כ אכל תפלוגתא דר"י ורשב"ל ר"י אמר משלם לשבט ור"ל אמר משלם לעצמו כו' ר"י כרבי רשב"ל כר"א בר"ש (פי' דאמרינן התם ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו כו' ואין הפרשתו מקדשתו דברי רבי, ראב"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש [עיין בהר"ש פ"י דתרומות]) וע"כ ר"י סובר כרבי דאמר דנתינתו דוקא מקדשתו, וע"כ אינו מועיל במה שיפריש ויעכב לעצמו בתורת ירושה מאבי אמו כהן דהא בהפרשה עדיין לא עביד ולא מידי ולא קיים התשלומין, ור"ל דאמר שמשלם לעצמו סובר כראב"ש דאמר דהפרשתו מקדשתו וע"כ מכיון שהפרישו קדשו ויוצא בהפרשה בלחוד ומעכב לעצמו בתורת ירושה, אמר ר' בון בר חייא, ואין יסבור רשב"ל כרבי ובלבד בדבר שזקוק ליתנו לכהן אבל בדבר שאינו זקוק ליתנו לכהן אף ר' מודה דהא מתניתין הפריש פדיון פטר חמור ומת רא"א חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן, וחכ"א אין חייבין באחריותו אלא כפדיון מ"ש, מודה ר"א בפ"ח שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מכיון שהפרישו קדשו עכ"ל (פי' דר' בון משני דרשב"ל מצי סובר כרבי דאמר דהפרשתו מקדשתו, וה"מ בדבר שזקוק ליתנו לכהן אבל בדבר שאינו זקוק ליתן לכהן אף רבי מודה דהפרשתו מקדשתו, דכיון דא"צ ליתן לכהן מכיון שהפרישו קדשו:)
ומוכיח מדר"א דהא ר"א סבירא לי' דפדיון פ"ח חייב באחריותו כחמש סלעים של בן, וא"כ לא נגמרה המצוה עד דמטי ליד כהן, ואפ"ה מודה בספק פ"ח שמפריש לעצמו:
וכמו דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף יא) מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פ"ח בתוך ביתו שמפריש עליו טלה והוא שלו, דכיון דספק הוא וא"צ ליתן נגמרה מצות הנתינה מיד, וה"נ מודה רבי דכיון שא"צ ליתן לכהן נגמרה מצות הפרשה מיד, וע"כ סובר ר"ל דמפריש ומעכב לעצמו, ואף רבי מודה בזה:
ובספרי עמק יהושע (סי' טו) תירצתי שם קושיות האחרונים שהקשו על הא דאמרינן בפ"ק דבכורות (ד' יא) מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פ"ח בתוך ביתו שמפריש עליו טלה והוא שלו דמה מועיל אליבא דר' אליעזר שסובר דחייב באחריותו עד דמטי ליד כהן במה שיפריש ומעכב לעצמו ולא נתן ליד כהן לא עביד ולא מידי ונעלם מהם הירושלמי שהבאתי דזהו דוקא במה שצריך ליתן לכהן אבל במה שא"צ ליתן לכהן מפריש והוא לעצמו:
לי להביא ראי' לזה מהא שכתבו התוס' בכתובות (דף ל) שהקשו דכיון דתשלומי תרומה הוא כפרה, א"כ הא דתנן ביבמות (ד' צט) כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' דאמרינן אם אכלו בתרומה אין משלמין קרן וחומש, ואמאי כיון דכפרה היא ליחייבו מספק, ותירצו דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנים לכהן, וכתבו דלפ"ז צריך לומר שהכפרה תלוי בהפרשה וכן כתב המ"ל ברמב"ם (פ"י מה' תרומות ה' יד) בשתי קופות ואינו ידוע איזהו תרומה, שאם אכל מהם המוציא מחבירו עליו הראי', וכתב המ"ל דאפ"ה חייב להפריש תשלומין מספק ומעכב לעצמו, ולכאורה אי דאמרינן דנתינתו מקדשתו, א"כ מהו הפעולה במה שמפריש ומעכב לעצמו אלא ודאי כמו שמוכח מהירושלמי דאף ר' מודה דאם א"צ ליתן מחמת ס' הפרשתו מקדשתו:
ובזה איפשר ליישב מה שהקשו האחרונים על הא דמוכח בפ"ק דב"מ (דף ו) דאי אמרינן תקפו כהן מוציאין מידו, אינו פוטר ממונו בממון של כהן, אלמא דאי אמרינן הממע"ה הוי ודאי כדידי', וא"כ אמאי אמרינן בב"ב (דף פא) דלר"מ באילן א' ולרבנן בשני אילנות ספוקי מספקא להו וע"כ מביא ואינו קורא, ואמאי לא נימא כיון דמספק אין להלוקח קרקע דאוקמי' בחזקת מ"ק א"כ הוי ודאי כמו שאין לו קרקע ואמאי מביא אלא ודאי דהוה רק בתורת ס', וע"כ מספק מביא, ולפי מה שביארתי איפשר לומר, דהיינו דוקא במתנות כהונה דכיון דאמרינן הממע"ה לא רמי תורה מצות נתינה כלל, ע"כ אין בזה משום ממונו של כהן אפי' על צד הספק, דאל"ה עדיין אינו מספיק מה שתירצתי על האחרונים מהירושלמי דתרומות שאומר ובלבד בדבר שזקוק ליתנו לכהן, אבל בדבר שאינו זקוק ליתנו לכהן אף ר' מודה, דהא מתניתין הפריש פדיון פ"ח ומת ר"א אומר חייבים באחריותו כחמש סלעים של בן, וחכ"א אין חייבים באחריות מודה ר"א בפ"ח שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, מכיון שהפרישו קדשו, ותירצתי בזה דע"כ בהא דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף יב) מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פ"ח בתוך ביתו שמפריש עליו טלה והוא שלו, ולכאורה עדיין לא דמי דהתם בנפלו לו מאבי אמו כהן דודאי יורשו, וע"כ מודה ר"א דבהפרשה סגי, וכן אם נפלו לו תרומה מאבי אמו כהן ואכל דסגי בהפרשה, דמכיון שא"צ ליתן לכהן הפרשתו מקדשתו כמו שמבואר בירושלמי:
אבל בס' פ"ח אע"ג דמעכבו לעצמו אינו אלא על צד הספק, דהממע"ה וא"כ דילמא צריך ליתנו לכהן, וא"כ אין הפרשתן מקדשתן, אלא ודאי כיון דמן הדין הממע"ה ע"כ לא רמי ע"ז מצות נתינה כלל, וכן בהא שהוכחתי בכתובות (דף ל) בס' כהן או בספק תרומה שצריכין להפריש מס' מחמת שהוא כפרה, וא"כ קשה לרבי דאמר דנתינתו מקדשתו, א"כ מהו הפעולה בהפרשה, אלא ודאי דבזה אף ר' מודה דכיון דמעכב לעצמו הפרשתו מקדשתו, וכמו שהוכחתי מהירושלמי, וא"כ לכאורה קשה דכיון דהא שמעכבו לעצמו אינו רק על צד הספק. א"כ דילמא צריך ליתנו לכהן א"כ מהו הפעולה בהפרשה, אלא ודאי כיון דהא שצריך ליתנו לכהן, הוא מצד מצות נתינה, וא"כ כיון שמן הדין הממע"ה לא חייבתו התורה מצות נתינה ליתן לכהן כלל, וע"כ הפרשתו מקדשתו משא"כ בהך דב"ב (ד' פא) דמספקא לן אי קנה קרקע אי לא, ע"כ אף דמוקמינן בחזקת מ"ק, אעפ"כ כיון שהוא ספק, ע"כ מביא ועיין לעיל (סי' ו) מה שתירצתי ע"ז ולקמן (סי' כב) יתבאר באופן אחר, לתרץ הקושי' מהך דב"ב (דף פא) להא דפ"ק דב"מ (דף ו) עי"ש:
והא דאיתא בירושלמי דתרומות (פ"ו) לא הספיקה לשל עד שנתגרשה (פי' בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת לכהן דאמרינן התם משלמת קרן וחומש לעצמה וע"כ מבעי לי' אם לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה) איתא חמי אילו הי' לה כמה מעשרות אינה שלה, ומשני תמן מעשרות מסוימין, תרומה אינה מסויימת מה דמי לה פטרי חמורות:
ולכאורה צריך להבין מהו החילוק דמשני תמן מעשרות מסויימים תרומה אינה מסויימת, ולכאורה הפירוש הוא כמו דאמרינן בפ"ק דבכורות (ד' יא) דבמעשרות ופטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן דמפרישן ומעכב לעצמו, היינו דוקא התם שמסויימין דמכיון שהפריש המעשרות מיד נגמרה מצות הנתינה וכן בפ"ח מיד שפודה תו אינו חייב באחריותו וע"כ המה מסויימים, שהם שייכים לכהן, וזוכה בהם אח"כ מכח ירושה, משא"כ בתשלומי תרומה אי אמרינן דנתינתו מקדשתו, ע"כ לא שייך לומר שמפריש אותם ואח"כ יורש מכח אביו דכיון דלא נגמרה עדיין הנתינה וחייב באחריותו, ע"כ אינו מיוחד לומר שיורש אותו, וה"נ בהא דלא הספיק' לשלם כו':
אך זה אינו דהא אמרינן בבכורות (ד' מז) איתמר כהן שמת בתוך שלושים והניח בן חלל, הבן חייב לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו, אלמא דאפי' בפדיון הבן שחייב באחריותו כמו דאמרינן בבכורות (ד' נא) אפ"ה אמרינן, דאין הבן חייב ליתן שכבר זכה האב בפדיונו [ודוחק לומר דהירושלמי לא ס"ל הכי וכמו דאמרינן בירושלמי (בפ"ו דיבמות ה' א) דאמר ר' הילא כו' כהן שבא על הגרושה והוליד בן ומת האב בתוך שלושים יום חייב לפדות את עצמו, לאחר שלושים יום חזקה שפדאו אביו), ולמה צריך לטעמא דחזקה שכבר פדאו אביו, (וכמו דאמרינן בבכורות (ד' מט) לאחר שלושים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה), אלא וודאי דס"ל כיון שלא נגמרה מצות הנתינה עדיין ע"כ אינו יוצא בהפרשה, שיורש אותו זכות, דבעינן דוקא דמטי ליד כהן, וכל כמה דלא מטי הם עדיין שלו, לכן אינו יוצא בזה מצות הנתינה:
זה אינו שכבר הוכחתי מהירושלמי דבדבר שאין צריך ליתנו לכהן אף ר' מודה, אך זהו סברת ר"ל אבל לר"י דהלכתא כותי' וכמו דאיתא ברמב"ם (פ"י מה' תרומות ה' כב) גזל תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואח"כ מת אבי אמו אינו משלם לעצמו אלא ליורש א' משאר השבט, וא"כ מוכרחין אנו לומר דכיון דהוי כפרה ונתינתו מקדשתו, ע"כ לא סגי בירושה, משא"כ בכהן שמת והניח בן חלל אע"ג דחייב באחריות המעות, אפ"ה יכול להפריש כמו שכתב הרא"ש שם, ויורש אותם בתורת ירושה:
ומה שאמר בירושלמי תמן מעשרות מסויימין תרומה אינה מסויימת מה דמי לה פטרי חמורות, נ"ל שהוא כמו דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף יא) גבי ישראל שהיה לו עשרה פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, וכן ישראל שהי' לו שבלים ממורחין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, קאמר התם ואי אשמעינן הכא דאפשר לעשורי בי' דהא מנח אבל התם כיון דשה מעלמא בעא אתויי ומפריש וקאי אימא לא צריכא, (פי' משום דהתם במעשרות, המעשרות הם בתוך התבואה שירש ע"כ יש לומר שיורש אותו זכות, ומשא"כ בפ"ח דמעלמא מפריש השה, א"כ לא שייך לומר שזכה באותו השה):
וע"ז אומר הירושלמי תמן מעשרות מסויימין, וע"כ אפשר לומר שזכתה לעצמו, משא"כ בתשלומי תרומה אם אכלה, דמפרשת חולין מתוקנים והם נעשים תרומה, ע"כ א"א לומר שזכתה לעצמה וע"ז אומר מה דמי לה פ"ח דבפ"ח נמי אינה מסויים, וע"כ אי איפשר לומר דזכתה בעצמה, (ועיין בח"ב (דרוש א) שביארתי הלשון של הירושלמי שאומר מה דמי לה והבאתי לזה הרבה ראיות עי"ש) ואע"ג דהרמב"ם פסק במעשרות ופ"ח שנפלו לו מאבי אמו כהן שיורש הזכות וכמו דאיתא ברמב"ם (סוף הלכות ביכורים ה' כד) ישראל שהי' לו עשרה פ"ח כו' עי"ש, ואפ"ה פסק (בפ"י מהילכות תרומות ה' יז) לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה, כבר ביארתי דהרמב"ם פוסק כר' יוחנן דכיון דנתינתו מקדשתו, ע"כ בגזל תרומה מאבי אמו כהן משלם לשבט, וא"כ הכא נמי אמרינן דלא זכתה, ועוד דיש לחלק דהתם בתורת ירושה, וע"כ איפשר לומר אף דאינה מסויים, אעפ"כ כשמפרשת אח"כ השה יורשת אותו הזכות, דירושה שייך אח"כ נמי דהא כה"ג אמרינן בכהן שהניח בן חלל נמי דמפריש מעות והוא יורשו מאבי אמו כהן משא"כ באשה שנתגרשה אין לה שום זכות מבעלה אח"כ ע"כ סובר הירושלמי דדוקא במעשרות שמסויימת שהמעשרות בתוך התבואה ע"כ איכא למימר שזכתה בעצמה, משא"כ אם אכלה תרומה שמשלמת אח"כ חולין והם נעשים תרומה, דהחולין לא הוי מתחילה שתזכה בהם, ע"כ לא מהני, וכן בפ"ח נמי לא תוכל להפריש ותזכה בהם, כיון שלא הי' מתחילה, משא"כ בירושה, שכח הירושה ישנו אח"כ נמי, וע"כ תוכל להפריש ויורש' אותם ודו"ק:
ואף שביארתי שבתשלומי תרומה אינו יוצא בהפרשה אע"ג שירש מאבי אמו כהן וכמו דפסק הרמב"ם כר"י, והא דקאמר בירושלמי דבדבר שא"צ ליתנו לכהן, אף ר' מודה היינו לר"ל שסובר דבירש מאבי אמו כהן מפרישה לעצמו, משא"כ לר"י, אפ"ה בספק כהן ובס' תרומה מפרישה ומעכב לעצמו דכיון דא"צ ליתן משום דהממע"ה ע"כ סגי בהפרשה, וכן בס' פ"ח מפריש ומעכב לעצמו, משום דכיון דמצד ממון א"צ ליתן, ממילא סגי בהפרשה הוא הדין בס' צדקה, וכן בס' מתנות כהונה, דכיון דמצד ממון הממע"ה ממילא אין בה מצות נתינה, וכמו שהארכתי באריכות בספרי ע"י (סי' טו) עי"ש:
אך לכאורה לא יתיישב מה שביארתי לעיל דתשלומי קרן וחומש אם נשבע לו דכיון דאינו כפרה ממש אלא דמעכב כפרה, וע"כ הם רק בתורת חיוב דמים, וע"כ כיון שמחל לו ואינו צריך לשלם מחמת חיוב דמים, ממילא אינו מחויב מחמת כפרה נמי, דהא הרא"ש כתב בב"ק (דף קה) בהא דבעי רבא נשבע עליו מהו כיון דאלו איגנב בעי שלומי ממונא מעלי' קא כפר לי', או דילמא השתא מיהו לא כפר לי' ולא כלום, ומסיק דאמרינן הואיל ואלו מגניב בעי לשלומי ממונא מעלי' קא כפר לי' ולא מכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעליא אלמא אע"ג דמצד חובת דמים יכול לומר לו הרי שלך לפניך אעפ"כ צריך לשלם לו דמי חמץ מעליא משום דהוי כפרה:
ולכאורה הי' אפשר לומר כמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש ה) שהארכתי שם דתלי באם תלוי האיסור בממון או לא ע"ש, וכן ביארתי שם אהא דאיתא דהנשבע לפרוע לחבירו לזמן והגיע השמיטה בנתיים או שמחל לו פטור משבועתו ובסעיף שאחר זה כתב הרמ"א דמי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא הי' חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם מחמת שבועתו, וביארתי דהתם אם נשבע לפרוע לחבירו תלוי האיסור בממון וכיון שנמחל הממון ממילא אזלא שבועתו דכיון שהגיע השמיטה אי מחל לו ליתא לחובת ממון משא"כ אם נשבע לשלם לו אע"פ שלא הי' חייב מ"מ חייב מכח שבועתו דהתם כיון דלא היה חיוב כלל ואעפ"כ נשבע וא"כ לא תלי האיסור בממון וע"כ חייב לשלם מכח השבועה אע"פ שאינו חייב לשלם מחמת חובת ממון ע"ש באריכות):
ולפ"ז הי' אפשר לומר לכאורה דכיון דחמץ שעבר עליו הפסח לאו בר דמים הוא דהא אסור בהנאה ויכול לומר לו הרי שלך לפניך, ואם נשבע צריך לשלם מחמת דאלו מגניב ממונא קא כפר לי', וא"כ חייב לשלם מחמת הכפרה אע"ג דלא הוי חיוב דמים, ע"כ אינו תלוי הכפרה בממון משא"כ אם נשבע על הגזילה שיש בו חיוב דמים ואע"ג דמעכב כפרה, אעפ"כ כיון שמחל לו על הדמים ממילא ליתא נמי לכפרה כמו שביארתי:
ובזה היה מתיישב מה שהקשה היש"ש, וכן המ"ל (בפ"ב מה' גזילה) על הרא"ש מהא דאמרינן בספ"ט דב"ק (דף קי) בעי רבא כהנים בגזל הגר בזמן הבית יורשים הוי או מקבלי מתנות הוי, למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח, אי אמרת יורשין הוי היינו האי דיירתי מורית ואי אמרת מקבלי מתנות הוי מתנה קא אמר רחמנא דיתיב להו והא לא קא יהיב לי' מידי דעפרא בעלמא הוא, והא דצריך ליתן לכהנים בגזל הגר היינו לאחר שנשבע, וא"כ לדעת הרא"ש צריך לשלם דמים מעליא וא"כ מאי קא בעי לי' רבא וזו היא קושיא עצומה על הרא"ש וע"ש שרוצה לגרוס שם בעי רבה, ועיין בתוס' ד"ה למאי נ"מ שכתב ג"כ ונראה דבחד מנהון גרסינן רבה, אך עכ"ז מניין להרא"ש לומר בהיפוך מה דאמרינן שם דאין צריך לשלם לו רק החמץ, אבל לפי מה שביארתי הי' אפשר לומר דשם קאי אם נשבע לו מתחילה קודם שעבר עליו הפסח, דנתחייב בדמים מעליא ואח"כ עבר עליו הפסח, ע"כ כיון דלגבי גזל יכול לומר לו הרי שלך לפניך, ע"כ אפי' אם נשבע וצריך להביא חומש ואשם ומעכב כפרה אפ"ה יכול לומר הש"ל:
אעפ"כ הוא דוחק גדול דא"כ דאפילו אם אין בו דמים כגון שנשבע על חמץ שעבר עליו הפסח צריך לשלם תשלומין מעלי' מצד כפרה, א"כ אפילו אם נשבע עליו תחילה ואח"כ עבר עליו הפסח אע"ג דלענין גזילה יכול לומר הש"ל אעפ"כ צריך לשלם מחמת כפרה, ולא דמי למה שהבאתי דאם נשבע תחילה והגיע שמטה או מחל לו דפטור דהתם ה"ל כאילו נתקיים שבועתו כמו שביארתי שם:
[אע"ג דמצינו ענינים כאלו כה"ג גבי כופר עצמו שהבאתי לעיל שכתבו התוס' בב"ק (ד' מג) דלמ"ד כופר דמי ניזק מאי איכא בין דמים לכופר, נראה לר"י כגון שמת המזיק דאין כפרה לאחר מיתה, כמו חטאת ואשם דאין באין לאחר מיתה, אבל דמים משלם, ולפי"ז חמורה שלא בכוונה מבכוונה וה"נ יש חומרא אחרת שלא בכוונה מבכוונה למ"ד כופר דמי המזיק דפעמים שהניזק שוה יותר מן המזיק, ולכאורה דאע"ג דכופרא כפרה אעפ"כ האיך אזלו לי חובת דמים.
וע"כ נראה לי שמזה פסק הרמב"ם בפ"י מה' נזקי ממון דנ"ל דאעפ"י שהתם שהמית עבד או כו' דתם פטור מדמים נמי, וכמו שכתב הה"מ דאין דמים לב"ח:
והכי משמע בירושלמי (פ"ד דב"ק ה' ו) ונתן פדיון נפשו, אית תנויי תני נפש מזיק, אית תנויי תני נפש ניזק, מאן דאמר נפש ניזק, הכהו הראשון הכיית מיתה, ובא השני ובלבלו אין תימר יש נזקים בכולו, הראשון נותן נזקו והב' נותן כופרו, אין תימר איו נזקים בכולו, הראשון נותן כופרו, והשני פטור, כמאן דמר פדיון נפשו של מזיק, אין תימר יש נזקים בכולו, הראשון נותן כופרו, והשני פטור אין תימר אין נזקים בכולו, שניהם פטורין, ועיין בפ"מ ואין מן הצורך להאריך בדחוקיו, והנה הירושלמי הזה לא ימלט מהיות בו שיבושים מטעות הדפוס, ע"כ נ"ל לגודל התמיה' שכן צ"ל ונתן פדיון נפשו אית תנויי תני נפש מזיק, אית תנויי תני נפש ניזק מאן דאמר נפש ניזק (צ"ל נפש מזיק) הכהו הראשון הכיות מיתה (פי' שורו של ראשן) ובא השני ובלבלו, אין תימר יש נזקים בכולו הראשון נותן נזקו, והב' נותן כופרו, אין תימר ק נזקים בכולו הראשון נותן כופרו, והשני פטור (והוא ט"ס וצ"ל הראשון פטור, והשני נותן כופרו) פי' אין תימר יש נזקים בכולו, במקום שאין מתחייב בתורת כופר וכמו שחיוב לשלם דמים אם הזיקו השור במקצת, ה"נ יש נזקים בכולו, דהיינו אם המיתו לגמרי דיש דמים לב"ח, ע"כ אם הכהו שור של ראשון הכיית מיתה הראשון נותן נזקו, והשני נותן כיפרו דאע"ג דלא הי' שוה כלום עכ"ז משלם כופר דכופר הוא פדיון נפשו של המזיק, כמו דאמרינן בספ"ב דב"ק (ד' כז) ע"ש, אין תימר אין נזקים בכולו שאין דמים לב"ח, וכמו שכתב הרמב"ם והבאתי לעיל ע"כ הראשון פטור לגמרי, והשני נותן כופר, ולמ"ד פדיון נפשו של מזיק (והוא ט"ס וצ"ל של ניזק) אין תימר יש נזקים בכולו הראשון נותן כופרו (ט"ס וצ"ל נזקו), והשני פטור, ואין תימר אין נזקין בכולו שניהם פטורים (פי' כמ"ד פדיון נפשו של הניזק א"כ השני אינו משלם כופר דהא לא שוה כלל, דהא שורו של ראשון הכהו הכיית מיתה, אלא דאי אמרינן דיש נזקים בכולו, הראשון משלם דמים דכופר אינו משלם משום דכופר אינו אלא לאחר מיתה, כמו דאמרינן בב"ק (ד' מג) וע"כ אם יש נזקים בכולו, הראשון משלם דמים, והשני פטור דהא ודאי לא הי' שוה כלום, ואם אין נזקים בכולו שניהם פטורים הראשון משום דהכהו הכיית מיתה, ואין דמים משום דאין נזקים בכולו משום דאין דמים לב"ח, והשני פטור מלשלם, כיון דשורו של ראשון הכהו הכיית מיתה, וא"כ לא הי' שוה כלום, וע"כ השני נמי פטור, דהא איהו ס"ל ונתן פדיון נפשו דמי ניזק, ובזה סיוע להרמב"ם דאין דמים לב"ח (גם משמע מזה דלא כמו שראיתי להקצה"ח בשם היש"ש דדמים נמי אין משתלם אלא לאחר מיתה דהא קאמר דהראשן חייב משעה שבלבנו)]:
עכ"פ לדעת התוס' מצינו דאם כופרא כפרה אינו משתלם מן היורשים אע"ג דמצד הדמים חייבים היורשים לשלם, וכה"ג אמרינן בירושל' (פ"ד דב"ק) ר' חייא בר ווה ור' שמואל בר רב יצחק חד אמר לא יהא תוספת מרובה על העיקר, וחרנא אמר משלם לו כל דמי נזקו (נ"ל פירושו דחד אמר דליכא דמים כלל בעבד דא"כ מי שאינו בתורת קנס יתחייב יותר משאם הי' חייב קנס, דאלו מי שנתחייב קנס אינו משלם רק שלשים של עבד ומי שאינו מחייב קנס כגון בתם צריך לשלם חצי דמי העבד. (וכן מי שאינו חייב סקילה למ"ד אם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים שלשים של עבד אלא ודאי דאם אינו מתחייב בתורת קנס אינו מתחייב בתורת דמים כלל (כך נ"ל פירושו ולא כמו שפי' הפ"מ) וחרנא אמר משלם לו כל דמי נזקו דודאי מתחייב בתורת דמים אע"פ שאינו מתחייב קנס ואפ"ה מי שנתחייב קנס אינו מתחייב לשלם רק שלשים של עבד אעפ"י דלפעמים דמי הקנס הוא פחות מדמי שויו ואם לא הי' נותן בתורת קנס הי' נותן שויו אפ"ה אם מתחייב בתורת קנס אינו משלם רק שלשים של עבד וכה"ג כתבו התוספ' בב"ק (דף כד) דאין חצי נזק חלוק כיון דהוי קנס בחד דוכתא הוי קנס בכל דוכתא כדאשכחן גבי שלשים של עבד דאפי' העבד שוה שלשים לא פחות ולא יותר מ"מ הוי קנס ואי מודה בי' מיפטר, וכן נסתפקו התוספ' (דף מב) דנקי מדמי עבד פי' משלשים של עבד, ויש מפרשים דאפי' דמים לא משלם וכ"ש קנס. עכ"ז הוא דוחק לחלק דאם לא הי' שוה בתחילה משלם תשלומי מעלי' ואם היה שוה בתחילה ולאח"כ נעשה חמץ שעבר עליו הפסח יכול לומר לו הרי שלך לפניך:
ועוד דהמ"ל הביא הירושל' (פ"ט דב"ק) חילפי אמר נשבע לו קודם הפסח, אחר הפסח משלם לו חמץ יפה א"ר מנא אזלית לקסרין ואשכחי' לר' חזקי' דדריש לי' משום דר' יעקב בר אחא אין אית בר נש פליג על חילפי שאין משלם לו חמץ יפה, הכל מודים בחמץ שמשלם חמץ יפה אלמא דאפי' נשבע קודם שעעה"פ אפ"ה הכל מודים שמשלם חמץ יפה ואדרבא המ"ל כתב דדוקא נשבע קודם הפסח משלם לו חמץ יפה אבל אם נשבע אחר הפסח אומר הש"ל, וטעם גדול יש בחילוק זה דבשלמא אם נשבע קודם פסח דבאותו שעה שנשבע חיב בתשלומין גמורין, ולרדוף אחריו כאשר ירדוף הקורא כדי לקיים מצות השבה, אף שאח"כ עבר עליו הפסח אינו יכול לומר הרי שלך לפניך משום דנמצא לא עביד השבה מעלי', אך בנשבע אחר הפסח דבאותה שעה לא היה חייב בתשלומין לפי שלא הי' יכול לומר לו הש"ל, נהי דלענין חיוב האשם חייב משום דקא כפר לי' ממונא כו' אך לענין חיוב תשלומין לא תוסיף תת כחה השבועה מהחיוב שהיה חייב באותה שעה, אך שאין מדברי הרא"ש ראי' מאחר שכל הפוסקים חולקים עליו, והמ"ל מסיק שם וכתב באופן שדברי הרא"ש לא יכולתי להולמו, אך מהירושל' משמע נמי כדעת הרא"ש דמשלם לו דמי מעלי', והפ"מ כתב דנראה מרוב פשיטות דין זה לא הוזכר במקום אחר דכשנקבע לו קודם הפסח דמים הוא דחייב לו והי' לו להחזיר מקודם, ופשיטא שמשלם לו אחר הפסח שצריך לשלם לו מה שיכול ליהנות כדקאמר בפשיטות עכ"ל ונעלם ממנו הרש"ל ביש"ש שהשיג ע"ו בפשיטות, וגם דברי המ"ל בפ"ב מה' גניבה שהבאתי:
ואלולי מסתפינא הייתי אומר דאין הטעם משום כפרה שכבר ביארתי דבכל דבר שאינו כפרה עצמית אלא דמעכב כפרה ע"כ אם אינו צריך לשלם מחמת דמים ממילא אינו מחויב לשלם מחמת כפרה, אלא דהטעם דכיון שזה תבעו ונשבע עליו א"כ כבר קנאו ביאוש, דהא כיון שכפר לו ונשבע שוב אינו יכול להוציא בדיינים דמסתמא אין לו עדים שאם הי' לו עדים הי' מביא לב"ד, וא"כ כיון שזה נתייאש א"כ אינו שלו ואיך יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו דאמרינן בב"ק (דף סו) איתבי' רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך והאי כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש ואי ס"ד יאוש קנה אמאי אומר לו הרי שלך לפניך דמי מעלי' בעי שלומי' לי' א"ל כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות, והכא זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות אלמא דאי יאוש קונה אינו יכול לומר לו הרש"ל וכל עיקר הטעם הוא משום שזה אינו רוצה לקנות אבל אם גזל חמץ ונשבע עליו קודם פסח, או לפי מה שכתב הרא"ש דנשבע על חמץ שעבר עליו הפסח, א"כ רוצה לקנות (אי אמרינן דיש זכי' באיסורי הנאה) וא"כ צריך לשלם לו חמץ מעל' והרא"ש לטעמי' שכתב דקיי"ל דיאוש קני לכל הפחות מדרבנן וא"כ אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך אחר שנשבע עליו:
ובזה א"ש דלא תקשי עליו מהא דבעי רבא (דף קי) דכהנים בגזל הגר בזמן הבית יורשין הוי כו' דמוכח מהתם דא"צ לשלם לו דמי חמץ מעלי', דרבא לטעמי' דס"ל יאוש כדי לא קנה כמו דאמרינן בב"ק (דף קיג) אמר שמואל דינא כו' אמר רבא תדע כו' א"ל אביי ודילמא משום דייאוש להו מנייהו מרייהו א"ל אי לא כו' היכי מייאשי, ופירש"י כלומר מי הוי יאוש והא יאוש כדי הוי ואין כאן שינוי רשות כו' ע"ש בתוספ', וע"כ כיון דס"ל לרבא דיאוש כדי לא קנה אפילו מדרבנן, ע"כ ס"ל דאפי' בנשבע על חמץ שעבר עליו הפסח אפ"ה יכול לומר לו הרי שלך לפניך אבל הרא"ש לטעמי' דס"ל דיאוש כדי קני לכל הפחות מדרבנן, אע"ג דרבנן תיקנו לטובתו, אפ"ה כיון דבעלמא קונה ס"ל להרא"ש דאינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך ובפרט לענין כפרה:
ובזה יתיישב שאין ראי' ג"כ מהירושל', דהירושל' לטעמי' דס"ל דיאוש כדי קני, ומשמע דאפילו מדאורייתא כמו דאמרינן בירושל' (פ"ב דקידושין) אתי דרשב"א כר"מ כמה דר"מ אומר כל המשנה מדעת הבעלים נקרא גזלן דהוא פתר לה במלוה שהלוה אמר קח לך חטים ולקח לו שעורים וקשי' מקדשים בגזילה אית תנויי תני מקדשין בגזילה ואית תנויי תני אין מקדשין בגזילה, א"ר מנא מ"ד מקדשים בגזילה, בגזילה שהוא יכול להצילו מידו, מ"ד אין מקדשין בגזילה בגזילה שאינו יכול להוציאה מידו כו', מ"ד מקדשין בגזילה בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה, ומ"ד אין מקדשין בגזילה בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה, ומה שפי' הפ"מ בכאן הוא טעות, וכן הק"ע לא ביאר בה כל הצורך, והפי' הוא דמיירי בגזילה דידה שהיא שינתה שהוא לוה לה מעות לקנות חיטין ולקחה שעורים וע"כ הוי גזלן וצריכה להחזיר לו וע"ז אמר אח"כ אית תנויי תני מקדשים בגזילה ואית תנויי תני אין מקדשים, וע"כ הפירוש הוא כגון שהיא גזלה ממנו ולא בגזל דידה כמו שפי' הפ"מ דבענין זה שקיל וטרי בירוש' בסמוך (פ"ב דקדושין ה"א) חטף הסלע מידה ונתנו לה בשעת המתנה אמר לה הרי את מקודשת לי ה"ז מקודשת במה קידשה ר' חגיי בשם ר' פדת רוצה היא שתהיה מקודשת לו ויהא חייב לה סלע, א"ר יוסי אלו אתמר כלי יאות סלע דרכה להתחלף, והפ"מ פי' בדוחק מאוד, והעיקר כמו שפי' הק"ע אלא שצריך לבאר יותר, והוא ע"פ מה שכתב הב"ש באה"ע (סי' כח סע"ב) דאם קידשה בגזל דידה ולא קדמה שידוכים ביניהם ונטלה ושתקה אינה מקודשת, וכתב הב"ש באה"ע משום שיכולה לומר דידי שקלי, מיהו מש"ס משמע דאפילו במעות יש לומר דידי שקלת דתניא בקידושין (דף יג) דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, מיהו אם גזל מעות ועשאן כספים דקנה בשינוי וחזר ועשה דמים וקידש אותם בהם בדלא שדיך ובדלא אמרה הן יש לומר דמקודשת דאינו אלא חוב בעלמא:
ועפ"ז יש לבאר הירושלמי דאם חטף הסלע מידה ונתנו לה בשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת קאמר ר' חגא בשם ר' פדת רוצה היא שתהיה מקודשת לו ויהא חייב לה סלע א"ר יוסי אלו אתמר כלי יאות, פי' דשפיר איצטריך לטעמא דר' חגי דרוצה היא שתהיה מקודשת לו כו' אבל סלע דרכה להתחלף ולא איצטריך לטעמא דר' פדת משום דאינה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דכיון שיכול להחליף ממילא הוי הסלע עצמו שלו:
וא"כ לכאורה משמע מהירושל' דלא כהש"ס דילן דגם במעות יכול לומר אין שקלי ודידי שקלי, אך מהירושלמי דדמאי משמע שם כמו שכתב הב"ש וכמו דמשמע מהש"ס דילן דגם במעות כל זמן שלא החליף יכול לומר אין שקלי ודידי שקלי דאמרינן בירושל' (ספ"ו דדמאי) ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק כו' לוקח סתם פטור כו', ר' יודא אומר לא נתכון המוכר לזכות אלא ללוקח, ר' יוסי אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות, תני רשב"ג אם החליף את המעה צריך לעשר א"ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן חייב באחריותו, ועיין בכתובות (דף צח) ובעירובין (דף לו) לפי הש"ס דילן פליגי בברירה ולא ניחא לפרש כמו הירושלמי משום דכיון דלא שינה בשליחותו ודאי נתכוין לזכות לבעל המעות, כמו דאמרינן בב"ק (דף קב) מחכי עלה במערבא וכי מי הודיעו לבעל החיטין שיקנה חיטין לבעל המעות כו' שאני חיטין וחיטין דשליחותי' קא עביד, ובירושלמי (פ"ט דב"ק) א"ר נסא בשעה שקיים שליחותי' לא נתכוין המוכר לזכות לבעל המעות (צ"ל נתכוין) אלמא דאם לא שינה המעות בעצמן הם של המשלח אע"ג דיכול להחליפם, ועיין בב"ק (דף מו) ובב"ב (דף צ) בתוס' שם, ועיין בקצה"ח (סי' קפג) דהיכא דליכא מעות לא אמרינן דנתכוין להקנות לבעל המעות, עכ"פ אם גזל ממנה מפלפל שם בירושל', וכן אם מקדשה בגזל דאחרים מפלפל בירושל' (ספ"ב דקידושין) מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהם, אר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזל, לפי גירסת הרשב"א והרא"ש:
ובכאן הפי' הוא אם קדשה בגזל שבידה אם היא מקודשת והענין הוא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף ז) דא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינה ברשותו, ועל כן אינו יכול לקדש בו האשה, [וכה"ג כתב הא"מ באה"ע (סי' כח) במה שכתב הב"ש דלכאורה אפי' אמרה הן לא מהני, כיון שאינו בידו אינו יכול לקדשה, כשם שאינו יכול להקדיש דבר שאינו בידו, והביא מה שכתב בתשובת שארית יוסף באשה שחטפה מעות ולא רצתה לחזור בו וקידשה בו עי"ש שהעלה כיון דאמר ר"י שניהם אינם יכולים להקדישו ומשמע אפי' בדרבנן אינו קדוש כו' וא"כ בנידון דידן נמי אע"ג דאיכא עדים שהמעות שלו ויוכל להוציאה בדיינים, ח"מ אינו יכול להקדישו הואיל והיא לא רצתה לחזור לו, ובס' א"מ מסיק דלשיטת התוס' כל שרוצה הגזלן להחזיר ה"ל דין פקדון, וה"נ כיון שרוצית להתקדש, ורוצית להחזיר ה"ל דין פקדון וכמו שמשמע מדברי התוס' בפ"ק דב"מ (דף ו) דכל שהקדישו הבעלים ברצון הגנב ה"ל כמו פקדון ואע"ג דלא נתרצה הגנב אלא בשעת ההקדש, ה"ל פקדון והקדש באים כאחת, דכיון שנתרצה הוי כמו שהוא ברשות הגזלן]:
וע"ז אומר בירושלמי מ"ד מקדשים בגזילה שהוא יכול להוציא מידה כגון דאיכא עדים, ומ"ד אין מקדשין בגזילה שאינו יכול להוציא מידה, וכן מ"ד בשנתיאש, אבל בשאינו מתייאש לא, הכל הוא כמו הטעם דכיון שנתרצית להתקדש לו ה"ל כמו שהוא ברשותו כיון דכל עיקר הטעם משום שהוא אינו ברשותו, ועדיף ממלוה ומשום דהתם להוצאה נתנה, וע"ז אמר רשב"א גבי מלוה אם נשתייר שו"פ, וקש' דמאי מהני דהא מ"מ להוצאה ניתנה וע"כ מוקי בכה"ג כר"מ דשינה מדעת הבעלים והוו כמו גזלן וצריכה להחזיר, וע"כ כיון שנתרצית להחזיר ה"ל כמו פקדון דהוי כמו שהיא ברשותו, והא דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים היינו דווקא שלא ברצון הגזלן, ודוקא קודם יאוש, דאי לאחר יאוש הוי כמו שאינו שלו, א"כ מאי מהני הרצון שלה, אבל קודם יאוש א"כ הוא שלו, רק משום שאינו ברשותו, וע"כ כיון שרוצת להחזיר הוי כמו שהוא ברשותו:
וע"כ מחלק בין קודם יאוש, בין לאחר יאוש, דאלו לא ה נתייאש עדיין, אע"ג דאינו יכול להוציא בדיינים אעפ"כ כיון שהיא יודעת שהגזל בידה, ורוצת להחזיר ה"ל כמו פקדון, משא"כ לאחר יאוש דהוי שלה ואין צריכה להחזיר כן נ"ל פירושו:
וא"כ מוכח מזה דס"ל להירושלמי דיאוש לחוד קני, דאל"ה אמאי אינו יכול לקדשה אפי' אחר יאוש כיון דלא קנתה, דהא ה"ל יאוש לחוד, אלא ודאי דס"ל להירושלמי, דיאוש כדי נמי קונה וע"כ הוי שלה ואינו יכול לקדשה בו, וע"כ כיון דס"ל להירושלמי דבאינו יכול להוציא הגזילה מידה כגון דליכא עדים, או לאחר יאוש דקנתה, ע"כ ס"ל להירושלמי דגזל חמץ ועבר עליו הפסח, ונשבע והודה דכיון שאין כאן עדים, דהא הודה מעצמו, וגם נתייאש דהא אינו יכול להוציא מידו שכבר נפטר עפ"י שבועתו, וא"כ זה מתייאש, וזה רצה לקנות, דהא נשבע עליו, וע"כ אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך והא דקאמר בירושלמי דוקא אם נשבע לו קודם פסח איפשר לומר משום דאם נשבע אחר הפסח, אע"ג שזה מתייאש אפ"ה אינו קונה דהא אין זכי' באיסורי הנאה וע"כ קאמר דוקא קודם הפסח, ובמ"א הארכתי:
הרי נתבאר שיש חילוק בין ממון שהוא כפרה עצמו לממון שהוא מעכב כפרה, דבממון שהוא כפרה עצמו לא מהני מחילה משא"כ בממון שהוא מעכב כפרה דמהני מחילה, וגם שבממון שהוא עצמו כפרה צריך ליתן מספק משא"כ בממון שמעכב כפרה הרי הוא ככל שאר ממון דהוי קולא לנתבע וכמו שביארתי וכן נ"ל: