אור ברסלב

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן ו

סימן ה

שאלה אם יש לו מעות של צדקה, ומסופק אם הם מעות צדקה, אם מחויב ליתנם לעניים או לא:

תשובה כבר הארכתי בזה הרבה בספרי עמק יהושע (סי' טו) ע"ש והעליתי שם דאינו מחויב ליתנם לעניים, דמעות עניים הוא כדין מעות הדיוט דהממע"ה ע"ש וכעת אוסיף לבאר בענין מה שכתב המ"א על הא דמיבעי' לן בפ"ק דנדרים (דף ז) יש יד לצדקה או אין יד לצדקה, ולא איפשט', וכתבו המפרשים ז"ל דנקטינן לחומרא, וכתב דלכאורה נראה דסותר למ"ש דכל ס' בתחילת הקדש אזלינן לקולא, וכתב שנראה לו לחלק דההיא דפ' מי שמת (דף קמח) דמספקי' לי' בממון זה אי ברשות' דמארי קאי או ברשות דהקדש, בהא דוקא הוא דאמרינן מוקמי ממונ' אחזקה קמיית' אבל בההוא דנדרים אין הספק על גוף הממון אם הוא ברשות בעלים אם לאו עד דנימא אוקי אחזקה קמיית' דאפי' אי הוי צדקה בודאי עדיין ברשותי' דבעלים קאי ויכול לשנותה וליתן אחר תחתיו כמו דאמרינן בפ"ק דערכין (דף ו) אלא לענין חיובא בלבד הוא דמספק' לי' אי חייב לקיים נדרו משום בפיך זו צדקה וכל ס' נדרים להחמיר כו' ע"ש:

והנה לכאורה יש להקשות דהא אמרינן בפ"ב דנדרים (דף יח) המקדיש חייתו בהמתו הקדיש את הכוי ר' אלעזר אומר לא הקדיש את הכוי, ובעי למימר התם דפליגי אם מחית אינש נפשי' לספיק' או לא, וא"כ קשה דהא אפי' אי אמרינן מחית אינש נפשי לספיק' אפ"ה אינו רק בתורת ספק ולא בתורת ודאי דהא אמרינן בנזיר (דף יב) הריני נזיר לכשיהי' לי בן כו' אם אמר כשיהי' לי ולד כו' הפילה אשתו אינו נזיר ר' שמעון אומ' יאמר אם הי' בן קיימא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה, ופירש"י דקא סבר ספק נזירות להחמיר והכי אמרינן בפ"ב דנדרים (דף יט) אלא הא ר' יהודה והא ר' שמעון, דתני' הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או נאבד ר' יהודה מתיר ור' שמעון אוס', ורמי דר' יהודה אדרבי יהודה כו' וקאמר רבא גבי כרי קא סבר כל שספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשי' לספיק' דאלו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל על ספיקו לא מצי לגלח, אלמא דר' שמעון דקא סבר דמעייל אינש נפשי' לספיקא, ואפ"ה אמר בנזי' (דף יג) יאמר אם הי' בן קיימא הריני נזי' חובה ואם לאו הריני נזי' נדבה משמע דאפילו מחית אינש נפשי' לספיק' הוא רק בתורת ספק והכי מוכח מדר"י נמי דאמרינן שם דר' יהודה מתיר אם אמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה משום דכל שספיקו חמור מודאי לא מעייל אינש נפשי' לספיקא והשתא אי אמרינן דמחית אינש נפשי' לספיקא הוי ודאי א"כ אמאי לא מצי לגלח ולהביא קרבן אלא ודאי דהוא בתורת ספק וא"כ כיון דהוא בתורת ספק דאפילו למאן דסובר דמחית אינש נפשי' לספיקא הוי רק ספק ובכל ספק הקדש מוקמינן בחזקת מ"ק וא"כ אמאי קדוש לפי מה שכתב המחנה אפרים:

ש לומר ע"פ מה שכתבו התוספ' שם בנדרים ואפשר (דף יט) שהקשו אהא דאמרינן התם אלא הא ר' יהודה והא ר' שמעון, דתני' הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או נאבד ר' יהודה מתיר ור' שמעון אוסר, וא"ת היכי מייתי קרבנו והלא חולין בעזרה הוא דשמא אין בכרי הזה מאה כור ואין הנדר חל, וי"ל שנודר ע"ת אם יש בו מאה כור הריני נזי' ואם לאו הריני נזיר נדבה, ומתניתין דסתם נדרים להחמיר מיתוקמא כר' שמעון, וא"ת והלא לר' שמעון לא הוי נזיר ודאי אלא נזיר מספק וצריך להתנות לרבנן אם יש בו מאה כור, אבל במתניתין קתני אסור בודאי קאמר ג"כ למלקות כו', ויש לומר דבמתניתין איכא נדר ודאי אלא שהוא נודר בלשון דמשמע איסו' והיתר, אבל הכא דהנדר אינו נדר ודאי דשמא אין בכרי מאה כור, וא"כ מאי מדמה הא דר' שמעון לנדר דבמתניתין הנדר ודאי והכא הנדר ספק, וי"ל דה"ק ור' שמעון אוסר אלמא אפי' בנדר מס' נזיל לחומרא כ"ש במתניתין שהנדר הוי ודאי שתופשין חומר המשמעות ע"כ, ונ"ל שהפי' הוא כמו שכתבו התוס' והרא"ש דסתם נדרים להחמיר היינו שדעתו כמו שיפרשו חכמים, וע"כ כיון שחכמים תופסים לחומר' ממיל' חזר להיות כודאי ולוקין, א"כ בהא דסתם נדרים להחמיר הוי בתורת ודאי דאפשר לומר דכיון דמחית אינש נפשי' לספיק' הוא בתורת ודאי:

והכי משמע בירושלמי (פ"ק דנדרים ה' ב) ר' ירמי' בעי דבר שהוא משמש לשם חולין ולשם קרבן מהו לוסר עצמו בו, והא תנינן קונם כו' ולכאורה הוא תמוה דמאי בעי לר' ירמי' הא מתניתין היא סתם נדרים להחמיר ולפי מה שביארתי הי' אפשר לומר שנסתפק ר' ירמי' אם הא דסתמן אסור היינו בתורת ס' אבל לא שחזר להיות כודאי, או כיון שדעתו כמו שחכמים מפרשים וחכמים תופשים לחומרא, א"כ ממילא חזר להיות כודאי וע"ז אומר והא תנינן קונם, ואע"ג דמשמע נמי לשון קנס אפ"ה תופשין לחומרא וחזר להיות כודאי ומביא ע"ז קרבן, אלא ודאי הא דסתם נדרים להחמיר היינו בתורת ודאי משום שדעתו כמו שחכמים מפרשים, וע"כ מביא קרבן בקונס, וכמו דאמרינן בשבועות (ד' כב) דיש מעילה בקונמות אע"ג דמשמע נמי לשון קנס, וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דנדרים) אלא כי אנן קיימין באומר א' מכל הלשונות הללו נזרתי, אם תופש א' מהם תחול עליו נזירות ואם לאו לא תחול עלי' נזירות, אלמא דחזר להיות כודאי כיון שדעתו כמו שחכמים מפרשים:

אבל אעפ"כ התם הוא בעיקר הנדר דאל"ה אין בנדרו ממש, וע"כ תופסין לחומרא, אפי' בתורת ודאי, וכמו שכתב המ"א (סי' יב) מה שכתב הרא"ש דסתם נדרים להחמיר ולא מוקמינן גברא אחזקתי' שלא נדר, משום דמסתמא לנדר נתכוין דאל"כ לשתוק, [ומה שכתב שם המ"א דכה"ג שאין הנדר חל בשעת הנדר אלא לאחר זמן הוא שיחול כל היכא דמספקא לן אי חל אי לא חל מוקמינן גברא אחזקתי', הוא תמוה מהא דאמרינן בעירובין (ד' מג) באומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו מותר לשתות יין בשבתות ויו"ט וכו' וקאמר התם דקאי אימת דקא נדר, אלימא דקאי בחול כיון דחל עליו נזירות היכא אתא שבתא ומפקע לי', אלא דקאי בשבתא וקא נדר ההוא יומא דשרי לי' מכאן ואילך אסור, וא"כ לפי מה שכתב המ"א דאם הנדר אינו חל מיד מוקמינן גברא אחזקתי', וא"כ הכא אמאי נזיר מספק, דהא בשבת מותר דלא אתא אליהו מאתמול שאין אליהו בא בע"ש ועיו"ט, דהא אפי' מחית נפשי' לספיקא אינו אלא בתורת ספק (וע"כ פסק הרמב"ם דמותר משום דלא מחית אינש נפשי' לספיקא עי"ש בכ"מ ובלח"מ) ויש ליישב]:

עכ"פ היינו דוקא בהא דסתם נדרים להחמיר, משום דסתמא לנדר נתכוין דאל"כ לשתוק אבל גבי כוי דהקדיש חייתו ובהמתו דמחמת שלא יהא הכוי בכלל הקדישו לא יתבטל בזה הקדישו, וא"כ אמאי קדוש מספיקא לפי מה שכתב המ"א:

וראיתי להנתיבות בחוה מ (סי' ס) שהביא מה שכתב הב"י באה"ע (סי' קיד) מה שכתב הרשב"א בתשובה שכל שמקבל עליו לזון כו' כל זמן שצריך מזונות משמע, וכמו שאסר על עצמו סתם שלא יאכל מן המינים שאסור בהם לעולם וכדאמרינן פ"ד דנדרים (דף כח) כיון דאמר יאסרו כל פירות העולם עלי איתסר כל פירי דעלמא עילוי', ופרקינן דאמר היום כו' אלמא כל סתם כלעולם דמי, והרא"ש בתשובה (כלל ששי סי' צד) כתב שהמקבל עליו לזון את חבירו בסתם, או יתן ק' זהו' לשנה, בשנה אחת נפטר מנדרו, וכתב הנתיבות ליישב דעת הרא"ש דלא תקשי' עלי' מההיא דנדרים (דף כח) דהא דילפינן שטרות מנדרים היינו מה שהוא בתורת ודאי דהיינו עד ולא עד בכלל, (וכן כתב הר"ן בנדרים (דף סו) דילפינן שטרות מנדרים וכמו דאמרי' בסוף הפרק שם (דף סג) אבל בהך דנדרים דמעייל אינש נפשי' לספיקא היינו שדעתו שאפי' מה שהוא בתורת ספק תחול עליו כודאי ולא בתורת ספק, והוכיח ג"כ מהא דכוי דקדוש מספיקא, ואמאי לא אמרינן דכיון דספק הוא אינו קדוש מספיקא כמו שכתב הרמב"ם גבי הקדיש נכסיו, דמיבעי לי' בב"ב (דף קמח) דספיקו לקולא עי"ש, אלא ודאי דדעת הנודר שיהי' נתפש בכל מה דאפשר לספק בלשון אבל בממון לא שייך הך סברא דמעייל אינש נפשי' לספיקא תדע דבכל מקום שמצינו בנדרים ונזיר הסברא דמעייל אינש נפשי' לספיקא הוי נזיר ודאי וכן בנדרים הוא ודאי ולוקין עליו:

וכבר ביארתי דבכל מקום דאמרינן מחית אינש נפשי' לספיקא הוא בתורת ספק, חוץ מבהא דסתם נדרים להחמיר דאל"ה יתבטל נדרו וכמו שכתב הלח"מ על הרמב"ם שפסק (בפ"ב מה' נדרים ה' ח) וכן האומר הפירות האלו עלי חרם אם כחרם של בדק הבית אסור, ואם כחרמי כהנים מותר שהם ממון שלהם ואין בה איסור ואי סתם אסור, והקשה הלח"מ דכיון דהרמב"ם פסק בפ"י מה' ערכין דסתם חרמים לכהנים א"כ אמאי אמרינן דסתם אסור הרי סתמו לכהנים, ותירץ דשאני הכא דיש לנו לקיים דבריו כל מה שנוכל, וכיון דאם מתפיס בחרמי כהנים אינו נדר כלל אית לן לומר דמתפיס בחרמי שמים, ועיין בירושלמי (פ"ב דנדרים ה' ד) כמאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית ברם כמ"ד סתם חרמים לכהנים אפי' בגליל יהא מותר עי"ש אבל בלא"ה אפי' אי אמרינן דמחית נפשי' לספיקא הוא רק בתורת ספק והא דאמרינן בנזיר (דף לד) ראה את הכוי ואמר הריני נזיר שזה חי' כו' הוי נזיר ודאי ומזה הביא ראי' בס' מק"ח, עיין ברמב"ם שם שכתב הטעם משום שיש ב' דרכים שוה לחי' ולבהמה עי"ש בלח"מ שהאריך בזה אבל בלא"ה בכל מקום דאמרינן מחית אינש נפשי' לספיקא הוא בתורת ספק:

וכן כתבו התוס' בהדי' בפ"ב דנדרים (דף יט) אהא דאמרינן התם המקדיש חייתו ובהמתו הקדיש את הכוי, ר' אלעזר אומר לא הקדיש את הכוי וכתבו התוס' דנראה לר"י דפליגי בכל ענין בין הקדיש את שניהם (פי' חי' ובהמה) בין לא הקדיש אלא א' מהם, דת"ק סובר הקדיש א' מהם קדוש מספיקא ואם הקדיש שניהם קדוש בודאי, ור"א סובר דאפי' הקדיש שניהם לא הקדיש דאין דעתו אלא לחי' ולבהמה ודאי, אלמא דלת"ק אינו קדוש רק מספיקא, וא"כ אמאי לא אמרינן דמוקמינן אחזקתי', (ועיין במ"ל ברמב"ם ספ"א מה' נזירות שכתב יש להסתפק באומר הרני נזיר לכשיהי' לי בן או בת וילדה טומטום מה מי אמרינן כיון דלבן או בת הוי נזיר, כי ילדה טומטום הוי נזיר ודאי, דהא בין הכי ובין הכי קבל הנזירות או דילמא טעמא דאמרינן דאמר לכשיהי' לי בן וילדה טומטום דאינו נזיר, לאו משום דדילמא נקבה היא, ור"י דכרי הוא דאזיל בנזירות לקולא, שהרי כתבו התוס' בנזיר (ד' יא) דאפי' מאן דמחמיר בס' נזירות, מודה הוא הכא, משום דאמר לכשיהי' לי בן לא הי' דעתו אלא לבן ודאי ולא לטומטום כו' עי"ש ונראה לי שהוא ירושלמי (בפ"ב דנזיר הלכה ז) הריני נזיר לכשיהי' לי בן וכו', בת לא כלום, טומטום ואנדרוגינוס צריכ', פי' דמיבעי' לי' אי הוי ס' ופליג ר"ש עלה או דלא הוי אפי' ס' וכמו שכתבו התוס' אפי' מאן דמחמיר בס' נזירות מודה הוא הכא כו' ועיין ב"ב (דף קמ) ילדה טומטום כו' רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהם, ועיין ברמב"ם (פ"ח מה' זכי' ומתנה) דאם ילדה טומטום נוטל כפחות שבשניהם, ואין כאן מקום להאריך בזה:

עכ"פ מוכח מדברי התוס' דכוי אינו קדוש רק בתורת ספק ומה שהקשה הנתיבות דאם הוא בתורת ס' אמאי קדוש הא הרמב"ם פסק בב"ב (דף קמח) דספיקו לקולא עי"ש, נ"ל דאפשר לומר כמו שכתב הנ"י בב"ב שם דהתם הוא משום דאנו מסתפקין בכוונתו אם לא הקדיש אלא ע"מ שימות או לא, ע"כ אפי' איסור מעילה נמי ליכא, דאיהו ידע בנפשי' עי"ש בנ"י, אבל הכא גבי כוי אע"ג דאמרינן דמחית אינש נפשי' לספיקא, הא לחכמים גופא מספקא לי' אם חי' היא או בהמה היא, וא"כ כיון דמספקא לן בכוי הוי הקדש מספק, דהא ס' איסורא לחומרא, ולפ"ז יש ליישב נמי מה שהקשה המ"א על הא דמיבעי לן בנדרים (דף ז) אם יש יד לצדקה או לא, וכתבו המפרשים דאזלינן לחומרא התם נמי הוא משום דס' איסורא לחומרא, משא"כ בהא דב"ב (ד' קמח) דאנו מסתפקין בכוונתו, וע"כ כיון דידע איהו בנפשי' ליכא איסורא, ומצד ממון לא מפקינן מספיקא אפילו גבי הקדש נמי:

ועוד יש ליישב על פי מה שכתבו התוס' בב"ב (ד לב) והלכתא כוותי' דרבה בארעא דהיכי דקיימא ארעא תיקום, ובספיקא דתרי ותרי אמרינן דאוקי ארעא בחזקת מ"ק כמו בנכסי' דבר שטי' דאמרינן בכתובות (ד' כ) דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי נכסי' בחזקת בר שטי' וכתבו לחלק בין ס' דתרי ותרי לס' דדינא, ונראה לי הטעם דבס' דדינא לא שייך לאוקמי אחזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הדין וע"כ בס' דתרי ותרי אזלינן בתר חזקת מ"ק שהוא חזקה המכריע משא"כ בב"ב (דף לב) דהוי ס' דדינא אי אמרינן מיגו, ע"כ אמרינן היכא דקיימא תיקום היינו דלא עבדינן מעשה להוציא, אבל לא משום חזקה המכרעת:

והא דאמרינן בב"מ (ד' קב) בס' דתפוס לשון ראשון או אחרון דקרקע בחזקת בעלים עומדת, אלמא אעפ"י דהוה ס' דדינא אזלינן נמי בתר חזקת מ"ק, אפשר לומר כמו שכתב המ"ל (בפ"ז מה' שכירות) **(עניני קרקעות שכירות וכדומה הולכים בזמן הזה כפי חוקי המדינה)** דשאני התם דהס' הוא בכוונתו דאי אמרינן תפוש לשון אחרון ה"ט משום דאמרינן דמיהדר קא הדר בי', ואי תפשינן לשון ראשון אמרינן דלאו מיהדר קא הדר בי', אלא שדבריו השניים הם טעות, וא"כ הוי ס' דמציאות דלא ידעינן המציאת היכי הוי' ע"כ מדמינן לתרי ותרי, אבל בההיא דהרשב"א דליכא ספיקא בדבריו אלא דלדידן מספקא לן בזה הלשון שאמר שנה א' אי פירושו הוי דוקא שנה פשוטה או מעוברת דליכא ס' בדבריו, הא ודאי הוי כפלוגתא דרבה ור"י דהתם נמי ליכא ס' בדבריו אלא דלדידן נמי מספקא לן אי מהימנינא לי' במיגו או לא, ומש"ה אמרינן ארעא היכי דקיימי תיקום, והיינו היכא דהס' בכוונתו הוי כס' דמציאות ואזלינן בתר חזקה, אבל אם אין הס' בכונה הוי כס' דדינא ולא אזלינן בתר החזקה, וכן כתב המ"ל (פ"י מה' ע) וז"ל שוב התבוננתי בדבר וראיתי דאפשר לומר דבשלמא בס' דמציאות, כגון אכל או לא אכל כו' בזה הוא דשייך לומר אוקי גברא אחזקתי' ולא עשה אותו פעולה משום דמעיקרא בחזקת שלא עשה אותו פעולה קאי, ורוב החזקות השנויו' בתלמוד הוי כה"ג כגון ס' קטנה או גדולה אמרינן דאוקמי' אחזקתי' אבל הכא דהפעולה כבר נעשית, אלא דאיכא ספיקא אם אותה הפעולה היא אסורה או מותרת לא מהני לזה חזקת הגוף דאיך נאמר דמשום חזקתו שאותה הפעולה היא מותרת:

[ומה שכתב המ"ל (בפ"ב מה' מלוה ולוה) דאם העדים חתמו בשטר שיש בו ריבית דתלוי בפלוגתא של התוס' והרמב"ן, דלהתוס' אינם נפסלים דלא תשימון לא משמע לאינשי אלא בלוה ומלוה, ולהרמב"ן נפסלים ואם חתמו אח"כ בשטר תלוי בפלוגתא של הפוסקים בסוגי' דכתובות (דף כב) אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו דלר"ת ובה"מ כשירים דאוקי גברא אחזקתי', והכא נמי חלוקת הפוסקים הוי כתרי ותרי עי"ש, ולכאורה הא בס' דדינא לא אמרינן דאוקי גברא אחזקתי', אך כיון דס' דדינא הוא אם הי' מזידין בלאו דלא תשימון או שטעו, בכה"ג הוי ס' דדינא כס' דמציאות ואמרינן דאוקי גברא אחזקתי']:

והשתא לפי מה שביארתי ניח' שפיר דבב"ב (דף קמט) הספק הוא בכונה אם לא הקדיש אלא אם לא ימות כמו שכתב הנ"י, וע"כ אפשר דאזלינן בתר חזקת מ"ק שהוא חזקה המכריע אפילו לענין איסור נמי, אבל בהא דפ"ק דנדרים (דף ז) אם יש יד לצדקה דהוי ס' דדינא אם יש יד, והא דקאמר הדין נמי צדקה קאמר או דילמא מאי והדין לנפקות' לא שאנו מסתפקין בכוונתו אלא כיון דאפשר לפרשו בענין אחר, ע"ה אי אמרינן דאין יד לצדקה לא הוי צדקה אע"ג דכוונתו היה לצדקה, ורמו שכתב הר"ן גבי בעי' דר"פ דבעי ר"פ יש יד לקידושין כו' מי אמרינן ואת נמי אמר לחברתי', ותפסו בה קידושין לחברתי' או דילמ' ואת חזאי, אמר לה לחברתי' כו' וכתב הר"ן דאע"ג דלא משמע הכי ויד מוכיח הוא דאת נמי קאמר כיון דאין יד לא מהני הנך קידושין ואת חזאי קאמר, ועיין בפי' הרא"ש, וע"כ כיון דהוי ס' דדינא ע"כ פסק הרשב"א דאזלינן לחומר' כיון דסלקא בתיקו, משא"כ בהך דב"ב דהוי ס' בכוונה ע"כ אזלינן בתר חזקה, ובזה יתיישב נמי הך דכוי דאע"ג דהוי ספק אפ"ה הקדיש את הכוי דכיון דהוי ס' דדינא ע"כ לא אזלינן בתר חזקה וקדוש מספיק' ודו"ק:

ומה שהקשה הנתיבות על הא דתשובות הרא"ש שהמקבל עליו לזון את חבירו בסתם כו' בשנה אחת נפטר בש"ע (סי' ס) וז"ל ויש אומרים המקבל עליו לזון חבירו סתם כל ימי חייו או שצריך לו משמע, וי"א דאם קבל עליו לזון את חבירו בשנה והוא מתשובות הרא"ש, וכן בשו"ע (ס' ריב) גבי ידור פלוני בביתי דנפטר בשעה אחת מהך דנדרים (דף כח) אי דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי איתסרו עלי' לעולם כו' ודוקא באומר היום נ"ל דלא קשה מידי דכיון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי היינו בשב ואל תעשה ודאי כונתו לעולם אבל האומר ידור פלוני בביתי דהינו בקום ועשה כל שקיים שעה אחת הרי נתקיים, וכמו שכתב הרא"ש בעצמו פ"ג דשבועות (דף כט) וז"ל והאי דקרי לה שבועת שוא כו' ואע"פ שאסר עליו כל פירות בסתם ולא הזכיר זמן לעולם כיון שלא נקבע זמן ממילא נאסרו עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו ולא מסתבר שלא יאסור אלא רגע א' הילכך גרסינן לעיל על מתניתין דשני התם בשאישן דאמר שלשה והכא דלא אמר שלשה כלומר אלא יום או יומים ולא גרס הכא בסתמא דא"כ הי' נאסר לעולם, אלמא דהרא"ש בעצמו סובר דבסתמא אסור לעולם מטעם דאיזה זמן תתן לו, וא"כ כיון שלא נוכל ליתן זמן ודאי כונתו לעולם, וא"כ אמאי כתב דאם קבל עליו לזון את חבירו א"צ לזונו כל זמן שהוא צריך, אלא ודאי דבקום ועשה אין כוונתו לעולם וסבר' גדולה היא לחלק, דבדבר שהוא בשב ואל תעשה ודאי כוונתו לעולם, דכיון שהוא בשלילות המעשה א"כ אין אתה יכול לומר שהמעשה הוא הזמן ע"כ ודאי כוונתו לעולם, אבל דבר שהוא בקום ועשה, א"כ תוכל אתה ליתן שיעור כפי שיוכל אותה המעשה להתקיים ע"כ די בשעה אחת משא"כ בדבר שהוא בשב ואל תעשה, וכה"ג מצינו בגיטין (דף פג) ה"ז גיטיך ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות שלשים יום ה"ז כריתות, וכתבו דהאי לעולם לאו דוקא ואגב דקאמר אח"כ שלשים יום ה"ז כריתו' נקט נמי לעולם, אבל אם מתנה ע"מ שתניקי את בני אמרינן בגיטין (דף עה) כל סתם נמי כמפרש יום א' דמי, וכה"ג אמרינן בקידושין (דף סג) ע"מ שירצה אבא כיון שאמר הן ה"ז מקודשת, אבל ע"מ שלא ימחה אבא כל אימת שמוחה אינה מקודשת, ואפילו נתרצה פעם אחת אם אח"כ מוחה נתבטל הקידושין כמו דאית' בש"ע אה"ע (סי' לח) ועיין במ"מ (פ"ח מה' גירושין) ולא כמו שכתב הנתיבות דהטעם דהא דמחית אינש נפשי) לספוק' הוא שתחול עליו כודאי, וכמו שהוכחתי לעיל, דאם הספק הוא בתורת ודאי איך אמרינן דספיק' חמור מודאי:

[ובחידושי לקדושין כתבתי ליישב מה שדקדק בס' המקנה דקדוק קטן על הא דאמרינן בקידושין (דף סד) למימרא דר"מ סובר דמחית אינש נפשי' לספיקא ור' יוסי סבר דלא מחית אינש נפשי' לספיקא, והא איפכא שמעינן להו, ולפ"ז הקושיא הוא בין על ר"מ ובין על ר' יוסי, ובנדרים (דף סא) איתא למימרא דר"מ סבר לא מעייל אינש נפשי' לספיקא, ור"י סכר מעייל נפשי' לספיקא ואמאי לא קאמר דאיפכא שמעינן להו ויהי' הקושי' מר"מ על ר"מ ומר' יוסי על ר' יוסי, וע"ש שנדחק בזה, ולי נראה ליישב ע"פ מה שכתב הרשב"א בחידושיו לנדרים (דף יט) דקשה לי' הא דאיתא התם דסתם נדרים להחמיר, ואולם לקמן בר"פ קונם יין (דף סא) וכן בקדושין פ' האומר (דף סד) דפליגי ר"מ ורבי יוסי גבי מי שהי' לו שתי כיתי בנות, אומר קדשתי את בתי הגדולה כו', וקי"ל כר' יוסי דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי, וי"ל דהתם ה"ט משום דספוקי חמור מודאי דאלו ודאי לא מיתסר אלא בחדא, ובספיקא כולן אסורות, והילכך כל שספיקו חמור מודאי לא מעייל אינש נפשי' לספיקא, וכ"ת א"כ אמאי פרכינן התם, והא איפכא שמעינן להו ממתניתין, דעד לפני הפסח לימא התם משום דספיקו חמור מודאי, לא היא, דלר' יוסי ניחא אבל לר"מ כש"כ קשיא, דהשתא היכא דספיקא חמור מודאי מעויל אינש נפשי' לספיקא היכא דאין ספיקו חמור מודאי לא כש"כ והשתא ניחא הא דלא קאמר במס' נדרים והא איפכא שמעינן להו, דכיון דמחלק שם בנדרים (דף יט) בין ספיקו חמור מודאו לאין ספיקו חמור מודאי, וע"כ לא קשה מר' יוסי אדר' יוסי, דהא שסובר בקידושין דאינו אסור אלא הגדולה שבגדולות, היינו משום דאי אמרת מחית אינש נפשי' לספיקא, הרי ספיקו חמור מודאי וע"כ סובר דאינו אסור אלא הגדולה שבגדולות, וע"כ לא מקשה רק מדר' מאיר אדר' מאיר, דאפילו בקידושין סובר דכולן אסורות אלמא שסובר דאפילו בספיקו חמור מודאי לא מעייל אינש נפשי, לספיקא, וע"כ קשה אהא דעד פני הפסח, וע"כ לא קאמר במס' נדרים, רק ורמינהו דעיקר הקושי' הוא מו' מאיר אדר' מאיר:

והכי משמע קצת בירושלמי (פ"ג דקידושין) ר' ירמי' בעי קומי ר' זעירא מחלפא שיטתי' דר' מאיר מחלפי שיטתי דר' יוסי, תמן הוא אומר עד שיצא כל הרשויות הגדולות כו', א"ל משמת בן עזאי ובן זומא בטלו השקדנים ולא עמד שוקד עד שעמד ירמיה, א"ר בא ברי' דר' חיי' בר אבא והוא מקנתר להון, לא כבר קשית' הרי עולם, לא כבר קשית ר' אלעזר קומי ר' יוחנן מחלפא שיטתי' דר' מאיר ואמר לון לית היא מחלפא כו' אלמא דעיקר הקושיא היא מדר' מאיר כמו שאומר לא כבר קשות ר' אלעזר קומי ר' יוחנן מחלפא שיטתי דר' מאיר אבל לא מדר' יוסי אדר' יוסי (ואפשר לומר שע"ה הקפיד ר' זירא על ר' ירמיה ואמר שלא עמד שוקד משמת בן עזאי עד ר' ירמיה, שר' ירמיה הקשה משניהם, ובירושלמי (פ"ח דנדרים) איתא ר' ירמי' בעי קומי ר' זעירא מחלכא שיטתי' דר' יוסי תמן הוא אומר עד שיצאו כל הרשויות הגדולות ובקידושין נמי לא מסיים הקושיא אלא אליבא דר' יוסי ואפשר דמקשה מר' יוסי אר' יוסי, דר"מ אפשר שמחמיר בקידושין באיסור ערוה, וכה"ג אמרינן בירושלמי (בפ"ג דעירובין ה' ה) אמר ר' יוסי בר בון בכל אתר אית לי' לר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן, והכא לית לי', א"ר מתניי' על שם חומר הוא בעריות וע"כ לא הקשה רק מר' יוסי אר' יוסי, וע"כ הקפיד ר' זעירא דעיקר הקושי' הוא מר"מ אדר"מ:

ועוד יש לחלק דהא דאמרינן דסובר ר' יוסי גבי נדרים דעד שיצא היינו משום דדומה לסוף נזירות דאיתא בפ"ק דנזיר (דף ח) הריני נזיר ע"מ שיהיה כו' ר' יוחנן אמר אפילו תימא ר' יהודה התם לא נחית לנזירות, הכא נחית לנזירות, במאי לסלוקי מני' כו' וע"כ עיקר הקושיא הוא רק מר"מ אדר"מ ומבואר במ"א]:

הרי נתברר דבס' הקדש בס' דדינא לא מוקמינן אחזקת מ"ק וע"כ אמרינן בפ"ב דנדרים (דף יט) דהקדיש את הכוי אע"פ שהוא קדוש רק מספק, כמו שביארתי דלא כהנתיבות:

אך לכאורה יש להקשות ע"ז מהירושל' סוף בכורים (פ"ב) הכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי ואמרינן בירושל' שם (פ"ב דביכורים) מתניתין דלא כרבי דתני הקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי ר' אומ' הקדיש את הכוי וכן העתיק הר"ש מתניתין דלא כר"מ דתני' המקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי ר"מ אומר הקדיש את הכוי, וא"כ קשי' בין לפי מה שכתב הנתיבו' (ובין מה שכתבתי) דהא דאמרינן מחית אינש נפשי' לספיק' היינו בתורת ודאי, וא"כ דילמא סבר רבי דהכותב חייתו ובהמתו לא כתב לו את הכוי היינו משום דהמוציא מחבירו ע"ה משא"כ בהקדש דקדוש משום דמתי' אינש נפשי' לספיקא והוי בתורת ודאי ולפי מה שכתבתי דהטעם דקדוש מספק משום ס' אסור' א"כ אמאי אמר דלא אתי כרבי דמה מדמה ס' ממון לס' איסור'. אך עיין ברא"ש שהקשה על הירושל' דכיון דתנא דמתניתין סובר דאם אמר שזה חיה ובהמה הרי הוא נזיר אלמא דאפי' גופי' מחית נפשי' לספיק' וא"כ מכש"כ דממונא מחית נפשי' לספיק' כמו דאית' בנדרים (דף יח) והניח בצ"ע. אך לפי מה שהבאתי לעיל מה שכתב הלח"מ ברמב"ם (פ"ב מה' נזירות ה"י) דאע"ג שספק נזירות להקל אפ"ה הוי נזיר ודאי כיון שיש בו כל הדברים שהוא בהמה במקצת ואין בהמה במקצת והיינו דוקא אם אמר שזה חיה, היינו שהוא מקצת חיה או בהמה דהיינו מקצת בהמה והכוי יש בו חיה ובהמה משא"כ אם הקדיש חיה ודאי או בהמה ודאי לא הקדיש את הכוי, אבל מה שהקשיתי צ"ע דמהו הדימוי ס' ממונא שהממע"ה לספק הקדש, וא"כ משמע מזה כדעת המ"א דבס' הקדש נמי מוקמינן אחזקת מ"ק, ויש ליישב. וכבר הוכחתי מהש"ס דילן דלא כמו שכתב המ"א, ויתבאר עוד בסימנים שאחר זה:

והנה כיון שביארתי דכוי הוי ס' דדינא, וראיתי להח"ש שהוכיח דכוי הוי ס' דמציאות והוא מחמת שהאריך בזה דס' דדינא הוי כמו ס' דתרי ותרי ואיקבע איסור' לדעת הרמבים. והוקשה לו מהא דאמרינן בכריתו' (דף יח) איתבי' רבא לר"נ ר"א אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי, ומשני ר' אליעזר לא בעי קביעות' לאיסור' אלמא דלא הוי איקבע איסור' וע"כ נדחק בזה דכוי הוי כמו ס' דמציאות, ע"כ ראיתי להאריך בה ולהוכיח דאפילו לדעת הרמב"ם לא הוי ס' דדינא כמו איקבע איסור' וכמו שאבאר, והנה בנידון זה נסתפק ג"כ בעל ששה"ע אם ס' דדינא אסור מן התורה, אפילו להרמב"ם דס"ל דספיקא דאוריית' מן התורה לקולא ע"ש:

והנה הח"ש הוכיח מהא דאמרינן בפ"ק דהוריות (דף ג) תני ר"מ מחייב ור"ש פוטר ר"א אומר ספק', משום סומכוס אמר' תלוי אר"י אשם תלוי איכא בינייהו, א"ר זירא משל למה הדבר דומה לאדם שאכל ס' חלב ס' שומן ונודע לו שהוא מביא אשם ולא מבעי למ"ד ציבור מייתי דמפרסמא מילתא אלא אפילו למ"ד ב"ד מביאין דלא מפרסמא מילתא אי הוי שאיל הוי אמרין לי' א"ר יוסי בר' אבין משל דסומכוס למה הדבר דומה לאדם שהביא כפרתו ביה"ש ס' מבעוד יום נתכפר לו ס' משחשכה נתכפר לו דאין מביא אשם תלוי ולא מיבעי כו', וכן פסק הרמב"ם (בפי"ד מה' שגגות ה"ה) ב"ד שהורו כל העושה כפי הוראתן שפשטה ברוב ציבור מאחר שידעו ה"ז מביא אשם תלוי הואיל והי' לו לשאול בכל עת על דברים שנתחדשו בב"ד ולא שאל ה"ז כמו שנסתפק לו אם חטא ואם לא חטא, אלמא דבס' דדינא מתחייב אשם תלוי ואע"ג דהרמב"ם בהלכות שגגות (פ"ח ה"ב) כתב שאינו חייב אשם תלוי עד שיהיה שם איסור קבוע כיצד אכל חלב וספק אם היה כזית או פחות מכזית, אלמא דס' דדינא מקרי איסור קבוע ודומה למ"ש המ"ל בה' טוען דיש מקום לדמות ספק דדינא לס' דתרי ותרי ולא לספיק' דעובדא ע"ש:

ולי נראה שאין מזה הוכחה כמו שהארכתי בח"ב (בדרוש ו) ע"ש ולפי מה שביארתי שם לא מוכח ממתניתין דהא הראב"ד כתב בפי"ד מה' שגגות דוקא שעשה אחר שחטאו רוב הקהל על פיהם שכבר נתחייבו בב"ד אבל אם עשה עד שלא חטאו רוב הקהל מביא חטאת יחיד שהרי פסק למעלה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכש"כ כשעשה אחר שחזרו שהוא חייב וע"כ כיון שאין ספק בחטא דהא יחיד שעשה בהוראת כו' חייב אלא הספק הוא אם נתכפר בכפרת הציבור וע"כ הוי כמו איקבע איסור' דהא חטא בודאי (וע"ש בח"ב דרוש ו) שביארתי הא דאמרינן בהוריות (דף ד) משל דסומכוס למה הדבר דומה לאדם שהביא כפרתו ס' מבעוד יום כו' ס' מחשיכה נתכפר לו שאינו מביא אשם תלוי, וביארתי שם שהטעם משום דהוי ס' בכפרה ע"ש היטב) ועל סתם מתניתין בלא"ה לא קשי' דאפשר דאינהו סברי דלא בעי קביעות' לאיסור' והא דאמרינן התם ר"א אומר ספק משום סומכוס אמרו תלוי אר"י א"ת איכא בינייהו דר"א סובר דחייב אשם תלוי ניחא שפיר דהא ר"א לא בעי חתיכה מב' חתיכות כמו דאמרינן בכריתו' (דף יח) ר"א לא בעי קביעות' לאיסור' וע"ש בתוס' דר' אלעזר גרסי' וגם ר"ע ור"ש דאיירי במתניתין הא כתבו התוס' בסנהדרין (דף ד) דלא בעי חתיכה מב' חתיכות וא"כ לא מוכח מידי לא מהרמב"ם ולא מגופא דמתניתין (ועיין בח"ב דרוש ו) שהארכתי בזה הרבה וביארתי הירושלמי דהוריות:

[ובמ"א ביארתי דהא דאמרינן ר"א אומר ספק אינו בתורת ספק דדינא אלא דהדין הוא דהוי כמו ס' חתיכה מב' חתיכות וכה"ג יש ביומא (דף מז) א"ר יוחנן הדר פשטו כו' בין הבינים ספק הוא, וכתבו התוספת לא ידענא מאי קאמר הדר פשטה הא כי הוה מיבעי' לי' ספק הוא כו' וכתבו התוספת שם דבודאי ספק הוא ואין אדם בעולם יכול לעמוד עליו ע"ש, והכי משמע קצת ברמב"ם ע"ש ועוד יש לדחות בכמה גווני]:

ויש לי להביא ראי' דס' דדינא לא הוי איקבע איסורא, מהא דאמרינן בגיטין (ד' ע"ג) תיר ימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה כו' כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט שני, דברי ר' יהודה, ר"מ אומר בעילתה תלוי', ר' יוסי אומר בעילתה ספק כו' מאי איכא בין ר"מ לר' יוסי, אר' יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו לר"מ לא מייתי אשם תלוי, ולר' יוסי מייתי אשם תלוי, וכתבו התוס' ר' יוסי אומר בעילתה ספק, ומביא אשם תלוי, ולא בעי ר' יוסי חתיכה מב' חתיכות, וה"נ סבר בפ' דם שחיטה (ד' כג) ותחילה כתבו התוס' דטעמא דר' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת, משום דמספקא לן אם חלין הגירושין משעת נתינה כר' מאיר, או חלין שעה אחת קודם מיתה כר' יהודה, וא"כ הוי ס' דדינא, ואפ"ה כתבו התוס' דלא הוי חתיכה מב' חתיכות אלמא דס' דדינא לא הוי איקבע איסורא:

[ודע שהתוס' כתבו שם אשם תלוי א"ב דלר"מ דאמר בעילתה תלוי' לא מייתי אשם תלוי, אלא הדבר תלוי ועומד אם מת מאותו חולי, מגורשת משעת כתיבה, ואי לא מת חייב חטאת, ושמא אי הוי מספקא לן אם מת מאותו חולי ואם לאו לר"מ מייתי נמי אשם תלוי עכ"ל, וכתב המהרש"א דנראה דכתבו שמא משום דמספקא לן בדר"מ אי בעי ר"מ חתיכה מב' חתיכות אי לאו, ותמיהני מאוד על המהרש"א, דהא אמרינן רפ"ד דכריתות (ד' יח) אתבי' נמצא על שלו טמאים וחייבים בקרבן כו' ותני עלה וחייבים באשם תלוי, אישתיק לבתר דנפיק אמר מ"ט לא אמרי לי' הא מני ר' מאיר היא דלא בעי קביעותא לאיסורא דתנן השוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב וחכמים פוטרים, אלמא דר"מ סובר דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות ומאי נסתפקו התוס' בזה.

ועוד דר"מ סבר יותר דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות מר' יוסי דיש לדקדק דמשני לי' הא מני ר' מאיר היא, אמאי לא קא משני ר' יוסי היא, ונשמע מינה דר' יוסי בשיטת ר"א קאי כמו דמשני התם לר' מאיר וכמו דאמרינן בכריתות (ד' כג) א"ל רבא לר"נ לר' יוסי חטאת הוא דלא מייתי שניהם, הא אשם תלוי מייתי שניהם, היינו ת"ק, וכ"ת חתיכה מב' חתיכות א"ב, והתני' ר' יוסי אומר זה מביא אשם תלוי, וזה מביא אשם תלוי כו' אלא ודאי דמרבי יוסי לא מוכח אלא דלא בעינן ב' חתיכות וכן אפשר לברר איסורו דהא ר' יוסי מחייב אע"ג שתחילה אכל א' את הראשון, אבל מ"מ לא מוכח דלא בעינן קביעותא לאיסורא, וכמו דאמרינן שם בכריתות (ד' יח) איכא בינייהו כגון שהי' לפניו ב' חתיכות ואכל א' את הראשונה כו' לרבא ליכא מצוות, לר' זירא א"א לברר איסורו לר"נ איקבע איסורא, וע"כ מביא מדר"מ דלא הוי חתיכה מב' חתיכות ולא בעינן קביעותא לאיסורא יותר מדר' יוסי דהתם איקבע איסורא וא"כ כיון דאמרינן בגיטין (ד' עג) דלר' יוסי מייתי אשם תלוי לדידי' דס"ל דספיקא הוי ולא בעי חתיכה מב' חתיכות מכש"כ לר"מ:

ואיפשר לומר דכוונת התוס' דמספקא להו אם מייתי אשם תלוי דשמא לא מייתי אשם תלוי לר' יוסי, רק בס' דדינא דמספקא לי' אם מתגרשת מהיום, או סמוך למיתה, אבל בס' אם מת מאותו חולי לא, דבס' דדינא לא אזלינן בתר חזקה כמו שביארתי במ"א בארוכה, אבל בס' אם מת מאותו חולי הוי ס' דמציאות, וליכא לחיובי' אשם תלוי, דהא צריך למיזל בתר חזקה, וחייב חטאת וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף כב) עי"ש, ועיין ברמב"ם שכתב פ"ח מה' שגגות והוא הדין לס' מגורשת שהרי נקבע האיסור עי"ש מה שכתב הלח"מ, דהטעם הוא כמו שכתבו התוס' בכתובות (דף כב) דחזקה דאשה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א, וסובר דגבי גירושין נמי אמרינן דחזקה דייקא ומינסבא, מרע לחזקת א"א, וה"מ גבי שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אבל הכא דלא שייכא דייקא ומנסבא, אפשר דחייב חטאת משום דאוקמ' אחזקת א"א:

ועוד איפשר לומר מה שנסתפקו התוס' לר"מ אם חת מאותו חולי אי מייתי אשם תלוי, אפשר לומר משום דלא הוי ס' כל כך כמו דאמרינן בב"ב (דף קנג) גבי ההיא מתנתא דהוי כתיב בה כד הוי קציר ורמי בערסי', ולא כתב בה ומגו מרעי' איתפטר לבית עולמי', אמר רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו כו' כמאן אזלא הא שמעתתי' דרבה כר' נתן, וכתבו דר"מ נמי סובר כר"נ, וע"כ מסתבר יותר לומר שמת מאותו חולי ולא הוי א"א ע"כ נסתפקו התוס' אי מייתי אשם תלוי, אבל לא משום חתיכה מב' חתיכות כמו שכתב המהרש"א]:

אך מהתוס' אין ראי' דס"ל בכתובות (ד' כב) דאיקבע איסורא משום שהי' בחזקת א"א ע"ש, אבל לא דתרי ותרי הוי איקבע איסורא, וע"כ אפי' אי נימא דס' בדינא הוי כמו ס' דתרי ותרי אפ"ה לא הוי איקבע איסורא, אבל לדעת הרמב"ם דעד א' אומר אכל, ועד א' אומר לא אכל הוי איקבע איסורא, ע"כ אפשר דס"ל דס' דדינא נמי הוי כמו ספיקא דתרי ותרי, [ועוד אפשר לומר כיון דמספקא לן בכוונתו אם שתהא מגורשת משעת נתינה, או שעה אחת קודם מיתה כמו שכתבו התוס' שם (ד' עב) הוי כמו ס' דמציאות ולא כמו ס' דדינא, וכמו שכתב המ"ל (פ"ו מה' עדות) והארכתי בזה במ"א]:

אך עוד יש להביא ראי' מהא דאמרינן ביבמות (ד' קיג) אמר ר"ח אשת חרש חייבין עלי' אשם תלוי לימא מסייע ליה חמשה לא יתרומו כו' הוא דאמר כר' אליעזר כו' אי סבירא לי' כר"א אשם תלוי נמי ליחייב בעינן חתיכה מב' חתיכות כו' בעא רב אשי מ"ט דר' אלעזר מפשט פשיטא לי' דחרש דעתא קלישתא הוא ומיהו מספקא לי' אי דעתא צילותא כו', אלמא דבס' דדינא נמי לא הוי איקבע איסורא:

עוד יש להביא ראי' דס' דדינא לא הוי איקבע איסורא עפ"י מה שכתב הש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק כא) דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד, אעפ"י שאינו דבר חשוב, ואח"כ נאבד א' מן העולם ולא נודע איזהו כיון שנתחזק איסור בב' חתיכות אלו אין אומרים בזה ס' דרבנן לקולא וע"ש (ס' קי"א ס"ק ד) אלמא דאפי' באיסור דרבנן כיון דאיקבע איסורא אסור, והטעם נראה לי דהא דס' דרבנן מותר, היינו אם כה"ג בדאורייתא מן התורה מותר, ואינו אסור אלא מדרבנן ע"כ מותר בדרבנן לגמרי, אבל במקום דהספק בדאורייתא אסור מן התורה כגון באיקבע איסורא והראי' דמייתי אשם תלוי, ע"כ בדרבנן נמי אסור, וא"כ אי ס' דדינא מקרי איקבע איסורא, א"כ אמאי קיי"ל בכל הבעי' בדרבנן ונשאר בתיקו דאזלינן לקולא כמו שמבואר בפוסקים בהרבה מקומות ל (ועיין במ"ל ברמב"ם פי"ב מה' אבות הטומאה) דספק דרבנן לקולא אין חילוק בין ס' דמציאות לס' דדינא והביא ראי' מהרמב"ם שם), כיון דאיקבע איסורא, ובאיקבע איסורא בדרבנן נמי אזלינן לחומרא, אלא ודאי דס' דדינא לא מקרי איקבע איסורא ובזה יתיישב מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם (פ"ט מה' מעה"ק ה' יג) דלחם המורם מן התודה ס' תרומה היא לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה ואינו מדמע כתרומ' וכתב הכ"מ בפ' התודה (ד' עז) בעי' דל"א ופסק בה לקולא לענין מיתה וחומש כו' ועל מה שכתב ואינו מדמע כתרומה יש לתמוה דכיון דספיקא הוא ה"ל למיפסק לחומרא אבל לפי מה שכתבתי דס' דדינא בס' דרבנן אזלינן לקולא ניחא שפיר דדימוע הוי דרבנן, ועיין במה שכתב שם הכ"מ בשם הרי"ק:

[והכי משמע נמי ממה שהבאתי בספר עמק יהושע (סי' ד) ממה שכתב הרמב"ם (ספ"ב מה' נגעים) דיראה לו דספק בהרת קדמה דטומאת' בספק, והקשו כיון דטומאת' בס' מדרבן, א"כ אמאי חייב הז"מ בסנהדרין (ד' פז) ע"ש מה שהארכתי בזה, ואם ס' דדינא הוי כמו איקבע איסורא הוי ס' דאוריתא]:

אך לכאורה יש להוכיח דס' דדינא אסור מן התורה ממה שכתב הרמב"ם (פ"י מה' שגגות ה' ב) נטמא וידע שנטמא, אבל לא ידע באיזה אב כו' ה"ו ספק כו' יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אינן מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה וא"ת הלא חטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת מפני שהמביא אותה מחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו, אבל מי שאינו מחוסר כיפורים אינו מביא קרבן מספק, והשתא אם ס' דדינא לא הוי איקבע איסורא א"כ פשיטא שאינו מביא קרבן ויכניס חולין בעזרה משום ספק, אלא משמע דס' דדינא מקרי איקבע איסורא וע"כ אומר הרמב"ם דיראה לו שאינו מביא קרבן מספק משום שאין מכניסין חולין בעזרה, ולזו רמו גם בס' שה"ע, אך באמת כוונת הרמב"ם הוא מה שכתב שיראה לו היינו אעפ"י שהקרבן הוא עולה ויורד וא"כ יכול להביא חטאת העוף וחטאת העוף מביא אע"ג דלא איקבע איסורא דהא יולדת בספק מביא חטאת העוף וע"כ הוה אמינא שמביא חטאת העוף דאע"ג דס' דדינא לא איקבע איסורא, אעפ"כ יכול להביא חטאת העוף ע"ז אומר דיראה לו דאינו מביא חטאת העוף הבאה על הספק דזהו דווקא להכשירה לאכול בקדשים, אבל מי שאינו מחוסר כיפורים אינו מביא קרבן אפי' חטאת העוף נמי ואדרבא לכאורה יהי' ראי' מזה דס' דדינא לא מקרי איקבע איסורא, שבעשעה"מ הקשה על הרמב"ם שכתב דאינו מביא חטאת העוף הבאה על הספק, רק מחוסר כיפורים א"כ אמאי כתב הרמב"ם (פ"ט מה' נזירות דין ט) וז"ל מת א' מהם ה"ז מביא חטאת העוף, ועולת בהמה, ויאמר כו' ואם טהור הייתי העולה מחובתי, וחטאת העוף ספק, הרי אע"ג דנזיר אינו מחוסר כיפורים, ומותר לאכול בקדשים ואפ"ה מביא חטאת העוף מספק, ואיך כללא כייל דמי שאינו מחוסר כיפורים אינו מביא קרבן מספק:

ולפי מה שביארתי א"ש כיון דס' דדינא לא הוי איקבע איסורא ואינו אסור אלא מדרבנן, ע"כ אינו מביא חטאת העוף הבא על הספק, אלא במתוסר כפורים שאסור לאכול בקדשים אבל לא בשארי חטאות, אבל בהא דנזיר היינו בשני נזירים שנטמא א' מהם כו' ואח"כ מת א' מהם כמו דאיתא התם ברמב"ם (ה' יד) ובשני נזירים אמרינן בנזיר (ד' נו) קתני שני נזירים שאמר להם ראיתי א' מכם שנטמא כו' ואמאי כל ס' טומאה ברה"י, היכי ילפינן מסוטה כו' והכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא וה"ל ס' טומאה ברה"ר, ומשני באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם, וכתבו התוס' וא"ת יביא כל א' קרבן טומאה ודאי דכל ס' טמאה ברה"י שורפין עלי' את התרומה ותירצו דלא ילפינן מסוטה, אלא דבר שאפשר להיות אבל דבר שאי אפשר להיות לא גמרינן מסוטה, ולכאורה קשה כיון דלא גמרינן מסוטה, א"כ הדר' קושי' לדוכתא דנעמידנו על החזקה, אך כוונת התוס' דלא גמרינן מסוטה שיהי' שניהם וודאים שזה אי אפשר להיות, אבל בתורת ס' גמרינן מסוטה, דבתורת ס' לא סתרי אהדדי, וע"כ כיון דגמרינן מסוטה ה"ל ספק דאורייתא, וכיון דהוי ס' דאורייתא, ע"כ מביא חטאת העוף אע"פ שאינו מחוסר כיפורים משום דהוי ספק דאורייתא ולא גרע מאשם תלוי שאע"פ דלא הוי מחוסר כיפורים נמי מביא אשם תלוי משום דאיקבע איסורא והוי ס' דאורייתא, וע"כ מביא א"ת, ולכן בשני נזירים מביא חטאת העוף הבא על הספק נמי, אע"ג דלא הוי מחוסר כיפורים משא"כ בספק דרבנן, והראי' דאמרינן בפ"ב דנדרים (ד' יד) ורמי דר' יהודה אדר' יהודה מי אמר ר' יהודה לא מעייל אינש נפשי' לספיקא ורמינהו כו' אמר רבא גבי כרי קסבר כל שספיקו חמור מודאי לא מעייל אינש נפשי' לספיקא, דאלו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל על ס' לא מצי לגלח, ופי' הר"ן והרא"ש מש"ס חולין בעזרה והא בפסחים (דף כב) אמרינן דר' יהודה ס"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא אלמא דאע"ג דס"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא אפ"ה אינו מביא קרבן משום חולין בעזרה משא"כ בשני נזירים דה"ל ספק דאורייתא ע"כ מביא חטאת העוף אע"פ שאינו מחוסר כיפורים.

ובזה יתיישב מה שהקשה השעה"מ על המ"ל ברמב"ם (פ"ג מה' נזירות) אהא דאמרינן בפ"ב דנדרים (דף יט) כל שספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשי' לספיקא, דאלו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל, ועל ספיקו לא מצי לגלח, וכתבו רש"י והרא"ש דטעמא דס' נזירות חמור מודאי משום דאינו יכול לגלח, משום דלא מצי לאתויי קרבן מספק תיפוק לי' דלא מצי עביד הקפה, דקא עבר אלאו דלא תקיפו, ולא מצי עבר עלי' מן הספק, ואולי איצטריכו להאי טעמא למאן דאסר הקפת כל הראש מדרבנן וכמו דאמרינן בנזיר (דף כט) ומ"מ עדיין קשי' לי אף דנימא דאין איסורו כי אם מדרבנן מ"מ ספיקו חמור מודאי דלא מצי עבר אדרבנן מן הס', ואולי נאמר דס"ל דבדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן:

וכתב ע"ז השעה"מ דמה שהקשה היכי מצי עבר אדרבנן מן הס', וכתב דאולי בדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן אשתמיטתי' הסוגי' דנזיר (דף נט) דאמרינן התם מגלחין ומביאין כו' ופריך ואמאי דילמא לאו טמאין אינון וקא עביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן. ופריך ולוקמא בגדול והקפת כל הראש לא חמי' הקפה ומדלא מוקי שמואל בהכי, ש"מ קסבר שמואל הקפת כל הראש שמי' הקפה, ולכאורה קשה דאפי' למ"ד דהקפת כל הראש לא שמי' הקפה, אעפ"כ אסור מדרבנן, אלא ודאי דלתקוני גברא שרי, ולפי מה שביארתי אפשר ליישב, דאפי' למ"ד מחית אינש נפשי' לספיקא, אינו רק בתורת ספק וכל שהוא בתורת ספק אינו אלא מדרבנן כמו כל הספיקות לדעת הרמב"ם וע"כ כיון דספק זה אינו אלא מדרבנן, ע"כ נסתפק המ"ל אי דוחה אפי' הקפת כל הראש דהוי מדרבנן דכמו דלא דחי לר' יהודה חולין בעזרה דרבנן, אע"פ דהוי לתקוני גברא, וכמו שהוכחתי דר"י ס"ל בפסחים (דף כב) דחולין בעזרה דרבנן ה"נ לא דחי הקפת כל הראש דהוי מדרבנן דמאי אולמא האי מדרבנן מהאי דרבנן.

משא"כ בנזיר (ד' נז) גבי שני נזירים שאמר להם ראיתי א' מכם שנטמא, דהוי ס' מדאורייתא, וכמו שביארתי דגמרינן מסוטה דבר שאפשר להיות, וע"כ פריך ואמאי דילמא לאו טמאין וקא עביד הקפה, ואע"ג דהוא ס' דאורייתא אפ"ה ס' הקפה נמי דאורייתא, וע"ז משני כמ"ד הקפת כל הראש מדרבנן וע"כ אלים הס' דאוריית' למדחי האסור דרבנן, משא"כ בספק דרבנן כמו בספק נזירות איפשר דלא דחי אפי' הקפה דרבנן נמי וע"ז נסתפק המ"ל וא"ש:

[ומזה שביארתי מוכח דלא כמה שכתב הפמ"ג בס' שושנת העמקים שנסתפק שם (כלל ב') דמה שכתב הראב"ד (בפ"ג מה' ציצית), דדוקא בציצית שאין בה כלאים, אנשים קאי, ואפי' לפי מה שהבין הש"א (ס' ל) דקאי אטומטום ואנדרוגינוס היינו דהראב"ד לשיטתי' שסובר כהרמב"ם דכל ספק מ"ה שרי דא"כ פטורין מ"ה, משא"כ למ"ד ספק כודאי אלא שאין לוקין עליו יש לומר כל שמחויב לעשות המצוה מס' דוחה לל"ת, ושגה בזה, דהא הכא גבי שני נזירים הוי ספק מן התורה כמו שביארתי, ואפ"ה פריך דילמא לאו טמאין נינהו וקא עביד הקפה, ומשני באשה וקטן ואמאי לא אמרינן דס' מן התודה ידחה הל"ת כיון דמן התורה צריך לגלח, אלא ודאי כיון דמ"מ ספק הוא אין לו לעבור על הלאו, ועיין בסוטה (ד' כח) שכתבו וא"ת וכי אצטריך קרא למיסר ספיקא יש לומר הכתוב אוסרה קודם שתי', כאלו היא ודאי ואע"ג דליכא מלקות, מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא, ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם הוא בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ס' שומן ואכלו ונודע שהוא שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמור כחייבי עשה, ומשמע מהתוס' דאע"ג דס' הוא מן התורה אפ"ה לא הוי כשאר חיובי עשה, ועיין בתוס' שבת (ד' קלה) ולא ספק דוחה שבת שכתבו דלא צריך קרא שביה"ש לא ידחה שבת דמוטב תבטל מצות מילה בשב וא"ת כו' ע"ש, דכל שהוא בתורת ספק אעפ"י שהוא מן התורה, אפ"ה אינו כודאי:

והכי משמע בירושלמי (פ"ד דיומא) ספק עד שלא הקטיר נשפך הדם ס' משהקטיר נשפך הדם, להביא פר אחר, ולהכנס בדמו אין את יכול שאני אומר כו' להביא פר אחר כו', והוא עובר משום הכנסה יתירה ובטלו עבודות אשכחת אמר בטלו עבודות אותו היום אלמא דבטלו עבודת יוהכ"פ משום ס' הכנסה יתירה]:

והכי משמע בירושל' (ספ"ח דפסחים) יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר' הושעי' רבה אמר ידחה לפסח שני ר' יוחנן אמר משלחין אותו לדרך רחוקה, פי' דר"י סבר דס' טומאה ברה"י דטמא לא עשהו כודאי אלא דטמא מספק וע"כ צריך שישלחו אותו לדרך רחוקה, דאל"ה דילמא טהור הוא ונמצא דמבטל מצות פסח בפסח ראשון, ור' הושעי' דבה סובר דעשו אותו כודאי דספק טומאה ברה"י טמא ודאי וע"כ אינו צריך לשלחו לדרך רחוקה, כיון שהתורה עשאה ספק זה כודאי, ועיין בספרי ע"י (סי' ב) מה שביארתי שם, אלמא אע"ג שהוא מדאוריי' אפ"ה כיון דבתורת ס' הוא אע"ג דספק טומאה ברה"י הוא מן התורה אפ"ה אינו אלא ספק:

ובמה שביארתי יתבאר הירושל' (פ"ח דנזיר) נזיר שנטמא כו' יחיד שנטמא בס' רה"י בפסח ר' יוחנן אמר יעשו כספיקן ור' הושעי' אמר יעשו בטומאה, אוף ר' הושעי' מודה בה שיעשו כספיקן לא אמר ר' הושעי' אלא לחומרין ע"כ והוא תמוה מאוד דהא כל עיקר פלוגת' דר"י ור' הושעי' רבה אם נטמא בס' רה"י אי הוי כודאי או לא, ונדחקו בזה הק"ע והפ"מ. ע"כ נראה לי דהא דקאמר אוף ר' הושעי' מודה שיעשו בספיקן, מילת' באנפי' נפשי' הוא וקאי אמתניתין דריש פרקא דשני נזירים שנטמאה א' מהם וכמו שכתבו התוספ' בנזיר (דף נו) דס' טומאה ברה"י כיון דאי אפשר לומר ששניהם נטמאו ע"כ תולין וכמו שביארתי ע"ז אומר דאף שר' הושעי' סובר דס' טומאה ברה"י עשו אותו כודאי, אפ"ה מודה בה דשני נזירין דאינו אלא ס' דאל"ה יביא כל א' קרבן טומאה ודאי והטעם דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות:

ובזה יתיישב הירושל' דפסחים (פ"ז ה"ו) ציבור שנטמא א' מהם ואינו ידוע ר' זעירא אמר יעשו בטומאה תני ר' הושעי' יעשו בספיקן כו', אלמא דר' הושעי' סובר דיעשו בספיקן וקשה דהא ר' הושעי' סביר' לי' דספק טומאה ברה"י עשו אותה כודאי ולפי מה שביארתי א"ש דהא דקאמר אף ר' הושעי' מודה בה שיעשו בספיקן היינו בריש פ' שני נזירים (דף נז) דהוי ס' הסותר שאי אפשר לומר ששניהם נטמאו וכמו שביארתי, וע"כ בהא דציבור שנטמא א' מהם ואינו ידוע שא"א לומר שכולם טמאים שאנו יודעים שלא נטמא רק א' מהם וא"כ הוי ס' הסותר ואינו טמא רק מספק אפילו לר' הושעי' ובזה יתיישב מה שתמה שם הק"ע, וכן מה שתמה על הכ"מ ברמב"ם (פ"ז מה' ק"פ) שפסק דיחיד שנטמא בספק רה"י כמו שיתבאר במקומו ה"ז ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת וכתב הכ"מ שפסק כר' הושעי' דרבי' דר' יוחנן הוא. ותמה על הכ"מ שאיך הביא סעד להרמב"ם מהירושל' הא קאמר שאף ר' הושעי' מודה בה ולפי מה שביארתי דקאי דוקא על ס' הסותר א"ש, ועיין בפסחים (דף טו) בתוס' ד"ה חביות שנולד לה ס' טומאה:

ובמה שביארתי דכל שהוא בתורת ספק אע"פ שאסור מן התורה אפ"ה לא הוי כודאי, בזה נדחה מה שכתב הפמ"ג ביו"ד (סי' כח) ליישב מה שהקשה הש"ך על הב"ח שכתב דס' טריפה פטור מכיסוי מהא דאמר בחולין (דף פו) לר"מ רוב מעשיהם מקולקלים אבל אם היה מחצה על מחצה חייב בכיסוי. וכתב הפמ"ג דזהו דוקא לר"מ אבל לר"ש דס"ל דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה דכתיב אשר יאכל וא"כ כיון דס' מן התורה לחומר' אפילו להרמב"ם במקום חזקה א"כ לא קרינן בה אשר יאכל דהא מ"מ אסורה מספק מן התורה וע"כ פטור מכיסוי, ולפי מה שביארתי דאינו אלא בתורת ספק א"כ אמאי פטור מכיסוי דילמא כשרה היא, ומה שכתב דהא מ"מ לא קרינן בה אשר יאכל יש לדחות מהירושל' שהבאתי דלר"י דספק טומאה ברה"י אינו אלא בתורת ס' משלחין לדרך רחוקה דדילמא טהור הוא ומבטל מצות פסח, ואמאי צריך לשלחו דהא איש לפי אכלו כתיב ובגברא כ"ע מודו דבעינן דחזי לאכילה כמו דאמרינן בפסחים (דף עח) הרי שהיה חולה בשעת שחיטה כו' אין שוחטין וזורקין עליו עד שיהיה חלים משעת שחיטה עד שעת זריקה כמאן נימא רבנן היא ולא ר' נתן, אפילו תימא ר' נתן גברא דחזי לאכילה בעינן וא"כ אמאי משלחין אותו לדרך רחוקה הא אפילו אינו טמא רק על צד הס' אפ"ה לא הוי איש לפי אכלו כיון שהוא טמא מספק וא"כ לא גרע מחולה. (וכה"ג הקשו התוספ' בפסחים (דף סט) דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא איש לפי אכלו לעכב, ונראה לרשב"א דאיצטריך לאשמועינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון נינהו):

אלא ודאי דכיון שהוא טמא רק מספק אף שאינו ראוי לאכול אפ"ה לא מקרי אינו ראוי לאכילה רק בתורת ספק וע"כ סובר ר' יוחנן דמשלחין אותו לדרך רחוקה דאל"ה דילמא הוא טהור ונמצא מבטל מצות פסח, וה"נ אע"ג דכתיב אשר יאכל וס' טריפה אסור לאכול מן התורה מספק אפ"ה חייב בכיסוי משום דכיון דהוא בתורת ספק א"כ דילמא כשירה היא והוי אשר יאכל אלא שאנו מטריפים אותו מחמת ספק:

והכי משמע קצת מהא דתנן (פ"ב דביכורים) כיצד שוה לבהמה כו' ואינו נלקח בכסף מעשר לוכל בירושלים ובירושלמי שם ואפילו בשעה שהיו לוקחים בהמה לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מעשר ליאכל בירושלים וע"ש מה שפי' מהרא"פ לא מיבעי חיי' בודאי דלא יקח ע"ש באורך והנה טעה טעות גדול שסבור המפרש מהרא"פ שחי' אינו נלקח בכסף מעשר שני יותר מבהמה, ונעלם ממנו הא דאמרינן במנחות (דף פא) ע"ש ברש"י דכך הוא הדין לעשות ליקח ממעות מ"ש בהמה לשלמים וחי' לבשר תאוה והעור יצא לחולין ע"ש ברש"י ותוספת ובפי' הר"מ והר"ש, וע"כ נראה לי שצריך לגרוס בירושל' ואפילו בשעה שהי' לוקחין חיה לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מע"ש לאכול בירושלים, וכמו דאמרינן בירושל' פ"א דמ"ש בראשונה היו אומרים לוקחים בהמה לבשר תאוה והי' מבריחין אותן מע"ג המזבח חזרו לומר לא יקחו אפי' חי' אפי' עופות, וע"ז אומר ואפי' בשעה שהי' לוקחין חי' לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים והטעם דילמא בהמה היא, והנה התוספת במנחות כתבו הטעם וז"ל והא דשרינן חיה לבשר תאוה טפי מבהמה נראה דנפקא לן מהא דתני' בספרי ואכלת מעשר דגנך מה להלן שלמים אף כאן שלמים כו' והך דרשא לא שייכא בחיה אלא בבהמה הראויה לקרבן וא"כ לכאורה אמאי לא יקחו כוי לבשר תאוה כיון דסוף סוף לא יכול להקריב הכוי משום ספק חיה א"כ אמאי לא יקחו את הכוי לבשר תאוה כמו חיה דא"א להקריב וע"כ לוקחין לבשר תאוה וכוי נמי אסור להקריב משום ספק חוה וא"כ אמאי לא יקחו אותו לבשר תאוה כיון דאסור להקריב אותו שלמים, אלא ודאי כיון דזהו מחמת ספק חיה ע"כ אין לוקחין אותו לבשר תאוה משום ס' בהמה אע"פ שסוף כל סוף אינו יכול להקריבו לשלמים מחמת ס' אעפ"כ אין לוקחין אותו לבשר תאוה:

וכן מצינו באשם תלוי אע"ג דמביא על ספק דקביע איסור' וא"כ הוי ס' דאוריית', וחייבתו התורה להביא א"ת מספק אם חטא, אפ"ה אינו רק בתורת ס' ולא בתורת ודאי כמו דאמרינן בכריתות (דף יח) דהשוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב וחכמים פוטרים דבעי קביעות' לאיסור' וכמו שכתב הלח"מ לדעת הרמב"ם בפ"ה מה' מעשה הקרבנות דאפילו רבנן דאמרי דגמר ומקדיש הכא מודו דפטור המקריב בחוץ דאע"פ שהקדישו מ"מ כיון דלא היה ספק חטא לא היה מקדישו לא הוי הקדש גמור ולא חיבתו התורה רק על צד הספק בלבד, ועיין ברמב"ם (פי"ח מה' מעה"ק ה"ו) בהתוספתא שהביא הראב"ד ומה שכתב הכ"מ שם, ועיין בפמ"ג (שער התערובות) על מה שכתב הצ"צ דאשם תלוי בא על הספק, ואפילו נודע לו אח"כ שאכל שומן לא הוי כמביא חולין בעזרה וביצה נמי כה"ג כו' וכתב עליו הפמ"ג מ"ש אם נודע אח"כ לא הוי כמביא חולין בעזרה לא ידענא מאי נ"מ ומאי הוי לי' למיעבד, ואי נודע קודם זריקת דם אפשר דאה"נ דלא יזרוק והבשר ישרף דהוי חולין בעזרה ע"ש, ומה שכתב אפשר הוא תמו' דהא משנה מפורשת בכריתו' (דף כג) אם משנשחט נודע לו ישפך הדם והבשר יצא לבית השריפה, ואפשר דכוונת הצ"צ הוא על הא דתנן התם נזרק הדם והבשר יאכל ואמרינן בגמ' (דף כד) משום דכתיב ולא ידע והוא לא ידע בשעת סליחה, וע"כ יאכל הבשר וא"כ מסתמ' לית בה חולין בעזרה משום דכיפר על הספק ודוק:

והכי מוכח נמי ממה דאמרינן ביבמות (דף מא) מהו שיחלץ בתוך ג' כו' קרא עליו המקרא הזה אם לא יחפוץ הא אם חפץ יבם כל העולה ליבום עולה לחליצה מתיב רב חיננא הספיקות חולצות ולא מתייבמת כו' הכי השתא התם אם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום הוא הכא אם יבוא אלי' ויאמר דהא לא איעברא מי משגחינן בי' דהא קטנה דלאו בת עבורי היא, ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים אלמא דאע"ג דמספק אינו עולה ליבום אפ"ה עולה לחליצה משום דאם יבוא אלי' ויאמר, אך התם הוא משום דעל צד שחולץ היינו משום דשמא הא קידש ע"ז הצד מקרי דעולה ליבום אם היינו יודעים, אך שאין אנו יודעים עז אומר אם יבוא אלי' ויאמר כו', והראי' דהא אומר דקטנה לאו בת עבורי היא, ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים אע"ג שזהו רק מדרבנן, אפ"ה כיון שהוא על ב' הצדדים דאפילו לצד שלא נתעברה צריכה להמתין ג' חדשים ע"כ מקרי דאינו עולה ליבום משום דהוא על כל פנים אפי' לצד שחולצות משום דילמא לא נתעברה דהא אפילו קטנה שאינה ראויה לילד בעינן ג' חדשים ע"כ מקרי דאינו עולה ליבום:

והק"ע שגה בזה דביבמות בירושל' אמרינן התם (בפ' טז ה"א) רב שאיל לרבי חיי' רובה ותמתין שלשה חדשים ותחלוץ מיד מה נפשך אם בן קיימה הרי לא נגעה בחליצה אם אינו בן קיימה הרי חליצתו בידה, וע"ש בק"ע שכתב וז"ל וקשה תקשי לרב אמתניתין דהחולץ למה לא תחלוץ קודם ג' חדשים, והכי פריך לעיל הירושל' ותירץ דהתם משום הבחנה, והא דלא חלצה מיד ואח"כ תמתין ג' חדשים תירץ דחיישינן שמא תנשא ועיין בבלי (דף מא) ע"ש עכ"ל, ושגה בזה דהתוס' הקשו שם דנימר דחיישינן שמא תנשא ודחו לה ע"ש, והטעם הוא משום דבג' חדשים א"א לה לחלוץ משום דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה דאפילו אם יבוא אלי' ויאמר דלאו בת עיבורי היא מי משגח בי' דהא קטנה דלאו בת עבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים משא"כ גבי צרתה לאחר ג' פריך הירושל' ותחלוץ ממ"נ דאם נתעברה הצרה אינה צריכה חליצה דמותרת בלא חליצה דלא ידע השתא אכתי מהא דהולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם עד דמסיק הירושל' לבסוף ואם אינה מעוברת יוצאה בחליצה אע"ג דאינו עולה ליבום דילמא צרתה מעוברת ואפ"ה מותרת בחליצה משום דאלו יבוא אלי' ויאמר דלא נתעברה הצרה היתה עולה ליבום וע"כ הוי כמו עולה ליבום וכמו דמסיק הש"ס ביבמות (דף מא) גבי הספיקות חולצת ולא מתייבמת הכי השתא התם אם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום הוא, אבל הכא כו' דהא קטנה דלאו בת עבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים, והכא נמי אלו יבוא אלי' ויאמר דצרתה אינה מעוברת חליצתה חליצה וע"כ פריך שפיר דתחלוץ ומותרת ממ"נ דאם נתעברה מותרת בלא"ה לפי הס"ד דלא ידע דהולד אינו פוטר עד שיצא כו' ואם אינה מעוברת יוצאה בחליצה, ולא אמרינן בזה כל שאינו עולה ליבום כו' כמו שביארתי:

ועיין בשעה"מ (הלכות איסורי ביאה) מה שהביא בשם מהריב"ל שנסתפק לו היכא דמחולקים רבוותא באיסור ערוה קצתם אומרים שהיא אסורה לבעלה וקצתם אומרים שהיא מותרת, אי אזלינן בתר המחמיר כיון דהוי דבר שבערוה או דילמא לא נוכל לכופו לגרש, כי היכי דלא ליהוי גט מעושה, וכתב דאפשר לומר בס' דמציאות כגון ס' קרוב לו וס' קרוב לה וכיוצא בה מוציאין אותו בע"כ כיון דס' דאוריית' הוא וד"ת מוטלת עליו לגרשה ה"ל גט מעושה כדין אבל הכא דמספק' לן הלכת' כמאן אין מוציאין אותה בע"כ כיון דלכשת"ל דהלכה כמאן דמיקל ה"ל גט מעושה, אלמא דס' דדינ' הוא רק בתורת ס':

ובזה יש ליישב הא דמשמע בפ"ק דב"מ (דף ו) דאם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו הוי לגמרי כדידי' ונכנסין לדיר להתעשר ואינו פוטר ממונו בממונו של כהן משום דהוי לגמרי כדידי', ובב"ב (דף פא) אמרינן שם דלר"מ באילן א' דספוקי מספק' לי' ולרבנן בשני אילנות דמביא ואינו קורא ופריך ודילמ' ביכורים נינהו ובעי קרי' ואמאי לא נימא כיון דספוקי מספק' לי' א"כ מספק לא קנה קרקע וא"כ הוי כמו דלית לי' קרקע ואמאי מביא, וכבר הארכתי בזה לקמן בתשובה (סי' כב) ולפי מה שכתב מהריב"ל אפשר לומר דס' דמציאות כמו בס' בכור כיון דאמרינן דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, ע"כ הוי בתורת ודאי משא"כ בס' דדינ' דגרע יותר דאין לומר בזה כיון דקי"ל דארעא בחזקת מ"ק קיימי ע"כ הוי כמי שאין לו קרקע בודאי דדילמ' הלכה כמ"ד דיש לו קרקע, ועי' לקמן (סי' כב) מה שכתבתי שם, ובזה נדחה ג"כ מה שכתבו האחרונים דס' דדינא הוי כמו דאיקבע איסור' וחמיר יותר מס' דמציאות דלפי מה שכתב מהריב"ל דבספק דמציאות כופין לגרש, משא"כ בס' דדינ' אלמא דס' דדינא גרוע יותר מס' דמציאות.

ועוד תמוה לי ביותר, מה שראיתי להפמ"ג ביו"ד (סי' כה ס"ק כז) שכתב הב"ח דס' טריפה פטור מכיסוי משום דלא קרינן בי' אשר יאכל, דלא מיבעי למ"ד דס' דאורייתא אסור מן התורה א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא אלא אפי' להר"מ ז"ל דמדרבנן הוא דאסור, מ"מ הא כתב בשורש הא' דכל מידי דרבנן הוי ג"כ בכלל לאו דלא תסור, וא"כ לא קרינן בי' אשר יאכל, וע"כ אפי' אם הוא מדרבנן, אפי"ה פטור מכיסוי:

והוא תמוה דהא אמרינן בחולין (ד' פה) אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים, ור' שמעון בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים, דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה, ואפ"ה אמרינן בפ"ב דחולין (ד' כז) השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התור' נחירתו זו היא שחיטתו וליבעי כיסוי, אלמא אע"ג דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ומדרבנן הוא דאסור, אפ"ה בעי כיסוי, ולא אמרינן דלא קרינן בי' אשר יאכל, והכי אמרינן בחולין (ד' פו) לא מיבעי קאמר לא מיבעי צא טרוף דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מן החורה, נחירתו זו היא שחיטתו וליבעי כיסוי, קמל"ן כאשר צויתיך, אלמא אע"ג דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה, ואע"ג דמדרבנן אסור לאכול, אפ"ה ה"א שחיטה ראוי', היא ובעי כיסוי]:

נחזור על הראשונות למה שכתב הרמב"ם (פ"י מהלכו' שגגות דאינו מביא חטאת העוף, דאפשר לכאורה ליישב עוד על מה שהקשה השעה"מ דהא גבי ס' נזיר שנטמא מביא חטאת העוף בספק, אע"ג שאינו אסור לאכול בקדשים דלכאורה אפשר לומר דהטעם דאינו מביא חטאת העוף הבא על הספק, דהתם הוא לכפרה ובכפרה בעינן דוקא ידיעה בתחילה וכמו דאמרינן בכריתות (דף ז) אלו מביאין קרבן כו' מאי עבדין כו' וחטאת העוף ס' ומתני ומי אית לי' לר' יוסי תנאה והתנן ר' שמעון אומר מביא שניהן חטאת אחת, ר' יוסי אומר אין שניהן מביאין חטאת אחת אלמא לר' יוסי לית לי' תנאה, אמר רבא מודה ר' יוסי במחוסר כפרה מ"ש התם גברא בעי ידיעה דכתיב או הודע אליו חטאתו הילכך לא מתיין ומתני, אבל הכא כי מתיין נשים קרבן לאשתרוי' באכילת קדשים כדתני סיפא דההיא ר' יוסי אומר כל חטאת שהיא באה על חטא אין שתים מביאות אותם, וא"כ כיון דבחטא בעינן ידיעה בתחילה א"כ בספיק' דדינ' אינו יודע שמחויב קרבן א"כ מהו הפעולה שיביא חטאת העוף, והא דמביא חטאת העוף הבאה על הספק היינו דוקא במחוסרי כפרה דבמחוסרי כפרה לא בעינן ידיעה בתחילה כמו שמוכח בכריתו' (דף ז) ואפשר לומר כיון שיודע שחטא, אע"פ שאינו יודע שמחויב קרבן אפ"ה יכול להביא חטאת העוף על הספק כיון שמ"מ ידע שהוא חטא אע"ג דמבעי לי' בגמ' אם מתחייב קרבן עולה ויורד אעפ"כ יודע בעצמו שחטא, ובזה יתיישב מה שהקשיתי בספרי עמק יהושע (דרו' ח) על המקנה שכתב שיביא אשם מעילה או בעדו או בעד השליח, והקשיתי שם דהא לדעת הרמב"ם בעינן באשם מעילות ידיעה בתחילה ע"ש באריכות, אבל אי אמרינן דכיון שידע שחטא אעפ"י שאינו יודע שמחוייב קרבן אפ"ה מצי לאתויי על הספק לא קשה, ועיין ברמב"ם (סוף ה' שגגות ה"ה) הורה עם ב"ד בשגגה ושגגו הם בדם והוא בחלב אינו מתכפר לו עם הצבור אלא מביא פר לעצמו, ועיין שם בכ"מ ק ודוק היטב:

אבל נ"ל דאין צריך לכל זה דכוונת הרמב"ם דאינו מביא חטאת העוף הבא על הספק דאע"ג דמיבעי' לי' בגמ' אם צריך להביא קרבן, אפ"ה ה"ל ספק ידיעה וחטאת העוף הבא על הספק מכפר לפי אופן הידיעה כמו אשם תלוי דבא על הספק, והא דבעינן ידיעה בתחילה היינו דאם נודע לו אח"כ אינו מספיק מה שהביא בתחילה בספק ידיעה והא דאמרינן בכריתו' (דף כב) על פלוגת' דר' טרפון ור' עקיבא דאמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה, דאל"ה איך מצי להביא על הספק ולהתנות אם ודאי מעלתי כו' דאי אשם בעי ידיעה בתחילה הא לא ידע מתחילה היינו משום שאם יודע לו בסוף לא מהני מה שנודע לו בתחילה בספק שיתכפר על ודאי ידיעה שאח"כ אבל מ"מ לכל הפחות מהני על ספק ידיעה, ע"ז אומר דמדברי שניהם נלמוד דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה, דאל"ה מהו הפעולה שיתנה הא על הספק מביא אשם תלוי, ואם יתוודע לו אח"כ לא יהא פעולה דהא לא הי' לו תחילה ידיעה ודאית, אבל מ"מ מועיל על ידיעת ספק, ועיין בשבת (דף עב):

ובזה יתיישב מה שהקשה המ"א (בריש או"ח) דמהו הפעולה אם יאמר אם נתחייבתי חטאת כיון דחטאת בעי ידיעה בתחילה, א"כ מהו הפעולה כיון דאין לו ידיעה בתחילה ע"ש, דלפי מה שביארתי דלפי אופן הידיעה היא הכפרה א"כ מתכפר במקצת, וא"כ כיון דמצד האמירה לא הוי חולין בעזרה דזה הי' ניח' לי' להמ"א דאע"ג דאינו יודע בבירור אם חטא, אפ"ה מצי למימר אם נתחייבתי חטאת דבאמירה לית' משום חולין בעזרה אלא דהי' קשה לי, דמהו הפעולה, דלפי מה שביארתי מכפר על ס' ידיעה לפי ערך הידיעה כמו אשם תלוי, וכ"ת א"כ הא אומר אם נתחייבתי אשם תלוי זה אינו דהא יש כמה דברים שאין מביא עליהם אשם תלוי כגון בקרבן עולה ויורד, ע"כ יאמר אם נתחייבתי חטאת דהא הרמב"ם כתב דהא שאין מביא חטאת העוף הבא על הספק הוא משום חולין בעזרה, וע"כ יכול לומר אם נתחייבתי חטאת כיון שאין בזה משום חולין בעזרה [ובזה יתיישב מה שדקדק הק"ע בירושל' (פ"ק דנדרים) על הא דאית' בנדרים (דף י) ר"י אומר חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, ופי' רש"י לפי שאין כו' שהיו מתייראים שלא יעשו שום חטא, ורוצים להביא קרבן להתכפר עליהם, משמע שהיו מביאין חטאת זה להתכפר עליהם על ס' חטא, אחר שלא נודע להם, והקשה הק"ע דהא חטאת בעי ידיעה בתחילה דכתיב או הודע אליו חטאתו, והביא מה שכתב המג"א (סי' א) ואף שמדברי רש"י בשבת (דף עא) משמע דלא בעי ידיעה בתחילה מ"מ למסקנ' בעי ידיעה כו' ע"ש שנדחק בזה, אבל לפי מה שכתבתי דמכפר אפי' על ס' ידיעה נמי, והא דבעי ידיעה היינו אם נתוודע לו אח"כ אינו מספיק לו הס' ידיעה וצריך קרבן אחר א"ש]:

ולפ"ז בודאי אין כוונת הרמב"ם משום דבעי ידיעה בתחילה אלא כמו שכתב משום דלא אשתרי אלא במחוסר כפרה, ומה שהקשה השעה"מ דהא גבי ס' נזיר נמי מביא חטאת העוף הבאה על הס' הוא כמו שביארתי לעיל דהתם הוי ס' מן התורה, אבל הכא כיון דהוי ספיק' דדינא אינו ס' מן התורה לדעת הרמב"ם דספיק' דדינא לא הוי איקבע איסור' (ועוד אפשר לומר דהא דבס' נזירות מביא חטאת העוף הבאה על הספק משום דנזירות דמי נמי למחוסר כפרה, וכמו דאמרינן בכריתות (דף ח) ארבעה מחוסרי כפרה כו' ר"א בר"י אומר כו' נזיר ליינו ותגלחתו ולטומאתו:

עכ"פ ממה שכתב הרמב"ם דאינו מביא חטאת העוף על ספיקא דבעי' לי' בש"ס, מוכח דסבירא לי' דספק' דדינא לא הוי איקבע איסורא, דאל"ה אמאי לא תדחה להא דס' חולין בעזרה וכ"ת דהרמב"ם ס"ל דחולין בעזרה דאורייתא וכמו שנסתפק בזה הכ"מ ברמב"ם פ"ב מה' שחיטה, אפ"ה איפשר לומר דהכא חולין בעזרה לא הוי אלא דרבנן, וכמו שאבאר דהנה בס' שושה"ע כלל יא והאחרונים תמהו על רש"י שכתב בכריתות (דף ז) שם ובכריתות (דף כז) ובדין הוא דחולין בעזרה לא אסרה תורה כ"א מליקה, והיינו נוחר ומעקר דפטור והקשה שם מסוגי' דנזיר (דף כט) דאמרינן התם מניין לחטאת העוף שהיא באה על הס' כו' אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקיבה מביאה קרבן ונאכל, אמרת לא אם אמרת בזכר שכן איסור א, תאמר בנקבה שכן שני איסורין לאו איסור נבילה וחולין בעזרה, ואם איתא כדברי רש"י דבמליקת חטאת העוף ליכא בזה משום חולין בעזרה, א"כ לא הוי רק איסור א', ובאמת הוא מבואר בירושלמי כמו שפ' רש"י דאמרינן בירושלמי דנזיר (פ"ד) ר' יוסי בר' חנינא שאל מליקת העוף שלו מהו שתאכל, עד דאת מקשי לה למליקת העוף קשי לשחיטת העוף תמן ס' א' וכא שני ספיקות, א"ר מני אפי' הכי ספק א' הוא, כהדא דתני הנוחר והמעקר אין בו משום שחיטת חולין בעזרה, רבנן דקיסרין בשם ר' יוסי בר' חנינא אפי' הכא ס' א' אינו כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, א"כ מבואר בירושלמי כפי' רש"י:

ומה שהקשו דא"כ איך אמרינן בנזיר (שם) דהוי תרי איסורים אפשר לומר דאע"ג דהוי נוחר, אפ"ה אי הוי נאכל הוי נחירתו זו היא שחיטתו כמו שכתבו התוס' ביומא (דף סד) דחיתו לצוק זו היא שחיטתו ואפי' לר"ש שסובר דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה, אפ"ה כיון דמתירתו באכילה הוי שחיטה ראוי' ונחירתו זו היא שחיטתו וכה"ג אמרינן בחולין (דף פו) נחירתו זו היא שחיטתו [אך דהירושלמי סובר דאפי' את מתירו באכילה אפ"ה לא הוי שחיטה, והש"ס דילן סובר דאם את מתירו באכילה הוי שחיטה] ועיין בתוס' חולין בפ' כיסוי הדם (דף פ"ג) בהא דאמרינן התם ובמוקדשין מ"ט לא, וכתבו התוס' בקדשי מזבח נמי קא בעי כדמוכח הסוגי', ואע"ג דהנוחר והמעקר פטור מלכסות, היינו משום דאסור באכילה, אבל הכא משתרי באכילה במליקה, וגבי כיסוי הדם לא כתיבה שחיטה אלא שפיכה עכ"ל והרי להדי' כתבו התוס' דכיון דמשתרי באכילה לא הוי בכלל הנוחר והמעקר, אך מה שכתבו התוס' דלא כתיב שחיטה אלא שפיכה, משמע דאי הוה כתיב שחיטה, אע"ג דמשתרי באכילה, אעפ"כ לא הי' חייב בכיסוי משום דנוחר ומעקר לא מקרי שחיטה, וקשה לי דהא כתבו התוס' ביומא (דף סב) ובחולין (ד' פב) בד"ה עגלה ערופה אינה משנה דאמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עורף ופטור לר"ש משום דלא חזי לאכילה, ולרבנן חייב משום דעריפתה זו היא שחיטתה:

ובירושלמי (פ"ט לסוטה) א"ר ינאי דברי ר' מאיר אפי' ערפה חייב ר' יעקב בר' אחא כו' בשם ר' שמעון בן לקיש אפי' דברי ר' מאיר ערפה פטור, כי' דלדברי ר' מאיר דקא סבר דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ע"כ אפי' ערפה נמי חייב משום אותו ואת בנו, דעריפתה זו היא שחיטתה, וכן אמרינן (בפ"ט דסוטה) חד סב שאיל לרבנן דקסרין עריפתה מהו שתטהר טריפתה מטומאתה, אמרין לי' ולאו מתניתא השוחט ונמצא טריפה, אמר לון מה אנן בעיין טריפה ואתון מייתין לי' שחוטה, אמרין לי' לא כן אמר ר' יאנאי דברי ר' מאיר אפי' טרפה חייב אלמא דאמרינן עריפתה זו היא שחיטה אפי' באותו ואת בנו דכתיב שחיטה אלא דלר"ש פטור משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' דאסור באכילה:

[ומה שכתב הפ"מ שם דהרמב"ם פסק בפי"ב מה' שחיטה דדוקא בשוחט עגלה ערופה מיחייב משום אותו ואת בנו אבל לא בעורף עי"ש טעה בזה דהרמב"ם נקט לישנא דמתניתין אבל לדינא מודה דאפי' ערפה חייב דעריפתה זו שחיטתה דהא הרמב"ם פסק בסוף הלכות עבודת יוהכ"פ (פ"ד הלכה י"ז) דאם נעשה מחוסר זמן נפסל כגון שנשחטה אמו לחולה ביוה"כ שדחיתו לעזאזל זהו שחיטתו, והוא כרבא ביומא (דף סב) דדחיתו לצוק זהו שחיטתו, וה"נ לענין ע"ע עריפתה זה שחיטתה]:

וא"כ במליקת חטאת העוף דמותרת באכילה אפי' לר"ש הוי שחיטה ראוי', ואע"פ דהוי נוחר אמרינן דמליקתו זו היא שחיטתו ולפ"ז מה שכתבו התוס' הטעם משום דכתיב שפיכה צ"ע:

והשתא איש הסוגי' דנזיר (ד' כט) דאי הוי נאכל הוי תרי איסורין מליקה וחולין שנשחטו בעזרה דהוי שחיטה ראוי', אבל אם לא נאכל הוי שחיטה שאינה ראוי', והרמב"ם פסק לענין חולין שנשחטו בעזרה כר"ש, דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה, בפ"ב מה' שחיטה ה' ב', שכתב דאם נמצאת טריפה מותר בהנאה ולא הוי חולין בעזרה, וא"כ כיון דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה בחולין שנשחטו בעזרה א"כ ניחא מה שפי' רש"י בכריתות (ד' כו) שכתב ומשום חולין בעזרה נמי ליכא למימר דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא כו' דהתם הוא אליבא דמסקנא דאינו נאכלת, וע"כ לא הוי שחיטה והא דאמרינן בנזיר (שם) לא אם אמרת כו' תאמר בנקבה ששני איסורין, מאי לאו איסור נבילה וחולין בעזרה היינו אם תאמר שחטאת העוף הבאה על הס' יהי' נאכל כמו דאמרו התם אי מה זכר מביא קרבן ונאכל, אף נקבה מביאה קרבן ונאכל, וע"ז אומר לא אם אמרת בזכר שכן איסור א', תאמר בנקבה שכן שני איסורין, היינו אם תתיר באכילה יהי' שני איסורין מליקה וחולין שנשחטו בעזרה, דהא תהי' המליקה כמו שחיטה ראוי', אם תהא מותרת באכילה, [ואע"ג דהתם משני אליבא דר"ל ובירושלמי (פ"ט דסוטה) ס"ל דדברי ר"מ ערפה פטור, וא"כ אפי' יהי' מותר באכילה, אפ"ה לא אמרינן מליקתה זו הוא שחיטתה אפשר לומר דהש"ס דילן יחלוק על הירושלמי בזה ואפי' לר"ל נמי אמרינן דעריפתה זו היא שחיטתה ובזה יהי' נדחה מה שכתב הק"ע שם לתרץ על קושי' התוס' בחולין (דף פב) דלמה דחק לתרץ ע"ע אינה משנה לימא דעריפתה זו היא שחיטתה וכתב הק"ע דלר' יאנאי אמרינן שם דע"ע משנה ורשב"ל לא ס"ל דעריפתה זו היא שחיטתה אבל לפי מה שכתבתי דהש"ס דילן חולק א"ש ודוק (ועוד דהמעיין בסוגי' התם אינו מוכרח דאליבא דר"ל קאמר, אלא דמשני תחילה, דר"ל סבר כרבי יוסי ואח"כ פריך מדר' יוסי אדר' יוסי עי"ש ודו"ק):

ומה שכתב בס' שושנת העמקים שם, וכפי הנראה אדרבה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה יש תרין איסורין בחטאת העוף א' טריפה דתבר שדרה ומפרקת עם החוט במליקה, וא' משום חולין בעזרה דקיל"ן שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה בחולין שנשחטו בעזרה הנה מה שכתב דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה כבר ביארתי דמוכח מהרמב"ם דשחיטה שאינה ראוי' לא שמיה שחיטה בחולין שנשחטו בעזרה דהא כתב דאם נמצאת טריפה מותרת בהנאה, ואיפשר משום דכתיב וזבחת ואכלת, ומיניה ילפינן חולין שנשחטו בעזרה, והוי כמו דכתב אכילה בהדי' וכמו שכתבו התוס' בפסחים (ד' כב) אהא דאמרינן הכל מודים בכלאי הכרם, הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמזבחת ואכלת נפקא לן, (ודע שראיתי להכר"ו שכתב דלדעת הר"ן הא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אעפ"כ אם שחט אסורה באכילה, ע"ש שתירץ בזה קושית התוס' בב"ק (ד' עא) דאעפ"י שאינה אוסר מ"מ הוי שחיטה שאינה ראוי' ע"ש שהאריך בזה, ומשמעות דבריו דהוי כלא נשחטה ומטמא כנבילה, וטעה בזה דכוונת הר"ן דהוי כלא נשחטה ואסורה באכילה אבל אעפ"כ מטהרה מידי נבילה, ודלא כמו שסובר הכר"ו דהוי כמו שלא נעשתה מעשה השחוטה כלל, והראי' דהא פליגי בחולין (ד' פא) דהשוחט כו' ר"ש פוטר וחכמים מחייבין, אלמא דהוי שחיטה שאינה ראוי', וא"כ אם הוי כלא נשחטה כלל אמאי מחייבי חכמים):

ומה שכתב שם דאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה יש תרין איסורין בחטאת העוף א' דתבר שדרה ומפרקת עם החוט במליקה, וגם כתב שם, ודע דהתם אמרינן אין שחיט' לעוף מן התור' קשה דמ"מ טריפ' הוי כשבור' המפרק' עם החוט ונהי דשחיטה לא בעי נחיר' בסימני' בעי, כמ"ש התוס' חולין (ד' כ) ע"ש ואפשר דמלק בלא החוט, וראי' למ"ש הט"ז ביו"ד (סי' כז בשבירת המפרקת בלא החוט ועכ"פ בלא רוב בשר כשר עכ"ל, לא קשה מידי דהא איפשר בהחזרת סימנים כמו דאמרינן בחולין (ד' כ) מסתברא כמאן דאמר אף מחזיר, אך למ"ד יש שחיטה לעוף פסו' מחמת מחובר, ועוד דמ"ד מחזיר קא סבר מוליך ומביא במליקה פסול, וה"ל דורס כמו שכתבו התוס' בחולין (ד' כח) אבל אי אין שחיטה לעוף איפשר דמחזיר סימנים והשה"ע שגה בזה]:

הרי נתבאר דבחולין שנשחטו בעזרה כיון דאינו נאכל ליתא לאיסורא דחולין בעזרה ג"כ ובזה יתיישב מה שהקשה בס' ש"ה שם שכתב עוד ראיתי (בפ"א ממחוסרי כפרה ה' ז) דאין חטאת העוף הבא על הספק נאכלת דהוי חולין בעזרה, וכתב דטעם זה לכאורה אינו מספיק דא"ת נמי כן הוא, והי' לו לומר תרין איסורין, פי' דהא אמרינן בנזיר (דף כט) הא דלא גמרינן מאשם תלוי הוא כמו דאמר התם לא אם אמרת בזכר שכן איסור א', פי' חולין בעזרה תאמר בנקבה שכן שני איסורין פי' חולין בעזרה ומליקת העוף נבילה, וא"כ עיקר הטעם דאינו נאכל הוא משום איסור מליקה דחולין שנשחטו בעזרה באשם נמי איכא, אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר הא דאינו נאכל משום חולין בעזרה (פי' חולין בעזרה עם מליקה, אבל אם אינו נאכל אפי' חולין בעזרה נמי לא הוי, ואפשר לומר דזה הטעם לחוד נמי מספיק להרמב"ם דבאשם תלוי ליכא פעולה דמ"מ איכא איסור חולין בעזרה, אפי' אם לא הי' נאכל, אבל הכא אם אינו נאכל לא הוי חולין בעזרה, משום דלא הוי זביחה וכמו שביארתי אך לפי מה שביארתי דבחולין בעזרה בעינן שיהא שחיטה ראוי' לאכילה ליכא למימר הכי ודו"ק:

וא"כ לפי מה שביארתי דחולין בעזרה בחטאת העוף אינו אסור מדאורייתא משום דלא הוי שחיטה רק מדרבנן משום דמתחזי כתרין איסורין אפ"ה בס' בעי בגמ' אינו מחויב להביא ס' חטאת העוף גבי חטא, אלא במחוסר כפרה, אלמא דלא הוי קביעותא לאיסורא ואע"פ שיש לדחות זה הראי' (גם יש לומר בזה מחמת הכנסת חולין בעזרה אף בלא שחיטה ואין כאן מקום להאריך בזה), אך כבר הבאתי ראי' הרבה דס' דדינא לא הוי כמו חתיכה מב' חתיכות:

[אך לפי מה שביארתי דאפי' בס' דרבנן אי איקבע אזלינן לחומרא יש לדקדק ע"ז מהירושלמי (ריש ברכות) ס' קרא ס' לא קרא נשמעינה מהדא הקורא קודם לכן, לא יצא י"ח, (פי' קודם צ"ה) וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמר צריך לקרות הדא אמרה ס' קרא ס' לא קרא צריך לקרות, ולפי"ז יש לדקדק דמאי מקשי' דכיון שכבר ביארתי לקמן (בח"ב) דביהש"מ הוי כמו איקבע כמו דמוכח בכריתות (ד' יז) ואם כן אם קרא ביהש"מ הוי כמו איקבע וע"כ לא יצא משא"כ בס' קרא ס' לא קרא, (ובזה יש ליישב מה שהקשה המרא"פ דתקשי מזה לשמואל דס"ל בברכות (ד' כא) ס' קרא ק"ש דאינו חוזר וקורא, דאפשר לומר דע"כ הקורא קודם לכן לא יצא, היינו משום דהוי כמו איקבע וע"כ מחמרינן אפי' בדרבנן, ואע"ג דשמאל גופא אית לי' בקידושין (ד' פ) ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' לר' נתן ע"כ לא קאמר ר"נ התם דכ"ע בחזקת בריאים קיימו כו', אבל הכא מי מפיק נפשי' מחזקה דקמי', ופי' התוס' שאין לה חזקה משום דבר לא מנערות ולא מבגרות שהרי היום עשוי להשתנות אעפ"כ לא גרע מאיקבע, וע"כ מחמרינן אפי' בס' דרבנן משא"כ בס' קרא ס' לא קרא) ומה שכתב מהרא"פ דשמואל מוקי לה כר יוסי דאמר ביה"ש כהרף עין, וא"כ אי קרא קודם לכן דהיינו ביהש"מ ודאי ביממא קרא דהא אין לו זמן קריאה במשך ביהש"מ הוא תמוה דאולי בלילה קרא, ועיין בכריתות (ד' יט) אמר ר' יוסי לא נחלקו על העושה מלאכה ביהש"מ שהוא פטור שאני אומר מקצתה עשה היום ומקצתה עשה למחר, ואמרינן שם תני' אמר להם ר' יוסי דקדקתם אחרי א"ל הגביה ביה"ש (פי' וחייב אשם תלוי דא"א לומר מקצתה היום ומקתה למחר, אלמא דלר"י נמי ספק הוא, ובנדה (ד' נב) ת"ר הרואה כתם אם יש בו לחלק ג' גרוסין כו', ר' יהודה בן אגרא משום ר' יוסי אחת זו ואחת זו חוששת ואמרינן התם דבדקה בביהש"מ דר' יהודא ולא בדקה ביהש"מ דר' יוסי, ובשבת (ד' לה) כתבו התוס' דהא דאמרינן ראה שני ימים ביה"ש ס' לטומאה ולקרבן, ראה יום א' ביהש"מ ס' לטומאה וכתבו התוס' דזה מיירי כשראה כל ביה"ש דר' יוסי, דאמר ביה"ש כהרף עין וליכא בי' שיעור שלשה ראיות דאלו לרבנן, א"כ בראי' אחת חייב קרבן דהא לכל הפחות חצי מיל דהיינו אלף אמה דשיעור מיל הוי אלפים אמה כו' ואמרינן בסנהדרין (ד' סג) ראה אחת מרובה כשלש שהיא כמגידין לשילה שהם ב' טבילות וב' ספוגין ה"ז זב גמור כו' דהיינו שיעור ק' אמה, ונ"ל דעפי"ז יתבאר הירושלמי (ריש ברכות) איזהו ביהש"מ משתישקע החמה כפי שיהלך אדם חצי מיל דברי ר' נחמי' ר"י אומר ביה"ש כהרף עין ולא יכלו לעמוד עליו חכמים, ר"י ור' אחא הוי יתבין אמר ר"י לר' אחא לא מסתברא סוף חצי מיל דר' נחמי' כהרף עין א"ל אוף אנא סבר כן ר"ח לא אמר כן אלא כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר"נ ספיקא הוי, אר' מנא קשיתי' קומי דר' חייא כדתנינן תמן ראה אחת ביום וא' בין השמשות א' ביהש"מ וא' למחר אם יודע שמקצת הראי' כו' ודאי לטומאה ולקרבן' ואם ס' שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וס' לקרבן ר' חייא בר יוסף בעי קומי ר' יוחנן מאן תנא ראי' נחלקת לשנים ר' יוסי, (פי' דאלו לרבנן הא שיעור ביה"ש אפי' לר"נ הוא כשיעור ג' ראיות, וע"כ הא דאמרינן דראי' נחלקת לשנים הוא ר' יוסי, וע"ז אומר קשיתי' על דעתך דאת אמר כל הרף עין והרף עין שבחצי מי' דר"נ ספק הוא למה (פי' וא"כ אי אמרינן דר' יוסי דאמר כהרף עין קאי על כל חצי מיל דר"נ, א"כ קשה דאם ראה כל ביה"ש תיפוק לי' דהוי ג' ראיות א"ל קשיתי' לכשיבוא אלי' ויאמר זהו ביהמ"ש, פי' דאע"ג דמספקינן בכל חצי מיל דר"נ, היינו דלעולם ביה"ש הוא רק כהרף עין, אע"ג דמספקא לן בכל חצי מיל, אעפ"כ עיקר ביה"ש לא הוי אלא כהרף עין, אלו יבוא אלי' ויאמר איזהו כהרף עין, וע"כ לא הוי כג' ראיות) ואפשר לומר דהא דמקשה בירושלמי מהא דהקורא קודם לכן, אע"ג דביה"ש הוי כמו איקבע, אעפ"כ בספק קרא כמי יש חזקה דלא קרא, וע"כ מדמה להו בירושלמי אהדדי ועיין בכר"ו (ס' קי) ואין כאן מקום להאריך בזה]:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה