נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא
סימן ה
והנה בספרי עמק יהושע ח"ב (דרוש ח) הקשיתי על הרמב"ם שכתב בה' חגיגה (פ"א ה"ו) וז"ל המפריש עולת ראי' ומת היורשין חייבין להביאה דכיון דהרמב"ם פסק בספ"א מה' מחוסרי כפרה, דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה, אע"פ שלא הפרישת' מחיים כבר נשתעבדו הנכסים לקרבן והשיעבוד דין תורה הוא עכ"ל וא"כ אמאי פסק הרמב"ם גבי חגיגה דדוקא בהפריש והירושלמי מדמה להו אהדדי (בפ"ק דחגיגה) ע"ש שהארכתי בזה והבאתי שם לתרץ כמו שכתבו האחרונים דהיינו משום דעולה בעי דעת כמו דאמרינן בספ"ה דערכין (דף כא) וע"כ לא יוכל להביא עולה אחר מיתה, והא דבעולת יולדת מביא אפילו לאחר מיתה הוא כמו דאית' בנדרים (דף לו) דהכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים וע"כ מצי מייתי אפי' לאחר מיתה נמי:
אך צריך להבין דא"כ אפילו במפורשת איך מייתי לאחר מיתה כיון דבעי דעת וכה"ג הקשה הרשב"א בחידושיו לנדרים (דף לו) אהא דאמרינן בקידושין (דף נה) בהמה שנמצאת בירושלים כו' זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים, והתם לא ידעו בעלים, אלמא דא"צ דעת, ותירצו דהתם כיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב, וכדאמרינן לקמן גבי תרומה כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, וא"כ לאחר מיתה לא שייך לתרוצי כמו שתירץ הרשב"א:
אך לי נראה דלא קשה שכבר הבאתי שם מהא דערכין (דף כא) דעולה א"צ דעת אלא בשעת הפרשה אבל לא בשעת כפרה, וכן פסק הרמב"ם (בפי"ד מה' מעשה הקרבנות ה"י) והכי אמרינן בב"ק (דף עו) קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' כי את' רב דימי אר"י בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים, וא"כ למה לי' לדחוקי בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים, דאל"ה חור קרן לבעלים תיפוק לי' דבעינן דעת וע"כ לא עלתה לו, אלא ודאי דלא בעינן דעת בשעת כפרה, וכן כתבו התוספת דהא דאמרינן בב"ק (דף סז) ה"נ דגזל קרבן דחברי' דאין לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן דהא אמרינן לקמן גבי גנב שאם שחט תמימים לשם בעלים הרי חזרה קרן לבעלים, וכן בירושל' (פ"ב דשקלים ה"ב) הנותן שקלו לחבירו כו' וקשי' אלו הגונב עולתו של חבירו ושחטה סתם לא לשם בעלים הראשונים מכפרת, וא"כ מוכח מכל הני ראיות דלא בעינן דעת בשעת כפרה:
ש
אעפ"כ לא ניח' לי תירוץ וה דאע"פ דבעי דעת בשעת הפרשה הא פריך עלה שם בעירוכין (דף כא) על הא דאמר שמואל עולה צריכה דעת כו' לא צריכ' דפריש לי' חברי', א"כ איך שייך לומר שאינו יכול להביא משום דבעינן דעת, כיון דמביא היורש אפי' לאחר מיתה אע"פ שאינו בר קרבן וכמו דאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ה) רמי ר"ל על מעוהי בי' מדרשא ומקשי אם כשרים הם ירצו, ואם אין מרצין למה באים, א"ל ר"א מצינו בבאים לאחר מיתה שהם כשרין ואינם מרצים, דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה, עולתה ומתה לא יביאו היורשין חטאתה, א"ל מודינא לך בעולה דאת' לאחר מיתה, ובפ"ק דמנחות (דף ה) אר"י מצינו שחלק הכתוב בין מכפרין ובין מכשירין, מכפרין אית בהו דאתי לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאתי לאחר מיתה, וא"כ כיון דאתי לאחר מיתה אמאי פסק הרמב"ם דאין היורשים חייבים להביא אלא דוקא בהפריש, ומה שכתב הח"ש דע"כ אינם מביאים עולה אלא דוקא אם הפריש משום דבעי דעת, משא"כ בהא דעולת יולדת דהוי מחוסרי כפרה לא בעינן דעת לא נראה לי דהא מהסוגי' דמנחות משמע להיפך דמכפרין אתי לאח"מ, ומכשירין לא אתי לאחר מיתה:
[ועיין לקמן (ח"ב דרוש ה) הבאתי הירושלמי (ר' פ"ב דסוטה) ר' אחא בשם ר' אילא אינו מפריש עלי' עולת העוף אלא חטאת העוף מפני שהוא מכשרתו לאכול בזבחים, אבל לא עולת העוף, פי' משום דמכשיר לא בעי דעת, וע"כ בעלה מביא עליה משא"כ בעולת העוף שהוא בתורת מכפר, וכמו דאמרינן במנחות (דף ה) מצינו שחלק הכתוב בין מכפרין ובין מכשירין מכפרין אית בהו דאתי לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאתי לאחר מיתה דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה, עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה, ופי' רש"י וחטאת יולדת מכשיר הוא כדאמרינן פ' דם שחיטה מפני שמכשרתה לאכול בקדשים, ומדחטאתה להכשיר, עולתה לכפרה כדכתיב בעולת יולדת אחד לחטאת ואחד לעולה, אלמא מכפרין קריבי מכשירין לא קריבי אלמא דעולת העוף באה לאחר מיתה אע"ג דלדעת הירושלמי אין בעלה מפריש עלי' עולת העוף אלא מדעתה ואפ"ה מביאים היורשים עולתה וחטאת העוף דהוי מכשיר ולא בעי דעת אינם מביאים לאחר מיתה, וא"כ איך אפשר לומר כמו שכתב הח"ש דהטעם דמביא לאחר מיתה הוא משום דלא בעינן דעת, ועיין לקמן (ח"ב דרוש ה) שהארכתי בזה]:
ועוד דעדיין תקשי דהא בירושלמי (פ"א דחגיגה ה' ו') מדמה להו אהדדי, דהא אמרינן התם המפריש עולת ראיתו ומת היורשין חייבין להביאה, ואמרינן התם אזר בא מחלוקת שמואל ור' יוחנן דתנינן תמן האשה שהביאה חטאתה ומתה, יביאו היורשין עולתה, שמואל אמר במפורשת, ור"י אמר אפי' אינה מפורשת, אלמא דהירושלמי תולה הא דעולת ראי' בהך פלוגתא דשמואל ור"י בהאשה שהביאה חטאתה, ולא מחלק דבעולת ראי' בעי דעת, וא"כ מנין לו להרמב"ם לחלק, וכבר הארכתי שם בספרי ע"י (ח"ב דרוש ח) לתרץ הירושלמי ועי"ש:
ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שכתבו התוס' בפ"ק דחגיגה (ד' ט) שכתבו דצ"ע אם הי' פשוט בראשון וחיגר בשני מי אמרינן כיון דחיובא רמי עלי' בראשון תו לא פקע מיניה, אע"ג דהשתא לא חזי, או דילמא כיון דתשלומין זל"ו לר' אושעי' לא מחייב, ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי' לי' הואיל ואינו בביאה אינו בהבאה, וכתב המהרש"א דמסקנת התוס' היא דאפי' לר' יוחנן דאית לי' תשלומין דראשון, אפ"ה כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי, ומשום הכי לא מצי למימר דא"ב בכה"ג:
וכן הוכיח הט"א דאפי' לר"י נמי פטור מהא דאמרינן בריש חגיגה (ד' ב) הכל לאתוי' מאי לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני, הניחא למ"ד כולן תשלומין זל"ז אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון לאתויי מאי, והשתא אם איתא דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני חייב, לימא דאתי לאתויי מי שהוא פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום שני, למ"ד כולן תשלומין דראשון, אלא ודאי דאפי' למ"ד כולן תשלומין דראשון אפ"ה פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ק ביום שני פטור:
ולכאורה צריך להבין דכיון דכולן תשלומין דראשון א וא"כ כיון שהי' פשוט ביום ראשון וחל עליו החיוב, א"כ אמאי לא מייתי אח"כ אעפ"י שנעשה חיגר, ומ"ש מהא דפסח ראשון וב', דשני הוי תשלומין דראשון, שאפי' נאנס בשני חייב כרת מחמת פסח ראשון כמו שפסק הרמב"ם (בפ"ה מה' ק"פ ה' ב') דהזיד ולא הקריב בראשון, ה"ז מקריב בשני ואם לא הקריב בשני, אעפ"י ששגג ה"ז חייב כרת, שהרי לא הקריב קרבן השם במועדו והוא מהגמ' דפסחים (ד' צ"ג) דחייב כרת על הראשון כו' ואמרינן בגמ' דהזיד בראשון ושגג בשני לר' ולר' נתן חייב, ולר"ח ב"ע פטור דתקוני וא לראשון מתקין לי':
ע"כ נ"ל דסברת התוס' הוא דאע"ג דאמרינן דכולן תשלומין דראשון, אפ"ה הוי כמו פסח שני לדעת ר"ח ב"ע, דאמרינן בפסחים (ד' צ"ג) דר' חנני' בן עקבי' חבר שני תקנתא דראשון הוא וע"כ סובר דאף על הראשון אינו חייב כרת אלא א"כ לא עשה את השני, וכמו שפירש רש"י אף על הראשון אם הזיד אינו חייב כרת עד שיזיד אף בשני, אבל אם עשה את השני או שגג בו פטור לגמרי דשני תשלומין דראשון ותקנתא דראשון הוא, ומזיד שלו הוא גמרו של כרת דראשון הילכך באיזה מהן ששגג פטור, וה"נ כל שבעה אפי' למ"ד כולן תשלומין דראשון, אפ"ה כיון שאם לא הביא בראשון יכול להביא אח"כ, ע"כ השלמת החיוב הוא בתשלום כל השבעה ימים, והא דכולן תשלומין דראשון היינו שאם הי' פטור ביום ראשון פטור נמי אח"כ, אבל לא שאם הי' בר חיובא ביום ראשון יהא חייב אע"פ שנפטר אח"כ וכמו בפסח ראשון ושני לר' חנני' בן עקבי', דבעינן שיהי' מזיד בשני ג"כ, אבל אעפ"כ הוא תשלומין דראשון לענין שאם הי' קטן בפסח ראשון, ואח"כ נתגדל דלא מתחייב רק לרבי שסובר דרגל בפני עצמו הוא, וכן אם שגג בראשון והזיד בשני אמרינן (שם) דלרבי חייב, ולר' נתן ולרחב"ע פטור ואע"ג דהרמב"ם פסק בפסח ראשון ושני כרבי דהוי רגל בפני עצמו, ואם הזיד בראשון אעפ"י שנאנס בשני חייב, היינו משום דהתם לא מימשכי בהדי הדדי אלא הזמנים מופסקין, ע"כ סובר ר' דלא אמרינן דהשלמת החיוב הוא בפסח שני, אלא דהוי רגל בפני עצמו, משא"כ בהני שבעה ימים דחד זמן הוא ואינו מופסק, ע"כ אע"ג דכולהו תשלומין דראשון, אפ"ה אם נעשה חיגר אח"כ ונפטר אינו חייב מחמת חיוב יום ראשון וכמו שביארתי בפ"ר ופ"ש לר' חנני' בן עקבי' והראי' דהא אמרינן בפסחים (ד' פ) במת נמי אפשר דעביד בשביעי דה"ל שמיני שלו, קא סבר עולא כולהו תשלומין דראשון דחזי בראשון חזי לכולהו, דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו, אלמא דגבי טומאה נמי אמרינן דכיון דלא חזי בראשון לא חזי לכולהו, ואפ"ה גבי פסח יש תשלומין למי שנטמא, וכמו דאמרינן בפ"ק דחגיגה (ד' ט) שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני מתקיף לה ר"פ הניחא למ"ד פסח שני תשלומין דראשון, אלא למ"ד שני רגל בפני עצמו הוא, מאי איכא למימר, וע"כ אע"פ דבפסח עיקר החיוב הוא בראשון, ואפי' אם נאנס בפסח שני חייב דקיי"ל כרבי דאמר רגל בפני עצמו הוא כמו שכתבו התוס' בפ"ק דחגיגה (ד' ט), אפ"ה לענין שבעה ימי החג בעינן שיהא בר חיובא בכולהו ימי החג, אע"ג דאמרינן דכולהו תשלומין דראשון, וע"כ כתבו התוס' דאם נעשה חיגר אח"כ הואיל ואינו בביאה אינו בהבאה:
ולפ"ז אם מת לאחר יום ראשון איך יוכלו היורשים להפריש עולת ראי', אפי' למ"ד שיעבודא דאוריי' דכיון שאינו בביאה אינו בהבאה, ולא גרע מחיגר, דכיון דבעינן שיהא בר חיובא בסוף ימי שבעה ג"כ, ואפי' למ"ד כולן תשלומין דראשון, וכמו דאיתא שם בירושלמי הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותה, ר' אילא אמר יראה יראה הראוי לבוא מביא ושאינו ראוי לבוא אינו מביא:
והא דקאמר בירושלמי (פ"ק דחגיגה) דהפריש עולת ראי' ומת תלוי בפלוגתא דשמואל ור' יוחנן, דלר"י דס"ל שיעבודא דאורייתא אפי' לא הפריש נמי חייבים היורשים להפריש היינו משום להירושלמי לטעמי' דס"ל דאי אמרינן כולהו תשלומין דראשון, דמי לפסח ראשון ושני, דאם הזיד בראשון אע"פ שנאנס בשני חייב, דעיקר החיוב הוא רק ביום ראשון, וע"כ אפי' נעשה בר פטור אח"כ נמי פטור, וכמו בפ"ר ופ"ש, וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דחגיגה) הכל מודים בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביו"ט הראשון שהוא חייב מה פליגין בשאר הימים חזקי' אמר יראה יראה את שהוא חייב בא' חייב בשני, את שאינו חייב בא' אינו חייב בב' א"ר כל ז' תשלומין דראשון, א"ר אילא מפסח השני למד ר"י כמה דר"י אמר תמן פסח שני תשלומין דראשון, כן הוא אמר הכא כל ז' תשלומין לראשון, ור' הושעי' אמר כל ז' חובה, מה נפיק מביניהון כו אף בטמא כן נטמא בשאר הימים על דעתי' דחזקי' פטור, כו' אלמא מאן דסובר דכל ז' תשלומין דראשון למד מפסח, (וע"כ ניחא שפיר דקאמר אף בטמא כן כו' דמאי נ"מ בין טמא ובין כל הפטורים, אלא דכיון דיליף מפסח הוה אמינא כיון דטומאה יש לו תשלומן בפ"ש הכי נמי גבי ראי' ע"ז אומר אף בטומאה כן דאם נטמא ביום ראשון פטור, ובפסח שאני דגלי לן קרא, וע"כ כיון דיליף מפ"ש, ע"כ כמו דבפסח אפי' אם נאנס או שגג אח"כ חייב מחמת דעיקר החיוב הוא בראשון, וה"נ אם מת או נעשה חיגר וע"כ אומר בירושל' דלמ"ד שיעבוד' דאוריית', היורשים מחוייבים אע"ג שלא הפרישתה מחיים אבל לשיטת הש"ס דילן דגבי חגיגה אע"ג דכולן תשלומין דראשון, אפ"ה כיון דחד זימנא הוא מודו כ"ע לרחב"ע בפסחים (דף צג) דתקוני' לראשון מתקן לי' וע"כ אם נאנס אח"כ פטור והכא נמי כיון שנעשה בר פטור אח"כ כגון שנעשה חיגר או מת פטו' וכמו שכתבו התוספת בחגיגה (דף ט) וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דבעינן דוקא הפרישה מחיים, אבל אם לא הפרישה אין היורשים מחוייבים, אע"ג דפסק גבי עולת יולדת דשיעבודא דאוריית', ומחוייבים היורשים אע"פ שלא הפרישתה מחיים:
ובזה אפשר ליישב קצת הא שהקשה המ"ל ברמב"ם (פ"ד מה' כלי המקדש ה"ה) על שהשמיט הרמב"ם הפלוגת' של הירושל' (פ"ג דחגיגה) עורות של מי ר' טבי בשם ר' יאשי' איתפלגין ר"י ורשב"ל ר"י אומר של כל המשמרות רשב"ל אומ' של אותו המשמר (פי' דפליגי ביו"ט של עצרת שחל להיות בשבת ויום טבוח לאחר השבת וביו"ט כל המשמרות שוות, משא"כ בחול וע"כ מיבעי' לי העורות של מי, ופליג' בה ר"י ור"ל דלר"י העורות של כל המשמרות כמו שהי' ביו"ט ולר"ל העורות של משמר הקבוע כמו בחול) והרמב"ם השמיט דין זה, אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר דזהו דוקא לדעת הירושל' שאינו רק תשלומין דראשון, ואפילו אם נעשה בר פטור נמי חייב ע"כ פליגי בזה ר"י ור"ל דאע"ג דהוא תשלומין דראשון אפ"ה לענין זכיית העורות של משמר הקבוע וכמו דאמרינן בברכות (דף כו) טעה ולא התפלל מנחה בע"ש מתפלל בליל שבת שתים טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול וע"ש בתוספ' וברא"ש מחלוקת חכמי פרובינצא ע"ש, וע"כ פליגי בזה לענין העורות אם יש להם הכח של יו"ט או של חול וע"כ אפשר דלא פליגי לענין עבודה דלענין עבודה פשיט' לי' דהוי של משמר הקבוע ,אך לענין זכיית העורות וכה"ג כתבו התוספת בסוכה (דף נה) בד"ה ובחילוק לחם הפנים דוקא בחילוקו שוין אבל בסילוקו וסידורו והקטרת הבזיכין למשמר הקבוע כו' ע"ש ועיין בב"ק (דף קי) ויתיישב בזה קושי' המ"ל דמ"ט לא פליגי רק לענין העורות ולא לענין עבודה, אבל לפי מה שפסק הרמב"ם דשאר הימים אינם בתורת תשלומין לראשון שאפילו אם נעשה בר פטור אח"כ נמי יהא חייב אלא דאם נעשה בר פטור פטור, והא דהוה תשלומין דראשון היינו דגמרו של חיובו של ראשון הוא בשאר הימים והוי שאר הימים כיו"ט ראשון, וע"כ בעינן שיהי' בר חיובא בשאר הימים ג"כ אע"פ שהן תשלומין דראשון, ע"כ ודאי דהוי כעיקר הרגל והעורות ג"כ לכל המשמורות כמו ברגל משא"כ לדעת הירושל' וע"כ השמיט הרמב"ם דין זה של הירושלמי דמילת' דפשיט' היא שהיא לכל המשמורות (אך שיש לדחות ולומר הסבר' בהיפוך ודוק):
[ועיין בסוכה (ד' כז) ועוד א"ר אליעזר, והא אמר רבי אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה (ופירש"י וכיון דביום אחרון לא בסוכה יתיב ואם ישב בה לשם מצוה עובר על בל תוסיף מאי השלמה דסוכה איכא הכא, וכן כתבו התוס' שם, ומשני חזר בו ר"א עיין רש"י שם ומה שפירשו המהרש"ל ומהרש"א והתוס' כתבו דחזר בו ר"א ממה שהי' מצריך סוכה והביאו התוס' הירושלמי (פ"ב דסוכה) דמשני א"ר אחא למצוה חשובה ופירש"י דלכתחילה צריך לאכול בסוכה ואפי' לא אכל משלים בשמיני בלא סוכה ולכאורה למה לא משני הש"ס דילן נמי הכא כמו הירושלמי, ואמאי צריך לשנות דחזר בו ר"א, אלא דהירושלמי לטעמי' אזיל דמה שהוא בתורת השלמה, אע"פ שאינו יכול לקיים כמו בראשונה דהיינו אם מת או נעשה חיגר אפ"ה חייב, ולהש"ס דילן כל שבעה הוא חיובו וגמרו של ראשון, וע"כ להירושלמי משלים הסעודה הראשונה אע"פ שאם הי' ביום הראשון הי' מקיים בסוכה וביום השמיני אינו יכול לקיום בסוכה, אעפ"כ משלים ולהש"ס דילן כיון דאינו יכול לקיים כמו בלול ט"ו ליכא השלמה, וכמו שביארתי לענין אם נעשה בר פטור אח"כ אפי' אי אמרינן בכולהון תשלומין דראשון]:
אלא דלפי מה שביארתי צריך להבין דא"כ כיון שנעשה בר פטור עד יום ז' אינו מחויב, א"כ מאי מהני אם הפריש מכבר העולת ראי' דכיון שמת ונעשה בר פטור אח"כ אמאי מחויבים היורשים להביא, דלפי מה שביארתי כוונת הרמב"ם היינו דהפריש עולת ראי' ומת בתוך החג, וא"כ כיון שנעשה בר פטור אמאי יביאו אפילו לאחר הפרשה, זה אינו כיון דכבר קדשה והפרישה לעולה, ע"כ יביאו היורשים אף שאינם שה מחוייבים:
וכה"ג אמרינן בנזיר (דף יט) מאן תנא להא דתנו רבנן אשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח"כ היפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף, אר"ח ר' ישמעאל היא, וכתבו התוספ' וכן בשטה מקובצת דמיירי שהפרישה ב' תורים א' לחטאת וא' לעולה, וכתבו התוספ' אר"ח ר"י היא דמרבה לעיל מהוא אע"פ שלא הביא עולתו, אלמא עולת נזיר לאו דורון הוא וכפרה תלוי' בה דאי כרבנן דאמרי לעיל עולה דורון הוא, אמאי לא תביא עולת העוף אף ע"פ דהיפר לה בעלה ואינה נזירה אין כאן חולין דכל אימת דמצי לאתויי מייתי דורון וכן כתב הש"מ דאי רבנן כיון דאמרי דעולה דורון בעלמא הוא אע"פ שהיפר לה בעלה כיון שהפרישתו כבר אמאי לא תביא אלא ודאי ר' ישמעאל היא עכ"ל, אלמא אע"ג שכבר היפר לה בעלה ופשיטא שאינה מחוייבת להביא כיון שהיפר לה נדרה, אלא דכיון דלאו לכפרה הוא והפרישתו כבר מייתי, וה"נ בעולת ראי' כיון שהפרישתו מחיים מחוייבים היורשים להביא אע"פ שנעשה בר פטור אח"כ:
אלא דשם בנזיר פירש"י בלשון ראשון דר"י היא דלדידי' חשיב לי' עולת העוף דאי לרבנן לא איצטריכ' לי' למתני שאינה מביאה עולת העוף, דהא אמרינן עולת העוף לא מעכב' דלא אתי אלא משום דורון בעלמא, ופשיטא שאינה צריכה להביא, אלמא דאפילו הפרישתו נמי לא תביא לרבנן:
אך אעפ"כ פי' התוס' עיקר, וכן נראה לי מהירושלמי דאמרינן בירושל' (פ"ד דנזיר ה"ד) א"ר יוסי בר' בון פשיט' לי' לר' בון בר חיי' בשלמים הבאים לאחר הפרה שאינם טעונים לחם, מה בין מיתה מה בין הפרה, מיתה כבר נראו להטען לחם, הפרה לא נראו להטען לחם כו' תני אשם לאחר הפרה אין אשם לאחר מיתה, מתה אין אשמה קרב, היפר לה אשמה קרב, מתה אין אשמה קרב שאין אשם קרב לאחר מיתה, היפר לה אשמה קרב שאין לך אשם בא על הבטלה כזה, ונדחק בזה הפ"מ בפירושו מאוד ונעלם ממנו הא דאמרינן בכריתות (דף כז) מתקיף לה רבא אלא מעתה אשם נזיר להוי לה קצבה דלבטלה היא, דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אין לך דבר שהוא בא לבטלה אלא אשם נזיר בלבד קשיא:
והיא ע"פ מה שביארתי תחילה דכיון דלרבנן עולה אינה לכפרה רק דורון ע"כ מצי מייתי אפילו לאחר הפרה ע"ז אמר מתה אין אשמה קרב, שאין אשם בא לאחר מיתה היפר לה אשמה קרב שאין לך אשם בא לבטלה כזה, (פי' דאין האשם בא להכשר למנות נזירות טהרה אלא שהתורה הצריכה להביא קרבן ולא שהוא בא להכשר ע"כ מביא אף לאחר הפרה, דאלו הוי בא להכשר למנות נזירות טהרה לא הי' בא לאחר הפרה, וכמו שפירש"י בנזיר (דף כב) דאמרינן התם האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח"כ היפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף, ואי ס"ד בעל מיגז גייז תיתי נמי עולת העוף ופירש"י ומאשם לא פריך דניתי נמי דאין אשם בא אלא במקום שצריך לכנוס בנזירות אחרת כי היכי דתחול עליו נזירות בטהרה, והתוס' כתבו דה"ה דאשם כמי בעי לי' לאתויי ע"ש) וע"ז אומר כיון שאין לך אשם בא על הבטלה כזה, ע"כ כיון שהפרישו תוכל להביאו אפי' לאחר הפרה נמי, והוא הדין דאם מתה ה"ל לאתויי אלא דאין אשם בא לאחר מיתה [ועיין ברמב"ם (פ"ג מה' שגגות ה' יא) כל אשמות שבתורה מעכבין את הכפרה חוץ מאשם נזיר]:
וא"כ מוכח מהירושלמי כפי' התוס' דדבר שאינה לכפרה מצי מייתי אפי' לאחר ההפרה נמי, ואפי' אחר מיתה הוי לי' לאתוי' אלא דאין אשם בא לאחר מיתה וא"כ בעולת ראי' כיון שהפרישו אע"ג דנעשה בר פטור נמי מצי לאתוי', וע"כ אפי' אם מת מביאין היורשים:
והכי מוכח בירושלמי (שם בנזיר) דאמרינן שם ר' בון בר חיי' בעי שלמים הבאים לאחר מותה ברי' דר"ש מהו שיטענו לחם, חזר ומר וכן בחיים לא על הבטלה הם באים ואת אמר טעונים לחם, וכא טעונים לחם, והנה תיבות אלו ברי' דר"ש אין להם מובן, והק"ע מחקו מן הספר, והפ"מ הגי"ה ר' בון בר חיי' ברי' דר"ש, ובכל הירושלמי לא מצינו בשום מקום ר' בון בר חיי' ברי' דר"ש, רק סתם ר' בון בר חיי', וכן הא דקאמר וכן בחיים לא על הבטלה הם באים פירשו הק"ע והפ"מ כגון אם נאבדו השלמים שהפריש והקריב אחרים, ואח"כ נמצאו הראשונים, על הבטלה הם באים, דהא כבר הקריב אחרים תחתיהם, ואפ"ה טעונים לחם והכא נמי טעונים לחם, והעיקר חסר מן הספר דהא סתמא קאמר, וכן בחיים לא ק על הבטלה הם באים:
אבל לפי מה שביארתי א"ש דהא דקאמר ר' בון בר חיי' בעי שלמים הבאים לאחר מיתה ברי' דר"ש (הוא ט"ס וצ"ל לדברי ר"ש) פי' לדברי ר"ש שאומר בנזיר (ד' מח) דכיון דנזרק עליו א' מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים ופליג אדר' אליעזר שאומר אחר כל המעשים כולם, ובכמה מקומות בירושלמי מייתי להא דר' שמעון (בספ"ק דמגילה) לא אתא אלא כר' שמעון דאמר מכיון שנזרק עליו א, מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים, וכן (בפ"ד דנזיר ה' ה) נזרק עליו א' מן הדמים אינו יכול להפר, אמר ר' אליעזר דר"ש היא (פי' דכיון דכבר הותר בא' מן הקרבנות ע"כ לא מצי להפר):
וע"כ מיבעי' ליה שלמים הבאים אחר מיתה לדברי ר"ש מהו שיטעני לחם, פי' לדברי ר"א דאמר אחר כל המעשים כולן, וא"כ הוו ממכשירין, ולא מצינו מכשירים דבאים לאחר מיתה כמו דאמרינן בפ"ק דמנחות (ד' ד) מכשירין לית בהו דאתי לאחר מיתה, ופריך והא עולה ושלמים דנזיר דמכשירים ננהו וקא אתי לאחר מיתה, אר"פ ה"ק א"ר ירמי' לא מצינו הכשר קבוע דבא לאחר מיתה ונזיר הכשר שאינו קבוע הוא דאמר מר גילח על אחת משלשתן יצא:
ובזה יתיישב מה דמיבעי' לי' הא משנה מפורשת היא במעילה (ד' יא) ומייתי לה בפ"ק דמנחות (ד' ד) מת והי' כו' דמי שלמים, יביאו בהם שלמים ונאכלים ליום אחד ואין טעונים לחם, דאיפשר לומר דהירושלמי ס"ל דלר"א כיון דהוי בתורת מכשיר ע"כ נשתנה דאם בא לאחר מיתה אינו טעון לחם, כיון דאין לו מה להכשיר, אבל לדברי ר"ש דס"ל דאחר מעשה יחידי, א"כ ה"ל הכשר שאינו קבוע, אפ"ה מביא לחם ובזה פליג על הש"ס דילן דלהש"ס דילן הא דמביא לאחר מיתה, הוא מטעם דהוי הכשר שאינו קבוע דאם גילח על אחת משלשתן יצא, ואפ"ה אינו טעון לחם והירושלמי לא ס"ל הכי, אלא דלדברי ר"ש דס"ל דאחר מעשה יחידי, א"כ ה"ל הכשר שאינו קבוע ואפ"ה מביא לחם, וא"כ אפי' אם מת נמי יביא לחם:
וע"ז פשיט לי' וכי בחיים לא על הבטלה הם באים, ואת אמר טעונים לחם, כיון דלדברי ר"ש בחיים נמי בא על הבטלה דהא ס"ל דאחר מעשה יחידי הותר הנזיר לשתות יין ואפ"ה טעונים לחם, וה"נ אם מת טעון לחם כיון דלא הוי מכשיר קבוע וכמו שביארתי תחילה דכל שאינו בתורת חובה יכול להביא אפי' לאחר מיתה:
וע"ז אמר ר' יוסי פשיטא לר' בון בשלמים הבאים לאחר הפרה שאינם טעונים לחם, מה ן מיתה מה בין הפרה, מיתה כבר נראו להטען לחם, הפרה לא נראו להטען לחם, ואפשר דקא סבר דהבעל מיעקר עקר, ואפ"ה מביא' שלמים, וכמו דאמרינן בנזיר (דף יח) שמביאה עולת העוף דדורון הוא אבל לחם לא מייתי כיון דבעל מיעקר עקר, או דס"ל דהפרה שהוא בעצם הנדר שהופר הנדר ע"כ אינו מביא לחם כיון דההפרה הוא מצד הנדר, אבל לאחר מיתה שמצד חובת הנדר הוי צריך להביא שלמים עם הלחם, אלא שמת וא"כ אין כאן על מי לחייב, וע"ז מחייב דהא בחיים נמי לא הי' חובה כל כך וע"ז אומר וכי בחיים לא על הבטלה הם באים, וע"כ כיון שאינו חובה כ"כ ע"כ מביא לאחר מיתה נמי וע"ז אומר מיתה כבר נראו להטען לחם פי' דשלמים צריכים לחם אלא שמת, הפרה לא נראו להטען לחם, דהא נתבטל גוף הנזירות ואינם נראים ללחם:
ומכל זה נתבאר דלאחר ההפרשה יוכל להביא אע"פ שאינו מחויב, אע"פ שיש לחלק דכיון דעולת ראי' בתורת חוב הוא לא חצי לאתויי לאחר מיתה אפי' לאחר הפרשה אעפ"כ כיון דעולה דורון הוא והופרש יכולים להביא אפילו לאחר מיתה:
והשתא לפי מה שביארתי דז' ימים כיון שאינם מופסקין אע"ג דאמרינן כולן תשלומין דראשון, אפ"ה אם נעשה בר פטור אח"כ פטור כמו שכתבו התוספ' בחגיגה (ד' ט) דאם נעשה חיגר פטור, אע"ג דכולן תשלומין דראשון ולא דמי לפסח ראשון ושני דהתם אמרינן דאפילו נאנס אח"כ חייב מחמת פסח ראשון, דהתם הוי כמו רגל בפני עצמו משא"כ בשבעה ימי החג משום דכולה חד זמן הוא, וע"כ אין החיוב נגמר עד סוף ימי החג כמו לר"ח ב"ע בפ"ר ופ"ש, וא"כ מכש"כ במצות מילה אעפ"י שצריך למול בכל יום אעפ"כ אם לא מל יכול למול אח"כ והכרת נמשך כל ימי חייו, ע"כ אם נאנס אח"כ אינו חייב כרת דכל הימים אינם בתורת תשלומין, אלא בתורת עצם החיוב, דהא אפי' בשבעת ימי החג דהוי אינך בתורת תשלומין, ומצוה להקריב בראשון וכן כתב הרמב"ם פ"א מהלכות חגיגה ומצוה להקריב בראשון, לא הקריב בראשון בין שוגג בין מזיד יקריב בשני כו' וכל המאחר ה"ז מגונה, אפ"ה אם נעשה בר פטור אח"כ פטור, מכש"כ מצות מילה ששאר הימים לא הוי בתורת תשלומין אלא בתורת עצם החיוב אם נאנס אח"כ פטור מכרת:
ואע"ג שלכאורה משמע מהירושלמי דאע"ג דאם נעשה בר פטור אח"כ פטור, אפ"ה אם נאנס אפשר שחייב וכמו דאמרינן בירושל' והבאתיו בספרי (סי' יט) ר' בון בר חיי' בעי שלמה שנתו בעצרת, אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר (פי' אם נשלם לו ג' רגלים בעצרת למ"ד אפילו שלא כסדרן נמי בר"ה (ד' ד) א"כ איך עובר הא אינו יכול להקריב למ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט) כהדא לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חול קריבין ביו"ט, אמר ר' אבהו קיימתי' כשחל י"ד להיות בשבת אין חגיגה באה עמו (פי' דמשני כשחל י"ד להיות בשבת ואימורי שבת קריבין ביו"ט) וע"ז פריך דהא אין חגיגה בשבת אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין והכא הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תאחר (פי' דאע"ג שהוא אנוס אח"כ שלא יכול להקריבו ביו"ט אעפ"כ עובר בבל תאחר מפני שהי' לו מתחילה להקריב, כמו שעובר על בל תלין אע"פ שאינו יכול להקריבה ביו"ט):
ובזה יתיישב מה שהקשה הט"א על הא שפי' רש"י בביצה (דף יט) דקא אתי לאשמועינן עצה טובה שכל מי שיש עליו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפי' הוא רגל ראשון אחר נדרו שאם לא יביאנה עכשיו יצטרך לבוא בשבילה לירושלים, שהרי בעליתו ברגל בפסח לא יביאנה מפני חמץ שבה, ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט כו' ע"ש. והקשה הט"א דאמאי עובר בב"ת כיון שאינו יכול להקריבה בעצרת אבל לפי מה שהבאתי ראי' מהירושל' לא קשה מידי דאפי' שלמה שנתו בעצרת אפ"ה הי' לו להקריבה מתחילה, וע"כ אע"פ שהוא אנוס אח"כ הי' לו להקריבה בתחילה, וע"כ עובר בב"ת:
והנה אית' שם בירושל' א"ר חיננא אלו עבר והביא שמא אינו כשר, מאחר שאלו עבר והביא כשר עובר ולכאורה משמע דפליג אתירוצ' קמא דעובר מכני שהי' לו להקריב מתחילה, אלא דע"כ עובר מאחר שאלו עבר והביא כשר (פי' כיון דאם עבר והביא נדרים ונדבות ביו"ט כשר וע"כ עובר). אך זה תמוה מאוד דכיון דאסור להקריב נדרים ונדבות ביו"ט, א"כ איך עובר על ב"ת כיון דא"א לו להקריב וכן תמה הק"ע, ע"כ נראה לי שר' חנינא מפרש התירוץ הראשון דע"כ עובר אפי' אם נשלמה שנתו בעצרת, ואסור להקריב נדרים ונדבות ביו"ט משום שהי' לו להקריב מתחילה, היינו דוקא אם העכוב הוא רק מחמת היום שאסור להקריב נדרים ונדבות ביו"ט, ואלו עבר והקריב כשר, וע"כ הוי כמו שעברו עליו ג' רגלים אבל אם לא הי' העכוב מחמת היום וכמו דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ה) כגון שהומם בתוך הרגל, ופי' התוס' ואין ב"ת אלא בכל הרגל, ולא אמרינן בכה"ג שהי' לו להקריב מתחילה דמ"מ כיון שהומם בתוך הרגל א"כ לא עבר עליו כל הרגל דהא הפסול הוא בעצם הקרבן וכמו דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו) בכר מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא בר יעקב אמר משעה שנראה להרצאה לא פליגי הא בתם הא בבעל מום, אלמא דבתם אינו מצטרף לשנה כיון שלא הי' ראוי להקריב, וה"נ אם הומם בסוף הרגל לא עבר ג' רגלים, וזהו דוקא אם הומם בסוף הרגל, אבל מה שהעיכוב הוא מחמת היום למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט, ואם עבר והביא כשר וא"כ עובר משום שהי' פושע שהי' לו להקריב מתחילה וכמו שכתבו התוס' בספ"ב דחולין (דף מ) דשבת לא חשיב מחוסר זמן דאין זה אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד, דוחה ל"ת דשבת:
[וכה"ג כתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב) שהקשו דלמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט א"כ קטן דאי אפשר לו להקריב ביום ראשון, כיון דהוא רק מדרבנן, א"כ אמאי מביא אח"כ, דכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני, ותרצו דהיינו דוקא אם גברא לא חזי, כגון חיגר ביום הראשון, אבל הכא כל חיוב שישנו בשני ישנו בראשון אלא משום שאין היום ראוי והט"א תירץ דהחילוק הוא דאם לא חזי מחמת היום, יש לו תשלומין והיינו משום דקיי"ל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפי' של יחיד, כמו פר יוהכ"פ וחביתי כה"ג כדאמר בפ"ה דיומא (ד' נ), וע"כ הא דאין עולת ראי' וחגיגה דוחין את השבת היינו משום שיש לו תשלומין ואי אמרת דבחל בשבת דאין לו תשלומין משום דלא חזי בראשון, וא"כ ממילא הוי זמנו קבוע ודוחה את השבת ע"ש שהאריך בזה ותמיהני דא"כ בטומאה נמי הכי הוא דאי אמרת דאין לו תשלומין א"כ הוי זמנו קבוע ודוחה את הטומאה ואפי' בראשון ולפ"ז תקשי מהא דאמרינן בפסחים (ד' פ) עולא אמר משלחין א' מהם לדרך רחוקה כו', ויטמאנו במת מדחיהו אתה מחגיגתו ופריך אפשר דעביד בז' דה"ל שמיני שלו, קא סבר עולא כולהו תשלומין דראשון, דחזי בראשון חזי בכולהו, והשתא לפי דברי הט"א א"כ בנדחה מחמת הטומאה לא נימא נמי דכיון דלא חז' בראשון כו' דאי אין לו תשלומין דוחה בראשון דה"ל זמנו קבוע ובמ"א ביארתי לתרץ דברי הט"א]:
וא"כ מוכח מהירושלמי דאע"ג דבעינן השלמת כל הג' רגלים שאם הומם אינו עובר על ב"ת, ואעפ"כ באונס סובר הירושלמי, דאעפ"י שנאנס אח"כ עובר, אלמא דאונס עדיף דעובר על ב"ת אעפ"י שאח"כ הוא באונס, היינו דוקא באונס, שהי' ידוע לו מתחילה שיהי' אונס, דהיינו שיהי' רגל שלישי בעצרת, אבל אונס שלא הי' ידוע לו מתחילה, והשלמת הלאו דב"ת אינו רק בסוף שלשה רגלים, ואח"כ אירע לו אונס, א"כ איך יתחייב מתחילה:
וא"כ כיון שביארתי דאפי' במצות מילה שצריך מן הדין למול בכל יום וכל יום קאי בחיוב כרת, אלא שאם מל אח"כ נפטר ואפ"ה כיון דהחיוב נמשך כל ימי חייו, ע"כ אם נאנס אח"כ פטור, וא"כ מכש"כ בשבועה שהוא מחייב את עצמו, אע"ג דבודאי צריך לקיים מיד, וכמו שאבאר, אפ"ה אם נאנס אח"כ פטור, אע"ג שלכתחילה צריך לקיים מיד וכמו שכתב המ"א באו"ח (סי' תקסח ס"ק יג) (ומ"ש דלזמן מועט לא חיישינן שמא ימות, השגתי עליו במ"א דזה כתב הרא"ש למ"ד דלא חיישינן שמא ימות, אבל לדידן קיי"ל דאפי' לשעה מועטת נמי חיישינן שמא ימות, כמו דאמרינן בגיטין (ד' כח) דה"ז גיטך שעה אחת סמוך למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד) אפ"ה אם נאנס אח"כ פטור כיון דהזמן נמשך עד לאחר זמן, הרי האונס שאח"כ פוטרתו, (ועוד דלא דמי דהתם לענין תענית דהוי כמו צדקה, וכמו שכתב המהרי"ט דקיימי עניים, אבל לא בשאר נדרים):
ובזה יתיישב מה שהקשתי בספרי ע"י (סי' ב) על הא דאמרינן בירושלמי (פ"ג דשבועות) שבועה שאוכל כיכר זה היום ועבר היום ולא אכלה, (כצ"ל) ר"י ור"ל תרויהון אמרין לא טעמא דאהן כו' טעמא דר' יוחנן משום שאינו ראוי לקבל התריי' טעמא דר"ל משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה, מה מפקא מביניהון שרפה והשליכה לים, אין תימר משום שאין ראוי לקבל התראה פטור, ואין תימר משום שהוא בל"ת הרי יש בה מעשה, פי' דאי אמרינן הטעם משום דהוי התראת ס', ע"כ לא מהני מה שעבר והשליך לים, דבעינן התראה בשעת האיסור, ואין תימר דהטעם משום שאין במעשה הרי יש בו מעשה, והקשיתי על התוס' דשבועות (ד' ד) שכתבו להיפך, דלענין לאו שאין בו מעשה פטור, שהקשו שם דהיכי דייק מהכא דאוכל ולא אוכל לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, דילמא טעמא משום דהוי התראת ספק, וי"ל דמשמע לי' דפטור אפי' נשבע על הככר וזרקו לים, והתרו בו בשעת זריקה, ומיהו הא חשיב נמי התראת ס' למ"ד ביטלו ולא ביטלו כו' עי"ש דחשיב התראת ספק, ואפי' שיבר כנפיה, בפ' בתרא דמכות (ד' טו):
ולכאורה הוא להיפך מהירושלמי, דהירושלמי קאמר דאי משום שאין בו מעשה, הרי יש בו מעשה, ואי משום התראת ספק לא הוי התראה, אלמא דהירושלמי ס"ל כמו שכתבו התוס' אח"כ דהוי התראת ס' כמו בנשבע על תנאי בשבועות (דף כח), ובאמת לפי תרוצא קמא, משמע דהש"ס דילן ס"ל דלא הוי התראת ספק, ובשלמא לענין אם השליך הככר לים, אפשר לומר דמחולקין בזה הבבלי והירושלמי, דהבבלי ס"ל כיון שהמעשה אינו מעצמות האיסור, דהא אינו עובר על השבועה אלא במה שאינו אוכל וע"כ אפי' אם צירף לזה מעשה, אפ"ה לא הוי לאו שיש בו מעשה משא"כ הירושלמי ס"ל דהוי מעשה, אעפ"י שצירף לזה מעשה אחר הוי לאו שיש בו מעשה, וכמו שהבאתי הירושלמי פ"ח דכלאים דס"ל דאפי' חכמים נמי מודים במקיים כלאים ע"י מעשה שלוקה, ואין כאן מקום להאריך בזה ועי"ש בספרי (סי' ג):
אבל לענין התראת ספק משמע מהתוס' כמו שתירצו, דאם התרה בו בשעה שהשליך לים, לא הוי התראת ספק, ובש"ס ירושלמי אמרינן להיפך דהוי התראת ס', אפי' השליך הככר לים משום דבעינן התראה בשעת האיסור אבל לפי מה שביארתי דהירושלמי סובר דכל דבר דנמשך בזמן כגון אם נשבע שיאכל ויש לו שהות כל היום לאכול, אם נאנס אח"כ ולא אכל חייב משעה ראשונה וכמו שביארתי בענין תשלומי עולת ראי', דאפי' אם נפטר הח"כ חייב משעה ראשונה וע"כ אם נשבע שיאכל כל היום, הרי החיוב הוא על שעה ראשונה, והשאר הוא בתורת תשלומין וע"כ אם נשבע שיאכל הרי צריך לאכול מיד ואם לא אכל מיד יש לו תשלומין כל היום אבל אם לא אכל כל היום חייב על שעה ראשונה, ע"כ הוי התראת ספק דמיד אי אפשר להתרות, דהא אפשר שאם לא יאכל מיד יאכל אח"כ ויפטור משבועה ולא גרע משבועה על תנאי, ואם יתרו בו בשעה שמשליך הככר לים לא מהני כמו שמתרין בו בשעת התנאי, וביארתי לעיל (סי' ד') דגרע מביטלו ולא ביטלו דשם בעינן מזיד ועוד דשם עובר על שעת הביטול, דעיקר העבירה נמשך עד שעת הביטול אבל בתנאי אם עובר על התנאי הרי הוא עובר על למפרע, שהתנאי אינו מעצם האיסור, וע"כ לא מהני התראה, כמו דלא מהני התראה אם נשבע על תנאי, משא"כ לשיטת הש"ס דילן דאינו בתורת תשלומין אלא דעצם הזמן נמשך כל היום ולא דמי לפסח ראשון ושני דהתם כיון דמפסקי ע"כ לא הוי רק בתורת תשלומין וע"כ אפי' נאנס אח"כ חייב משא"כ הכא דבעינן שיהא מזיד מתחילה ועד סוף, ואם נאנס אח"כ פטור, וא"כ בשעה שמשליך הככר לים בשעה ההיא בעינן נמי שיהי' מזיד ובשעה ההיא עובר, וא"כ אמאי לא מהני התראה כמו דמהני בשעת הביטול אם ביטלו ולא ביטלו דעת הרמב"ם וכמו שביארתי בספרי עמק יהושע (סי' יט) שהעיקר כדעת הרמב"ם:
וע"כ מוכיח הגמ' דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דהא אמרינן דאוכל ולא אכל לא לקי ואין לומר משום דהוי התראת ספק, דהא סתם תנא אפי' השליך הככר לים דלא הוי התראת ספק דלשיטת הש"ס דילן שהאיסור נמשך כל היום הוי התראה, וכמו שתירצו התוס' שם, והא דבירושלמי אמרינן להיפך דלא הוי התראה, היינו משום דלהירושלמי צריך לקיים מיד, אלא שיש לו תשלומין אח"כ וע"כ כיון שאינו רק בתורת תשלומין ע"כ אפי' נאנס אח"כ חייב על שעה ראשונה, וא"כ דמי ממש לשבועה על תנאי, דהוי התראת ספק כמו דאמרינן בשבועות (ד' כח) וע"כ אומר מה מפקא מביניהון שרפה והשליכה לים, דלמ"ד משום התראת ספק לא הוי התראה דלדעת הירושלמי הא דיכול לשלם אח"כ היינו בתורת תשלומין אבל אם לא קיים הרי עובר על שעה ראשונה וא"כ דמי ממש לתנאי, שאם לא קוים התנאי הרי הוא עובר למפרע וע"כ לא הוי התראה:
[ולכאורה יש להקשות ע"ז מהירושלמי דפסחים (פ"ז הלכה ג) שהבאתי לעיל דאמרינן שם דאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן דהמוציא אינו חייב עד שעה שיאכל, וא"כ קשה דהא הוי התראת ס' דאימתי מתרין בו אם בשעה שמוציאו הא בני חבורה ראוין להמשך אצלו כמו שביארתי לעיל ואם בשעת אכילה הא בעינן התראה בשעת האיסור והאיסור הוא משום לא תוציא וכמו דלא לקי לר' יוחנן בנשבע שיאכל ושרפה והשליכה לים, אך באמת נראה לי שהוא ט"ס דר' יוחנן ס"ל דהתראת ספק שמה התראה וכמי דאיתא בש"ס דילן במכות (ד' יז) עי"ש וכן בירושלמי דפסחים (פ"ז ה"ג) דין כדעתי' ודין כדעתי' דאתפלגין בשני יו"ט של גליות ר' יוחנן אמר מקבלין התריי' על הספק ר' שמעון בן לקיש אומר אין מקבלין התריי' על הספק וכן בירושלמי (פ"ח דנזיר ה' א) התרו בו שניהן כאחד פלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגין בשני יו"ט של גליות ר' יוחנן אמר מקבלין התריי' על הספק ורשב"ל אמר אין מקבלין התריי' על הספק וכן (בפי"א דיבמות ה"ז) עי"ש ולפ"ז צריך להיות בהיפך דטעמא דר"י משום שאין בו מעשה וטעמא דר"ל משום שאין מקבלין התריי' על הספק מה מפקא מביניהון שרפה והשליכה לים, דלר"י חייב דהא ס"ל מקבלין התראה על הספק וע"כ ס"ל נמי דהמוציא אינו חייב משום שבני חבור' ראוי' לימשך אצלו והמוציא א"ח עד שעה שיאכל ואע"ג דהוי התראת ס', דהא עובר אח"כ למפרע אך ר"י לטעמי' דמקבלין התריי' על הספק ודו"ק, ונראה לי הא דאמרינן בירושלמי (פ"ז דפסחים ה' יא) לפי גרסת הק"ע שם וכצ"ל ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש עליו בשר וא' עצם שאין עליו בשר ואמרינן התם ר' ירמי' בעי לית הדא פליגא על ר"ל דר"ש ב"ל אמר עצם שאין עליו בשר מותר לשוברו ומשני לא אמר אלא שלא ילקה הא לאסור אסור ולכאורה צריך להבין כיון דאיתרבי מקרא דא' עצם שיש עליו בשר מבחוץ, וא' עצם שאין עליו כזית בשר מבחוץ ויש עליו כזית בשר מבפנים במקום השבירה כמו דאמרינן בפסחים (ד' פה) ולמה אין לוקין אך ר"ל לטעמי' דס"ל התראת ספק לא שמי' התראה, וע"כ אין לוקין משום דהוי התראת ספק]:
והנה במה שביארתי דהירושלמי ס"ל דהחיוב הוא מיד יש להביא ראי' לזה דאמרינן בירושלמי פ"ק דר"ה (ה' א) ולא את חליפיו, א"ר יונה פירשה לוי בן סיסי קומי ר' באומר הרי עלי עולה ועברו עליו ג' רגלים כו' אמר ר' יוסי אם באומר הרי עלי עולה מיד הוא עובר אלא כן אנן קיימים באומר ה"ז עולה אלמא דלדעת הירושלמי אם אומר הרי עלי עובר מיד, וצריך לקיים מיד וא"כ היכי משכחת לה שעובר בג' רגלים (אע"ג דזה ודאי דלדעת הירושלמי אם מביא אח"כ מקיים את נדרו אבל בוודאי דעובר בבל תאחר מיד, וע"כ לדעת הירוש' הא דעובר בבל תאחר ג' רגלים, אינו אלא בנדבה, דכיון שאומר ה"ז כלתה לו נדרו וע"כ גלי לן קרא דעובר בשלש רגלים בבל תאחר, אבל בנדר עובר מיד בבל תאחר, וא"כ ראינו דלדעת הירושלמי מי שנשבע צריך לקיים מיד:
ובזה יתבאר הירושלמי שם, ר' חמא חבריהון דרבנן אמר הרי עלי עולה, וחזר ואמר ה"ז, ר' חיננא בעי לא מסתברא כו' אלא אמר ה"ז וחזר ואמר הרי עלי איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על א"ח, והק"ע פירש שם לענין אם חל שיתחייב באחריות, ולכאורה זה ודאי דמחויב באחריות, דהא כיון דאמר הרי עלי כמאן דטעין אכתפי' דמי כמו דאמרינן בפ"ק דמגילה אלא דהבעי' הוא אם עוב' מיד, או כיון שאמר הרי עלי לאחר שאמר ה"ז אם מתחייב בב"ת בשלש רגלים ולא אמר אלא הרי עלי להביאו כשיגיע הזמן כמו בנדבה בשלש רגלים, או כיון שאמ' הרי עלי מחויב להביא מיד, אבל לשיטת הש"ס דילן בפ"ק דר"ה (דף ו) דעל נדר נמי אינו עוב' בבל תאחר אלא בג' רגלים א"כ משמע דאינו צריך לקיים מיד, והקיום שאח"כ אינו בתורת תשלומין אלא דחד זמן הוא ואם נאנס אח"כ פטור, ע"כ לא הוי התראת ספק:
והא שנסתפקו התוס' בשבועות (ד' ד) דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו לא הוי התראה ה"נ הכא, היינו משום דהתוס' לטעמי' אולי שכתבו במכות (דף יז) דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו הוי התראת ספק כמו בתנאי ע"ש, ואע"ג דביטלו ולא ביטלו עצם האיסור נמשך עד לאח"כ, ובעינן שיהי' מזיד ואפ"ה כתבו התוס' דהוי התראת ספק ודמי לתנאי ובקיימו ולא קיימו הוי התראת ודאי משום דמוקמינן אחזקה, וע"כ נסתפקו דהכא הוי נמי התרא' ספק, אבל לפי מה שהכרעתי שם כדעת הרמב"ם ולפי מה שביארתי לעיל החילוק שבין ביטלו ולא ביטלו לנשבע על תנאי א"כ הוי ה"נ התראה ודאי, ואין ראי' מהירוש' דהירושלמי ס"ל דעיקר העבירה אם נשבע שיאכל הוא משעה ראשונה ואפי' נאנס אח"כ נמי חייב, וע"כ הוי התרא' ספק לדעת הירושלמי:
והכי משמע בירושלמי (פ"ה דיומא) מתנית' פליג' על ר' ינאי נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו (פי' דאלמא הילוך בשמאל כשרה) ומשני שאני היא שאינו יכול לעשותו כו' ה"מ שאם הכניסן אחת אחת כיפר אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה, על איזה מהן עובר חברי' אמרי על האחרונה א"ל ר"י אומר לו הכנס ואת אמרת הכין אלא על הראשונה, פי' דאם הכניסן א' א' כיפר אלא דעובר משום הכנסה יתירה דלא הותר לו לכנוס רק ד' פעמים והוא נכנס ה' פעמים, וע"כ מבעי' לי' להירושלמי על איזה מהם עובר ואמרו חברי' שעובר על האחרונה, דהא בד' פעמים הותר לו לכנוס וא"כ העבירה הוא באחרונה, ואמר להם ר' יוסי דאי אפשר לומר דבאחרונה הוא עובר, דהא אמר לו הכנס ואת אמ' הכין (פי' דהא מוכרח הוא ליכנס מחמת הקטרה, וא"כ איך עובר אלא דעובר בראשונה שנטל את המחתה לחוד או את הכף לחוד) וכתב הק"ע דקשה דמאי נ"מ מ"מ הרי הוא עובר, ויש לומר דנ"מ למלקות דכל חייבי מיתות בידי שמים לוקין אם עשה מעשה וקא מיבעי' לי' על איזה מהם מתרים בי' עכ"ל. ולכאורה הי' אפשר לומר דנ"מ על התראה דאם עובר בכניסה אחרונה, א"כ שייך התראה שהוא בשעת האיסור אבל בכניסה הראשונה לא הוי התראה בשעת האיסור דהא ד' פעמים הותר לו לכנוס, אלא דאם נכנס אח"כ בפעם השני הרי הוא עובר למפרע, וא"כ הוי כמו בתנאי דהוי התראת ספק, והראי' דאפי' אם נאנס אח"כ הרי הוא עובר, וכמו שאמר ר"י הרי אומרים לו הכנס, אך אפשר שאינו דומה דהא הכא בפעם הראשון יודעים אנו בבירור שיכנס בפעם השני, דהא צריך להשלים ההקטרה אך בפשיטות יש לומר דנ"מ לענין אם שגג בא' והזיד בא' מהן ועיין ביומא (דף נג) עכ"פ מוכח מהירוש' דאע"פ שבפעם הראשון לא עבר עדיין דהא ארבעה פעמים הותר לו לכנוס (ולדעת הירוש' משמע דס"ל דלא הוי ביאה ריקנית דהא עייל או במחתה או בכף אלא דעובר משום הכנסה יתירה) אלא דאם נכנס אח"כ בכניסה שני' עובר על למפרע על כניסה ראשונה:
וכן הא דאמרינן בירוש' (שם) על איזה מהן עובר חברי' אמרין על הראשונה, א"ל ר"י אומר לו צא ואת אמרת הכין, אלא על האחרונה. והק"ע גריס בהיפוך חברי' אמרין על האחרונה א"ל ר"י אומרים לו צא ואת אמר הכין אלא על הראשונה ויפה כיון, והכי פירושו דאם נטמא בעזרה אית' בשבועות (דף יד) דבא לו בארוכה חייב בקצרה פטור וע"כ מבעי' לי בירוש' דאימתי עובר אם בא לו בארוכה דלכאורה לפי מה שמתחיל לילך בארוכה שיעור קצרה אינו עובר, דהא אם בא לו דרך קצרה הי' נמי הולך כזה השיעור וא"כ עיקר העבירה הוא באחרונה מה שהארוכ' ארוכה יותר משיעור קצר', וע"ז אמרו חברי' דעובר באחרונ', וע"כ אמר ר"י דאיך עובר דהא אנוס הוא לצאת ואנן אומרים לו צא דהא אם יחזור ויעבור דרך קצרה יהי' השיעו' יותר, וע"כ א"ל ר"י אומרים לו צא ואת אמרת הכין אלא על הראשונה פי' בשעה שהתחיל לילך בארוכה, ואע"ג שלא הוסיף עדיין בהליכתו יותר מעל הקצרה בתחילת הליכתו, אעפ"כ כיון שאנו יודעים שיהי' מוכרח לילך אח"כ יותר, עובר בשעה ההיא, ולכאורה יש לומר ג"כ הנ"מ לענין התראה, דאם עובר בתחילת היציאה לא נוכל להתרות דהא בעי התראה בשעת האיסור, אך אפש"ל דהכא לא הוי התראת ספק דהא ידעינן בבירור אם הולך בארוכה שמוכרח הוא לצאת דאל"ה יעבור על השהי', ועיין בשבועות (דף טז) צריך שהי' למלקות ובשבועות (דף יז) בא לו בארוכה שיעו' קצרה מהו שיעור גמירי ע"ש ודו"ק, עכ"פ מוכח מהירוש' דאע"פ שהוא אנוס אח"כ אעפ"כ עובר על למפרע, וכמו שביארתי על הירוש' דר"ה שלמה שנתו בעצרת כו', אך הכא האונס ידוע בתחילה אבל כבר ביארתי בשיטת הרמב"ם בענין ביטלו ולא ביטלו אם נאנס אח"כ הוי אונס אע"פ שתחילה לא הי' אונס דבעינן שיעבור ברצון בסוף, וכמו שביארתי לעיל בתשובה (סי' ג) שאין ראי' מבתי ערי חומה:
והנה אית' בירוש' (פ"ג דתרומות) אימתי הוא עובר (פי' אם הקדים מעש' לתרומה שעוב' משום מלאתך ודמעך לא תאחר וקא מבעי' לי' אימתי הוא עובר אם בשעה שהפריש המעש' או בשעה שהפריש אח"כ התרומה) ר' חיי' בר בא אמר מתחילה ר' שמואל בר ר' יצחק אמר בסוף מה נפיק מביניהו לשירוף הכרי, פי' דר"ח סובר דעובר בתחילה כשהפריש המעשר, ור"ש סובר דעובר בסוף פי' כשהפריש אח"כ התרומה, ולכאורה הוא כמו פלוגת' דיומא לענין הכנסה יתירה, אך דא"כ הי' לו להקשות כמו שמקשה בהכנסה דאיך עובר אח"כ דהא אנן אומרים לו לתרום דהא אמרינן בתרומות (פ"ג) ומייתי לה בתמורה (דף ה) דמה שעשה עשוי וא"כ צריך לתרום התרומה אח"כ, וא"כ קשה דאיך עובר, אלא ודאי הא דאמרינן שעובר, אח"כ היינו שעובר למפרע אע"ג דהגמר של הלאו נגמר אח"כ אעפ"כ הרי הוא עובר על הלאו למפרע, אבל לא שעובר על הפרשת תרומה דהא מן הדין צריך לתרום, אלא דאם תורם אח"כ עובר למפרע על המעש', וע"ז אומ' מה ביניהן לשירוף הכרי פי' דאם נשרפה הכרי ולא תרם' (דליכא למימר דאם עובר אח"כ תו לא יתרום דהא חייב לתרום כמו שביארתי), וע"כ ליכא נ"מ רק לשירוף הכרי, דאם עוב' בתחילה הרי הוא עוב', אבל אם אינו עוב' רק בסוף אינו עוב' דהא נשרף הכרי ולא תרם, ולכאורה הי' אפש' לומ' לענין התראה דאם עובר תחילה אפשר להתרות בו אבל אם עובר לבסוף אי אפשר להתרות בו בתחילה דהא בעינן התראה בשעת האיסו' ובסוף לא יכול להתרות בו דהא מן הדין חייב לתרום, אך לפי מה שביארתי דכיון דודאי צריך לתרום אח"כ אפשר דלא הוי התראת ספק ואפש' להתרות בו בתחילה, ועוד דהא פלוגת' היא בירושל' אי לוקה וכן בתמורה (דף ד') וע"כ ליכא נפקות' לענין התראה כיון שאין לוקין על לאו זה רק לענין שירוף הכרי דאם עובר בסוף אינו עובר דהא נשרף הכרי וכן אמר התם ר' שמואל בר אבא בעי מעשר ראשון שהקדים בשבלים עובר או אינו עובר אלא על הסדר, פי' דהא אמרינן בביצה (דף יג) מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה וא"כ א"צ לתרום אח"כ, וע"כ אם אינו עובר רק לבסוף אינו עובר הכא דהא אינו מפריש ת"ג, אבל אם אם עובר בתחילה הכא נמי עובר, ועיין רש"י שם (דף יג) אמר רבא קנסא ע"ש ברש"י על שהקדים וגרם לעבור על ד"ת שהמשנה סדר המעשרות עובר בלאו מלאתך ודמעך כו' ודו"ק:
הרי נתבאר דאע"פ שהי' יכול לקיים מתחילה ונאנס אח"כ דהוי אונס, וכמו שביארתי כן נ"ל: