נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא
סימן ד
והנה כיון שביארתי ודחיתי ראי' האגודה, דאעפ"י שהי' יכול לקיים מיד, אפ"ה אם לא עשה מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי ואח"כ נאנס דהוי אונס, אפ"ה צריך להבין דכיון שכתב הש"ע דאם נשבע יש לעשות מיד שמא יאנס, א"כ מחייב מיד לעשות, וא"כ כיון שהעשי' מוכרח להיות בשעה הראשונה, וא"כ לא עשה מיד, הוי כמו תשלומין לשעה ראשונה, וא"כ אם נאנס אח"כ יהי' מחויב מחמת שהי' לו לעשות בשעה ראשונה, ובאמת משמע מתשובת מהר"י מטראני (שאלה קלא) שאינו מחויב לעשות מיד, ואם אח"כ נאנס הרי הוא אנוס בשבועה, וכתב וז"ל תדע שאם אתה אומר שכל מי שנדר או נשבע לעשות דבר פלוני, והי' סיפק בידו לקיים ואח"כ נאנס או מת ולא קיים, יהא עובר משום בל יחל, א"כ הי' לנו לכופו לקיים מיד להרחיק אדם מן העבירה כו' נכוף אותו לקיים מיד שמא תטרף לו שעה ולא יוכל לקיים דומי' דאמרינן בפ"ב דנדרים (ד' טו) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר משום דבתנאי' לא מזדהר אינש, ועוד נחוש למיתה כאותה שאמרו פ' כל הגט ה"ז גיטך שעה אחת כו' עי"ש משמע מדבריו דיכול לכתחילה לקיים למחר, אבל לדעת הפוסקים שצריך לקיים מיד, וא"כ חל החיוב מיד אלא שיכול לקיים אח"כ א"כ מ"ט לא אמרינן דאם נאנס אח"כ הרי הוא עובר למפרע משעה הראשונה, ובספרי ע"י (סי' יט) הבאתי דעת הרמב"ם שכתב (בפ"א מה' מילה) דאם לא מל בכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול א"ע הרי הוא מבטל מ"ע אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד והראב"ד כתב ע"ז שאין בזה תבלין, וכי משום התראת ס' פוטרין אותו, אלא כל יום באיסור כרת הוא עומד:
וכתבתי שם שלכאורה החילוק הוא בין הרמב"ם והראב"ד דלדעת הרמב"ם דהכרת נמשך כל ימי חייו וא"כ אם מתחילה הי' לו פנאי ולא מל עצמו במזיד ואח"כ קודם מותו נאנס, ולא הי' יכול למול עצמו, לדעת הרמב"ם פטור, כיון שהכרת נמשך כל ימי חייו והוא בסוף ימיו הי' אונס ולדעת הראב"ד דהוא בכל יום בכרת אלא שאם מל אח"כ נפטר מהכרת, ע"כ חייב כרת:
וכה"ג אמרינן בפסחים (ד' צג) חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני, ואמרינן בגמ' דהזיד בראשון ושגג בשני, לרבי ולר' נתן מחייב ולר' חנניא ב"ע פטור דתקוני לראשון מתקן לי' ואפילו הזיד בראשון משום דחיוב הכרת נגמר דווקא, בשלא עשה פסח שני, וא"כ ה"נ לדעת הרמב"ם אינו מתחייב כרת עד שימות ולדעת הראב"ד כיון דהחיוב כרת בכל יום, אלא שאם מל אח"כ נפטר וא"כ אעפ"י שלא מל באונס, החיוב כרת עליו מיום ראשון, וכמו דאמרינן בפסח ראשון ושני:
אך שכתבתי שם דאפשר לומר דאפי' לדעת הרמב"ם דהחיוב כרת נגמר מיד, אלא כיון שהיכולת בידו למול ולתקן. ע"כ אין הכרת נגמר מיום ראשון, ואעפ"כ אם נאנס ולא תיקן הרי הוא חייב מיום ראשון כמו בקיימו ולא קיימו דהוי התראת ס' לדעת הרמב"ם כמו שביארתי שם, ואעפי"כ אם נאנס אח"כ הרי הוא עובר משעה הראשונה וה"נ כל שנאנס אח"כ הרי הוא עובר משעה ראשונה:
ובאמת זהו החילוק שבין קיימו ולא קיימו ובין כו' דבקיימו ולא קיימו הוי התראת ס' לגירסת הרמב"ם ופירושם וביטלו ולא ביטלו הוי התראת ודאי, דביטלו ולא ביטלו יכול להתרות בו בשעת הביטול משא"כ בקיימו ולא קיימו, דבעינן התראה בשעה שעובר על האיסור עצמו, וכמו שהוכיחו התוס' מהא דשבועות (דף כח) דלעולם בעינן התראה בשעת האיסור וכמו דאמרינן שם אכלי' איסור' והדר אכלי' לתנאי' פלוגת' דר"י ור"ל כו', שכתב רש"י שם ואם התרו בו בשעת אכילה השני' אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע ואע"פ שהתראת ודאי היא אינה התראה, שאין מלקות בא ע"י אכילה זו, אלמא דבעינן דוקא התראה בשעת האיסור גופא:
וכתבתי שם בספרי ע"י (סי' יט) שדעת הרמב"ם הוא דבתנאי אע"פ ששגג, אעפ"כ מתחייב על השבועה, וע"כ לא שייך התראה בשעת התנאי, משא"כ בביטול שייך התראה בשעת הביטול דהא ביטלו הוא דוקא במזיד, וכמו שכתבו התוספת במכות (דף טו) בהא דאמרינן שם אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני':
אך באמת כל הפוסקים נחלקו על הרמב"ם בזה, דודאי בעינן שיהא זכור לשבועתו בשעת התנאי אבל בלא"ה לא הוי אדם בשבועה וכן פסק הש"ע ביו"ד (סי' רלב) דאם הי' שוגג בשעת התנאי לא הוי נדר, וע"כ אם אמר קונם עלי ככר זה אם אוכל, אם היה שוגג בשעת התנאי אין כאן נדר כלל, ומותר לכתחילה דלא הוי האדם בשבועה כמו שכתב הר"ן בפ"ג דשבועות, ותמיה לי על הר"ן בנדרים (דף יד) שמשמע מיני' דבעינן שיהא מזיד בשעת האיסור ולא בשעת התנאי, והוא דלא כמו שכתב הר"ן בשבועות שמפרש כפירוש התוספת שם, גם מה שכתב הר"ן שם דלמה לי' למתני בבריית' דהלך ה"ז בבל יחל, דכיון דארישא קאי הוי מילת' דפשיט' ותירץ דסד"א דכיון דבעידנא שאכל לא עבר, כי הלך נמי לא ליחיל עלי' בל יחל למפרע, ותמיהני דטובא קמל"ן דלוקה אע"ג דעבר על האיסור קודם שאכל הככר א"כ הוי התראת ס' ואית' בשבועות (דף כח) אכלי' לאיסור' והדר אכלי' לתנאי' פלוגת' דר"י ור"ל, דלר"ל אינו לוקה דהוי התראת ס' וא"כ טובא קמל"ן דלוקה, ואפשר לומר דלא מיירי לענין מלקות רק לענין שיעבור בלבד:
ואעפ"כ נ"ל כמו שכתבתי בספרי ע"י (סי' יט) להכריע כדעת הרמב"ם דקיימו ולא קיימו הוי התראת ספק וביטלו ולא ביטלו הוי התראת ודאי, דאע"ג דבתנאי לא הוי התראה אלא בעת אכילת האיסור אעפ"כ יש לחלק, דאע"ג דדעת כל הפוסקים דבעינן שיהי' מזיד בתנאי דלא כהרמב"ם אעפ"כ אם אכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאה, עובר על האיסור למפרע דאגלאי מילת' דמעיקרא אכל איסור וא"כ עבר על האיסור מכבר, ואין התנאי שייך להאיסור, אלא דעבר למפרע, ע"כ לא שייך התראה בתנאי שלא תאכל, דאל"ה תעבור על האיסור, דבהתראה בעינן שיעשה האיסור לאחר ההתראה, לא שההתראה יהי' שאם יעשה כך יעבור למפרע, וע"כ לא מהני ההתראה [ועיין ביבמות (דף קא) הכה זה כו' משמע אע"ג דהתרו בהכאתו השני אפ"ה פטור דלא הוי התראה למפרע, אע"פ שודאי עבר]:
משא"כ דביטלו ולא ביטלו דעקר הלאו נגמר בשעת הביטול כמו דאמרינן בשלהי חולין (דף קמא) אמר לי' ר' אבא ברי' דר' יוסף כו' אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי לדבר מצוה לא, עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, לא צריכ' דעבר ושקלה לאם דלאו עברי' עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולדחי עשה קמל"ן הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו, אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו כל כמה דלא שחטה לא עברי' ללאו, ועיין בספרי ע"י דע"כ בעינן ביטלו במזיד, משום דעיקר האיסור נגמר בשעת הביטול ע"ש מה שכתבתי על המהרש"א שם, וע"כ אפשר שיהי' התראה בשעת הביטול משום דבשעת הביטול נגמר האסור:
[ועפ"ז זה יתבאר הירושלמי אשר יש בו סתירות הרבה והפ"מ האריך ונדחק בזה מאוד והוא דבירושלמי (דפי"א דיבמות ה' ז) גבי מי שאינו ידוע אם הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הכה את זה וחזר והכה את זה קילל את זה וחזר כו' פטור ר' חנני' בעי לית הדא פליגא על ר' יוחנן דאיתפלגין בשני יו"ט של גליות ר' יוחנן אמר מקבלין התראה על הספק. ר' שמעון בן לקיש אמר אין מקבלין התראה על הספק, אמר ר"ח כו' לית הדא פליגא תמן אפשר לך לעמוד עליו ברם הכא אי אפשר לעמוד עליו אלמא דר"י לא קאמר דה"ס ש"ה אלא בב' יו"ט של גליות דאפשר לעמוד עליו אבל אם א"א לעמוד ולברר מודה דה"ס לא ש"ה (ובפ"ח דנזיר ה' א) איתא בירוש' שתה יין תוך ל' הראשונים כו' תוך ל' האחרונים כו' הבא מן השוק אינו חייב לא על השניים ולא על האחרונים עד כדין כשהתרו ע"ז בפני עצמו וע"ז בפני עצמו התרו בו על שניהן כא' פלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגין בב' יו"ט של גליות ר"י אמר מקבלין התריי' על הספק ר"ל אמר אין מקבלין התרייה על הספק אלמא דלא מחלקינן בין יכול לעמוד עליו, ובין אין יכול לעמוד עליו דהא הכא גבי נזיר א"א לעמוד ולברר ואפ"ה מדמה הירושלמי והרבה נבוכו, בזה הק"ע והפ"מ ונדחקו בזה ע"ש ולי נראה דאם התרו בו בשלושים ימים הראשונים שאם ישתה יין בל' הראשונים. והאחרונים שיהי' חייב הוי התראה כמו בנשבע על תנאי שמתרין בו בשעת השבועה שאם יעבור על התנאי יהי' חייב וה"נ בל' הראשונים והאחרונים הוי התראה למ"ד ה"ס ש"ה וע"ז קאמר בירושלמי דהתרו בי' על שניהן כא' פלוגתא דר"י ור"ל והא דמחלקינן ביבמות בירושלמי שם דדוקא בב' יו"ט של גליות שאפשר לעמוד עליו היינו בהתרו בי' על זה בפ"ע ועל זה בפני עצמו וא"כ כל חד וחד ספק הוא אפי' לגבי המותרה דהא אינו ודאי לו שחייב אלא בצירוף שניהם וע"כ אומר דבקילל את זה וחזר וקילל את זה דפטור והיינו בהתרו בו על כל א' בפ"ע וכמו שמחלק בירושל' שם (פ"ח דנזיר) עד כדין כשהתרו ע"ז בפ"ע. רק דבשני יו"ט ש"ג. יכול להתרות בו על כל א' לבד. באם שיוודע. שיום הראשון הוא יו"ט יהא חייב. וכן אם יום השני הוא יו"ט יהא חייב וע"כ יכול להתרות על כל יום בפ"ע. דלכשיתברר איזה יום הוא יו"ט הוי התראה לכל יום. ועכ"ז היינו דוקא אם התראת ס' שמי' התראה. אבל אם התראת ס' לא שמי' התראה מה מהני אם יכול לעמוד עציו כיון שלע"ע אינו מבורר וע"כ דמי ב' יו"ט ש"ג בהתרו בו על כ"א בפ"ע. לשאר ה"ס באם התרו בי' מתחילה שאם יעבור בשניהם יה' חייב. ובפסחים (פ"ח) גבי השוחט את הפסח על החמץ דתלי בפלוגתא דר"י ור"ל בר' יו"ט ש"ג התם נמי אפשר לברר וכ"ת כיון דאמרינן אגלאי מילתא למפרע יהא חייב אפילו אי ה"ס לא ש"ה כמו שכתבו התוס' ביבמות (ד' פ) שאני התם שהספק הוא בהעובר אבל הכא הס' הוא בחטא ועיין בספרי ע"י (ס' יט) שהארכתי בזה. ובזה יתישב הירושלמי (פ"א דברכות) שלא הביאוהו הק"ע והפ"מ ר"י בר בון בעי אין תימר שנים ספק ראה ב' כוכבים בע"ש והתרו בו ועשה מלאכה ראה ב' כוכבים במוצאי שבת והתרו בו ועשה מלאכה ממ"נ אם הראשונים יום אף האחרונים יום הן ויהא חייב על האחרונים. אם האחרונים לילה אף הראשונים לילה ויהא חייב על הראשונים לכאורה קשה דהא התם לא יכול לעמוד עליו וא"כ לא מהני אפילו למ"ד ה"ס ש"ה אך דמיירי בהתרו בו בע"ש על שניהן וע"כ חייב לר"י דס"ל דה"ס ש"ה והא דאיתא בירושלמי (ספ"י דיבמות) והבאתי בספרי ע"י (סי' יט וסי' כב) הסריס אינו נעשה בן סורר ומורה שאין בו הקפת זקן ויתרו בו שמא יביא שערות בתוך ג' חדשים כמ"ד אין מקבלין התריי' על הספק עיין ע"ז בספרי שם]:
וע"פ זה יתבאר בענין מה שהבאתיו בספרי ע"י (סי' כד) מה שכתב המגיה במ"ל ברמב"ם (בפ"א מה' חמץ ומצה דביו"ט אע"פ שאינו יכול לשורפו, אעפ"כ לא קרינן בי' שביטל העשה דזהו אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר, ולפי מה שביארתי שם על מה שהקשיתי על הר"ן שכתב שהנשבע לשלם ריבית דרבנן א"צ לשלם דבשב ואל תעשה עקרו רבנן למצוה משום סייג, והקשיתי שם מהא דאמרינן בשבועות (דף כד) בשלמא לר"ל דמפרש בחצי שיעור משכחת לה בלאו והן, אלא לר"י קשי', וא"כ כיון דר"ל ס"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן, א"כ ליתא נמי בלאו והן דהא אם נשבע שיאכל חצי שיעור דרבנן הי' אומרים לו שלא יאכל כדי שלא יעבור על איסור דרבנן וע"כ מוטב לו לעבור על השבועה בשב ואל תעשה, וא"כ ליתא נמי בלאו והן:
ועיין שביארתי בספרי שם, דלר"ל ודאי דחל השבועה על חצי שיעור, אלא דלבתר דחל היכולת ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה, וע"כ אם אירע שעבר על הדרבנן וקיים שבועתו יצא ותיקן שבועתי, וע"כ אמרינן דאית' בלאו והן משא"כ אם לא חל מדאוריית' אע"פ שקיים שבועתו לא תיקן כלל שמעידן שנשבע יצתה לשוא, ועוד שאם רבנן עוקרים לשבועתו אעפ"כ יכול להתיר, משא"כ אם מדאוריי' לא חל ע"ש באורך מה שביארתי:
והנה ראיתו להריב"ש בתשובה (סי' שצח) וז"ל דברים האסורים מדרבנן לא מקרי אוכלים שאינם ראויים מז שאון דרך לאוכלם מ"מ ראוים הן, ומתניתן בשבועה ואע"פ שאין דרך אליבא דר"ע פשוט הוא בסתם שלא פירש חצי שיעור, לא נבילות ולא טריפות, דהא כיון דבחצי שיעור מוקמי למתניתין לא קשי' כלל הך דאוכלים שאינם ראוים דחצי שיעור לר"ל מותר מה"ת ואוכלים ראוים מקרי, וע"ש בס' אבני מילואים (סי' יד) דלר"ל לא צריך לומר אפילו לרבנן במפרש חצי שיעור נבלות, אלא במפרש שלא אוכל חצי שיעור סתם ואעפ"כ לא קשה לר"ל דהא הוי אוכלים שאינם ראוין, כיון דלר"ל חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן ואוכלים ראוי' מקרי:
וא"כ לפי זה לא צריכנ' למה שהארכתי בספרי ע"י (שם) לתרץ דעת הר"ן דלהר"ן ניח' לר"ל דאית' בלא והן, דהיינו אם נשבע שלא יאכל סתם או לרבנן במפרש חצי שיעור וא"כ חל ממיל' על נבילות וטריפות דאוכלים ראוי' מקרי, וישנו בלאו והן:
אבל קשה לי מהא דאמרינן בשבועות (דף כב) בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה, כיון דכזית אסורא דאוריית' הוא כי קא משתבע אהתיר' קא משתבע, ודעתי' אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתי' אכזית, ת"ש שבועה שלא אוכל כו' ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור אליבא דרבנן, ואי בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא, והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא, דכי חרצן לגבי נזיר דמי וטעמ' דפריש הא לא פריש דעתי' אכזית ש"מ, והשתא אם אית' דלר"ל מיירי במפרש שלא אוכל חצי שיעור סתם, ואינו אומר נבילות וטריפות א"כ מה מוכיח הש"ס, דילמא הא דבעינן מפרש חצי שיעור, משום דנשבע בסתם, כולל כל אכילות, משא"כ אם הי' אומר שלא אוכל נבילות אפשר לומר דדעתי' אמשהו, דאל"ה מושבע ועומד, אלא ודאי דלר"ל מיירי דוקא במפרש חצי שיעור נבלות דאל"ה הוי לו' אוכלים שאינם ראוי' (ואפשר דס"ל דאע"ג דחצי שיעור אסור מדרבנן, אעפ"כ כיון דשיעור שלם אסור מדאוריית' הוי לי' אוכלים שאינם ראוים, וע"כ ודאי מיירי דפירש שלא לאכול נבלות חצי שיעור דלא הוי מושבע ועומד ואית' בלאו והן, וכמו שביארתי לדעת הר"ן דישנו בלאו והן משום דהשבועה חיילא, אלא שהחכמים עקרוהו):
עוד ביארתי שם דיש נ"מ דלר"ל שחל על חצי שיעור דרבנן אלא שאין מניחים אותו לעבור משום דיכולים לעקור בשוא"ת, אינו מחויב מלקות, ודמי להא דאמרינן שם בפ"ק דשבת (דף ד) בבעי' דרב ביבי בר אבי' הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, והקשו התוס' דמאי בעי' היא זו, אם התירו לו לרדותה, פשיט' שלא ישמע אם נאסור לו', ותירצו כיון דאם לא התירו לו לא מחייב בסקילה כיון שמניח מלרדותו ע"י מה שאנו אוסרים לו, וא"כ הכי נמי לא הוי שבועת שוא, ואינו מחויב מלקות כיון שהוא רוצה לקיים אלא שאין אנו מניחים אותו (ומה שכתבתי שם בספרי וז"ל ובלא"ה ליכא מלקות כיון דלית בה מעשה אלא דאפי' איסור מלקות נמי ליכא כיון שזהו ע"י מה שאין אנו מניחים אותו כו' ע"ש, ובאמת אם היינו אומרים שזהו שבועת שוא מחמת שאין אנו מניחים הי' לוקה על השבועת שוא בעצמה אע"פ שאין בו מעשה, כמו דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כא) כל ל"ת שבתורה כו' חוץ מנשבע כו' דכתיב לא תשא כו' ב"ד שלמטה מלקין ומנקין אותו):
וכמו שכתב הלח"מ (פ"ג מה' נדרים ה' יט) הביא דעת השואל מהרשב"א בתשובה והובא בב"י (סי' רלט ביו"ד) שסובר הרמב"ם ז"ל דהמתענה בשבת, אע"ג דהוי איסור מדרבנן לקי משום שוא כו' ע"ש, ולפי מה שבארתי דכיון דמדאורייתא חל ורצונו לקיים, אלא שאין אנו מניחין אותו, א"כ איך לקי משום שבועת שוא, וכמו דאמרינן בבעי' דרב ביבי, דכיון שאין אנו מניחין אותו לרדות לא מיחייב סקילה:
וא"עג שיש לחלק דכיון דהא דלוקה משום שבועת שוא הוא מפני שאינו יכול לישבע שבועה שא"א לקיימה, ולוקה על שיצתה שבועה לשוא מפיו, ואפילו אי קיים אח"כ השבועה לא תיקן שבועתו בכך,. א"כ אפילו אם נשבע על איסור דרבנן כיון שסוף כל סוף אין אנו מניחים אותו הוי שבועת שוא ולא דמי להא דרדיית הפת דהתם העבירה הוא על להבא, וע"כ כיון שרצונו לרדות הפת ואנו אין אנו מניחים אותו ע"כ אנוס הוא באונס' דרבנן ופטור, משא"כ שבועת שוא דלוקה על העבר על שיצתה שבועה מפיו לשוא, אפ"ה כיון שסוף כל סוף חלה שבועתו, אלא שאין אנו מניחים אותו לעבור אח"כ, ומדאוריי' הי' יכול לקיים שבועתו, ע"כ ליכא מלקות:
[וקצת דומה להא שכתב הריב"א בתוספת חולין (דף קמא) דהא דאמרינן פ' אלו עוברין (דף מז) דאחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסויי דם צפור, והקשה והא יו"ט עשה ול"ת היא, ותירץ דנהי דלא דחי מ"מ אם עבר על אותו לאו אינו לוקה, דהא דלא דחי היינו משום עשה, אבל הלאו כמאן דלית' ודעשה הוא דדחי' לי', אלמא אע"ג דאין מניחין אותו לכסותו משום דיו"ט עשה ול"ת הוא, א"כ צריך שילקה על החרישה, אפ"ה כיון שאם יחרוש ויכסה לא יעבור רק על העשה בלבד, א"כ אף השתא ליכא מלקות משום הואיל אע"ג דאסור לכסות משום דיו"ט עשה ול"ת הוא:
ומזה כתב הא"מ (סי' יד) דאם נשבע בכולל לבטל מצות תפילין דנהי דשבועה חלה ע"י כולל מ"מ אם עבר והניח תפילין לא לקי אלאו דבל יחל דדחי ללאו העשה דתפילין ולא נשאר אלא עשה דכל היוצא מפיו יעשה, אבל מלקות דבל יחל ליכא (ותירץ בזה קושי' הר"ן בפ"ג דשבועות (דף כה) אלא לא הנחתי מי אית' בלא אניח דהא חל בכולל ואם היה אומר שלא אניח שום דבר על ראשי דחייל ע"י כולל, ותירץ דאפי' חל בכולל מ"מ אם ה' מניח תפילין לא הי' עובר על הל"ת דאתי עשה ודחי לל"ת אלא דעבר אעשה דכל היוצא מפיו יעשה והתוס' כתבו בשבועות (ד' כא) דהקרבן תלי בלאו וא"כ כיון דליתא בלאו והן לענין קרבן ע"כ אינו מחויב קרבן בלא אניח, ונ"ל דבזה הי' מתיישב הירושלמי (פ"ג דשבועות ה' ה) ר' בא בשם ר' שמואל שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה, ונמצא שלא נתן מאחר שאין בידו לבא, אין בידו לשעבר, השיב ר' יוסי הרי תפילין אין בהם לבא ויש בו לשעבר, א"ל תפילין ממקום אחר בא, ולכאורה קשה דהא בלא אניח תפילין נמי הוי שבועת שוא, כמו בלא יתן, אך בתפילין חל ע"י כולל, נמצא דהשבועה חל, אלא משום דאם יעבור על השבועה ויניח תפילין, יבוא העשה וידחה הל"ת ולא נשאר הל"ת זהו ע"י דחיות העשה, אבל השבועה חל, (אך כבר ביארתי דבחצי שיעור לר"ל אעפ"י שלדעת הר"ן לא יאכל אעפ"כ אמרינן דאיתא בלאו והן, מחמת שחל אלא דלבתר דחל יכולין רבנן לעקור בשוא"ת כמו שביארתי, והא שתירץ עפ"י מה שכתב ריב"ש כבר הקשיתי עליו) והוא לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו לנדרים (ד' יב) בהא דנדרים חלים על דבר מצוה, ולא אמרינן דיבוא עשה וידחה ל"ת, ותירץ דנדרים הוי עשה ול"ת ל"ת דבל יחל ועשה דכל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה:
ובאמת לא הי' צריך הא"מ לכתוב זאת דוקא לפי דעת הריב"א, דלפי מה שכתב המ"ל ברמב"ם פ"א מה' שופר דכ"ע מודים להאי דינא דריב"א דבעשה לגבי עשה ול"ת אם עבר דאינו לוקה מלקות משום דעשה דוחה הל"ת, ולא נשאר רק העשה לבד, ולא פליגי אלא בהואיל דהתוס' סברי דאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים, דהוי הואיל דהיתירא, אבל הואיל דאיסורא לא אמרינן, דאף אם הי' כאן דם ציפור לא הותר לו לכסות משום עשה דיו"ט, וריב"א ס"ל דאמרינן הואיל דאיסורא ג"כ למפטרי' ממלקות דהא מ"מ נדחה הלאו דיו"ט משום עשה דמצות כיסוי:
ויש להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ו דשבת) ר' חייא בשם ר"י המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט, ר"ל אמר לוקה שלא הותר אלא לאכילה בלבד, התיב ר' בא בר ממל על דעתי' דר"י מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה, שהותר מכלל חרישה ביו"ט, ונראה לי דפליגי בזה דר"י סובר דהמבשל נבלה אינו לוקה, דכיון שאם הי' מבשל לצורך א"י לא הי' עובר רק בלכם כו' כמו שכתבו התוס' בביצה (ד' יב) שאינו עובר רק בעשה וכמו שכתב הפר"ד בדרך מצותיך ח"ג עי"ש או שאם הי' אוכל בחצי שיעור, וחצי שיעור אינו אסור רק מתורת עשה וגרוע מעשה וכמו שכתבו התוס' בשבועות (ד' כב), ע"כ אם הי' עובר על עשה הי' ראוי לאכילה אלא שאינו עובר על העשה, א"כ מעכבתו רק העשה וממילא ליכא מלקות, והיינו משום דס"ל דאמרינן הואיל דאיסורא, ור"ל ס"ל דלא אמרינן הואיל דאיסורא, דכיון שמ"מ אין לאכול פחות מחצי שיעור, אע"ג דלא הוי רק דרבנן, אפ"ה לא אמרינן הואיל דאיסורא, דהא מ"מ לא יעבור על איסור דרבנן וע"כ לוקה מלקות, וע"ז התיב ר' בא בר ממל על דעתי' דר"י מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט פי' דמקשה לר"י דס"ל דאמרינן הואיל דאיסורא א"כ אמאי תנן יש חורש תלם א' כו' וחייב על החרישה ביו"ט, לא ילקה על החרישה הואיל דחזי לכסוי' דם צפור, ואע"ג דהוי הואיל דאיסורא, דהא יו"ט עשה ול"ת הוא, אעפ"כ לר"י אמרינן הואיל דאיסורא, וה"נ נימא הואיל (ועוד הי' אפשר לבאר עפ"י מה שכתב בס' ח"ש (סי' כב) על מה שהקשו התוס' (בפסחים ד' מו) בסוגי' דהואיל דאי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיב"ס ותרצו כיון דלא שכיח לא אמרינן הואיל, והח"ש תירץ דכיון דלא הותר לחולה שיש בו סכנה רק ע"י דיחוי ע"כ לא אמרינן הואיל וע"ש שתירץ בזה הא דביצה (ד' ד) מהו למטוינהו האידנא כו' עי"ש דכיון דמצד יו"ט מותר רק שהאוכל הוא איסור ע"כ אמרינן הואיל וראוי לחולה שי"ב סכנה וא"כ אפשר לפרש הירושלמי דהמבשל נבילה סבירא לי' לר"י דאינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט וא"כ המלאכה מצד עצמה מותרת אלא דאינו ראוי לאכילה מחמת אוכל האסור וע"ז אמרינן הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה דאז כיון דהמאכל מותר לו לאכול א"כ מותר לו לבשל ולא בתורת דיחוי אלא בתורת היתר ור"ל סבר דלא הותר אלא לאכילה בלבד וע"כ לא אמרינן בי' הואיל וע"ז אומר התיב ר' בא בר ממל על דעתי' דר"י מעתה החורש ביום טוב אינו לוקה כיון דס"ל הואיל אפי' לחולה שיש בו סכנה אמאי אמרינן החורש תלם א' חייב עליו משום ח' לאוין הא איכא למימר הואיל ע"י כיסוי דם צפור, אלא ודאי דלא אמרינן הואיל ע"י דחי', וע"ז משני ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה חרישה כדרכה, דהא התם החרישה בעצמה לא הותרה אלא ע"י דחי', אבל הכא ביו"ט אע"ג דנבילה הותרה לחולה ע"י דיחוי, אעפ"כ המלאכה בעצמה הותרה ע"י היתר, דכיון דמותר לאכול לחולה מותר לבשל. או אפשר לפרש דלא הותרה חרישה כדרכה פי' באבנים מקורזלות אלא לאחר הכתישה, ע"ש בח"ש מה שפי' כיון שהותר רק לאחר הכתישה לא אמרינן הואיל. עוד קאמר שם בירושלמי ר' שמי אמר קומי דר' יוסי ר' שמעון היא דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר פי' הא דהותר כיסוי ביו"ט, היינו מפני שהוא מלאכה שאינה צריכ' לגופא וכר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה מותר, וא"כ לא שייך לומר הואיל בחרישה דהא לאו מתורת דיחוי הוא אלא מפני שאין לו צורך בגופו של דבר וא"כ לא הוי מלאכה כלל ובכה"ג לא אמרינן הואיל כמו שכתבו התוספת בפסחים (דף מז) דאי אמרינן הואיל בכה"ג א"כ ביטלת כל מלאכת שבת (ואפשר עוד לפרש הא דקאמר לא הותרה חרישה כדרכה הוא כמו שהקשה הח"ש שם כיון דבעינן שיש לו דקר נעוץ, א"כ אסור לכסות מחמת מוקצה א"כ איך אמרינן הואיל וע"ז אמר לא הותרה חרישה כדרכה). אך לפי מה שביארתי דאע"ג דאסור לכסות אעפ"כ אמרינן הואיל דאיסור' לא א"ש דהא לפי מאי דשקיל וטרי בירושלמי אליבא דר"י דאמרינן הואיל דאיסור' א"כ אע"פ שאסור מדרבנן אעפ"כ צריך לומר הואיל, ודע שזה שביארתי במבשל נבילה היינו באופן שאינו רוצה לעבור על ד"ת ולאכול נבילה ולא פליגי רק בהואיל, אבל אם רוצה לעבור ולאכול אינו עובר דאמרינן מתוך כמו דאמרינן בפ"ק דביצה (ד' יא) ואם תמצי לומר משנה ב"ש היא כו' דאי ב"ה כיון שאמר מתוך כו' הכא נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך וכתבו התוס' כיון שבדעתו לאכול היינו צורך היום קצת אלא דמיירי באינו רוצה לאכול ומטעם הואיל ובזה אפי' ב"ש מודים וכמו שכתבו התוס' פסחים (ד' מז) ודו"ק:
[והכי משמע נמי בירושלמי (פ"ז דפסחים ה' יג) הוציא א' כזית חייב ב' ג' פטורין מפני שבני חבורתן ראוים להמשך אצלו, אלא שהן עוברין בעשה וכר"ש אפי' בעשה אינם עוברים דתני על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בשתי מקומות יכול אף אוכלין יהו אוכלין בב' מקומות וכו' ר"ש אומר אף אוכליו אוכלים אותו בשני מקומות מה מקיים ר"ש בבית א' כו' (פי' שאומר דאם הוציא א' כזית חייב אבל אם הוציא שנים ג' אינם עוברים בל"ת מפני שבני חבורה ראוי' להמשך אצלן אלא שהן עוברין בעשה, א"כ תו אינם עוברים בל"ת דהא יכולין לתקן הל"ת שב"ח ראוי' להמשך אצלו ונמצא שאין חיובו רק מכח עשה וע"כ אינם לוקין), וכן קאמר התם עוד יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה מפני שבני חבורה ראוי להמשך אצלו נפטר מל"ת ר' חייא בר בא בעי למה לי' כר"ש, אפי' כרבנן מפני שב"ח ראוים להמשך אצלו נפטר מל"ת, ואפי' בעשה לא יהו, פי' דהא באמת אין חבורה נמשכים אצלו, אך הל"ת אין כאן, מפני שב"ח ראוי' להמשך אצלו, ונמצא שאפי' לרבנן אין כאן רק עשה, וא"כ אין מלקות, וע"כ אפילו בעשה לא יהו, דהא עדיין לא עבר על העשה ואעפי"כ נדחה הל"ת משום דאם ימשכו אצלן לא יעבור רק בעשה לרבנן, וע"כ נ"ל לגרוס מיד אח"ז הא דאמרינן התם בירושלמי ר' חייא בר בא אמר ר' יוסי בר' חנני' בעי מעתה המוציא אינו חייב עד שיאכל דאל"ה הא לא לקי המוציא מפני שב"ח ראוים להמשך אצלו אפי' לרבנן ובפרט לר' שמעון דהאוכל אוכל בשני מקומות אתא ר' שמואל בר אבא בשם ר' יוחנן המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל א"ר זעירא ותני תמן יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה חייב ולא פסל עצמו מבני חבורתן, הדא אמרה אפי' לא אכלה אין תימר אכלה למה לא פסל עצמו מבני חבורתו, דהא רבנן סברי דאינו אוכל בשני מקומת, א"ר יוסי כיון שהוציא פסלו אפי' אכלו דבר פסול אכל, ולא הוי כאוכל בשני מקומות וקאמר יידא אמרה יש שובר אחר שובר ואין מוציא אחר מוציא או הדא אמרה כיון שהוציאו פסלו, וע"כ אינו חייב תו משום מוציא או הדא אמרה המוציא אינו חייב עד שיאכל וע"כ אין מוציא אחר מוציא, והק"ע לא ביאר כל הצורך (ולקמן יתבאר עוד בזה)] וא"כ לפי דעת המ"ל שהבאתי דעשה ול"ת כ"ע מודו דאם קיים העשה אינו לוקה ומשום דעשה דוחה ל"ת, ולא נשאר רק העשה, וע"כ לא לקי, אלא דפליגי בהואיל דאסורא:
עכ"פ אם נשבע להתענות כיון שמדאורייתא הי' מותר להתענות אלא דרבנן אין מניחין אותו לא לקי משום שבועת שוא, ומסתבר כמו שכתב הלח"מ דהא שכתב הרמב"ם שאין שבועה חלה לדבר מצוה היינו משום שאסור
להתענות בשבת ויו"ט מן התורה:
נחזור לענינינו למה שביארתי דהא דקאמר דהניחא ש לר"ל משכחת לה בלאו והן, דהיינו אע"ג דרבנן עקרי בשב ואל תעשה, אעפי"כ לא הוי שבועת שוא, ואינו לוקה, דהא חל אלא שאין מניחים אותו, וע"כ פטור ממלקות כהאי דרדית הפת שכתבו התוס' דפטור, כיון שאין חכמים מניחים אותו:
[ובזה שביארתי יהי' אקח מה שהביא השעה"מ בהלכות נדרים ראי' מהר"ן דבמי שהי' לפניו שתי בהמות והא' טמאה ואמר הרי אלו עולה. דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא כשחל מתחילתו, ושוב הותר ע"י פתח, אמנם אי מעיקרו לא מצא מקום לחול, לא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו, והביא ראי' מדברי הר"ן שכתב דמי שנשבע לפרוע הריבית דרבנן והקרן דאף שאינו מחויב לפרוע הריבית, אעפי"כ מחויב לשלם הקרן, אלמא דלא אמרינן בזה כיון שהותר מקצתו הותר כולו, דלפי מה שביארתי אין מזה ראי', דהא בדרבנן חל השבועה, ולא הוי שבועת שוא אלא דרבנן אין מניחין אותו' (וצ"ע בתשובות הר"ן שם) ועיין במ"ל ברמב"ם פ"ד מה' מלוה ולוה במה שכתב הרדב"ז בשם הריטב"א שם ודו"ק, ומתוך זה יהי' נדחה ראי' השעה"מ בה' יסודי התורה על מה שנסתפק המ"ל אם נאמר במ"ע בגון אכילת מצה אם יוצא שלא כדרך הנאתו, דא"כ קשה הירושלמי דנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל מצה משום דהוה ש"ש ואם איתא דיוצא שלא כדרך הנאתו, וא"כ בנשבע שלא יאכל מצה בודאי דאינו אסור שלא כדרך הנאתו אלא מדרבנן, וא"כ אמאי לוקה, ועיין בספרי ע"י (סו' י') ואינו ראי' דלפי מה שכתב הא"מ לא גרסינן לוקה, דהא ליכא מלקות כיון דאם יעבור ויאכל מצה אתי עשה דמצה ודחי לה, וא"כ ליכא מלקות אלא דגרסינן דאסור לאכול מצה, וא"כ לפי דעת הר"ן דאפי' באיסור דרבנן מוטב שיעבור בשב ואל תעשה ממה שיעבור בקום ועשה, וא"כ אפי' אם אסור שלא כדרך הנאתו מדרבנן, והי'. יוצא במצה אם אכל שלא כדרך הנאתו, אעפ"כ אין לו לאכול מצה דמוטב שיעבור בשב ואל תעשה ממה שיעבור בקום ועשה על שבועתו, (ומה שהביא השעה"מ ראי' דהנשבע שלא לאכול מותר לאכול שלא כדרך הנאתו, מהא שכתבו התוס' בשבועות (ד' כג) אהתירא קא משתבע, וכתבו התוס' שלא כדרך הנאתן, אפשר לומר דמדרבנן אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ועיין במ"ל שכתב שם דאפי' בקונמות דלוקה בכ"ש אעפ"כ אינו אסור שלא כדרך הנאתן, משום דהא דלוקה בכל שהוא משום דהוי כמפרש בכל שהוא, אבל אעפ"כ אינו אסור שלא כדרך הנאתו, ואפשר לומר דאפי' מדרבנן אינו אסור ועיין רש"י בעירובין (ד' ל) שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה כו' ומשמע שם מפני שהוא שלא כדרך הנאתו, אך מהירושלמי מוכח דאפי' שלא כדרך הנאתו אסור מדרבנן וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דנדרים) נדר מן הככר מהו לחמם בה את ידיו ואין כאן מקומו, ובמ"א יתבאר)]:
וכיון שביארתי והארכתי בזה דלר"ל כיון דח"ש אינו אסור רק מדרבנן לא הוי שבועת שוא ואינו לוקה, א"כ מה שכתב הרב המגיה במ"ל (בפ"א מה' חמץ ומצה) אהא שכתב הרמב"ם שהקונה חמץ בפסח לוקה דצריך לומר דאיירי שחל שביעי ש"פ בשבת וקנה בו ביום דביו"ט כיון דאינו אסור אלא מדרבנן לשורפו לא ביטל העשה בידים ואינו לוקה דהא מדאוריית' עדיין יכול לתקן הלאו בהעשה, ולכאורה מוכח כן מכל מה שביארתי:
אך עכ"ז נראה לי דאפילו קנה ביו"ט בשביעי של פסח אע"ג דהא דאסור לשורפו הוא רק מדרבנן אפ"ה לוקה) **(עוד הפעם נזכיר שדיני מלקות אין נוהגין בזמן הזה:)** דהא דאמרינן ברדית הפת דאם אנוס באונס' דרבנן אינו מחויב מיתה דהא הוא רוצה לרדות אלא שחכמים אין מניחין אותו דהתם כל כמה דלא נאפה לא נעשה האיסור כלל, וע"כ כיון שחכמים אין מניחין אותו, הוא אנוס באונס' דרבנן אבל הכא כיון דהרמב"ם פוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו, א"כ נגמר העבירה מיד, ואם אפילו נאנס אח"כ נמי חייב, דהא מחויב משעה שעבר, אלא שאם מקיים העשה אח"כ מתקן הלאו אבל אם לא קיים הרי הוא עובר למפרע, וע"כ אפילו אם חכמים אינם מניחים אותו, אעפ"כ מחויב מלקות מחמת שעבר תחילה על הלאו וכ"ת איך חכמים יאנסוהו שלא לקיים הא אם לא יקיים העשה יעבור על הלאו, כבר ביארתי לקמן (ח"ב דרוש ז) והארכתי בזה דהא דבעי בר, ית הפת אם התירו לו לרדותה ומוטב שיעבור על שבות דרבנן ממה שיעבור על הלאו, היינו משום דאל"ה הרי עובר בקום ועשה בשביל איסור דרבנן, ובקום ועשה לא יכלו לעקור, אבל הכא שכבר עבר על הלאו אלא שרוצה לתקן ע"כ העמידו דבריהם כיון שכבר עבר על הלאו ע"ש מה שהבאתי ראיות לזה, ואין כאן מקום להאריך בזה עוד. עכ"פ עיקר הנ"מ בין קיימו ולא קיימו לביטלו ולא ביטלו הוא כמו דאמרינן בחולין (דף קמא) הניח' למאן דתני קיימו ולא קיימו, אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו כל כמה דלא בטלי' לא עקרי' ללאו, דבקיימו ולא קיימו עובר למפרע ואפי' נאנס אח"כ, משא"כ בביטלו ולא ביטלו שלא נגמר עבירת הלאו עד לאחר שמבטל העשה:
ויש לתמוה על מה שראיתי בס' שושנת העמקים (כלל כ) וז"ל מי שעבר על לאו הניתק לעשה במזיד ורוצה לקיים העשה ויש עשה אחרת נגד עשה זו, אי אמרינן מאי אולמי' אי לאו, תשובה יש הפרש בין כשעבר הי' בדעתו לקיים העשה או לאו כמו שאומר דאם הי' בדעתו לקיים העשה לא עבר הלאו כלל וכמשמעות התוספ' פסחים (דף כט) ועמ"ל (פ"א מה' חמץ ומצה ה"ג) א"כ כשלא יקיים העשה הוי כמבטל עשה ול"ת ומאי אולמי' משא"כ כשלא הי' בדעתו לקיים העשה דלאו עבר תו שייך מאי אולמי' ועיין חולין (דף קמא) ובשבת (דף כה) משום הכי אמר יו"ט עשה ול"ת כו' משמע כמו שכתבתי, ותמיהני עליו במה שכתב כלל אחר בענין לאו הניתק לעשה שאם הי' דעתו מתחילה לקיים העשה לא עבר על הלאו ובין אם לא הי' דעתו כבר עברי' ללאו, דהא מחולין (דף קמא) מוכח דאי אמרינן קיימו ולא קיימו עובר על הלאו מיד ולא הוי עשה ול"ת, אלא עשה דשלח לחד, ע"כ ה"א דלא דחי עשה דמצורע משא"כ בביטלו ולא ביטלו כל כמה דלא שחטי' לא עברי' ללאו, וע"כ אית' עשה ול"ת, ובוודאי דלא דחי עשה דמצורע לעשה ולא תעשה, וכלל זה שאם דעתו מתחילה לקיים העשה לית' בגמר' כלל, והא דאמרינן שם כגון שנטלו ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכ' התם בנטלו לשלח לית' ללאו כלל כיון דרוצה לשלוח לית' בזה משום לא תקח כמו שכתבו התוספת בקידושין (דף לד) דשילוח הקן משכחת לה לעשה בלא לאו כגון שלקח האם ע"מ לשלחה, ומה שכתבו התוספת בפסחים (דף כט) אינו רק אם מותר לכתחילה לעשות או לא, וע"ז חילקו דאם היה דעתו מתחילה לקיים העשה מותר אבל בלא"ה אסור כמו שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"א ה' ג) ע"ש, ומה שהביא ראי' משבת (דף כד) מדקאמר שבת עשה ול"ת הוא דהוי מצי למימר דשבתון עשה הוא, אלא ודאי דבנותר אם לא יקיים מצות שריפה הוי עשה ול"ת ואין הענינים דומים כלל דאפי' אי אמרינן דבנותר עשה ול"ת ושבתון עשה בלחוד לא הוי דחי שריפת נותר העשה דיו"ט שאין ל"ת ועשה דוחה עשה לעבור בקום ועשה ובחולין (דף קמא) בביטלו ולא ביטלו דאי אמרינן קיימו ולא קיימו, איכא עשה ול"ת, והוי אמינא שיבוטל העשה דטהרת מצורע בשב וא"ת, ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דהיינו לעבור על הל"ת ועשה בקום ועשה דהיינו ליקח האם מעל הבנים, אבל לא בנותר דאפי' אם היה בנותר עשה ול"ת לא היה דוחה עשה ול"ת של נותר איסור יו"ט בעשה דכיון שאין העשה מספיק לדחותו, ה"נ אינו מועיל במה שהוא עשה ול"ת, וכה"ג כתב רש"י בב"מ (דף ל):
אך לכאורה אע"פ שאין כלל זה מבואר בגמ' אעפ"כ הא ודאי לדעת התוס' שכתבו בפסחים (דף כט) בהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בלאו, וא"כ כיון דאמרינן לי' דלכתחילה מותר לעשות כן כדי לקיים העשה, איך נאמר שאם נאנס אח"כ יהא עובר למפרע על הלאו, וכמו שהבאתי לעיל מה שכתב המהרי"ט (שאלה קלא) וזה לשונו תדע שאם אתה אומר שכל מי שנדר או נשבע לעשות דבר פלוני והי' סיפק בידו לקיים, ואח"כ נאנס או מת ולא קיים הרי הוא עובר משום בל יחל, א"כ הי' לנו לכופו לקיים מיד להרחיק אדם מן העבירה כו', נכוף אותו לקיים מיד שמא תטרוף לו שעה ולא יוכל לקיים דומי' דאמרינן בפ"ב דנדרים (דף טו) קונם עיני בשינה היום כו' אך כבר כתבתי בספרי ע"י (סי' ה) דלא אמרינן הכלל הזה, רק דוקא במצוה שהיא נמי עיקרית ולא במצוה שאינה באה רק לתקן הלאו, ע"כ אין זה בכל דיני ל"ת הניתק לעשה ע"ש בארוכה:
והנה אע"פ שביארתי שבקיימו ולא קיימו אפי' אם שגג או נאנס אח"כ נמי עובר, אעפ"כ נלע"ד שיש חילוק בין היכא שהוא בתורת תשלומין כמו פסח ראשון ושני שכתב הרמב"ם (פ"ה מה' ק"פ ה'ב) שחייב אפילו שגג או נאנס אח"כ ובין היכא שעצם החיוב נמשך עד לאח"כ כמו במילה דעצם החיוב נמשך כל ימיו, ע"כ אם נאנס אח"כ פטור, וכן בשבועה אע"פ שצריך לקיים מיד, אפ"ה כיון שאין השלמת החיוב אלא בהשלמת הזמן פטור אם נאנס אח"כ. ויתבאר בסי' שאח"ז בארוכה: