אור ברסלב

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן ג

סימן ב

שאלה מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה אם צריך לקיים מיד ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשות ונאנס אח"כ ולא עשה אי מקרי אונס או לא:

תשובה ביו"ד (ס' רל"ב סעי' י"א) הביא הרמ"א ב' דעות במי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה כו' יש לעשותו מיד שמא יאנס אח"כ ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ונאנס אח"כ ולא עשהו י"א שמקרי אונס וי"א דלא מקרי אונס וראי' האגודה הוא מהא דאמרינן בגיטין (ד' עד) תנן התם בראשונה הי' נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו ללשכה כו' ואמר רבא מתקנתו של הילל נשמע כו' והשתא אם איתא דאעפ"י שהי' יכול לעשות מתחילה אפי"ה אם נאנס אחר כך הוי אונס וא"כ תיפוק לי' דהוי אונס ואינו חלוט לו אלא דודאי דלא הוי אונס משום דהי' לו לשלם מתחילה תוך שנתו ולא להמתין עד סוף השנה וע"כ איצטריך לי' להילל לתקוני':

והנה הקצה"ח ל (סי' נה) תירץ דכיון דהמכירה הי' מכירה גמורה אלא דהתורה נתנה זכות להמוכר שאם יחזור לו המעות עד השנה שיחזור לו הבית וא"כ איך נאמר דמשום שהי' אונס יקנה הבית דאונס רחמנא פטרי' אבל לא דאונס רחמנא חייבי' וכתב ע"ז הנתיבות וז"ל ואין דבריו נכונים דבית בבתי ע"ח מוכח בערוכין (ד' לא) דהוי כמו הלואה דאמר התם ריבית גמורה היא והתורה התירה כו' אף שכתב הרשב"א בגיטין (ד' עה) דבתי ע"ח הוי כמכירה ע"ת מ"מ הא כתב שם בעצמו דדמי לתנאי דכשיהי' לי מעות אחזור לך והיינו דכשיתן לו מעות נתבטל המכירה למפרע והמעות יהא הלואה למפרע דהא בהדיא אמרו דריבית גמורה היא ודמי ממש להתנה ואמר הרי אני מוכר לך ביתי אם לא אתן לך מעות עד זמן פלוני דודאי בתנאי כזה אם נאנס ולא נתן נתבטל המכירה למפרע דבכיוצא בזה שייך אונס רחמנא פטרי' כו' דדוקא כשהתנאי תלוי בלוקח או במקבל מתנה כו'):

**(כל הנאמר פה ובדפים הבאים לענין מקח וממכר הוא רק למשקל ולמטרא בדברי הירושלמי כדרך כל הספר והמשך הפילפול לענין קדשים גיטין קדושין נדר שבועה וכדומה יסתעפו לפעמים בתוך הדברים גם סנסנים מדיני ממונות אולם לא הובאו להורות הלכה למעשה או להראות כי יש להם איזה כח בפועל כי כל אלה הענינים הנוגעים לדיני ממונות עונש קנס וכדומה, הולכים בזמנים ובמדינות הללו ע"פ דינא דמלכותא ולא העלו רק לברר ולהבין דברי קדמונינו זכרונם לברכה.)**

ולי נראה דלפי מה שכתב הר"ן בשבועות דאם התנה הנותן אפילו בע"כ הוי נתינה וכמו דאמרינן בשבועות (ד' כה) כיצד אמר שבועה שאתן ושלא אתן אילמא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא מתנה לעשיר והקשה הר"ן דאמאי חייב משום ביטוי הא אין בידו דשמא לא ירצה לקבל וכתב דודאי אין כוונתו אלא אם חבירו רוצה לקבל כו' ע"ש וההיא דאמרינן פ' מי שאחזו (ד' ע"ה) על מנת שתתני לי שתי מאות זוז נתנה בע"כ אינה מגורשת כו' ועוד דהתם מקבל הוא דאתני ועד שיהיו נתונים לי ממך משמע וא"כ כיון דשקיל וטרי התם הש"ס אי נתינה בע"כ שמה נתינה אי לא א"כ איך נוכל לומר דהוי כמו שהתנה המוכר שיהא המכר אם לא אחזור לך מעות דא"כ איך שקיל וטרי הש"ס אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא הא זה לא הוי אלא באם התנה המקבל וכמו שכתב הר"ן שם דדווק' בדאתני מקבל ע"מ שתתני לי דעד שיהא נתונים לי ממך משמע וא"כ בודאי דהוי כמו שהתנה הלוקח שאם תתן לי יהי' המכר בטל וא"כ אם לא נתנם הוי ביטול התנאי באונס ובודאי לא הוי כמו שנתקיים התנאי וכמו שכתב המ"ל ברמב"ם פי"א מה' מכירה דכל שנתבטל התנאי אף שהי' באונס אין כאן חיוב והק"ע בירושל' פ' מי שאחזו על הפלוגתא דר"י ור"ל באונסא כמאן דעביד מדמה זה להא דאמרינן בגיטין (ד' ב) דאין טענת אונס בגיטין ע"ש ולא קרב זה אל זה דהתם איירי בקיום התנאי באונס וכמו שכתב המ"ל שם דאם יש טענת אונס בגיטין היינו אם נתקיים התנאי באונס דלא הוי קיום התנאי משום דאונסא רחמנא פטרי' אך משום צנועות ומשום פרוצות תיקנו דאין אונס בגיטין אבל לא בביטול התנאי באונס. ועיין במ"א באו"ח ס' ק"ח שכתב נמי כדברי קצה"ח:

אך עכ"ז הניחא לר"י דס"ל בירושלמי פ' מי שאחזו דאונסא כמאן דלא עביד ואונסא רחמנא פטרי' אבל לא אמרינן אונסא רחמנא חייבי' אבל לר"ל דסבירא לי' אונסא כמאן דעביד א"כ קשה דאמאי אצטריך להלל לתקוני שיהא חולש את מעותיו ללשכה תיפוק לי' שהי' אונס וא"כ לר"ל דאונסא כמאן דעביד הוי כמו שנתקיים התנאי אלא ודאי דזה לא מקרי אונס כמו שכתב האגודה:

ע"כ נראה לי דלא קשה מידי מהא דבתי ערי חומה וכמו שאבאר דהנה המ"ל ברמב"ם פי"א מהלכות מכירה תמה על הריב"ש שכתב דהא דאמרינן ע"מ שתתני לי ר' זוז דנתינה בע"כ אינה נתינה היינו דוקא בגיטין משום דלצעורא קא מכוין וכתב שאין דבריו נראין אצלו כלל ועוד דמבתי ערי חומה ילפינן לה ובאמת הוא תמי' עצומה על הריב"ש דהא בגיטין (שם ד' עד) מבתי ערי חומה ילפינן לה וא"כ ודאי דבממון נמי נתינה בע"כ שמי' נתינה:

אך מה שתמה על הריב"ש הי' לו לתמוה על הר"ן שכתב בשם הרמב"ן (פ"ג דשבועות) וז"ל והא דאמרינן פ' מי שאחזו (ד' עה) על מנת שתתני לי ר' זוז נתינה בע"כ אינה מגורשת גיטין שאני שאפי' אמר מחולין לך אינו גט עד שתתן כו' ע"ש וא"כ דעת הרמב"ן והר"ן נמי הכי (ועיין בגיטין שם מה שכתב הר"ן) וא"כ צריך להבין דאיך מדמה להא דבתי ערי חומה:

ע"כ נ"ל לבאר ויתיישב שיטת הריב"ש והרמב"ן נמי, והוא שכתב הרמ"א (סי' רמ"א ס' ז) בשם הרשב"א האומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי ר' זוז בניו נותנים לו והמתנה קיימת, אע"ג דהאומר ע"מ שתתן לי ולא ליורשי קאמר וא"כ משמע דהא דאמרינן בגיטין (ד' עד) ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם, רשב"ג אומר נותנת לאביו או לאחיו או לא' מן הקרובים ואמרינן התם דפליגי דמר סבר לי ולא ליורשי, ומ"ס לי ואפי' ליורשי, היינו דוקא מחמת דאמר ע"מ שתתני לי, אבל בלא"ה אפילו יורשים במשמע:

ולכאורה קשה ע"ז מהירושלמי (פ"ז דגיטין ה' ה) דקאמר אף בקידושין כן הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן ליך מאתים זוז לא הספיק ליתן עד שמת רשב"ג אומר אביו או אמו או אחיו נותנים לה והיא זקוקה לחליצה ויבום אלמא דלת"ק דקאמר לי ולא ליורשי הוא הדין אם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן ליך מאתים זוז אעפי"כ אמרינן דדוקא הוא בעצמו ולא יורשיו והרשב"א עצמו הביא הירושלמי הזה בגיטין וא"כ לרבנן דאמרו לי ולא ליורשי הוא הדין במת הנותן לא מתקיים בנתינת היורשין:

(וכן הקשה בס' המקנה על הש"ע באה"ע (ס' לח סעי' לו) דאם אמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת שאתן לך מנה כו' דאם מת קודם שקיים התנאי אפי' חליצה לא בעי מהא שפסק הש"ע (ס' רמ"א סעי' ז') שכתב הרמ"א שהאומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי מאתים זוז ומת בניו נותנים לו והמתנה קיימת עי"ש שנדחק בזה מאוד ובמחילת כבודו נעלם ממנו שהוא ירושלמי ותלי בפלוגתא דת"ק ורשב"ג בהא דלי ולא ליורשי:

ועוד קשה לפי מה שהביא השעה"מ (ספ"ח מה' גירושין) בשם ההג"מ וז"ל נראה דבנותן מתנה לחבירו ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת דלכ"ע המתנה קיימת דלהרוחה קא מכוין ומת ואין העכבה ממנו וא"צ ליתן ליורשיו וכן כתב הרב מחנה אפרים כו' ותמה על הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה הב"י (ח"מ ס' ר"ו) שכתב דבמתנה נמי אמרינן לי ולא ליורשי והמתנה בטילה כו' ע"ש.

ע"כ נראה לי דהאומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי מאתים זוז ומת המקבל דודאי בניו נותנים והמתנה קיימת כמו שכתב הרשב"א דכיון דכוונתו להרווחה מאי איכפת לי' למוכר אם מת הלוקח ובניו נותנים לו ולא פליגי הרשב"א וההג"מ אלא דוקא בנותן מתנה לחבירו ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת הנותן דלהג"מ המתנה קיימת כיון דלהרווחה קא מכוין ומת ואין העכבה ממנו וכמו שכתבו התוס' בגיטין (ד' עה) דאם להרוחה קא מכון כיון שמת ולא איצטרך סובר רשב"ג דכל שאין עכבה הימנו הוי כאלו נתקיים התנאי והרשב"א אפשר שסובר כיון דבירושלמי (פ' מי שאחזו) אמרינן אירע לו אונס ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עביד ור"ל אמר אונסא כמאן דעביד על דעתי' דר"ל איך הוי צריך למעבד אין אתא יום פלן ולא כנסת לי לא נהוי לי עליך כלום ואמרינן התם ר' יוחנן ור' בא לא סברין כרשב"ג ור"ל ורנב"י סברין כרשב"ג (כן היא גירסת הרשב"א והביאו הק"ע) וא"כ כיון דר"י לא סבר כרשב"ג הלכה כר"י לגבי ר"ל ולא סבירא לי' אונסא כמאן דעבד:

א"כ בנותן מתנה לחבירו ע"מ שתתן לי מאתים זוז אפי' תימא דאיכוין להרוחה דידי' מ"מ הא מת ולא הי' לו הרוחה וכ"ת כיון דמכוין משום הרוחה ומת הא אין העכבה ממנו והוי מתנה זה אינו דזהו לרשב"ל דס"ל אונסא כמאן דעביד אבל לר"י דקיי"ל כותי' דאונסא כמאן דלא עביד א"כ הא מת ולא הי' לו הרוחה:

אבל האומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי מאתים זוז ומת המקבל בודאי דבניו יורשים והמתנה קיימת דכיון דמכוין משום הרוחה דידי' א"כ מאי איכפת לי' אם בניו של המקבל נותנים לו כיון דנתמלא הרוחה דידי' ולא פליגי בגיטין (ד' עד) בהא דלי ולא ליורשי אלא בגיטין דכוונתו לצעורי' ע"כ מדקדקינן דוקא בכוונת הלשון דבמידי דלצעורא אין לנו לומר אומדנות אלא דווקא כמו שאמר בתנאי דדילמא כוונתו לצעורי' דוקא באופן הזה ע"כ פליגי אם יש במשמעותו יורשין ג"כ אי לא דכל שכוונתו לצעורי תלי דוקא בקיום התנאי כמו שאמר:

וכ"ת א"כ איך מדמה הירושלמי דקאמר אף בקידושין כן הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן ליך מאתים זוז ולא הספיק ליתן עד שמת כו' הא לא פליגי אלא בגיטין דכוונתו לצעורי וא"כ איך מדמה לקידושין:

זה אינו ויבואר עפ"י מה שכתב הר"ן (בפ"ק דקדושין) וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל דמכאן שמעינן אעפ"י שהתנאי הוא לטובת המקבל תנאה הוי ואע"ג דבעלמא גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר והתם תנאה להנאת נותן הוי אפ"ה תלאה דהוי להנאת המקבל כי הכא מהני ואין הלה יכול לומר הריני כאלו נתקבלתי שהמוכר ג"כ תלה הדבר בתנאי כדי שיוכל לחזור בכל שעה קודם שיתקיים התנאי לפיכך האומר לחבירו שדה מכורה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה:

וכן כתב הרא"ש בב"ב (ד' עז) וזה לשונו ולי נראה דאפי' אמר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתיתן לי מאתים זוז יכול לבטל התנאי והמעשה ולא אמרינן תתקיים התנאי בע"כ ותתקיים המעשה למפרע משום דתנאי זה אינו אלא לפטומא מילי בעלמא שהיא טובתו של לוקח ועלי' דידי רמו לאתנויי ולא על המוכר כו' ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא א"כ המעשה קיים ואפי' לא נתקיים התנאי דלטובת המוכר ודאי תנאי הוא ואם חזר מן התנאי גם המעשה בטל:

וא"כ כיון שמוכח מהר"ן והרא"ש דאם הנותן מתנה תנאי שהוא לטובת המקבל תנאי הוי ואין המקבל יכול לומר הריני כאלו נתקבלתי שהתנאי הוא לטובת המוכר כדי שיוכל לחזור בו אם לא ירצה לקיים התנאי א"כ בתנאי כזה נמי תלי' בהמעשה ממש דלא א"ל דלהרוחה קא מיכוין דמאי איכפת לי' בהרוחת המקבל אלא התנאי הוא דוקא בנתינת המעות ממש ואם לא ירצה ליתן יתבטל המעשה ודמי האי תנאי לתנאי דלצעורא דבשניהם תלוי בקיום התנאי ממש ואינו יכול המקבל לומר הריני כאלו נתקבלתי וע"כ תלוי דוקא לקיים כפי מה שהתנה ולא באופן אחר וכמו בגיטין אם מתנה ע"מ שתתני מאתים זוז תלי דוקא בנתינת המאתים זוז ה"נ בקידושין אם המקדש היתנה:

והשתא ניחא הירושלמי דמדמה להפלוגתא דת"ק ורשב"ג בגיטין דפליגי בלי ולא ליורשי דצריך לקיים רק כפי התנאי משום דהכוונה הוא לצעורי' ע"כ תלוי בהמעשה ממש ואינה יכולה לומר הריני כאלו נתקבלתי (בגיטין ד' עד) וע"ז אומר אף בקידושין כן הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן ליך מאתים זוז וע"כ כיון דהמקדש התנה התנאי שהו' לטובת האשה ואינה יכולה ג"כ לומר הריני כאלו נתקבלתי ותלוי דוקא בנתינת המאתים זוז ע"כ לת"ק אם מת אינה יכולה לקיים התנאי ולרשב"ג נותנת ליורשין או לא' מקרוביו והיינו דוקא במתנה תנאי שהוא לטובת המקבל ע"כ תלוי דוקא בקיום התנאי בפועל אבל האומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתיתן לי' ר' זוז דהתנאי הוא לטובת הנותן וא"כ מכוין להרוחא בודאי דהיורשים יכולים ליתן דכיון דמכוין להרוחה דידי' א"כ מאי נ"מ אם המקבל בעצמו נותן או שיורשיו נותנים לו כמו שכתב הרמ"א בחוה"מ (סי' רמא) משא"כ בגיטין דכוונתו לצעורי' או במקדש ע"מ שאתן לך מאתים זוז דהתנאי שמתנה הנותן לטובת האשה אינו רק שאם לא ירצו ליתן המעות שיהי' יכול לחזור בו וא"כ אין זה תלוי בהרוחה רק במעשה דנתינת המעות ע"כ הלכה כת"ק דלי ולא ליורשי וה"נ אין היורשים שלו יכולים ליתן וכמו דפסק בשו"ע אה"ע (סי' לח) דאם אמר על מנת שאתן לך מנה דאם מת קודם שקיים התנאי אין היורשים שלו יכולים ליתן דהא תלי דוקא בנתינת המעות אין כוונתו להרוחה ע"כ צריך שיקוים התנאי דוקא כמו שהתנה ולא באופן אחר:

ובזה יתבאר נמי מה שכתב הריב"ש דהא דשקיל וטרי בגיטין (דף עה) אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא זהו דוקא בגיטין משום דלצעורי, וע"כ כיון דרצונו דוקא בפועל ממש של התנאי ע"כ אם נתנה לו בע"כ אפשר דלא שמי' נתינה כיון דאין לנו לעשות רק דוקא כמו שהתנה והוא התנה דוקא ע"מ שתתני לי מאתים זוז כונתו לנתינה דוקא וע"כ כיון שאינו רוצה לקבל לא הוי נתינה אבל בדיני ממונות כיון דכונתו דוקא להרוחה, א"כ באומר אח"כ שאינו רוצה לקבל הוי כמו נתינה, וכמו שכתב ההגמ"י נראה דבנותן מתנה לחבירו ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת דאין העכבה ממנו וא"צ ליתן ליורשיו משום דלהרווחה קא מכוין, וכל שאין העכבה הימנו א"צ ליתן ליורשיו, וכמו שכתבו התוספ' בגיטין (דף עה) מכש"כ אם אינו רוצה לקבל שא"צ ליתן דכל שאין עכבה הימנו ומאי ה"ל למיעבד דכיון שהתנאי הי' מתחילה להרוחה, והוא אומר שאינו רוצה הוי כאלו נתקיים התנאי וכמו שכתב הר"ן בשם הרמב"ן פ"ג דשבועות וזה לשונו, וכן אתה אומר בד"מ שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאה מנה מכאן ועד יום פלוני ורצה ליתן, והלה לא רצה לקבל לא קנה שדה שלא נתכוין אלא במה שבידו לעשות כו' עי"ש, דכיון שהתנאי הי' להרווחה שאם לא ירצה הנותן ליתן לו השדה יכול ליתן לו מאה מנה, א"כ מאי איכפת לי' אם אין הלה רוצה לקבל [ואין זה סותר למה שביארתי שכל שהנותן מתנה הוא בדוקא, דהתם הנותן מתנה לטובת המקבל והכא הנותן מתנה לטובת דידי' כדי שלא יצטרך ליתן לו השדה]:

וכל השקלא וטרי' דנתינה בע"כ אינו רק דוקא בגיטין משום דכוונתו לצעורא, וכ"ת א"כ מאי מביא מהא דבתי ערי חומה בגיטין (דף עה) דלפי מה שביארתי ניחא דכל הענין דלצעורי כו' הוא שתלוי בקיום התנאי בפועל משא"כ בהרווחה וא"כ ה"נ בבתי ערי חומה, שהקפידה התורה על הנתינה דוקא, ולהכי אמרינן בפ"ק דקידושין (דף כא) דלרבנן אינו לוה וגואל וגואל לחצאין, וכן פסק הרמב"ם פי"ב מהל' שמטה ויובל ולא ילוה ויגאל, ולא יגאל לחצאין, אלמא דהקפידה התורה איך יהיה הנתינה, שאם הי' כוונת התורה רק שיתן המעות א"כ מאי איכפת לי' ללוקח אם ילוה המעות, ומה לי נ"מ אם יש לו מעות או ילוה אותם, וע"כ כיון שהקפידה התורה איך יהיה הנתינה, וגם של יגאל לחצאין, על כן שקיל וטרי הש"ס אם נתינה בע"כ שמה נתינה משא"כ בפריעת החוב פרעון בע"כ שמי' פרעון וכן לפי דעת הריב"ש בכל התנאים שבד"מ מה איכפת לזה אם אין הלה רוצה לקבל אלא דוקא בבתי ערי חומה שהקפידה התורה איך יהי' הנתינה וע"כ שקיל וטרי אם נתינה בע"כ שמה נתינה כמו גבי גט דלצעורי כו' דהכוונה הוא בקיום ממש פעולת התנאי:

וכיון שביארתי דעת הריב"ש והרמב"ן דבד"מ נתינה בע"כ לא שמה נתינה ודוקא בבתי ערי חומה שקיל וטרי הש"ס אם נתינה בע"כ הוי נתינה משום דהקפידה התורה על הנתינה ממש, מזה נדחה ראית האגודה מהא דבתי ערי חומה, דלמה איצטריך להלל לתקוני שיהא חולש את מעותיו ללשכה, תיפוק לי' דכיון דהיה נטמן יום שנים עשר חודש, א"כ הוי אונס ואונסא רחמנא פטרי', דלפי מה שביארתי אין מזה ראיה דכיון דהצריכה התורה נתינה ממש ואינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין, אע"פ שאין זה נפקות' ללוקח, אעפי"כ הקפידה התורה איך שתהיה הנתינה, מכש"כ דלא אמרינן בזה אונסא כמאן דעביד דמ"מ לא הוי נתינה:

ובזה יתיישב מה שהקשיתי דאפילו לפי מה שתירץ הקצה"ח דהוי כמו דאונס' רחמנא חייבי' דאכתי תקשה לר"ל דס"ל דאונס' כמאן דעביד, אמאי לא פטרי' מטעם אונס, דלפי מה שביארתי בבתי ערי חומה דהקפידה התורה איך יהי' הנתינה שאינו לוה וגואל כו' מכש"כ דלא אמרינן בזה אונס' כמאן דעביד:

ומזה יהיה נדחה נמי מה שכתבו האחרונים דלמה לא הביאו הפוסקים אם הלכה דאונס' כמאן דעביד או לא וכתבו דלפי מה שהאריכו אם נתינה בע"כ שמה נתינה אם לא, א"כ מוכח מזה דלא אמרינן אונס' כמאן דעביד דאל"ה תיפוק לי' דהוי אונס כיון שאין הלה רוצה לקבל, דלפי מה שביארתי בבתי ערי חומה, בודאי דמודה ר"ל דלא אמרינן בזה אונסא כמאן דעביד, ואפילו בגיטין נ"ל נמי דכיון דלצעורי קא מכוין לא אמרינן בזה אונסא כמאן דעביד, וע"כ לא פלפלו בזה רק אם נתינה בע"כ שמה נתינה, אבל בודאי דלא אמרינן בזה אונס' כמאן דעביד:

והטעם דלא פליגי בירושל' אלא בקידושין, דזהו הלשון של הירושלמי (פ"ז דגיטין) ר' אבהו בשם ר' יוחנן סדר סמפון כך הוא מקדש אני ליך אנת פלונית כו' ע"מ ליתן לך כו' ומכניסך ליום פלן דאין אתא יום פלן ולא כנסתך לא יהוי לי עליך כלום אירע לו אונס ר' יוחנן אמר אונס' כמאן דלא עביד, ר"ל אמר אונס' כמאן דעביד על דעתי' דר"ל איך הוי צריך למיעבד ואין אתא יום פלן ולא כנסת לי לא נהוי לי עליך כלום עכ"ל. וע"כ כי פליגי בירושל' דוקא בקידושין שהתנאי הוא לטובתה ולהרווחה דידה, ואע"ג שביארתי שאם הוא מתנה תלי דוקא בקיום המעשה, הכא מיירי שנותן לה סימפון מחמת שהיא מתנה ורצונה בכך דוקא וע"כ נותן לה סימפון, אבל אם התנאי הוא לצעורי לא אמרינן אונס' כמאן דעביד אפילו לריש לקיש:

ותחילה נבאר הא דאית' בירושלמי שם, דעל דעתי' דר"ל איך צריך למיעבד, דצריך לכתוב אי אתא יום פלן ולא כנסת לי לא יהוי לי עליך כלום, ופי' האבני מילואים דהפי' הוא דמודה ר"ל היכי דהאשה מתנה התנאי דאין אתא יום פלן, ע"כ לא אמרינן בזה אונס' כמאן דעביד, והקשה שם דא"כ איך מדמה הירושלמי להך דאצטלית דהתם המגרש הוא דמתנה, ובדידי' דמגרש תלוי, א"כ גם לר"ל הוי כמאן דלא עביד ע"ש. אבל לי נראה שהפי' הוא שלא יכתוב אי אתא יום פלן ולא כנסתיך, דהיינו על פועל המעשה דידי' שלא יכנסנה דבזה סובר ר"ל דאונס' כמאן דעביד, אלא שיכתוב בסימפון שאי אתא יום פלן ולא כנסת לי פי' שלא תהא כנוסה לי, שאיך שיארע אך שלא תהיה הענין של הכניסה, שאם הוא אומר הלשון ולא כנסתיך משמע שתלי ברצונו ובפעולתו וע"כ אם אירע לו אונס מאי הוי לי' למעבד, כיון שרצונו היה לכנוס אך שלא היה יכול, אבל אם אמר שאם לא כנסת, המשמעות שלא תהא כנוסה אם ברצון ואם באונס, אך שלא תהא כנוסה אז יהיו הקידושין בטלין, וכמו שכתב המהרי"ט (ח"א שאלה קלא) דבפ' כל הגט (דף ל) הקשו התוספת אהא דקאמר וכי יהיב לה תרקבא דדינרי כו' וא"ת וכי יהיב לה תרקבא ד דמינרי אמאי לא הוי גיטא הא לא אפייסה, ואומר ר"י דאי לא מפייסנא, משמו אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול, ואי יהיב לה הרי טרח לפייסה ולא נתפייסה, וכתב המהרי"ט דמשמע מדבריהם שאם הי' אומר אם לא מתפייסה, אפי' יהיב לה תרקבא דדינרי לא מקיים תנאה דהא לא מתפייסה ע"ש. והכא נמי כיון שאמר שאם לא תהא כנוסה ביום פלן לא יהוי לי עליך כלום אפילו הוי אונס הוי כמאן דלא עביד, דהא מ"מ לא נתהוית כנוסה. ולפ"ז אפשר לומר דבכל התנאים דגיטין דכוונתו לצעורי, ולא מהני מחולין לך, אפשר דלא מהני אונס לקיום התנאי כיון דתלה בפועל המעשה ממש דכוונתו לצעורי א"כ בעינן שיהא קיום התנאי ממש, והא דאמרינן בגיטין (דף ב) אין אונס בגיטין משום תקנה דצנועות ופרוצות, אבל בלא"ה יש אונס היינו בקיום התנאי באונס, ולא בביטול התנאי באונס וכחו שהשגתי לעיל על הק"ע:

והא דמדמה בירושל' הך פלוגת' דר"י ור"ל באונס' כמאן דעביד להא דפלוגת' דרשב"ג ורבנן גבי ע"מ שתשמשי את אבא, ואע"ג שביארתי דבגיטין כיון דכוונתו לצעורי לא אמרינן אונס' כמאן דעביד זה אינו דהך דע"מ שתשמשי את אבא כתבו התוספת בגיטין (דף עה) דבזה כוונתו להרווחה, וע"כ אומר רשב"ג כל עכבה שאינו הימנו ה"ז גט, וכמו שכתבו התו"ד ודאי להרווחה בעלמא עשה כן וכיון שמת ולא אצטריך הוי כאלו נתקיים התנאי, אבל בהא דלצעורי מסקינן בגמר' דאפילו מחולין לך לא מהני, אע"ג דכל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט, משום דהתם כוונתו לצעורי, (ולדעת הירושלמי האי דכל עכבה שאינה הימנו ה"ז גט, זהו הענין שסובר ר"ל דאונס כמאן דעביד) אלא ודאי דבגיטין דכוונתו לצעורי, לא אמרינן בזה אונס' כמאן דעביד:

ובזה יתיישב לי מה דלכאורה מוכח בדברי בעל האגודה דכל שהי' יכול לקיים מתחילה לא הוי אונס, דאל"ה תקשה מה שהקשה הקצה"ח מהא דתנן בפ' התקבל (דף סו) כולכם כתובו א' כותב וכולם חותמין לפיכך אם מת אחד מהם הרי זה גט בטל, והקשה הקצה"ח דלמאי דפליגי בירושלמי ר"י ור"ל דר"ל סובר אונס' כמאן דעביד, א"כ אם מת א' מהם אמאי הוא בטל, והא אונס' כמאן דעביד, ותירץ דפליגי בגיטין (דף יח) ר"י ור"ל וסבר ר' יוחנן דשנים משום עדים וכולם משום תנאי, ור"ל ס"ל דכולם משום עדים, והשתא ניחא שפיר דר"י ס"ל דאונס' כמאן דלא עביד, וע"כ אם מת אחד מהם, אע"ג דשנים משום עדים וכולם משום תנאי, אף עפ"כ הא ס"ל דאונס' כמאן דלא עביד, ור"ל דס"ל בירושל' דאונס' כמאן דעביד ס"ל דכולם משום עדים, וע"כ כיון שהם בתורת עדים, ע"כ אם מת א' מהם בטל, דכיון דמשום עדים הם ולא משום תנאי, ומזה הוכיח כמו שכתב הש"ך (ס' כא) דהגירס' בדברי ר' יוחנן אונס' כמאן דלא עביד, ור"ל ס"ל דאונס' כמאן דעביד, וע"כ ניחא דאזלי לטעמייהו, כמו שכתבתי דאם הי' הגירס' כמאן דלא עבר ברי"ש לא יתיישב:

והנה הקצה"ח לא ראה הפלוגתא דר"י ורשב"ל בירוש'. דבירושלמי (רפ"ב דגיטין) איתא שם בהיפך מן הש"ס דילן דאמרינן שם הי' מחותם בארבעה ואמר בפני נכתב ובפני נחתם בשני עדים אלין תרין חורנא לינא ידע מה עסקיהון תיפלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגין אמר לעשרה חתמו בגט היום וחתמו מקצתן למחר ר"ל אמר כשר והשאר על תנאי ר"י אמר פסול עד שיחתמו בו ביום ועי"ש בק"ע שהביא תשובת הרא"ש והכריע הוא דהגירסא הוא עיקר בירושלמי כמו שמוכח בכמה מקומות בירושלמי כמו שהביא שם הק"ע ולפי"ז קשה כיון דר"ל סובר דכולם משום תנאי א"כ אם מת א' מהם אמאי הגט בטל. הא ר"ל ס"ל דאונסא כמאן דעביד. (וכמו שמוכח מכל הפוסקים שפסקו כר"י לגבי ר"ל דאונסא כמאן דלא עביד. דאונס רחמנא פטרי' אמרינן. אבל אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן). וא"כ אם מת א' מהם נמי נימא אונסא כמאן דעביד. מידי דהוי אכל תנאה דעלמא וא"כ לכאורה מוכח דלא אמרינן דהוי אונס אלא שהי' אונס מתחילה ועד סוף והכא הא יכלו לחתום תחילה וע"כ אם מת אחר כך לא אמרינן בזה אונסא כמאן דעביד:

אבל לפי מה שביארתי דאם הכוונה לצעורי' ולא להרווחה לא אמרינן בזה אונסא כמאן דעביד והכא הכוונה לצעורי. וע"כ לא אמרינן בזה אונסא כמאן דעביד. דודאי אין כוונתו להרווחה דמאי ריוח יהיה לו בזה:

[ועוד אפשר לומר דבזה לא שייך לומר אונסא כמאן דעביד דהא דפליגי ר"י ור"ל היינו דווקא לאחר המעשה של הגט או הקידושין ואם הוא הי' מקיים תנאו הי' המעשה מתקיימת אע"פ שאינו רוצה וע"כ אם אירע לזה אונס סובר ר"ל דאמרינן אונסא כמאן דעביד. וכן הא דאמרינן התם חד בר נש אקדים פריטין לאילפא ונגב נהרה אתא עובדא קומא רנב"י הא אילפא אייתי נהרה כו' עי"ש בירושלמי התם כבר נתן לו המעות והא שצריך ליתן לו האילפא להעבירו על גבי הנהר אינו אלא כמו שצריך להשלים התנאי אבל אם לא נתן לו המעות בודאי לא אמרינן אפי' לר"ל דכיון דנגב נהרא ע"כ אונסא כמאן דעביד וצריך ליתן לו המעות ור"ל נמי מודה בזה והכי משמע בירושלמי (פ' השוכר) השוכר את הפועל להביא יין לחולה אם הביא חייב ליתן לו ואם לא הביא אינו חייב ליתן לו כו' וא"כ תיקשי מזה לר"ל דס"ל אונסא כמאן דעביד אלא ודאי דכיון שלא הקדים לו המעות בזה לא אמרינן אונסא כמאן דעביד. וכמו שכתבו התוס' בב"מ (ד' עט) בהא דאמר ר"פ לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה. דכיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהיו שלו לאלתר אעפ"י שאינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו לו שיהא שלו לאלתר וא"כ בכתיבת הגט אם הי' רוצה הי' חוזר בו שלא ליתן. וא"כ לא התחילה המעשה כלל. וע"כ לא אמרינן בזה אונסא כמאן דעביד עכ"פ אין מזה ראי' כלל:

נחזור ענין הראשון. שכבר הוכחתי שראי' האגודה מבתי ערי חומה אינו ראי' כלל. וע"כ ודאי דאם בתחילה רצה לקיים אח"כ ואח"כ נאנס ודאי דהוי אונס. להכי מוכח בכתובות (ד' ב') ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ה"ז גט מת וה"ה לחלה, אלמא דמיתה חשיב אונס אע"ג דהי' יכול לקיים מיד, ועיין במוע"ק רפ"ג (ד' יד) במה שכתב הרא"ש בשם הירושלמי וכן מי שנשאל לחכם והותר במה אנן קיימין אי בשנשאל קודם לרגל יגלח, אי בשלא נשאל כו' אלא כן א קיימין כשנשאל קודם לרגל ולא מצא פתח כו' ולפי הירושלמי מאן דאית לי' פותחין בחרטה כל דהוא ואין צריך למצוא פתח כו' אסור לגלח במועד כיון דהי' יכול לשאול קודם לרגל ואע"ג דאיכא למימר שהי' בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו ולא חשיב זה אונס אלמא דזה לא דמי לאונס, התם שאני דהא אדרבא הי' בדעתו מתחילה לקיים הנדר ועוד דהא התם האונס ידוע שידע מתחילה שלא יתירו לו ביו"ט ובתשובה לקמן (סי' ה) יתבאר הירושלמי (פ"ק דר"ה) ר' בון בר' חייא בעי שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר כהדא לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חול קריבין ביו"ט כו' הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל ילין וה"נ הקריבהו מבעו"י שלא יבוא לידי בל תאחר, אלמא דעובר בג' רגלים אע"ג שאנוס הוא לבסוף אע"ג דאם הומם בתוך הרגל אינו עובר בב"ת כמו שכתבו התוס'. וכמו שאבאר לקמן וכמו שהבאתי בספרי ע"י (סי' יט) הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו כו'. כיני מתניתין והזיד וקשי' אילו ירה חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו וחזר שמא כלום הוא. הוי סופך כו' והזיד (פי' דהירושלמי אומר שאין הטעם משום דנזכר אח"כ. וע"כ פטור מטעם אנוס. דא"כ אם ירה חץ להרוג כו' והתרו בו וחזר יפטור ג"כ מטעם אונס. אלא ודאי שאינו פטור מטעם אונס אלא סופך מימר והזיד. ובעינן שיהא תחילתן וסופן שגגה) אלמא אע"ג דבעינן כולי' בחיובא שיהא תחילתן וסופן בשגגה אפי' בזורק נמי. אעפי"כ אינו פטור מטעם אנוס והטעם כיון דידע מתחילה שלא יוכל לחזור בו. ע"כ לא הוי אנוס וה"נ בג' רגלים אע"ג דבעינן כולי' בחיובא אפ"ה אינו פטור מטעם אנוס. כיון שהי' ידוע מתחילה ולקמן יתבאר באורך. אבל אם לא הי' האונס ידוע והוא רצה לאחר הזמן שהי' סבור שיקיים. ואח"כ אירע לו אונס. ודאי דמיפטר מטעם אונס. וכמו שביארתי ודוקא בהא דסבור שהי' יכול לקיים נדרו כתב הרא"ש דלא הוי אונס. אבל אם הי' יכול מתחילה לעשות אותו דבר, אלא שהי' סבור שיכול לקיים אח"כ, ואח"כ אירע לו אונס בודאי דהוי אונס וכמו שכתב הרא"ש עצמו (ספ"ב דמוע"ק) שכתב והאי דזופתין חביתא מיירי בשלא כיון מלאכתו במועד אלא אירעו אונס שלא הי' יכול לעשות קודם המועד, אי נמי הי' סבר שהי' יכול להמתין עד לאחר המועד ואירע דבר שאם ימתין יהא דבר האבד ובכה"ג איתא בירושלמי (ה' ב') אמתניתין דמי שהי' יינו בתוך הבור כו' מה אנן קיימין אם כשהגיע זמנו לבצור ולא בצר הוא חטא אנפשי' כו' ואי בשלא הגיע זמנו לבצור יכול הוי קאים, אלא כן אנן קיימים כשהגיע זמנו לבצור דסבר קאים ולא קם, אלמא דהרא"ש הביא מהירושלמי גופא דזה הוי אונס, ויתבאר עוד בזה בארוכה בסימנים שאח"ז:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה