אור ברסלב

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן ב

סימן א

שאלה אם קיים נדרי אשתו ונתחרט ונשאל לחכם על הקמתו והתיר לו אם יכול להפר אפילו אחר יום שמעו או לא:

תשובה הטור כתב ביו"ד הלכות נדרים (ס' רלד) קיים נדרי אשתו או בתו ונתחרט נשאל לחכם על הקמתו ומתיר לו. ויש לדקדק אם צריך לשאול ביום שמעו דאיכא למימר דלא גרע משתיקה, ומיהו נראה כיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום ומיפר אפילו לאחר כמה ימים עכ"ל:

וא"כ לפי זה מוכח דכיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר שמיפר אפילו לאחר כמה ימים אך לכאורה עדיין צריך לבאר דגרסינן בירושל' (פ"י דנדרים ה"ח) נשתתק וחזר לדבורו על דעתי' דר"י בר"י נותנין לו כ"ד שעות, על דעתי' דרבנן אין לו אלא אותו היום בלבד, נשתתק וחזר לדבורו על דעתי' דר"י בר"י מצרפין לו כ"ד שעות, על דעתי' דרבנן לעולם מיפר והולך עד שיחזור לדבורו לפני שקיעת החמה שעה אחת עכ"ל (פי' דלרבי יוסי ב"ר יהודה דאמר בנדרים (דף עה) דהפרת נדרים מעל"ע ע"כ אינו תלוי דוקא בסוף היום ובעינן שיהא ראוי להפרה כל כ"ד שעות אבל לרבנן דסברי שאינו מיפר אלא אותו היום בלבד ע"כ בעינן שיהא ראוי להפרה בסוף היום):

והק"ע תמה על שלא הביאו הפוסקים לדין זה ע"ש. ונעלם ממנו הא דאית' בפ"י דנדרים (דף עא) איבעי להו גירושין כשתיקה דמי או כהקמה דמי למאי נ"מ כגון דגרשה ואהדר' ביומא אי אמר כשתיקה דמי מצי מיפר לה ואי כהקמה דמי לא מצי מיפר לה. וכתב ע"ז הרא"ש ובארוסה מיירי דאין הבעל מיפר בקודמים כדמסיקנא ובלא אהדר' נמי הוי מצי למימר דאי כשתיקה דמי נתרוקנה רשות לאב ומיפר והאי דנקט אהדרה לאשמועינן דוקא דאהדרה ביומא אבל אם עבר היום לא מצי מיפר לה אפילו הי' גירושין כשתיקה אע"ג דלא הי' תחתיו בסוף היום ומיהו בירושל' דפירקין לא משמע הכי דגריס בירושל' גבי פלוגת' דריב"י ורבנן אי הפרת נדרים הוי מעל"ע או עד שתחשך דוקא נשתתק וחזר לדיבורו על דעתי' דריב"י נותנים לו כ"ד שעות, ולרבנן לעולם הוא מיפר והולך עד שיחזור לדבורו לפני שקיעת החמה, חזר לדיבורו לפני שקיעת החמה שעה א' שוב אינו יכול להפר, אלמא שעות שאינה ראויה להפר אינו עולה מן המנין עכ"ל, וכן כתב הר"ן וזה לשונו ואהדרה ביומא להכי נקט ביומא דאי אהדרה למחר פשיטא דלא מצי מיפר כיון שעבר יומו של שמיעה ואע"ג דבסוף יומא לית' ברשותא דבעל ע"כ, אלמא דשעה שאינו ראויה להפר נמי מן המנין ודלא כהירושל' וע"כ נקט דוקא דאהדר' ביומא ולפ"ז ניחא מה שלא הביאוהו הפוסקים דהא הרא"ש והר"ן כתבו דהש"ס דילן לא סביר' לי' כהירושל', וא"כ לפ"ז כיון דהש"ס דילן לא סבר כמו הירושל' וס"ל דשעה שאינו להפר נמי עולה מן המנין א"כ לפ"ז אם נשאל לחכם על הקמתו אינו מועיל רק ביום שמעו דאע"ג דלא היה יכול להפר אעפ"כ לא דמי לאם אינו יודע שיכול להפר שמיפר אפילו לאחר כמה ימים כמו דאית' בנדרים (דף פז) דהתם לא דע כלל וע"כ לא מקרי ביום שמעו אבל הכא לא היה יכול להפר מחמת הקמה ואם נשאל על הקמתו שוב מהני הפרה ועוד שאפילו אם היפר מיד לאחר הקמה ואח"כ נשאל על ההקמה מהני ההפרה למפרע, דהה בנשתתק אינו יכול להפר כלל, וכן באשה לאחר שנתגרשה ואפ"ה עולה מן המנין, וא"כ מכש"כ שאם הקים לה נמי עולה מן המנין ואינו יכול להפר לאחר מעל"ע אעפ"י שנשאל על הקמתו:

והא דמשמע דעת הרמב"ם דמהני אפילו לאחר יום שמעו אפשר לומר דהרמב"ם לטעמי' שכתב בפי"א מה' נדרים (ה' יז) גירשה הארוס אחר ששמע ה"ז ספק אם הגירושין כשתיקה ויפר האב עם הבעל האחרון שיארס בו ביום או הגירושין כמו שקיים הארוס הראשון כו' ותמה הלח"מ שם דאמאי לא נקט כלישנא דגמר' דגרשה ואהדרה ביומא להשמיענו החידוש שכתב הרא"ש והר"ן ולפ"ז היה אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כמו הירושל' דשעה שאינו ראוי להפר אינו עולה מן המנין והא דנקט ואהדרה ביומא הוא משום דהרמב"ם ס"ל (בפי"ב מה' נדרים) נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והיפר לה ולאחר ימים שמע הארוס והיפר ביום שמעו אין זה מופר כו' וכתב הלח"מ שהב"י הביא ראיה בשם הסמ"ג ז"ל דהכי משמע בגמ' פ' נערה המאורסה (דף עא) גבי בעי דגירושין כשתיקה דמי או כהקמה דמי כו' ע"ש משמע מזה דלהכי נקט ואהדרה ביומא וכמו שכתב הט"ז ביו"ד (סי' רלד) דבעינן שישמעו שניהם ביום א', וע"כ כתב הרמב"ם בארוס אחר, וכתב דיפר עם הבעל שיארס בו ביום, דאל"ה לא מצי מיפר, וא"כ אין ראי' מזה שהש"ס שלנו אינו סובר כהירושל' וא"כ כיון דס"ל כדעת הירושל' דשעה שאינו ראוי להפר אינו עולה מן המנין ע"כ סובר נמי דאם הקים לה ונשאל על הקמתו יכול להפר אפילו אחר כמה ימים, אבל לדעת הרא"ש והר"ן דהש"ס שלנו חולק על הירושל' וס"ל דאפילו שעה שאינו ראוי להפר נמי עולה מן המנין דלא כהירושלמי א"כ איך פסק הטור דלא כדעת אביו הרא"ש דאם נשאל על הקמתו יפר אפילו לאחר כמה ימים דמי עדיפא הקמה שאיננו יכול להפר מאם גירשה ואפ"ה בעינן דגירשה ואהדר' ביומא:

והנה לכאורה יש להוכיח כדעת הרא"ש והר"ן דשעה שאינו ראוי להפר. עולה מן המנין דהא תנן בפ"י דנדרים (דף עו) הפרת נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד נדרה בליל שבת יפר בלילי שבת ויום השבת עד שתחשך כו', ומסיק שם (דף עז) דאם הפרת נדרים כל היום מפירין בין לצורך בין שלא לצורך משום דלא יכול להפר אחר השבת, והשתא אי אמרינן דשעה שאינו ראוי להפר אינו עולה מן המנין א"כ קשה אמאי התירו לו בדבר שהוא משום שבות להפר בשבת הא אם לא יתירו לו חכמים להפר בשבת יהיה שעה שאינו ראוי להפר ואינו עולה מן המנין וכה"ג אמרינן בספ"י דנדרים (דף עט) דאמר ר"ח השותק ע"מ למיקט מיפר ואפילו מכאן ועד י' ימים כו' מתיב רבא נדרה עם חשיכה מיפר לה עד שלא חשכה שאם לא היפר לה וחשכה אינו יכול להפר אמאי להוי כשותק ע"מ למיקט ופי' הר"ן דאי אמר בשותק ע"מ למיקט מצי מיפר לפי שאותה ההקמה לא היה על דעת שיתקיים הנדר כ"ש דאי הוי אמרי רבנן דאינו מיפר נדרים שאינם לצורך השבת דהוי מצי להיפר משחשיכה דהא מאי דשתיק בשבת לאו משום קיום אלא מפני שאינו יכול להפר אלא ודאי משמע דכל שתיקה מקיימת עכ"ל וא"כ ה"נ אי הוי אמרי רבנן דאינו יכול להפר א"כ הוי שעה שאינה ראויה להפר ואינו עולה מן המנין אלא ודאי דאפילו אינו ראוי להפר אפ"ה עולה מן המנין ואם לא הפר לה ביום שמעו אינו יכול להפר למחר דאי שעה שאינה ראוי להפר אינו עולה מן המנין אמאי התירו להפר בשבת אפי' שלא לצורך, כמו דאמרינן בירושל' תמן תנינן מפירין נדרים בשבת כו' ונשאלים לנדרים שהן לצורך השבת זקן שאינו יכול להפר למחר, וכר"י בר"י דאמר הפרת נדרים מעל"ע (פי' וא"כ אמאי התירו להפר בין לצורך השבת בין שלא לצורך, ומשני) תיפתר ד"ה בתחילת ליל שבת, פי' דע"כ אפילו אי הפרת נדרים מע"ל לא יוכל להפר אחר השבת ע"כ התירו בין לצורך בין שלא לצורך [ומה שהקשה הק"ע דלוקמי בשנדרה מע"ש וכלים הכ"ד שעות ביום השבת, ביארתי לקמן בתשובה (סי"ד) דהירושל', סבירא לי' דאם הי' לו פנאי קודם השבת לא מיקרי אנוס והי' לו להתיר מע"ש. ועיין בספרי ע"י (סי' יט) מה שביארתי בירושלמי (פ"ק דר"ה) שלמה שנתו בעצרת ע"ש, ומבואר לקמן (סי' ד) בארוכה ע"ש והש"ס דילן (דף עז) סביר' לי' דאפילו היה לו פנאי מבעוד יום כמו דאמרינן התם דאיזדקקי לי' רבנן לברי' דרב זוטרא בר' זעירא אפילו בנדרים שהיה לו פנאי מבעוד יום] ודוחק לומר דאעפ"כ הוי ק"פ על מה שכתב בה' תרומות עכ"ל ובמחכ"ת עירבב ראוי להפר ושבת היא שגרמה:

ועכ"ז נראה לי לומר דאין מזה ראיה כלל, ויתיישב ע"פ מאי דאמרינן בפסחים (דף צב) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת כו' איזמל דתנן כשם שאין מביאין אותו דרך רה"ר כך אין מביאין אותו דרך גגות וחצרות וקרפיפות (ופי' רש"י אע"ג דרשויות דרבנן נינהו וידחה פסחו שאם יש לו זכר למול מעכבו דתני' מילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח) אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם כו'. [ראיתי להק"ע בירושלמי (פ"ט דפסחים ה"ב) ואיזהו דרך רחוקה מן המודיעים לחוץ וכמדתו לכל רוח כו' ר' סימון אמר אתפלגין ר' חייא ובר קפרא חד אמר עד כדי שיבוא ויאכל וחורנא אמר כדי שיבוא ויזרוק, ואפילו מ"ד כדי שיבוא ויאכל והוא שיהא בתוך אלפים לתחום עד שלא חשיכה וכתב הק"ע וא"ת הא תחומין דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת. וי"ל דהירושלמי לשיטתו דסובר תחומין דאורייתא ואלפים כו' ע"ש, ושגה בזה דהא דפליגי אם עד כדי שיבוא ויאכל או עד שיבוא ויזרוק הוא אליבא דר"ע ור"ע ס"ל תחומין דאורייתא ואצ"ל דאלפים לאו דוקא. וכן כתבו התוספת בפסחים (דף פד) ולר"ע קיימינן דאית לי' תחומין דאורייתא וכתבו ולרב יהודה יכול ליכנס מן המודיעים עד סמוך לתחום בתחילת הלילה כו' וכן משמע מירושלמי, ועוד היה אפשר לומר דאפילו אי תחומין דרבנן העמידו דבריהם במקום כרת, ועיין תוספת זבחים (דף נו) שכתבו והאי דלא חשיב לי' בפסחים בהדי אינך דפ' האשה (דף צב) ה"נ לא חשיב חתיכת יבלתו והבאתו מחוץ לתחום דלא חשיב אלא דברים של חידוש ע"ש. ואגב ראיתי להביא מה שראיתי בק"ע ודבריו תמוהים בירושלמי (פ"ו דפסחים) דקאמר בירושלמי הגע עצמך שנולדה לו יבלת הרי אינה יכולה ליחתך בע"ש כצ"ל (פי' וא"כ לידחי שבת ומשני מין יבלת ראויה ליחתך בע"ש וכתב הק"ע גרסינן בבבלי בסוכה (דף לג) אין ממעטין ענבים ביו"ט דאשחור אימת כו' אלא דאשחור ביו"ט נראה ונדחה הוא וקשה אי אשחור ביו"ט למה אין ממעטין אותו הא הוי מלאכה שאי אפשר לעשות מעיו"ט ודוחה יו"ט לכ"ע, והשתא ניחא לן כיון דמין ענבים ראויה למעטן בערב יו"ט אינו דוחה את יו"ט ושגה בדבר פשוט דודאי אינו דוחה יו"ט אפילו לא היה אפשר לו מערב יו"ט דהא יו"ט עשה ול"ת ולא אתי עשה ודחי עשה ול"ת כמו דאמרינן בר"ה (דף לג) שופר של ר"ה אין מעבירין וכו' ואינו שייך להא דהירושלמי כלל]:

ולכאורה קשה דאמאי ידחה פסחו הא הוא אנוס בגזירה דרבנן שלא להביא את הסכין וא"כ דמי להא דאמרינן ביבמות (ד' עא) ת"ש אין לי אלא מילת זכרי' בשעת עשי' ועבדיו בשעת אכילה מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל אז אז לג"ש בשלמא עבדיו משכח' לה דאיתנהו בשע' אכיל' וליתנהו בשעת עשי' כגון דזבנינהו ביני' וביני' אלא זכריו דאתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשי' היכי משכחת לה ומשני התם ר"פ כגון שהי' אביו ואמו חבושים בבית האסורים פי' וע"כ יכולים לעשות הפסח אעפ"י שלא מלו אותם מחמת שלא הי' יכולים למול ור"פ משני כגון דהוי כאיב לי' עיני' לינוקא ואיתפח ביני' וביני' ועוד משני התם כגון שנקרע ונמצא זכר אלמא דכל שהי' אנוס ולא היו יכולים למולו אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת:

והק" ע בירושלמי (פ"ח דיבמות) שגה בזה שהקשה שם דאמאי לא הביא הרמב"ם גבי פסח לענין מילת זכריו ועבדיו דמעכבין אותו מלאכול בפסחו דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות כמו שהביא הרמב"ם (פי"א מה' תרומות ה' ט) וכתב שהרמב"ם סמך עצמו על מה שכתב בה' תרומות והוכיח דאלת"ה אמאי לא הביא הרמב"ם בתרומות הא דהביא ספ"ט מה' ק"פ שכתב וכיצד יהי' הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח ולא יהי' ראוי קודם שחיטה כגון שחלצתו חמה שצריך ז' מיום הבראותו כו' אלא ודאי דסמך בה' תרומות על מה שכתב בה' ק"פ וכן סמך עצמו בה' הדברים שבפסח א"צ לומר משום דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלה אלא דאפילו הוי ערלה אעפ"כ אינו מעכב כמו דאמרינן ביבמות (ד' עא) אמר רבא ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והא לאו בר מהילא הוא פי' ואפי' אם ערלה שלא בזמנה הוי ערלה אעפ"כ אינו מעכבו מלאכול בפסחו כיון דמ"מ אינו יכול למולו תוך ז' וכיון דאינו יכול למולו ודאי אינו מעכבו מלאכול בפסחו וטומטום נמי אינו מעכב כיון דאינו יכול למולו וע"כ לא הוי צריך להביא גבי פסח הא דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלה אבל לענין לאכול בתרומה הביאו התוס' ביבמות (ד' ע) דאפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי אינו אוכל וכמו דאמרינן בירושלמי (שם) שמואל אמר אפי' אחזתו חמה שעה אחת ממתינין לו עד שלושים יום אותן שלושים יום מהו להאכילו מחלבו של תרומה מהו לסוכו בשמן של תרומה נשמעינה מהדא הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה וכן אמרינן ביבמות (ד' עב) דטומטום אינו אוכל בתרומה משום ס' ערל אלמא אע"ג דאי אפשר למולו אעפ"כ אסור לו לאכול בתרומה וע"כ מבעי לי' ביבמות (ד' עא) אם ערלה שלא בזמנה הוי ערלה אלא דהתורה אמרה להמתין עד יום השמיני וע"כ אסור לו לאכול בתרומה דאע"ג דא"א לו למולו אעפ"כ אסור לו לאכול בתרומה או דלא הוי ערלה כלל וע"כ סמך הרמב"ם על הירושלמי וכתב דערלה שלא בזמנה לא הוי ערלה ומותר לסוכו בשמן של תרומה אבל הא דחלצתו חמה שהביא גבי ק"פ ודאי דתרומה אסור לו לאכול ולא הי' יכול להביא הך דחלצתו חמה לענין תרומה רק לענין מילת זכריו ועבדיו גבי ק"פ דבזה כיון שאינו יכול למולו אעפ"י דהוי ערל אעפ"כ אינו מעכב:

[ודע דאיתא בירושלמי (פ"ח דפסחים) ר' יונה ור' יוסי תרווייהון בקדמייתא הוינן אמרין ישראל ערל מזין עליו ולא הוינן אמרין כלום תנא ר' סימון בר זבדי קומי ר' הילא נאמר כאן ואז יקרב לעשותו ונאמר להלן אז יאכל בו, מה אז שנאמר להלן עד שיהא כשר בשעת אכילה אף אז שנאמר כאן עד שיהא כשר כו' וכתב הק"ע דקשה דהא א"ר יוחנן בסוף פרקין ישראל ערל מזין עליו ולמה אמר הש"ס כאן בפשיטות בלי שום טעם דלא אמרו כלום אלא שאין מזין עליו, לכן נ"ל דה"ג ישראל ערל שוחטין עליו ולא הוינן אמרין כלום דתני ר' סימון וכו' ופי' שהיו סוברין ששוחטין על ערל וכשימול עצמו בין שחיטה לאכילה יאכל בו לערב, ומדרבי סימון למדו שטעו דבעינן שיהא ראוי בשעת שחיטה עכ"ל, והוא תמוה מהא דפסחים (דף סא) ע"ש ונעלם ממנו הא דיבמות (דף עא) דתני אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשי' ועבדיו בשעת אכילה, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת"ל אז אז לגז"ש, וא"כ קאי הג"ש דאז אז לענין מילת זכריו ועבדיו, וצריך להגיה דבקמייתא הוינן אמרין דישראל ערל אוכלין עליו פי דאינו מעכב אלא בשעת עשיה כמו דכתיב ואז יקרב לעשותו מנין שמעכבו אפילו לא היה לו בשעת עשיה ורק בשעת אכילה וע"ז יליף אז אז מגז"ש דגבי מילת עבדיו כתב אז יאכל בו מה אז שנאמר להלן עד שיהא כשר בשעת אכילה, אף הכא עד שיהא כשר בשעת אכילה וע"כ דייק ואמר ישראל ערל (דבעבד ערל ודאי מעכב בשעת אכילה) אפילו ישראל ערל נמי מעכב בשעת אכולה (וזאת כיון הק"ע שמן הצורך להגיה אבל היה לו להגיה לענין מילת זכריו ועבדיו כמו דאיתא בש"ס דילן ביבמות)]:

וא"כ כיון שבארתי דבמילת זכריו ועבדיו אם אינו יכול למולו אינו מעכב קשה דאמאי ידחה פסחו אם אינו יכול להביא הסכין דרך גגות וחצרות הא הוא אנוס בגזירה דרבנן שלא להביא את הסכין ודמי להא דאמרינן ביבמות (ד' עא) כגון שהי' אביו ואמו חבושים בבית האסורים וא"כ ה"נ כיון שאינו יכול להביא את הסכין א"כ אנוס בגזירה דרבנן וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ה דכתובות) הגיע זמן ולא נשאו אמר שמואל והוא ששלם הזמן ברביעי. שלם הזמן בשלישי כו' נעשה כמו שחבשוהו סופרים פי' שאנוס בתקנתא דרבנן וה"נ אנוס בגזירה דרבנן שלא להביא את הסכין:

ולכאורה היה אפשר לומר דלא מקרי אנוס שהיה לו להכין הסכין מע"ש ולא דמי להך דיבמות (דף עא) דאביו ואמו חבושים בבית האסורים, דהתם היו אנוסים מתחילה, וע"כ מילת זכריו לא מעכב, אבל הכא הי' אפשר לו להכין מע"ש, תדע דהא אמרינן התם ביבמות (דף עא) בשלמא עבדיו משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה כגון דזבנינהו ביני וביני וכן הא דמשני כגון שהי' אביו ואמו חבושים בבית האסורים. ולכאורה קשה דאיך מעכבין אותו לערב בשעת אכילה הא אי אפשר למול אותו בלילה משום לילה, ועוד דהוי מילה שלא בזמנה ואינו דוחה יו"ט וכל שאי אפשר למול אינו מעכב כמו דאמרינן התם ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מילה הוא וכמו שביארתי, אלא ודאי דכיון שהיה אפשר למולו מבעוד יום בע"פ אחר שחיטת הפסח ולא מל ע"כ מעכב אותו, וה"נ כיון שהיה יכול להכין הסכין מע"ש ע"כ מעכב ולא דמי למי שהיה אביו ואמו חבושין בבית האסורין:

אך עכ"ז הוא דוחק דא"כ נתת דבריך לשעורין דאם הכין הסכין מע"פ ונאבד הסכין אז יכול להקריב הפסח דהוי כמו שהיה אביו ואמו חבושין בבית האסורים, ועוד דלא דמי דהתם כיון שהיה יכול למול מבעוד יום, היה לו למול מבעוד יום ולא היה לו להשהות המצוה וע"כ מילת זכריו ועבדיו מעכבין אף בלילה אבל הכא אע"פ שהי' יכול להכין הסכין מעה"פ אעפ"כ אנוס הוא:

ע"כ נראה לע"ד דבכל ענין אינו יכול להקריב הפסח אף ע"פ שלא הי' אפשר להכין מעה"פ, והטעם הוא כמו דאמרינן ביבמות (דף צ) בעי לאותובך ערל הזאה ואיזמל סדין בציצית כו' השתא דשנית לן שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא כולהו נמי שב ואל תעשה הוא, אלמא שאין יכולת ביד חכמים לעקור דאוריית' אלא בשב וא"ת ולא בקום ועשה והכא נמי עדיף טפי שלא יקרב את הפסח מחמת גזירת חכמים שאין מביאין הסכין דרך גגות וחצירות מליתן לו דין אנוס, מחמת שאינו יכול להביא את הסכין ויקריב את הפסח, וא"כ יעקרו בקום ועשה דהא מדאוריית' מילת זכריו ועבדיו מעכבת, ומדאוריית' יכול להביא את הסכין:

[ועיין לקחן (סי' כז) מה שהבאתי מהתוספת דנזיר (דף כח) דתנן נזרק עליו א' מן הדמים אינו יכול להפר, ר"ע אומר אפילו נשחטה עליו א' מן הבהמות אינו יכול להפר וכתבו התוספת דבגמרא מפרש משום הפסד קדשים ע"ש. וכתבו דיש להסתפק אם הפיר לה מופר או שמא יש כח ביד חכמים לעקר בשב וא"ת וצריך להבין דהא מה שמקריבין למזבח אחר הפרה הוי קום ועשה דהוי חולין בעזרה ולכאורה איכא למימר דכיון שכבר נשחטה והוי בעזרה, ע"כ חולין ממילא קא הוי כמו דאיתא במנחות (ד' מח) ובזה היה מתישב קושי' הירושלמי (פ"ד ה"ה) א"ר יונתן לא אמר ר' יהודה (צ"ל ר"ע) אלא בחטאת שחטאת פסולה שלא לשמה מעתה אפילו בחיים' אינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה ועיין בק"ע שהקשה דל"ל הך טעמא לימא בשלמא לאחר שחיטה איכא הפסד קדשים אבל מחיים איכא תקנתא ברעי' וכה"ג משני הש"ס בזבחים (דף עז) וטעה בזה דבזבחים מיירי באשם ע"כ אית לי' תקנה ברעי' והכא בחטאת ובחטאת תנן בנזיר (דף כד) באם היפר לה החטאת תמות, וא"כ לפי מה שביארתי בהא דאפילו בדיעבד אינו מופר אע"ג דהוי בקום ועשה משום חולין בעזרה, אך משום דלאחר שחיטה חולין ממילא קא הוי וע"כ מחיים בדיעבד מופר משום דלא יכלו רבנן למעקר בקום ועשה וניחא קושית הירושלמי מעתה אפילו מחיים כו' ואפשר לומר דקושית הירושלמי מעתה אפילו בחיים הוא דלכתחילה אינו יכול להפר ועיין בזבחים (דף עז) בתוספת בד"ה דם בהמה כו' וא"ת דם בהמה וחוה היכי זריק להו למזבח כו' וא"כ אפשר לומר דלענין זריקה הוי מעשה בפני עצמו ולא אמרינן חולין ממילא הוי ודו"ק:

ועיין בפסחים (דף פה) בהא דאמרינן ועצם לא תשברו בו כו' א' עצם שיש בה מוח וא' עצם שאין בה מוח כו' או אינו כו' ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח כו', ואל תתמה שהרי יבוא עשה וידחה ל"ת והקשו התוספת דהא אפשר לקיים שניהם בגומרתא, ותירצו משום הפסד קדשים אלמא דמשום הפסד קדשים נמי עקרינן לל"ת, ועיין מהרש"א שם דהוא הדין לאביי משום גזירה דילמא פקע ע"ש, אלמא דמשום גזירה דרבנן עקרינן בקום ועשה נמי, ואפשר לומר דלרבא לאו גזירה הוא אלא דמפסיד ודאי. ולכאורה יש להביא ראיה מפ"ק דביצה (דף ז) דקאמר אי נמי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת, ולכאורה הא אפשר לקיים שניהם שישחוט בכלי ויכסה בלילה ואע"פ שאין מקבלים דם בכלי אפ"ה לא הוי רק דרבנן, וא"כ עקרו רבנן בקום ועשה ואפשר לומר דהטעם הוא משום דחל עליו חיוב העשה מיד וכמו דאמרינן בשבת (דף כד) דמצריכינן קרא שלא ידחה שריפת נותר הלאו דיו"ט, ואע"ג דיכול לקיים העשה למחר וכ"ת דנותר שאני משום שכבר עבר הלאו והוא לאו הניתק לעשה, וא"כ חיישינן שמא יאנס ולא יקיים העשה, וכמו שביארתי בספרי ע"י (סי' יט) על מה שכתב המהרי"ט ע"ש, הא אמרינן התם דצריך קרא למילה שלא בזמנה ועיין תוספת שם דלא גרסי דאתי בק"ו אלא משום דעשה דוחה ל"ת, אלמא אע"ג דאפשר לקיים למחר אפ"ה הוה אמינא דעשה דוחה ל"ת, ומה שכתבו התוספת בפסחים (דף נט) עשאום כמו שנטמא האמורים או אבדו כו' דהואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאלו אבדו האמורין כבר האריך בזה בש"א]:

ובה"ג אמרינן בפ"ק דשבת (דף ד) בעי רב ביבי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה והקשו התוספת דמאי בעי' היא זו, אם התירו לו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסר לו, ותירץ ריב"א דאם לא התירו לו לא היה מחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י שאנו אוסרין לו, וכן בפסחים (דף צב) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אלמא לא מחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרו לו למיעבד פסח, והקשו בתוספת ישנים וז"ל תימא למהר"ש א"כ מאי קא מיבעי לי' דבין התירו לו ובין לא התירו לו לא מחייב פשיטא דלא יתירו לו ע"ש. אך באמת דזהו גופא קא מיבעי לי' אם התירו לו, דאם לא יתירו לו נמצא שיעבור על דאורייתא בקום ועשה, וע"כ מוטב שיתירו לו לעבור על השבות משיעבור על דאורייתא באיסור סקילה אע"ג שאם לא יתירו לו נמצא שיהיה אנוס ולא יעבור על דאוריית', וכמו שכתבו התוספת דאם לא התירו לו קודם לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרים לו אפ"ה מניחין לו לרדות מחמת דרבנן לא רצו להעמיד גזירתם במקום שיעבור בקום ועשה ולא רצו לעשותו אנוס מחמת זה. ועיין בתו"י:

ובירושלמי (פ"ד דגיטין ה"ב) עבר וביטלו נשמעינה מהדא אם ביטלו ה"ז מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו, יאות אחר רשב"ג מ"ט דרבי ד"ת הוא שיבטל והם אמרו שלא ביטל ודבריהם עוקרין ד"ת וכי שמן על זיתים וענבים על היין לא תורה הוא שיתרום והם אמר שלא יתרום ולא עוד אלא שאם עבר ותרם אין תרומתו תרומה, ר' אושעי' אמר לר' יודן נשי' באגדה דסבך מאן דייק לן פי' באגדה דסבך היינו רבי שהיה זקינו של ר' יודן נשי' מאן דייק לן מי הוא שיפרש אותם. ולכאורה אינו מבואר הכונה, וכי בשביל שהקשה על דברי רבי א"ל באגדה דסבך מאן דייק לן, וכן הקשה הק"ע דדילמא סבירא לי' לרבי כמ"ד מאליהן קבלו המעשרות ואינן אלא דרבנן כמו דאיתא שם לקמן בירושלמי (פ"ד דגיטין) וע"ש שנדחק דרבי אושעי' הכי קא קשיא לי' הא קיי"ל הלכה כר' מחבירו וקייל"ן יש כח ביד חכמים להפקיע הקידושין ע"ש והוא דוחק. ונראה לי לפרש כמו דאמרינן בגיטין (דף לג) אמר רב שמואל שמעית מיניה דר' יהודה תרתי חדא כרבי וחדא כרשב"ג ולא ידענא הי כרבי והי כרשב"ג אמר רב יוסף נחזי אנן דכי אתא ר"ד אמר מעשה ועשה ר' כדברי חכמים, אמר לפניו פרטא כו' א"כ מה כח ב"ד יפה וחזר רבי ועשה כרשב"ג וכתבו התוספת שם משום דלא מיפליגי רבי ורשב"ג אלא בהני תרי מילי במה כח ב"ד יפה בשום הדיינין ובביטל הגט ולכך מדמה להו אהדדי ומסתמא כשחזר בו מזה חזר מזה, ובירושלמי דכתובות (פי"א ה"ו) אחא עובדא קומי רבי בעא מעבד כרבנן אמר לי' לא כך כו' וע"ז א"ל באגדה דסבך מאן דייק לן דהא רבי סובר גבי שום הדיינין כרשב"ג דמה כח ב"ד יפה וא"כ הכא הי' לו לומר נמי דביטלו אינו מבוטל משום מה כח ב"ד יפה]:

וא"כ כיון שנתבאר דכל מדות חכמים כן הוא, דמוטב ה לעבור על השבות משיתנו לו ע"פ השבות ק אנוס דא"כ יגרמו לו לעבור בקום ועשה, וא"כ ה"נ אפינו אם נאמר דשעות שאינה ראויה להפר אינו עולה מן המנין אפ"ה התירו לו להפר בשבת מלומר שאין להפר בשבת ותהוי שעה שאינו ראוי להפר ויפר למחר שע"פ דין תורה הוא לאחר יום שמיעה שאינו ראוי להפר ולא דמי להא דמקשה הש"ס דילן בנדרים (דף עט) ואם איתא ליהוי כשותק ע"מ למיקט ופשיט מינה הש"ס דכל שתיקה מקיימת דהא התם לא עקרי רבנן מידי אלא כיון דאין השתיקה רק מכח שאינו יכול להפר לא הוי שתיקה והוי כשותק ע"מ למיקט, וא"כ לא עבדי רבנן מידי לעקור אבל הכא שיהא שעה שאינו ראוי להפר היינו משום שבות דרבנן וא"כ יעקרו רבנן בקום ועשה:

וא"כ כיון שנתבאר שלא תקשה על הירושלמי, א"כ לדעת הרמב"ם שסובר דאם הקים לה יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים משום דלא היה יכול להפר קודם שנשאל על הקמתו והוא כמו דאיתא בנדרים (דף פו) יודע אני שיש מפירין אבל אינו יודע שזה נדר ר"מ אומר לא יפר וחכ"א יפר, וא"כ הכי נמי שעה שאינו ראוי להפר אמאי אינו עולה מן המנין:

והר"ן לטעמו' אזיל שהוא סובר ששיטת הש"ס דילן דאפי' שעה שאינו ראויה להפר עולה מן המנין ע"כ כתב נמי (בפ"ז דכתובות) וזה לשונו ולדידי לא קשי' דודאי כי אמרינן נשאלין על ההקם היינו ביום שמעו אבל כל שעבר יום שמעו אע"פ שנשאל על הקמתו ותהי כמי שאינה, אפ"ה נדרה קיים שהרי שתק, ולטעמי' אזיל. דס"ל דשעה שאינה ראוי להפר עולה מן המנין, וע"כ סביר' לי' הכי נמי שאינו יכול להפר אחר יום שמעו ואף שיש לדקדק קצת על שיטת הר"ן שסובר דשעה שאינו ראוי' להפר עולה מן המנין דלפי הטעם שכתב הר"ן בספ"י דנדרים (דף עט) דהטעם שקיים בלבו קיים דילפינן משתיקה דיום שמעו שהיא מקויימת דטעמא מאי משום דכיון שעבר יום שמיעה ולא הפר לה גלי אדעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיימו סגי אלא דיהיב רחמנא כל ההוא יומא להפרה משום דעד דערבי שמשי לא מוכח מידי דילמא בתר הכי מיפר לה דבתר דעתי' בלחוד הוא דאזלינן, ומינה כל שקיים בלבו קיים לאלתר דהוי כאלו עבר יום שמיעה כו' ע"ש, דלפי זה הטעם א"כ שעה שאינו ראויה להפר א"צ לעלות מן המנין דהא דלא הפיר לה היינו משום שלא יכול להפר [אך מצינו כה"ג שאין הטעם עיקר כל כך וכמו שכתב הר"ן בנדרים (דף פד) מאי לאו למאן דאמר ספיקו טובל וכו' ולמאן דאמר אינו קורא שם קא סבר ספיקו אינו טובל וכתב ע"ז הר"ן ובעיני נראה דמאן דס"ל ספיקו אינו טובל היינו משום דס"ל א"א שיהא הכרי עצמו חמור מפני מעשר עני המעורב בו יותר ממ"ע עצמו דבשלמא תרומה בדין הוא שתהא טובלת דכיון שהיא עצמ' אסור' ראוי' היא שתאסו' תערובת' דכיון דע"כ צריך להרימה מן הכרי כו' ע"ש, וא"כ לפי דבריו דתרומה טובלת מפני שהיא עצמה אסורה תקשה קושית התוס' ביבמות (דף פו) דמשום זה לא יתסר טבל לכהן כיון דתרומה שרי' לי', אלא ודאי דעיקר הטעם משום דתרומה אסורה באכילה לישראל וע"כ טובלת, וע"כ לא פליג רחמנא ואסורה לכהן נמי, משא"כ במעשר עני שלאחר שנתרמה חותר לכל, וא"כ אמאי יהי' טובל ובירושלמי (ספ"ב דקידושין) מצינו דבר שהרמתו יוצא לחולין ואסור בהניי', פי' פדיון פ"ח מותר בהנאה אח"כ אפילו השה נמי, וא"כ אמאי קודם פדיי' יהא אסור בהנאה, התיבון הרי טבל טבול למעשר עני הוא והרמתו יוצא לחולין וא"ר בא כו' האוכל פירותיו טבולים למעשר עני חייב מיתה]:

וכן הכא נמי בהפרת נדרים מעל"ע אפשר לומר דעיקר הטעם שאינו מופר לאחר מעל"ע הוא כמו הקמה ואפ"ה לא פליג רחמנא בין שיכול להפר ובין שאינו יכול להפר וע"כ אפילו נשתתק לפני שקיעת החמה, אעפ"כ אינו יכול להפר למחר:

אך לדעת הרמב"ם דס"ל דיכול להפר אחר יום שמעו משום שאינו יכול להפר, והוא כמו שאינו יודע שיש מפירין, א"כ מכש"כ בשעה שאינה ראויה להפר דאינו עולה מן המנין כמו דס"ל להירושלמי, וא"כ קשה על הטור דכיון דס"ל להרא"ש דשעה שאינה ראויה עולה מן המנין, א"כ אם נשאל על הקמתו מכש"כ דאינו יכול להפר אחר יום שמעו דהא הי' יכול לשאל על ההקמה מיד, וא"כ בודאי אם נשאל על הקמתו אינו יכול להפר אחר יום שמעו, א"כ אמאי הכריע כהרמב"ם ולא הכריע כהרא"ש אביו כדרכו הטוב בכל מקום וצ"ע:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה