אור ברסלב

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

סימן א

הקדמה

שאלה אם נדר ושבועה או שני שבועות חלים בב"א או לא):

**(של דברי נדר ושבועה הנאמרים בסימן א', המה רק לברר מהות נדר ושבועה לעניני קדשים קדושין יבום חילול שבת ויה"כ נזירות וכדומה, אבל גוף ענין שבועה הנוגע לדיני ממונות הולך בזמן הזה כפי חוקי המלכות, כי דינא דמלכותא דינא.)**

תשובה גרסינן בקידושין (דף סב) בעא מני' רב אסי מר' יוחנן אמר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת, פירות ערוגה זו מחוברת יהי' תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו ונתלשו מהו, א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כו', ואלא הא דא"ר אושעי' הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת ה"נ לר"י דהוי קידושין נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה תיפשוט דבעי רב הושעי' הנותן שתי פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי לי היום ובא' אמר לה התקדשי לי לאחר שאגרשיך תיפשוט מינה דלא הוי קידושין, ומשני דילמא כי היכי דתפסי קידושין השתא תפסי נמי לאחר כן, וכתב המהרי"ט בחידושיו על הרי"ף בה' קידושין דכוונתו הי' בב' הקידושין שיחולו מעכשיו והשיג שם על הר"ן ע"ש באורך וכתב וז"ל, אלא שאני תמה למה לא יחולו שנים מעכשיו הרי ב' פרוטות בב"א יהיב לה ולא חלו קידושין הראשונים אם לא יחולו קידושין שניים דאכתי לא גמרה למילתא דקידושין ואפילו למ"ד כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו הכא ישנו בזא"ז אילו אמר הרי את מקודשת לי בפרוטה לאחר שתתקדש לי ותתגרש והרי את מקדשת לי מעכשיו מי לא חיילי תרווייהו השתא נמי דבב"א אמרינהו תרווייהו כי הדדי חיילי וע"ש שהוכיח כן מדברי הרמב"ם פ"ז מה' אישות הי"ד ע"ש (ולקמן תשובה הובא דברי המהרי"ט בארוכה ע"ש ובסי' (טו) יתבאר דברי מהרי"ט אלו ומה שהקשה עליו השעה"מ ע"ש) והמקנה בחידושיו לקידושין מתרץ בזה הרמב"ם (פ"ז מה' אישות הי"ד) על שפסק שם דבנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשיך דהרי זו מקודשת ובקידושין דף סב) מבעי לי' ולא אפשיט', וכתב דהא דמביא הש"ס הא דר' הושעי' מיירי בלא מעכשיו דהא קאי לר"י ור' יוחנן ס"ל כרבה בקידושין (ד' נא) דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו וע"כ מבעי לי' אם יכול לקדשה לאחר שיגרשה, והא דפסק הרמב"ם דמקודשת ודאי, מיירי במעכשיו וכמו דקי"ל בעירובין (ד'נ) כשמואל דפליג על רבה דס"ל דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו וע"ש שהאריך בזה ועי' בק"א שהאריך שם ג"כ דאמאי לא מספקא לי' אפי' בקידושין הראשונים וכתב שם דקידושין הראשונים כיון שיכולים לחול אחר קידושין שניים, דאם הי' אומר מתחלה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך ך ואח"כ הי' אומר שתתקדש מעכשיו הוי חיילי ע"כ קדושין הראשונים בוודאי דחייל בב"א ואין הספק רק על קדושין שניים שהם אינם יכולים לחול אחר קדושין הראשוני' וע"כ יש לומר כל שאינו בזא"ז ואפי' בב"א אינו ע"ש שהאריך ומסיק דהטעם משום דאנן לא קיי"ל כרבה כיון דשמואל פליג עלה בעירובין (דף ל):

ולע"ד לא נראה לי כלל מה שכתב המקנה וגם מה שכתב המהרי"ט לא נראה לי דבריו וכמו שאבאר, דהנה מה שכתב המקנה דהרמב"ם לא ס"ל הא דרבה דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו הוא תמוה, דהא הרמב"ם פסק להדיא כרבה בפי"ב מה' פסולי המוקדשין ה' טו) שכתב שם תודה שנשחטה על שמונים חלות לא קדשו מ' מתוך פ' ואם אמר יקדשו מ' מתוך פ' מושך מ' כו' וע"ש בכ"מ שפסק כר' יוחנן (וכן בפ"ח מה' תמידין ומוספין הי"ב) שחט ב' כבשים על ארבע חלות אם אמר יקדשו שתים מתוך ד' מושך שתים מהם ומניפן כו' ואם לא התנה לא קידש הלחם והוא כמו שמבואר במנחות (דף מח) דאליבא דר"י קדשו דוקא בדאמר ליקדשו תרתי מתוך ארבע דאל"ה לא קדשו כמו שמבואר בכ"מ ע"ש, אלמא דהרמב"ם פסק להדיא כר' יוחנן וכרבה דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו ומה שפסק הרמב"ם (פ' אחרון מה' נדרים) באם אמר קיים ומופר ליכי בב"א שהנדר קיים, אע"ג דבנדרים דף סט) אמרינן בעי רבה קיים ומופר ליכי בב"א מהו ת"ש דאמר רבה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, אינו משום דלא ס"ל כרבה דא"כ אמאי כתב דה"ז קיים והכ"מ תירץ דכיון דלא חיילי לא הקמה ולא הפרה ממילא הוי קיום ואעפ"י שדברי הכ"מ קשה דכיון דכשתיקה דמי אמאי לא יפר כל היום, וכן הקשה המ"א בה' נדרים (סי' לח) זה יתבאר לקמן בתשובה שדברי הרמב"ם ניחא שפיר ולא קשה מידי, עכ"פ זה בודאי דהרמב"ם ס"ל כרבה דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, ולא כמו שכתב המקנה, ועוד דלדבריו תקשה על הרא"ש שפסק בעירובין (דף מט) כשמואל ע"ש ובנדרים (דף סט) פסק כרבה לענין קיים ליכי ומופר ליכי דליתא לא הקמה ולא הפרה אלא ודאי דאין ראיה מעירובין וכמו שכתבו התוס' בעירובין (ד' מט) דדוקא בתחומין הקילו משום דמתניתין דפ"ב דקדושין (דף נ) במקדש אשה ובתה לא מתוקמא אלא אליבא דרבה למאי דפסק התם דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין ע"ש:

וגם מה שנדחקו המהרי"ט והמקנה דבאם מיירי בבעי' דרב הושעי' במעכשיו כמו שמשמע מהרמב"ם, אמאי לא אמרינן דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו) נלע"ד דבזה אינו שייך לומר דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו וכמו שאבאר דלכאור' קשה לפי מה שביארתי דקיי"ל כרבה דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו מהא דתנן בפ"ק דנדרים (דף ט) כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ופריך ודילמא ה"ק כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות הימנו בשבועה כו' אלמא אע"ג דקיי"ל דאין שבועה חל על הנדר כמו שהביא הר"ן בפ"ג דשבועות הירושלמי (פ"ק דנדרי') בככר א' מכיון שהזכיר עליו שבוע' עשאה ממש כנבילה מכאן ואילך הוי כמו שבועות חל על איסורין ואין שבועות חלות על איסורין ואמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה כו' ע"ש ועי' בספרי ע"י (סי' כד) והכא הוא נודר בנזיר ובקרבן ואעפ"כ חיילי בב"א:

ולכאורה יש לדחות דמפי' הרא"ש מוכח דחדא חדא קתני שהרא"ש כתב וז"ל כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני הוי יד לנזירות שפתח ולא השלים דבריו כו' עלי בקרבן אם הי' בהמה מונחת לפניו ואמר כנדרי רשעים עלי חייב להביאה עולה, הימנו בשבועה כגון שהיה ככר מונח לפניו ואמר כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו, וכן דחה בס' א"מ(סי' כז) על מה שהוכיח מוהרי"ט בחידושיו שכל שהלשון אינו מוכיח, אעפ"י שיש הוכחה מדבר אחר לא מקרי ידים מוכיחות מדאמרינן פ"ק דנדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ומפרש רש"י ז"ל דכולהו בהדדי הוי כו' ופריך בגמרא הימנו דילמא דאכילנא קאמר ומאי פריך הא ליכא לספוקי בהכי דמדאמר הריני נזיר ועלי קרבן מוכח דלא בעי למיכלא שהרי אסרו עליו אלא ודאי כיון שהלשון אינו מוכח בעצמו לא הוי יד, ודחה הא"מ דכונת רש"י דהרי עלי קרבן אם אוכל מהככר ע"ש, אך ממה שכתב הרמב"ם בה' נדרים (פ"א הכ"ה) האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כו' ואח"כ (ה' כו) כתב אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו חייב בנזירות, כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן, כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה ועיין בכ"מ ולח"מ, מ"מ משמע מהרמב"ם דחיילי בב"א נמי וכן בפי"ד (מה' מעה"ק הי"א) האומר הרי עלי כנדרי רשעים שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה חייב בכולן וע"ש בכ"ח שנראה מדבריו שמפרש שדברי המשנה הם כוללים שני דברים ע"ש, וכבר ביארתי שהרמב"ם סובר כרבה דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו ואפילו הכי פסק דחיילו כולם בב"א:

ובאמת פליגי אמוראי בזה בירושלמי דאמרינן בירושלמי (פ"ק דנדרים) כנדרי רשעים כו' אמר שמואל לצדדין היא מתנית' או בנזיר או בקרבן או בשבועה, ר' זעירא אמר נזיר בשלשתן, א"ר אבין מאן דבעי מיפתור הדא דר' זעירא כיני' הוי לפניו אשכול א' ובא א' ואמר הרי עלי שבועה הרי עליו שבועה ובא א' ואמר הרי עלי קרבן הרי עליו קרבן ובא א' ואמר מה שאמרו שלשתן עלי (ובירושלמי יש ט"ס וצ"ל היה לפניו אשכול א' ואמר הריני נזיר ממנו ה"ז נזיר, בא א' ואמר הרי עלי קרבן הרי עליו קרבן ובא א' ואמר הרי עלי שבועה כו' ובא א' ואמר מה שאמרו שלשתן עלי, נמצא נודר בנזיר ובקרבן ובשבועה, וכן הוא גירסת הרשב"א) אלמא דחלין בב"א אעפ"י שאין שבועה חל על הנדר ואינה בזה א"ז ור' זירא אית לי' הא דרבה כמו דאמרינן בעירובין (דף נ) אמר ר' זירא הכל מודים היכי דאמר לקדשו מ' מתוך פ' כו':

[אך לכאורה משמע דהירושלמי לא ס"ל להא דרבה דאמרי' בירושלמי (רפ"ב דנזיר) ההן תחת משמש לשון חילול ולשון תמורה (כן הוא גרסת הק"ע) פי' כמו דאמרינן בתמורה (דף כו) אמר אביי תחת משכחת לה לישנא דאתפוסי ולישנא דאחילי) קדשי מזבח שקדם הקדישן את מומן הרי זו תחת זו ובא להקריב תמימה אומרים לו לדמים קדשה בא לוכל בעל מום אומרים לו לתמורה קדשה ופי' הפ"מ דזהו קדוש בתורת בדק הבית וקדשי מזבח ואם בא להקריב אותה אומרים לו לדמים קדשה ואינו רשאי להקריב ואם בא להמתין עד שתעשה בעל מום אומרים לו לתמורה קדשה וצריך להקריבה וגם צריך ליתן דמים לבדק הבית וכן משמע שם מפי' הק"ע, אלמא דאע"ג דאמרינן בתמורה (דף לב) דקדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית חל אבל קדשי בדק הבית שהתפיסן לקדשי מזבח לא חל ואפ"ה חל שניהם בב"א ולא אמרינן כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו אך באמת שניהם הק"ע והפ"מ שגו בפי' הירושלמי, דלא אמרינן דאית בה קדשי מזבח וקדשי ב"ה בודאי, אלא דהפי' של הירושלמי משום דמספקא לן בכוונתו אי כוונתו לתמורה או כוונתו לאחולי וכמו דאמרינן בתמורה (שם) דהאי תחת משכחת לה לישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי וכך הוא פי' הירושלמי קדשי מזבח שקדם הקדישן את מומן (פי' דאם לא הי' בעל מום לא היה הספק דילמא כוונתו לאחולי דהא אינו יכול לחלל כיון שהיא תמימה ואם קדם מומו להקדישו לא הי' הספק דילמא כוונתו לאתפוסי דאם קדם מומו להקדישו אינו עושה תמורה כמו דתנן בפ"ק דבכורות (דף יד) וע"כ אומר קדשי מזבח שקדם הקדישו את מומו בא להקריב תמימה פי' בתורת תמורה אומרים לו לדמים קדשה פי' בתורת לאחולי בתורת קדושת דמים בא להקריב בעל מום פי' הראשונה כיון שהוא בתורת לאחולי וא"כ יצתה לחולין אומרים לו לתמורה קדשה ולא יצתה הראשונה לחולין וזהו משום דמספקא לן בכוונתו אבל לא כמו שפירשו הק"ע והפ"מ שהוא קדוש בקדושת מזבח וקדושת ב"ה. ובזה יתיישב מה שהקשה הק"ע אהא דאיתא בירושלמי שם אהן שום משמש לשון ערכין ולשון דמים אמר לאדם שומו עלי אם היה נאה נותן את דמיו אם כעור נותן את ערכו והקשה הק"ע דהאומר שומו עלי יתן ערכו ודמי כדאמרינן לעיל באומר ה"ז תחת זו דצריכה פדיון וקריבה למזבח, וי"ל דשאני הכא דהמועט בכלל המרובה ושניהם נופלים לבדק הבית שנותן המרובה לב"ה כו' משא"כ לעיל שני מיני איסורים הן, והוא דוחק אבל לפי מה שביארתי דהתם נמי משום דמספקא לן בכוונתו ניחא שפיר והרבה יש לי להשיב על פירושיהם ואין כאן מקום להאריך ולפ"ז אין ראיה דהירושל' לא ס"ל להא דרבה דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ואף דלפי מה שכתב המהרי"ט יש ליישב אפילו לפי פירושיהם ודו"ק אלא דהעיקר הוא כמו שפירשתי בירושלמי ואין מקום להאריך:

אך לכאורה מוכח מהירושלמי דקידושין דלא ס"ל להא דרבה דאמרינן בירושלמי דקידושין (פ"ב ה"ז) א"ר לעזר באחיות לא קידש ובחטאות היפר האיך עבידא שחט שתי חטאות לשם א' המזבח בורר את הראוי לו שתיהן אסורות באכילה שחט שני אשמות לשם אשם אחת המזבח בורר את הראוי לו שתיהן אסורות באכילה אלמא דקדשו ולא אמרינן כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו אלא כיון שאינו ידוע איזה מהם בורר המזבח להיות קדוש ע"כ שתיהן אסורות באכילה ובאחיות לא קידש הוא משום קידושין שאין מסורין לביאה דאי הוי סבר דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו לא קדוש כלל אך יש לומר דאין ראיה מזה דאפשר לומר דאמר תקדש אחת מתוך שתים וכמו דמשני בקידושין (דף נא) גבי תודה ששחטה על שמונים חלות וכן תירצו התוספת במנחות (דף יא) דקאמר ה"ד ריבה שמנה כגון שהפריש לה שני קמצים וכתבו התוספת שם דמיירי כגון דאמר יקדש קומץ א' מתוך שני קמצים, דאל"ה הא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו וכן כתבו התוספ' בזבחים דף ל) על ר' אלעזר גופא דקאמר במנחות (דף יא) ה"ד ריבה שמנה אמר ר' אלעזר כגון שהפריש להשני לוגין ע"ש, וכן כתבו התוספ' (שם ד'פ) בהפריש ב' חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן לא בהפריש זו אחר זו דאם כן אין מתכפר בשניי' כו', ובמפריש בב"א נמי לא איירי דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו אלא כגון דאמר תקדש א' מתוך השתים, והכא נמי מיירי הא דר' אלעזר בירושלמי בב' חטאות דמיירי דאמר תיקדש א' מתוך השתים דבחטאות כיפר אבל באחיות לא קידש דהוי קידושין שאין מסורין לביאה ועיין בק"ע בירושלמי שכתב דאי איירי מתניתין באומר א' מכם תתקדשי לי בביאה לפ"ז אין להוכיח דאשה נעשית שליח לחברתה ותמה שם על רש"י בקידושין (דף נב) ע"ש וטעה בזה ונעלם ממנו מה שפירש"י (שם נא) דמיירי דאמר הרי כולכם וא' מב' אחיות וכתב רש"י ואין לשבש הספרים ולומר דאחת מכולכם גרס וכגון שלא קידש אלא חדא דא"כ לא מתרצא הא דאשמועינן לקמן (דף נב) ממתניתין דאשה נעשית שליח לחברתה במקום שנעשית לה צרה] ועוד אפשר לומר כמו שכתב הפ"מ דשחט שתי חטאות לשם א' כגון שהפריש חטאתו ואבדה ואח"כ נמצאת הראשונה ולקמן יתבאר עוד בזה:

ועוד יש לי להביא ראיה דשני שבועות חלין בב"א אע"ג דאין שבועה חל על שבועה דאמרינן בירושלמי (פ"ד דשבועות) ר' חגיי בעא עשרה שבועות אין לך בידי מהו, ר' יוסי בעי שבועה שבועה אין לך בידי מהו א"ר יוסי נשמעינה מהדא כו', ומשמע דמיבעי בשבועה דלעבר אם מתחייב על כל שבועה ושבועה או לא, אבל בפ"ב דנדרים מבעי לי' ר' יוסי שבועה שבועה שלא אוכל ואכל א"ר יוסי נשמעינה מן הדא שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל כו' אינו חייב אלא אחת מפני שאמר זו הא אם לא אמר זו חייב שתים, פי' דמבעי לי' אם אמר שבועה שבועה שלא אוכל דקודם שאמר לא אוכל אמר שבועה שבועה וע"כ אח"כ כשאמר לא אוכל חלו עליו ב' השבועות ביחד וע"כ חל וכמו שחל ב' נזירות בבת אחת אפילו לרב הונא דאמר דאין נזירות חל על נזירות אלא דוק' אם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, אפ"ה אם אמר הריני נזיד הריני נזיר אם אוכל חלים עליו בב"א וכמו שפי' הרא"ש בנדרים (דף י"ז) כגון שקיבל עליו שתי נזירות בב"א ופי' הרא"ש כגון דאמר הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל וכמו שביארתי לקמן בתשובה (סי' ח') ע"ש דהיינו מפני שאמר תחלה הריני נזיר שני פעמים קודם שסיים דיבורו אם אוכל וה"נ אם אמר שבועה שבועה שלא אוכל היינו נמי בבת אחת והק"ע הקשה דתיפשוט לי' ממתניתין דאין שבועה בתוך שבועה כו' ולא הבין כלל הבעי' של הירושלמי דמיבעי לי' אם חלים בב"א, וע"ז פשיט לי' ר' יוסי בר' בון נשמעינה מהדא שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכלינה כו' ואכל אינו חייב אלא אחת מפני שאמר זו פי' מפני שסיים דיבורו ואמר זו, אבל אם אמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואח"כ אמר ככר זו ונמצא שלא סיים דיבורו עדיין והוי כמו בב"א (וכמו שביארתי לקמן (סי' ח) מה שפי' הרא"ש בפ"ב דנדרים (דף יו) על הא דאמר התם כגון שקיבל עליו ב' נזירות בב"א, ופי' הרא"ש כגון שאמר הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל וביארתי שם דהטעם משום דלא סיים דיבורו עדיין שאמר ב' פעמים הריני נזיר ואח"כ אמר אם אוכל וע"כ הוי ב"א ע"ש באורך):

וא"כ חזינן מהירושלמי דשני שבועות חלין בב"א ואע"ג דאמרינן בפ"ב דנדרים (דף יח) מתיב רב המנונא נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על נזירות שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות הקלה לא כש"כ ת"ל נזיר להזיר כו' ופריך ה"ד אלימא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הא קרא בעי אלא לאו דאמר כו' ומשני לא הב"ע כגון שקיבל עליו שתי נזירות בב"א אלמא דבשבועה אין חלין בב"א דהא מיירי בב"א ואפ"ה אמר דאין שבועה חלה על שבועה אעפ"כ נראה לי דהש"ס דילן אינו חולק על הירושלמי בזה דשתי שבועות חלים בב"א, והכא מיירי למנות שתי נזירות דבשבועות בב"א אין נפקותא רק לענין ללקות שתים אבל לא שיהיה שתי שבועות כגון אם נשבע שלא יאכל היום ואפילו בב"א אעפ"כ אינו אסור אלא יום א' משא"כ בנזירות שאם מקבל שתי נזירות מונה ששים יום ועיין שם בר"ן שדחה פי' היש מי שאומר דמיירי לענין לחייב ב' מלקיות אלא שהענין הוא אם צריך למנות שתים, אבל לענין לחייבו ב' מלקיות אפשר שלא יחלוק הש"ס דילן עם הירושלמי וכמו דאמרינן בכל האיסורים שאין איסור חל על איסור ואעפ"כ חלים בב"א, וה"נ בשבועות אע"פ שאין חלים בזא"ז חלים בב"א:

וא"כ לכאורה צריך להבין דאיך חל בשבועות בב"א, וכן בנזירות איך חל בב"א כמו שהבאתי מהא דנדרים (דף יח) דבזא"ז אינם חלים לרב הונא (שם) דדוקא אם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר אבל אם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום לא חל, וכן בירושלמי (פ"ג אם באומר הריני נזיר שתים נדר שבטל מחציתו כו', וכן בירושל' (פ"ד. דנזיר) א' שאמר הריני נזיר שתים כו' שנים שאמרו הרי אלו נזירים ושמע א' ואמר ואני תחת שניהן נזיר כו' אלמא דחל בב"א ואמאי הא קיי"ל כרבה דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו (וכמו שהבאתי לעיל מה שכתב המהרי"ט והמקנה לענין קידושין שהקשו דאיך חל במעכשיו דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו) ובשלמא באיסורים אע"ג דאין איסור חל על איסור אעפ"כ חל בב"א, התם דוקא באיסורין דחלים ממילא ע"כ אעפ"י שאינם חלים בזא"ז חלים בב"א כמו דאיתא ביבמות (דף לג) [וע"ש בתוספת עירובין (דף מט) ד"ה ואמר כו' והכא מבתרא פריך, דאינו קדוש אלא על פי דיבורו ודוק היטיב] אבל בנזירות ובשבועות שהוא ע"י דיבורו קשה דאיך חלים שניהם בב"א דהא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו [אך בנזירות אכשר לומר משום דרבי קרא נזיר להזיר כמו דאיתא התם בנדרים (דף יח)] אבל בשבועות קשה דאמאי חל בב"א:

ולכאורה יש להביא ראיה דע"י שבועה לא חל בב"א אפי' על איסור דממילא דהא אמרינן בסוף מכות (דף כב) א"ל ר' זעירא לר' מני ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ומשני התם לא קא חלה שבועה עלי' מושבע ועומד מהר סיני הוא א"ל כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט ומסיק האי תנא כולל לית לי' ואם איתא דבב"א חל ליחשיב כגון דאמר קודם יו"ט שבועה שלא אחרוש בי"ט נמצא כשחל יו"ט הו"ל איסור יו"ט ואיסור שבועה בב"א אלא ודאי דס"ל דלא חל בב"א ואפשר שזהו משום שאינו בזא"ז אפי' בב"א לא חל וא"כ כיון ששבועה ליתא אח"כ כמו דמשני האי תנא כולל לית לי' ע"כ לא חל בב"א:

אך זה אינו דגבי שבועה לא הוי בב"א דכיון שכבר מושבע ועומד מהר סיני שלא יחרוש בי"ט וא"כ מיד שנשבע קודם יו"ט אין שבועה חלה על שבועת הר סיני ולא דמי להא דאין איסור חל על איסור דהתם הוא ממילא וע"כ חל ע"י ב"א אך בשבועה כבר הוא מושבע ועומד מהר סיני וע"כ לא הוי ב"א ואפשר שזהו פי' הגמרא א"ל ר' זעירא לר' מני וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביו"ט שהיה סבור אף שאין איסור חל על איסור היינו דוקא כשחל אח"כ אבל הכא חל בב"א כשחל יו"ט וע"ז משני התם לא קא חלה שבועה מושבע ועומד מהר סיני הוא פי' דבשבועה לא דמי להא דאיסורים חלים בב"א דכיון שכבר מושבע ועומד קודם יו"ט שלא יחרוש ביו"ט מהר סיני ע"כ לא חל ולא הוי ב"א:

אח"כ ראיתי בספ' אבני מלואים (סי' יב) דזהו דוקא בשבועה דכיון שהוא כבר מושבע ועומד מהר סיני שלא לאכול נבילה ע"כ אפי' נתנבלה אח"כ לא הוי ב"א ולא חיילא השבועה כיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני ואינו מוסיף בשבועתו אבל בנדר לא שייך לומר מושבע ועומד דהא החפצא אינו מוזהר אלא דלא חל מחמת דאין איסור חל איסור וע"כ אם נתנבלה אח"כ חל ע"ש וא"כ הוי מצי למתני כגון דאמר קונם פרה שאני חורש ביו"ט דהשתא הוי איסור ב"א, ועיין בספרי עמק יהושע (סי' כד) מה שתירצתי שם קושית הרז"ה דכיון דקונם חל לקיים את הל"ת א"כ תקשה דליחשוב נמי כגון דאמר קונם פרה שאני חורש בה דהא נדר חל על האיסורים ותירצתי שם דכל עיקר הטעם משום דניתוסף איסור חפצא וכיון דהאי תנא לית לי' כולל ע"כ לא חל אבל אעפ"כ תקשה דהא אם אמר קודם יו"ט ה"ל איסור ב"א כגון דאמר קונם פרה שאני חורש ביו"ט וא"כ בשעה שחל יו"ט ה"ל איסור ב"א וא"כ אע"ג דהאי תנא לית לי' כולל אפ"ה יהא חל מטעם ב"א וכמו שהקשו התוס' בחולין (דף קא) על פירש"י דמאן דלית לי' כולל לית לי' נמי ב"א מדאמרינן פ' ד' אחין (דף לד) השתא באיסור כולל מחייב תרתי איסור ב"א מבעי אלמא אפי' מאן דלית לי' כולל אית לי' איסור ב"א וכן כתבו התוספ' ביבמות (דף לג) דב"א עדיף אפי' ממוסיף נמי:

וע"כ לפי"ז היה אפשר לומר דהא דלא אמרינן גבי שבועה וגבי נדר כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, היינו מטעם דישנו בזא"ז בכולל או במוסיף וע"כ חל בב"א דכיון שיוכל להמציא זאח"ז ע"כ חייל בב"א וכמו דאמרינן בקידושין (דף נא) שאני מעשר בהמה דאיתא בטעות, דתנן קרא לתשיעי עשירי כו' שלשתן מקודשין וע"כ כיון שאפשר שתחול בזא"ז בכולל, ע"כ חל בב"א נמי, ולפ"ז אי אמרינן דלא חל בכולל לא היה חל בב"א נמי דאע"ג שהוכיחו התוס' דב"א חמור מכולל היינו באיסורים דממילא אבל בנדר ובשבועה הא דלא אמרינן כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו הוא מטעם שישנו בזא"ז בכולל אבל אם אינו חל בכולל ממילא לא חל בב"א והשתא ניחא שפיר דלא קשה דליחשוב קונם פרה שאני חורש ביו"ט דבנדר שחל על חפץ יחול על יו"ט משום דהוי איסור ב"א, דלפי מה שביארתי ניחא שפיר דכל הטעם דשני שבועות חלין בב"א וכן בנדר ושבועה הוא משום דישנו בזא"ז בכולל או במוסיף וכיון דהאי תנא כולל לית לי' ממילא לא חל משום דכל שאינו בזא"ז כו' ואע"ג דיו"ט הוי איסור ממילא אעפ"כ השבועה לא הוי איסור דממילא ולגבי שבועה אית לן למימר דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו וע"כ חל יו"ט ולא איסור קונם, ועיין בתוספ' שבועות (דף כ) ע"ש אך לפ"ז יש לעיין בתמורה (דף כה) דאמר על הבכור עם יציאת רוב עולה עולה הוי או בכור הוי כו' וכן בעי התם אמר על הלקט עם נשירת רבו יהא הפקר לקט הוי או הפקר הוי, לקט הוי שכן קדושתו בידי שמים או דילמא הפקר הוי שכן זוכין בו עניים ועשירים ואמר אביי מאי תיבעי לך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וה"נ דברי מי שומעין דלפי מה שביארתי היה לו לאביי לומר טעם אחר דלגבי בכור שאמר עם יציאת רוב עולה הוי או לגבי לקט שאמר עם נשירת רובו יהא הפקר ליכא למימר דכל שאינו בזא"ז כו' דהא קדוש ממילא וכל שהוא ממיל' לא שייך לומר כל שאינו בזא"ז אבל לגבי עולה שקדוש ע"פ אמירתו וכן לגבי הפקר שהוא ע"פ דיבורו וכל שהוא מחמת אמירתו שייך לומר כל שאינו ב א"ז כו' וע"כ הוי בכור או לקט ולא חל מה שאמר עולה או הפקר שזהו עפ"י דבורו אך לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו לקידושין דאביי לית לי' הא דרבה מדאותבי' אביי בקידושין (דף נא) ע"ש ניחא שפיר דלא קאמר אביי זה הטעם משום דלית לי' הא דרבה, אך לי נראה דאביי אית לי' הא דרבה וכמו דאמרינן במנחות (דף ע"ח) אביי אמר דכ"ע לקרבן גדול קא מכוין (כן הוא גירסת הרש"ק) ובכלי שרת מקדשים שלא מדעת קא מפליגי ע"ש ברש"י אלמא דאית לי' הא דרבה דכל שאינו בזא"ז כו' אך אפשר לומר שזהו בכלל דבריו שאמר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין]:

ובזה הוי ניחא שפיר מה שהקשיתי מתחילה מהא דאמרינן בנדרים (דף יח) מתיב רב המנונא נזיר להזיר מכאן שהנזירות חל על הנזירות שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה כו' ת"ל נזיר להזיר ומוקי לה רב הונא בב"א, וא"כ מוכח דבשבועה לא חל אפי' בבת אחת, וביארתי תחילה דהברייתא לא איירי לענין אם חייב שתי מלקיות אלא דבנזירות חל בב"א למנות שתי נזירות משא"כ בשבועות אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר כיון דכל הטעם דחל בב"א הוא מטעם שישנו בזא"ז בכולל וא"כ כיון דאמרינן התם בנדרים (דף יז) דרב הונא לא ס"ל כרבה דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאינים וענבים דחל בכולל אלא דבנזירות חל אם אומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר כמו דתנן נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה דבשבועה לא חל אפי' ע"י כולל ע"כ ניחא דבנזירות חל בב"א מחמת שישנו בזא"ז בכולל אבל בשבועה דאינו חל בכולל ע"כ לא חל בב"א, והירושלמי דס"ל דחל בב"א היינו לפי מאי דקיי"ל כרבה דאם נשבע שלא יאכל תאינים ואח"כ נשבע שלא יאכל תאינים וענבים חל בכולל וע"כ חל בב"א וכן לא תקשי נמי מהא שהבאתי בפ"ק דנדרים (דף ט) כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ואמר שמואל באומר כנדרי רשעים הריני עלי הימנו דאפי' אי לא אמרינן דחדא חדא קתני אלא דכולהו בב"א אפי' הכי שמואל לטעמי' בנדרים (דף יז) דאית לי' הא דרבה ע"ש בסוגי' וע"כ כיון דחל וא"ז בכולל חל נמי בב"א אך לדעת הר"ן לא יתיישב זה שהר"ן פירש דהא דר"ה לא ס"ל דרבה היינו אם נשבע תחילה שלא יאכל תאנים ואח"כ נשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד, וע"כ ס"ל לרב הונא דלא חיילי שבועה בכולל כיון דאתאנים לא חיילא אין לה מקום כלל שהוא על שניהם ביחד נשבע ולא על ענבים בלבד ע"ש וא"כ אם לא נשבע על תאנים וענבים יחד חל בכולל א"כ אפי' שבועה איכא ע"י כולל:

אך מ"מ קשה דאי אמרינן דלמאן דלית לי' כולל אם נשבע שני שבועות לא חל בב"א, מטעם שכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, א"כ אפי' חדא שבועה נמי לא חיילא, וא"כ אם נשבע שבועה א' חל ובשני שבועות בב"א לא חל כלל, ובשלמא באיסורים דממילא למאן דלא ס"ל איסור בת אחת אעפ"כ חדא מיהא חל וכמו שכתבו התוס' ביבמות (ד' לג) דלמאן דלא ס"ל דבבת אחת חל תפסינן איסור החמור גבי אשת אח ואחות אשתו דאשת אח דחמור חייל דאין לה היתר לאחר מיתה אלא במקום יבום, אבל אחות אשתו שרי לאחר מיתה, ובריית' דקתני אינו חייב משום אחות אשתו לא איירי בבת אחת דא"כ הוי חייב משום אשת אח כו' אלמא דתפסינן איסור החמור בבת אחת ואף דאמרינן בחולין (דף קא) ור"י הגלילי לית לי' איסור כולל, והתני' שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה מניין שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו ת"ל שבת היא יוה"כ היא דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אינו חייב אלא אחת, שלח רבין משום ר' יוסי בר' חנינ' כו' לדברי ר' יוסי הגלילי למאי דאפכן שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב הזיד בשבת ושוב ביוה"כ פטור מ"ט אמר אביי שבת קביע' וקיימא יוה"כ בי דינא קא קבעי לי' א"ל רבא סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קא אתו, ופירש"י ואין כאן אחרון וע"כ כי פטר ר' יוסי הגלילי משום דקא סבר כיון דבכולל ומוסיף אין איסור חל על איסור באיסור ב"א נמי לא מחייב אלא חדא, ואי נמי הזיד בא' מהם הרי שגגת חבירו עומדת וחייב עכ"ל, אלמא מאן דלית לי' איסור ב"א היינו דלא מחייב שתים ואינו מתחייב אלא חדא אבל אעפ"כ ההיא חדא לא קביע' אלא באיזה מהם ששגג חייב, וא"כ קשה דלפי דברי התוספת ביבמות דהחמור מדחה את הקל וא"כ מאי פריך על הא דשלח רב יצחק דלדברי ר' יוסי הגלילי למאי דאפכן שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור דלמא משום דס"ל דשבת ויוה"כ אעפ"י דהוי ב"א נמי לא חל, וע"כ אם שגג בשבת והזיד ביוה"כ אמרינן דחייב אבל אם הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור דכיון דלית לי' איסור ב"א ע"כ תפסינן שבת דהוי חמור שהוא בסקילה וע"כ אם הזיד בשבת אע"פ ששגג ביוה"כ פטור אלא ודאי דלמאן דס"ל דאפי' בב"א לא חל היינו דלא חלין שתיהם, אבל מ"מ חדא הוא דמתחייב וההוא חדא לא קביע' אלא באיזה מהם ששגג חייב דלא כמו שכתבו התוס' ביבמות:

אך לפי' הרמב"ן ניח' שכתב בחידושיו דמאן דלא מחייב אלא חדא אין הטעם משום דלא ס"ל אחע"א אפי' בב"א אלא משום דס"ל דשבת ויוה"כ הוי שם א' אבל באיסור ב"א כ"ע מודו אלא דס"ל דאין במה לחייבו שתים כיון שהם שם א' דשבת ויוה"כ הכל נקר' שבת וע"כ לא מתחייב אלא חדא, וע"כ אתי שפיר כיון דסובר דבב"א חל א"כ ישנו לשני האיסורין אלא שאין במה להתחייב שתים משום ששבת ויוה"כ הכל שם א' וע"כ אם שגג בשבת והזיד ביוה"כ או ששגג ביוה"כ והזיד בשבת חייב כיון שסובר דבב"א חל אלא דאם שגג בשתיהם אינו חייב אלא חדא כיון שהכל שם א' אבל למאן דלא ס"ל דחל בב"א ע"כ תפסינן החמור ואם שגג בחמור חייב חטאת אבל אם הזיד בחמור אע"ג ששגג בקל אפ"ה פטור וכמו שכתבו התוספ' ביבמות והכי משמע בירושלמי בסנהדרין (רפ"ט) נתארמלה ונתגרשה כאחת מה אמר בה ר' ישמעאל חומר בקל מה אמר בה ר' ישמעאל ועיין בספרי ע"י (סי' טו) מה שביארתי דאיך יוכל להיות שתהיה נתארמלה ונתגרשה כא' דהיינו כמו שאמר ר' יוחנן בקידושין (דף ס) דאפילו קידושי מאה תופסין בה כו' ע"ש, ולכאורה מאי קא מבעי לי' לר' ישמעאל אי סבירא לי' דחל בב"א, הא אמרינן בירושל' (פ"ג דב"ק ה"ב) א"ר יוסי בר' בון אתי דר' מאיר (פי' דאית לי' בכריתות (דף יד) דאם היה שבת ויוה"כ והוציאו חייב משום שבת ויוה"כ) כר' עקיב', דתני מנין ליוה"כ שחל להיות בשבת ושגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו ת"ל שבת היא יוה"כ היא דברי ר' עקיב' ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא אחת אלמא דר' ישמעאל לית לי' איסור ב"א דהא לפי גירסת הירושלמי סביר' לי' לר' ישמעאל דאינו מתחייב אלא אחת וא"כ מאי מבעי לי' להירושלי' אלא ודאי דהא דלא מתחייב אלא אחת לאו משום דלית לי' איסור ב"א אלא הטעם משום דשבת ויוה"כ שם א' הוא ואין במה להתחייב שתים וע"כ מבעי לי' נתארמלה ונתגרשה מה אמר בה ר' ישמעאל אי סביר' לי' איסור ב"א או לא, אבל לפירש"י קשה דמאי מקשי רבא סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קא אתי הא באיסור ב"א נמי תפסינן החמור וע"כ א נו חייב רק בשוגג בשבת והזיד ביוה"כ:

ואפשר לומר דהא שכתבו התוספת ביבמות (דף לג) דבב"א חל אשת אח דחמיר ולא אחות אשה אע"ג דאחות אשה הוי איסור כולל אעפ"כ אשת אח הוי איסור מוסיף דמיגו דאיתוסף איסור' לגבי אחים איתוסף נמי איסור' לגבי דידי' כחו דאמרינן ביבמות (דף לב) ע"כ אמרינן דבב"א לא חל רק אשת אח דהוי איסור חמור משא"כ בשבת ויוה"כ אע"פ דשבת הוי איסור חמור לגבי יוה"כ וכמו שפי' רש"י דשבת הוי איסור מוסיף שניתוסף מיתת ב"ד) **(ידוע לכל שמיתת ב"ד ודיניה היה נוהג רק קודם חורבן הבית ובזמן הסנהדרין)** מ"מ יוה"כ הוי נמי איסור כולל דאסור באכילה וע"כ שניהם שקולים ובאיזה מהם ששגג חייב חטאת כיון דליכא בזה איסור חמר שידחה הקל דבכל חדא יש מעלה וביוה"כ איכא איסור כולל לגבי שבת דהוי איסור חמור, ומחייב אכל חדא אם שגג אלא דלא מתחייב תרתי:

ועיין במה שכתב המהרי"ט בקידושין (דף עז) גבי חזר ובא עליה עשאה חללה, דכי אמרינן דאין אחע"א היינו דוק' לחייבו ב' משום אלמנה ומשום אחותו אבל אם התרו בו משום אלמנה ולא משום אחותו או שהיה שוגג באחותו ומזיד באלמנה פשיטא דחייב דמשום שהיא אחותו לא גרע מאלמנה דעלמא, ועיין בשעה"מ הלכות איסורי ביאה מה שהשיג עליו ולפי מה שהבאתי התוספ' דיבמות משמע דאפי' באיסור ב"א תפסינן החמור, ואם התרו בו מחמת איסור הקל אין חייבין ולא אמרינן דבאיזה מהם שעבר חייב ועוד לא נראה לי מה שכתב מהרי"ט דהא אית' בשבועות (דף כד) דלר"ש דס"ל דאין אחע"א האוכל נבילה ביוה"כ פטור אלמא דאינו מתחייב חטאת מחמת יוה"כ אע"ג דמשום איסור נבילה ליכא חטאת ולא אמרינן דלא גרע נבילה משאר אכילת היתר, ועוד הא אמרינן בפסחים (דף לה) יכול יצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופריך ואיסור' דחמץ להיכן אזלא אמר רב הא מני ר"ש היא דאמר אין אחע"א דתני ר"ש אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור והשתא אם אית' לדברי מהרי"ט הא ישנו לאיסור' דחמץ ג"כ ש"ם לא התרו בו משום טבל והתרו בו משום חמץ חייב וא"כ ישנו לאיסור חמץ ג"כ וזהו דוחק לומר דלכן לא מקרי איסורו משום בל תאכל חמץ משום שאם התרו בו משום טבל אינו חייב משום חמץ וכן ביבמות (דף יג) רבא אמר טעמייהו דב"ש דאין אחע"א, ופריך תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי לא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח כו' והשת' אם אית' כדברי מהרי"ט אמאי לא הוי צרת ערוה, דהא אם התרו בו משום אחות אשה לקי משם אחות אשה:

אך זה אפשר ליישב דלכאורה קשה דהא ר"ש סובר נמי דאין אחע"א כמו דאמרינן ביבמות שם דאינו חייב אלא משום אשת אח בלבד, ואפ"ה פוטרת צרתה כמו שכתבו התוספת ביבמות (דף לב) בד"ה לא פקע, וא"כ מ"ט אמרינן ביבמות (דף יג) דלב"ש דסביר' להו דאין אחע"א אינו פוטרת צרתה, אלא ודאי דאע"ג דר' שמעון סובר דאין איסור חל על איסור מ"מ יש לאיסור אחות אשה ג"כ, ואע"ג דר"ש לית לו' לקוברו בין רשעים גמורים כמו דאמרינן ביבמות (דף לב) אפ"ה מ"מ ישנו לאיסור אחות אשה ג"כ, (וע"כ סובר המהרי"ט דבאיזה מהם שהתרה לוקה) משא"כ לב"ש דס"ל כיון דלא חל לא הוי צרת ערוה ע"כ סובר דלית' לאיסור' בתרא כלל (וע"כ אינו לוקה אפילו אם התרו בו משום אחות אשה) ובזה יתיישב מה שכתבו התוספת שם לר"ש, וא"ת כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם ערוה גופי', ויש לומר דאיסור אחות אשה מתלה תלי אי פקע איסור אשת אח אתי אחות אשה וחייל, ולכאורה צריך להבין דהא היא גמר' מפורשת ביבמות (דף לב) אליבא דר"ש ואמאי לא הביאוהו אך דמדר' שמעון אין ראיה דהא ר"ש לא קאמר אלא דאינו לוקה,) רק משום אשת אח, אבל אעפ"כ יש לאיסור אחות אשה ג"כ אלא דאינו לוקה, והראיה דהצרה הוי צרת ערוה וע"כ סובר ר"ש כיון דישנו לאיסור' אלא דאינו לוקה, ע"כ אינה מתייבמת דאחות אשה מתלה תלי, אבל לב"ש כיון דס"ל דלית' לאיסור' כלל, דהא סובר דצרתה לא הוי צרת ערוה ע"כ קשי' להו להתוספת כיון דלב"ש לית' לאיסור' כלל אמאי אינה מתייבמת וע"ז תירצו דאפילו לב"ש אע"ג דלית' לאיסור' כלל אעפ"כ איסור אחות אשה מתלה תלי וקאי ואף עפ"כ לית' לדברי מהרי"ט כמו שהוכחתי בתחילה (ועיין ביבמות דף לב) ר"ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד, והא תני' ר"ש אומר אינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד ע"ש):

[וע"פ הדברים האלו שביארתי יתבאר שבזה שגה בעל טעם המלך שהקשה על המהרי"ט מהא דשבועות (דף כה) דקאמר אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא, והלא על צדקה אינו אלא בעשה ועל השבועה לוקה, א"כ אמאי לא חל דהא הוי כמו שלא התרו בו על הראשונה כיון שאין בו מלקות וכן ממה שהקשו התוספת בשבועות (דף כג) דשבועה אינו חל על חצי שיעור אע"פ שעל חצי שיעור ליכא מלקות וכן הקשה מהא דמכות (דף כג) דפריך וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ומשני מושבע ועומד מהר סיני הוא והקשה דכיון דמסיק התם דישנו לשני דברים זורע וחורש אלא דאינו לוקה על שני המלאכות דאין חילוק מלאכות ביו"ט כמו דאמר התם (דף כב) וא"כ היה אפשר לומר דעל יו"ט התרו בו משום זורע ועל שבועה התרו בו משום חורש דעל יו"ט אינו לוקה ועל שבועה לוקה:

ולפי מה שביארתי לא קשה מידי דהמהרי"ט לא קאמר אלא באיסורים דממילא דישנו לאיסור כמו דאמרינן ביבמות (דף לג) לקוברו בין רשעים גמורים וע"כ קאמר דאם לא התרו בו משום הראשונה חייב משום השני' דהא ישנו לאיסור אבל בשבועה ליתא לשבועה כלל דהא כבר מושבע ועומד ואפילו אי נפקע האיסור לא חיילא אח"כ כמו שהאריכו בזה האחרונים ולא אמרינן בשבועה דמתל' תלי וקאי כמו שהביאו ראי' מהא שהקשו התוספת בסוף נדרים (דף צ) מהא דנטולה אני מן היהודים דיפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים והקשה התוספת איך חל נדרה על תשמיש היהודים בעודה א"א הא אין אחע"א כו' ע"ש, וקשה לכאורה דמאי קשי' להו אימא דמתלי תלי וקאי וכשתתגרש ופקע מיני' איסור א"א אתי איסור נדר וחייל, אלא ודאי דגבי נדרים ושבועות לא אמרינן הכי ועיין בשעה"מ הלכות איסורי ביאה פ' ט, דכיון דבשעת מעשה לא חל ליתא לאיסורא כלל ולא אמרינן בזה דמתלי תלי, וע"כ כיון דליתא לשבועה כלל אפילו לא התרו בו על הראשונה לא חל ומדוייק מאי דפריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא דמשום דאין אחע"א מתל' ותלי, משא"כ בשבועות דכיון דכבר הוא מושבע ועומד אין לה חלות כלל, וכן אפילו בצדקה כיון דהוי איסור עשה והוא מושבע ועומד ע"כ לא חל אפילו לענין מלקות ג"כ:

ויותר הי' לו להקשות ממה שהקשו התוספת בשבועו' (דף כד) דאיך חייל איסור אבר מן החי על עשה דשאינו זבוח, וא"כ חזינן דאפילו במקום עשה לא חל, וא"כ לדברי מהרי"ט הא הוי כמו שלא התרו בו למלקות, וכן מהא דחולין (דף קיג) מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינה במיתה שנאמר כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת והשתא אי אמרינן שם דהטעם משום דאין אחע"א הא מחמת תרומה טמאה אינו רק בעשה ואפשר דהתם מודה דכיון שנתחללה גרע יותר ודוחק]:

ועוד נראה לי להביא ראיה מהא דאמרינן בחולין (דף צ) קדשים דאיסור כרת מי שמעית לי' וכתבו התוספת דמשמע דאפילו לאחר זריקה לא חיילי ותימא כיון דהשתא ליכא איסור קדשים אמאי לא יחול איסור גיד כדאמר פרק ד"א (דף לב) דאחות אשה מתלה תלי וקאי, ותירצו כיון דמחיים לא חל איסור גיד כו' תו לא חייל איסור גיד כו' דבעינן שיחול מחיים איסור גיד דומי' דיעקב כו', וא"כ אם אית' כדברי מהרי"ט הא יכול לבוא מחיים נמי לידי איסור גיד כגון אם לא התרו בו משום קדשים והתרו בו משום גיד, וא"כ לאחר זריקה דפקע איסור קדשים אמאי לא חייל איסור גיד, אלא ודאי דלית' לדברי מהרי"ט [והכי מוכח בירושלמי (פ"ב דפסחי') ארבעת רביעים בפני עצמן וחימצן וארבעת רביעים בפ"ע ועירבן (פי' דחל עליו תחילה איסור חמץ ואח"כ איסור טבל אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה משום האוכל חמץ בפסח לוקה איסור חמור חל על איסור קל, ואין איסור קל חל על איסור חמור עשה כרי כו' אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה כו' ע"ש אלמא דאפילו התרו בו משום אוכל טבל ולא משום חמץ נמי אינו לוקה דלא כהמהרי"ט ועיין בספרי עמק יהושע סי' טו)]:

ועיין בפמ"ג שהקשה דאיך חל איסור אלמנה לכה"ג מן הנשואין הא אין אחע"א משום איסור בעולה, ותירץ שם דבעולה לא חל תחילה משום איסור א"א ולאחר שמת בעלה חיילי תרווייהי בב"א, והקשה שם כיון דאיסור בעולה קדים אלא דאינו חל משום דאין אחע"א, אבל מ"מ איסור' מיהא איכא, א"כ איך חל אח"כ איסור אלמנה ואשתמיטת' התוספ' דיבמות (דף לג) בד"ה אלא מליקה בב"א הוא דמשכחת לה והקשו דאיך הוי בב"א הא איסור זרות לא חל עד אחר זריקה ומיד שנמלקה הוי נבילה, ותירצו דנבילה נמי לא חל עד לאחר זריקה דלא חייל איסור נבילה על איסור מעילה דחמיר מני' וכו' וה"ל ב"א, אלמא אע"ג דיש איסור נבילה תחילה אלא דלא **(דיני מלקות הי' נוהגין רק בזמן הבית וב"ד סמוכין.)**

חל למלקות משום דאין אחע"א, ע"כ לא הוי כמו שחל מתחילה וה"ל ב"א דלא כמו שכתב הפמ"ג:

עכ"פ מוכח דבאיסור חל על איסור אפילו למאן דלית לי'

א דבב"א חל, חדא מיהו מחייב, דאל"ה איסור' שבהם היכן אזלה, ובשני שבועות אי אמרינן דאינו חל משום דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, לא יהא חייב משום שבועה כלל, וזהו דבר שאי אפשר:.

וליכא למימר דהטעם דב' שבועות חיילי משום דאפשר שיחולו זא"ז דאם נשאל על הראשונה שני' חלה עליו וע"כ חיילי בב"א ג"כ (וכמו דמשני בקידושין (דף נא) שאני מעשר בהמה דאית' בטעות) דזה אינו, דהא לא מקרי שישנו בזא"ז ע"י שאלה דהא א"א לשני' לחול, אלא אם לית' לראשונה וא"כ ליכא אלא חדא שבועה דאל"כ אמאי לא משני הגמר' בקידושין (דף נא) גבי תודה שנשחטה על שמונים חלות דאפשר בשאלה לפי מה שביארתי בעמק יהושע (סי' טז) אי מהני שאלה לאחר שנזרק משום חולין בעזרה ומאי מקשה הש"ס ממעשר, וכן מה הקשו התוספת במנחות (דף פ) מהא דהפריש שני חטאות לאחריות דהא לית' בזא"ז, דהא אית' בזא"ז ע"י שאלה:

ועוד דא"כ איך אמרינן בפ"י דנדרים (דף סט) בעי רבה קיים ומופר לכי בב"א מהו ת"ש דאמר רבה כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו אמאי לא חייל הפרה דהא אפשר להפרה לחול אחר הקמה דהא קי"ל דנשאלין על ההקם, ואף דההקמה לא אפשר אחר ההפרה כמו דאית' בנדרים (דף עט) נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר אעפ"כ ליחול הפרה ולא ליחול ההקמה דכה"ג כתבו המהרי"ט והמקנה בקי ושין דף סב) בהא דא"ר הושעי' דהנותן שתי פרוטות לאשה כו' דכיון דקידושין הראשונים אפשר להם לחול על השניים אע"ג דקידושין שניים לא אפשר להם לחול על הראשונים, הראשונים ודאי חייל כמו שהבאתי לעיל, וע"כ ליכא למימר דע"כ חיילי בב"א משום דאפשר בזא"ז משום שאם נשאל על הראשונה שני' חלה עליו וגם אין סבר' לומר דמ"מ אע"ג דלא חיילו אעפ"כ איסור' דשני שבועות מיהא איכא שכבר ביארתי דשבועות לא דמי לאיסורין, והא דאין שבועה חלה על שבועה אפילו איסור' נמי ליכא והא שפסק הרמב"ם והביאו בש"ע יו"ד בט"ז (סי' רכט) דאם התיר לשני' קודם שהתיר לראשונה מותר, אין הטעם משום דאיסור' מיהת איכא אלא הטעם שלאח"כ שנשאל על הראשונה אגלאי מילת' דחל השני' וע"כ מותר:

ולכאורה היה אפשר לומר כמו שכתבו התוספ' בזבחים (דף ל) דאמרינן התם ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים, ה"ז תמורת עולה דברי ר' מאיר אמר ר' יוסי אם לכך נתכוין מתחילה הואיל ואי אפשר להוציא שתי שמות כא' דבריו קיימים והקשו התוספת דהא אמרינן בפ"ב דקידושין דף נא) ובעירובין (דף נ) ובפ' נערה המאורסה (דף סט) כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, ותירצו דכל דבר שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו מיירי בדבר שאי אפשר לקיים שניהם שסותרין זא"ז כגון מקדש אשה ובתה דהי מנייהו מפקת וכן קיים ומופר ליכי דנדרים וכן ארבע אמות דעירובין דף מט) אבל הכא מוקמי תרווייהו, וכן בפ' השולח בגיטין (דף מב) הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררין זא"ז ולא אמרינן כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו משום דהתם בזא"ז אי אפשר לקיים שניהם דבזא"ז קמא קני' נפשי' וקני חברי' ובתרא לא קני כלל אבל בב"א אפשר לקיים שניהם דאמרינן קנו ומשחררין זא"ז, והא דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ז) חציך בחצי פרוטה וחציך בחצי פרוטה דאינו מקודשת וקא מבעי לי' שני חציך בפרוטה לא שייך לומר תיפשוט מדרבה כו' דכל שאינו בזא"ז מיירי בדבר שאין השני יכול לחול מחמת שחל הראשון תחילה כגון שתי אחיות ושתי תרומות וב' מעשרות הלכך בב"א אינו משום דהי מנייהו מפקת אבל גבי קידושין בזא"ז אינו לא זה ולא זה אבל בב"א תפשי תרווייהו כו' ע"ש, וע"כ אפשר לומר דבשבועות נמי חיילי תרווייהו משום דלא סתרי זה לזה דכיון שאפשר לחייבו משום הב' שבועות ע"כ אעפ"י שאינו בזא"ז חל בב"א וכמו שכתבו התוספת בזבחים אך שיש לחלק:

ע"כ נראה לי שזהו הכלל דהא דאמרינן כל שאינו בזה אח"ז אפילו בב"א אינו היינו דוק' אם הא' סותר לחבירו כגון בקדושין דאם אחת מקודשת, לא תפסי באחותה, וכן כל כה"ג שמביא הא דרבה היינו משום שהא' סותר לחבירו אבל הכא הא דאין שבועה חלה על שבועה לא משום שסותר זה לזה, אלא מכיוון שנשבע מכבר תו אין מקום לשבועה השניה לחול, וזהו דוקא אם כבר נשבע ע"כ כיון שהוא מושבע ועומד אין מקום לשבועה שני' לחול אבל אם נשבע שתי השבועות בב"א, א"כ אין כאן שבועה ראשונה שלא תניח לחול לשני' כיון שנשבע שתי השבועות בב"א, והם אינם סותרים זל"ז, ע"כ חיילו תרווייהו ועובר על שני שבועות ואין זה שייך להא דרבה דכל שאינו בזא"ז דהתם דווקא בשני דברים הפכים וע"כ אינו בזא"ז, ע"כ אינו אפילו בב"א נמי משום דהם סותרים זל"ז אבל במקום ששניהם מענין א' הוא ואינם סותרים זה לוה כלל אלא שהטעם שהשני' לא חל משום שאין לה מקום שכבר נגמר מהראשון, וא"כ זהו דוקא אם הראשון בא תחילה ע"כ אינו מניח מקום לשני' אבל אם באים בב"א ואינם סותרים זה לזה ולית כאן ראשונה שלא תניח לשני' לחול וע"כ חלים בב"א וכמו באיסורים דאע"פ שאין חלים בזא"ז אפ"ה בב"א חיילי והטעם דהא שאינו בזא"ז היינו משום שכבר הוא אסור, ע"כ אין תועלת באיסור השני אבל אם הם באים בב"א ושניהם איסורים ע"כ חיילי תרוויהו וה"נ בשבועות אף על פי דלא הוי איסור דממילא

ויש להביא קצת ראיה לזה מהא דאמרינן בנזיר (דף מב) אמר רבה מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבוא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ומוקי לה התם דוקא אם באים בב"א, אבל אם קדמה הטומאה לא מחייב על הביאה משום דמטמא וקאי (ולדעת הראב"ד ברמב"ם (פ"ה מה' נזירות) אינו חייב בטומאה בזא"ז אפילו שלא בחיבורין ע"ש) ואע"ג דרבה ס"ל דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, וא"כ לא לחייב אפילו בב"א נמי על הטומאה ועל הביאה, אלא ודאי כיון דהא דפטור בזה אחר זה היינו משום דכבר נטמא ומיטמא וקאי וע"כ חייב בב"א על הטומאה ועל הביאה וסמך לדבר זה קצת הוא מהא דאמרינן במנחות (דף כג) דפריך התם ואמאי לימא שבע לי' טומאה ומשני התם בב"א הכא בזא"ז אלמא אע"ג דבזא"ז לא חל טומאה קלה על טומאה חמורה ואפ"ה בב"א חל, והוא משום דהטעם דלא חל אח"כ היינו משום דכבר שבע לי' טומאה אבל בב"א דלא שבע לי' טומאה עדיין חל ואע"ג שאינו בזא"ז כיון דשניהם מענין א', אלא דבזא"ז לא חל משום דכבר שבע לי' טומאה ואין מקום לטומאה קלה לחול על טומאה חמורה וע"כ חל בב"א, ואף שלפי מה שביארתי בתחילה דהא דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו היינו דוקא אם בא ע"י דיבורו אבל לא אם בא ממילא וא"כ אין ראיה מזה אך לפי מה שביארתי כעת לא נצרך לחלק בזה ועיין בתוספת עירובין (דף נ) ובתוספת בכורות (דף יח) משמע קצת דאפילו במידי דממילא נמי אמרינן כל שאינו בזא"ז כו' דלא הקשו אלא משום דאי אפשר לצמצם וא' יצא תחילה דאפילו בלא קריאת שם הוא קדוש כמו דאמרינן בסוף בכורות (דף ס) עשירי מאליו הוא קדוש אבל בלא"ה משמע מדבריהם דעל עשירי נמי מקשה משום דכל שאינו בזא"ז כו', עיין בבכורות (דף יח) בסוף התוספת בד"ה אפשר לצמצם, שכתבו וז"ל ומיהו קשה דבעירובין פ' מי שהוציאוהו (דף נ) ובפ"ב דקידושין (דף נא) פריך מהא דיצאו שנים בעשירי לרבה דאמר כל שאינו בזא"ז כו' ומשמע דקשה לי' דהוי לן למימר דכיון דבזא"ז אין האחרון קדוש, בב"א לא יהא קדוש לא זה ולא זה, כמו מקדש אשה ואחותה והאיך יכול להיות זה דדל קריאת שם דידי' מהכא כיון דאי אפשר לצמצם וממה נפשך עשירי מאליו קדוש כו' משמע דלא הקשו אלא משום דאי אפשר לצמצם אבל בלא"ה ניחא להו דאפילו העשירי נמי לא יקדוש ואין מקום להאריך בזה ומה שהקשיתי מהא דאמרינן דאין אחע"א ואפ"ה בב"א חל, לפי מה שביארתי ניחא שפיר דהתם אינם סותרים זה לזה דכי מפני שהוא אסור מפני איסור א' לא יאסור משום איסור השני אלא דכיון דכבר הוא אסור אין מקום לאיסור השני לחול ע"כ היינו דוקא בב"א אבל לא בזא"ז כמו שביארתי, והא דאמרינן במנחות (דף עט) אביי אמר דכ"ע לאחריות קא מכוין (גירסת הרש"ק לק"ג קא מכוין) ובכלי שרת מקדשין שלא מדעת קא מיפלגי אלמא כיון דלא בעינן דעתא קדוש ממילא היינו משום דלא קדוש רק מ' דבשחיטת הזבח עצמו נתקדש המ' אע"ג דמכוון לפ', אבל באמת אפילו במידי דממילא נמי אמרינן כל שאינו בזא"ז כו']:

ולפי מה שביארתי מוכח דגבי קידושין נמי בבעי' דרב אושעי' בהא דאם נתן לה שני פרוטות באחת אמר לה התקדשי לי מהיום ובאחת אמר לה התקדשי לי לאחר שאגרשיך אע"פ שכוונתו היה בקדושין השניים נמי מעכשיו, כחו שהאריך בזה המהרי"ט והוכיח כן מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ז מה' אישות (ה' יד) נתן לה שני פרוטות וא"ל כו' ה"ז מקודשת וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שני' מן קידושי פרוטה שני' ע"כ, וכתב המהרי"ט וז"ל דמה בא לאשמועינן הרב ז"ל באומרו ה"ז מקודשת, וכי תעלה על דעתך שלא תהא מקודשת כלל אלא מקודשת מכח שתי פרוטות כדברי המקדש כלומר מהשתא חלו שני הקידושים ולכי משכחת רווח' חיילי וכשיגרש אותה תהי' מקודשת מחמת קידושין שניים ולכך לא כתב וכשיגרש אותה יחולו עליו קידושין שניים, והכי משמע מדמשני דילמא כי היכי דתפסי קידושין השתא תפסי בתר שעתא כו' ע"ש, ואע"ג דלית' בזה א"ז היינו משום דכבר היא מקודשת ואין תועלת בהקדושין השניים לע"ע, וע"כ לא חיילי הקידושין השניים משום דכבר היא מקודשת מן קדושי הראשונים אבל אם נותן בב"א כיון דשניהם מענין א' שתהא היא מקודשת אליו ושניהם באים בב"א ואין כאן ראשונה שלא תניח לשני' לחול ע"כ תפסי תרווייהו ודלא כמו שהקשו המהרי"ט והמקנה מהא דרבה דאמר כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו [והמהרי"ט נדחק בזה וכתב דמשום דאם הי' אומר תחילה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך ואח"כ היה אומר הרי את מקודשת לי מעכשיו הוי חיילי וע"כ הוי כמו דאית' בזא"ז וחיילי תרווייהו, והמקנה כתב דהגמ' לא מיירי במעכשיו ובק"א נדחק וכתב דבקדושין הראשונים כיון שיכולים לחול אחר קדושין שניים, אם היה אומר תחילה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך ע"כ חיילי ובקידושי שני' שאינם יכולים לחול בזא"ז אחר קידושין הראשונים בזה מבעי לי' לרב אושעי', וכל זה הוא דוחק] אלא דהטעם דכיון דאינם סותרות שני הקידושין זל"ז אלא שניהם בענין א' הוא, והא דלית' בזא"ז הוא משום שכבר נגמר מקידושי הראשונים, וע"כ אם באים בב"א חיילי תרווייהו והא דקאמר כל שאינו בזא"ז לאו כללא כייל דכל שאינו בזא"ז, אלא הוא בענין שסותרות זה לזה אבל אם אינם סותרות ושניהם מענין א' ע"כ. חיילי תרווייהו אם באים בב"א וגם הא דרבה דכל שאינו בזה אח"ז הלכת' כוותי' כמו שביארתי ועיין בתוספת תמורה (דף ד) בד"ה מעשרותיהם מעשר כלכלה בחבירתה כו' אע"ג דקיי"ל כל שאינו בזא"ז כו' ע"ש.

ולולי מסתפינא הוי אמינא, דהא דאמרינן במנחות (ד' פ) דהפריש ב' חטאות לאחריות דמתכפר בא' מהן, דלא מיירי כמו שכתבו התוס' שם דאמר תיקדוש א' מתוך שתים אלא דמיירי במפריש בב"א, אע"ג דאינו בזא"ז, וכמו שאבאר, והוא דלפי מה שתירצו התוס' דמיירי כגון דאמר תיקדוש א' מתוך שתים כתבו התוס' דצריך לדקדק, דלא תקשי אם אין ברירה, דגבי תודה שנשחטה על שמונים חלות לא קשי' מידי מברירה כדפרישית לעיל (פי' שכתבו התוס' לעיל במנחות (ד' עח) לקדשו ארבעים מתוך שמונים, ואע"ג דר"י לית לי' ברירה בריש כל הגט, (ד' כה) היינו היכא שמברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו, וכשבא להפריש ד' חלות של תודה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין, דאל"ה כיון דאין ברירה, דילמא דחולין קא שקיל) וקשה לי טובא דהא אמרינן בתמורה (ד' כד) אמר ר' אושעי' הפריש ב' חטאות לאחריות מתכפר בא' מהן, והשני' תרעה, ואמרינן שם אליבא דמאן אלימא אליבא דרבנן השתא המפריש לאיבוד אמור רבנן לאו כאיבוד דמי לאחריות מיבעי כו' אלא אליבא דרבי כי אמר רבי באיבוד אבל באחריות לא, וכן אמרינן שם בתמורה (ד' כג) אמר ר' אמי המפריש שני ציבורי מעות לאחריות מתכפר בא' מהם ושני יפלו לנדבה ואמרינן שם אליבא דמאן אלימא אליבא דרבנן פשיטא דיפלו לנדבה ע"כ לא קאמר רבי אלא במפריש לאיבוד אבל באחריות לא, וא"כ אי אמרינן דמיירי דאמר יקדוש א' מתוך שתים א"כ אמאי מתכפר בא' מהם. הא רבי לית לי' ברירה בגיטין (ד' מז) דאמר דטבל וחולין מעורבין זה בזה ול"ל דבמברר דבריו ומתנה בפירוש מודה רבי כמו שחילקו התוס' בגיטין (ד' כה) והכא דאמר תיקדוש א' מתוך שתים הוי כמברר דבריו ומתנה בפירוש זה אינו דא"כ ה"ל לתרוצי במנחות (ד' עט) אליבא דר"י נמי דבזה מודה ר"י כמו שכתבו התוס' במרובה (ד' סט) דבכה"ג מודה ר"י ע"ש אלא ודאי דזה לא הוי כמברר דבריו ומתנה בפירוש דהא לא התנה שתיקדוש איזה מהם שירצה ליטול מתוך השנים אלא אמר דתיקדוש אחת מתוך שנים וא"כ קשה כיון דהא דר' אושעי' אתי כרבי והא רבי לית לי' ברירה:

ועיר דהא אמרינן בתמורה (ד' כה) א"ר יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר מ"ט קא סבר ר' יוחנן אם שיירו משוייר עובר לאו ירך אמו הוא דה"ל כמפריש ב' חטאות לאחריות רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר אלמא דר"י גופא נמי ס"ל להא דהמפריש ב' חטאות לאחריות אע"ג דר"י לית לי' ברירה ועוד דהא ר' אושעי' נמי לית לי' ברירה בפ"ק דביצה (ד' י') דאמרינן שם וכן אמר ר' אושעי' לטהר את הפתחים מכאן ולהבא וכן בביצה (ד' לח) כי לית לי' לי' לר' אושעי' ברירה בדאוריית' כו' אך אפשר לומר כמו שכתבו התוס' בעירובין (ד' סח) דתרי ר' אושעי' איכא אבל זה בוודאי קשה. דהא רבי אית לי' האי דינא וכן ר' יוחנן בתמורה (ד' כד) ובהפריש חטאתו מעוברת בוודאי לא הוי כמברר דבריו ומתנה בפירוש ע"ש א

ועוד נראה לי דבזה כ"ע מודו דלא אמרינן ברירה וכמו שהביאו התוס' רי"ד בשם הריטב"א שהקשה על הא דאמרינן דהמקדש אחת מב' אחיות דהוי קידושין שאין מסורין לביאה והקשה הריטב"א דהא אי אמרינן ברירה הוי קידושין המסורים לביאה מתחילתו הוא ותירצו בתוס' רי"ד דוודאי אם הי' אומר איזה שארצה הוי תלי בברירה שתלה ברצונו אבל זה שקידש מתחילתו מספק שלא בירר איזה קידש אין לומר שום ברירה וא"כ ק"נ גבי ב' חטאות אם אמר תיקדוש א' מתוך שתים בודאי לא תלי בפלוגת' דברירה וכ"ע מודו דלא אמרינן ברירה בכה"ג וכמו שכתב הריטב"א ואף שבס' אבני מילואים השיג ע"ז וכתב דאפי' לא התנה מתחילה ולא פירוש נמי אמרינן ברירה למ"ד דיש ברירה והביא ראי' מהתוס' דיומא (ד' נד) וכן כתבו התוס' להדי' בתמורה (ד' ל) דכל שלא הוברר האיסור מתחילה קודם תערובתו סמכינן אברירה ע"ש. אפ"ה הרי התוס' כתבו בשילהי מעילה (ד' כב) כי אתא ר"ז אמר רמא לי' ר"ל לר"י כו' ר"פ אמר כיסין אלוגין רמא לי' וכתבו התוס' דס"ד דטעמא דמתניתין משום ברירה אעפ"י שאינו מפרש שום דבר ולכך פריך מלוגין דאפי' למ"ד יש ברירה מכל מקום דוקא משום שפירש שאני עתיד להפריש אבל בסתמא לא אלמא דבסתמא לא אמרינן ברירה:

והכי משמע נמי בירושלמי (פ"ז דדמאי) רשב"ל אמר אפי' הוציא את כל הכיס לא ימעול כמא דתימר למפרע טבל שתה ונ"ל שהוא ט"ס (צ"ל למפרע חולין שתה ודלא כהמפרש שם) אוף הכא למפרע חולין הוציא (פי' דאמאי אמרינן דאם אמר פרוטה בכיס זה הקדש דפליגי ר"ע ורבנן וס"ל לר"ע דכיון שהוציא הראשונה מעל נאמר דאינו קדוש אלא הפרוטה שנוטל אח"כ לשם הקדש) אלא כאן תלוי בהפרשה (פי' דדוקא בשני לוגין שאמר שאני עתיד להפריש אבל אם אמר סתם פרוטה בכיס זה הקדש כיון שלא תלה בהפרשה לא תלי בברירה וא"כ מוכח מזה דאם אינו מפרש ותולה במה שיהי' אח"כ לא תלי בברירה כמו דמשני הירושלמי אלא כאן תלוי בהפרשה.

ועפ"ז יתבאר הירושלמי (שם) דפריך אח"כ מחלפא שיטתי' דרשב"ל תמן הוא אומר מועלין בפרוטה לפי חשבון שלשה לוגין והכא הוא אומר הכין מן דאצרכת לי' חזר ופשטה (פי' דמקשה דהא במעילה (ד' יג) אמר ר"ל אין מועלין בפרוטה אלא לפי חשבון שלשה לוגין דס"ל דאין המים מקדשים אלא כשיעור שלשה לוגין וכתבו התוס' שם דע"כ אינו מועל אלא בג' לוגין האחרונים ועין בספרי ע"י (סי' טו) שביארתי דהתוס' אזלי לטעמייהו בגיטין (ד' מז) דאי אמרינן אין ברירה היינו שלא הוברר כלל וע"כ אין מועלין אלא בג' לוגין האחרונים שאז וודאי מעל אבל הירושלמי לשיטתי' שהוכחתי שם דס"ל כשיטת רש"י בברירה דהמחצה שלו והמחצה של חבירו ע"כ אמר דמועלין בפרוטה לפי חשבון שלשה לוגין דמשערין לפי ערך הג' לוגין בכלי אם כבר שתה לפי ערך מהג' לוגין כשיעור פרוטה מעל וע"ז פריך מחלפא שיטתי' דר"ל פי' דכיון שהקשה לר"י דאמאי לא נימא בפרוטה בכיס זה הקדש דכיון דלא הוכר האיסור מתחילה דיש ברירה אע"ג דלא פירש מתחילה כמו בב' לוגין ואעפ"כ אמרינן דיש ברירה וא"כ אמאי אמר דמועלין בפרוטה לפי חשבון ג' לוגין ואמאי לא נימא ברירה כיון שלא הוכר מתחילה ואיזה שירצה ליטול אח"כ לשם ג' לוגין יהא קדוש והשאר יהא חולין וע"ז משני מן דאצרכי' לי' חזר ופשטה פי' לאחר שהקשה מכיסין אלוגין דאמאי לא נימא אף בפרוטה בכיס זה הקדש דיש ברירה ושני לי' דדווקא אם תולה בהפרשה כמו בב' לוגין וע"כ אמר מועלין בפרוטה לפי חשבון כו' דכיון שלא פירש מתחילה לא אמרינן ברירה וא"כ מוכח כמו שכתבו התוס' רי"ד דדוקא אם אמר איזה שארצה הוי תלי בברירה אבל הכא ביון שאמר סתם פרוטה בכיס זה הקדש לא תלי בברירה.

[ועיין בתוספת סוטה (דף יח) שכתבו שם וז"ל דהא דתנן במעילה (דף כא) פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, כיון שהוציא הראשונה מעל דברי ר"ע וחכ"א עד שיוציא כל הכיס אלמא לר"ע אית לי, ברירה כה"ג דאמר בפרוטה ראשונה הוברר הדבר שפרוטה ראשונה שעלתה בידו היא היתה של הקדש שנפלה, ומיהו לא אתבריר לן התם במאי פליגי עכ"ל (ומסקי התוספת שם דבפרוטה שנפלה לתוך הכיס ודאי דאין לומר ברירה כיון שהוכר מתחילה) ודברי התוספת צ"ע דהא טעמא דר"ע מבואר במעילה (דף כא) דאע"ג שהוא ספק אם נהנה בשל הקדש אעפ"כ מעל משום דר"ע אזיל לטעמי' דס"ל בכריתות (דף כב) שחייב על ספק מעילות אשם תלוי, והכי איתא בירושלמי (פ"ז דדמאי) תנא על הראשונה מעל בספק ועל השני' מעל בודאי דברי ר"ע כו', והכי איתא בתוספתא (פ"ב דמעילה) פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה מן כיס זה הקדש כיון שהוציא הראשונה מעל ומביא אשם תלוי ואת השני' מביא אשם ודאי אלמא דהא דמחייב ר"ע אינו רק אשם תלוי שמביא על הספק ולא כמו שכתבו התוספת לר"ע דחייב בודאי משום דהוברר דהפרוטה זו היא של הקדש, ובחידושי למסכת סוטה כתבתי שם דמה שנדחקו התוספת דהטעם משום דהוברר שהוא של הקדש ואח"כ כתבו שם דלא אתברר טעמא היינו משום דהוי קשה להו מה שהקשו במעילה (דף כב) דאמאי לא בטיל האי פרוטה ע"ש ומה שתירצו דמטבע הוי ד"ח ולא בטיל זה אינו רק מדרבנן ועיין במ"ל ברמב"ם הלכות מעילה, וע"כ רבו לפרש שר"ע מחייב בודאי מטעם ברירה לפי שהוברר האיסור עוד כתבתי שם דליכא למימר דהוי קשה להו דאם אמר פרוטה בכיס זה הקדש חייב א"ת, דאיך חייב א"ת אפילו לר"ע דמקיש מעילה לשאר חייבי חטאות שחייבין על ספיקו אשם תלוי, אעפ"כ קשה לר"ז דס"ל בכריתות (דף יז) דבעינן אפשר לברר איסורו, וא"כ אם אומר פרוטה בכיס זה הקדש א"א בשום אופן לברר איסורו א"כ אפילו בחטאת אינו חייב באשם תלוי בכה"ג וע"כ כתבו התוספת דאמרינן יש ברירה וחייב בודאי דזה אינו, דהא התוספת כתבו בסנהדרין (דף ד) דר"ע לא בעי חתיכה מב' חתיכות ע"ש, גם הקשיתי שם על הירושלמי דיבמות דאמרינן התם (פ"ד דיבמות ה"ב) דכל שאפשר לעמוד על ודאי חייבין על ספיקו אשם תלוי (כצ"ל שם) וכל שאי אפשר לעמוד על ודאי אין חייבין על ספיקו אשם תלוי, ופריך לה מהא דתנן חתיכה של חולין וחתיכה של קודש אכל א' מהן ואינו יודע איזה מהן אכל פטור ר"ע מיחייב א"ת, אכל את השני' מביא אשם ודאי אכל את הראשונה ובא אחר ואכל את השני' זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי ניחא ראשון מביא אשם תלוי, שני למה א"ר יוסי תיפתר שהיה חתיכה גדולה ואכל חציה והניח חצי', וקשה דהא ר"ע הוא דאית לי' דמביא על ס' מעילות אשם תלוי וכמו דתני' בהדיא דברי ר"ע ומאי פריך הא ר"ע ודאי דלית לי' דכל שאתה יכול לעמוד על ודאי חייב אשם תלוי ובלא"ה אינו חייב אשם תלוי דהא מחייב באומר פרוטה בכיס זה הקדש אע"ג דאי אפשר לברר איסורו ויש ליישב, ואין כאן מקום להאריך (גם הארכתי שם בענין הא דר"ע לא בעי ידיעה בתחילה באשם ודאי כמו דאיתא בכריתות (דף כב) ויכול להתנות, ואין כאן מקום להאריך)]:

[עוד עמדתי בדברי התוספת שם בסוטה (דף יח) וזה לשונם ומהא נמי ליכא למיפשט דמייתי בבכורות פ' הלוקח (דף כא) סאה תרומה טמאה שנפלה לק' של חולין ר"א אומ' תירם ותירקב שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה ה"נ נימא שהמחק של לאה יגיע ללאה דהתם מקילינן בדרבנן דבדאוריית' חד בתרי בטיל, עיין תוספת זבחים (דף עד) שר"א לא אמר אלא לחומרא אבל לקולא לא, דהא אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון שמעינן לי' כו', אבל האחרונים לא נתקנו, וצ"ע שהי' להם להתוספת להביא גמ' מפורשת דשבת (דף קמ"ב) ר"י אמר אף מעלין את כו' ואמאי הא קא מתקן, ר"י כר"א ס"ל דאמר תרומה בעינא מחת' דתנן סאה תרומה כו' ר"א אומר מדמעת כתרומה ודאי כו' אימר דשמעית לי' לחומרא, לקולא מי שמעית לי', והכי אית' בירושלמי דתרומות (פ"ה) א"ר סימון ר' אלעזר כדעתי' כמה דאומר תמן כל הפסולים עלו בידו כן הוא אומר כל הטמאים עלו בידו, פי' בזבחים (דף עז) אם קרב הראש א' יקרבו כל הראשים כו' עיין בר"ש שם בפי' השני) ר' זעירא בעי אי נאמר לא אמר ר"א אלא מפני גזירה (פי' מפני גזירה ולחומר', ולא מודה ר"א בסאה שעלה מתוך טבל שהוא צריך שם למעשרות (פי' וא"כ מוכח דלא אמר ר"א אלא לחומר') אמרין חברי' קומי ר' סימון ויאות א"ר סימון די לא כן שורפין את התרומה מפני הגזירה, (פי' אם תאמר דזהו רק לחומרא אבל לקולא לא, א"כ אמאי קאמר תירום ותשרף) אמר לון וכי ששה ספיקות דמתניתין לא מפני גזירה הן ואין שורפין והכא נמי מפני גזירה אין שורפין (פי' בתמיה' או שצ"ל שורפין) ועיין בתוספת בכורות (דף כג) שרצו להשוות הבבלי להירושל' שתירום ותשרוף היינו בלא הנאה כעין רקבון והכא משמע דתישרוף דוקא ודו"ק ועיין בע"י (סי' כא) שהבאתי הירושל' (רפי"ח דשבת) מאן תנא מטלטלין ר"א היא דתנן היא סאה כו']:

והכי משמע קצת בירושלמי דאפי' לא הוברר מתחילה כל שלא התנה מתחילה ולא בירר בפירוש לא אמרי' ברירה וכדעת התוס' רי"ד דאמרי' בירו' (פ"ג דתרומו') תרומת שני הכריים בא' מהן ר"י אומר קדשו מדומעים רשב"ל אמר לא קדשו מדומעין א"ר הושעי' בר' שמאי היו לפניו שתי סאין וכרי אחד ואמר א' מן הסאות הללו עשוי' תרומה על הכרי הזה קדשם ואינו יודע איזה היא הי' לפניו ב' כריים וסאה אחת ואמר ה"ז תרומה על אחד מן הכריים הללו ניתקן ואינו יודע איזהו אלמא דאעפ"י שלא הוכר התרומה קודם התערובות אפ"ה לא אמרינן ברירה דאל"ה הוי תלי בפלוגתא דברירה דלמאן דאית לי' ברירה יכול לברר איזהו התרומה ודוחק לומר דהאי ר' אושעי' הוא ר' אושעי' דלית לי' ברירה וכמו שהבאתי לעיל אלא ודאי כיון דלא התנה מתחילה שיאמר איזה שארצה אח"כ ואמר סתם א' מן הכריים הללו לא תלי מידי בברירה ובפירושו על הירושלמי ביארתי שם דצריך לגרוס, דברי ב"ש היו לפניו שתי סאין וכרי אחד ואמר אחד מן הסאות הללו עשוי' תרומה על הכרי הזה קדשם ואינו יודע איזה הוא כו' פי' דס"ל לב"ש דקדשו מדומעים ע"ש דאל"ה לא קדש' כלל ועיין תוס' בעירובין (ד' לז) אהא דאמרינן התם אלא מעתה הי' לפניו שני רימונים של טבל וכתבו התוס' שם דר"י מפרש דאי טעמא דר"ש משום אין ברירה א"ש דודאי הי' א' מהן תרומה ומותר הכהן לאוכלו ואע"ג דאין ברירה דחד מינייהו הוי תרומה אבל אטעמא דראשית פריך שפיר דלא הוי כלל תרומה כו' ע"ש וע"ז אומר ר' אושעי' דברי ב"ש פי' דס"ל דקדשו מדומעין וכמו דאמרינן שם בירושלמי (פ"ג דתרומות) ר"י בר בון בשם ר' אתי דר"ש כב"ש כמה דב"ש אומר קדשו מדומעין כן ר"ש אומר קדשו מדומעין פי' ר"ש דס"ל תרומת הכרי הזה בתוכו קרא השם וע"כ קדשה התרומה ואינו יודע איזהו. (וצ"ע קצת על הרמב"ם שפסק (בפ"ג דתרומות) דלא כר"ש דאמר קדשו מדומעים שפסק דבאומר תרומת הכרי הזה בתוכו לא אמר כלום וכמו שכתב (פ"ג מה' תרומות) האומר תרומת הכרי הזה בתוכו אם אמר בצפונו או בדרומו קרא שם כו' ואם לא ציין במקום לא אמר כלום ואעפי"כ כתב (פי"ג מה' תרומות ה' טז) הי' לפניו שני כריים ואמר תרומת שני כריים בא' מהם הרי שניהם מדומעין היו לפניו שני סאין כו' הרי אחת מהן תרומה ואינו יודע איזהו היו לפניו שני כריים כו' ויתקן א' מהם ואינו יודע איזהו ובירושלמי מדמה להו להדדי ויש ליישב ועיין בסוגי' דעירובין (ד' לז):

אך שראיתי להראב"ד ברמב"ם (פ"א מה' מעשר ה' טו) שמפרש המשנה (רפ"ד דתרומות) דהמפריש מקצת תרומות ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר ור"מ סובר דאף מוציא הוא למקום אחר שמפרש דר"מ ס"ל דיש ברירה ע"כ יכול להפריש על מקום אחר. דאמרינן יש ברירה דהטבל עלה בידו אלמא כיון שלא הוברר מתחילה אע"ג דלא פירש ובירר דבריו מתחילה נמי יש ברירה והוא כשיטת התוס' דתמורה (ד' ל') אך באמת הר"ש והרא"ש אעפ"י שמפרשים כפי' הראב"ד שם אפ"ה לא פירשו דר"מ אזיל לטעמי' דאית לי' ברירה (ועוד לא יתיישב מה שהקשו התוס' בעירובין (ד' לז) דמשמע דאית לי' לר"מ ברירה כו' ואילו בפ' יש בכור (ד' מח) גבי נתנו עד שלא חלקו מוקי רבא ר"מ ור"י כרב אסי דאמר האחין כו' אלמא מספקא להו וכתבו דיש לחלק בין היכא שמברר דבריו ומתנה בפירוש ואומר שאני עתיד להפריש, לההיא דאחין שחלקו, דאינו מברר דבריו כלום, אלמא דאפי' גבי אחין שחלקו לית לי' לר"מ ברירה א"כ איך שייך לומר כאן ברירה הא הכא בודאי לא התנה וגרע מהתם. אלא ודאי שאין טעמו של ר"מ משום ברירה) ועיין בירושלמי שם (רפ"ד דתרומות) שהאריך בזה) ובירושלמי שם (פ"ד דתרומות) תני ר' אלעזר בן יעקב אינו מוציא לא עליו ולא על מקום אחר אע"ג דר"א ב"י אית לי' ברירה ועיין בנדרים (ד' מה) ע"ש בר"ן וברא"ש וכן אמרינן שם היו לפניו ב' כריים א' הפריש ממנו מקצת תרומות ומעשרות ואז הפריש ממנו מקצת תרומות ומעשרות מהו שיתרום מזה על זה תלמידיו דר' חייא רובא שאלין לר' חייא רובא. אמר להן הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו (פי' דהא ודאי כיון שאינו מוציא ממנו למקום אחר כן אינו תורם בהי' לפניו ב' כריים וא' הפריש ממנו מקצת תרומות ומעשרות כו' נמי, ר' אלעזר בשם ר' חייא רבא אין תורמין ומעשרין מזה על זה אלמא אע"ג דר"א סובר בבכורות (ד' נו) דיש ברירה דאמרינן התם ר"א אומר ל"ש אלא שחלקו ט' כנגד י' וי' כנגד ט' כו'. אומר שזהו חלקו המגיע משעה ראשונה לכך וכן בירושלמי (פ"א דשקלים ה' ז') אמר ר' לעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כו' הוא חלקו המגיע משעה ראשונה לכך אע"ג דאינו מתנה אפ"ה אית לי' ברירה ואפ"ה ס"ל לר' אלעזר דאינו מפריש ממנו על מקום אחר ולא אמרינן ברירה ועיין סוף (פ"ז דדמאי) מי שהי' לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין כו' ע"ש.

והכי משמע קצת בירושלמי (פסחים פ"ה) שחטו שתתכפר בו חצי חבורתו, ר' יונה פוסל נעשה כמתפיס כפרת אלו לאלו, מאחר שלא נתכפר לאלו לא נתכפר לאלו ור' יוסי אומר כשר במחזור' תנינא חזר בי' ר' יוסי, א"ל ר' פנחס לא כן אולפן ר' כשר א"ל הא קביעא גבך במיסמרא. ועיין בספרי עמק יהושע (סי' ז) שביארתי דפליגי בברירה ע"ש וק"ק דיפלגו בפלוגת' דתנאי בברירה אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר כיון דלא בירר ולא פי' דבריו לאיזה חצי חבורה שירצה אלא שחט שתתכפר בו חצי חבורתו, ע"כ חזר בו ר' יוסי והורה דפסול דנעשה כמתפיס כפרת אלו לאלו, ועיין בפסחים (דף פח) מאן דמתני כו' קמי שמי' גלי' ע"ש. ואין מקום להאריך בזה:

אך מירושלמי (רפ"ג דגיטין) מוכח קצת דאפילו בדלא פירש נמי תלי בברירה דאמרינן התם ר' יוסי בשם ר' בון דר"ש הוא דתני' אמר לאומן עשה לי שני זוגין א' לקרקע וא' לבהמה עשה לי ב' מחצלאות כו' כמה דאת אמר תמן עד שיהא כלי משעה ראשונה כך הוא אומר עד שיהא כרות לשמה משעה ראשונה אלמא דלת"ק יש ברירה אף בלא התנה, אך עיין בק"ע שתמה על הרמב"ם שפסק הלכה כת"ק (פ"ח מה' כלים) אע"ג דס"ל דאין ברירה וא"כ מוכח דהרמב"ם סובר דפלוגתייהו לא תלי בברירה, וכן משמע לי מהש"ס דעירובין (דף לז) דאמרינן התם רבא אמר שאני התם דבעינן ראשית ששירי' ניכרין, פי' ולעולם סבר ר"ש דיש ברירה וא"כ קשה דהא ר"ש לית לי' ברירה בהא דשני זוגין אלא ודאי דהש"ס דילן סובר דלא תלי פלוגתייהו בברירה, ועיין בפ' השוכר (דף סג) בתוספת ד"ה כגון ובתוספת סנהדרין (דף פח) בד"ה מרחו כו' אפילו למאן דאית לי' ברירה כו' ע"ש ודו"ק:

עכ"פ מכל הני ראיות שביארתי מוכח כתוספת רי"ד דלא אמרינן דאם לא בירר דיש ברירה אפילו למאן דאית לי' ברירה אא"כ פירש ובירר מתחילה וגרע אפילו מהך ברירה דשותפין שחלקו, ומהא דיומא (דף נד) יתבאר במ"א ויש עוד להאריך בזה הרבה בהא דתוספת דתמורה (דף ל) ולחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, עיין בגיטין (דף כד) אך אין כאן מקומו ובמ"א יתבאר. ולפי"ז בהך דר' אושעי' במנחות (דף פ) בהא דהמפריש שתי חטאות לאחריות ליכא לפרש דאמר תקדוש א' מתוך שתים דא"כ איך אמרינן דמתכפר באחת מהן דכיון שלא פירש ובירר דבריו מתחילה לאיזה שירצה כ"ע מודו דלא אמרינן ברירה, וכמו שביארתי:

ע"כ היה נראה לי לומר דבהא דר' אושעי' דמפריש ב' חטאות לאחריות לא צריך לאוקמי דתיקדוש א' מתוך שתים אלא אע"ג דקדשינהו בב"א אע"פ שאינו בזא"ז אפ"ה קדוש דהא דאמרינן כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, זהו דוקא בתודה שנשחטה על שמונים חלות דנתקדשו בשחיטת התודה והתודה אינה מקדשת אלא פ', וע"כ אמרינן כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו וכן הא דאמרינן במנחות (דף מז) שחט שני כבשים על ד' חלות מושך שתים מהן ומניפן ואמרינן התם דדוקא אם אמר ליקדושי תרתי מתוך ארבע היינו נמי משום דב' חלות מתקדשים ע"י שחיטת הכבשים והכבשים אינם מקדשות רק ב' ע"כ בעינן דוקא דאמר ליקדשי תרתי מתוך ארבע אבל בחטאת שמתקדשת ע"י שאמר זה לחטאת אעפ"י שבאמת אינו יכול להביא רק חטאת אז אפ"ה כיון דהא דאינו יכול להפריש רק חטאת א' היינו משום דכבר יצא ידי חובתו ואינו מחוייב עוד חטאת וע"כ אינו יכול להפריש עוד חטאת ע"כ לא שייך לומר כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו וכה"ג כתבו התוספת בגיטין (דף מב) בד"ה הא כו' דלא שייך כל שאינו בזא"ז אלא היכא שהראשון מונע השני מלחול כמו בב' אחיות שמונעים קדושין הראשונים מלחול קידושי שני' אבל הכא הא דלא קני שני' בזא"ז לאו משום דלא חזי לקנות אלא משום דכבר נסתלק הנותן ואין לו בהם כלום מידי דהוי אנותן כל נכסיו לשנים וכתב לכל א' כו' ע"ש וה"נ הא דאינו קדוש אח"כ היינו משום דכבר נסתלק כח המקדש דהא תו אינו חייב חטאת, וע"כ חיילי בב"א, וא"צ לאוקמי כמו שכתבו התוס' במנחות (דף פ) דאמר דתיקדוש א' מתוך ב' [והא דאמר ר' אושעי' במנחות (דף פ) הפריש ב' חטאות לאחריות היינו משום דאל"ה לא היה מפריש, וכמו דאמרינן במנחות (דף פא) א"ל כו' וכי מפרישן תחילה למותרות, וכן בפסחים (דף פט) וכי מפרישין תחילה למותרות, וע"כ אומר המפריש ב' חטאות לאחריות דוקא וע"כ ניחא הא דקאמר בתמורה (דף כה) דהפריש חטאת מעוברת וילדה, רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר מ"ט קא סבר ר' יותנן אם שיירו משוייר, עובר לאו ירך אמו הוא דה"ל כמפריש שני חטאות לאחריות כו'. ולכאורה יש לדקדק דבחטאת מעוברת אמר שנעשה כמפריש ב' חטאות לאחריות ובהא דר' הושעי' במנחות (דף פ) אמרינן הפריש שתי חטאות לאחריות משמע דבפירוש הפרישו לאחריות, וכן ברמב"ם (פ"ד מה' פהמ"ק ה"ה) כתב המפריש שתי חטאות לאחריות כו', ובה' ו' כתב הפריש חטאת מעוברת וילדה הרי היא וולדה כשני חטאות שנתפרשו לאחריות, ולכאורה צריך להבין אמאי לא בעינן בחטאת מעוברת שוהא מפריש בפירוש לאחריות אלא ודאי דכיון שהיא מעוברת ולא שייך בזה לומר וכי מפרישין תחילה למותרות, וכמו שכתב רש"י במנחות (דף פא) דקאמר התם וליתא בהמה מעוברת כו' והא ליכא למימר וכי מפרישינן תחילה למותרות כו' דבשעה שהפרישה לא הוי אלא חד גופא כו' אלמא לא שייך בזה לומר וכי מפרישין תחילה למותרות וע"כ אומר דנעשה כמפריש ב' חטאות לאחריות משא"כ במפריש ב' חטאות בעינן שיפריש לאחריות משום דאל"ה וכי מפרישין תחילה למותרות והשתא ניחא דלא תקשה דהא רבי ור"י לית לי' ברירה דהא דהמפריש ב' חטאות לאחריות לא תלי מידי בברירה דכיון שאפשר שיקדשו שניהם לשם חטאת לא תלי בברירה וכמו שכתב הר"ן והובא לקמן לענין מעמ"ש, דכיון שיוכל להיות בזא"ז לא תלי מידי בברירה, והכא נמי כיון דאפשר שיקדשו שניהם ע"כ אינו שייך להאי דברירה]:

ויש להביא קצת ראיה לזה מהירושלמי (פ"ב דשקלים ה"ג) המפריש שקלו וסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קידש, המפריש שנים וסובר שהוא חייב שנים ונמצא שאינו חייב אלא א' אותו השני מה את עביד לי' נשמעינה מן הדא הפריש חטאתו וסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדשה הפריש שנים וסובר שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה השני' מה את עביד לה אלא רועה ה"נ אילו לנדבה אלמא אע"ג דבזא"ז לא קדש דהוי דומי' דסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב ואפ"ה בב"א קדוש, ועיין ברמב"ם (פ"ג מה' שקלים ה' יב) המפריש שקלו וסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדוש, המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא א' אם בזא"ז האחרון לא קידש ואם בב"א הא' שקלים והשני מותר שקלים, וע"ש בהשגת הראב"ד שכתב בירושלמי אינו כן אלא האחד חולין וכו' ע"ש אלמא דלפי מה שהבין הראב"ד בדעת הרמב"ם בב"א קדש אע"פ שאינו בזא"ז ואפי' לפי מה שכתב הלח"מ ברמב"ם (פ"ה מה' פהמ"ק ה"ו) דהא שכתב הרמב"ם דהא' שקלים והשני מותר שקלים היינו דהוי חולין, ואין הנ"מ אלא דבזא"ז הראשון קידש ובב"א יכול לברור איזה שירצה, זהו דוקא בשקלים אבל בחטאת כתב שם הרמב"ם (ה"ו) המפריש חטאתו או דמי חטאתו כסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב הרי אלו חולין ולא נתקדשו, הפריש שתים או דמי שתים וכסבור שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא א' יביא אחת והשאר יפלו לנדבה, אלמא דבחטאת סובר הרמב"ם שקדוש בב"א אע"פ שאינו בזא"ז (ובשקלים היינו דאפילו דמי לאלו אפ"ה הוי המותר חולין משום דהם קצובים, וכמו שאמר ר"ש, וע"ש בלח"מ ובירושל' בק"ע) אבל בחטאת קדוש בב"א אע"פ שאינו בזא"ז אלמא דאע"ג שאינו בזא"ז היינו משום דכבר נפקע חובו ותו אינו חייב חטאת וזהו דוקא בזא"ז אבל לא בב"א וכמו שביארתי תחילה, וע"כ קדשו תרווייהו אעפ"י שלא יצטרך רק לא' ויהי' הב' מותר חטאת וירעה ויפלו דמיו לנדבה (ועיין שה בירושל' מה פליגי במכנס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלים כל עמא מודו שהמותר חולין) אלמ' אע"ג דאינו בזא"ז אפ"ה בב"א קדשו אלא ודאי שהטעם משום שאינו חייב עוד חטאת, וזה דוקא בזא"ז אבל בב"א לא:

ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן במנחות (דף מח) תני ר' חנינ' טירתא קמי' דר' יוחנן שחט ארבעה כבשים על שני חלות מושך שנים מהם וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אומר כך הפסדת את האחרונים ולכאורה אמאי לא מקשה הש"ס דהיכי קדוש לר' יוחנן דס"ל גבי תודה ששחטה על שמונים חלות דלא קדשה וכמו דמקשה הש"ס תחילה גבי ב' כבשים על ד' חלות ולישנינהו באומר תיקדוש א' מתוך שתים כמו דמשני התם, אלא ודאי דזהו דוק' בהחלות שמתקדשים ע"י הזבח של תודה והתודה אינה מקדשת אלא מ' וכן בשני חלות של כבשי עצרת דמתקדשים בהכבשים ע"כ אמרינן בזה כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו משא"כ בשחט ד' כבשים על ב' חלות דהא דאינו בזא"ז היינו משום דא"צ רק לב' כבשים, וע"כ לא אמרינן בזה כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. ועיין ברמב"ם (פ"ח מה' תמידין ומוספין הי"ב) שכתב שחט ב' כבשים על ד' חלות אם אמר יקדשו שתים מתוך ד' כו' ואם לא התנה לא קידש הלחם, ובהל' י"ג כתב סתם שחט ד' כבשים על ב' חלות מושך שנים מהם כו' ולא כתב שאמר יקדוש א' מתוך שתים:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה