נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא
סימן טו
שאלה לדעת הרמב"ם הובא באה"ע בהלכות קדושין (סי' לח), דבמעכשיו לא בעינן ת"כ, איך הוא הדין בתנאי דלשעבר אי בעינן ת"כ אי לא:
תשובה הרמב"ם (פ"י מה' גירושין ה' יג) כתב וכן המוציא את אשתו משום איילנות כו' ה"ז לא יחזור לעולם, והקשו הב"י בטאה"ע והלח"מ ברמב"ם שם, דהא בגמ' קאמר התם מאן חכמים ר"מ דאמר בעינן ת"כ, והכא במאי עסקינן, בדלא כפלי' לתנאי', וא"כ כיון שהרמב"ם פוסק כר"מ דבעינן ת"כ, א"כ אמאי פסק כר' יהודה דלא יחזיר ע"ש:
וכתב הלח"מ דנראה לו לומר דאמרינן בקידושין (ד' סא) ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר כו', ופי' רבינו בפי' המשנה וזהו הנקר' ת"כ, והוא מחויב אפי' אמר ע"מ כמו באלו בבות הקודמות כו' משמע דס"ל לרבינו דר"מ פליג אמשניות דלעיל דקאמר ע"מ שיש לי בית כור עפר ה"ז מקודשת וכתב דאין הלכה כר"מ בע"מ משום דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו, ובמעכשיו לא בעינן ת"כ כו' וא"כ השתא מצינו למימר דר"מ דס"ל דבעינן ת"כ אפי' באומר מעכשיו הוא הדין בגילוי מלתא בעינן ת"כ דהא החמיר כ"כ בתנאי כפול, דאפי' במעכשיו בעינן ת"כ ה"ה אפי' בגילוי דעתא דלא עדיף מתנאי דמעכשיו, אבל לרבנן דבע"מ לא בעינן ת"כ ה"ה בגילוי דעתא דסגי ולא בעינן ת"כ ואנן כיון דלא קיי"ל כר"מ בע"מ לכך הכא לא בעינן ת"כ, ודבריו דחוקים:
ע"כ נ"ל ליישב ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דנדרים (דף יא) סברוה מאי לחולין לא לחולין להוי אלא לקרבן מני מתניתין אי ר"מ לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן דתנן ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי אלא ר' יהודה היא אימא סיפ' כו' וכתב הר"ן אלא ר' יהודה דאמר בפ' השולח גבי מוציא את אשתו משום נדר דלא בעי ת"כ אלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, ואע"ג דרבי חנינ' פליג עלי' דר"מ בת"כ בפ' האומר אפ"ה בעי לאוקמ' למתניתין כר' יהודה משום דאיירי בה ואע"ג דאיצטריך לדחוקי ולמימר תרי תנאי אליב' דר' יהודה לא בעי לאוקמ' כר' חנינ' שלא נזכר בה כלל וזהו דוחק:
ע"כ נ"ל ע"פ מה שנסתפק המ"ל (ברמב"ם פ"ג מה' זכי' ומתנה) דלדעת הרמב"ם דבמעכשיו לא בעינן ת"כ לפי סברת הה"מ ע"ש א"כ הוא הדין בתנאי דלעבר כגון אם אני כהן או אם אני עשיר אף שאמר בלשון אם דינו כמעכשיו דא"ב למשפטי התנאים כו' ע"ש, ובספרי (סי' יג) הבאתי ראי' מהירושלמי (פ"ג דעירובין) וכן (בפ"ג דקדושין) מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו כו' אמר ר' ליעזר מאן תנא אם באו ואם לא באו ר"מ היא אמרו חברי' ר"מ דקדושין דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים, ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ואמרינן התם כיני מתניתין באו כו' מכאן ומכאן לא באו מכאן ומכאן. וכתבתי שם שנ"ל פירושו כמו דאמרינן בעירובין (דף לז) וכבר בא חכם דאל"ה קשה הא ר' יהודה לית לי' ברירה וכמו דאמרינן בעירובין (דף לו) וכבר בא חכם, אלמא דאפילו בתנאי דלעבר נמי בעינן ת"כ:
[וכן הבאתי שם ראיה מהירושלמי (פ"ז דדמאי) ר"ש בן לקיש ק אומר צריך להתנות ולומר אם טבל עלה בידי הרי הוא מעשר ואם מעשר עלה בידי הרי הוא תרומת מעשר א"ר יונה צריך לכפול תנאו ולומר ואם לאו לא עשיתי כלום כו' ע"ש, וכן בירושלמי (ספ"ז דדמאי) תני היו לפניו שתי חביות א' של מעשר טבל טהור וא' של מעשר טבל טמא ה"ז מביא שתי לגינין ונוטל מזו כדי תרומת מעשר משתיהן ומזו כדי תרומת מעשר משתיהן וחוזר ומגביה את הלגינין ואומר אם זהו טהור הרי עשיתי תרומת מעשר ואם לאו לא עשיתי כלום וחוזר ועושה כן בשני וטובל ושותה דברי רבי, אלמא דאפילו בלעבר נמי בעינן ת"כ וע"ש בהמפרש שפי' שם שאם שותה פחות מרביעית וטובל בנתיים ואח"כ שותה עוד פחות מרביעית לא מצטרף ע"ש, ואשתמיטתי' הגמרא דכריתות (דף יג) דבעוד שלא נטמא אינו מועיל הטבילה כלל ודוק]:
ולפ"ז קשה דכיון דהמ"ל מדמי תנאי דלשעבר לתנאי דמעכשיו וא"כ כיון דהרמב"ם ס"ל דבתנאי דמעכשיו לא בעינן ת"כ א"כ הוא הדין בתנאי דלשעבר. אך לפי מ"ש הלח"מ דר"מ פליג אפילו בע"מ דהוי תנאי ומעכשיו ואפ"ה סובר ר"מ דבעי ת"כ ע"כ סביר' לי' דאפי' בתנאי דלשעבר נמי בעינן ת"כ. ובזה יתיישב הירושלמי דעירובין דאמרינן התם מאן תנא אם באו ואם לא באו ר"מ היא ואמרינן היידין ר' מאיר חברי' אמר ר"מ דקדושין דתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים. ולכאורה אמאי מביא בריית' דר"מ דקדושין דתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים ואמאי לא הביאו מתניתין דקידושין (דף סא) דתנן ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי כמו שמביא הש"ס דילן בפ"ק דנדרים (דף יא) ובירושלמי פ"נ דקדושין) מביא עלה דמתניתין ושבק מתניתין ומביא הבריית' אך לפי מה שביארתי אפשר לומר דע"כ הביא הירושלמי דקדושין דתני' האומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שירדו גשמים דמהמשנה אין ראי' דילמא זהו בתנאי דלהבא דבא לעקור המעשה אבל בתנאי דלשעבר דהתנאי חל מעכשיו אימא דאפי' ר"מ נמי מודה דלא בעינן ת"כ ע"ז מביא הא דר"מ דבריית' דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים דמיירי בע"מ ואפ"ה בעינן ת"כ והוא הדין בתנאי דלשעבר דהא בע"מ נמי חל מעכשיו ואפ"ה בעינן ת"כ וכמו שמדמה המ"ל:
עוד אמרינן התם בירושלמי ר"י אמר ר"מ דעירובין היא דתנינן תמן אם ספק ר"מ ור"י אומרים ה"ז חמר גמל א"ר יוסי לא אמר ר"מ אלא לחומרין א"ר מנא ויאות בעירובו אינו קונה שלא זכה בו עירובו כבני עירו שנתן דעתו לעקור רגליו מבני עירו כו'. והנה לכאורה אין הדמיון שוה דהא התם הטעם הוא משום דלא ידעינן אם נטמא או נשרף מבעוד יום וע"כ הוי חמר גמל דמספק' לן באיזה מקום הוא שביתתו ומה שייך זה להא דהכא אם לא התנה בת"כ ומה איצטריך לטעמ' דר' מנא ויאות בעירובו אינו קונה שלא זכה בעירובו תיפוק לי' משום דהוה ספק. והמפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בזה ע"ש וע"כ נראה לי דלא כמו שכתבו הק"ע והפ"מ בפשיטות דאע"ג דהוי ס' נותנים לו האלפים שמביתו לעירובו דהא אלו האלפים אמה יש לו ממ"נ כמו שפירש"י בעירובין (דף לה) אלא דלר"מ אין נותנים לו אפי' האלפים אמה שמביתו לעירובו. וכמו דאמרינן בירושל' (פ"ג דעירובין ה"ד) מהו ליתן לו אלפים אמה מעירובו לביתו ר' אבא בר ממל אמר נותנים לו ר' שמואל בר רב יצחק אמר אין נותנים לו ר' שמי אמר קומי ר' יוסי בשם ר' אחא מה פליגין כר' מאיר ברם כר' יהודה כל עמא מודי' שנותני' לו ולא דמי חמר וגמל דר"מ לחמר גמל דר' יהוד' חמר וגמל דר"מ בעירובו אינו שלא זכה לו עירובו לעקור את רגליו מבני עירו (נ"ל שצריך להיות כבני עירו שנתן דעתו לעקור את רגליו מבני עירו וכמו דאית' פ"ג דקדושין) חמר וגמל דר' יהודה שנתן דעתו לעקור רגליו מבני עירו (נ"ל שצ"ל חמר וגמל דר' יהודה משום ספק) וצריך להבין דמ"ט לא דמי חמר וגמל דר"מ לחמר וגמל דר' יהודה. ונראה לי ע"פ מה שהקשו התוספת בעירובין (דף מט) מאי לא אמר כלום אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל וכתבו התוס' דממקום רגליו עקר דעתי' ותחת האילן נמי לא קנה לכך לא יזיז ממקומו. וא"ת בפ' בכל מערבין (דף לה) גבי נתגלגל לתחום קאמר ספק ה"ז חמר גמל ויש לו מביתו עד עירובו אלפים אמה ולא אמר ולא יזיז ממקומו ואור"י דהתם בעומד בעירו לא עקר דעתי' מעירו ודעתו שאם לא יקנה שם שביתה שיהי' לו תחום ביתו וא"כ אפשר לומר דתלי בפלוגת' דר"מ ור"י בעירובין (דף מה) מי שישב בדרך ועמד וראה והרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא הי' כוונתו לכך לא יכנס דברי ר' מאיר ר' יהודה אמר יכנס והטעם דר' יהודה כמו שכתב הרי"ף שאם הי' יודע שהוא סמוך לעיר בודאי לא הי' קונה שביתה אלא עם בני העיר ואע"ג שלא קנה שביתה בפירוש עם בני העיר וע"כ לדברי ר' יהודה לא הפסיד האלפים שמביתו לעירובו וכמו שכתבו התוס' דכיון שהוא עומד בעירו לא עקר דעתי' מעירו וע"כ לא הפסיד האלפים שמביתו לעירובו משא"כ אליב' דר' מאיר דלא אמרינן דמסתמ' דעתי' להיות כבני עירו ע"כ הפסיד האלפים שמביתו לעירובו ג"כ וע"כ אמר בירושל' דלא דמי חמר וגמל דר"מ לחמר גמל דר' יהודה והא דפליגי אם נותנים לו האלפים אמה שמעירובו לביתו זהו רק אליב' דר"מ ואע"ג דר"מ אמר שאם שבת בתוך התחום לא אמרי' שאם הי' יודע שהוא בתוך התחום הי' רצונו להיות כבני העיר היינו דוקא משום דהתם הוא בתוך התחום ולא ידע מהעיר אבל הכא לא הפסיד האלפים שמביתו לערובו כיון שהוא בתוך העיר ממש, אבל לר' יהודה ודאי לא פליגי דמה התם אמרינן דאם הי' יודע שהוא בתוך התחום קונה שביתה מכש"כ הכא שאם הי' יודע שנטמא עירובו או נשרף בודאי רצונו להיות כבני עירו וע"כ כיון שהוא ספק נותנים לו האלפים אמה שמביתו לעידובו ממ"נ. ועוד אפשר לומר כמו דאמרי' בעירובין (דף מב) ר"מ אומר כל שיכול לערב ולא עירב ה"ז חמר גמל ופריך הא תנינא חדא זימנא ספק ר"מ ור"י אומרים ה"ז חמר גמל אמר ר"ש לא תימא טעמי' דר"מ ס' עירב ס' לא עירב הוי חמר גמל אבל ודאי לא עירב לא הוי חמר גמל אלא אפי' ודאי לא עירב הוי חמר גמל. וע"ש רש"י (דף גב עא) וז"ל ונראין הדברים דר"מ אכל מי שהוא עשיר פליג ובאומר שביתתי במקום פלוני מדקתני כל שיש בידו לערב כו' דאי ס"ד ר"מ עני משוי להאי וטעמ' משום דמספק' לן היכא ניח' לי' הואיל ולא אמר א"כ מאי כל כו' ע"ש ברש"י ובעירובין (דף נב) כתב רש"י וללישנא בתרא דפרשינן דרבי מאיר כשיר משוי לי' ואפ"ה הוי חמר גמל ולא כבני עירו ש"מ דאפי' במקום שאין ספק כגון נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום דודאי לאו עירוב היא אפ"ה לר' מאיר חמר גמל הוא דסילק עצמו בכוונתו מאלפים של צד השני לביתו. וההיא כתמא דקתני התם מבעוד יום אין עירובו עירוב. דמשמע והרי הוא כבני עירו ר' יהודה היא והא דלא עריב להו ותני בהדי סיפ' דקתני ה"ו חמר גמל משום דר"י בסיפא מודה לר' מאיר אבל ברישא כבני עירו משוי לי וריש' ר' יהודה היא עכ"ל אלמא דלר"י הוא מחמת ספק. אבל לר"מ אפילו ודאי לא עירב אפ"ה כיון דסילק עצמו בכוונתו מאלפים אמה של ביתו ע"כ הפסיד:
ובזה יתבאר הירושל' לעיל מהו ליתן לו אלפים אמה מעירובו לביתו ר' בא כו' נותנים לו ר' שמואל כו' אין נותנים לו כו' מה פליגין כר' מאיר. ברם כר' יהודה כל עמא מודים שנותנים לו ולא דמי חמר וגמל דר"מ לחמר וגמל דר"י. חמר וגמל דר"מ בעירובו כו' פי' דחמר וגמל דר"מ אינו מצד ספק אלא מצד שעקר דעתי' מבני עירו וע"כ אין נותנים לו אפילו האלפים שמביתו לעירובו דבזה ליכא ספק דהא ממ"נ יש לו וכמו שביארתי. אבל חמר וגמל דר"י אינו רק מצד ספק. וע"כ האלפים אמה שמביתו לעירובו יש לו ממ"נ ולא פליגי אליבא דר"י. ועיין בירושלמי (פ"ג דעירובין א"ר מנא קומי ר' יוסי ר"מ ור"י אין הלכה כו' בד' זקנים כר"א מה אין תמן שלא זכה עירובו לא הי' אומר שיעקור את רגליו מבני עירו כאן שזכה עירובו לא כש"כ פי' דאליבא דר"מ איך אמרינן שאם נאכל עירובו שיהי' בשני כבני עירו. דלר"מ מה תמן שלא זכה עירובו אעפ"כ אמרינן שעקר רגליו מבני עירו הכא שזכה עירובו ביום הראשון איך נאמר שאם נאכל שעירובו בשני כבני עירו:
ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ג דעירובין ודקדושין) ר' יוסי אמר ר"מ דעירובין דתנן אם ספק ר"מ ור"י אומרים ה"ז חמר גמל ר"י ור' שמעון אומרים ס' עירוב כשר אמר ר' יוסי לא אמר ר"מ אלא לחומרין פי' מחמת חומרא שהחמיר ולא מחמת ס' וכמו שביארתי דאפילו האלפים שמביתו לעירובו נמי אין נותנים לו וכמו שפירש"י דאפילו נאכל עירובו מבעוד יום אע"פ שבוודאי לא עירב והטעם משום שסילק עצמו מבני עירו וע"כ אפי' לא עירב בודאי נמי הפסיד וע"ז אמר ר' מנא יאות בעירובו אינו שלא זכה לו ערובו כבני עירו שנתן דעתו לעקור את רגליו מבני עירו, ולא מחמת ס' וע"כ בעי הכא ת"כ שיאמר אם לא באו הריני כבני עירי, אעפ"י שבערובו ודאי לא זכה אפילו אם לא התנה בתנ"כ כיון שאמר אם בא חכם מן המזרח כו' והחכם לא בא, כיון שהתנאי הוא לשעבר, א"כ לא התחילה המעשה כלל וע"כ לא בעי ת"כ וע"כ ודאי דאם לא בא חכם בודאי לא הוי עירוב אפילו בלא ת"כ דבלעבר לא בעי ת"כ וכיון שלא בא חכם הרי לא התחיל העירוב כלל, וכמו שאבאר לקמן:
והא דבעי שיאמר אם לאו הריני כבני עירי הוא ר"מ דעירובין דאליבא דר"מ הוי חמר גמל לא מחמת ספק. דהא אפילו אלפים אמה שמביתו לערובו לית לי' וכמו שפירש"י דאפילו נאכל מבעוד יום נמי אינו כבני עירו אפי' ודאי לא עירב ולא כמו חמר וגמל אליבא דר"י דלר"י הוא מחמת ס' אבל לר"מ הוא מחמת שסילק עצמו מבני עירו אפי' לא עירבו וע"כ בעי הכא שיאמר אם לאו הריני כבני עירי דאע"ג דלגבי עירוב למזרח ודאי לא הוה עירוב אפילו בלא ת"כ כיון שהוא לשעבר, אעפ"כ צריך להתנות דאל"ה סילק עצמו מבני עירו אע"ג שודאי לא עירב אליבא דר"מ וע"ז אמר ר"מ דעירובין היא מהא דחמר גמל ולא ר' יהודה. וא"כ לפ"ז פליגי אמוראי בזה אם בתנאי דלשעבר בעינן ת"כ או לא:
והשתא א"ש הא שהקשה המ"ל מהא דאמרינן בקידושין (דף סב) אלא לר"מ חנקי מבעי לי' הא הוי תנאי דלשעבר אם נטמאת ובמעכשיו דעת הרמב"ם הוא דלא בעינן ת"כ וא"כ הוא הדין בתנאי דלשעבר. וע"ש מה שכתבתי בספרי ע"י (סי' יג) אבל לפי מה שביארתי דר"מ פליג דאפי' בע"מ נמי בעינן ת"כ וא"כ הוא הדין אפי' בתנאי דלשעבר. והנה הרמב"ן בס' המלחמות כתב בביצה (דף כ) גבי ההוא גברא דאמר להו הבו לי' ד' מאה זוזי לפלני' שכל מה שאמרו חכמים בת"כ ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ואפשר לקיומי ע"י שליח כל אלו לא אמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט אבל בדבר שלא נעשה בו שום מעשה לא בעינן כל הני דברים דדוקא אם בא לעקור המעשה בעי אלימות בתנאי כתנאי ב"ג וב"ר שהי' הארץ בידם והוא בא להוציא מידם אבל אם אינו בא לעקור המעשה לא בעי ת"כ ושארי דינים ועיין בספרי ע"י (ח"ב דרוש י) מה שהארכתי שם בענין זה. והנה הרמב"ן הקשה לטעמי' מהא דאמרינן בנדרים (דף יא) ובספ"ק (דף יג) והא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וכן בשבועות (דף לו) והא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ובהני לית בי' מעשה. וא"כ לדעת הרמב"ן בהא מודה ר"מ דלא בעינן ת"כ. ותירץ דהתם נמי לא אלים לי' לר"מ מכלל לאו להיות נודר בו דמעשה מכלל' לית לי' הא לעשות בתנאי לבטל דבר שלא נגמר בו מעשה לכ"ע הוי תנאי:
וכן הסכימו כל האחרונים דאם לית בי' מעשה לא בעי ת"כ וכן שארי דיני תנאים. וכן הקשו על מה שהקש' התוס' בנזיר (דף יא) דהא לא אפשר לקיומי ע"י שליח. ותירצו דכיון שהאחרים יכולים להביא קרבנות מקרי דאפשר ע"י שליח. והקשו האחרונים דא"כ איך מהני תנאים בנדרים ובשבועות הא אי אפשר לקיומי ע"י שליח והרי תנן בנדרים (דף כח) הרי נטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות. וכן בנדרים (דף יד) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וכן שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג בנדרים (דף טו) וכן בנדרים (דף פא) קונם פירות עולם עלי אם ארחץ היום וע"כ דחו האחרונים דברי התוס' דלא בעינן משפטי התנאים אלא דוקא אם עושה מעשה והתנאי בא לבטל המעשה ע"כ ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר דצריך למשפטי התנאים. ועיין בתוס' כתובות (דף עד) הטעם דבעינן משפטי התנאים אבל בשבועות ובנדרים לא בעינן משפטי התנאים והא דקאמר בנזיר (דף יא) רבינא אמר אף בריש' לא פליג ר' שמעון מ"ט משום דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הוא משום דאף דלא בעינן משפטי התנאים אך מפני שאין בכחו להתנות ע"מ שכתוב בתורה:
ולפ"ז אין מקום למה שפלפל השעה"מ ברמב"ם (פ"ו מה' אישות) במה שכתבו התוס' ספ"ד דשבועות (דף לו) על הא דקאמר התם דבאיסורא מודה ר"מ דלא בעינן ת"כ והקשו דהא גבי נדרים איתא בספ"ק דנדרים (דף יג) דר"מ לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן, אע"ג דליכא אלא איסורא, וכתבו התוס' דדוקא באיסור חמור הוא דאית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן גבי שבועה שלא אוכל לך בפ"ב דנדרים משום דאיסור חמור הוא והאריך השעה"מ אם הא שכתבו התוספות דבשבועה דהוי איסור חמור אמרינן דכ"ע מודו דלא בעינן ת"כ היינו דוקא לחומרא כגון שבועה לא אוכל לך אבל לבטל השבועה ע"י תנאי לית לן מכלל לאו אתה שומע הן, ובעינן דוקא ת"כ, או דילמא כיון דשבועה חמירא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, בין לקול' בין לחומרא עי"ש שהאריך בזה לדינא, דלפי מה שביארתי דאפי' אי אמרינן דבעינן ת"כ אינו רק דוקא אם בא לבטל המעשה ע"כ בעינן ת"כ אבל בדבר דלית בי' מעשה בתחילה לא בעינן ת"כ והא שכתבו דבשבועה הוי כמו איסורא, היינו שתחול השבועה ע"י מכלל לאו אתה שומע כו' כגון שאמר לא שבועה לא אוכל לך דאע"ג דבשבועה לית בה מעשה ולא בעינן ת"כ היינו לבטל השבועה, אבל לא שתחול השבועה ע"י מכלל לאו אתה שומע הן, כמו שכתב הרמב"ן וא"כ לא שייך ת"כ לקולא בשבועה:
וכן מה שהביא השעה"מ ראי' מתשובת הרדב"ז דגבי הקדש על תנאי ולא כפל תנאו דבין לדעת הר"ן ובין לדעת התוס' לא בעי ת"כ לדעת הר"ן ז"ל שכתב דנדרים ממונא הוא הרי הוא ז"ל פסק דלא בעינן ת"כ, ולדעת התוס' ז"ל שכתבו דנדרים איסורא זוטא הוא הקדישות ודאי איסור חמור הוא דהא אית בי' מעילה, וא"כ מוכח דאמרינן בין לקולא בין לחומרא, עי"ש שהקשה דאפי' לדברי התוס' הא מ"מ הוי איסורא דאית בי' ממונא, ובעינן ת"כ, לא נראה לי דלפי מה שביארתי דכיון שאין בו מעשה לא בעינן ת"כ, א"כ הכא ודאי לא בעינן ת"כ, דהא לית בי' מעשה וכ"ת כיון דאמירה לגבוה כמסורה להדיוט הוי כמו שיש בו מעשה א"כ תקשי מהא דנדרים (דף כח) הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות, דא"כ איך יכול להטיל תנאי הא אי אפשר לקיומי ע"י שליח, ועוד דהא ליכא ת"כ, אך בזו יש לומר כמו שכתבו הפוסקים דבכמה פעמים אינו כופל, וסומך על שמבואר במ"א דבעינן כפילת התנאי, אך לכאורה אפשר לומר דאפי' אי אמרינן דאמירה לגבוה הוי כמו מעשה, וא"כ בעינן משפטי התנאים אך ה"מ דוקא בשהמעשה נעשה מעכשיו אבל אם המעשה אינו חל אלא לאח"כ, לפי דעת הרמב"ן לא בעינן משפטי התנאים והכא כוונתו שלא תחול אלא לאחר מכן וע"כ לא בעינן משפטי התנאים, משא"כ אם חל מעכשיו ובהא דתשובת הרדב"ז מיירי באומר שתהא חל מעכשיו דהא בירושלמי (פ"ג דנדרים) מיבעי לי' אם למפרע קדשו או מכאן ולהבא קדשו אין תימר למפרע קדשו מעל ואין תימר מכאן ולהבא לא מעל ודוק, ועוד יש להקשות על דברי הרדב"ז שכתב דהקדש הוי איסור חמור משום שישבה מעילה, א"כ תקשה דמאי פריך בנדרים (דף יד) לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר והא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן, ומאי קושי' הא ר"מ ס"ל בפ"ד דנדרים (דף לה) דיש מעילה בקונמות וקונם הוי כינוי לקרבן כמו דאיתא בנדרים (דף י) האומר לחבירו קונ' כו' הרי אילו כינוין לקרבן, וא"כ כיון דיש בו מעילה הוי איסור חמור ובאיסורא מודה ר"מ דלא בעי ת"כ, ואפשר ליישב ע"פ מה שכתב המ"ל ברמב"ם פ"ד מה' מעילה, שנסתפק אם הא דאמרינן דיש מעילה היינו דוקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו דזהו דאמרינן שדינו כהקדש שהרי יכול להקדיש פירותיו, אבל באוסר פירות חבירו עליו, אף דאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון שאינו יכול להקדיש פירות חבירו, וא"כ הא שאוסר מה שיאכל מחבירו ליכא מעילה או כמו שנסתפק המ"ל שם אם אמר בלשון אכילה דהוי כזית אם יש בזה מעילה ועוד כמו שנסתפק שם אי בעינן דוקא דבר מסוים ועוד אפשר לומר משום דבשבועות (ד' כב) קא מפיק לה וס"ל לר"מ דאין מעילה בקונמות:
ואע"פ שביארתי דבאין בו מעשה לא בעינן ת"כ אעפ"כ נראה לי דלר"מ דס"ל דאפי' בתנאי דלשעבר בעינן ת"כ וע"כ אפי' באין בו מעשה נמי בעי ת"כ, והטעם הוא דבתנאי דלהבא אפשר לומר דדוקא אם יש בה מעשה והתנאי בא לעקור את המעשה, ע"כ בעינן ת"כ, אבל באין בו מעשה כיון דהתנאי אינו בא לעקור המעשה, ע"כ לא בעינן ת"כ, אבל בתנאי דלשעבר כגון בגירושין או בקדושין, דמגרש באופן שהי' כך אבל אם לא הי' באופן כך לא מגרש ונמצא שלא התחילה המעשה כלל, וא"כ מוכח דר"מ שסובר דאפי' בתנאי דלשעבר בעינן ת"כ ס"ל נמי דאפי' אם אין בו מעשה, בעי ת"כ:
ויש להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ב דנזיר) על הא דתנן הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים ה"ז נזיר ואסור בכולן ואמרינן שם מתניתא דר"מ היא דר"מ אמר צריך לכפול, תמן דברי הכל היא א"ל שמור ושמעת, אלמא דאפי' בנזירות דאין בו מעשה ואפי' הכי אמר במתניתין דאם אמר הריני נזיר, ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים דה"ז נזיר משום דר"מ הוא דס"ל דצריך לכפול התנאי, אלמא דס"ל להירושלמי, דר"מ בעי ת"כ אפי' באין בו מעשה, והטעם דכיון דס"ל דאפי' בלעבר בעי ת"כ ובלעבר לא התחילה המעשה כלל ובעי ת"כ ע"כ אפי' באין בו מעשה נמי בעי ת"כ, והשעם דהא דבעי ת"כ בלעבר לא משום דבא לעקור את המעשה, דהא אם התנאי הוא לעבר לא התחילה המעשה כלל, אלא משום דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן.
והעיקר מה דמוכח דר"מ בעי ת"כ אפי' בתנאי דלשעבר הוא ממה דתנן בגיטין (דף מו) המוציא את אשתו משום איילונות ר"י אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר, ואמרינן מאן חכמים ר"מ היא דאמר בעינן ת"כ, והכא במאי עסקינן בדלא כפלי' לתנאי', וא"כ כיון דמוציא משום ש"ר ומשום איילונית הוא תנאי דלשעבר ואפ"ה בעי ר"מ ת"כ אלמא דאפי' באין בו מעשה נמי בעי ת"כ והטעם לא משום דגמר מתנאי ב"ג וב"ר דהא התם איכא מעשה דהא הארץ היתה בידם, וכמו דאיתא בירושלמי אלא משום דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן והשתא ניח' מה דפריך בשבועות (דף לו) ובנדרים (דף יג) והא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן. אע"ג דנדרים ושבועות לית בי' מעשה אך משום דכיון דר"מ בעי ת"כ גבי המוציא את אשתו משום ש"ר ומשום איילונית דלא התחילה המעשה דגירושין כלל אם אינה איילונית או שאין עלי' ש"ר. ואפ"ה בעי ת"כ אלמא דס"ל דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אפי' באין בו מעשה. וע"כ פריך בנדרים ובשבועות אליב' דר"מ והא לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן. וא"צ למה שנדחק הרמב"ן דלקיים השבועה עדיף יותר מלבטל ובהא בעי ת"כ לר"מ דמנלן שמעינן זה לר"מ רק כמו שביארתי ובזה ניחא מה שהקשיתי בספרי ע"י (דרושי) דלדעת הרמב"ן דהא דבעי ת"כ היינו דוקא ביש בו מעשה א"כ מאי פריך בפ"ג דקדושין (דף סא) בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחוקותי כו' בשלמ' לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא בו ביום השלישי כו' הא לית בהו מעשה וכיון דלית בי' מעשה אפי' ר"מ נמי לא בעי ת"כ אך לפי מה שביארתי ניח' דלר"מ אפילו בתנאי דלעבר בעי ת"כ וע"כ בודאי דסובר דאפילו לית בי' מעשה נמי בעי ת"כ והטעם לא משום דגמרינן מתנאי ב"ג וב"ר אלא משום דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן:
ואח"כ ראיתי בחידושי הר"ן בגיטין (פ' השולח) שכתב וכ"ת מכי כפלי בכה"ג לר"מ מאי הוי והא איהו מתנאי ב"ג וב"ר גמיר וכיון שכן בעי ת"ג כי התם כי היכא דבעינן כפילא. ויש לומר דכי בעינן ת"ג ה"מ בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו כתנאי ב"ג וב"ר אבל מגרש על דעת מה שעבר אפילו בגילוי דעתא בלחוד פסול אלא כיון דלית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בעי כפיל'. אלמא דאפילו בתנאי דלשעבר דלא בעינן תנאי ממש ואפ"ה בעי ת"כ והוא משום דאי לא כפלי' אפי' גילוי מילתא ליכא משום דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן:
ובזה יתיישב נמי מה שהקשיתי שם בספרי שם (סי' יג) מה שהקשה הלח"מ ברמב"ם ל (פ"ג מה' זכי' ומתנה) דאמאי לא הביא הרמב"ם בה' סוטה הא דאמרינן חנקי כתיב ע"ש דלפי מה שביארתי דבתנאי דלשעבר כיון דלא התחילה המעשה כלל לא בעינן משפטי התנאים והכא הוא תנאי דלשעבר. והא דפריך לר"מ חנקי מבעי לי' היינו משום דלית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן אפילו בתנאי דלשעבר ואע"ג דלית בי' מעשה:
והשתא ניחא הא דאמרינן פ"ק דנדרים (דף יא) סברוה מאי לחולין לא לחולין להוי אלא קרבן מני מתניתין ר"מ היא דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן דתנן ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי אלא ר' יהודה היא אימא סיכא. והאי ר' יהודה היינו פלוגת' דר"מ ור"י דגבי גיטין משום דפלוגת' דר"מ ורחב"ג אינו שייך לזאת דהא התם לענין מה דגמרינן מתנאי ב"ג וב"ר דוקא ביש בו מעשה. וע"כ סמיך אפלוגת' דר"מ ור"י דפליגי בגיטין (דף מו) דהא התם בתנאי דלשעבר וא"כ הוי כמו דלית בי' מעשה ואפ"ה בעי ר"מ ת"כ דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן אף דבתנאי דלשעבר לא בעינן משפטי התנאים והכא נמי לענין לא חולין אלא קרבן דבזה לית בי' מעשה כלל רק להבין שאם אמר לחולין הוי כמו שאמר לקרבן. וע"כ לר"מ דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן אם אמר לא חולין אינו במשמע שיהא קרבן אלא ר' יהודה היא דר"י אפשר דסביר' לי' דאם יש בו מעשה בעי ת"כ כר"מ רק דבתנאי דלשעבר לא בעי ת"כ משום דאית לי' מכלל לאו אתה שומע הן. ע"כ ניחא לי' למיתלי הענין בפלוגת' דר"מ ור"י דגיטין (ד' מו):
והשתא ניחא מה שפסק הרמב"ם כר' יהודה דלא יחזיר דאע"ג שסובר דבעינן ת"כ היינו דוקא ביש בו מעשה, אבל אם אין בו מעשה לא בעי ת"כ ובתנאי דלשעבר לא בעי ת"כ (ועוד דלדעת הרמב"ם ולשיטתי' דסבירא לי' דבמעכשיו לא בעי ת"כ ובתנאי דלשעבר הוי כמו מעכשיו וכמו שמדמה המ"ל תנאי דלשעבר ומעכשיו, א"כ בפשיטות ניחא מה שפסק כר' יהודה גבי המוציא אשתו משום שם רע, דהא הכא תנאי דלשעבר, ובתנאי דלשעבר לא בעי ת"כ, והא שביארתי דתנאי דלשעבר דומה לאין בו מעשה הוא שיתיישב הסוגיא דנדרים וגם הירושלמי שאומר על הא דתנן הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים דאתי כר"מ דבעי ת"כ, אלמא דלר"מ אפי' באין בו מעשה נמי בעי ת"כ):
[אך לכאורה משמע מהירושלמי (בפ"ק דנזיר) שם שאומר מתניתין ר"מ היא דר"מ אומר צריך לכפול תנאו. תמן ד"ה היא א"ל שמור ושמעת מתניתין דר"מ ור"י בן תימא דתני ה"ז גיטיך ע"מ שלא תפרחי באויר כו' על מנת שתפרחי באויר על מנת שתעברי את הים הגדול ברגלך אינו גט ר"י בן תימא אומר גט כו' ע"כ. ופירש הק"ע דתמן אמרין דהתם תירצו דאתי כד"ה, ואפי' כרבנן דא"צ לכפול התנאי, והא דאמר ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים דה"ז נזיר משום דאתי כריב"ת דתנאי שאי אפשר לקיימו אינו תנאי משום דהוי כמפליגו בדברים, אלמא דמדחה זה התירוץ דאתי כר"מ, וצריך להבין הא התם נמי פליגי חכמים וריב"ת, אלא ודאי משום דלא ניחא להירושלמי למימר דבנזירות בעי ר"מ ת"כ, והא דאמרינן בירושלמי ובבלי דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן היינו לקיים השבועה שיהא שבועה חל ע"י מכלל לאו אתה שומע הן אבל לא לבטל כמו שכתב הרמב"ן, ע"ז נראה לי שהעיקר כמו שביארתי, והק"ע שגה בזה, וגם הפ"מ לא פירש היטב, וכן פירש הק"ע (רפ"ק דנזיר) מה אנן קיימים אם במתכוון ליזור אפי' אמר שאזכור פת כו' אם בשאינו מתכוון ליזור אע"פ שהוציא נזירות מפיו לא יהא נזיר כו' אלא כי אנן קיימין באומר א' מכל הלשונות הללו נזרתי אם תופס א' מהם נזירות תחול עליו א"ל שמור ושמעת, ופי' הק"ע שאמר לו שמור ושמעת פי' שאמר לו שישמע פי' זה מה שתירץ ואינו נכון:
ע"כ נראה לי שהפי' הוא כך בירושלמי מתניתין כר"מ היא וכמו שביארתי דאפי' אם אין בו מעשה נמי בעי ר"מ ת"כ, תמן ד"ה היא, א"ל שמור ושמעת, פי' דתמן הוא על הא דתנן במנחות (דף פא) האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין, ולכאורה כיון דתנן הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ה"ז נזיר ואסור בכולן ומוקי מתניתין כר"מ דבעי ת"כ, אבל לרבנן דלא בעי ת"כ לא הוי נזיר ואסור בכולן כיון דלא נדר אלא ע"מ שיהי' שותה יין וא"כ התם גבי תודה נמי יעשה כמו שנדר ולא יצטרך להביא מן החולין, אך באמת זה אינו דהתם כיון שאמר הרי עלי תודה כו' ולחמה מן החולין מוכרח להביא מן החולין לכ"ע כמו דאמרינן במנחות (שם) ת"ש האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים, ואמרו לו הבא תודה ולחמה וזבח ונסכים, ואומר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר, כופין ואומר לו שמור ושמעת כו', ואמרינן התם מאי שמור ושמעת אמר אביי שמור הבא תודה ושמעת הבא לחמה. רבא אמר שמור הבא תודה ולחמה ושמעת שלא תהא רגיל לעשות כן, פי' דדוקא נבי נזיר שאמר על מנת שאהי' שותה יין כו' ע"כ לרבנן דלא בעי ת"כ אינו נזיר, אבל תמן (פי' במנחות ומרמז על משנה אחרת בש"ס כידוע למי שרגיל בו) שאינו אומר בלשון תנאי אלא הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר, או הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים כיון שלא אמר בלשון תנאי ע"ז אומרים לו שמור ושמעת שמור הבא תודה ושמעת הבא לחמה, ומקרא הוא דורש (דברים יב):
וכה"ג כתב הראב"ד ברמב"ם (פ"ב מה' חגיגה) האומר הרי עלי תודה שאצא בה י"ח לשם חגיגה חייב להביא תודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה, וכתב ע"ז הראב"ד בספרים שלנו לא גרסינן שאצא בא אלא ואצא בה דלאו כל כמיני' לצאת בה אע"ג דמפרש אבל אמר שיצא בה יכול להתנות דאדעתא דהכי לא נדר, וכן כתבו התוס' בביצה (ד' יט) האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה ודוקא דאמר הכי, אבל אם אמר איפכא ע"מ שאבא בה כו', וע"ז אומר הירושלמי דדוקא בתנאי לרבנן דלא בעי ת"כ אינו נזיר אבל התם במנחות מחויב להביא זבח ונסכים משום שמור ושמעת. ובזה האופן יתבאר הירושלמי דריש נזיר דקאמר באומר א' מכל הלשונות נזרתי אם תופס א' מהם נזירות תחול עליו נזירות, ואומר לו שמור ושמעת דהיינו שמור כפי שנדרת ושמעת לדברי חכמים האומרים לך איך שתעשה. א"כ נתבאר שהירושלמי אינו מדחה הא דקאמר ר"מ היא, דר"מ ס"ל דאפי' אם אין בו מעשה בעי ת"כ):
וכיון שביארתי הירושלמי צריך לבאר הא דקאמר מתניתין דריב"ת הוא דאמר דתנאי שא"א לקיימו אינו אלא כמפליגו בדברים דלכאורה זה הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה אבל לא תנאי שאיפשר לקיים וכמו דאמרינן בגיטין (דף פד) גבי ע"מ שתאכלי בשר חזיר דלא הוי תנאי שא"א להתקיים משום דאפשר דאכלה ולקי ואפשר לומר כיון דזהו בנזירות גופה שמקבל עליו, וע"ז מתנה ע"מ שישתה יין, ע"כ הוי תנאי שא"א להתקיים, ועוד אפשר לומר דהא דאמרינן דלא הוי תנאי שא"א לקיימו, היינו באומר ע"מ שתאכלי בשר חזיר, דהיינו שתולה במעשה דאכילת חזיר ע"כ הוי תנאי שאפשר להתקיים, דאפשר דאכלה ולקי, אבל הא דהאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה אינו תולה דוקא בפעולת המעשה, אלא כוונתו שלא יאסר בשתיית יין ובטומאה למתים, וא"כ הוי כמו שמתנה על דיני נזיר שיהא מותר ביין וזה הוא תנאי שאי אפשר לקיימו:
ובזה יתיישב מה שכתב הרמב"ם (פ"ז מה' אשות ה' יג) אבל אם אמר לה הרי את מקודשת ע"מ שתהי' מותרת לפלוני ה"ז מקודשת ותהי' אסורה עליו כשאר העם, מפני שהתנה בדבר שאי אפשר לקיימו, ולכאורה אמאי לא כתב הטעם דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה, כמו בשאר כסות ועונה ובאמת אפשר לומר הטעם משום דא"א לקיימו דנהי דאיהו עבדא איסורא, אבל איהי מי עביד איסורא, כמו דאמרינן בגיטין (שם), אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר, כיון דלא התנה על פעולת המעשה שתנשאי לפלוני, אלא ע"מ שתהי' מותרת לפלוני, וא"כ התנה על דבר שאי אפשר להתקיים דהא התורה אסרה א"א [אף דהש"ס דילן בנזיר (דף יא) קאמר משום דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, אפשר דחדא מילתא היא, דמפני מה אי אפשר להתקיים משום דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה ע"כ קאמר משום דהוי מתנה ע"מ שכתב בתורה] ועי' בתו' כתוב' (דף נו):
ובמ"א ביארתי בזה האופן על מה שהקשה המ"ל ברמב"ם (פ"י מה' מלוה) על המרשד"ם שכתב דלא אמרינן מתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל, אלא באיסור תורה, אבל בדבר שאינו אסור רק מדרבנן תנאו קיים והכי אמרינן בר"פ הכותב (דף פד) דבדרבנן תנאו קיים, והא דקאמר רב דלא מהני תנאי בירושה, אע"ג דירושת הבעל ס"ל שהוא מדרבנן, היינו משום שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ודוקא התם אבל בעלמא מהני תנאה וכמבואר שם, והקשה המ"ל מהא דקיי"ל דהמלוה את חבירו ע"מ שלא ישמטנו שביעית, תנאו בטל, ואע"ג דשביעית בזמן הזה דרבנן, ואי אמרת דבדרבנן תנאו קיים הרי נתבטלה ההלואה, והמעות הם פקדון ואין שביעית משמטת פיקדון כו' ע"ש שנדחק בתירוצו, אבל לפי מה שביארתי א"ש דהא אמרינן בפ"ק דמכות (דף ג) דע"מ שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטתו, וע"מ שלא תשמיטנו שביעית שביעית משמטתו, וכן אמרינן התם לענין אונאה דאם אמר ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה וכמו שפירשו התוס' שם דע"מ שאין בו אונאה היינו דלא יחול עליו איסור לאו דלא תונו, וה"נ ע"מ שלא תשמיטנו שביעית כלומר שלא יחול עליו איסור שביעית, וא"כ ניחא שפיר דהא שכתב הרב דברבנן תנאו קיים היינו אם תלה בפועל המעשה וע"כ כיון שהוא מדרבנן לא אלים כמו דאורייתא, וע"כ תנאו קיים ובטל המעשה, משא"כ אם מתנה שלא תחול איסור שביעית וזה אין בכחו, והוא תנאי דא"א להתקיים, דא"א לעקור אפי' גזרה דרבנן, וע"כ התנאי בטל אפי' בדרבנן נמי:
ובזה יתיישב נמי מה שהקשה בס' המקנה לדעת הרשב"א שכתב בשם יש מי שאומר דהטעם דע"מ שאין לרבו רשות בו. דקני עבד וקני רבי' הוא מטעם דמתנה על מה שכתוב בתורה. והקשה דא"כ באשה הוא נמי מטעם זה והא מה שהבעל אוכל פירות אינו אלא דרבנן ור"מ סביר' לי' בכתובות (דף נו) דבדרבנן תנאו קיים. אבל לפי מה שביארתי א"ש דהא דקסבר ר"מ דבדרבנן תנאו קיים, היינו דוקא בע"מ שתמחלי אבל באומר ע"מ שאין בו דינא דרבנן ודאי בדרבנן נמי תנאו בטל. והא שכתבו התוספ' בכתובות דהא דאמר ר"מ הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דסבר ר"מ דכל המתנה ע"ט שכתוב בתורה תנאו בטל דהיינו דוקא במתנה ע"מ שאין לך עלי דין שאר כסות ועונה. ע"ש שתירצו תירוץ שני. ובגיטין (דף פד) משמע שכתבו זה אליב' דר' יהודה שסובר דבדבר שבממון תנאו קיים היינו דוקא במתנה ע"מ שתמחלי אבל אם מתנה ע"מ שלא יהי' בו דין נזק חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה משמע דלר"מ שסובר דאפילו בדבר שבממון תנאו בטל היינו אפילו בע"מ שתמחלי וע"ז אומר דוקא מתנה על מה שכתוב בתורה הא בדרבנן תנאו קיים אבל באומר על מנת שלא יהי' בו דין אינו יכול להתנות אפילו בדרבנן דאיך יכול להתנות שלא יהי' בה דינא דרבנן:
וא"כ בהא דקדושין (דף כג) דאם אומר לעבד ע"מ שאין לרבך רשות בו או שאומר לאשה ע"מ שלא יהי' לבעליך רשות בה אין כוונתו דהיינו ע"מ שימחלו דהא אין הבעל והרב שם שיתנה עמם, אלא שמתנה ע"מ שלא יהי' לרבך דין זכי', או שאין לבעלך זכות, וא"כ כיון שהוא מתנה על הדין בזה מודה ר"מ דאפי' בדרבנן ג"כ תנאו בטל, וא"ש קושית המקנה:
ובזה שביארתי דע"מ שאהי' שותה יין היינו שיהי' מותר לשתות יין, ולא שתלה במעשה דשתי' יין אלא שיהי' מותר ביין, בזה א"ש הא דאמרינן בנזיר (דף יא) וריב"ל אמר לך האי ע"מ כחוץ הוא ולכאורה קשה דאמאי אמרינן האי ע"מ כחוץ הוא, ובר"פ המגרש (דף פ"ב) מחלקינן בין ע"מ לחוץ, אך הטעם הוא דכל תנאי שהוא במעשה או בשלילת המעשה, הוי בתורת תנאי, אבל בתנאי שהוא ממילא לא הוי רק בתורת שיור, וע"כ פליגי תנאי בחולין (דף קלד) באומר ע"מ שהמתנות שלי אי תנאה הוי או שיורא הוי, וכן בב"ב (דף סג) ע"מ שהמתנות שלי אמרינן דשיורא הוי, וכמו שכתב המ"ל ברמב"ם פ"ד מה' מלוה ולוה, דכיון שלא אמר לו ע"מ שתתן לי המעשרות ע"כ לא הוי בתורת תנאה, ומזה הטעם נ"ל דע"כ כתב הטור באה"ע בשם הרמ"ה דאם אמר ע"מ שלא תהי' מותרת לפלוני דשיורא הוי דכיון שלא תלו בשלילות המעשה דהיינו שלא תבעלי לפלוני, אלא שתהי' מותרת לפלוני ממילא ע"כ שיורא הוי:
ובזה יתיישב הא דקדושין (דף כב) דע"מ שאין לרבך רשות בו דכיון שהוא ממילא לא מצי לשייר, ועיין בש"ע אה"ע (סי' לב) נתן לה שטר ואמר ע"מ שהנייר שלי אינה מקודשת' אע"ג דבאומר ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת בגיטין ד' עה (אלא ודאי דהוא בתורת שיורא דהוי ממיל' וע"כ אפי' למאן דסבירא לי' דתנאה הוי, אעפ"כ כיון דכוונתו שיהא מותר לשתות ביין, ע"ז אומר בירושלמי דהוי תנאי שא"א להתקיים וכמו שביארתי לעיל דמשום הכי אפי' בדרבנן נמי תנאו בטל אם מתנה על הדין, משא"כ אם מתנה על פעולת המעשה בדרבנן תנאו קיים:
והכי משמע בירושלמי (פ"ט דב"ק) התיב ר' שמואל בר בא קומי ר' יוחנן והתנן א' המקדיש נכסיו, וא' המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו (פי' וא"כ אמאי אין לו בכסות אשתו ובניו ומי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה כמו דמקשה בש"ס דילן ב"ק (דף קג) אמר לא עלת על דעתו לוסר בכסות אשתו ובניו והתנינן ערכי עלי (פי' כמו דמקשה בש"ס דילן והלא חייבי ערכין שנו כאן) כיון שאמר ערכי עלי לא קבע לעצמו אלא נ' סלע, פי' דבשלמא במקדיש אפשר לומר שלא עלתה על דעתו להקדיש אלו החפצים, אבל הכא לא הקדיש החפצים ולא קבע לעצמו אלא נ' סלע, (פי' דעיקר הערך הוא רק שמחייב בעצמו נ' סלע, והא דגובין מן החפצים הוא מדין תורה, וא"כ לא מהני מה שאין דעתו שיגבו מאלו החפצים, ודלא כהפ"מ שם) האומר ערכי עלי ע"מ שלא לסדר מה שעל אשתי ובני (צ"ל כאומ') פי' דמשני דנעש' כאו' תחילה ומתנה בפירוש שלא יגבו מכסות אשתו ובניו, ר' בון בר חיי' האומר ערכי עלי ע"מ שלא לסדר מחפץ פלוני, אין מסדרין מאותו החפץ, ר' אושעי' בשם שמואל בר אבא זאת אומרת שאין שמין ערכין מן המטלטלים ד"ת אלא מדבריהם פי' דאלו הי' מן התורה לא הי' אפשר לו להתנות ע"מ שלא לסדר מחפץ פלוני, דהא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, אבל כיון דהוי מדרבנן מהני, דבדרבנן תנאו קיים, ואע"ג שביארתי דבדרבנן נמי אם מתנה ע"מ שלא יהי' בו דין לא מהני, אבל הכא אינו מתנה ע"מ שלא יהי' דין סידור מהמטלטלין אלא ע"מ שלא לסדר מחפץ פלוני, וא"כ אם הי' התנאי על דינא דרבנ' שלא לשום מן המטלטלין לא הי' אומר דוקא מחפץ פלוני וא"כ כוונתו שלא לבטל הדין, רק שלא לסדר מחפץ פלוני, וכיון שהוא מתנה על פעולת המעשה ע"כ בדרבנן תנאו קיים.