אור ברסלב
נחלת יהושע אלול - דרוש ב

נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא

אלול - דרוש ב

אלול - דרוש א

לחדש אלול

תניא (ר"ה ד' טו) ב"ש אומרים ג' כתות הן ליום הדין אחת של צדיקים גמורים ואחת כו' ואחת של בינונים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם. רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר כו' בינונים כו' בה"א ורב חסד מטה כלפי חסד כו' היכי עביד ר"א אומר כובשו כו' רבי יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר נושא עון ועובר על פשע:

הנה תחילה צריך להקדים המדרש ס' שמות (פ"י) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ג"פ ממתינין לאדם שאם עשה תשובה מוטב ואם לאו הוא מגלגל עליו את הראשונים וכן אתה מוצא כשאמר לו הקב"ה למשה לכה ואשלחך אל פרעה אמר תחילה והם לא יאמינו לי ואח"כ אמר לא איש דברים אנכי. ואח"כ אמר שלח נא ביד תשלח הרי ג"פ וכיון כו' בדבריו ואמר הן בני ישראל לא יאמינו לי נתייחד הדיבור ע"י אהרן כו' ע"כ ויובן ע"פ מה שכתבו התוס' בפ"ק דנדה (דף י) לענין הגיע זמנה לראות דבההיא ראי' דהוחזקה לא מטמא מעל"ע וכתבו התוס' וא"ת דהכא אמר דבההיא ראי' דמחזקינן לה לא מטמא מעל"ע ובפ' אלו הנשרפין (דף פא) גבי מי שלקה ושנה אמר דאי עבירות מחזיקות אחר שעבר שני עבירות מיד כונסין אותו לכיפה אליבא דרבי וי"ל דהתם כיון שהוחזק לעבירה מה לנו להמתין עד שיעבור פעם שלישית. אבל הכא חכמים תקנו מעל"ע אם תראה אחר שהוחזקה לראות:

ובירושלמי דיבמות (פ"ו ה"ו) נישאת לראשון ולא ילדה יש לה כתובה כו' לשלישי יש לה כתובה ר' חנני' אמר לשלישי עצמו אין לה כתובה ואמרינן בירושלמי נבעלת ורואה דם נבעלת ורואה דם אית תנויי תני שני' תיבעל שלישית לא תיבעל ואית תנוי' תני שלישית תיבעל רביעית לא תיבעל הוי בעי מימר מאן דמר שני' תיבעל ושלישית לא תיבעל כמאן דמר שלישית אין לה כתובה ברם כמ"ד שלישית תיבעל רביעית לא תבעל. כמאן דמר שלישית יש לה כתובה והק"ע כתב דבירושלמי פליגי בזה. דמ"ד לשלישי יש לה כתובה סובר הא דאמרינן דבתלתא זימני הוי חזקה היינו דמהני לרביעי דאסור ומ"ד אף לשלישי אין לה כתובה סובר כיון דאתחזקה בפעם השלישי כבר נתחזקה ואף משלישי אין לה כתובה ע"ש. ובאמת כה"ג איתא בירושלמי (פ"ק דנדה ה' ה) תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראה ראי' ראשונה. די' שעתה שני' די' שעתה שלישית די' שעתה מכאן ואילך מטמא מעת לעת ר' ירמי' בשם רב שלישית עצמ' מטמא מעל"ע והרשב"א כתב דהירושלמי דס"ל שלישית עצמה מטמא מעל"ע מצי סבר כרשב"ג רק משום דבאותו פעם הוחזקה דהא ראתה ג' פעמים. עכ"פ לדעת התוס' חלוקה חזקה דכיפה יותר משאר החזקות דבכל החזקות אין החזקה אלא מכאן ולהבא וכיפה הוי חזקה ודנים אותו ע"פ אותו החזקה. הרי כל חזקה שהוחזקה לטבע רע. כגון רואה דם או מי שרואה דם מחמת תשמיש הרי הרע אינו גורם רעה על אותו פעם אלא גורם רעה על להבא ובכיפה הרי הרע עצמו גורם העונש ולא שהוא על להבא ובזה יובן הא דאמרינן בסנהדרין (דף פב) והיכא רמיזא אע"פ שכיפה ודאי הלמ"מ אך היכא רמיזא דנתפוס החומרא אדרבא ניזיל לקולא בד"נ ונתפוס החזקה רק על להבא ולא נתפוס החזקה על אותו פעם גופ' להענישו בעונש כיפה בזמנים הקודמים ע"ו אמר תמותת כו' ע"ש. וכן הא דאמר ר"ל מאי דכתיב כי לא ידע האדם את עתו כדגים כו' עי"ש. הוא על ענין שאמרו שם דכיפה א"ב התראה. ובמ"א ביארתי על המדרש חטא חטאה ירושלים. ע"כ לנדה היתה וביארתי בספרי (ע"י ד' ו) על ענין שאומר המדרש ישראל ע"י שחטאו ולקו ע"כ לנדה היתה. וביארתי שם כמו דאמרינן בכיפה דמלקיות מחזיקות ע"ש אך מה דאיתא במדרש חטאו בכפליים דכתיב חטא חטאה ירושלים. ולקו בכפליים דכתיב כי לקחה מאת ד' כפליים בכל חטאתי'. ולכאורה כיון שחטאו בכפליים הדין הוא שילקו בכפליים. אך הענין הוא שאומר חטא חטאה ירושלים ע"כ לנדה היתה. ולכאורה הא אמרינן דבנדה לענין שתהא מוחזקת רואה שתטמא מעל"ע. אם לא הגיע זמנה לראות בעינן שתהא מוחזקת בשני פעמים כרבי ובשלישית תטמא או שתראה ג' פעמים וברביעית תטמא וא"כ כיון שממשילה לנדה א"כ אמאי נענשה על ב' פעמים. דהא לגבי נדה עדיין אינה מוחזקת בב' פעמים להיותה חזקת רואה בפעם הב' גופ'. ע"ז אומר המדרש חטאו בכפליים. ולקו בכפליים. שהכתוב אומר חטא חטאה ירושלים. ע"כ לנדה הייתה שהוחזקה מן ב' החטאים. ומיד נענשה. וכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר וירושלים נענשה מיד על ב' חטאים ע"כ אומר לקו בכפליים אך שהוא דוחק מפני שטומאת מעל"ע הוא דרבנן]:

וע"ז אומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר פי' דעביד בנו תרתי לטיבותא הא' שאינו מחזיק בב' פעמים אלא בפעם שלישית והב' שבאותו פעם שנתחזק אין דנים אותו ע"ז אומר הן כל אלה יפעל פי' כל כך טובות. פעמים שלש עם גבר פי' שאינו מחזיק בפעמים עד שלש ולא עוד אלא שאין דן על אותו פעם גופ' שהוחזק וע"ז אמרינן בשבת (דף נה) אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע למה קנסת מיתה על אדם הראשון א"ל מצוה קלה ציויתיו ועבר. פי' ששאלו למה לא המתין לו עד ג' או ד' פעמים. אלא שהוחזק בפעם הראשון. ובפעם ראשון נמי דן אותו מיד ולכן אמרו בלשון מפני מה קנסת דהיינו בתורת קנס אע"פ שלא הוחזק עדיין וכמו דאמרינן בב"ק (דף צו) האי אינש גזלנא כו' ובעינ' דאיקנסי'] ע"ז א"ל מצוה קלה ציויתי' ועבר עלי' שכיון שלא טעם עדיין מעץ הדעת א"כ לא הי' היצה"ר אצלו מצד הטבע. אלא שהי' הנחש מסית אותו וא"כ הי' לו מצוה קלה. שלא נכנס הרע עדיין בתוכו וע"כ הי' לו קל שלא לעבור וחזקה אינו שייך רק במה שמצד הטבע כמו ברואה דם וכה"ג שענינים אלה הוא מצד הטבע וע"כ נענש אפי' בפעם ראשון משא"כ לאחר שאכל עץ הדעת ונכנס הרע בטבע כמו שאמר ואוכל ואיתא במדרש אכלתי ואוכל והוא כמו דאמרינן בכתובות (דף נא) יצרי' אלבשי' ע"ז כתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר:

[ובמ"א ביארתי במה שכתב הרמב"ם ה' תשובה (פ"ג ה' ה) בשעה ששוקלים עונות אדם עם זכיותיו אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחילה ולא שני. אלא משלישי ואילך אם נמצאו עונות משלישי ואילך מרובין על זכיותיו אותם שתי עונות מצטרפין כו'. וכתב ע"ז הראב"ד זהו מן העירבוב שמערבב הדברים זה בזה ומדמה בדעתו שהם אחדים. והם זרים ונפרדים מאוד. לפי שראה בר"ה ורב חסד מטה כלפי חסד. ותנא דבי ר"י מעביר ראשון ראשון. וכך היא המדה וראה ביומא ר"י בר"י אומר אדם חוטא פעם ראשונה ושני' ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו סבר בדעתו שהן ענין א'. והם רחוקים מאוד. דההיא דר' ישמעאל הוא ליום הדין הגדול ולהציל הבינוניים מגיהנם כדברי ב"ה. ואין שם זכר למחילת עון אבל ההיא דר' יוסי בר' יהודה בעוה"ז. ובתחילת מעשיו של אדם כו' ע"ש ובזה ביארתי הכתוב. עפ"י דעת הרמב"ם שסובר דשני ענינים הן א'. להציל מגיהנם. ולהיות נידון לחיים. אם אין רובו עונות ע"ז אומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר להשיב נפשו מני שחת. לאור באור החיים פי' להצילו מדינו של גיהנם. וגם לאור באור החיים. בעוה"ז]:

והנה בהא דאמרינן בר"ה (דף טז) דאם הוא מחצה עונות ו ומחנה זכיות רב חסד מטה כלפי חסד בזה יתבאר הכתוב (תהלים סג) כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך ויובן ע"פ מה שביארתי במ"א כי יש ב' בחינות ברב חסד מטה כלפי חסד הא' אם דנים את האדם בחייו יש רב חסד מטה כלפי חסד. והב' רב חסד מטה כלפי חסד בדין שדנו לעוה"ב שרבים הקשו דאם הא דרב חסד מטה כלפי חסד הוא בעוה"ז א"כ אמאי אמרינן בינונים תלוין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ. זכו נכתבים לחיים הא בלא"ה רב חסד מטה כלפי חסד. וע"כ מפרשים דזהו דוקא לעוה"ב וע"ז אמר דוד כי טוב חסדך מחיים פי' החסד שתעשה דהיינו רב חסד מטה כלפי חסד. זה יהי' מחיים שפתי ישבחונך. פי' שאוכל בשפתי להודות לך וע"ז אמר דוד לא המתים יהללויה ע"ז המדה של רב חסר מטה כלפי חסד אבל אם הקב"ה רב חסד מטה כלפי חסד. לדונו לחיים ע"ז שפתי ישבחונך וע"ו אמר דוד תהלים (פח) היסופר בקבר חסדיך ואמונתך באבדון פי' החסד שאתה עושה בקבר היסופר כו' וע"כ טוב שרב חסד מטה כלפי חסד יהי' בחיים (והוא כשיטת הרמב"ם) דאפי' בחייו ג"כ רב חסד מטה כלפי חסד וע"ז בקש דוד (תהלים כג) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים פי' שביקש שהטוב והחסד ירדפוהו כל ימי חייו דהיינו שבחייו יהי' רב חסד מטה כלפי חסד [ועיין ברמב"ם (ה' תשובה פ"ג) אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנ' על רוב עוניך כו' וכתב הראב"ד לא כמו שהוא סובר שכשאמרו רשעים נחתמים לאלתר למיתה שמיד מתים ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמים לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו. ועיקר דבר זה ביבמות ובזה יתבאר הכתוב (קהלת ח) אשר אין נעשה פתגם כו' וע"כ מלא לב בני האדם לעשות רע ומה רואים אשר חוטא עושה מאת רע ומאריך לו. פי' שהוא רובו עונות וע"ז אומר כי גם יודע אני אשר יהי' טוב ליראי אלקים אשר כו' וטוב לא יהי' לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר אינו ירא מלפני אלקים. פי' שהענין הוא שאינם משלימים ב' הדורות שנגזר עליו ואין הענין שלאלתר הוא מת. אך שאינו משלים הב' דורות שנגזרו עליו וכמו שביארתי במ"א על מה שאומר הפייטן מי יחי' ומי ימות זהו כדעת הרמב"ם שהרשעים לאלתר למיתה פי' שמתים מיד. ומה שאומר מי בקיצו ומי לא בקיצו הוא עפ"י דעת הראב"ד שהשקול הוא אם ישלים הב' דורות שנקצבו לו וכמו שכתב הלח"מ כמו שפי' רש"י ביבמות (ד' מט) את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות ופירש"י אילו שנים שפוסקים לאדם בשעת לידתו כו' שאם גזרו עליו בשעת לידה שיחי' חמשים שנה. לא יחי' אלא ארבעים שנה ומי יעני ומי יעשר הוא כדעת הסוברים דהא דאמרינן צ"ג נידונים לאלתר לחיים היינו כל הטובות הם בכלל חיים ורשעים גמורים לאלתר לחיתה. כל הרעות הם בכלל מיתה ולדעת הראב"ד דהא דאמרינן לאלתר למיתה היינו שאין משלים מנין השנים שיקצבו לו בשעת הלידה. ע"ז אומר (קהלת ז) אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתו. ומהו העת אך הענין הוא כמו דאיתא במדרש (קהלת) על ענין עת ללדת ועת למות מעת ללדת נעשה עת למות משעה שהאדם נולד ע"ש. וע"ז אומר אל תרשע הרבה פי' שיהי' בכלל רוב עונות. כי למה תמות בלא עתך. היינו שלא ישלים הקצבה. וזהו נק' בלא עת שהקצבה שקצבו לו נק' עת. כדכתיב עת ללדת ועת למות:

והנה הלח"מ ברמב"ם ה' תשובה הקשה על מה שכתב הרמב"ם (פ"ג מה' תשובה) והבינוני תולין אותו עד יוה"כ. אם עשה תשובה נחתם לחיים. ואם לאו נחתם למיתה והקשה הלח"מ דאמאי נחתם למיתה. הא מחצה על מחצה. ורב חסד מטה כלפי חסד כבר תירצו בזה. דהיכא דלא עשה תשובה ה וי עון א' נוסף על העונות משום דבאילו ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה ואם לא עשה הרי עון א' נוסף על העונות ובזה יתבאר הכתוב (משלי ה' שם) הוא ימות באין מוסר וברוב אולתו ישגה. פי' ע"ז שאינו לוקח מוסר. ע"כ הוי רוב עונות. ואף שבאמת הוא מחצה עונות. ומחצה זכיות. ועז אומר וברוב אולתו ישגה. פי' דהוי רוב אולת וע"ז אומר (משלי ה) ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי. ולא שמעתי בקול מורי. ולמלמדי לא הטיתי אזני כמעט הייתי בכל רע. פי' בשביל זה ששונא מוסר הי' בכל רע דהיונו רוב עונות. דבכל מקום אמרינן רובו ככולו ובפ"ק דהוריות והא הכא דכתיב בי' כולו ורובו ככולו. והנה הרמב"ם כתב בה' תשובה פ"ג ה' ב' אדם שעונותיו מרובין מזכיותיו כו' ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם יש זכות שהוא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנ' וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע איך עורכין הזכיות כנגד העונות ובזה יתבאר (משלי ה) אורח חיים פן תפלס. נעו מעגלותי' לא תדע פי' אם תהי' ממר' דחושבנ' ותרצה לידע אם אתה רשע דהיינו רוב העונות שלאלתר למיתה או צדיק שלאלתר לחיים. ע"ז אומר נעו מעגלותי' לא תדע. כי השיקול הזה אינו לפי המנין. רק לפי דעת הקב"ה:

וע"כ צריכים לשוב בתשובה בימים האלו לפני בא יום ה' הגדול והנורא וכמו דאית' במדרש כי גדול יום ה' ונורא מאוד ומי יכילנו זה יוה"כ ולבקש רחמים על חיים ופרנס' ובפרט בשנים האלו שהיוקר יאמיר וצעקת עניים גדלה. וכמו דכתיב (עמוס ד) וגם אני נתתי לכם נקיון שינים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם ולא שבתם עדי נאם ה'. וגם אנכי מנעתי מכם הגשם בעוד שלש' חדשים לקציר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר כו' ונעו שתים ושלש ערים אל עיר אחת לשתות מים ולא ישבעו. הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם יאכל הגזם ולא שבתם עדי נאם ה'. ויובן ע"פ הגמ' דתענית (דף יט) נהרא אנהרא בצורת' ומדינתא אמדינתא כפנא. ועיין בתוס' שם ד"ה נהרא אנהרא בצורתא דעל בצורת אין מתריעין רק אכפנא ואכפנ' אותה העיר מתענת ומתרעת אבל שאר עיירות מתענות ולא מתריעות ועל אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון על הארבה ועל החסיל וע"ז אומר וגם אני מנעתי מכם הגשם פי' שתחיל' אומר וגם אני נתתי לכם נקיון שינים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם וזהו רק בצורת ולא רעב ממש והי' להם לשוב אך כיון שעל בצורת אין מתריעין עליו שאינה צרה כל כך ולא חששתם לזה. והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר שע"ז אותה העיר מתענת ומתרעת והי' לכם לחוש ואעפ"כ לא חששתם לזה מכיון שרק אותה העיר מתענת ומתרעת וכל שאר עיירות אינם מתריעין ע"ז אמר הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאיניכם יאכל הגזם ולא שבתם עדי נאם ה' והי' לכם לחוש לזה בודאי שעל אותו צרה מתריעין בכל מקום ואעפ"כ לא חזרתם מדרככם הרעה:

[והנה הי' ראוי ונכון מאוד להוכיח בימים האלו על כמה ענינים פרטים אשר אני רואה דלא אכשור דרי בזה. אך הנה כתיב (ירמי' א) ואומר אהה כו' לא ידעתי דבר כי נער אנכי ויאמר ה' אלי אל תאמר נער אנכי כי אל כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך נאם ה' ויובן הענין ע"פ מאי דאמרינן במכות (דף יא) אר"ח ב"ח מפני מה נאמרה פרשת רוצחים בלשון עזה דכתיב וידבר ה' אל יהושע לאמר דבר אל בני ישראל לאמר תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם כו' מפני שהן של תורה למימרא דכל דיבור לשון קשה אין כדכתי' דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות ופירש"י מפני מה נאמרה פ' רוצחים בלשון עזה בכל יהושע כתיב ויאמר ה' וכאן נאמר וידבר ה' אל יהושע ודיבור לשון עז הוא:

ובזה יתבאר הא דאמרינן ביבמות (ד' עא) אמר רבה ב"י אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. שנאמ' בעת ההיא אמר ד' אל יהושע עשה לך חרבות צורים. ופריך ודילמא הנך דלא מהול דכתיב כי מולים הי' כל העם היוצאים וכל העם הילודים כו'. א"כ מאי שוב אלא לפריעה. ומאי שנית לאקושי סוף מילה לתחילת מילה ומה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת. ועיין בתוס' ור"ח כתב דמאי שוב ומאי שנית חדא מילתא היא וגרסינן דילמא לאקושי אתא כו' ולהכי אתא ולא לפריעה ולגירסא זו לא משני במסקנא מידי אהך קושי' ואפשר לומר משום דקשי' לי' לרב דהא דכתיב בפ' ערי מקלט וידבר היינו משום שהן של תורה ובדבר שהוא מפורש בתורה נאמר לשון דיבור. וע"כ הוי קשי' לי' לרב דא"כ איך נאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים דכיון שזהו של תורה. הי' לו לומר בעת ההיא דבר ה' אל יהושע ע"ז אומר לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וע"כ כיון שלא נתחדשה אלא בימי יהושע. ע"כ נאמר בזה לשון אמירה ואפי' למאי שכתבו התוס' שהי' הלמ"מ. ואסמכוה אקרא. דאלו"ה אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה. אפ"ה כיון שלא נאמרה בפירוש בתורה ע"כ נאמר בזה לשון אמירה. וע"כ נאמר אח"כ וזה הדבר אשר מל יהושע את כל העם. ופירש"י שם דזה הדבר הוא מלשון דיבור. אפשר לומר שזה קאי על אותם שלא מלו עדיין כמו דכתיב וכל העם הילודים במדבר בדרך לא מלו ע"כ אומר כיון שלא מלו כלל ע"ז אומר לשון דיבור ומיושב בזה הקושי' דילמא לאקושי סוף מילה לתחילת מילה דכיון שעיקר מצות מילה נאמרה בתורה שייך לשון דיבור, אלא ודאי דקאי אפריעה וע"כ פירש"י וזה הדבר דיבור אמר להם מה אתם רוצים ליכנס לארץ לא כך נאמר לאברהם ואתה את בריתי תשמור ונתתי לזרעך אחריך ומפני מה לא אמר תחילה על מה שאמר שוב מל את ב"י שנות אך תחילה אמר להם על מצות פריעה וע"כ לא אמר להם תחילה מה אתם סבורין ליכנס לארץ לא כך נאמר לאברהם ואתה את בריתי תשמור הא פריעת מילה לא נתן לאברהם אבינו אף שכתבו התוספת דאעפ"כ קיים אברהם מצות פריעה היינו כמו דקיים כל התורה אבל לא נצטווה על זה אך לאח"כ שצוה להם על עיקר מצות מילה ע"ז נאמר וזה הדבר אשר מל אותם יהושע דע"ז אמר להם הדיבור לא כך נאמר לאברהם ואתה את בריתי תשמור:

וע"כ אמר ירמי' ואומר אהה כו' הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי פי' שלא אוכל לדבר קשות נגד זקני העם ונכבדיהם מחמת שאני נער וע"ז אומר לא אוכל לדבר ודיבור הוא לשון קשה וכמו שפירש"י דבמשה רבינו כתיב אלה הדברים אשר דבר משה שהי' יכול להוכיחן בלשון דיבור והוא שהוכיחן סמוך למיתתו וכבר נחשב בעיניהם בכמה נסים שעשה להם הוציאם ממצרים וקרע להם את הים אבל אני לא ידעתי דבר כי נער אנכי וע"ז השיבו ויאמר ה' אלי אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך וכמו שביארתי דדיבור הוא לשון קשה:

עתה באתי להוכיח על שהעולם אינם משגיחים על העניים והאביונים וצעקת האביונים גדולה מאוד העטופים ברעב עוללים שאלו לחם ופורש אין להם. וכבר נאמר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. וכמו דאמרינן בשבת (דף נה) רב יהוד' הוי יתיב קמי' דשמואל אתי' ההיא איתתא קא צווחי' קמי' ולא הוי משגח בה א"ל לא סבר לי' מר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה א"ל רישך בקרירי רישא דרישך בחמימי הא יתיב מר עוקבא אב"ד דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט וצריך להבין מהו אוטם אזנו מזעקת דל:

אך יובן ע"פ הגמ' דסנהדרין (דף ו) שנים שבאו לדין א' רך וא' קשה עד שלא תשמע דבריהן או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע היכן הדין נוטה אתה רשאי לומר איני נזקק לכם וע"ז אומר ר"י הוי יתיב קמי' דשמואל אתאי ההיא איתת' קא צוח' קמי' ולא אשגח בה. והענין הוא שזה הי' בדין שהי' לה על אחרים וע"כ לא רצה לשמוע משום שכל זמן שאינו שומע רשאי לומר איני נזקק וע"ז אמר לו רב יהודה לא סבר מר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה, שאם העני יש לו משפט עם העשיר יוכל לשמט מזה כל זמן שלא שמע שמא יתחייב חזק כו', אעפ"כ ממדת חסידות הוא לשמוע ואוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה שנועלים ממנו שערי תפילה שלא ישמעו את תפילתו וע"ז השיב לו הא איכא מר עוקבא אב"ד דברמב"ם (ה' סנהדרין (פ"ב ה"א) כתב ואם הי' ממונה לרבים חייב להזקק להם דאל"ה למי יצעק העני וע"כ השיבו הא איכא מר עוקבא אב"ד שהוא אב"ד והוא ממונה לרבים. וכמו דאמרינן במוע"ק (דף ט) כי הא דשמואל ומר עוקבא כי הוי יתבי גרסי שמעתי' הוי יתיב מר עוקבא קמי' דשמואל ברחוק ד' אמות וכי הוי יתבי בדינא הוי יתיב שמואל קמי' דמר עוקבא ברחוק ד' אמות וכיון שהי' מר עוקבא אב"ד אליו נוגע שהוא מחויב להזקק:

ובזה יובן הכתוב (איוב כט) אב אנכי לאביונים וריב לא ידעתי אחקרהו, פי' אב אנכי לאביינים ומהו הרבותא דכיון שבא האביון עם העשיר מוכרח להזקק להם ולבצע ביניהם וע"ז אומר שלא בלבד דוקא אם ידע מהם שאז מחויב להזקק להם כמו דכתיב לא תגורו מפני איש לא תכניס דבריך מפני איש וריב לא ידעתי אחקרהו פי' אפי' ריב שלא ידע מזה חקר אחריהם לידע ולהוציא גזילת העני:

והנה אית' במדרש גלתה יהודה מעוני דבר אחר מעוני על שחבלו משכיני עני בתוך בתיהם כמה דאת אמר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו השיב תשיב לו את העבוט ד"א על שגזלו מתנת עני [ואפשר דחשיב כל הדברים שאין ב"ד שלמטה מוזהרין עליו כדאמרינן בחולין (דף קלא) הגוזל מתנות עני ואכלו פטור מלשלם דהוי ממון שאין לו תובעים וכבר ביארתי ע"ז במ"א וכן על שחבלו משכיני עני דאית' במ"ל בשם הרמב"ן דאין ב"ד שלמטה מוזהרין עליו דהוא מ"ע שמתן שכרה בצידה וע"ז אומר שחבלו משכיני עני ובשביל כך הוא מדה כנגד מדה שנתמשכן ג"כ בהמ"ק בעוה"ר וכמו דאית' במדרש שנקרא משכן העדות שנתמשכן בעוה"ר וכן כתיב חבול חבלנו לך שהבהמ"ק נתמשכן בעוה"ר ב' פעמים וע"ז אנו אומרים לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. אע"פ דאמרי' בב"מ (דף קיד) אלא אמר קרא ולך תהי' צדקה מי שצריך צדקה יצא הקדש שא"צ צדקה וע"ז אומר לך ה' הצדקה שאתה עשית מדת צדקה במה שהחזרת לנו המשכון אבל לנו בושת הפנים ואנו מתבוששין שגרמנו לזה. וכמו שכתבו התוס' בב"מ (דף קטו) ד"ה למה ממשכנים כו' כי מתבייש שבכל יום ויום יחזירו לו את משכונו וגם צריך להוכיח מה שאני רואה שאתם מקבלים שבת משחשיכה ואינכם זהירים לקבל את השבת מבעוד יום. והנה כתיב במדרש בראשית ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו. כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ברכת ה' היא תעשיר זה השבת שנאמר ויברך אלקי' את יום השביעי ולא יוסיף עצב עמה זה האבל האיך מה דאת אמר נעצב המלך על בנו ועיין בי"מ שפירש ולא יוסיף זה האבל שאם כבר התחיל האבילות קודם יום השביעי פוסק. ולפ"ז צריך להבין מה שדרשו ברכת ה' היא תעשיר על השבת שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי דהא ביו"ט נמי אינו נוהג אבילות. אך יש לומר כמו דאמרינן במוע"ק (דף יט) שבת עולה ואינה מפסקת, רגלים מפסיקין ואינם עולים וא"כ השבת עולה לחשבון ז' ימי אבילות אבל רגלים מפסיקין ואינם עולים ואם קברו ברגל אינם עולים למנין ז' וצריך להשלים אח"כ או לרבא דאמר במוע"ק (דף כ) הלכה כתנא דידן דאמר שלשה וא"כ צריך להשלים אחר הרגל וע"ז אומר ברכת ה' תעשיר ולא יוסיף עצב עמה פי' שעולה למנין אבילות ולא יוסיף עצב שא"צ להשלים משא"כ ברגל שמפסיקין ואינם עולים ובאמת השבת מעשרת וכמו דאמרינן בשבת (דף קיט) ושבשאר ארצות במה הם זוכין א"ל בשביל שמכבדין את השבת. וכמו שביארתי כמה פעמים על מה דאית' במדרש חכו ממתקים וכולו מחמדים דבשביל שמענגין את השבת הקב"ה נותן שכר וע"ז אומר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה פי' שמעשרת אף שאין בזה טרחה ועצבות רק עונג ע"כ בימים האלו ראוי להתעורר ע"ז וכמו דאיתא במדרש קהלת טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח אמר ר"ח ב"א טוב מלא כף נחת זה יום השבת ממלא חפנים עמל ורעות רוח זה ששת ימי המעש'. ואפשר לפרש טוב מלא כף נחת ממלא חפנים דהיינו אם יגע בששת ימי המעשה כמו דאמרינן בפסחי' דף נ) זריז ונשכר דעביד כולי שבתא ולא עביד מעלי שבתא וע"ז אמר טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח שששת ימי המעשה עושה ובמעלי שבתא אינו עושה. וכמו דאמרינן דעביד כולי שבתא ולא עביד במעלי שבתא ועיז אמר טוב מלא כף נחת שהכף נחת יהי' מלא דהיינו שאינו עושה מלאכה בע"ש מן המנחה ולמעלה אז הוא זריז ונשכר אבל אם הוא מלא כף נחת דהיינו ששומר שבת ולא עביד במעלי שבתא ולא עביד כולי שבתא נמי, ההוא שפל ונשכר קרינא בי' או שמלא חפנים עמל כו' ואינו מלא כף נחת ההוא זריז ונפסד קרינן בי' ואפי' ע"ה נמי אמרינן בדמאי דנאמנין בשבת מפני שאימת שבת עליהן ואית' בירושלמי (פ"ד דדמאי) אמר ר' ביבי בשם ר' חנינא אימת שבת עליו והוא אומר אמת ואם אימת שבת עליו בדא תנינן חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר פי' אם מפני אימת שבת א"כ אפי' במוצאי שבת נמי יאכל ומשני מפני אחר שאין אימת שבת עליו [ודע דאית' בירושלמי חשכה מוצ"ש מעשר מזה על זה ופי' המהרא"פ למה לא מעשר מזה על זה שהרי אינו משקר מפני אימת שבת וגם הנשאר מתוקן. ואינו מתרץ כלום שלא חש שכבר תירץ מפני א' שאין אימת שבת עליו, וטעה בזה שהשאלה הי' אם יכול לעשר מזה שאמר הע"ה שהיא מעושרת על אחר. בשלמא אי הטעם משום כבוד שבת ע"כ יכול לעשר במוצאי שבת מזה על אחרים. אבל אי הטעם מפני שאימת שבת עליו א"כ אע"ג שלמוצאי שבת לא יאכל מפני אחר אבל אעפ"כ איך יכול לעשר מזה על אחרים דהא לחומרא אית לן למיזל דילמא נאמן משום דאימת שבת עליו ודו"ק]:

וע"כ אחיי ורעיי נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה בימים האלו קודם ר"ה ויוה"כ וכמו שביארתי במ"א על הירושלמי סוף יומא אם אין שעיר היום מכפר כיצד הוא מכפר. ר' זעירא אמר כל שהוא. ר' חנניא אומר בסוף. מה מפקא מביניהון מת מרד על דעתי' דר' זעירא כבר כיפר על דעתי' דר' חנני' לא כיפר כו' עי"ש וכתב הק"ע כתב מהר"ש יפה קשה דמאי נ"מ הרי מיתה ממרקת דכה"ג פריך בפ"ק גבי שעיר כו' [פי' דאמרינן בפ"ק דשבועות (דף ח) וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה. א"ר זירא לומר שאם מת מת בלא עון א"ל רבא אם מת מיתה ממרקת אלא אמר רבא להגן עליו מן היסורין אך אפשר לומר דר' זירא היינו ר' זעירא ואזיל לטעמי' דלית לי פירכא דרבא דאם מת מיתה ממרקת וכן בירושלמי (פ"ק דשבועות) א"כ מה הועיל לו יוה"כ א"ר יוסי ב"ר בון נעשית לו יוה"כ כאשם תלוי מת לפני יוה"כ עונה בה. אחר יוה"כ כבר כיפר וכתב הפ"מ שזהו כמו דס"ל לר' זירא שאם מת מת בלא עון. וכן בכריתות (דף כו) ע"ש] וכתב הק"ע ונ"ל דהירושלמי לשיטתי' אזיל דבחילול השם מיתה מכפרת שליש ויוה"כ שליש נמצא שליש דיוה"כ נשתייר וזהו דוחק. וע"כ נראה לי ע"פ מה שביארתי במ"א על הא דכתיב אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו וביארתי ע"פ מה שכתבו התוס' בפ"ק דכריתות (דף ז) דאמרינן התם דחנקתי' אומצא וכתבו התוס' דמכאן דקדק ריב"א דכרת אין זרעו נכרתים דהא הכא זרעו לא נחנקו. ואתא יוה"כ ומכפר עלייהו ואכתי לא משכחת לה כרת בבניו ואומר ר' כיון דבעוד הבשר בין שיניו חרה בו אף ה' ונפרע ממנו קודם שמצא שעות למצוא כפרה לא נמחל העון ונכרתין גם זרעו דליכא למימר להם נמחל שהרי הם לא חטאו פי' דאין יוה"כ מכפר אלא על החוטא בעצמו אבל אם החוטא מת לא אתי יוה"כ ומכפר על הבנים דהא הם לא חטאו. וע"ז אמרו אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. דאם היו חיים הי' יוה"כ מכפר עלייהו אבל מכיון שחטאו ואינם. ע"כ אנחנו עונותיהם סבלנו דיוה"כ אינו מכפר על הבנים ובזה ביארתי הכתוב (משלי יא) במות אדם רשע תאבד תקוה ותוחלת אונים אבדה. פי' אונים הבנים וע"ז אמר במות אדם רשע תאבד תקוה שהרשעים נידונים לאלתר למיתה וא"כ לא אתי יוה"כ ומכפר וע"ז ותוחלת אונים אבדה פי' הבנים שאין יוה"כ מכפר עליהם מצד שהבנים לא חטאו שיהא יוה"כ מכפר עליהם כמו שכתבו התוס' בכריתות דיוה"כ אינו מכפר אלא על החוטא בעצמו. והשתא א"ש דקאמר כיצד הוא מכפר ר' זעירא אומר כל שהוא. ר' חנני' אומר בסוף מה נפקא מביניהון מת מרד פי' כגון שאכל ביוה"כ או שעבר על שאר חייבי כריתות. על דעתי' דר' זעירא כבר כיפר וא"כ אף שהוא בעון כרת והוא וזרעו נכרתי' אעפ"כ כיון דיוה"כ כל שעה מכפר. א"כ הי' בחיים עדיין. וכיפר עלי' יוה"כ וממילא נפטרים הבנים מעונש כרת על דעתי' דר' חנינא לא כיפר וא"כ אע"פ שהוא מת אעפ"כ כיון שהעונש הוא וזרעו נכרתים ולא כיפר עליו יוה"כ ממילא זרעו נכרתים ג"כ דהא על הבנים יוה"כ לא מכפר. כיון שהם לא חטאו והא דפריך בשבועות (ד' ח) היינו באם עובר בשגגה. דכרת לא הוי אלא במזיד אבל אם יש ידיעה בתחי' ולא בסוף שבזה אין עליו רק חטא ע"ז פריך דהא מיתה ממרקת אבל אם חטא במזיד בעון כרת שהוא וזרעו נכרתים. א"כ יש נ"מ אם כיפר עליו יוה"כ או לא לענין הבנים. וע"ז אומר מת מרד. דהיינו במזיד כמו שאמרו דפשעים אילו המרדים:

ובמ"א ביארתי על הא דאיתא בספרי ומובא בילקוט איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם אע"פ שחשבו לעשות ולא עשו והקשו המפרשים דהא אמרינן דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ותירצו כגון בלאו דלא תחמוד אך נ"ל דיש לומר בכמה גווני כמו דאמרינן בקידושין (דף פא) אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה שהיפר לה בעלה והי' שותה יין ומטמא למתים. ר' עקיבא כי הוי מטי להאי פסוקא בכי. ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה כו' וכן כתבו התוס' בקדושין (דף לב) בד"ה דמחיל ליקרי' וצ"ל שהודיעו קודם לכן שלא יהא כמו נתכוין לאכול חזיר ועלה בידו בשר טלה אלמא כיון דהמחשבה הי' בעבירה ועשה מעשה לפי מחשבתו אלא שבאמת הי' בהיתר צריך סליחה וכה"ג אמרינן במנחות (דף סד) לעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ורבה אמר פטור דזיל בתר מעשי' ורבא אמר חייב דזיל בתר מחשבתו וא"כ אי אזלינן בתר המעשה אינו חייב ואעפ"כ אזלינן בתר מחשבתו וחייב וע"ז אומר אף שחשב לעשות ולא עשה דהיינו שהמעשה לא הי' בעבירה ועוד אמרינן בזבחים (דף כט) מניין למחשב בקדשים שלוקה ת"ל לא יחשב א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו א"ל ר"י היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכן אמרינן בזבחים (דף ו) איבעי להו כיפרו על מה שבאו או לא כפרו אמר ר"ש מסתברא שלא כיפרו דאי ס"ד כיפרו שני למה הוא בא והקשו התוס' דמאי קאמר שני למה הוא בא דילמא קאתי לכפר על מחשבה שלא לשמן דחשיב עשה דלאחר שחיטה כמו סמיכה דבסמוך ולכאורה יש לדקדק הא כתבו התוס' ביומא (דף לו) בד"ה על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה דעולה אינה מכפרת על לאו שאין בו מעשה אלא דוקא על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה אך יש לומר דזהו בלאו שאין בו מעשה אבל הכא בלאו דלא יחשב אפשר לומר דהעולה מכפרת דעיקר עולה בא על הרהורי הלב כמו דכתיב והעולה על רוחכם כמו דאיתא במדרש פ' צו אמר רשב"י אין העולה באה אלא על הרהורי הלב א"ר לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם כו' כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב ובכתובות (דף מו) ונשמרתם מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה ואם הדיוק של המפרשים הוא ממה דאיתא בספרי כי יעשו מכל חטאת האדם שחשב לעשות כו' ורוצים לומר דהיינו בין אדם לחבירו הא התם נמי אמרינן בב"מ (דף סא) לטומן משקלותיו במלח ואמרינן היינו גזל מעלי' ומשני לעבור עליו משעת עשי' (וכן כתבו התוס' התם מי שתולה קלא אילן בבגדו ואע"ג דעובר על מצות ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלי'):

ומעתה נחזור למה שהתחלנו על הא דאמרינן בר"ה דמחצה על מחצה רב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר' אליעזר אומר כובשו שנ' ישוב ירחמינו יכבוש עונותינו ר"י ב"ח אמר נושא שנאמר נושא עון ועובר על פשע והענין יובן בהקדם המדרש פ' נשא וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב אמרו כו' אפשר לאלו להתווכח עם בוראן כיון שאמר להם בבטן עקב את אחיו כו' אמרו זו תוכחה כו' אלא מתפוגגה עמהון א"ר יודן בר"ש לאלמנה שקבלה על בנה. חמתי' לדיין דאין בנור ובזפת ובמגלבין. אמרה אין דאין הוא לברי באילן דיני' וברי קטיל לי' אמר לה מה הוא עביד לך אמר לה כד הוה במעי מבעט בי אמר לה וזו סורחנא כך יעקב בבטן עקב את אחיו. והענין הוא שיש ב' ענינים שהאדם נמשך אחר החטא הא' הוא מצד שהוא קרוץ מחומר ויסודו מעפר. והוא נמשך מעת ההולדה אחר החטא וכמו דכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו משעה שהוא ננער ורוח הבהמה היורדת למטה ויש עוד דהיינו אם האדם מגרה יצה"ר על נפשו ובכל יום גדל והיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ובתחי' נקרא אורח ולבסוף נק' הלך ולבסוף נקרא איש והנה מה שבטבע האדם למשוך אחר החומרים והתאוות והוא עצל בתורה ובתפילה ע"ז אמרינן בברכות (דף לא) ג' מתחרט עליהן הקב"ה שבראם וכמו דכתיב כי הנה כחומר ביד היוצר אף שגם על זאת נענש והכל בידי שמי' חוץ מיראת שמים וביכולת האדם להסיר את לב האבן מקרבו ולעקור את הרע אף שהוא בתולדה ובטבע אך עכ"ז אין העונש גדול כל כך אך הבחי' השני' הוא ממה שהאדם מגרה יצה"ר על נפשי' זהו חטא גדול שזה לא הי' בטבע ובהולדה (ואפשר שזה נרמז בדבריהם בברכות (ד' סא) דרב אמר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב שנאמר זבובי מות יבאיש כו' ושמואל אמר דומה כמין חיטה שנאמ' לפתח חטאת רובץ ששמואל מדבר על יצה"ר שבטבע. כמו חטה שמעפר יסודה. ורב מדבר על מה שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. ובכל שעה מתגדל וכמו הזבוב שמתגדל בכל עת) וע"כ היצה"ר שמעת הולדה מצד שמעפר יסודו אינו כל כך בפועל האדם. רק בטבע נמשך לדברים החומרים ויצה"ר דומ' לאבן וכח האבן ממשיכו למטה אף שנענש ע"ז ג"כ והכל בי"ש חוץ מי"ש והבחירה בידי אדם. עכ"ז אינו כ"כ כמו בבחי' השני' שמגרה יצה"ר אנפשי' ומתגדל עליו בכל יום ודומה לזבוב זה הוא בפועל דהא מתגדל ע"י האדם. וע"ז העונש חמור מאוד:

והענין יובן ע"פ מה שכתב הר"ן בחידושיו על הא דאמרינן בסנהדרין (דף עז) זרק צרור בכותל וחזר' לאחורי' כו' חייב וכתב הר"ן וז"ל משמע דאי אזלא לתחת שאינו בכח שלו כלל שהוא פטור והקשי ע"ז ואמרו דלמה לא יהא חייב אי אזיל האבן לתחת ממש שהזריקה שלו שזרק למעלה חייבה לו הירידה הזאת ולמה לא תהי' העלי' הזאת כמדליק אש בשדהו ואח"כ באה רוח מצוי' דחייב למ"ד אשו משום חציו ותירצו דאין חיוב נזקין אלא בכח ובפועל ולא במה שנעשה ורוח מצוי' פועלת היא ורואים אותה כאלו הי' בכח האדם ע"י שהיא מצוי' אבל הירידה למטה אין בה פועל כלל אלא מחמת שכבידה היא יורדת כו' לא נעשה זה בפועל אלא בלבד האבן הוא שהזיק מאליו, וכתב הר"ן דעיקר תירוצא ליתא שמה שהם אומרים שאין חיוב של נזיקין אלא בכח ובפועל לא במה שנעשית ממילא אבל רוח מצוי' היא פועלת ורואין אותה כאלו היא בכח האדם אבל הירידה למטה אין בה פועל כלל אלא מחמת כובדה. דא"כ מאן דכפתי' לחבירו לפני ארי אמאי פטור ממיתה הא אותו הארי הפועל האוכל האדם כמו הרוח המצוי' המלב' וכ"ת דלא דמי אהדדי משום דארי אדעתא דנפשי' קא אכיל ומ"ה פטור אבל הרוח המצוי' הוא בטבע רואין אותה כאלו הוא פועל המבעיר האש א"כ יותר בטבע תנועת האבן למט' לפי שבכל עת מהעתים תרד למט' אחר שהושלכ' למעל' כו' וכיון שכן יותר ראוי הוא שנאמר שתהי' תנועת האבן למט' פועל האדם כי הוא פועל' בהשליך אות' למעל' יותר מתנועת הרוח המצוי' הנעשה בלי שום פעולה וכתב הר"ן דלפיכך אני אומר שאין לדמות נזקי ממון לנזקי רוצח לענין חיוב מיתה משום דרוצח אקיל רחמנא גבי' כו'.

[ולכאורה הוא תמוה דהא אי אמרינן דאשו משום חציו חייב אפי' לענין ד"נ. כמו דמוכח בב"ק (ד' כב) דאמר התם ת"ש המדליק את הגדיש כו' בשלמא למ"ד אשו משום חציו משום הכי פטור. ובירושלמי דב"ק (פ"ג ה' ה) ר"ל אמר במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת ר"י אמר נעשה כזורק החץ ממקום למקום א"ר בר טבלי מתניתין מסייע לר"ל (נ"ל דצריך לגרוס לר"י ודלא כהפ"מ ע"ש) הי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו כו' עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור אם אומר את שאינו כזורק חץ ממקום למקום על שיבולת הראשונה נתחייב מיחה מכאן ואילך תשלומין א"ר יוסי ואת שמע מינה שורו שהדליק הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אם אומר את שאינו כזורק חץ ממקום למקום ויעשה כמו שחלו עליו תשלומין מכאן ואילך יהא חייב בתשלומין**(אל ישכח הקורא לשים אל לבו דברי האזהרה הנמצאות בדף א'.)**:

ויבואר עפ"י מה שכתב הנ"י (פ"ב דב"ק) אשו משום חציו כאלו הבעירו ואי קשי' א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרו' והדלקתה הולכת ודולקת בשבת כו' לא קשי' לן שהרי חייבו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא מת"י באותה שעה נעשה הכל ולא מחשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן לי' ה"ל למיפטרי' דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם נזק מאחריות נכסים דידי אלא לאו ש"מ דלא כמאן דאדליק מהשתא בידים חשבינן לי' אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן לי' וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מע"ש אתחיל וכמאן דאגמרי' בידים בההוא עידנא דלית בה איסור חשיב ועיין בקצה"ח סי' ש"ץ שהוכיח מזה דלא כדעת התוס' דלא אמרינן בתר מעיקרא אזיל אלא דוקא בשזרק גוף הכלי אבל לא בזרק חץ דמזה מוכח דאפי' בזורק חץ נמי אמרינן דהוי מנא תבירא כאלו כל המעשה נגמר מתחילה והכי משמע לי בירושלמי (פי"א דשבת) והבאתי בספרי (סי' יט) וקשי' אילו זרק חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו שמא כלום הוא כו' עכ"ל הירושלמי אלמא דבזורק חץ דיינינן לי' כאלו נעשה מעיקרא והכי פי' אי אמרת בשלמא דאשו משום חציו ע"כ הוי כמו שהודלקה מתחילה ע"כ אמרינן דמיתה ותשלומים באים כא, אבל לר"ל דאשו לאו משום חציו וא"כ לא אמרינן דהוי כמו שנעשו מעיקרא א"כ הוי כל מעשה ומעשה בפני עצמה א"כ על פעולה ראשונה מתחייב מיתה ומכאן ואילך מתחייב בתשלומין וא"כ מוכח מהירושלמו ג"כ דאפילו בד"נ נמי מיחייב אי אמרינן דאשו משום חציו. אך באמת כתבו התוס' סנהדרין (ד' עז) דההיא סוגי' ס"ל כמ"ד משום ממונא וע"ש שהכריחו מהא דחולין (ד' לא) דנפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה ודייקינן טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה אלמא דנפלה מחמת עצמו דזהו רק מחמת כובד הסכין דזהו הוי בכח ולא בפועל ובאמת מה שהקשה הר"ן מהא דכפתו ונתנו לפני ארי אכשר לומר לפי מה שפירשו התוס' שם דסוף חמה לבוא דאם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבוא חייב א"כ בכפתו וקירבו ונתנו לפני ארי נמי חייב ואינו פטור אלא בשלא קירב לפני ארי א"כ לא קירב החפץ אצל המזיק ולא המזיק אצל הדבר משא"כ הדליק אש ואח"כ הלך האש ברוח מצוי' והרבה יש להאריך בזה עכ"פ אם נפל מעצמו לא הוי רק בכח ולא פועל דידי' וע"כ בשחיטה אם נפלה מעצמו לא הוי פעולה ומעשה דידי']:

וא"כ כיון שנתבאר שכל מה שהוא בטבע כמו ירידת האבן למטה זה נקרא בכח ולא בפועל ולפי מה שחילק הר"ן חייב בד"מ אבל לא בד"נ מפני שאין זה פועל כל כך. ובזה יובן המדרש וריב לה' עם יהודה ולפקוד על כו' אפשר לאלו להתוכח עם בוראם כיון שאמר להם בבטן עקב את אחיו אמר ר' יודן בר"ש לאלמנה שקבלה על בנה חמתי' לדיין דאין בנור ובזפת ובמגלבין אמרה אי דאין הוא לברי באילין דינו וברי קטיל לי' אמר לי' מה הוא עביד לך אמר לה כד הוי במעי מבעט לי' א"ל וזו סורחנא כך יעקב בבטן עקב את אחיו והוא כמו דאמרינן בסנהדרין (דף עב) לענין הולד דמשמ' קא רדפו לי' ע"ש וע"כ אם יצא ראשו אין נוגעין בו משום דמשמי' אונסים אותו והוא כמו בטבע וכל מה שהוא בטבע אין עונשין אותו על זה וע"כ כל זמן שלא ראתה אותו האלמנה דדאין בנור ובזפת אמרה ברי סרח עלי פי' אע"פ שהוא בטבע אעפ"כ הבחירה ביד האדם להפך הטבע אך כיון שראתה עונש החמור ע"כ התחילה להצדיק אותו אמר' כד הוי במעי מבעט בי והוא כמו משמי' הוא דאנסוה. והכא נמי אם האדם מחצה עונות ומחצה זכיות. דהנה בענין כובד העונות יש ב' דברים שמכבידין את הכף מאזנים הא' מה שהוא בטבע האדם למשוך אחר החומריות והשני שנעשה ע"י האדם דמגרה היצה"ר אנפשי' וע"כ רב חסד מטה כלפי חסד ואינו מחשב לו כובד העון שבטבע כו' כמו שאומר הקב"ה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי כו' וע"כ נותן כח כך להזכיות וכובש הזכיות להיות מכריע. וחד אמר נושא שנושא למעלה כף עונות פי' שמגביה אותו כובד שנברא האדם בטבע להיות נמשך אחר הרע ותנא דבי ר' ישמעאל אמר שרב חסד מטה כלפי חסד היינו בזה שמעביר ראשון וע"ז אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק כו' דלא תימא דאם הקב"ה כובש או נושא ואינו מחשב הכובד של העון הא דנמשך בטבע זה אינו נקרא עון כלל זה אינו דאעפ"כ הבחירה ביד האדם להפוך הטבע וכמו שאמר דוד ולבי חלל בקרבי והכל בי"ש חוץ מי"ש אלא שאם הוא מחצה עונות ומחצה זכיות אין מחשב לו אבל אי איכא רובא עונות נענש על הכל כיון שהבחירה ביד האדם ורב חסד מטה כלפי חסד יכריע לצדק ולזכות ביום הדין של ר"ה ויכתבנו ויחתמנו בספרן של צ"ג לאלתר לחיים:

דרוש לראש השנה

כתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כו'. גרסינן בר"ה א"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בר"ה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. והנה בספרי ע"י (דרוש ד) הבאתי מה שהקש' הט"א דלר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום א"כ לעולם לא יהא אומרים שירה וכן הקשה דלר"י ור"נ דאדם נידון בכל יום ובכל שעה א"כ במאי מוקי לי' קרא דכי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב דקאי אראש השנה מרישא דקרא תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו דאיזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה כמו דאמרינן בר"ה (דף ח). ועוד הקש' דמאי ענין מלכיות זכרונות ושופרות דאמרינן בר"ה יותר משאר ימים דטעמא שתמליכוני עליכם ושיעלה זכרוניכם לפני לטובה ולר"י מה יום מיומים והא ר"י מודה דאמרינן למלכיות כו' כמו דאמרינן בר"ה (דף לג) עוד הקש' שם כמה קושיות ע"ש. וכן הקשיתי שם דהא אנן קיי"ל כר' יוסי כמו דאמרינן בר"ה (דף טז) אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי ואמרי' בר"ה (דף כז) א"ר שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. והקשו התוספ' דהא קיי"ל כר' יהושע בפ"ק (דף יב) ותירצו דהא דאמרינן לי' לאו משום ברייתו של עולם אלא משום תחילת מעש' דין שהעולם נידון בו להתקיים או לאו וא"כ קשה מדידן אדידן (ועיין בירושלמי מילתי' דרב אמרה כולהם נידונין בר"ה וגזר דינו של כל אחד מהם מתחתם בר"ה דתני בתקיעתא דרב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב על המדינות בו יאמר איזו לחרב וא זו לשלום איזו לרעב כו' ובריות בו יפקדו כו' ודלא כר' יוסי דר' יוסי אמר יחיד נידון בכל שעה. פי' הק"ע מתניתין כו' ורב דלא כר' יוסי אלמא אלמא דהא דמצלינן להא דרב הוא דלא כר' יוסי):

והנה להקדים כ"ז צריך להקדים תחילה מדרש פ' ואתחנן מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו אר"י כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר להם אימתי ר"ה ויהכ"פ אומר להם ולי אתם שואלין אני ואתם נלך אצל ב"ד שלמטה כו' אשר לו אלקים קרובים, אשר לו אומה קרובה אין כתיב כאן אלא אשר לו אלקים קרובים אליו הוא וכל פמלי' שלו א"ר יוחנן אמר הקב"ה עד שלא נעשית אומה שלי מועדי ה' מכאן ואילך אשר תקראו אתם. והנה אפשר לומר דר"י אזיל לטעמי' בר"ה (דף כ) דאמרינן התם וכי הא דאמר ר' יהושע בן לוי מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו ואין מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו ופריך איני והא שלח לי' רב' יהוד' נשיאה לר' אמי הוו יודעין שכל ימיו של ר' יוחנן היה מלמדינו מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו שאע"פ שלא ראוהו יאמרו ראינו אמר אביי לא קשי' הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי וא"כ לדעת ר' יוחנן כל ענין קידוש החודש תלוי רק בישראל שאע"פ שלפי החשבון לא יתראה הלבנה, אעפ"כ מאיימין על העדים שאע"פ שלא ראוהו יאמרו ראינו בניסן ותשרי וע"כ שאלו לענין ר"ה שהם סברו שזהו כמו שאר ר"ח שאינו תלוי כל הענין בישראל דהא אם ע"פ חכמת החשבון לא יתראה הלבנה בר"ח א"כ בודאי לא יקדשו את החודש אבל בא"ת בניסן ותשרי אע"פ שלא ראו מאיימין עליהם שיאמרו שראו וע"ז אומר אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה וכמו שאומר לשעבר הם מועדי ה' ועכשיו מועדי ה' אשר תקראו אתם. ובזה יובן הגמ' בפ"ק דר"ה (דף ח) תקעו בחדש שופר איזהו חג שהחודש מתכסה בו. והקשו התוס' דה"ל למימר שהלבנה מתכסה בו אך הענין הוא כמו שביארתי שהחודש מתכסה בו דמאיימין על העדים שאע"פ שלא ראו יאמרו ראינו. ובזה יובן המדרש הביאו התוס' בר"ה (דף ח) בד"ה שהחודש מתכסה בו (מדרש ויקרא רבה פ' אמור אל הכהנים) תקעו בחודש שופר כו' בכסה ליום חגינו והלא ניסן חודש ונכסה ויש לו חג אלא שחגו בו ביום. ויובן לפי מה שביארתי שהחודש נכסה דהיינו שמאיימין על העדים שאע"פ שלא ראו יאמרו שראו וע"כ אינם יודעים מה"ש תחילה אימת יהי' החודש וא"כ הא ניסן נמי נכסה דמאיימין על העדים כו' וכמו דמשני הא בניסן ותשרי על זה אומר בכסה ליום חגינו שחגו בו ביום כו' וע"ז אומר כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב שתלוי רק בישראל וע"ז אומר אשר לו אלקים קרובים אליו דאמרינן ביבמות (דף מט) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב שזהו עשרה ימים שבין ר"ה ליהכ"פ וא"כ תלוי כל הקריבו' הזה בישראל שאם נמלכו לקדש את החודש אז הוא נעשה קרוב ע"ז אומר אשר לו אלקים קרובים אליו שאימתי שרוצים הקב"ה מתקרב להם וכמו שאמר שם ר"י עד שלא נעשיתם כו' מועדי ה' מכאן ואילך אשר תקראו אתם אך זהו לדעת רש"י והתוספ' לל"ק אבל לל"ב של התוספת וכן לדעת הרמב"ם בה' קידוש החודש ע"ש לא יתיישב באופן זה:

ובמ"א ביארתי על פי מה שכתבו התוס' בר"ה (דף כז) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם והקשו התוספ' תימא דהא קיי"ל כר' יהושע כדאמרינן בר"ה (דף יב) לתקופה כר' יהושע ומסיק בתוס' דאלו ואלו דברי אלקים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשב' לבראות ולא נברא עד ניסן ודכוותה אשכחן בעושין פסין (דף יח) גבי אדם שעלה במחשב' לבראות שנים ולא נברא אלא א'. ובזה יובן הא דאמרינן זה היום תחילת מעשיך שהמחשב' היא תחילת המעש' וסוף מעשה במחשבה תחיל' ור"ה הוא ע"פ המחשבה שעלה לבראות ע"כ אמרינן זה היום כו' וע"ז אומר תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו דהיינו שהוא נכסה בבחינת המחשבה שהוא נכסה תחיל' קודם שיוצא למעש' וע"כ מכח המחשבה מתעורר מידת הדין, שבמחשב' עלה לפניו לבראות במה"ד אך שבמעשה שיתף מידת הרחמים וע"ז אומר כי שמחתני ה' בפעליך במעשה ידיך ארנן מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך פי' שאומר כי שמחתני ה' בפעליך כו' מה גדלו מעשיך כו' שהוא ע"י שיתוף מדת הרחמים למדת הדין, מאד עמקו מחשבותיך פי' שהמחשבה עמוקה ביותר מחמת שעלה לפניו במחשבה לברוא במדת הדין. וע"כ כיון שביארתי שר"ה נקרא יום הדין מחמת שהוא ע"פ המחשבה ע"ז אית' במדרש עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר שהקב"ה יושב על כסא דין בבחינת המחשבה שהי' לברוא את העולם במה"ד ה' בקול שופר שישראל מהפכים מדה"ד למדה"ר ע"י קול שופר וע"כ אנו אומרים היום הרת עולם כמו שהולד הוא תחיל' בבחינת עיבור כן הי' הבריא' של תשרי במחשבה לפניו ובניסן יב לפועל במעשה וע"כ כתיב תקעו בחדש שופר בכסא שהוא בבחי' המחשבה כמו שפי' ר"ת:

והנה באופן אחר יש לבאר על מה שאומרים בר"ה היים הרת עולם כמו שביארתי בספרי ע"י שהעולם הוא בבחי' עובר שאין לו חזקת חיותא כמו דאית' בספ"ק דערכין (דף ז) ע"ש וכעת אוסיף לבאר, דאית' במדרש אמר ר"ת בכל מוספין כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אשה הא כיצד אמר להם הקב"ה לישראל בני מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם לפני כאלו היום בראתי אתכם ברי' חדשה שבר"ה הוי כמו שנולדים מחדש:

והענין יובן ע"פ מה שביארתי במ"א בהא דכתיב (ישעי' כו) כמוהרה תקריב ללדת תזעק בחבלי' כן היינו מפניך ה'. הרינו חלנו כמו ילדנו רוח ישועות בל נעשה בארץ ובל יפלו יושבי תבל ופירש"י הרינו חלנו כיולדה כו' כאלו קרובים אנו להגאל והוא רוח ואין ישועה ויובן ע"פ מה שהקשו התוספת בב"ב (דף קמב) בד"ה בן יום א' נוחל ומנחיל וז"ל וא"ת דלעיל אמר החזיק בשני' קנה בראשונה לא קנה ואמאי לא קנה המחזיק בראשונה כיון דלבסוף הפילה דהא אמר בפ' אלמנה (דף סו) דזכרים הוי מיעוטא משום מיעוטא דמפילות ואין לעובר שסופו להיות נפל חלק בעבדים וי"ל דהתם תלינן שמא כבר בשעת אכילת העבדים מת העובר בבטן ולית לי' זכי' ולכאורה צריך להבין דהא שמא מת לא חיישינן אך יש לומר כיון דעובר לית לי' חזקת חיותא חיישינן שמא מת מכבר ועיין ספ"ק דערכין (דף ז). והקצה"ח תירץ ע"פ מה שכתב הנ"י דהא דאמרינן ביבמות (דף לה) גבי חליצה אגלאי מילתא למפרע לא אמרי, היינו משום דילמא הי' תחילה הולד קיימא אך איזה סיבה גרם לה שתפיל וע"כ הוי ולד קיימא אבל אם הי' ולד שסופו להפיל מעיקרא הוי נפל וע"כ התם לענין קני' אזלינן בתר רוב ולדות דיולדות ולד קיימא אך איזה סיבה אחרת גרם לה שתפיל וע"כ המחזיק בראשונה לא קנה אבל התם דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות וכיון דמשום מיעוטא הוא ע"כ חיישינן דדילמא הי' ולד שסופו להפיל ע"כ לא הוי ולד כלל להאכיל. ונ"ל לבאר על אופן זה הגמ' דנזיר (דף יג) הפילה אשתו אינו נזיר מאן קתני לה ר' יהודה דכרי הוא בעי מיני' ר' אבא מרב הונא הריני נזיר כשיהי' לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו כו' ואלא אליבא דר"י דאמר ספק נזירות להחמיר ופי' התוס' בילדה מאותו הריון עצמו ולד קיימא דהשתא יש הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא הנפל נמי הוי בר קיימא כו' ע"ש. ולפי מה שביארתי מבואר שיש ב' מיני נפל א' נפל שבתחילה הי' ראוי להולד אך לאח"כ הפילה אותו ע"ו סיבה אחרת ויש נפל שהי' מתחילתו עומד להפיל ולא הי' ולד כלל וע"כ מיבעי' לי' אם ילדה עוד ולד קיימא אח"כ שמזה מוכח שהולד השני הוי ג"כ בר קיימא אלא שהפילה אותו מחמת סיבה אחרת:

והנה ענין הגאולה נמשלה ללידה כמו דאיתא במדרש סוף שיר השירים הדא איתתא כד ילדה בלא עונתה לא חי' ילדה. כד ילדה בעונתה חי' ולדה כך כתוב לכן יתנם עד עת יולדה. והיסורין שבתחילה כמו עניות ומגפה ר"ל הם חבלי לידה והנה בכל העתים שהי' כחו כן שסברו אז שהוא זמן הגאולה וסבלו צרות רבות ורעות (בימים קדמונים) היו אומרים שהוא זמן הגאולה ואח"כ כשראו שעוד לא נגאלו כגון בגלות בבל הבינו שעוונותיהם גרמו להם לעכב זמן גאולה אך היו מסופקים אולי הי' רק פקידה על חטאם ולא הי' התחלה לגאולה או שהי' התחלה לגאולה אלא שגרם החטא אח"כ אך זהו הסימן שאם אח"כ נעשה קצת ישועה א"כ הוי כמו יולדת ולד קיימא ע"כ הוא סימן שהולד הראשון הי' נמי ולד אלא שסיבה אחרת גרמה לו אבל אם אינה יולדת ולד אחר אז אפשר שלא הי' מתחילה עומד להוולד. וע"ז אמר הנביא ישעי' כמו אשה הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן הינו מפניך ה' וא"כ יש לספק אם מה שלא ילדה ולד קיימא אפשר שהי' עומד להולד אלא שאיזה סיבה גרמה שיתעכב הולד ע"ז אומר הרינו חלנו כמו ילדנו רוח פי' דאגלאי מילתא למפרע שלא הי' ולד כלל ולא הי' עומד להולד והראי' שישועות לא נעשו בארץ ובל יפלו יושבי תבל שלא ראו שום לידה אחרת וא"כ כיון שאין לידה אחר'. ע"כ ודאי אגלאי מילתא למפרע שלא הי' ולד כלל ולא הי' רק כמו רוח שאינו ולד כלל וכמו דאמרינן בנידה (ד' ח) קשתה שנים ולשלישי הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא ה"ז יולדת בזוב ובמ"א ביארתי שיש נ"מ שאם הי' ולד אלא שהפילה אח"כ א"כ הוא גורם טהרה דהיינו ימי טוהר וגם דמים שראתה בזוב הרי הולד מטהר וכמו דאמרינן בנידה (ד' לח) דמה מחמת עצמה ולא מחמת הולד ע"ז אומר הרינו חלנו כמו ילדנו רוח שלידת רוח אינה מוסיפה שום טהרה. אלא טומאה אם יולדת בזוב וע"ז אומר שמן הצרות לא הי' להם תועלת להיות משיגים ע"י זה טהרה (וע"ז איתא בירושלמי (פ"ד דיבמות ה' ט) עד כמה הכרת העובר כו' אמר ר' יודן אפי' מעוברת רוח הרינו חלנו כמו ילדנו רוח תהרו חשש תלדו קש (ישעי' לג) פי' שמביא ראי' לענין די' שעתה וע"ז מביא תהרו חשש תלדו קש. פי' אע"פ שלא הי' נחשב בעת ההריון לולד ובזה יובן הא דאמרינן בברכות (ד' כח) ר"י אומר המהלך במקום סכנה כו' מתפלל תפילה קצרה ואומר הושע ד' את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העיבור יהי צרכיה' לפניך ואמרינן בגמ' מאי פרשת העיבור א"ר חסדא אמר מר עוקבא אפי' בשעה שאתה מתמלא עברה כאשה עוברה יהי' כל צרכיהם לפניך וצריך להבין מהו בכל פרשת העיבור אך לפי מה שביארתי א"ש שזהו בכל פרשת העיבור בכל מיני עיבור הא' הוא סבלנת העיבור של ולד קיימא אלא שסיבה אחרת גרמה לו שלא להולד והב' שלא הי' ולד כלל רק יסורים בלבד (ועיין רש"י (שם) אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה והכי משמע בכל ענייני פרישת העבור כגון עברה כו') ובמ"א ביארתי הא דכתיב כמו הרה תקריב ללדת תחי' תזעק בחבלי' כן היינו מפניך ד' והוא כמו דאמרינן לעולם יקדים אדם תפילה לצרה ואמרינן בשבת (ד' לב) לעולם יבקש אדם רחמים עד שלא יחלה ואמרינן בברכות (ד' ס) מג' ועד ארבעים יבקש רחמים כו' מג' ועד ששה יבקש רחמים שלא יהא סנדל מג' ועד ט' יבקש רחמי' כו' וא"כ אם היינו מבקשים בתחילה הי' מועיל והי' אפשר לצמוח מזה ישועה אבל כיון שלא התפלל מתחילה רק לאח"כ ע"ז אומר כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך ד' פי' שלא התפללו בתחילה שיצמח מזה ישועה. רק לאח"כ ע"ז אומר הרינו חלנו כמו ילדנו רוח ישועות בל נעשה בארץ ובל יפלו יושבי תבל וכל זה הוא לשיטת התוס']:

אבל לשיטת הירושלמי לא אמרינן בעובר שיש לו זכי' רק אם הסוף הי' שיצא ראשו ורובו מחיים אבל אם לא יצא ראשו ורובו מחיי' לית לי' זכי' וכמו דאמרי' ביבמות) פ"ד ה' א) שמואל אמר זכין בעוברין. ר' אליעזר אומר אין זכין בעוברין א"ר יוסי אע"ג דשמואל אמר זכין לעוברין מודי והוא שיצא ראשו ורובו מחיים [דו מתניתא החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת כמה דאת אמר כאן למפרע לא נגעה בו חליצה והכא למפרע יזכה והק"ע הגיה כמה דאת אמר בן הוא למפרע ע"ש והקשה דילמא שאני יבום דילפינן מקרא שאינו פוטר. עד שיצא לאויר העולם ע"כ נ"ל שאין צריך להגיה אלא שאומר דכיון דלא הוי ולד עד שיצא ראשו ורובו מחיים א"כ איך זוכה למפרע דהא למפרע לא הי' עדיין ולד ע"ז מביא ראי' מהא דתנן ביבמות דאם נמצא הולד קיימא למפרע לא נגעה בה חליצה אע"ג שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם אעפ"כ אמרינן אגלאי מילתא למפרע דהוי ולד קיימא ולא נגעה בה חליצה. וה"נ לענין זכי' ועיין בש"ס דילן ביבמות (דף לו) לענין אם הפילה דפליגי ר"י ור"ל אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע ודוק] תמן תנינן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה כו' מתניתא פליגי על ר' אליעזר מת וביזבזו ישראל את נכסיו ונודע שיש להן בן במדינת הים או שהית' מעוברת חייבין להחזיר מה עבד לה ר' אלעזר שני' הכא שהוא בנו (פי' כמו דמשני בב"ב (דף קמב) ירושה הבאה מאלי' שאני) וסיפא פליגא על שמואל מן הדא החזירו הכל ואח"כ מת הבן או הפילה כל הקודם באחרונה זכה ובראשונה לא זכה אפי' בראשונה יזכה לא כן אמר ר' יוסי אע"ג דשמואל אמר זכין לעוברין מודה והוא שיצא ראשו ורובו מחיים הרי אינו בן קיימא א"ר יצחק משום ייאוש (פי' כמו דמשני (שם) בש"ס דילן שאני התם דרפויי מרפן בידי') אלמא דהירושלמי סובר דאפי' מאן דס"ל זכין לעוברין אעפ"כ אע"פ שסופו הי' להולד אך שאח"כ גורם סיבה אחרת אעפ"כ לא הוי ולד מעיקרא. וא"כ ניחא בפשיטות דעובר לית לי' חזקת חיותא כלל דהא קיי"ל דחיישינן שמא ימות וכיון דחיישינן שמא ימות א"כ ממילא אינו ולד מעיקרא דאם לא יצא ראשו ורובו מחיים לא הוי ולד מעיקרא לשטת הירושלמי וע"כ לית לי' חזקת חיותא כלל:

וע"כ אנו אומרים בר"ה היום הרת עילם דכל העולם לית לי' חזקת חיותא ובזה יתיישב הא דאמרינן בר"ה (דף לב) אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כו' אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. וישראל אומרים שירה וניחא שפיר מה שהקשיתי בתחילה דהא אנן קיי"ל כר' יוסי דאדם נידון בכל יום כמו דאמרינן כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי וכן מה שהקשה הט"א והבאתיו לעיל משום דבכל יום העולם הם בחזקת חיים ואע"ג דאדם נידון בכל יום ומי יודע מה יולד יום עכ"ז על כל רגע שהוא חי יוכל לומר שירה וכל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה משא"כ בר"ה שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ואם לא יכתב לחיים הרי עתה ג"כ לית לי' חזקת חיותא וכמו שביארתי לענין עבור שאם אינו יוצא אח"כ לחיים הרי הוא כמת מעיקרא וע"כ צריך להתפחד לפני אימת יום הדין הבא ומי לא נפקד כהיום הזה ואולי ח"ו לא יהי' נכתב לחיים א"כ לית לי' חזקת חיותא מעיקרא וכמו שביארתי בספרי עמק יהושע (דרוש לר"ה) שבר"ה מסתלקין חיות כל עולמות. וצריך לכתוב מחדש לחיים ולפסוק לו חיות על להבא ע"ש:

[והנה אמרינן בר"ה (ד' טז) אלא אמר ר"ח טעמי' דר' יוסי מהכא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו ואמר ר"ח מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו (ושלמה קאמר לי') והקשה בס' יערת הדבש דלמאי קאמר ואמר ר"ח דמה שייך הוא זה לענין שלמעלה ותירץ דע"כ מביא הא דר"ח דאלו"ה אין ראי' דדילמא אדם נידון בכל רגע ג"כ ע"ז מביא וא"ר חסדא דמלך וציבור מלך נכנס תחילה מקמי דליפוש חרון אף שנאמר לעשות משפט עבדו (ושלמה המלך אמר על עצמו) וא"כ מוכח מזה דאינו נידון בכל רגע דא"כ מאי הוא מקמי דליפוש חרון אף כיון דנידונים בכל רגע אך זהו אי אמרינן דהטעם מקמי דליפוש חרון אף אבל אם הטעם משום דלאו אורחי' למקים אבראי א"כ למה קאמר וא"ר חסדא ע"כ נראה לי דהוא משים דאמרינן בירושלמי דמלך וציבור נידונים בכל יום שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו וע"כ מביא אידך דר"ח דאלו"ה לא מוכח דהא ודאי בציבור מיירי הא דלעשות משפט עמו וע"כ כתוב לעשות משפט עבדו דמלך וציבור נידונים בכל יום דאי האי לעשות משפט עמו היינו כל יחיד בפני עצמו א"כ למאי כתיב לעשות משפט עבדו ע"ז אומר דלעולם האי לעשות משפט עמו היינו על כל יחיד בפני עצמו שנידון בכל יום והא דכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו היינו משום דמלך נכנס תחילה וע"ז אמר לעשות משפט עבדו וע"כ מביא וא"ר חסדא כו' לעשות משפט עבדו]:

וביותר ביאור יובן הא דאמרינן זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון ויובן על פי מה שכתב הר"ן פ"ק דר"ה דלמה אדם נידון בר"ה יותר מבשאר ימים וכתב וז"ל ותירץ דבר זה למדנו מדגרסינן בפסיקתא כו' דתניא בעשרים וחמשה באלול נברא העולם ולפי זה הא דתניא בגמ' (ד' י) ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם על גמר ברייתו קאמרינן דאדם הראשון שבו נגמר העולם נברא ביום ששי דהיינו בא' בתשרי כו' באחת עשר נדון בשתים עשרה יצא בדימוס אמר לו הקב"ה זה סי' לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאים בדימוס כו' והנה במ"א ביארתי ע"פ המדרש פרשת בראשית (פ' יד) מלך במשפט יעמיד ארץ מלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה במשפט יעמיד ארץ שברא את העולם בדין שנא' בראשית ברא אלקים ואיש תרומות יהרסנה זה אדם הראשון שהי' חלתו של עולם ונקראת חלה תרומה שנאמר ראשית עריסותיכם תתנו תרומה אר"י כאשה הזאת שהיא מקשקשת עיסתה במים ומגבהת חלה מבנתים כך בתחי' ואד יעלה מן הארץ. ואח"כ וייצר ה' את האדם והענין יובן ע"פ המדרש על הא דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואיתא במדרש קומץ עפר שנבראת ממנו לא גזל הוא בידך החזר למקומה ע"ז נאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב והענין הוא כמו שחלה נטלת רק לאחר שנותנים מים לעיסה שעיקר החלה הוא כמו דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל תוך ביתך והוא שבזכות החל' תתברך העיסה הרב' וע"כ אמרינן בקידושין (דף מו) המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן שחיוב החל' לאחר שנעשית עיסה כדי שתתברך העיס' וע"כ המפריש חלתו קמח אינו חלה וגזל ביד כהן. (וכן אמרי' המפריש כל גורנו תרומ' וכל עיסתו חל' לא אמר כלום והטעם שעיקר החל' הוא בשביל להתיר השירים וע"כ כיון שאין שירים לא הוי חל' וע"כ אמרינן בפסחים (דף לג) לענין תרומת חמץ דלא קדשה דבעינן דוקא שיהי' שירי' ניכרין וע"כ לא קדש' דכיון דהחמץ אסור א"כ אין התרומ' מועיל להשירים. ע"כ לא קדש' וראיתי בחידושי הגאון רע"א שהקש' בפסחים (דף לג) אמר קרא ראשית ששירי' ניכרין והקש' שם דא"כ לא תלי כלל בתרומה רק בשירים ומשכחת תרומת חמץ דקדושה בהפריש סאה חמץ על כו' שאינו חמץ דהשתא שירי' ניכרין ובהיפוך אם כו' סאין חמץ כו' וכתב שצע"ג ואשתמיטתי' הירושלמי (פ"ב דפסחים) הפריש מצה על חמץ א"ר זעירא כל תרומ' שאינה מתרת את השירים לאכילה אינה תרומ'. אפי' הפריש חמץ על מצה אר"ז מאחר שאילו מינה עלי' אינ' תרומ' ואפי' הימנ' למקום אחר אינ' תרומ') וכן באדה"ר אמרי' בסנהד' (דף לח) אדה"ר מכל העולם הוצבר עפרו גופו מבבל כו' והענין הוא שהעולם כולו נכלל באדם מחמת שאדם ע"י תפילתו ועבודתו מתברך האדמ' וע"כ כתוב בתחיל' ואד יעלה מן הארץ ואח"כ ויצר ה' את האדם שכל העולם נתנו חלקם להאדם ומכל העולם הוצבר עפרו בכדי שיתוסף ע"י ברכ' אך אח"כ כשחטא אדם וקילקל אמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב וכיון שאיש תרומ' דהיינו אדם הראשון שהי' חלתו של עולם שהוצבר עפרו מכל העולם מלבד שלא תיקן את העולם אלא קלקל כמו שאמר לו הקב"ה קוץ ודרדר תצמיח לך ע"ז אמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב שאמר לו הקב"ה שקומץ העפר שנברא ממנו הוא גזל בידו וצריך להחזיר דכיון שלא נתברך הארץ הוי כמו גזל כמו דאמרינן המפריש חלתו קמח אינו חלה וגזל כו' וע"ז אומר מלך במשפט יעמיד ארץ שאדה"ר הי' חלתו של עולם שע"י יתוסף ברכה וע"כ נטל כל גופו מן העולם אך שאיש תרומות יהרסנה:

ובירושלמי (פ"ב דשבת) אדה"ר דמו של עולם דכתיב ואד יעלה מן הארץ וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות נדה לאשה ובחלה אדה"ר חלה טהורה לעולם הי' דכתיב ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמ' ותייא כיי דמר ר"י בר קצרתה כיון שהאש' מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה כו' והק"ע נדחק בזה ע"ש ולולא מסתפינא היתי אומר דהגירסא הוא כמו דאיתא במדרש דמפיק להא דחלה מדכתיב ואד יעלה מן הארץ וכצ"ל אדה"ר דמו של עולם דכתיב ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמ' ואפשר דאזיל לטעמי' כמו דאמר בירושלמי (פ"ח דנזיר) אר"י בן פזי מלא תרווד עפר נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון אמר הלואי יברא ממקום המזבח כו' הה"ד וייצר כו' מן האדמ' וכתיב מזבח אדמה תעשה לי מה אדמה כו' ועיין שם בי"מ (וכמו דאמרינן בכתובות (דף ט) שהמזבח מזיח ומזין מחבב מכפר כו' שע"י המזבח ניתוסף כח בכל עולמות. כן האדם נמי מוסיף כח בכל העולמות ע"י עבודתו לה' ועל כן נקרא האדם דמו של עולם כמו שהדם הוא חיות האדם) ובחל' אדה"ר חלה טהור' לעולם הי' שנאמר ואד יעלה מן הארץ ותייא כיי כו' כיון שהאש' מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלת' וה"נ תחי' הי' ואד יעלה מן הארץ ואח"כ וייצר והשתא ניחא מה שאומר חלה טהור' לעולם הי' ויובן ע"פ הירושלמי (דפ"ג דפסחים ה' ג') לא אמר אלא לש הא עירס לא. אר"ש כו' תפתר בעיס' טמא' שאינ' מפריש חלתה אלא בסוף. א"ר יוסי בר בון בדין הי' בעיסה טהור' שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תקינו בה שיפרשנ' תחיל' שלא תטמא העסה וע"כ גבי האדם נמי אומר שחלה טהור' הי' ע"כ כתיב ואד יעלה מן הארץ ומיד וייצר את האדם שבעים' טהור' מיד לאחר שמקשקשת עיסת' במים נוטלת חלה משא"כ בחלה טמא' שאינו רק אחר הליש' ולא אחר נתינת המים. (וע"כ אומר הירושלמי אדה"ר חלה טהור' לעולם הי' דכתיב ואד יעלה מן הארץ כו' ומיד וייצר ה' אלקים כו' כמו שביארתי בחלה טהור') וכמו שביארתי שכן צ"ל הגיר' בירושלמי:

ובמ"א ביארתי על הא דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה פי' שהתורם צריך לתרום מן היפה או מן המתקיים כמו דאיתא בתרומות והובא בברכו' (דף לט) כתנאי תורמין בצל קטן שלם כו' ע"ש והנה לפי דעת הירושלמי נברא אדה"ר ממקום המזבח שהוא מקום יפה ומתקיים כמו דאיתא שם בירושלמי הלואי נברא ממקום המזבח ויהי' לו עמידה וע"כ מלך במשפט יעמיד ארץ פי' והי' להתרומ' להתקיים אך איש תרומות יהרסנה. פי' כיון שהאדם הוא בעל בחירה והכל בי"ש חוץ מי"ש הוא קילקל שלא נתקיים:

וביותר ביאור יובן ע"פ מאי דאמרינן בגיטין (ד' לא) המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות כו' אם אבדו ה"ז חושש מעל"ע והנה הא ששיערו מעל"ע צ"ע מהו הטעם השיעור של מעל"ע דאי אפשר לומר ששיערו שיעור הקלקול דהא באם אבדו נמי אמרינן ה"ז חושש מעל"ע ועוד דהא אמרינן שם חלוקין עליו חביריו על ר' אלעזר דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג טמאות כו' אלמא דפריך ממקוה ע"ש עכ"פ איך שהוא השיעור של אבידה או של חימוץ מעל"ע שאם נאבד או נחסר או נתחמץ תלינן הקילקול למפרע מעל"ע [ובירושלמי (פ"ג דגיטין ה' ח) אמרינן המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומות ומעשרות מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים אם אבדו ה"ז חושש מעל"ע כו' תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים תני ר' יוסי ור"ש אומרים שמא תבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע הדא מתניתא לא כר' יוסי וכר' שמעון (פי' דר' יוסי ור"ש אומרים שמא תבקע הנוד וה"נ צריך למיחש דילמא יתקלקל א"ר זעירא תמן למפרע נתקלקל ברם הכא מכאן ואילך נתקלקלה (פי' דהתם הקילקול למפרע דכיון דלא יבוא לבסוף לידי הפרשה א"כ נתקלקל למפרע. ושותה טבלים אבל הכא אעפ"י שאפשר שימצא אח"כ שהחמיצו אעפ"כ לא חיישינן שמא יחמיץ אח"כ דאפי' אם יחמיץ אח"כ מאי אכפת לן הא מ"מ לע"ע לא החמיצה וכ"ת הא ה"נ אם יחמיץ אח"כ ה"ז חושש מעל"ע א"כ גם למפרע נתקלקל זה אינו דהתם אם מוציא שהחמיץ ה"ז חושש מעל"ע דבודאי החמיץ מקודם וע"כ מוקמינן בכל שעה אחזק' בלעבר דודאי לא החמיץ מקודם וממיל' לא חיישי' שימצא אח"כ שהחמיץ דכל הטעם דחיישינן מעל"ע היינו משום דחוששין שמא החמיץ מקודם וע"כ מוקמינן בכל שעה אחזקה דלעבר דודאי לא החמיץ מקודם וממילא לא חיישינן שמא ימצא אח"כ שהחמיץ מעל"ע כיון דהשתא לא החמיץ אבל גבי בקיעת הנוד חיישינן שמא תבקע הנוד אח"כ ונמצא שותה טבלים למפרע והפ"מ והק"ע נדחקו בזה מאוד והק"ע פי' תמן למפרע נתקלקל כשיבקע הנוד הרי הכל מקולקל משא"כ כאן כשנעשה חומץ אין לחוש אלא מעל"ע ולא מקודם והוא דחוק והעיקר כמו שביארתי דכיון דמוקמינן אחזקה שלא החמיץ ע"כ לא חיישינן שמא יחמץ אח"כ ומזה מוכח כמו שפי' ר"ת בקידושין (ד' מב) שנחלקו ר"ת ור' מנחם מיוני' בקטנה שהלך אביה למדינת הים והשיב ר' מנחם דאע"ג דשמא קידש לא חיישינן חיישינן לשמא יקדש והשיב ר"ת דהשתא דאתית להכי אף כשהיא קטנה מותרת. דכיון דלא חיישינן שמא קידש א"כ היא מותרת לעולם דכל שעה ושעה יש לנו לומר דלא קידש עדיין ואפי' חיישי' שמא יקדש כו' ולא דמי לשמא ימות דהתם מיירי כו' שהגט חל שעה א' לפני מיתתו ואיכא למימר דמיד ימות נמצא דכל שעה אסורה לאכול בתרומה. ואיכא למימר שמא ימות כו'. ע"ש) ועיין בק"ע בירושלמי שם שהאריך בזה בהא דתלינן הקילקול למפרע מעל"ע וכתב וז"ל וטעם הדבר למה נתנו חכמים שיעור מעל"ע משעת הנחה לפירות שנאבדו איני יודע דמ"ש מעל"ע הראשון משאר ימים ואם נפרש שנאבדו היינו שנתקלקלו ר"ל דשיערו חכמים שאין הפירות מתקלקלים תוך מעל"ע. שיפסלו מאכילת אדם. מיהו מלשון רש"י והרמב"ם לא משמע כן כו' עי"ש:

וא"כ באדה"ר דאמרינן בסנהדרין (דף לח) שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונ' הוצבר עפרו שני' נעש' גולם כו' תשיעית נצטוה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר אדם ביקר בל ילין. וא"כ לפ"ז כיון שראינו שלא לן וכבודו עמו והוא הי' חלתו של עולם א"כ הוי תלינן הקלקול למפרע וא"כ מסתמא לא הי' טוב מתחילת בריאתו. ובאמת כל מעשה בראשית נבראו על צד התיקון והמעולה כמו דאמרינן בחולין (דף ס) כל מעשה בראשית בקומתן נבראו כו' וכמו דכתיב וירא אלקים כי טוב וע"ז אומר מלך במשפט יעמיד ארץ פי' שהוא בראו על תכלית התיקון אע"פ שבאותו היום נתקלקל דהא דאמרינן דמחזקינן הקלקול למפרע הוא בענינים טבעים שאינם תלוים בבחירה אבל באדה"ר שתלוי בבחירתו כמו דאמרינן הכל בידי שמים חוץ מי"ש לא מחזקינן למפרע אלא מלך במשפט יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה פי' שהוא העמיד את הארץ במשפט בתכלית התיקון כמו שביארתי תחיל' שבראו ממקום המזבח. וכמו דאיתא בירושלמי הלואי יברא ממקום המזבח כו' וא"כ תרם מן היפה ומן המתקיים וכמו דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. פי' שתרם מן היפה ומן ש המתקיים ואיש תרומות יהרסנה:

והנה אמרינן בר"ה (דף יח) בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם מאי כבני מרון הכא תרגומא כבני אימרנא כו' אמר רבב"ח אר"י וכולם נסקרים בסקירה אחת כו'. וצריך להבין הא דוכולם נסקרים בסקירה אחת. אך יובן ע"פ מאי שביארתי על הא דכתיב (תהלים סה) שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו דברי עונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם. והנה הרד"ק דקדק מה שאומר דברי עונות גברו מני בלשון יחיד ואח"כ אמר פשעינו אתה תכפרם בלשון רבים. אך הענין יובן ע"פ מה שכתב הרמב"ם בה' תשובה (פ"ג ה"ה) בשעה ששוקלים עונות אדם עם זכיות אין מחשבין עליו חטא שחטא מתחילה כו' בד"א ביחיד שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר אבל הציבור תולין להם עון ראשון שני ושלישי שנאמר על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו וא"כ יש חילוק בין יחיד לציבור שביחיד מונים החטאים מעון שלישי ובציבור מעון רביעי וע"ז אמר שומע תפילה עדיך כל בשר יבאו פי' כל ישראל ביחד דהיינו ציבור מפני מה דברי עונות גברו מני פי' שליחיד אם יחשבו מעון שלישי יהי' העונות מרובים וע"ז אומר פשעינו אתה תכפרם פי' אם באים ביחד ואז אין מונין להם אלא מעון רביעי וע"ז אומר פשעינו אתה תכפרם. והנה בר"ה וביוה"כ דאמרינן בר"ה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון היינו שכל יחיד נידון בפני עצמו וא"כ יש לספק אם מפני שכל העולם נידון בו אין המנין של העונות רק מן העון הדי או מכיון שהדין הוא לכל יחיד בפרט כמו דאמרינן ג' ספרים נפתחים בר"ה וכבר ביארתי בספרי ע"י החילוק שבין יום הדין של ר"ה לשאר פרקים שהעולם נידון בו הוא מפני שבר"ה נידון העולם בפרטיות ובכל הפרקים שהעולם נידון נידון בכללות וא"כ כיון שנידונים בפרטיות אפשר דמונים מעון השלישי כמו ליחיד. וע"ז אומר בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמ' היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ואמרינן בר"ה (דף יח) מאי כבני מרון הכא תרגמ' כבני אימרנ' ופירש"י ככבשים שמונים אותן לעשרן ויוצאים זאח"ז בפתח קטן שאינם יכולים לצאת כא' וצריך להבין מהו המשל דוקא כבני אימרנא אך במ"ב אע"פ שכל א' יוצא בפני עצמו אעפ"כ מצטרפים יחד דאם לא הי' מצטרפין לא הי' חל עליהם חובת מעשר וא"כ אע"פ דהמנין בפרט אעפ"כ מצטרפים יחד ואמרינן בבכורות (דף נד) מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה ואמרינן בגמר' מה"מ אמר רבה בר שילא עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה וקים להו דשיתסר מילי שלטה בה עינו דרועה אלמא כל מה ששולט עין הרוע' נכנסים לצירוף להיות חל ע"ז חובת מעשר (והכי אמרינן בירושלמי (פ"ד דחלה) ר' יונה בעי אף לענין מעשר בהמה כן כמה דתימר תמן הי' לו חמש חיוב בכפר חנני' וחמש חיוב בכפר בינורני וחמש פטור בציפורן כמה דתימר תמן דבר שנטלה חלתו באמצע מצרף אוף הכי כן פי' דמבעי' לי' במעשר בהמה אם הפטורים באמצע יצרפו החיובים שבצדדים וקיי"ל בפ"ב דבכורות דבתוך ט"ז מיל מצטרפים וע"כ מיבעי אם הפטורים שבאמצע מצטרפים החיובים כמו בחלה) כמה דתימר תמן דבר שנטלה חלתו באמצע אוף הכא כן אין תימר שני' היא חלה שהיא כנשוך (פי' אם תאמר שע"כ מצטרפים בחלה מפני שנשוך והוי חיבור) וההן ששה עשר מיל לאו כנשוך הוא (פי' וא"כ הכא נמי הט"ז מיל הוי כמחוברים ע"י הצירוף של עין הרועה וא"כ ה"נ הוי צירוף) ומשני מצינו חלה מהלכה לא מצינו מעשר בהמה מהלכה פי' דבחלה אמרינן דמצרף לחומרא משא"כ במעש' בהמ' ופי' המפרש דלא מצינו שום מעשר בהמ' דרבנן (ואפשר לומר דהטעם הוא כמו דאמרינן בבכורות (דף נח) עשירי ודאי ולא עשירי ספק וע"כ לא מחמרינן במעשר בהמה בהמה עכ"פ מוכח דהצירוף ע"י עין של הרועה הוי כנשוך וכחיבור. וע"ז אמרינן בר"ה כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו כן תעביר ותספור ותמנה פי' כמו דאמרינן כבני אימרנא והיינו אף שכל א' נידון בפרט אעפ"כ הקב"ה מסתכל בכללות ישראל ג"כ וכולם נסקרים בסקירה אחת לצרף כללות ישראל ועיני ה' אל צדיקים להגן על כללות ישראל וכמו דאמרינן בר"ה כולם נסקרים בסקירה אחת כו' אף אנן נמי תנינא היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם כו' אלא לאו הכי קאמר היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם פי' ע"י הסתכלותו כביכול בכללות ישראל ע"כ מצרף להגן זכות הצדיקים על כל א' וא' בפרט וע"כ אמרינן בפ"ק דע"ג (דף ה) לא ליצלי אינש צלות' דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד דילמא כיון דמפקיד דינא דילמ' מעייני בעובד' ודחפי לי' כו'. ובזה יובן הכתוב שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו דברי עונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם וכמו שביארתי שליחיד מונין מעון שלישי ולציבור מונין מעון רביעי וע"כ אף בר"ה שכל א' נידון בפרט אעפ"כ הקב"ה מצרף כללות ישראל וכולם נסקרים בסקירה אחת וע"ז אומר דברי עונות גברו מני פי' שליחיד מונים מעון שלישי ע"כ פשעינו אתה תכפרם פי' כמו לציבור שמונים מעון רביעי ואילך וע"כ אמרינן בר"ה (דף כו) שפר של ר"ה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושני חצוצרות מן הצדדים שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופרות ובתענית בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף ולכאור' למאי בעינן בר"ה שופר וחצוצרות במקדש אך הענין הוא כמו שביארתי שבר"ה נידון כל יחיד בפרט ואעפ"כ כולם נסקרים בסקירה א' אבל עיקר הדין הוא לכל יחיד בפרטיות מי יחי' ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו וע"כ שופר מאריך שעיקר הדין הוא בפרטיות אבל עכ"ז כולם נסקרים בסקירה א' וע"כ היו חצוצרות שחצוצרות הוא בכלל וכמו שכתב הר"ן בתענית שע"כ תוקעין היום בזמן הזה בתענית בשופרות מפני שאין כל ישראל ביחד ועיין לקמן (בא"כ) שביארתי בארוכה שחצוצרות הוא בכנופי' דכל ישראל משא"כ בתעני' שעיקר הענין הוא בכלל כמו דכתיב והרעותם בחצוצרות אלא שכל א' צריך לשבר לבו ויהי' נידון הכל לטובה ע"כ חצוצרות מאריכות ושופר מקצר שמצות היום בחצוצרות דהיינו לכל ישראל בכלל משא"כ בראש השנה:

ועתה נחזור לראש הדרוש להבין החילוק שבין דין של ר"ה לכל הימים לדברי ר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום והענין הוא שיש ב' דינים הא' הוא הדין של סנהדרין שהם דנים לפי החטא (בימים הקודמים) בחקירות ובדיקות ולפי גודל החטא כך הוא העונש. והב' יש דין שהמלך דן והוא לתקנת המדינ' ויכול להעניש עונש חמור אפי' על חטא קל וכמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש ז) על ענין הא דאמרי' בחגיג' (דף ה) ר' יוחנן כי הוי מטי להאי קרא בכי וקרבתי אליכם למשפט כו' אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות שהמלך מעניש את עבדיו לפעמים בעונש החמור על חטא קל ע"ש באורך. והנה הא דאמרינן אדם נידון בכל יום היינו בדין לפי החטא ולפי גודל החטא כך הוא העונש אבל בר"ה דן בבחי' מלך ומלך במשפט יעמיד ארץ פי' לתקנת הארץ ולהעמיד' על תיקונה ע"כ יכול להעניש בעונש חמור אף על חטא קל בבחי' מלך:

תוכן העניינים

נחלת יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה