נחלת יהושע· רבי יהושע יצחק שפירא
אלול - דרוש א
לחודש אלול
גרסינן בספ"ג דנדה (דף לא) דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו כו' ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לו תכרע כל ברך. תשבע כל לשון כילו תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה. ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כלו אומרים לו צדיק אתה כו' אמר ר"א מאי קרא ממעי אמי אתה גוזי ומאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא. דכתיב גזי נזרך והשליכי ע"כ. והנה בספרי ע"י (דרוש ב') הארכתי בקושי' המהרש"א בח"א בפ"ק דנדרים (דף ח) האומ' אשכים ואשנה פ' זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל ופריך הגמר' והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה והקשה המהרש"א דא"כ איך אמרינן בספ"ג דנדה ומשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע מאי מועיל השבועה הא אין שבועה חלה על שבועה. והרי מושבעים ועומדים מהר סיני. וכמו דאיתא ברפ"ו דשבועות (דף לט) אין לי אלא אותם העומדים על הר סיני דורות הבאים כו' ת"ל ואת אשר איננו וע"ש מה שתירצתי דהוי כמו נזירות ודמי לנדר ונדר חל על השבועה ע"ש אך אעפ"כ לא יתיישב לדעת הפוסקים דאין הנדר חל על השבועה. ואין הנדר חל רק בביטול המצוה ולא בקיום המצוה. ועוד שהרי יש כמה פוסקים שסוברים דנזירות דמי לשבועה ועיין בספרי ע"י (דף כד). וא"כ אמאי חל:
ע"כ נ"ל ליישב בהקדם תחילה מה שביארתי (שופטים יג) ויהי איש א' מצרעה כו'. ויאמר אליו הנה נא את עקרה ולא ילדת בן כו' ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טומאה כו' ויעתר מנוח אל ה' כו' יבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד כו' ויאמר מנוח עתה יבוא נא דבריך מה יהי' משפט הנער ומעשיהו. ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל. ויין ושכר אל תשת. וכל טומאה אל תאכל כל אשר ציויתי' תשמור. וצריך להבין דמאי מספקא לי' למנוח עד שהתפלל שיבוא עוד הפעם ויורה מה נעשה לנער היולד. וכן מה שאל אח"כ עתה יבוא דבריך מה יהי' משפט הנער ומעשיהו ומה השיבו מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר אך הענין יובן ע"פ מה דאיתא במדרש (פ' נשא) ועתה השמרי נא הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר. וכל משרת ענבים שאינם אלא משמרת ליין כדי שלא יבוא הנזיר לשתות יין ולכך אסרם הכתוב כו' ועוד איתא במדרש שם מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר על חומץ יין וחומץ שכר ומשרת ענבים והענין הוא שהמלאך אמר תחילה אל האשה ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר. וא"כ לא הזהירה בפירוש אלא על יין ועל שכר אבל על חומץ יין וחומץ שכר שאינם אלא שימור והיינו כדי שלא יבוא הנזיר לשתות יין. ע"ז לא הזהיר' בפירוש וע"כ נסתפקה שאיפשר שאינו אסור בזה. והיינו מפני שצריך להבין לפי מה שכתב המדרש שחומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים אינם אלא משמרת ליין. ולכאורה הוא תמוה דהא חומץ יין וחומץ שכר כל משרת ענבים אסורים מן התורה וכמו דאמרינן בנזיר (דף לד) והיכן מצינו שיהא אסור מן התורה משום סייג והלא כל הסייגים אינם אלא מדרבנן:
ואפשר לומר דהא דלא מצינו סייגים מן התורה היינו בדבר שאסורין מתחילתן. וע"כ אינם צריכין סייג מן התורה משא"כ בנזיר שתחילה הי' היתר ואח"כ אסר על עצמו וע"כ אפי' מן התורה בעי סייג וכה"ג כתבו התוס' בריש פסחים (דף ב) לענין ב"י וב"י שאינו אלא בחמץ לבד דהטעם משום דרגיל בי' כולי' שתא וכן בנזיר ג"כ מפני שהורגל בה ע"כ הצריכה התורה סייג. וע"כ כיון שכל עיקר הטעם הוא משום שהי' רגיל בו ע"כ צריך סייג יותר. וע"כ אסור אפי' בחומץ יין וחומץ שכר משום שצריך סייג מפני ההרגל. וע"ז נסתפק מתחילה ואמר שיבוא נא עוד אלינו ויורינו מה נעשה לנער היולד דכיון שכל ענין סייג שהצריכה התורה. הוא משום שהי' רגיל בזה. וא"כ זהו דווקא בנזיר שקיבל נזירות על עצמו שמתחי' הי' מותר ע"כ צריך סייג אבל בשמשון שהי' נזיר מן הבטן. ולא הורגל בזה מתחילה ע"כ א"צ סייג וא"כ מותר בחומץ יין וחומץ שכר (ולקמן יתבאר בענין סייג) וע"כ אמר יבוא נא עוד אלינו ויורינו מה נעשה לנער היולד וע"כ אמר המלאך מכל אשר אמרתי אל האש' תשמר (פי' מכל אשר אמרתי אל האשה ועתה השמרי נא הי' הכוונה שתעשה שמירה וסייג דהיינו חומץ יין וחומץ שכר ואע"פ שלא פי' בפירש אעפ"כ הי' בכלל ועתה השמרי נא שיעשה שמירה והי' הכוונה מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל וכמו דמרבינן בנזיר (ד' לד) מכל אשר יעשה מגפן היין ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ע"ש וע"ז אמר מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל. ויין ושכר אל תשת וכל טומאה אל תאכל כל אשר ציויתי' תשמור פי' שתעשה שמירה וסייג וע"כ ממילא נכלל כל הדברים:
אך עדיין צריך להבין דבאמת לפי מה שביארתי שכל עניין סייג שהזהירה התורה בנזיר הוא כמו דאיתא במדרש שחומץ יין וחומץ שכר אינו אסור אלא משום משמרת ודוקא בנזיר הצריכה התורה לסייג מפני שהי' רגיל בה. וא"כ בנזירות שמשון שהי' נזיר מן הבטן א"צ לסייג וא"כ למה הזהיר המלאך ועתה השמרי נא שתעשה שמירה וסייג ע"כ נ"ל לבאר ע"פ מה דאמרינן בפ"ק דתענית (דף יא) אמר שמואל כל היושב בתענית נק' חוטא סבר כי האי תנא דתניא ר"א הקפר ברבי אומר מה ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכי באיזה נפש חטא זה. אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נק' חוטא המצער עצמו מכל דבר עאכו"כ ולכאו' קש' כיון דנזי' חוט' הוא א"כ למאי נתנה התורה דין נזירות כיון שהנוזר נזירות הוי חוטא אך יובן ע"פ מה שכתבו התוס' שם וז"ל וקשי' דאמרינן בפ' החובל (ד' (ד' צא) כו' ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נק' חוטא וי"ל דודאי הוי חוטא כדאמרינן הכא מק"ו מנזיר כו' אבל מ"מ המצוה שעושה בתענית גדול יותר מהעבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לדור כמו דאמרינן בפ"ק דסוטה (דף ב) כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומ"מ יש קצת חטא מידי דהוי אמתענה ת"ח בשבת דקורעין גז"ד ונפרעין ממנו תענית של שבת. ומאי תקנתי' ליתיב תענית לתעניתא ע"כ:
ונ"ל דהענין הוא דבאמת נזיר חוטא הוא דהתורה אינו רוצה שיצער עצמו ודרכי' דרכי נועם. ומה לו לצער עצמו רק שינהג עצמו בדרך התורה והמצות ובכל דרכיך דעהו וה"מ במי שהולך מתחילה בדרך התורה. ע"כ אין לו לצער את עצמו אבל אם עיות את דרכו ורואה בעצמו שפוחז עליו יצרו ע"כ לא די לו במידות המיצוע כיון שרואה בעצמו שנטה מקו היושר ע"כ צריך להרחיק את עצמו יותר לצד השני וצריך לקבל עליו נזירות וכמו דאיתא בפ"ק דנדרים (דף ט) אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא א'. פעם אחת בא אדם א' נזיר כו' אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה אמר לי רועה היתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך. במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתי על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר כו' פי' דכיון שפחז עליו יצרו או הוא מוכרח להיות נזיר אבל מ"מ נק' חוטא על שגרם לעצמו להיות יצרו מתגבר עליו ויצטרך להיות נזיר ויצער עצמו מן היין שזהו חוטא ומוטב הי' לו לנהוג עצמו מתחי' בדרך הישר ולא יצטרך לנזירות וע"כ אמרינן שם אמר אביי שמעון הצדיק ור' שמעון ור' אלעזר הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוא כו' ור' אליעזר הקפר דתנא ר' אליעזר הקפר אומר לכפר עליו מאשר חטא על הנפש כו' והדין קרא בנזיר טמא כתיב משום דשנה בחטא:
ולכאורה קשה דאיך יליף דנזיר טהור חוטא הוא מדכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש דכתיב בנזיר טמא אך הענין הוא ע"פ מאי דאמרינן רפ"ב דכריתות. (דף טו ואלו מביאין על הזדון כשוגג הבא כו' ונזיר שנטמא ואמרינן שם מנלן דכתיב וכי ימות עליו בפתע פתאום פתע זהו שוגג וכן הוא אומר אם בפתע בלא כו' פתאום זה אונס כו' ולכאורה היכן מצינו שבאונס יהא חייב עליו קרבן דדוקא בשוגג חייב אבל לא באונס וכמו דאמרינן בפ' ידיעות הטומאה (דף יח) אלימא בת"ח ולא חדא ולא מיחייב אכניסה אנוס כו' וכבר הארכתי (בח"א סי' כד) וא"כ למה מתחייב בנזיר שנטמא אפי' באונס אלא ודאי דנזיר טהור נמי חוטא הוא. על שגרם לעצמו בהנהגותיו מתחי' שיצטרך להיות נזיר. ע"כ אפי' באונס אח"כ נמי חייב [וכה"ג כתבו התוס' בביצה (ד' כה) אמר רבא אורח ארעא קמ"ל ופי' התוס' דודאי ליכא איסור. דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר. מיהו אם נמצא טריפה לאחר שאכל. הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא הי' לו למהר כל כך וכן כתבו התוס' בגיטין (ד' יט) בד"ה צריכ' כו' אי נמי התם בעילי לבי ידי' וקנסינן לי' דאיבעי לי' למיהדר מיד לאקרוי' או לאחר נתינה מאחר שבאה לידי קלקול ועיין ביבמות (ד' צא) וכן כתבו התוס' בגיטין (ד' כה) מעשה באדם א' בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת. ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר. א"ל הב לו דינרי כו' אמרו לא הי' ימים מועטים עד שמת א' מבני'. והקשו התוס' דמ"ט איענש. הא אמרינן בפ"ג דשבועות (ד' כו) האדם בשבועה פרט לאנוס כדר"כ ור"א מר אמר שבועתא דהכי אמר רב. ומר אמר שבועתא. דהכי אמר רב כו' משמע דלית בה עונש כלל. ותירצו דהכא גבי פיקדון ה"ל להזהר יותר לשמרו היטיב. וה"ל לאסוקי אדעתא שתבוא לידי שבועה:
ובירושלמי (פ"ו דשבועות) עובדא הוי בחדא איתת' דאזלא מיעריך גבי חבירתה. והוי קטיר בשיטי' בקולסי' תרין דנרין. נפלה לה ואיערכאי גו עיגולא הפכת בעי' לגבי ביתא ולא אשכחתין חזרה לגבה. אמרה לי' הבי לי ב' דנרין דנפלה לי גו ביתיך אמרה לא ידענא אי ידעה בהון תיקבור ברתא. קברתי' מי עלין מקברי' שמעת קלא אמרה אילולי דהות ידעין בהון ולא קברתי'. אמרה אי ידעת כו'. והקשה הפ"מ דהא בעובדא דירושלמי לא מיירי בפיקדון ואפ"ה נענשה ותירץ דהירושלמי לשיטתי' דקאמר ארבעה נדרים הללו צריכין היתר חכם וע"כ איכא עונש ודבריו תמוהים. דהא בתלמודא דילן במס' נדרים (ד' כא) אר"י א"ר אסי ארבעה נדרים הללו צריכין היתר חכם ואפ"ה גבי ר"כ ורב אסי אמרינן דהדין אמר שבועתא דהכי אמר רב ואפשר לומר דהתם הי' הפשיעה מה שלא שמרה מתחילה והוי כמו פשיעה שתתחייב אח"כ אפי' באונס. והכא אע"ג שלא הי' פיקדון. אעפ"כ השבועה בעצמה הוי פשיעה. דמי הכריחה שתשבע הא לא הוי טענת בריא דממילא נפל גו פיתא אך עין ע"ז ברא"ש פ"ב דב"מ גבי ראה סלע שנפלה משנים ע"ש. ולגבי ר"כ ור"א התם הי' כדי שיקבלו ממנ' אך באמת שאין צריך לכל זה. דהירושלמי לטעמי' אזיל דאיתא (בפ"ג דנדרים) זה חומר בשבועות מבנדרים ששגגת שבועות אסורה ושגגת נדרים מותרת וא"כ לא קשה מידי להירושלמי והש"ס דילן לטעמי' בנדרים (ד' כה) כשם שנדרי שגגות מותרת. כך שבועות שגגות מותרת כדרב כהנא ור"א]:
ובאמת איתא במדרש ס' במדבר פ' נשא. לאשם ה"ז קנס אמר ר' שמעון לא מצינו אשם שיבוא לבטל אלא זה בלבד שכן כתיב והימים הראשונים יפלו וכן במדרש שם הי' ר' שמעי' אומר מה ראתה התורה להקל על נזיר טמא שמביא תורים או בני יונה לפי שכשנזר לשם שמים נתכוין וכשנטמא מאבד כל מה שעשה וחוזר מראש לפיכך חסה התורה עליו לפטור עצמו בקרבן עני למה הי' כבש לאשם לפי שלא שמר עצמו מן הטומאה קנסה אותו התורה כדי שמקבל נזירות בטהרה ולכאורה אם האשם מחמת קנס למה קנסה אותו התורה כיון שנטמא באונס אך מפני שתחילתו הי' בפשיעה שלא הי' לו לקבל עצמו בנזירות ואע"ג שביארתי דכיון שהתורה כתבה לנזירות מסתמא מצוה היא אך שהוא מצוה מחמת שפשע מתחילה לנטות מדרך התורה ע"כ צריך הרחקה יותר אבל אם הי' הולך בדרך התורה לא הי' צריך לנזירות ולא די לו במה שאסרה התורה עליו כו' אלא מחמת שנטה עצמו מדה הממוצע. ע"כ צריך להתרחק לצד השני יותר ע"כ קנסה התורה עליו מפני שהי' תחילתו בפשיעה וסופו באונס:
ולכאורה אמאי לא קאמר המדרש הוי כמו כל חטאות ואשמות שבאין לכפרה ואמר ר' שמעון שם לא מצינו אשם שיבא לבטלה אלא זה שכן כתיב והימים הראשונים יפלו. וכן אמרינן בשילהי כריתות (דף כו) ואמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אין לך דבר שהוא בא לבטלה כזה. וכן כתבו התוס' בשבועות (דף לז) דבנזיר מתכפר במלקות לחודי' דכי מייתי נמי בשוגג קרבן לא מייתי אלא למיחל עלי' נזירות טהרה ודלא כר"א הקפר דאמר נזיר טמא חוטא הוא עכ"ל משמע דלר"א הוא בא לכפרה:
ולפי מה שהבאתי מהמדרש ומהא דכריתות (דף כו) דא"ר יוחנן משום רשב"י דאין לך אשם בא לעלה אלא כזה אף דר' שמעון ס"ל דנזיר חוטא הוא. כמו דאיתא פ"ק דנדרים (דף י) אמר אביי שמעון הצדיק ור' שמעון ור' אליעזר הקפר כולן שיטה אחת דנזיר חוטא הוא ואפ"ה אמר דלא מצינו אשם בא לבטלה כזה והא שכתבו התוס' הוא דוקא לר"א הקפר משום דקאמר מחמת דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ועיין תוס' סוטה שהביאו ראי' בסוט' (דף טו) מהא דכריתות (דף כו) דאפי' לר"א הקפר לאו לכפרה אתי אלא לאחולי' עלי' נזירות טהר'. ובפ"ק דשבועות (דף ח) כתבו וז"ל ולר"א הקפר דאמר נזיר חוטא הוא וא"ת והא לא אקרי חוטא אלא לפי שציער עצמו מן היין והשעיר אינו בא לכפר אלא ע"י הטומא'. וי"ל כיון שע"י הטומא' בא לו שציער עצמו מן היין פעם שני' כדאמר בנזיר (דף ג) ששנה בחטא קרינן בי' וכיפר מטומאתם. ודוקא לר"א הקפר אבל לרבנן אפי' נטמא במזיד דהקרבן אינו בא על חטא דהא אפי' נטמא באונס דלאו חוטא הוא לרבנן מביא קרבן ומאשר חטא על הנפש הוי לרבנן לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים וכמו קולע אל השערה ולה יחטיא כו' ע"ש וא"כ כתבו התוס' בהדי' דלרבנן אינו חוטא דהא מביא קרבן אפי' באונס. ומזה יש לתמוה על המ"א בריש או"ח (ס"ק יא) שכתב דחטאת נזיר אנו בא לכפרה לכן א"א לאומרו על חטא אחר משא"כ באדם נזיר דבא לכפרה וכשאמרו מתכפר בו חטא אחר דהא ביארתי דאינו בא לכפרה ובפרט לחסידים הראשונים דס"ל דנזיר לאו חוטא הוא. ומה שהקש' המ"א על מה שכתבו שהאשם בא בנדבה. לפי שאמרו בנדרים שחסידים הראשונים נודרי' עצמם בנזיר כו' אפשר לומר דע"כ קרי לה לאשם יותר נדבה מחטאת הוא כמו שביארתי בח"א (סי' ה) על הירושל' (פ"ד דנזיר ה"ד) תני אשם לאחר הפרה אין אשם לאחר מיתה מתה אין אשמה קרב היפר לה אשמה קרב מתה אין אשמה קרב שאין אשם קרב לאחר מיתה היפר לה אשמה קרב שאין לך אשם בא על הבטלה כזה. וביארתי שם ע"פ הא דאמרינן בנזיר (דף יט) הבא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ריב"ב כשם שחטאתו עכבתו כן אשמו מעכבו מ"ט דרבנן דתני' והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם מה ת"ל לפי שמצינו שכל אשמות שבתורה שהם מעכבין יכול אף זה מעכבו ת"ל והזיר כו' וביארתי שם דאי משום חובה לא מצי להביא לאחר הפרה אפי' הפריש אבל אם אינו מעכב ע"כ הוי כמו דורון ויכול להביא אפי' לאחר הפרה. וע"ז אומר תני אשם לאחר הפרה דאע"ג שהפר מצי להביא אשם דכיון דאינו בתורת חובה ע"כ מצי מייתי אפי' לאחר הפרה משא"כ לאחר מיתה דאין אשם בא לאחר מית' ועיין ברש"י שכתב בנזיר (דף כח) אי דשחט עולה ושלמים ברישא ה"נ אפשר למיהוי תקנתא בזריקה כו' כגון ששחט חטאת ברישא דאי מיפר לה בעל תו לא הוי תקנתא דה"ל כחטאת שנתכפר בעלי' ומהיר שלמי מוכח דלא כנתכפרו בעלי' דא"כ איך אשמ' קרב דכל שבחטאת מתה באשם רועה. וכמו דאמדינן בפסחים (דף עג) ומנא תימרא דתנן אשם שמתו בעליו או שנתכפר בעליו כו'. ובפשיטות יש לפרש משום דחטאת פסול שלא לשמה וכן פירשו התוס' ע"ש [והא דאמרינן בנזיר (דף כד) דאם היפר לה ה"ל חטאת שמתו בעלי' היינו משום דעדיין לא כלו ימי הנזירות] וע"כ כיון דאשם בא לאחר הפרה משום שאינו בתורת חובה והוי כמו נדבה וע"כ כיון דאשם בא שאינה בתורת כפרה ולא בתורת הכשר ואעפ"כ הי' מביא ע"כ כתבו דיכול לומר גבי אשם יהי רצון אם נתחייבתי אשם דהא יכול לנדור ואם יטמא באונס הוי אשם כמו נדבה ועדיין צ"ע:
[ובמ"א ביארתי עפ"י הירושלמי (פ"א דנזיר ה' א) הרי עלי ציפרין ר"מ אומר נזיר וחכ"א אינו נזיר א"ר יוחנן משום כינויי כינויין עד די שערי' כנשרין ובא וטפרוהי כציפורן רשב"ל אמר משום נזיר טמא מביא עוף כו' מ"ט דרבנן נעשה כמתנדב ציפרין לבדק הבית כו' וכן הוא לפי גירסת הק"ע ויותר נכונה מגירסת הפ"מ כאשר יראה המעיין מה נפיק מביניהין אמר הרי עלי אשם ע"ד דרבנן. מאחר שאין מתנדבין אשם לבדק הבית נזיר. על דעתי' דר' מאיר מאחר שנזיר טמא מביא אשם נזיר עכ"ל. ופי' הק"ע דמאי בינייהו דר"י ור"ל וקאמר דא"ב האומר הרי עלי אשם לר"י לא הוי נזיר לכ"ע לפי שאינו בכלל כינויי כינויין. ולר"ל לכ"ע הוי נזיר לרבנן לפי שאין מתנדבים אשם לבדק הבית ודאי על נזיר קאמר. ולר"מ כיון דנזיר טמא אינו מביא אלא אשם ודאי להיות נזיר קא מיכוין אלמא דאם אומר הרי עלי אשם. כיון שאין אשם בא לנדבה ודאי להיות נזיר קאמר. וא"כ דמי לנדבה דחל ע"י שאומר הרי עלי אשם דהוי נזיר. אך דלכאורה זהו דוקא לר"ל אבל לר"י שסובר דמשום כינויי כינויין הוא. א"כ אפי' אם אומר הרי עלי אשם לא הוי נזיר זה אינו דזהו דוקא לשיטת הירושלמי. אבל לשיטת הש"ס דילן הוא בהיפוך דאמרי' בפ"ק דנזיר (ד' ג) מ"ט דר"מ אמר ר"ל ציפורין סמוכין לשער קיבל עלי'. דכתיב עד די שערי' כנשרין רבה וטפרוהי כציפורין כו' ר"י אמר דכ"ע לא מתפיס אלא היינו טעמא דר"מ דחיישינן שמא ציפורי נזיר טמא קיבל עליו אלמא דר"י סובר דשמא ציפורי נזיר טמא קיבל עליו וא"כ כמו שהירושלמי סובר דבאומר הרי עלי אשם כ"ע מודו דאין מתנדבין אשם לבדק הבית. וכן הכא נמי לר' יוחנן לפי הש"ס דילן ודווקא בציפורין אמרי' דילמא לבדק הבית קאמר וכמו דאמרינן נמי בש"ס דילן ודילמא ציפורי נדבה קאמר, א"כ הרי עלי קן מיבעי לי'. ואע"ג דמתרץ דא"כ הרי עלי קן מיבעי לי'. אעפ"כ דילמא האי גברא לא דק. וא"כ לא מוכח וכ"ת דא"כ אם אומר הרי עלי חטאת נמי. נתכוין לנזירות. דהא נזיר טהור מביא חטאת. אך עיין שם בנזיר (ד' יב) דקא משני בנזיר טהור עובר לפניו דבנזיר טמא דילמא לפוטרו מן קרבנותיו קאמר. וע"ש בתוס' בד"ה כגון כו'. דאהי' תחתיו אין סברא לומר דאם יטמא קאמר שיתחייב בקרבנותיו הואיל והשתא טהור הוא. ודבר זה לא בא לעולם כלל. וא"כ אם אומר הרי עלי חטאת יש לומר דאהי' תחתיו קאמר. וע"כ אינו נזיר רק באומר הרי עלי אשם. וע"כ כתבו דאשם בא בנדבה וע"כ כתבו המהר"א והמהרי"ח על הטור שכתב שאחר אשם יאמר יהי רצון שהאשם בא בנדבה לפי שאמרו בנדרים שהחסידים נודרים עצמן בנזיר כדי להביא קרבן כו' וע"כ אם יעבור נזיר לפניו ויאמר הרי עלי אשם יתחייב בנזירות משא"כ אם יאמר הרי עלי חטאת אפ"ל דדילמא לפוטרו מן קרבנותיו קאמר וע"ש בתוס' ודו"ק]:
וע"ש מה שביארתי שם בתשובה (סי' ה) בשלמים הבאים לאחר מית' ברי' דר"ש והגהתי שם לדברי ר"ש ע"ש מה שביארתי בטוב טעם ועוד אביא ראי' לזה מהא דאמרי' בפסחים (דף לח) אמר ר"ל זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלים בנוב וגבעון. והקשו התוס' דמפירש"י משמע שאין רקיקי נזיר נאכלים בנוב וגבעון דהא ר"ש מחמיד מכולהו ואמר דבעינן דוקא חובות הקבוע להם זמן וא"כ איך קאמר במגיל' (דף ט) זה הכלל כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה והא נזירות הוי דבר הנידר והנידב ואפ"ה אין קרב בבמה ותירצו שם בדוחק וע"פ הירושלמי ניחא שפיר דהא אמרינן בירושל' (פ"ק דמגילה) ר"י אומר ואת אומרת שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל לא הי' צריך השונה להוציאן ממושב ניחא חלות תודה רקיקי נזיר לא כן אר"י לית כאן נזירות נזירות חובה היא א"ר אבין בר כהנא תיפתר שקרבה חטאת בשילה עולתו ושלמים בנוב וגבעון ר' זעירא בעי קומי ר' מנא לא כן אמ' רבי בשם ר' יוסי שלמי חגיגה הבאים בבמה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כו' אתי כר' שמעון דר' שמעון אמר מכיון שנזרק עליו א' מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין ולטמא למתים וע"כ לא הוי דבר שבחובה וע"כ א"ש דאף עולות ושלמי נזיר קרבין בבמה דלא הוי דבר שבחוב' דהא ר' שמעון אומר דאפי' אחר מעשה יחידי כו'. וע"כ קאמר התם בירושל' ר' בון בו חיי' בעי שלמים הבאים לאחר מיתה דברי ר"ש מהו שיטענו לחם חזר ומר וכי בחיים לא על הבטל' הם באים פי' דאינו מעכב כמו שאומר אין לך אשם בא לבטלה אלא כזה פי' דאינו מעכב וכל שאינו מעכב הוי כמו דורון וע"כ אומר וכי בחיים לא על הבטלה הם באים וטעונים לחם וה"נ לאחר מיתה וע"ש שהארכתי בזה:
עכ"פ הרי נתבאר שהאשם בא בתורת קנס דהא מביא אפי' אם נטמא באונס אך מפני שלא הי' לו להתנהג בזה עד שיבוא לידי נזירות [ואלולי מסתפינא הייתי אומר שמה שאמרה תורה והימים הראשונים יפלו הוא נמי בתורת קנס כמו דאיתא במדרש שהבאתי לאשם ה"ז קנס אמר ר' שמעון לא מצינו אשם שיבוא לבטל אלא זה בלבד שכן כתיב אחריו והימים הראשונים יפלו משמע מהמדרש שמה שאמרה תורה הימים הראשונים היינו מפני שנטמא קנסה התורה שיצטער עוד והימים הראשונים יפלו. ויתיישב בזה מה שיש לי לדקדק בירושלמי (פ"ה דנזיר) הרי כנזיר והי' מגלגל בנזרו אין נשאלין לו אא"כ ינהוג איסור כימים שנהג בו היתר ד"ר יודא א"ר יוסי כו' מה אנן קיימים בשגלגל בטומא' כ"ע מודים שסתר הכל אם בשגלגל בתגלחת כ"ע מודים שלא סתר אלא שלשים יום אלא כי אנן קיימין כשגלגל ביין בעומד בתוך ימי נזירותו אבל לאחר נזירותו לא סתר [וכמו שיתבאר הטעם בדרוש ז' מה שאינו סותר לאחר נזירות]:
אבל עיקר דברי הירושלמי אינם מובנים דמאי פריך אם בשגילגל בטומאה (פי' שזילזל בנזירותו) כל עמא מודים שסתר דכתיב והימים הראשונים יפלו וכן שערו סותר כל שלשים יום דהא הסתירות האלו הם מן התורה אבל אם רוצה לישאל לחכם על נזירותו הרי נעקר נדרו מעיקרא וא"כ אין צריך לסתור וע"ז פליגי ר' יהודה ור' יוסי על הא שקנסו מדרבנן שאין נזקקים לו עד שינהוג איסור ואין מתירין לו אבל מדאוריית' כיון שנשאל על נדרו א"כ אינו סותר וע"כ הי' אפשר לומר כיון שזהו קנס מן התורה והימים הראשונים יפלו ע"כ בודאי יקנסו חכמים שלא יתירו לו דאל"כ ישאל על נדרו כדי להנצל מקנס של תורה וע"כ לא פליגי אלא ביין. ובזה יתיישב מה שהקש' הלח"מ והמ"ל ברמב"ם פ"ה מה' נזירות שהשיג על המהרי"ט שכתב דאע"ג דנודר בנזי' ועבר מחמרינן עלי' שינהוג איסור כימים. שנהג בהן היתר היכא דהנודר הי' שוגג שהי' סבור שהוא מותר מטעם נדרי אונס' לא קנסינן לי' ואין ספק שנעלם מעיני הרב ז"ל משנה השנוי' כו' ופשטא דמתניתין משמע דשגג ולא הי' סבור שהי' נזיר ושחכם הורו לו שהוא נזיר כו' ועיין שם בלח"מ דמניין להגמ' לפרש בלישנא דברייתא אך אי אמרינן דקנסו אותו רבנן כעין שקנסה אותו התורה והתורה קנסה אותו אפי' באונס דאפי' נטמא באונס נמי הימים הראשונים יפלו ומביא אשם א"ש:
ובזה יתיישב הירושלמי דכיון דכל הקנס הוא רק כעין של תורה אע"פ שקנסו אותו אפי' ביין היינו שהחמירו ביין ג"כ אבל מ"מ הוא כעין של תורה. ע"ז אומר דוקא בעומד בתוך ימי נזירותו אבל לאחר נזירותו אינו סותר דהא מן התורה נמי אם יטמא לאחר מלאת אינו סותר. וע"ש ברמב"ם פ"ו מה' נזירות נטמא אחר יום מלאת וע"כ כיון שהתור' לא קנסה אותו, לא קנסו אותו חכמים ג"כ והטעם הוא כמו שביארתי שאע"פ שנטמא באונס אפ"ה צריך להביא אשם שמחמת שיצא מדרך המיצוע והוצרך להיות נזיר ע"כ צריך להביא אשם אע"פ שנטמא באונס:
ובזה א"ש מה שהקשיתי לעיל דאמאי לא הצריכה התור' סייגים בכל האיסורים כי אם בנזי' החמירה התור' לעשות שמירה וסייג בחומץ יין וחומץ שכר וכמו דאית' במדרש ועתה השמרי נא פי' לעשות שמירה בחומץ יין וחומץ שכר. והטעם הוא מפני שהנזירות בעצמו סייג הוא שאם הי' מתוקן כפי שצריך לא הי' צריך לנזירות וכל ענין הנזירות שכתוב בתור' הוא במי שרואה שפחז עליו יצרו ועליו הכתוב אומר איש כי ידור נדר נזיר להזיר לה' וכיון שרואה בעצמו שנטה מדרך הישר ע"כ צריך לעשות סייג ולקבל עליו נזירות וכמו החולה שצריך לרפוא' להציל מחליו אע"פ שהרפואה בעצמ' יש בה דבר המזיק קצת אעפ"כ כיון שהחולי גדול' צריך לרפוא' זו וכן בנזירות אע"פ שהנזירות בעצמו חטא הוא אעפ"כ צריך לרפוא' זו ולא ינצל בלעדה וע"כ בנזירות ג"כ אע"פ שנזיר חוטא הוא אעפ"כ כיון שרואה בעצמו שבלא זה יתקלקל יותר ע"כ אמר' התורה איש כי ידור נזיר להזיר לה' וע"כ בנזירות כיון שעיקר' היא סייג למי שקלקל מעשיו ע"כ החמיר' התור' בזה להוסיף סייגים כיון שכל המצוה עיקרה היא סייג וע"כ צריכה לסייגים יותר והכל הוא מן התורה וכמו דאמרינן בע"ג (דף נח) נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:
וכמו דאית' במדרש (פ' נשא) ומניין שחזר שלמה והודה שנאמ' כי בער אנכי מאיש זה נח שנאמ' וייחל נח איש האדמה שע"י נתקלל כו' ולא למדתי ממנו. ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון שע"י ששתה יין נתקלל העולם בעבורו דאמר ר' אבין יין מסכה לו חוה לאדם ושתה. ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע מי שרוצה לקדש עצמו שלא יכשל בזנות יזיר עצמו מן היין כו' פי' שיש ג' מיני יין א' יין של איסור ויין של היתר, ויין של מצוה. והנה אדם הראשון נתקלקל ביין של איסור ונח ביין של היתר ובנזיר (דף ד) אמרינן לאסור יין של מצוה כיין של רשות אלמא דאע"ג מה שהוא של מצוה אינו מקלקל אך אעפ"כ בנזיר כיון שהוא רואה שהוא מקולקל ע"כ אפשר שיקלקל לו אפי' יין של מצוה וע"ז אמר שלמה כי בער אנכי כו' זה נח שנתקלקל ביין של היתר, ולא בינת אדם לי זה אדה"ר שנתקלקל ביין של איסור ולא למדתי חכמה וכמו דאית' במדרש חכמת התורה, ודעת קדושים אדע פי' ללמוד מנזי' שהזהיר' אותו התורה אפי' ביין של מצוה כיין של רשות:
וע"כ נסתפק בנזירות שמשון שאפשר שא"צ לסייג ואינו אסור בחומץ יין וחומץ שכר שזה אינו רק במי שהורגל לחטוא ורואה בעצמו שנתקלקל מדרך הישר וצריך לנזירות וע"כ החמירה התור' לעשות סייג אבל בנזירות שמשון שהוא נזי' מן הבטן ולא מחמת סייג שרואה בעצמו שצריך לסייג כסתם נזיר וע"כ אמר שיבא עוד אלינו ויורינו מה נעשה לנער היולד וע"ז השיב המלאך מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל וכמו דמרבינן בנזיר (דף לד) מהא דמכל אשר יוצא מגפן היין דכל ריבוי' הוא ע"ש כל אשר צויתי' תשמור פי' שצריך ג"כ לשמירה וסייג אע"פ שהוא נזי' מן הבטן. והטעם הוא כמו דאית' במדרש שם גלוי הי' לפני הקב"ה ששמשון הי' הולך אחר עיניו לפיכך הזהירו בנזיר שלא יהי' שותה יין לפי שהיין מביא לידי זימה, ומה בזמן שהי' נזי' הלך אחר עיניו אילו הי' שותה לא הי' לו תקנה לעולם מרוב שהי' רודף אחר הזימה, מהו שאמר מן הבטן לקיים מה שנא' בטרם אצרך בבטן ידעתיך וע"כ כיון שגלוי הי' לפני הקב"ה שצריך לסייג ע"כ הטיל עליו הקב"ה נזירות וסייג וע"כ צריך לסייגים כמו כל נזיר שמקבל עליו נזירות אח"כ, וע"כ אית' במדרש וישמע אלקים בקול מנוח למה חזר המלאך אצל האשה ולא אצל מנוח שלא לפסול את דבריו הראשונים שאמר לאשה. ועיין בי"מ, ולפי מה שביארתי ניחא בפשיטות דבאמירה השני' הוסיף שתשמור עצמה מכל אשר יצא מגפן היין וא"כ הי' רואים סתירות בדברי המלאך ומנוח הי' חושדה שהעלימה ממנו דברי המלאך ע"כ בא אל האשה והבין לה איך שרמז בדבריו הראשונים במה שאמר ועתה השמרי נא היינו שתעשה שמיר' וסייג דהיינו חומץ יין וחומץ שכר ובזה נכלל כל הדברים שלא הי' מן הדין לאסור ורק משום סייג אך שלא הבינה תחיל' ע"ז חזר ואמר מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר, והביאור הוא מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טומאה אל תאכל וחזר ואמר מכל אשר צויתי' תשמור היינו שביאר דבריו הראשונים ושאין דבריו האחרונים סותרים דבריו הראשונים ולא בא אלא לפרש ע"ז אמר במד' למה כו' אצל האשה שלא לפסול דבריו הראשונים:
וע"כ איתא במדרש שהיא אמרה כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן עד יום מותו היא הוסיפה עד יום מותו לפי שלא ידעה מה שעתיד אבל המלאך שהי' יודע שעתיד הוא לאבד נזירותו ע"י דלילה. לכך לא אמר עד יום מותו וע"כ הי' סבורה שא"צ לסייג ובמ"א ביארתי על שהמלאך אמר והוא יחל להושיע ואמרינן בסוטה (דף ט) הוחל שבועתו של כו'. והמפרשים פירשו שיחל הוא התחלה אבל לא יגמור ואיפשר לומר שאם לא הלך אחר עיניו ולא סר ממנו כחו הי' כובש וגומר המלחמה עם הפלשתים אך מחמת שהלך אחר עיניו ונתקלקל ע"כ לא הי' רק התחלה וע"כ לא סיפרה מה שאמר והוא יחל שהי' סבורה שיהי' נזיר מן הבטן עד יום מותו. וע"כ כיון שהי' גלוי לפניו ע"כ הי' צריך שמשון להיות נזיר תמיד מן הבטן ועד יום מותו ובזה יתיישב קושי' המהרש"א בח"א דלמה נאמר בכל מקום נזיר להזיר לה' ובשמשון כתיב כי נזיר אלקים יהי' הנער אך הטע' הוא דבנזירו' כתי' נזיר להזי' לה' והוא כמו דאמרי' במנחות (דף קי) תני' א"ר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' קרבנות שלא נאמר בהם לא כו' ולא אלקים אלא ה' שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ועיין במהרש"א בח"א כלשון זה כתיב כגון לא תשתחוה לאלהים אחרים ע"כ לא כתיב רק לה' וע"כ בנזיר שחסידים הראשונים הי' מתאוין להביא חטאת כו' וע"כ כיון שעיקרו משום קרבן. ע"כ כתיב נזיר להזיר לה' משא"כ בנזירות שמשון שלא הי' קרבן גבי'. [ובמ"א ביארתי בפשיטות לפי מה שביארתי על הירושלמי (פ"ק דנזיר) א"ר חיננא מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון. מ"ט כן יעשה על תורת נזרו את שנזירותו תורה יצתה נזירות שמשון שאינה תורה ולעיל בתשובה (סי' ט) הבאתי ראיות הרבה שנזירת שמשון הוא מדאורייתא. וכמו דמוכח בסוף מכות (ד' כא) ע"ש וע"כ כיון שהוא רק כמו נדר. ע"כ איפשר דבעינן דווקא שיפרש כל הנזירות כמו בנדר. דבנזירות כיון דהוי של תורה אין נזירות לחצאין. כמו דאיתא בפ"ק דנזיר (ד' ג) הריני נזיר מן החרצנים. ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ואמרינן בירושלמי כיני מתניתין או מן החרצנים או מן הזגין או מתגלחת כו' ה"ז נזיר. אבל נזירות שמשון שהי' כמו נדר. א"כ לא אמרינן דכל דקדוקי נזירות עלי' וכן הקשה המהרי"ט לדברי האומרים דנזירת שמשון הוא מתורת נדר. א"כ לא יהי' הדין בזה דאפי' לא נזר רק מדבר א' יהי' כל דקדוקי נזירות עליו וע"כ שאל מה יהי' משפט הנער ומעשהו. עד שפירש לו המלאך. מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל. שאסור כמו בנזיר סתם] וע"כ בנזירות שמשון מצד שהי' גלוי לפני הקב"ה שילך אחר עיניו ע"כ הזהירו בנזירות וכמו דאמרינן בפ"ק דסוטה (דף ט) שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים כו' ואמרינן ר' אומר תחילת קלקולו בעזה לפיכך לקה בעזה דכתיב וילך שמשון עזתה וירא שם אשה כו' לפיכך לקה בעזה דכתיב ויורידו אותו עזתה והא כתיב וירד שמשון תמנתה תחילת קילקולו מיהא בעזה הוי ופירש"י דהאי דתמנת לאו קלקול הוא שלקחה לו לאשה ולא בא עלי' בזנות והקשה המהרש"א בח"א בפ' אין מעמידין (דף לו) דמוכח התם דבז' עממין גרע דרך חתנות מזנות ותירץ דהאי דתמנת היינו שלקחה לאשות אחר שנתגיירה ע"ש (וכן הוא בירושלמי פ"ק דסוטה תני רבי אומר לפי שתחילת קלקלתו בעזה לפיכך ענשו בעזה והכתיב וירד שמשון תמנתה א"ר שמואל בר"נ דרך נשואין הוי) ובאמת הוא מפורש ברמב"ם (פי"ג מה' אשות ה' יד) וז"ל אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל ישאו נשים כו' ולפי שגייר שלמה נשים וכן שמשון כו' והדבר ידוע שלא חזרו אלא ע"פ דבר. פי' שנתגיירו לשום שולחן כו' וע"כ הי' חשובים כאלו נשאם קודם הגירות:
ובזה יתבאר הכתוב (מלכים א יא) והמלך שלמה אהב נשים כו' ואת בת פרעה ופירש"י לפי שהית' חביבה עליו מכולם מנאה לעצמה וכן ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל ולי נראה ליישב ע"פ מאי דאמרינן ביבמות (דף עו) מתיב רב יוסף ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים גיורי גיירה והא לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה מידי הוא טעמא אלא משום שולחן כו' והא לא צריכא פירש"י שהרי בת מלך מצרים היתה ותיפוק לי' דהא מצרית ראשונה הי' כו וא"כ בכל הני נשים מואבית עמונית הי' אסורו' מצד שלא הי' גירותן באמת כי אם לשם גדולה אבל בת פרעה הי' גירותה באמת שלא הי' צריכה לכך אלא החטא הי' שהי' מצרית וע"ז אומר והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה שבנשים עמונית ומואבית הי' החטא ומפני שלא נתגיירו באמת כי אם לשום גדולה. אבל בבת פרעה הי' הגירות גמורה שלא הי' צריכה לגדולה אלא משום שהי' מצרית ראשונה וע"ז אומר ואת בת פרעה משום שאינה דומה לשאר הנשים:
ובזה יתבאר הא דאמרינן תחילת קלקולו מיהא בעזה הוי כיון שעיקר החטא הי' שלא הי' הגירות גמורה. רק לשם גדולה ע"ז אומר וירד שמשון תמנתה כו' ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל ואמרינן בפ"ק דסוטה (דף ט) שמשון בעיניו מרד והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי אזיל מיהא בתר ישרותי' אזיל ואעפ"כ קשה דאיך יצא קלקול מה' אך הענין היא שאומר הכתוב ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל וע"כ הי' הגירות גמורה שלא הי' לשום גדולה ועיקר הקלקול הי' בעזה שכבר נתגדל וא"כ לא הי' גירות גמורה. ומזה הי' החטא. וע"ז אומר תחילת קלקולו מיהא בעזה הוי אבל בתמנתה לא הי' קלקול משום שהי' גירות גמורה שבעת ההיא הי' פלשתים מושלים בישראל:
[ובמ"א ביארתי על הא דאמרינן בסוטה (ד' ט) ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה. תני' ר' אומר אלמלא לא נק' שמה דלילה ראוי' הי' שתקרא שמה דלילה. דילדלה את כחו דילדלה את לבו. דילדלה את מעשיו. וביארתי דמהו כוונתו אך הענין הוא עפ"י המדרש פ' נשא הרשעים קודמים לשמם נבל שמו גלית שמו שבע בן ביכרי שמו אבל הצדיקים שמן קודמים. ושמו אלקנה ושמו מנוח דומים לבוראם ושמי ה' התיבון הכתיב ולרבקה אח ושמו לבן. ר' יצחק אומר אפורדוכסי', ר' ברכי' אומר מלובן ברשע. ע"ז אומר רבי ושמה דלילה. אלמלא לא נק' שמה דלילה כו' מפני שהי' קשה לו דהי' לי' לכתוב ודלילה שמה כיון שהי' רשעת. ע"ז אומר אלמלא לא נק' שמה דלילה. ראוי' הי' שתקרא את שמה דלילה דלדלה את כחו. דלדלה את לבו. דלדלה את מעשיו. וע"כ הוי כמו שם התואר. ולא שם העצם. וע"כ הוי כמו דכתיב ושמו לבן דמשני מלובן ברשע וכיון שהוא תואר. כתיב ושמו לבן. ודלילה הוי נמי שם התואר ע"כ כתיב ושמה דלילה]:
ונבאר סוף הפרשה (שם) ולא יסף עוד מלאך ה' להראות אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך אלקים הוא מהו התליון שאומר ולא יסף עוד מלאך ה'. אז ידע מנוח כי מלאך אלקים הוא אך הענין יובן ע"פ המדרש (ס' בראשית פ' נ') א"ר לוי אברהם שהי' כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים אמר ר' חנינא עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים משעשו שליחותן מלאכים א"ר תנחומא לא' שנטל הגמוני' מן המלך עד שלא הגיע לבית אוריין שלו הי' מהלך כפגן כיון שהגיע לבית אוריין שלו הי' מהלך כקאלמין כך עד שלא עשו שליחותן קראם אנשים לאח"כ קראן מלאכים ע"ז אפשר שתחי' לא הי' נדמה כדמות מלאך ממש מפני שלא גמר שליחותו כדאיתא במדרש שנק' שמו פלאי על שם הנזירות ואפשר לומר עוד משום שלשון הפלאה הוא לפרש הנזירות כמו שאמרו לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וע"כ כל זמן שלא גמר שליחותו לא נדמה עדיין בדמות מלאך אך אמרה כמראה מלאך אלקים כמאמרה הנה נראה אלי האיש אבל לאחר שגמר שליחותו ולא יסף עוד מלאך ה' להראות אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך אלקים הוא שהענין הוא אם צריך לדבר לבנו אדם ולהורות להם צריך לעשות שליחותו בלבוש אנשים כדי שיבינו לעשות הדבר כמו שהי' דניאל נבעת בראותו חזון והוא אמר מות נמות כי אלקים ראינו שהוא אמר שע"י שלא הי' כחם יפה נדמה להם כדמות מלאך ע"כ אמר מות נמות והיא אמרה לו חפץ ה' להמיתינו לא הראנו את כל אלה פי' מאחר שנדמה תחילה בלבוש איש והשמיענו את כל אלה מסתמא אנחנו הגונים. אלא ע"י שגמר שליחותו נדמה כדמות מלאך.
וכיון שביארתי שע"כ הצריכה התורה סייגים בנזיר, משום שכבר הוא מקולקל, וע"כ הצריכה התורה לסייג, בזה יתיישב הא דאמרינן בסנהדרין (ד' כט) מניין שכל המוסיף גורע שנאמר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, ולכאורה כיון שהוא סייג, אמאי הוי בכלל כל המוסיף גורע, אך גבי אדם הראשון קודם החטא לא הי' יצה"ר מצוי והי' כמו מלאך וכמו שביארתי במ"א על המדרש פ' קדושים ר' אבין אמר כו' משל למלך שהי' לו מרתף של יין והושיב בו שומרים מהם נזירים ומהם שיכורים בא ליתן שכרם נתן שני חלקים לשיכורים כו' כך העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת אבל התחתונים לפי שיצה"ר מצוי בהם הלואי לשתי קדושת יעמדו הה"ד כו' והתקדשתם והייתם קדושים פי' שהם אינם צריכים לסייגים וע"כ אין בהם רק קדושה אחת משא"כ בישראל כיון שיצה"ר מצוי בהם ע"כ צריכין לשתי קדושות היינו המצות והסייגים וכמו דאמרינן קדש עצמך במותר לך וע"כ קודם החטא לא הי' צריך לסייג וע"כ הוי בכלל כל המוסיף גורע והנה מה שביארתי שבנזירות החמירה תורה בסייג יותר מפני שעיקרה היא סייג. זהו דלא כמו שכתב הפמ"ג בהקדמתו לענין ח"ש שרוצה לבאר בהא שאמר ולא תאכלי כל טמא פי' אפי' ח"ש כמו דאמרינן ביומא (דף עד) והשאלה הי' משום שנזירות הוא סייג ולא מצינו סייג לסייג כבר כתבתי במ"א שלא נראה לי דא"כ למה הזהיר בשמשון ועיין בתוס' בשבועות (דף כב) נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה משמע דס"ל דבנזיר אסור ח"ש ועוד דח"ש אינו אסור משום סייג אלא משום דחזי לאצטרופי ועוד לפי מה שביארתי הוא בהיפוך דאדרבא כיון דנזירות הוא סייג ע"כ החמירה בו תורה לעשות סייג יותר כמו שביארתי לענין חומץ יין וחומץ שכר:
והנה במה שביארתי לעיל על המדרש סד' נשא ומניין שחזר שלמה והודה שנאמ' כי בער אנכי מאיש זה נח ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע היינו נזי' דכתיב בי' קדוש יהי' שיש ג' מיני יין א' של היתר וא' של איסו' וא' של מצוה, ע"ז אמר כי בער אנכי מאיש וה נח שקלקל ביין של היתר, ולא בינת אדם לי זה יין של איסור ולא למדתי חכמה זהו חכמת התור' כמו דאית' במדרש ודעת קדושים אדע שהוזהר הנזי' ביין של מצוה אע"ג דכל עיקר שהנזיר אסור ביין אינו רק משום שלא יתקלקל כמו דאמרינן כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וא"כ לכאור' יין של מצוה אינו מקלקל. וכה"ג אמרינן בסנהדרין (דף ע) דאכל דבר של מצוה אינו נעש' בן סורר ומורה וע"ז אומר דלא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע, דבנזי' כיון שרואה שצריך לנזירות כמו דאמרינן כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ע"כ אפשר שיתקלקל אף מיין של מצוה. בזה יהי' סיוע למה שכתב הא"מ (בסי' יד) בשו"ת שם על מה שהקש' הש"א הא דאמרינן בפ"ק דנזי' (דף ג) ההוא מיבעי' לי' לאסור יין מצוה כיין הרשות, מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזי' אתי נזירות וחיילי' עלי' ורבנן הא נמי מיבעי לי' לאסור יין מצוה כיין הרשות. וקשה דה"ל למימר דרבנן לא בעי קרא להכי דס"ל דשבוע' חל ע"י כולל לבטל המצוה כדעת הירושל', שכולל יין מצוה עם יין הרשות בשלמא לר"ש צריך קרא דלית לי' כולל אלא לרבנן לא צריך קרא דהא אית להו כולל וע"ש שכתב דזה לא הוי כולל דכל רביעית ורביעית הוא חלק מחלקי המצוה לקיים שבועתו ברביעית זה או בזה ע"ש. עוד כתב דהעיקר נראה דבלא"ה צריך קרא לאסור יין מצוה כיין רשות והוא מבואר בספרי מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות שהי' בדין הואיל ואונן אסור בשתיית יין ונזי' אסו' בשתיית יין אם למדת לאונן שלא עשה בו יין מצו' כיין הרשות אף נזי' כן וק"ו ומה אונן כו' ר"י הגלילי אומר כו' אבא חנן אומ' משום ר"א למה נאמר מיין ושכר יזיר שהי' בדין הואיל ואסור בטומא' ואסור ביין, אם למדת בטומא' שלא עשה בו מצו' כרשות אף יין לא עשה בו יין מצוה כיין הרשות ת"ל מיין ושכר יזי' ומבואר מכל הני תנאי דאי לאו קרא ה"א דנזי' לא נאסר ביין מצוה כלל כמו שלא נאסר אונן ביין מצוה וכמו שלא נאסר במת מצו' ואין מקום לקושי' בעל כ"ת ובש"א דתיפוק לי' משום כולל דכיון שהי' בדין לומר שאין כאן איסו' כלל מהנך טעמי דתלי בספרי. ולפי מה שביארתי הוא סיוע לזה דה"א דיין של מצו' לא יקלקל לו וכמו שאונן אינו אסור אלא ביין של רשות דכוונתו לשמח' אבל ביין של מצו' לא וע"כ ה"א דבנזיר ג"כ מותר ביין של מצו' וע"ז קמ"ל דבנזיר אסור אף ביין של מצו' דכיון דנזירות הוא סייג ופריש' למי שרוא' בעצמו שצריך סייג ע"כ אסור אף ביין של מצו' וע"ז אמר שלמה כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמ' ודעת קדושים אדע, פי' שיש אופן שיין של מצו' יוכל לקלקל אותו ג"כ:
וכיון שביארתי שהחמיר' התור' בנזיר מפני שעיקרה היא סייג ולא כמו שכתב הפמ"ג הבאתיו לעיל דכיון דנזירות הוי סייג ע"כ לא מצרכינן סייג לסייג אלא אדרבא דכיון שעיקר' היא לסייג ע"כ מחמרינן בו יותר. ע"כ נ"ל דלהכי אמרינן במס' נדרים (דף יח) נזיר להזיר מכאן שהנזירות חל על הנזירות ואמרינן התם (דף יז) דשמואל ס"ל דאפי' אמר הריני נזיר היום הריני נזי' היום חל הנזירות על הנזירות ואע"ג דבנדר אינו חל על הנדר וכן בשבועה אינו חל על השבוע' ואפ"ה בנזירות חל ואע"ג דיש לחלק דבנזירות חל היינו לענין שצריך למנות שני נזירות אבל על הנזירות גופא אינו חל נזירות אחרת ללקות שתים אפ"ה לא הי' לנו לומר דחל כיון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום אלא ודאי דחומר' הוא שהחמיר' התור' בנזיר דכיון שצריך סייג ע"כ החמיר' התורה שיוכל לעשות סייג לסייג אם רואה בעצמו שסייג א' לא יספיק לו. והכי משמע בירושלמי (פ"ג דנזי') לענין הא דאמרינן בפ"ב דנדרים (דף יז) מי שנזר שתי נזירות ומנה ראשונה והפריש עלי' קרבן ונשאל עלתה לו שני' בראשונ' ומקשה שם הירושל' וז"ל ניחא שני' ראשונ' ראשונ' שני' (פי' דאיך אמרינן דאם נשאל על הראשונ' והפריש קרבן עלתה לו שני' בראשונה איך עולה הקרבן לשני' הא בעינן שיקדים הנזירות להפרשת קרבן דתני ר' קרבנו על נזרו שיקדים נזרו לקרבנו ולא שיקדים קרבנו לנזרו וא"כ כ"ז שלא חל הנזירות השני' הוי כמו שהקדים קרבן לנזרו (ואע"ג דלכאורה יש להקשות דכיון דנשאל על הראשונה. א"כ אגלאי מילתא דהא שמנה הי' לנזירות שני' א"כ הוי כמו שהקדים נזרו לקרבנו. אך כבר ביארתי לעיל (סי' טז) במה שנסתפק המ"א בה' שבועות (ס' ז) בהא דאיתא בשבועות (ד' כז) דאם נשאל על הראשונה שני' חלה עליו. אם התיר תחילה השני' קודם שנשאל על הראשונה אי הוי היתר. דכיון שנשאל אח"כ על הראשונה אגלאי מילתא למפרע שחל השני' וחל ההיתר ג"כ. או דאעפ"כ לא חל ההיתר והביא מה שכתב הרשב"א דאם הקים הבעל ואח"כ היפר לה דאם אח"כ נשאל על הקמתו, חלה ההפרה למפרע. וכתב דמהרשב"א אין ראי' דהפרה שאני משום דבעל מצי מיפר לה קודם שתחול הנדר אך שיש ראי' מהרמב"ם שכתב בפ"י דשבועות. דאם אתשיל על השני' חייב על הראשונה. אלמא דמני שאיל על השני' אע"ג דאכתי לא חל. ודחה שאין מדברי הרמב"ם ראי' דמהשתא חיילי שני השבועות ע"ש ודחה אח"כ דודאי כל זמן שלא נשאל על הראשונה ליתא לשני' כלל. כמו שכתב הוא בעצמו אלמא דכיון דבעינן שיחול הנדר קודם התרה. ע"כ לא מהני אפי' אם נשאל אע"ג דאגלאי מילתא למפרע. דלא הוי נדר וע"ש שכתבתי דהיינו דינא דהרשב"א שכתב גבי גט על תנאי דמותרת להנשא. ואמרינן אגלאי מילתא למפרע אעפ"כ לגבי קידושין על תנאי. לא מהני גט קודם שנתקיים התנאי משום דבעינן שיהא הגט לאחר הקידושין והאומר כתוב גט לאשתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט מפני שאינו בידו. כמו דאמרינן ביבמות (ד' נב) ובעינן דוקא שיהי' הקידושין קודמים לגט. ע"כ לא מהני בזה אגלאי מילתא למפרע. וע"כ לפי"ז אין ראי' מהרמב"ם דהא הרמב"ם ס"ל גבי גירושין ג"כ (בפ"ז מה' אישות) דיכול לגרשה בתוך הזמן ע"ש שהארכתי בזה. וע"כ מקשה הירושלמי דאיך אמרינן דאם הפריש קרבן על נזירותו הראשונה ונשאל על הנזירות דעלתה לו שני' בראשונה. הא בעינן שיהא נזרו קודם לקרבנו וע"כ לא מהני בזה אגלאי מילתא למפרע ודו"ק):
וע"ז משני בירושלמי אמר ר' יוסי בר' בון לא כן סברין מימר באומר הריני נזיר בדין הי' שלא יהא נזיר אלא אחת את הוא שהחמרת עליו שיהא נזיר שתים לא דייך שהחמרת עליו שיהא נזיר שתים אלא שאת אומר שאין בידו כלום פי' דבדין הי' שלא תחול נזירות על נזירות אלא את הוא שהחמרת עליו בנזיר שיהא נזיר שתים משא"כ בשבועות ובנדרי' והטעם הוא להוסיף עליו סייג לסייג דכיון שרואה בעצמו שהוא צריך סייג והוא רוצה לעשות לו שמירה יותר ע"כ חל עליו נזירות שתים שאולי ע"י הנזירות השני' יהי' פעולה שישמור ג"כ הנזירות הראשונה. דכיון שרואה בעצמו שיצרו פוחז עליו לטורדיהו מן העולם. ע"כ הוא מתיירא אולי לא יספיק לו הנזירות הראשונה. ע"כ הוא מוסיף עוד סייג. וע"כ כיון שאינו מן הדין. אלא מחומרת הסייג. שהוא רוצה לעשו משמרת למשמרת וע"כ הוי כמו שחלה עליו נזירות שני' ג"כ ומועיל ההפרשה על הקרבן. שאם לא הי' פעולה לנזירות הראשונה אינו מן הדין. שתחול נזירות על נזירות ואעפ"כ את הוא שהחמרת עליו משום סייג. וכל שהוא סייג הוא פעולה שישמור הראשונות. ע"כ מעיל הפרשתו לקרבן דאל"ה מהו הטעם. אם את הוא שהחמרת עליו. דהא מ"מ אינו מדרבנן וילפינן מקרא. אלא ודאי דהטעם הוא כמו שביארתי דמן הדין לא הי' ראוי לחול כלל. דהא הירושלמי ס"ל כשמואל דאפי' באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום דחל כמו דאמרינן שם אם באומר הריני נזיר שתים נדר שבטל מחציתו בטל כולו. אם באומר הריני נזיר שלשים יום אלו ושלשים יום אלו (פי' שלשים יום שלאחר כן). לא בדא עלתה לו שני' ראשונה. אלא כי אנן קיימין באומר הריני נזיר ונזיר אלמא דאפי' באומר הריני נזיר ונזיר חל נזירות על נזירות עכ"פ מוכח בירושלמי דמצד חומרא הוא כמו שאומר את הוא שהחמרת עליו:
[והכי משמע נמי בירושלמי (פ"ב דנזיר ה' ט) בהא דתנן הריני נזיר ונזיר, כשיהי' לי בן. התחיל מונה את שלו כו' ואח"כ מונה את של בנו. הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו. ואח"כ נולד לו בן מניח את שלו. ומונה את של בנו. ואח"כ משלים את שלו. ר' יוסי אומר הריני נזיר לשלשים יום אלו. ולשלשים יום אילו. א"ר זעירא קומי ר' מנא ולאו מתניתא הוא מניח את שלו ומונה את של בנו. אלא אפי' אשתו יושבת על המשבר א"ל נזירות לנזירות (צ"ל ונזירות) בנו לא דמי אלא אמר הריני נזיר מכבר. ונזיר לאחר עשרים יום ע"כ, והנה הק"ע הגיה שם בירושלמי ללא צורך ונדחק בפירושו מאוד וגם הפ"מ לא ביאר בה כל הצורך. ולי נראה לפרש הירושלמי דר' יוסי בעי הא דאמרינן דיש נזירות בתוך נזירות כגון אם אמר הריני נזיר והריני נזיר. או שקיבל עליו שתי נזירות בב"א אמרינן שהוא נזיר שתים אבל אם אמר הריני נזיר לשלשים יום אלו. ועוד אמר הריני נזיר לשלשים יום אלו פי' לשלשים יום אלו שאמר תחילה וא"כ דומה למי שאמ' קונם ככר זה עלי קונם ככר זה עלי דאינו חייב ב' וכמו שכ' הר"ן בנדרים (דף יז) וע"כ אם אמר הריני נזיר לשלשים יום אלו. לשלשים יום אילו אפשר דלא הוי נזיר אלא אחת. ועיין בתוספת בפ"ב דנדרים (דף יז) שנסתפקו נמי אם אמר הריני נזיר לשלשים יום אלו ולשלשים יום אלו שכתבו וזה לשונם ואפי' את"ל דאפי אמר הריני נזיר לשלשים יום אלו והדר אמר הריני נזיר לשלשים יום אלו דהוי לשמואל כמו כהיום היום מ"מ יש לומר דשאני נזירות דהואיל ואית לי' קיצותא שלשים יום יש לנו לומר שבא להוסיף שלשים יום חדשים ולכך שייך לומר שפיר דחל נזירות על נזירות מעשה זו אחר זו כדפרישי' אבל גבי נדר דקונם דלית לי' אלא לפי מה שמפרש האדם אפי' כי אמר ככר זו עלי קונם היום אינו אסור אלא אותו היום, וכי הדר אמר זימנא אחריתא קונם ככר זה היום' אין בנו לתלות דאתי לאסור ולאוסופי למחר, כיון דמהיום משמע כו' ע"ש).
וע"ז השיב לו ר' מנא לאו מתניתא היא היינו נזיר ונזיר לכשיהיה לי בן ומתניתא מיירי בכל גוונא שאפילו אשתו יושבת על המשבר נמי ואם אשתו יושבת על המשבר, הרי הוא כמו שאמר הריני נזיר לשלשים יום אלו, ולשלשים יום אלו, ואפ"ה תנן דמשלים את שצו, ואח"כ מונה את של בנו, א"ל נזירות ונזירות בנו לא דמי, אלא לאומר הריני נזיר מכבר והריני נזיר לאחר עשרים יום, פי' דלא דמי לזה שאמר הריני נזיר לשלשים יום אלו, ולשלשים יום אלו, דכיון דאכתי לא נולד, ע"כ לא דמי לשלשים יום אלו ולשלשים יום אלו כן פי' הפ"מ, ולי נראה שהפי' היא דלא דמי דהתם אמר הריני נזיר לשלשים יום אלו ולשלשים יום אלו, ע"כ אפשר לומר דלא חל, כיון שפירש דוקא לשלשים יום אלו, והוי כמו שאמר קונם ככר זה עלי קונם ככר זה עלי, וע"כ אפשר דלא חל, ומתניתין אינו דומה לזה שכוונתו שאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן מעכשיו, והריני נזיר כשיהיה לי בן, היינו שאם יהי' לו בן, יהי' עוד נזיר לא הי' כוונתו דוקא על אותן הימים בעצמן, והוי כמו שאמר הריני נזיר, והריני נזיר דבהא פשיטא לי' להירושלמי דחל נזירות על נזירות, משום דכוונתו כשיהי' לו בן יהי' עוד נזיר מחמת הולדת הבן, אבל לא נתכוון דוקא על אותם הימים בעצמם, וע"כ אעפ"י דמתניתין מיירי אפילו אשתו יושבת על המשבר, אעפ"כ לא דמי לאומר הריני נזיר לשלשים יום אלו, ואח"כ אמר הריני נזיר לשלשים יום אלו, לא דמי אלא לאומר הריני נזיר מכבר, והריני נזיר לאחר עשרים יום, (פי' אם אתה רוצה לדמות למתניתין למילף מינה מילתא תוכל ללמוד ממתניתין זה הדין, וכה"ג יש בירושלמי פעמים רבות (בפ"ח דסוטה) מה דמי לה קודש אשה כו'. (וע"ז אמר לא דמי אלא כו' אם אתה רוצה ללמוד למתניתין, תוכל ללמוד ממתניתין אם אמר הריני נזיר מכבר, ונזיר לאחר עשרים יום. וכמו דבעי רבא בש"ס דילן בנזיר (ד' י"ג) בעי רבא הריני נזיר לאחר כ' יום. ומעכשיו ק' יום מהו כיון דהלין ק' בעשרין לא שלמין לא חיילין כו', והקשו שם התוס' דאמאי לא פשיט ממתניתין דקתני מניח את שלו, ומונה את של בנו ושוב משלים את שלו אלמא לא חייש האי גברא אהפסקת נזירותו דאיכא למימר שאני מתניתין כשהתחיל למנות נזירתו סבור הי' לתשלומין שלא ידע שיולד לו בן כו', אבל הירושלמי מדייק דסתמא קתני ואפילו אשתו יושבת על המשבר, אלמא דלא חייש להפסקת נזירותו וזה הדין נפשט ממתניתין.
עכ"פ מהירושלמי מוכח דס"ל דאין הטעם כמו שכתבו התוס' דשאני נזירות הואיל ואית לי' קיצותא ל' יום יש לו לומר שבא להוסיף שלשים יום חדשים ולכך שייך שפיר למימר דחל נזירות על נזירות אלא דבירושלמי קאמר ר"י בר בון דבדין הי' שלא תחיל נזירות על נזירות אלא את הוא שהחמרת עליו כו' פי' בכדי להוסיף סייגים וע"כ חל נזירות אנזירות והראי' דהא אמרינן בפ"ק דנזי' (דף ד) איבעית אימא ר"ש היא דלית לי' איסור חל על איסור דתני' ר"ש אומר כו' ופירשו התוס' דאי לאו קרא ה"א היכא דנשבע שלא לשתות ושוב הזיר בנזיר ושתה יין לא ליחייב אנזירות קמ"ל קרא יתירה דמיין ושכר דאם נשבע שלא לשתות כוס זה ונדר בנזיר ועבר ושתה הכוס דלקי תרתי משום שבועות ומשום נזירות אלמא דגלי לן קרא דחיילא נזירות אשבוע' אע"ג דלית לי' כולל. וכן הבאתי בספרי ע"י (סי' כד) על הא דאמרין בסוף מכות (דף כד) דהאי תנא כולל לית לי'. והקש' הש"א דא"כ איך חל נזירות אכהונה. והבאתי שם בספרי מהא דאמרינן בזבחים (דף צט) לאחיו שאם הי' כהן והוא נזיר לאמו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ור"ע קאמר לה התם. ועיין בחולין (דף קא) דתחילה ס"ד דר"ע ס"ל דאינו חייב אלא אחת אלמא דלית לי' כולל אלא ודאי דנזירות שאני משום שהוא סייג ואף הכהן צריך ג"כ לסייג וע"כ יש נזירות אף בכהן נמי וע"ש בספרי מה שהארכתי בזה, שבזה יתיישב מה שכתבתי שם דנזירות חל על הכהונה אבל לאו דבל יחל לא חל דלא עדיפא מנדר כיון דילפינן לענין בל יחל נזירות מנדרים. והטעם דנזירות בעצמו הוא סייג וע"כ חל אפי' על הכהונ' אבל לאו דבל יחל לא חל דהא בנדרים לאו משום סייג הוא וע"כ יש פוסקים סוברים דאפי' הנדר נמי אינו חל על השבוע' ונזירות חל על השבוע' כמו שפירשו התוס' בנזי' (דף ד) ע"ש:
ומעתה נחזור לראשונות מה שהקשיתי מתחיל' על מה שתירצתי בס' עמק יהושע על הא דנדה (דף ל) שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע והקש' המהרש"א דהא כבר מושבע ועומד מהר סיני. וכבר כתבתי לעיל דעדיין לא מתיישב בתירוצי בס' ע"י אבל לפי מה שביארתי ניח' שפיר אפי' לדעת הפוסקים דנדר לא חל על השבוע' אעפ"כ הא אמרינן בפ"ק דנזי' (דף ד) דלר"ש אתי קרא דמיין ושכר לאסור אפי' אם נשבע עליו תחיל' וכן חל נזירות על כהונה ג"כ אע"פ דאמרינן בסוף מכות דהאי תנא לית לי' כולל אלא ודאי כיון דהכונה משום סייג וע"כ חיילא נזירות על נזירוץ וכן נזירות חל על השבוע' [ואפי' רבנן דר"ש נמי מודו אלא דלדידהו לא צריך קרא דבלא"ה חל משום כולל] וע"כ חל אף על השבוע' ג"כ:
וע"ז אומר מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא שהענין שמשביעין אותו בשעת הלידה היינו שישמור הנשמה בטהר' וכמו דאמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. וכמו שהחמירו בטומאת ע"ה אפי' בספק ג"כ מחמת שצריך שמיר' וע"כ כיון שהוא משום סייג הוי כמו נזירות וחל על השבוע' וע"ז אומר מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא דכתיב גזי נזרך והשליכי וכיון שהוא מדמה לנזירות חל על השבוע' ג"כ. אך לכאור' היכן מצינו סייג דוקא במי שרואה בעצמו שמקולקל כמו שאמר גבי שמעון הצדיק רועה הייתי לאבא בעירי ופחז עלי יצרי בקש לטורדיני מן העולם וע"כ הוצרך לנזירות אבל שמשון שהי' נזיר מן הבטן וע"כ נסתפק אם אסור בהני שאינם רק שמיר'. וכמו דאית' במדרש ועתה השמרי נא וכמו שביארתי לעיל ועכ"ז מפני שהי' גלוי לפניו מה שיהי' בסופו ע"כ אף שהוא מן הבטן הי' צריך לשמור כל דיני נזירות כמו שאמר המלאך מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר פי' שהוא צריך ג"כ שמיר' וסייג ואסור בחומץ יין כו' וע"כ מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל אף שהוא נזיר מן הבטן ע"כ צריך סייג. וכן בכל אדם שמשביעין אותו בשעת הלידה תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע. פי' שאפי' כל העולם יאמרו לך שאתה צדיק ודי לך דרך הממוצע כיון שלא נטית אחרי דרך הרע א"כ דרך ממוצע טוב יותר. וע"ז אומרים לו הוי בעיניך כרשע פי' שתחשוד עצמך שאתה כרשע ונטית לדרך הרע וע"כ אינו די לך הדרך הממוצע אלא שצריך שמיר' יותר וע"ז כתיב ממעי אמי אתה גוזי פי' שגלוי לפניו שהאדם בטבעו כרוך אחר החטא ע"כ אע"פ שהנזירות אינו רק אם רואה שפוחז עליו יצרו אעפ"כ בשמשון הי' נזיר מן הבטן מפני שהי' גלוי לפניו מה שיהי' בסופו וכן בסתם אדם. וע"ז אמר ממעי אמי אתה גוזי, והאי גוזי הוי כמו נזירות כמו דכתיב גזי נזרך והשליכי:
וע"כ אע"פ שהנזיר חוטא הוא דמוטב הי' יותר שלא לנטות מדרך הטוב ולא יצטרך לנזירות וע"כ מביא חטאת על תחילת הנזירות. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דנזיר (דף ד) חטאת חלב אתי לכפרה חטאת נזיר למאי אתי היינו דאע"ג שרוא' בעצמו שיצרו פוחז עליו ומקבל עליו נזירות עכ"ז אינו כל כך שיתחייב חטאת ע"ז, עכ"ז אם רואה בעצמו שיצרו מתגבר עליו וצריך לנזירות חייל על האיסורין ג"כ:
ובזה יתבאר הא דאית' במדרש משל למלך שהי' לו מרתף של יין והושיב בו שומרים כו' כך העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת כו' והטעם דכל שאינו משום סייג אינו חל לא נדר על נדר ולא שבוע' על שבוע' וכיון דאין קדוש' חלה על קדושה ע"כ מהו הפעול' של ב' קדושות וע"כ כתיב בהו בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאילת' אבל התחתוני' לפי שיצה"ר מצוי בהם והם צריכים לסייג הלואי לשתי קדושות יעמדו הה"ד כו' והתקדשתם והייתם קדושים פי' דכל שהוא משום סייג חל קדושה על קדושה וכמו שחל נזירות על נזירות וכמו שביארתי:
וע"כ אחיי ורעיי מה מאוד צריך כל א' לפשפש במעשיו וכמו שביארתי על ענין ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע וכמו דאית' התם מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה. ששוא נקרא אם גלוי לכל שעובר על השבוע' ומרמה נק' מי שעובר בפני עצמו על השבוע' ואין אדם יודע רק הוא בעצמו וע"כ אם הוא רשע בגלוי נקרא שוא אבל אם כל העולם כולו אומרים לו שהוא צדיק רק שהוא בעצמו יודע שאינו מנוקה מעון זה נקרא מרמה ע"ש באריכות וזה הוא נקי כפים ובר לבב ע"ש וכמו שביארתי בספרי שנקי כפים היינו בגלוי וכמו דאמרינן בנדה (דף מג) מה ידיו מאבראי ובר לבב היינו בפנימית וזהו אף בלב עולות תפעלון שזהו כמו בר לבב ובארץ חמס ידיכם תפלסון זהו בגלוי כמו ידים שהם מאבראי וכמו דאיתא בירושל' (פ"ב דתענית) וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם מה שהי' בכף ידיהם החזירו מה שהי' בשידה תיבה ומגדל לא החזירו פי' שלא החזירו אלא הגזל שבגלוי כמו דכתיב מן החמס אשר בכפיהם דהיינו בגלוי דמה ידיו מאבראי כו' וע"ז אומר (תהלים נח) אף בלב עולות תפעלון בארץ חמס ידיכם תפלסון זורו רשעים מרחם כו' אשר לא ישמע לקול מלחשים. פי' בלב עולות תפעלון ע"כ אתם עוברים על השבועה ואפי' כל העולם כו' הי' בעיניך כרשע ולא עוד אלא שבארץ חמס ידיכם תפלסון וא"כ אתם עוברים בגלוי על השבועה שמשביעין אותה תהי צדיק וזהו נקרא שוא וזהו כמו פתן כו' אשר לא ישמע לקול מלחשים והיינו מה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע:
[ובזה יתבאר הכתוב (תהלים סב) אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו חיל כי ינוב אל תשיתו לב אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי כי עוז לאלקים ויובן עפ"מ שביארתי שאם עובר בגלוי אז הוי נשבע לשוא שהכל יודעים שעבר על השבועה ומי שהוא גזלן בלב שחומד של חבירו ומקנא בו קנאת איש מרעהו זהו נקרא מרמה שאפי' כל העולם אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע. והנה איתא בשבועות (דף כ) שוא ושקר א' הן מאי לאו מדשוא לשעבר כו' ומאי דבר א' דבדיבור א' נאמרו וזהו פי' הפסוק אך הבל בני אדם זהו פי' של שוא דהיינו הבל כזב בני איש זהו הפי' של שקר. במאזנים לעלות המה מהבל יחד פי' שזהו הכל שוא ששוא ושקר א' הן ובדיבור א' נאמרו וע"ז אומר אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו חיל כי ינוב אל תשיתו לב. ויובן ע"פ הא דאמרינן בב"מ (דף קיא) איזהו עושק ואיזהו גזל אמר ר"ח לך ושוב לך ושוב זהו עושק, יש לך בידי ואינו נותן לך זהו גזל א"כ עושק נקרא מי שאינו גוזלו בפירוש וגזל נקרא מי שהוא גוזלו בבירור וע"ז אומר אך הבל בני אדם כזב בני איש פי' בין שוא ובין כזב המה מהבל יחד הכל הוי שוא ע"ז אומר אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו חיל כו' פי' בעושק שמדחה את חבירו ואין חבירו יודע עדיין שרוצה לגוזלו רק שמדחה א"ע שזהו נקרא בשם מרמה. ובין גזל שחבירו מכיר בשקרו זהו נקרא בשם שוא. ע"ז אומר אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי כי עוז לאלקים פי' בין שוא ובין שקר הכל הוא דבר א' עכ"ז עובר על עון של שקר דהיינו נשבע למרמה שאפילו כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע וזהו ב' הבחינות שוא ושקר וכן עושק וגזל ובפשוטו יתפרש ג"כ אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו כו' אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי וכמו דאמרינן בב"מ (דף קיא) רבא אמר זהו עושק זהו גזל ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין ומה שאומר כי עוז לאלקים הוא דלכאורה למה חלקן לעבור עליו בשני לאוין הא אין לוקין ע"ז משום שניתק לעשה. וכה"ג כתבו התוספת בב"מ (דף סא) לעבור עליו בשני לאוין והקשו התוספ' דלוקי בגזל גופא ולעבור עליו בב' לאוין. ותירצו דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה כו' פי' וא"כ למאי מיבעי לי' שני לאוין. אך יש לומר כמו שכתבו התוס' במכות (דף יג) ר"י אמר חייבי כריתות בכלל הי' ולמה יצאת כרת באחותו כו'. וכתבו התוספת דכל כריתות למה לי לאו דהא אסיקנא דקרבן לא בעיא אזהרה ושמא יש לומר דנכתבו לעונש יתירא מידי דהוי אלאו שבכללות ולאו הניתק לעשה וע"ז אומר אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עוז לאלקים פי' אע"פ שהוא לאו הניתק לעשה אעפ"כ הוי שתים כי עוז לאלקים להפרע (ובמ"א ביארתי על הא שכתבו התו' בחגיגה (דף ה) הא יראוני מוחלין לו גבי עושק שכר שכיר כתיב דהוי ל"ת ופליגא דר' ישמעאל בפ' בתרא דיומא (דף פו) דאמר תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר והקשו המפרשים דהא לא תעשוק הוי ל"ת שניתק לעשה ועל ל"ת שניתק לעשה תשובה מכפרת ותירצו דהתוספת ס"ל דלקי והכי משמע בתוספת איזהו נשך (דף סא) ואפשר לומר כמו דאמרינן בתמורה (דף ה) דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. ואע"ג דאיכא לדחוי' דהתם העשה דתמורה אין בו מעשה ועוד דהתם הלאוין סמוכין וכמו שכתבו התוספת בחולין (דף כא) אך לפי מה שכתבו התוספת באיזהו נשך (דף סא) דלקי אלאו דכובש שכר שכיר. בזה יתבאר הכתוב (תהלים סב) אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו חיל כי ינוב אל תשיתו לב אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עוז לאלקים והקב"ה יפרע ע"ז כמו על ל"ת גמור ומבואר במ"א באריכות:
ובזה יתבאר הכתובים (משלי ל) שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות שוא ודבר כזב הרחק ממני ראש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי. פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי פי' ששלמה המלך ע"ה רצה לבקש שני דברים ואמרינן בתענית (דף ח) ומנלן דלא מצלינן אתרתי דכתיב ונצומה ונבקשה לאלקינו על זאת מכלל דאיכא אחריתא כו' ורחמין למיבעי מן קדם אלהא דשמי' על רזא דנא מכלל דאיכא אחריתא (ובזה ביארתי במ"א על הא דאמרינן בתמור' (דף טו) עתניאל שענאו אל. ולכאור' הרי מצינו כמה צדיקים וכמה בני אים שנשמע תפלתם אך משום שהוא הרבה לבקש כמה תפילות כמו שנאמר ויקרא יעבץ לאלקי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרביתי את גבולי כו' וע"ז נקר' עתניאל שענאו אל אף על כמה תפילות. והטעם משום שהתפלל על התורה וע"כ ענאו אל אף על הרבה תפילות ביחד. וכמו דאמרינן בברכות (דף נ) ובטובו ה"ז ת"ח ומטובו ה"ז בור ופריך והא כתיב ומברכתך יבורך בשאלה שאני ופירש"י שהשואל שואל כעני בפתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה ופריך בשאלה נמי הא כתיב הרחב פיך ואמלאהו ומשני ההיא בד"ת כתיב ופירש"י הרחב פיך לשאול כל תאותך. והנה אמרינן בברכות (ד' מט) אין חותמין בשתים איתבי' לוי לרבי על הארץ ועל המזון ארץ דמפק' מזון על הארץ ועל הפירות כו' ארץ דמפק' פירות וע"ז אמר שתים שאלתי ממך אל תמנע ממני בטרם אמות אך דאין שואלים שתים ע"ז אומר שוא ודבר כזב הרחק ממני פי' שהוא א' שרוצה שירחיק ממנו שוא ודבר כזב שניהם ענין א' והיינו ריש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי ואמרתי מיה' שזהו שוא שהכל יודעים שה' הוא המשגיח על כל א' ומעניש למי שעובר רצונו וזה נקרא בשם שוא. ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי זהו שקר שאין כל אדם יודע רק הוא וע"כ בקש שתים שהן אחת שוא ודבר כזב הרחק ממני ששניהם אינם רק שאלה א' ששוא ושקר א' הם:
ובמ"א ביארתי על הא דאמרינן בנדה (דף ל) כי לי תכרע כל ברך זה יום הלידה כו' תשבע כל לשון זה יום המית'. והבאתי בספרי ע"י מה שהקש' המהרש"א למה הקדים יום המית' קודם יום הלידה. אך יובן ע"פ מה שכתב הרמב"ם בה' תשובה שיוה"כ מכפר על עבירות קלות אפי' בלא תשובה רק על עבירות חמורות ולא תשא עמהן וכו' והנה אמרינן מיתה ויוה"כ מכפרין כו' וא"כ כיון שדעת הרמב"ם שיוה"כ מכפר על עבירות קלות בלא תשובה א"כ הוא הדין יום המית' והכי משמע בירושלמי שיום המית' מכפר יותר כמו דאמרינן בירושל' סוף יומא ר' זביד א"ר יסא מקשי מסבור סבר רבי שיוה"כ מכפר בלא תשובה ר' אשין כו' מודה רבי שאין יוה"כ מכפר אלא בתשוב' הא מיתה מכפרת בלא תשוב' וא"כ אמאי צריך וידוי אם הוא צדיק ואף שאין צדיק בארץ אשר כו' היינו בעון עשה וכמו דאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ז) שאין לך אדם בישראל שאינו מחויב עשה וא"כ אמאי כתב כי לי תכרע כל ברך זה יום המית' משמע כולם וכל המומתין מתודין וע"ז אומר כי לי תכרע כו' תשבע כל לשון שה יום הלידה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע וא"כ הוי כמו שעובר על השבוע' ולא תשא תמנה עם החמורות וע"כ בעי תשוב' ואף דעון עשה קיל לענין מלקות ולא הוי כמו חייבי לאוין היינו בעה"ז דלא הוי כמו שעובר על השבוע' דהא בהר סיני נמי מושבע ועומד על העשה ואפ"ה אינו לוקה אבל לעונש של אחר מית' נחשב אפי' העון של העשה כמו שעבר על השבוע' שמשביעין אותו תהי צדיק וע"ז אומר כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה ואפי' הצדיק צריך וידוי תשבע כל לשון זה יום הלידה והוי כמו חמורות וע"כ צריך וידוי:
והנה כיון שהארכתי בענין נזירות שעיקרה היא סייג. וע"כ הצריכה התורה סייג לזה כמו שנאמר כל אשר יצא מגפן היין כו' ואפי' חומץ יין וחומץ שכר וכמו שביארתי לעיל. וגם ביארתי בענין נזירות שמשון שהי' נזיר מבטן והוא מפני שהי' גלוי לפני הקב"ה שילך אחר עיניו ע"כ הצריך אותו השם לעשות סייג ולהיות נזיר והנה לכאורה מצינו עוד שהצריכה התורה בעצמה סייג וכמו דאיתא באדר"נ (פ"ב) איזהו סייג שעשתה תורה לדברי' הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקינה כו' וידבר עמה דברים בטילים ת"ל לא תקרב יכול ישן עמה בבגדי' על המטה ת"ל לא תקרב וא"כ מצינו עוד סייג מן התורה אך הענין הוא כיון שעריות נפיש יצרי' וכמו דאמרינן בחגיגה (דף יב) ע"כ הצריכה התורה גופ' סייג לזה וכל ענין נזירות הוא מפני עריות וכמו דאמרינן בסוטה (דף ב) כל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין ע"כ הצריכה התורה בעצמה סייג לעריות והכי איתא במדרש (ס' בא) אתה מוצא ב' פרשיות סמוכות ה' נזיר וה' סוטה הנזיר נודר שלא לשתות יין אמר לו הקב"ה נדרת שלא לשתות יין כדי להרחיק עצמך מן העבירה אל תאמר הריני אוכל ענבים ואין לי עון א"ל הקב"ה הואיל ונדרת מן היין הריני מלמדך שלא תחטא לפני אמר למשה למד לישראל הלכות נזירות שנאמר איש כי יפליא לנדור מיין ושכר יזיר מכל אשר יעשה מגפן היין כו' אמר הקב"ה אל תאמר הואיל ואסור להשתמש באשה הריני תופסה ואין לי עון כו' אמר הקב"ה כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין אסור לו לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר שכן שלמה אמר היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה. כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה ובמ"א ביארתי שהוא כמו דאמרינן בשבת (דף יג) מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסיר. וע"ז אמר היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה פי' כמו שהבגדים אינם חוצצים בגחלים. כן נמי באשת רעהו והכי נמי באשתו נדה וע"כ מדמה המדר' עריות לנזירות מפני שבב' דברים אלו הצריכה התורה בעצמה סייג:
וע"כ אחיי ורעיי מה מאוד צריך להזהר ולעשות סייג לענינים כאלו ובפרט בדורות האלו בעוה"ר אשר לא אכשיר דרי בעוה"ר וע"כ משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע פי' שלא תסמוך עליך שאתה צדיק ואינך צריך לסייג. אלא כל אדם צריך לחשוד בעצמו שהוא כרשע וצריך לסייג כמו הנזיר וכמו דכתיב ממעי אמי אתה גוזי כו' והאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא כמו דכתיב גזי נזרך והשליכי פי' בבחי' נזירות שהוא סייג כמו שביארתי ובפרט בימים האלו אשר צריך כל אדם לחשוב עם קונו קודם יום הדין אשר לפניו נגלו כל תעלומות לב וגם ביארתי בענין תענית דאע"ג דאמרינן כל היושב בתענית נקר' חוטא ואפ"ה אם רואה בעצמו שהוא מקולקל צריך להתענות ובלבד שלא יזיק לבריאותו ואם אינו יכול חטאך בצדקה פרוק שהוא במקום התענית. ובזכות זה יכתבינו ויחתמינו בספרן של צדיקים גמורים לאלתר לחיים אמן סלה: